חתול יווני / משה קרסו

36500000172b

"חתול יווני" הוא סיפור בגוף ראשון של יליד איי יוון, המעלה על הנייר את קורותיו מלידה ועד זיקנה. המספר נולד למשפחה יהודית, שקשריה עם הדת היו רופפים. הילד לא עבר ברית מילה, משום בידודו היחסי של האי, ועובדה זו, שציערה את האם, הצילה את חייו בעת הכיבוש הגרמני. האושר של ילדותו נקטע כשאביו עזב את הבית ואמו נפטרה, והוא נותר בודד ומיוסר: "הוא הלך כי לא אהב אותי מספיק, והיא מתה כי אהבה אותו יותר ממני". מן האי עבר לחסות חמשת דודיו הרווקים בסלוניקי. עם פלישת הגרמנים ליוון נמלט לכרתים והצטרף לצבא הבריטי, ולאחר כניעת הכוח אליו השתייך, נשלח לעבודות כפייה בתעשיה. הוא ניצל מגורלו המר של עובד מנוצל ומורעב, כשמעבידו העביר אותו למשק שברשותו, שם שימש בכל תפקיד שנדרש, ונקרע בין שנאה להכרת תודה: "הייתי מבולבל. אבדתי בין השנאה לבין המחויבות לאנשים אלה. כעת צריך הייתי לעמול מחדש כדי שאוכל להמשיך ולשנוא". מזלו הטוב היה בעוכריו כשאחרי המלחמה נחשד בשיתוף פעולה. גלגוליו הביאו אותו בסופו של דבר לישראל.

הסיפור מעניין מאוד, אך מה שמייחד את הספר הוא סגנונו המורכב. התקופות השונות בחייו של המספר מוצגות לסרוגין בפרקים בעלי שמות מובחנים וחוזרים: ילדוּת, בעבודת כפיה, בחוות מעבידִי, לאחר המלחמה, בדרך לארץ, זִקנה, סוף. פרקי הילדות מצטיינים בסגנון צלול, שופע צבעים וריחות. פרקי תקופת המלחמה – בעבודת כפיה ובחוות מעבידי – מתאפיינים בסגנון דיווחי מאופק, המשקף את המתח ואת ההליכה על חבל דק של חיי המספר באותם ימים. פרקי התקופה שלאחר המלחמה נגועים בכאוס מסוים, הנובע מן הבלבול ומן האבסורד של עולם בטראומה המבקש להשיב את הסדר על כנו. הפרקים המתארים את הזִקנה ואת הסוף הזויים משהו, נובעים ישירות ממוח שהודיע לבעליו כי "הקרב שלך נגד המלקחיים של הסניליות החל". ההחלטה לעלות לארץ מתוארת בפרק יחיד, הפרק האחרון בספר.

נוסף לסגנון המורכב, הספר מתאפיין בכתיבה כנה שאינה מתחנפת לקורא ואינה עושה הנחות לכותב. המספר מודה ביחסו האמביוולנטי למשעבדיו, אינו מתיימר לייצג את העם או את הקהילה, אינו בודה אידאולוגיה כדי ליפות את קורותיו. הוא מספר את סיפורו של היחיד ששרד, סיפור שמשולבים בו תושיה ומזל, או כדבריו, "באין ברירה צריך הרבה חוצפה כדי לשרוד".

"חתול יווני" מתאר פרשת חיים מרתקת, ועושה זאת בסגנון יחודי, ולכן מומלץ.

אסיף

2018

מודעות פרסומת

גבלס / פטר לונגריך

gbbels_cover_front2

כותרת משנה: ביוגרפיה של רוצח במלים

ביוגרפיות רבות נכתבו על יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי וראש משרד הרייך לתעמולה ולהשכלת העם. ההיסטוריון פטר לונגריך מזכיר אותן בסיומו של הספר, ומוסיף כי דעותיהם של הכותבים חלוקות לגבי אישיותו של מושא ספריהם. לונגריך מציג בספרו את גבלס, כפי שהוא מצטייר בעיניו, בהתבסס על יומניו, על דעתם של אנשי מקצוע, ועל שורה ארוכה של מקורות מידע. עם כמה ממסקנותיו אני מתקשה להסכים.

בפתח הספר, וגם באחרית דבר, קובע לונגריך כי גבלס הפך לאיש שהיה בעיקר בשל הפרעה נרקיסיסטית. הערכתו את עצמו היתה גבוהה מאוד, מרבית הזמן ללא קשר למציאות, אך בהערכה זו לא היה לו די, והוא נזקק באופן קבוע להכרה ולהערכה של הזולת. ההכרה שהיתה חשובה לו ביותר היתה זו של היטלר, האליל שבחר לעצמו. בעיני זו קביעה פשטנית, שאינה מסבירה דבר. התיאור הזה מתאים לאנשים רבים, ורובם לא יהפכו להיות גבלס אפילו בהנתן ההזדמנות, כפי שלא כל צייר בינוני שאינו מתקבל לאקדמיה יהפוך להיות היטלר. לונגריך מסתמך מן הסתם על פסיכיאטרים כשהוא תולה את מבנה אישיותו של גבלס בכשלון לפתח עצמאות בגיל שנתים-שלוש ובתלות שלו באמו. הפלפולים המקצועיים האלה הם, בעיני, חוכמה שבדיעבד, והסבר חלקי בלבד. בנוסף, אני סבורה, בדומה לאיאן קרשו, שהביוגרפיה הפרטית של הדמויות ההיסטוריות שולית לצרכי מחקר, שכן, כדברי קרשו, הדיקטטורה עצמה היא הטעונה בדיקה, ולא הדיקטטור בלבד.

גבלס הצעיר מצטייר כאדם רגיל, שגרתי. הלאומנות שלו צפויה למדי בשל היותו תושב חבל הריין. האנטישמיות שלו לא בידלה אותו מצעירים אחרים בני זמנו, אם כי אצלו היא היתה בגדר אובססיה, וגם בזה הוא לא היה יחיד. הוא התנסה בלימודים, באהבה, בקשרי ידידות, שלח ידו בכתיבה ללא הצלחה יתרה. שום דבר לא בישר את הקריירה העתידית שלו, עד שבהיותו כבן עשרים וארבע, כשהוא מתוסכל מאי הצלחתו בכל התחומים, אימץ לעצמו את היטלר, שדעותיו היו קרובות במידה מספקת לשלו, כמנהיג בלתי מעורער, ומצא לעצמו תחום עיסוק שיוכל להצטיין בו.

מעניין לציין שבשנים הראשונות להיכרותם חלק גבלס על כמה מעמדותיו של היטלר, אך מעולם לא הוריד אותו מן הכַּן השמור לאלילים. באופן דומה, גם בשלבים האחרונים של המלחמה הביע ביומנו תסכול בשל התנהלותו של היטלר, עד כדי תהיה אם הוא מסוגל להנהיג, אך בצמוד לביקורת הביע את שכנועו העמוק ביכולותיו של מנהיגו להתוות את הדרך הנכונה ולהביא לביצועה. וכמו שרימה את עצמו באשר להיטלר, כך רימה את עצמו גם באשר לתהילתו שלו. יומניו מלאים שבחים עצמיים לנאומיו הפומביים ולהערצה ההמונית שבה התקבלו, כמו גם להצלחותיו בארגון ארועים מרשימים, כשהוא אינו טורח לציין שתגובת ההמון היתה בדרך כלל מוסדרת מראש. לונגריך קובע כי העובדה היא שגבלס לא היה מסוגל לבדוק באופן מציאותי את תמונת האחדות הלאומית כפי שציירה התעמולה שלו עצמו בשילוב עם אמצעי הטרור הדכאניים שהפעיל המשטר. החזות הזוהרת של הדברים, שבחלקה הגדול היתה חזות שיצרה התעמולה שלו, היתה בשבילו המציאות החשובה היחידה.

