יומנו של השטן / רוברט ק' ויטמן ודייויד קיני

כותרת משנה: אלפרד רוזנברג והסודות הגנובים של הרייך השלישי

אלפרד רוזנברג, האידיאולוג של התנועה הנאצית, שספרו "המיתוס של המאה העשרים" ניצב לצד "מיין קמפף" כתנ"ך של גרמניה, זכור כאיש של מילים, אך כפי שהוכח במשפטי נירנברג היה גם איש של מעשים, ועל מעשיו נידון למוות. הוא היה אחד מן הבכירים הבודדים שקודמו לדרגת רייכסלייטר, הדרגה השניה בחשיבותה אחרי הפיהרר. החל מ-1934 נשא בתואר "בא הכוח של הפיהרר לנושא פעילות האינדוקטרינציה והחינוך, האינטלקטואליים והאידיאולוגיים, של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית"; בסופו של העשור החל לתכנן את בית הספר הגבוה של המפלגה, ואת "המכון לחקר השאלה היהודית", וכדי להעשיר את הספריה של שני המוסדות הוקם "כוח המשימה של רייכסלייטר רוזנברג", שהחרים עשרות אלפי ספרים ופריטי יודאיקה, והרחיב את פעילותו לבזיזת אוצרות אמנות מכל השטחים הכבושים (כשנשאל בחקירה אחרי המלחמה על ההחרמות ללא פיצוי, תירץ זאת במלים "אף אחד מהבעלים לא היה בסביבה"); לקראת מבצע ברברוסה ב-1941 מונה לתפקיד השר הממונה על ניהול השטחים שייכבשו במזרח, ובאותה שנה אמר כי "במזרח עדיין חיים כשישה מליון יהודים, ואת הבעיה הזאת אפשר לפתור אך ורק באמצעות מיגור ביולוגי של יהדות אירופה כולה"; שני נציגים ממשרדו היו בין משתתפי ועידת ואנזה ב-1942.

היטלר, בשיטת הממשל הרגילה שלו, טשטש את גבולות הסמכויות של אנשיו, וכך רוזנברג נאבק ממש עד סוף המלחמה בגבלס על השליטה בתעמולה, הסתכסך עם הימלר ועם היידריך על עמדות כוח במזרח, ורב עם גרינג על הביזה עד שהתקבעו סדרי העדיפויות (היטלר הראשון לבחור את הפריטים לעצמו, גרינג שני, כוח המשימה של רוזנברג שלישי). יתכן שהמאבק בגבלס היה אחד הגורמים לכך שבמאי 1943 החל לכתוב יומן, שכן גבלס, שהיה כותב כפייתי, פרסם באותה עת את רשומותיו מן השנתיים הקודמות.

רוברט קמפנר, עורך דין יהודי, שנמלט מגרמניה ב-1935, נמנה עם צוות התביעה במשפטי נירנברג. קמפנר היה אדם ססגוני, וסיפור חייו, המתואר בספר, יכול היה לשמש חומר גלם לביוגרפיה מעניינת. מטעמים שונים, לא בהכרח חוקיים, הוא החזיק ברשותו אלפי מסמכים שהשיג בזמן החקירות, ולא טרח להחזירם. יורשיו, שהיו חלוקים בדיעותיהם באשר לטיפול בירושתו, שחררו בהדרגה את המסמכים, וביניהם, ב-2013, גם את יומנו של רוזנברג, המצוי כעת במוזיאון לזכר השואה בארצות הברית. רוברט ק' ויטמן, אחד משני כותבי הספר, היה מעורב בחיפושים אחר היומן, ושיחק תפקיד מפתח באיתורו.

הספר נפתח בפרק המתאר את המאמצים לעלות על עקבותיו של היומן, ואת הנסיונות להעביר אותו מידיהם של יורשי קמפנר אל המוזיאון. מרביתו של הספר הוא סקירה של התקופה מראשיתה של התנועה הנאצית ועד סיום המלחמה, ואין בו חידוש של ממש למי שכבר קרא ספרים על התקופה, ביניהם הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו, "פני הרייך השלישי" מאת יואכים פסט, ו"בגן חיות הטרף" מאת אריק לארסון, שנמנים עם המקורות הרבים המוזכרים בסיומו של הספר. מהלך חייו של רוזנברג משולב בספר, מבוסס חלקית מאוד על מובאות מיומנו. הפרקים האחרונים עוסקים במשפטי נירנברג, בדגש על חקירתו של רוזנברג.