במהלך קריאת הביוגרפיה היתה לי הרגשה שאני לא לומדת ממנה דבר וחצי דבר על דעותיו של גבלס. הוא עבד כמו בולדוזר, שאף להציג הצלחות, ניסה ללא הרף לסלק מתחרים, אבל המניע הרעיוני שלו נותר בלתי ברור. למעשה, הרושם שקיבלתי הוא, שמלבד האנטישמיות כל תפיסה אחרת לא היתה עקרונית לגביו, והוא היה מסוגל להיפוך דעה בהתאם לעמדותיו של היטלר. בשל ההרגשה הזו הגדרתי רוב הזמן את הביוגרפיה כמשעממת, כאוסף של פרטים עובדתיים ללא תובנות. כשהגעתי לאחרית דבר, מצאתי שלונגריך גם הוא אינו באמת יודע להצביע על עקרונותיו של גבלס, וזאת למרות שהאיש הותיר אחריו תיעוד מדוקדק: "גם לאחר בחינה קפדנית של שפע החומר שכתב, לקורא לא ברור לחלוטין מה היתה בעצם התפיסה הפוליטית של יוזף גבלס ואילו עקרונות פוליטיים הוא ניסה לקדם. עם זאת ברור שהלאומנות, שהתחזקה בו במידה רבה בעקבות תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה והנוכחות של מדינות ההסכמה בחבל הריין, מילאה תפקיד חשוב. כזאת היתה גם נטייתו למערכת סמכותנית שבראשה דמות חזקה של מנהיג, ולכך נוספה האנטישמיות שבערה בו כל חייו".

לעומת ההסכמה על העדר משנה פוליטית סדירה, דעתו של לונגריך על האנטישמיות של גבלס שונה מדעתי. לתפיסתו, שנאתו של גבלס ליהודים לא נבעה ממניעים גזעניים, והוא השתמש ב"יהודים" כמושג הופכי ל"גרמנים". לונגריך פונה שוב לתורת הנפש, וקובע כי שנאתו כלפי היהודים היתה ביטוי של התרעומת שחש כלפי הממסד הבורגני המשכיל, זה שבשנות העשרים מנע (לפי ראייתו) את ההתקדמות שהגיעה לו. לונגריך טוען עוד כי גבלס לא התמיד לפעול בשיטתיות על פי "תכנית" אנטישמית כלשהי, אולם הביוגרפיה שכתב סותרת את הקביעה הזו. גבלס היה אנטישמי הרבה לפני שחבר להיטלר. על חברתו הקרובה אלזה אמר, שנים לפני חוקי נירנברג, "הייתי שמח לו היתה אשתי, אילו רק לא היתה בעלת דם מעורב". על פעילותו הפוליטית הראשונה למען הנאציונל-סוציאליסטים כתב, "ביסודו של דבר דברנו על אנטישמיות […] למען המילניום הבא, כמו שאומר מיכאל פורמן" (פורמן הוא דמות ספרותית בנובלה שכתב). להיטותו לסלק את היהודים משטחי הרייך רוסנה מדי פעם משיקולים של תעמולה, אך הוא שב אל התכנית במשנה מרץ בכל פעם שאפשרו זאת הנסיבות. בעיקר שם דגש על פינוי היהודים מברלין, שהוא היה מושלה. הוא אף היה הרוח החיה מאחורי רבים מן הרעיונות ה"יצירתיים" שנועדו להפוך את חיי היהודים לגיהינום. בהקשר זה כדאי לציין שכותרת המשנה של הספר, "ביוגרפיה של רוצח במלים", רחוקה מלהיות מדויקת. גבלס לא סמך על מלים בלבד, אלא נקט צעדים מעשיים כדי להפוך אותן לפעולות.

מעניין לציין, שלמרות הקירבה האישית והרעיונית בין היטלר לגבלס, האחרון הודר פעמים רבות מן המעגל הקרוב של מקבלי ההחלטות, ואלה הובאו לידיעתו כשהיה צורך לגייס את מערכת התעמולה לטובת הכשרת דעת הקהל לקבלתן. אפשר ללמוד רבות על התנהלותו של היטלר כמנהיג מן הקשר שבינו ובין שר התעמולה שלו. היטלר הבטיח לגבלס תמיכה ברעיונותיו ובבקשותיו, ולא תמיד קיים. מצד שני, ידע להחניף לשר בשיחות אינטימיות שגרמו לאחרון להרגיש קרוב ורצוי. תחומי האחריות של גבלס חולקו גם לאחרים, כמו לשרות התעמולה של משרד החוץ, והיטלר במתכוון נמנע מלקבוע גבולות ברורים בין הגופים השונים. נוח היה לו להסתפק במתן הנחיות, ולהניח לכפופים לו להתווכח ביניהם על הביצוע. אף אחד מאנשי ממשלו לא נהנה משליטה מוחלטת בתחומו, תמיד נותרו שטחים אפורים וכפילויות. בדרך זו שימר את כוחו כפוסק יחיד. גבלס חיקה אותו במידה רבה באופן בו ניהל את משרד התעמולה.

לונגריך מרבה להתייחס למשולש היטלר-גבלס-מגדה. ידעתי שמגדה גבלס שימשה במידה רבה כגברת הראשונה של הרייך. לא ידעתי שהיטלר, כך על פי הביוגרפיה, היה מאוהב בה, ודחק בגבלס לשאת אותה לאשה כדי שתשאר בקרבתו. לונגריך, מן הסתם מתוך זהירות מקצועית, אינו כותב על קשר אינטימי בין מגדה להיטלר, אך מציין את אינספור הפעמים שבהן מצא גבלס את היטלר בחברת אשתו, ואת הפעמים הרבות בהן שהתה מגדה בביתו של היטלר ללא נוכחות בעלה, והמבין יבין. הוא אף מעלה את ההשערה שהקשר הזה היה העילה להתאבדותה של גלי ראובל, אחייניתו של היטלר. היה קשר כזה או לא היה? מן הסתם לא נדע לעולם. בכל אופן, התלות של משפחת גבלס בחסדו של היטלר היתה מוחלטת, ולא מפתיע שבחרו להתאבד בעקבותיו.

הספר עוסק רבות באופן פעולתה של התעמולה מבית מדרשו של גבלס. בדוח משנת 1929 טען כי בני האדם הם "בעיקר תקליטים המנגנים את הדעה הציבורית כפי שזו באה לידי ביטוי בעתונות, בכרזות, ברדיו, בבית הספר, באוניברסיטה ובחינוך הכללי. אך הממשלה היא הבעלים של הגופים האלה". ב-1942 כתב באותה רוח כי, "האנשים פרימיטיבים הרבה יותר מכפי שאנו משערים", ולכן "תמצית התעמולה היא אפוא שתהיה פשוטה ותכיל חזרות רבות". כשדוחות מצב הרוח של הציבור לא השביעו את רצונו, שינה את שיטת ההערכה. הוא שאף לשליטה מוחלטת במה שהציבור שומע ורואה, החל בנאומים פוליטיים וכלה ברמת הבידור המותרת בסרטים. אין להכחיש כי רוב הזמן היה מוכשר מאוד בתחומו השטני, וידע כיצד לשחק באמצעים שברשותו כדי לשמור על כוח עמידתו של העם ועל רמה סבירה של שביעות רצונו.

הפרקים שריתקו אותי במיוחד הם אלה העוסקים בשנות המלחמה, בעיקר בתקופה שאחרי נצחונות הבזק, כשהצבא החל לספוג תבוסות. הניתוק של ההנהגה מן המציאות הלך וגבר, ולמרות התבוסה הבלתי נמנעת הוסיפו ראשי הרייך להאמין בכוחה של גרמניה, בהתפוררות קרובה של קואליצית בעלות הברית, ובנשק יום הדין שיכריע את המערכה. גבלס מתאר ביומנו רעיונות מתחלפים לשלום חד צדדי עם בריטניה או עם ברית המועצות, בעוד חייליהן של אלה כבר שועטים על אדמת גרמניה. בעיצומם של קרבות המאסף, ממש עד היום האחרון, עוד התנהלו מריבות בצמרת בעניני סמכויות ותחומי שליטה, בין השאר התעורר מחדש הסכסוך עתיק היומין בין משרד התעמולה למשרד החוץ. גבלס, שהיה חסיד המלחמה הטוטאלית, הווה אומר גיוס כללי של כל המשק לטובת המלחמה, הוסיף לפעול להשגת מטרה זו גם כשכבר לא היתה לו מדינה ממנה יכול היה לסחוט אמצעי לחימה וכוח אדם. ומי אשם בתבוסה? היהודים. הנה מה שהיה להיטלר לומר אחרי מפלת סטאלינגרד: "בכל מדינות האויב פועלים היהודים ככוח מניע, ולנו אין גורם דומה להתמודד מולם". קוזאק הנגזל. האם התחרט על שהכוח המניע היהודי המאגי אינו עומד לרשותו? המסקנה שלו מובילה, כמובן, לפתרון הקבוע: "המשמעות היא שעלינו לחסל את היהודים לא רק בשטחי הרייך, אלא באירופה כולה".          

הביוגרפיה סובלת, לדעתי, משני כשלים עיקריים. הראשון שבהם הוא חוסר איזון בנושאים העולים בו. לא ספרתי, כמובן, את העמודים המתיחסים לכל נושא, אבל התחושה שלי היא שפרשת יחסיו של גבלס עם מגדה תופסת בערך אותו נפח כמו יחסו של גבלס ליהודים. אולי מעצם המונח "ביוגרפיה" נגזרת הענקת משקל משמעותי לחיים הפרטיים, אבל כשמדובר בתופעה כמו גבלס, ההיבטים ההיסטוריים משמעותיים ומרתקים לאין ערוך מחיי המשפחה שלו. הבעיה השניה בעיני היא המונוטוניות הכרונולוגית של הכתיבה, שבשלה, למען האמת, די השתעממתי, בעיקר בפרקים שמתארים את התקופה שלפני המלחמה. עם זאת, כאמור, בסופו של דבר מצאתי ענין בביוגרפיה, ואף למדתי עובדות מרתקות שהעשירו את הידע שלי על התקופה.

Joseph Goebbels: A Biography – Peter Longerich

דביר

2018 (גרמנית 2010, אנגלית 2015)

תרגום מאנגלית: יכין אונא ואביה אונא-ברוכי

המיתוס של היטלר / איאן קרשו

2046

כותרת משנה: תדמית ומציאות ברייך השלישי

בביוגרפיה שכתב על היטלר התייחס איאן קרשו למיתוס שצמח סביב הפיהרר, ולפער בינו ובין האיש שבשמו נקשר. בספר זה, שקדם בכעשור לביוגרפיה, עוסק ההיסטוריון בחידת המיתוס, בשורשיו, בהתפתחותו ובקריסתו.

בספרו "לגיהינום ובחזרה", בפרק שעסק בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הצביע קרשו על המגמות הכלל-אירופאיות שהובילו תחילה לסילוק המשטרים המלוכניים לטובת רפובליקות, ומשאלה הכזיבו הסתמנה נטיה ברורה להעדפת משטרים סמכותניים. אפשר להסביר את צמיחת המיתוס של היטלר גם על רקע זה, אך קרשו חושף את שורשי רעיונות המנהיגות ה"הרואית" בגרמניה כבר במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. לאורך עשרות שנים הובעה כמיהה למנהיג נוקשה, חסר רחמים, החלטי, בלתי מתפשר, קיצוני. התבוסה במלחמת העולם הראשונה, כשלון הדמוקרטיה הויימארית, והמשבר הכלכלי והחברתי, העצימו כמיהה זו.

כבר ב-1922 החל היטלר להסתמן כפיהרר שלו גרמניה מחכה, אבל רק בחוגים המצומצמים של המפלגה הנאצית. ארבע שנים אחר-כך כבר הוחלה חובת ברכת הייל היטלר בחוגי המפלגה. המיתוס הנאצי השולי הפך לנחלת הכלל החל מ-1933, עם חילופי השלטון. על רקע היאוש של האזרחים מן המצב בגרמניה שגשגה התעמולה המתוכננת בקפידה של גבלס ושל שותפיו. שורשי התעמולה מצויים כבר במיין קאמפף, בו התיחס היטלר לתפיסה לפיה אין כמעט גבול לאפשרות לתמרן את ההמונים. התעמולה, שרוממה את היטלר למעמד של אדם עליון, ושלא נעדרו ממנה סממנים משיחיים, אולי לא היתה משיגה את מטרותיה במקום אחר, אך, כפי שמציין קרשו, התעמולה יעילה רק במקום שנכונות להתפתות להאמין במנהיגות פוליטית חסרת-מעצור כבר טופחה וזכתה לתפוצה רחבה, ובגרמניה, כאמור, היתה נכונות מלאה להאמין.

קרשו משתמש במתכוון במונח "מיתוס" בבואו לדון ביחסם של הגרמנים אל היטלר, שכן בין התדמית לבין האיש עצמו נפער פער עצום. פער זה בא לידי ביטוי בין השאר ביחס השונה של רוב הציבור אל המפלגה ואל העומד בראשה. התקווה שהשלטון החדש יכונן סדרים חדשים ומתוקנים התבדתה עד מהרה, אך כעסו של הציבור הופנה אל הדרגים הנמוכים ולא אל מי שהנהיג אותם. האמירה הנפוצה ביותר היתה, "אילו היטלר היה יודע", שכן הציבור האמין בנקיון כפיו ובכוונותיו הטובות של הפיהרר. הציבור האמין בכך גם נוכח מעשים ברוטליים, דוגמת ליל הסכינים הארוכות ורדיפת הקומוניסטים אחרי שריפת הרייכסטאג: מי שסלדה נפשו מאלימות בחר להאמין שהיטלר לא היה מודע לה, ואלה שתמכו באלימות בחרו לראות בה צעד נכון ומוצדק של חיסול סכנה לאומית ושל אקטיביזם בריא. דוגמא נוספת לפער בין התדמית למציאות אפשר לראות בהתיחסות להסכמי מינכן: בעוד הציבור צוהל על השגת הסכם שמנע מלחמה, ומכתיר את היטלר כגאון דיפלומטי, היטלר עצמו זעם על שתומרן לפתרון מדיני שגזל ממנו את המלחמה הנחשקת.

המיתוס הגיע לשיאו ב-1936, לאחר הפלישה לחבל הריין, ובשלב זה היטלר עצמו החל להאמין בו. המלחמה שפרצה כעבור שלוש שנים, כנגד רצון הרוב, אולי ערערה מעט את האמון של העם במנהיגו, אבל הנצחונות הקלים והמהירים שיקמו אותו. נקודת המפנה, שממנה החלה התדרדרות, ארעה עם המפלה בסטלינגרד. יחד עם זאת, למרות התבוסות המצטברות וההפצצות על הערים, המיתוס הוסיף להתקיים. קרשו מגדיר אותו כ"מעין סם הנצרך כל אימת שמצטברים ספקות, דאגות ואי-ודאויות". אולי מדהים מכל הוא המשך קיומו של המיתוס גם אחרי המלחמה. ביטוי מובהק לכך ניתן בזכרונות שכתבו מנהיגי הנאצים, האנשים שהכירו את היטלר האמיתי מקרוב ובכל זאת האמינו במיתוס. יתרה מזו, סקר דעת קהל שערכו שלטונות הכיבוש באחת מערי גרמניה העלה, כי אחוז גבוה להפתיע (42 אחוז מן הצעירים ו-22 אחוז מן המבוגרים) חשבו שהדרך הטובה לשקם את גרמניה היא באמצעות "פיהרר חדש וחזק". בקיץ 1952 עדיין היתה לרבע מאוכלוסית גרמניה "דעה טובה" על היטלר. רק לאחר שהחלה פריחה כלכלית במדינה, צנחה הפופולריות-לאחר-המוות של היטלר, ונותרה נחלת הקיצוניים.

קרשו מציג את המיתוס באופן כרונולוגי מאז הופעת היטלר על הבמה הפוליטית ועד אחרי המלחמה. פרק נפרד מיוחד בסיומו של הספר לאנטישמיות, ועיקרו השאלה האם לשנאת היהודים של היטלר היה חלק בנהיה ההמונית אחריו. קרשו סבור שהשנאה האלימה שלה נתן ביטוי משכה אליו את מי שהיו פעילים אנטישמים קודם לכן במסגרות אחרות. כשעלה לשלטון מיתן היטלר את התבטאויותיו בנושא זה, והעמיד במוקד שנאתו את הבולשביזם, שאותו כרך ביהדות העולמית. ה"מתינות" היחסית הזו נבעה ברובה משיקולי מדיניות חוץ, אבל גם שיקולי יוקרה פנימית גרמו לה, שכן רוב הציבור סלד מאלימות בלתי מרוסנת. צעדים "חוקיים", לעומת זאת, דוגמת חוקי נירנברג, התקבלו בהבנה ולא ערעור, והיטלר, שהיה מודע לדעת הקהל, נזהר מלקשור את עצמו עם הצד הברוטלי של תורתו (בהקשר של האנטישמיות, מעניין להזכיר דוח של סופאד, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הגולה, ובו נכתב כבר בינואר 1939 (!) כי "מה שמתרחש עכשו הוא חיסול מיעוט בלא התנגדות, שניתן להשוותו לרצח העם שעשו הטורקים בארמנים במלחמת העולם הראשונה, אך בגרמניה הוא מתנהל באיטיות רבה באיטיות רבה יותר ובאופן מתוכנן יותר"). עם פתיחת המלחמה שב היטלר והעלה את שנאת היהודים אל קדמת הבמה. לרוב הציבור, למען האמת, פשוט לא היה אכפת. מבחינתם השאלה היהודית היתה צריכה לבוא על פתרונה, ומכיוון שהפתרון לא בוצע על סף דלתם, הרחיקו אותו מדעתם.

בביוגרפיה של שפאר כתב יואכים פסט כי שפאר, יותר מהיטלר, מאלץ אותנו להכיר בשבריריות של אמצעי הזהירות שחברה נוקטת כדי להגן על עצמה מפני דיקטטורים, בהיותו אדם בעל רקע ערכי מהוגן שאִפשר את שלטונו של היטלר. סיפור המיתוס של הפיהרר, כמתואר בידי קרשו, מדגים אף הוא סכנה זהה.

איאן קרשו, היסטוריון מעמיק וכותב מוכשר, מרשים שוב בספר מחקר משכנע, קריא ומומלץ.

The Hitler Myth – Ian Kershaw

דביר

1998 (1987)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

1939 / ריצ'רד אוברי

d7a2d798d799d7a4d794_-_19392

כותרת משנה: הספירה לאחור לקראת המלחמה

ההיסטוריון ריצ'רד אוברי מתאר בספר את ארועי הימים האחרונים שלפני 3 בספטמבר 1939, היום בו הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה. עשרה הימים קודם לכן, ב-23 באוגוסט, נחתם הסכם אי ההתקפה בין גרמניה וברית המועצות, וצבאו של היטלר עמד הכן לתקוף את פולין. היטלר, שידע לדבר נחרצות, אך התקשה בקבלת החלטות, ביטל ברגע האחרון את המתקפה שתוכננה ל-25 באוגוסט, ביטול שגרם לנציגי המערב לחשוב שאולי ניתן למנוע את המלחמה. הספר מתאר את ההתלבטויות בשני הצדדים, את חילופי המסרים התכופים, את המאבקים מבית בעד ונגד היציאה למלחמה, עד שהתקוות לפשרה התנפצו כשהצבא הגרמני פלש לפולין בבוקר ה-1 בספטמבר. גם אז, למרות הערובות שנתנו בריטניה וצרפת לפולין, לא נחפזו שתי המדינות להחלץ לעזרתה. רק כעבור שלושה ימים, ולאחר נסיונות גישור ופישור נוספים, הכריזו בלית ברירה על מלחמה, והתכוננו להגן על עצמן.

עם כל הכבוד לאוברי, אין בספרו חידוש. הוא מעלה את השאלה אם המלחמה היתה יכולה להמנע באותו שבוע, אבל אינו עונה עליה. היטלר, כך על פי הביוגרפיות שנכתבו אודותיו, שאף למלחמה, ולא היה מוותר עליה. היא השתלבה בחזון מרחב המחיה שלו, והיא נועדה לשמש דלק לתנועתו. הסכם מינכן (שתואר בהרחבה בספרו המצוין של רוברט האריס, "מינכן") נטל ממנו, לדאבונו, את יוזמת המלחמה מול צ'כוסלובקיה, וגם הוא התברר בסופו של דבר רק כמעכב ולא כמונע. שאיפתו המוצהרת היתה כיבוש המזרח, והסכם אי ההתקפה עם ברית המועצות היה צעד אסטרטגי בלבד, כדי לאפשר את כיבוש פולין. גם נכונותו לקיים דיון כלשהו עם נציגים ששלח המערב באותם עשרה ימים היתה בגדר הטעיה. הערובות שניתנו לפולין נועדו לאותת על עמדה תקיפה של המערב, אך הוא זלזל בהן. הדיון, אם כך, אינו בשאלת מניעת או מניעת המלחמה, אלא במידת נכונותן של בריטניה ושל צרפת להגן על סדרי העולם מפני תוקפנות רודנית, ובמניעים שהביאו אותן בסופו של דבר להכריז על מלחמה.

נראה שאוברי מבקש לשפר את תדמיתו של צ'מברליין, ואין בזה כל רע, כמובן. למרות שהצטייר כהססן ופייסן, ההחלטות שבפניהן עמד היו קשות מנשוא, וטראומת המלחמה הגדולה שהסתיימה פחות מעשרים שנה קודם לכן עדיין לא התפוגגה. ובכלל, כפי שאוברי מציין נכון, קבלת ההחלטות של היטלר היתה קלה יותר בשל אופי שלטונו הרודני. צ'מברליין הבריטי ודלדיה הצרפתי פעלו במשטר דמוקרטי מאוזן ושקול.

"1939", למרות שהוא לכאורה יורד לפרטים, מספר על קצה המזלג בלבד את מה שהתרחש במסדרונות הפוליטיקה של אותם ימים. אפשר להתרשם באמצעותו מאוירת התקופה ומהתלבטויותיה, אבל אני מעדיפה ספרים מעמיקים יותר ומפורטים יותר.

1939 – Richard Overy

עם עובד

2018 (2009)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

על שפת הים, בקצה העולם / סולוויג אגרז

937808

"על שפת הים, בקצה העולם" מתרחש בזמן הווה בחווה באיסלנד במחצית המאה העשרים, ובזמן עבר בגרמניה בתקופה הנאצית. שרלוטה, אשה גרמניה, נענתה אחרי המלחמה למודעה שהזמינה נשים חזקות לעבוד באיסלנד. בלבה היא נושאת את זכרם של בעלה היהודי מקס, שנלקח למחנה ריכוז ולא שב, ושל לנה, בתה ש"הוכתמה" בשל יהדותו של אביה, והופקדה במנזר, ממנו פונתה על ידי האס-אס ועקבותיה נעלמו. באיסלנד היא משובצת לעבודה בחוותו של רגנאר, אלמן שתקן המתגורר במקום עם אמו. הבדידות של שני האנשים הפגועים הללו תחבר ביניהם, הם יינשאו ויילדו שני ילדים – טריגווי, בן אחת-עשרה בתחילת הספר, בן דמותו של אביו, והנריק, בן חמש, ילד חולמני, רוחני, בן דמותה של אמו.

ההבחנה שעשיתי בפתיחה בין זמן הווה לעבר אינה לגמרי תקפה מבחינתה של שרלוטה. מקס נוכח במידה רבה בחייה, כמעט עד כדי תחושה פיזית. אבל יותר משאובדנו מכאיב לה, מייסר אותה גורלה של לנה. היא חשה אשמה על שנתנה אמון ביכולתו של המנזר להגן עליה, ואי הוודאות בדבר מה שארע לה לאחר הפינוי רודפת אותה. אמה של שרלוטה, שנותרה לבדה בברלין, מסרבת להצטרף לבתה באיסלנד, אפילו לביקור קצר, שמא תופיע לפתע הנכדה האבודה, וההתעקשות שלה על האפשרות שלנה עדיין חיה מונעת אף היא משרלוטה את ההשלמה עם סופיות ההיעלמות.

יש בספר עלילה מרגשת, תיאורי נוף חיים, אהבה מבעבעת ויצרית בין שרלוטה למקס ואהבה איטית ושותקת בינה לרגנאר. הוא מציג קשת של דמויות מעניינות, החל מחברתה המעשית של שרלוטה וכלה באמו של רגנאר, מרפאת בצמחים, רגישה ובעלת מבט חודר. ויש בו – וזה המוטיב המעניין ביותר בעיני – מגוון של התיחסויות אל הקשר העז שבין אמהות לילדיהן. לצד אלה הסגנון סובל מחזרות, מערפול אמנותי מכוון ומעט מוגזם, המגיע לשיאו בעמודים האחרונים, ומלחיצה בכוח על בלוטות הרגש. מעט יותר פשטות סיפורית היתה תורמת, מבחינתי, לחיבור עם הדמויות ועם הסיפור.

למרות ההסתיגות, הספר מהווה בסופו של דבר חווית קריאה מעניינת, ומציג פן נוסף של טראומת המלחמה על הרקע היחודי של איסלנד.

Seal Woman – Solveig Eggerz

שוקן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

 

black

 

 

 

שרלוטה עמדה על החול השחור. קצף הגלים הסתחרר סביב חרטומי מגפיה. עמודי לבה מאובנת ניצבו מולה כמו טרולים המבוססים במים.

לגעת במים, לגעת ברוח / עמוס עוז

לגעת במים לגעת ברוח

"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא סיפורם של בני הזוג פומראנץ, שניהם מורים בגרמניה שהמלחמה הפרידה ביניהם. הגבר, שרק בערך אחרי מחצית הסיפור מוזכר שמו אלישע, ברח מעירו והסתתר בכפרים במסווה של פולני, נוטל את זהותו של אדם שהתרברב בכוחותיו האל-טבעיים ומת כתוצאה ישירה של יוהרתו. האשה סטפה, יהודיה למחצה, נשארה בבית. אחרי המלחמה התגלגל אלישע לפלשתינה, והפך לרועה צאן נחבא אל הכלים בקיבוץ עד שהתפרסם בעקבות מאמר מתמטי חדשני שכתב. סטפה התגלגלה לברית המועצות, ואיכשהו הפכה לבעלת עמדה בכירה בשרותי המודיעין. הספר שמתחיל במלחמה מסתיים במלחמה אחרת, מלחמת ששת הימים.

המאפיין העיקרי של הספר הוא סגנונו. הסיפור, שהוא רוב הזמן קלוש ובלתי ניתן להסבר לוגי, נע באופן חופשי לגמרי בין ריאליות זהירה לפנטזיה. הפרקים הפותחים, המתרחשים בתקופת המלחמה, בעיקר אלה שמספרים את סיפורו של אלישע הנרדף, מאופיינים באוירה ערטילאית, ולא באשמת הנסיבות, אלא בשל בחירה יצירתית. כשניסיתי להבין מה בדיוק אני קוראת, חשבתי על סיפור שקורה כמה סנטימטרים מעל המציאות. לא ממש דמיוני, אבל מרחף ונוגע נגיעות קלושות בקרקע. אולי בשל ספר הפיזיקה שקראתי לאחרונה, המלים של הנייר נחוו אצלי יותר כאנרגיה מאשר כמהלך ארועים (אם התיאורים נותרים מעורפלים, אולי הצלחתי להעביר מעט מן הערפול שבסיפור). מכל מקום, מאוחר יותר, בימיו הראשונים של אלישע בארץ, כשהוא מתגורר בטבריה, עוז כותב כך: כמה וכמה פעמים אירע לו לעמוד בחדרו ולהשען בשני מרפקיו על אדן החלון, והנה מוצק: עץ ואבן. כאילו התיגעה לאחר כל השנים הללו זרימת האנרגיה הלוחשת ודבר-מה בעולם החיצון נקרש והולך. גושיות מסיבית פשתה בכל. אפילו גופו-שלו כמו הגליד מבפנים. אולי לאנרגיה שחוויתי היו, אם כך, סימוכין, ועוז עשה עבודה טובה בהמחשתה.

המאפיין הבולט הנוסף הוא הגודש הסיפורי. מכיוון שהסיפור נגוע ברובו בהזיה, אין לי ספק שבמקומות מסוימים לא קלטתי את כוונת הסופר. מדובר בספר שאין בו מוקד אחד, למרות שהוא עוקב כרונולוגית אחרי סטפה ואלישע. הוא נוגע בין השאר בחווית הקיבוץ, בקומוניזם, בזוגיות, בתפיסות חברתיות בישראל של שנות החמישים והששים, במצב הבטחוני, בציונות, בפילוסופיה של היידגר. הגודש הזה אינו מיטיב אתו, אלא מוסיף לחוסר הבהירות שהוא מן הסתם מכוון.

המאפיין הבולט האחרון הוא עומס הסמלים והרמזים. רמז פשוט הוא שילוב ציטוטים מתוך שירי "אנו באנו ארצה", כשאלישע מתכונן לעליה לארץ, וגם בימיו בטבריה, כמו לייצג את דעתו של הסופר על הפער שבין החלום למציאות. הסמל הבולט ביותר הוא הדב, שמופיע כמעט בכל פרק. נראה לי שגם שמו של הגבר נבחר בשל סיפור הדובים שהזעיק הנביא אלישע כדי שיטרפו את הילדים שקראו אחריו "עלה, קירח". כמו באשר לשפע הנושאים, גם שפע הסמלים הוא בעוכרי הספר, והדב המגיח ללא הרף הוא דוגמא להגזמה יצירתית. אם הסגנון גרם לי לחשוב שיש לתפוס את הספר באמצעות הרגש, הסמלים והרמזים מובילים לצורך בהבנה לוגית.

מפעם לפעם עוז חורג מן הערפל, ומשמיע עמדות מפורשות. כשאלישע מפרסם נוסחה מתמטית המפצחת את האינסוף, וכתבים ושאר סקרנים משחרים לפתחו, הוא מאבחן: לרגע מתגלה כי גופם מתעוות מתחת למלבושים בהשתוקקות נוראה אל סוד הכח, אל וריאציות חדשות לא-שוערו של עינוגי הכח, להצמית, להדביר, לאכוף, שטופים תאוה מרה תאוה נוקבת עד מוות לכבוש עוצמה. ההשתוקקות הזאת, גילה האיש לדעת, שורפת-חיים יותר מתאות הבשר, פולחת יותר מתאות הכבוד, יותר מן הצמאון, ממארת, מאכלת גוף ונפש. אמירות חדות וברורות כאלה אינן מרובות בספר. אני מניחה שרבות יותר מסתתרות מתחת לסימבוליות ולערפל.

למען האמת, רוב הזמן היתה לי הרגשה ש"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא יותר תרגיל מעניין בכתיבה ופחות יצירה מגובשת. אני מעריכה את המאמץ, אבל בעיני הוא אינו נמנה עם השורה הראשונה של ספרי עוז, ואחרי "מיכאל שלי" ו"קופסה שחורה", שקראתי לאחרונה, הוא מהווה אכזבה.

עם עובד

1973

בנדיט / איתמר אורלב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a0d793d799d7989

טאדק הוא גבר ירושלמי בשנות השלושים לחייו, סופר בשאיפה. אשתו, שאינה שבעת רצון מרפיסותו ומחוסר המעש שלו, לוקחת את בנם מיכאל ועוזבת את הבית. כשכתיבתו תקועה וחייו משתבשים, הוא קם ונוסע לפולין, בשנה האחרונה של המשטר הקומוניסטי, לפגוש את סטפן, אביו, שאותו לא ראה מאז היה בן שתים-עשרה. ילדותו, יחד עם אחִיו ועם שתי אחיותיו, נחוותה בצילו המאיים של אב שיכור ואלים, שהפליא בהם ובאמם את מכותיו, עד שקצה נפשה של האם בכאב ובמצוקה, והיא הסתלקה איתם לישראל. טאדק, הצעיר בילדים, שגדלו כולם כנוצרים בשל דתו של האב, היה בטוח שהמשפחה מהגרת לאוסטרליה, ורק בהיותם בלב ים התבשר שאמו יהודיה והוא יהודי, ויעד המשפחה הוא ישראל.

מה מבקש טאדק להשיג במסעו? אולי סגירת מעגל לפני שילך האב לעולמו. אולי הוא מבקש למצוא חיזוק לאבהותו שלו, ממנה חשש: "מי יכול לדעת אם אני אהיה אבא נהדר? איך אפשר להביא ילד לעולם הזה אם אבא שלו אולי מקולקל? והוא אפילו לא ידע את זה, ילך אחרי כמו אידיוט, יהיה בטוח שכאשר הוא עם אבא הכל בסדר. לא ידע שהכל רק אחיזת עינים". או אולי, כשהוא נגרף ללא שליטה בסחף חייו, הוא מבקש הכרה, כפי שיאמר סטפן מאוחר יותר בהתיחסו ליחסיו עם אביו שלו: "אחרי שמת הבנתי שבעצם כל החיים אתה מחפש לקבל איזו הכרה מאבא שלך, ולפי מה שאני מבין בחיים האלה, ואני לא מבין הרבה, רוב האנשים לא זוכים לקבל אותה. לא משנה כמה בני זונות הם היו, כמה עלובי נפש, עדיין אתה מחפש אותה".

*הפיסקה הבאה מכילה קלקלנים*

במסעו לפולין מכיר טאדק את אביו כפי שלא הכירו קודם לכן. הזיקנה הביאה איתה רגשנות ותלות פיזית, אך סטפן הוא עדיין אדם כוחני, גס, שתלטן ואלכוהוליסט מועד. כשהשניים יוצאים אל הכפר בו חיו בעבר, ומבקרים בדרך אצל חברים וקרובים, סטפן מגולל בהדרגה את קורותיו. במהלך מלחמת העולם היה חבר בארמיה קריובה, צבא המולדת המחתרתי, עבר עינויים בכלא, נכלא כאסיר פוליטי במיידנק, הצליח להמלט, והפך למוציא לפועל של פסקי דין מוות שהושתו על בוגדים. למרות שבשום רגע במהלך ההיכרות החוזרת עם בנו הוא אינו מתנצל על דבר, אולי יש צל של הצטדקות בדבריו כשהוא מספר שהחל לשתות במהלך אותה תקופה. לא האמנתי להצטדקות זו, ואני סבורה שכך גם בנו. האם הסבל שחווה במלחמה מצדיק, או מסביר, את אבהותו הכושלת? התשובה, לדעתי, שלילית. במהלך אחת הנסיעות המשותפות, טאדק נרדם, וכשהוא מתעורר הוא מוצא שראשו מונח על כתף אביו. צופה מבחוץ רואה תמונה של אב ובן ברגע של קירבה. טאדק יודע שזו תמונה חיצונית בלבד. הוא מטפל באביו במסירות, נענה לגחמותיו, מקשיב לו, אפילו מנסה למצוא לו נקודות זכות, אבל הוא כועס, הוא פגוע, אינו מוצא מחילה. כשיחזור לארץ תאמר לו אמו: "נשים יודעות איך להתמודד עם בעלים בוגדים, אבל אני לא בטוחה שילדים יודעים איך להתמודד עם אבות בוגדים".

"בנדיט", המבוסס על זכרונותיו של הבמאי עמי טדאוש דרוזד, שחלקם הוצגו בסרטו "אוסטרליה שלי", כתוב מצוין. איתמר אורלב מניע היטב את העלילה בין סיפור המסע וגרסת האב לתגובותיה של האם, השומעת על חוויותיו של הבן בשובו. האם, אגב, היא הדמות האהובה עלי בספר. אחרי שנים של אסקופה נדרסת תחת רגלי בעלה, קמה ועשתה מעשה, וכעת היא אישיות עצמאית, חדה, אכפתית מבלי ליפול לרגשנות. את האב, לעומת זאת, קשה עד בלתי אפשרי לחבב, למרות הסיפור הקשה והמרתק שהוא מספר על תקופת המלחמה. חולשת הזיקנה מעוררת חמלה, אך הנרקיסיזם שלו מעורר סלידה. העלילה המעניינת, היחסים המשכנעים בין הדמויות, והסגנון הסבלני והנהיר, מתחברים יחד לספר ביכורים בשל ומומלץ.

עם עובד

2015

גברת בירד היקרה / איי. ג'יי. פירס

bird_master1

במשך שמונה חודשים, בין ספטמבר 1940 למאי 1941, הגיחו מפציצים גרמנים אל שמי בריטניה, זרעו הרס רב, וגרמו לאובדן חייהם של כארבעים ושלושה אלף תושבים, רובם בלונדון. מטרת הבליץ היתה ליצור תנאים לפלישה קרקעית, ולשבור את רוחו של העם הבריטי. שתי המטרות לא הושגו. כרוזים שהפיק הממשל בתחילת המלחמה, ובהם הקריאה Keep calm and carry on, אמנם לא הופצו במספרים משמעותיים, אך רוח הדברים חלחלה אל הבריטים, שניסו להמשיך בחיים כרגיל בתנאים בלתי רגילים.

"גברת בירד היקרה" מתרחש באותה תקופה, ומשקף את אותה רוח. אמלין לייק, אשה צעירה בת עשרים ושלוש, חולקת דירה עם חברתה באנטי, ושתיהן נוטלות חלק במאמץ המלחמתי, באנטי במשרד המלחמה ואמלין במרכזיית תחנת כיבוי אש. תחת התקפות ליליות, כשארוסה של האחת נלחם בחזית, וחברה של השניה יוצא מדי לילה לכבות את השריפות שנגרמו בשל הפצצות, הן מנהלות חיי שגרה, יוצאות לרקוד, מבקרות בקולנוע, רוקמות חלומות. כשאמלין מוצאת במדור הדרושים בעיתון הצעה לעבודה כקלדנית אצל המוציא לאור של אחד מעתוני לונדון, היא סבורה שנפתחה לפניה האפשרות להגשים פנטזיה, ולזכות במינוי כעתונאית מלחמה. לדאבונה היא מוצאת עצמה עובדת כקלדנית בכתב-עת גוסס בשם "ידיד האשה". העורכת בפועל היא הנרייטה בירד, בעלת טור עצות, ואחד מתפקידיה של אמלין הוא למיין עבורה את מכתביהן של מבקשות העצה. כדי לזכות בהתיחסותה של "גברת בירד היקרה", הפונות צריכות לעמוד בסטנדרטים מוסריים מחמירים, ורשימת הנושאים האסורים ארוכה.

אמלין אינה טיפוס מרדני, או הרואי, או עולה על בריקדות, אבל במכתבים הדחויים היא מזהה את מצוקתן של הנשים, שנדרשו לשמור על רוח איתנה, להשאר יפות ושמחות למען הגברים שבחזית, ולהתעלם מכל קושי, גם אם דברים השתבשו, והן התקשו להתמודד בתוך התוהו ובוהו של המלחמה. הנחישות המפורסמת של משפחת לייק, כפי שמגדירה זאת אמה, דוחפת אותה לעשות את המעשה הנכון בעיניה, והיא עונה לפונות בשמה של גברת בירד.

איי. ג'יי. פירס, בספר ביכורים מוצלח, מספרת על המלחמה, כפי שנחוותה בלונדון, בעורף שהפך לחזית. היא מתארת את הלילות המסויטים, ואת הימים בהם יצאו התושבים מן המקלטים אל רחובות חרבים. במקביל ובמשולב היא תופסת יפה את רוח התקופה השמרנית, ובעיקר את היחס לנשים, את הציפיות מהן, ואת תפיסתן את עצמן. לבה של אמלין נחמץ כשהיא נזכרת בחברה שנכנסה להריון, ואולצה למסור את תינוקה. אמלין עצמה, למרות גילה הצעיר, נחשבת בעיניה שלה רווקה מזדקנת, ובעיני אחרים נכה. על יחסי קירבה הס מלדבר. לכל אלה, לערכי התקופה, לקשיים, לפחד, אמלין, המספרת בגוף ראשון, מתייחסת בכנות רבה וברוח טובה.

הספר מצטיין באיזון בין מכאובי המלחמה לקלילות הכובשת של המספרת. אמלין חווה אושר ואובדן, צחוק וכאב לב, ופורטת אל היומיום את המורל הבריטי המפורסם. למרות רגעי שבירה – לזקוף קומה, להמשיך באומץ, היו ססמאות יפות, אבל לפעמים לא היה מה לעשות מלבד להודות שהמצב היה פשוט נוראי. שהמלחמה איומה ומזוויעה ולא הוגנת – אמלין ניחנה באומץ ובאופטימיות, והספר נקרא בחיוך ובשברון לב גם יחד. הקלילות הסגנונית אינה מחלחלת אל התכנים, נסים אינם מתרחשים, סוף ורוד הוא ענין יחסי, ומכאן – כמו גם מן הדיוק ההיסטורי – האמינות הרבה והאנושיות של הספר.

מומלץ בהחלט.

Dear Mrs. Bird – AJ Pearce

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: דנה טל

blitz3

ההולכים בחושך יראו אור / צילה הרשקו

ההולכים בחושך יראו אור

כותרת משנה: הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה: 1940 – 1949

"ההולכים בחושך יראו אור" הוא ספר מחקר שנושאו הצבא היהודי בצרפת בתקופת מלחמת העולם השניה. ביולי 1940, מיד לאחר כיבושה של צרפת, היו יהודים שהבינו את גודלו של האיום הנאצי, והחלו להתארגן כדי לקדם את פני הרעה. תחילתו של הצבא ביוזמה של אברהם פולונסקי הרוויזיוניסט, אך ההצטרפות אליו היתה על בסיס אישי ולא על בסיס אידאולוגי או מפלגתי. החל מדצמבר 1942 שונה שמו לאו.ג'י.סה, "הארגון היהודי למאבק" Organization Juive de Combat ‏, והוא הפך לארגון גג, שאיגד תחתיו תנועות שונות מזרמים שונים. צילה הרשקו עוקבת בספר אחר פעילותו של האו.ג'י.סה הן במהלך המלחמה והן בשנים שאחריה.

כמה גורמים השפיעו על אופיו של הארגון. השורשים הרוויזיוניסטים משכו לפעילות צבאית, וחברי הארגון אכן הקימו יחידות במסגרת המאקי. היותם של רבים מחבריו מהגרים מן המזרח, משוחררים מנאמנות כלפי צרפת, משכה לכיוון של פעילויות להצלת יהודים יותר מאשר לכיוון של פעילויות לשחרור צרפת. האידאולוגיה הציונית השפיעה אף היא השפעה מהותית על בחירת הפעילויות ועל אופין. השפעתם המצטברת של כל הגורמים הכתיבה מטרה כפולה לארגון הגג ולארגונים שתחתיו – מלחמה בנאצים והצלת יהודים בטווח המיידי, והקמת מדינה יהודית בהמשך.

הישגיהם של חברי המחתרת אינם ניתנים לכימות, אך לא יהיה זה מופרז להניח שעשרות אלפי יהודים ניצלו בזכותם. עיקר מאמצי ההצלה התמקדו באספקת מסמכי זהות מזויפים, במציאת מקומות מסתור, ובנתיבי ההברחה לספרד ולשווייץ. נוסף לכך, גם התנאים המיוחדים בצרפת סייעו להצלה: עד נובמבר 1942 האזור הדרומי היה בטוח יחסית. מאז ועד ספטמבר 1943 מצאו יהודים רבים מקלט באזור הכיבוש האיטלקי. קרבתן של שווייץ וספרד הנייטרליות הפכה אותן יעד מבוקש, ואפשרי יחסית, למאמצי הברחה. צרפת עצמה שוחררה מוקדם יחסית לשאר אירופה. למרות כל אלה נספו כשליש מיהודי המדינה.

לאחר השחרור הוסיפו חברי הארגון לפעול בשני ערוצי פעילות מקבילים. האחד עסק בשיקום הניצולים והשורדים, והשני השתלב בפעילויות הציוניות בארץ ובאירופה. יוצאי הארגון היו מעורבים, בין השאר, בכל מה שקשור בספינת המעפילים אקסודוס, החל בהכנות לשיט וכלה בטיפול במעפילים לאחר גירושם מהארץ. עבור השליחים שהגיעו מארץ-ישראל הכינו יוצאי הארגון תנאים בסיסיים לפעילותם. חברי האו.ג'י.סה. ובעיקר חברי המאקי של שמבון סור ליניון, הקימו באוקטובר 1946 את נווה-אילן בדרך העולה לירושלים.

שמחתי מאוד לקרוא את הספר משום שחידש לי רבות (מאיר פעיל, המרכז האקדמי של העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, כתב בהקדמה לספר: "מודה אני כי הופתעתי מאוד מעצם התופעה הזאת שלא ידעתי עליה דבר וחצי דבר"). יש לקחת בחשבון שהקריאה בו אינה שוטפת וקלה, משום שהוא בראש ובראשונה ספר מחקר, ולא יצירה ספרותית הפונה אל קהל הקוראים. יש בספר משהו "טכני", הנובע בעיקר מהצלבת מקורות. בהעדר תיעוד מפורט, בשל האופי המחתרתי, החוקרת מסתמכת רבות על זכרונם של עדים, ובכל מקום בו, מדרך הטבע, יש סתירה, ולו קלה, בין העדויות, היא מתיחסת לגרסאות השונות. כל זה טוב ויפה וראוי, אך מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית יש בכך קושי, ובזכרוני נחרטו בעיקר הסיפורים הפרטיים, כמו סיפורן של מילה רסין ומריאן קון הגיבורות, שהבריחו ילדים לשווייץ, וכמו ההתלהבות האידאולוגית שהפילה כמה מחברי המחתרת בפח שטמן סוכן כפול, ובריחת חברי המחתרת מן הרכבת האחרונה שיצאה מדרנסי לאושוויץ.

בשולי הדברים, הופתעתי ללמוד על יחסה של צרפת אל היהודים ששרדו. חוק מדינה אסר לפנות צרפתים מדירות מוחרמות של יהודים אם זו היתה דירתם היחידה. חוק נוסף אסר על פליטים לעבוד בצרפת. המדינה היתה אפוטרופסית של ילדים שהתייתמו, והיה קשה להוציא אותם מצרפת. בנוסף לאלה רווחו בצרפת של אחרי המלחמה גילויים אנטישמים. ולמרות כל אלה, יהודי צרפת ברובם לא חשו מאוכזבים ממנה.

"ההולכים בחושך יראו אור" הוא ספר חשוב. בזכות שפע הידע החדש שבו הוא בהחלט ראוי למקום של כבוד על המדף.

אפי מלצר הוצאה לאור

2018 (מהדורה ראשונה ראתה אור ב-2003)

תחת שמי ארגמן / מארק סאליבן

d7aad797d7aa-d7a9d79ed799-d790d7a8d792d79ed79f_d797d796d799d7aa

איך הופך נער צעיר, קל דעת במקצת, לגיבור? לפעמים די בהתגלגלות מקרית אל המקום המתאים כדי לחשוף את הנחישות ואת האומץ. "תחת שמי ארגמן" מגולל את סיפורו האמיתי והמרתק של פינו לֶלָה בשנים 1944 – 1945. פינו בן השבע-עשרה אולץ על ידי הוריו, למען בטחונו, לעזוב את מילנו המופצצת, ולעבור להתגורר בקאזה אלפינה, פנימית נערים שניהל האב רֶה במרומי האלפים. אחיו הצעיר מימו נשלח אל הפנימיה מספר חודשים לפניו. פינו, שראשו עד אז היה נתון לבילויים ולבנות, והכיבוש הנאצי היה מבחינתו עובדה כמעט בלתי מטרידה, מצא עצמו בהשפעת האב רֶה מעורב בהברחת יהודים ופליטים אחרים לשווייץ, כשאחיו מסייע בעדו. במשך כשבעה חודשים ליווה את הנרדפים בדרכים לא דרכים, עד שנקרא על ידי הוריו לשוב למילנו. מכיוון שהגיע לגיל גיוס, והיה צפוי להצטרף אל כוחות הצבא האיטלקי ברוסיה, אילצו אותו הוריו לבחור באלטרנטיבה פחות מסוכנת, ולהתגייס לארגון טודט הנאצי. לגמרי במקרה התגלגל לתפקיד נהגו ומתורגמנו של האנס ליירס, האיש מספר שתים בהיררכיה הנאצית במקום, וניצל את מעמדו החדש כדי לרגל אחר מעסיקו ולספק ידיעות בעלות ערך רב לפרטיזנים האיטלקים ולבעלות הברית. במשך עשרות שנים לאחר מכן לא סיפר דבר על קורותיו במלחמה, עד שהתיידד עם אמריקאי אותו פגש במקרה. מכאן התגלגל הסיפור לפתחו של הסופר מארק סאליבן, שהפך אותו לספר לאחר עשור של מחקר.

הכתיבה של סאליבן אינה מרהיבה. פה ושם הספר לוקה בשטחיות ומשאיר תהיות בלתי פתורות. העיקרית שבהן קשורה באנה, אהובתו של פינו, ששימשה כמשרתת אצל דולי, פילגשו האיטלקיה של ליירס. כשליירס תכנן להעביר את דולי למקום מבטחים באוסטריה, החליטה אנה להצטרף אליה, לוודא שהיא מסתדרת במקומה החדש, ורק אז לחזור לאיטליה אל פינו. לא פינו ולא סאליבן תוהים על הבחירה של האשה הצעירה להתלוות אל מי שמוקעת כזונה של הנאצים. יכול להיות שהשטחיות נובעת מבחירתו של הסופר להתייחס לכל הארועים מעיניו של צעיר מאוהב וקצת נאיבי. לדעתי, בחירה שונה היתה מעניקה לסיפור מימד נוסף. מכל מקום, הסיפור עצמו מרתק ומחפה על החולשות הספרותיות, וקראתי אותו במתח ובסקרנות.

למדתי מן הספר עובדות שלא הכרתי על הסיוע שהגישו אנשי הכנסיה ליהודי איטליה. האב לואיגי' רֶה וחניכו ג'ובאני ברברסקי, שהיה איש סודו של הקרדינל שוסטר, הונצחו על ידי הקהילה היהודית במילנו בזכות פעילותם האמיצה. הופתעתי ממיעוט המידע אודות פעילות זו ברשת, ומשום כך, כמו גם בשל סיפורו המעניין של פינו וסיפורה של מילנו תחת הכיבוש הנאצי, אני ממליצה על קריאת הספר.

Beneath a Scarlet Sky – Mark Sullivan

אריה ניר

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: תמי לימון

58fe5ea86221a-image

תחת שמי ארגמן3