הספר מספק סקירה לא רעה של התקופה, מבלי להתעמק בפרטים. יחד עם זאת, הוא אינו מספיק ממוקד, ואינו מקיים את ההבטחה שבשמו ובכותרת המשנה שלו. למעשה, הוא מפוצל לשלושה נושאים – השואה והמלחמה, דמותו של רוזנברג ודמותו של קמפנר – ורק האחרון שבהם זוכה להעמקה. לעומת זאת, לשאלה המסקרנת תמיד – כיצד הפך אדם שגרתי ואפור לאידיאולוג הארסי והקטלני שהיה – אין התיחסות בספר. אני ממליצה עליו למרות זאת, משום שהוא קריא ובהיר, ומשום שסיפורו של קמפנר (שהמחברים כנראה אינם מחבבים, וחבל שהדבר ניכר בספר עיון היסטורי) מציג עוד פן של קורות היהודים בגרמניה הנאצית.

The Devil’s Diary – Robert K. Wittman & David Kinney

דביר

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

נקמתו של הרשל גרינשפן / סטיבן קוך

כותרת משנה: הנער המתנקש והשואה

ב-7 בנובמבר 1938 נכנס הרשל גרינשפן לשגרירות הגרמנית בפריז, ופצע ביריות את ארנסט פום ראט, המזכיר השלישי. יומיים אחר-כך, לאחר מותו של פום ראט, נערך בגרמניה ובאוסטריה הפוגרום הידוע כליל הבדולח. אדולף אייכמן הציע עוד קודם לכן להפעיל טרור המוני כדי לזרוע פחד בלבות היהודים ולגרום להם לעזוב ולהותיר את רכושם מאחור. הנאצים, שעדיין שמרו על מראית עין של חוק וסדר, לפחות כלפי חוץ, נזקקו לעילה שתאפשר להם לשחרר את האספסוף הלהוט לפעולה. ההתנקשות סיפקה להם אותה. העמדה הרשמית גרסה שגרינשפן בן השבע-עשרה היה שליחה של היהדות העולמית, וארועי ליל הבדולח נבעו, על פי עמדה זו, מהתמרמרות ספונטנית של הגרמנים, הצד הנפגע.

נדמה לי שבתודעה הציבורית גרינשפן שקע בתהום השִכחה לאחר ההתנקשות, מן הסתם נשפט והוענש וסיים את תפקידו על בימת ההיסטוריה. למעשה, סיפורו החל שנים קודם לכן, ונמשך שנים נוספות – לא ברור כמה – אחר כך. כשהיה בן חמש-עשרה שלחו אותו הוריו מגרמניה לצרפת לגור עם דודו ודודתו, כדי לחלץ אותו מן המצוקה שהיהודים החלו לחוש. אחרי שעבר דרך מפותלת, נכנס לצרפת בגניבה, שילם קנס, והיה סבור – בטעות, כך התברר – שתלאותיו תמו. צרפת הפייסנית, שהיתה מוכנה לעשות הרבה כדי לא להכעיס את הגרמנים, שינתה את יחסה אל הפליטים, שקודם לכן קבלה בברכה. הנער הפך להיות פליט בלתי חוקי, ונדרש לעזוב את צרפת, כאילו היה לו לאן ללכת. הוא נאלץ להסתתר בשעות היום, ולקוות שלא ייתפס בשעות הערב והלילה. באוקטובר 1938 קיבל מכתב מאחותו, ובו ספרה לו שההורים יחד איתה ועם אחיו, ועם עוד אלפי יהודים, גורשו מגרמניה, והושלכו, פשוטו כמשמעו, בפולין, בחוסר כל. אכול זעם, מתוסכל ואומלל, ביקש להסב את תשומת לבו של העולם אל סבלות היהודים תחת הרייך השלישי. הוא ניסח מכתב למשפחתו, ובו הסבר על המעשה שהוא מתעתד לעשות, רכש אקדח, ושם פעמיו אל השגרירות.

משפטו של גרינשפן, שנועד להיות פומבי לצרכי תעמולה גרמנית, נדחה מטעמים שונים שוב ושוב. פרקליטו של גרינשפן הגה תכנית להצלתו של לקוחו ולעיקור התעמולה באמצעות סיפור שקרי, לפיו ההתנקשות בוצעה על רקע הומוסקסואלי. גרינשפן סירב לקבל את הצעתו.

כשצרפת נכבשה, נשלח גרינשפן לבית כלא בדרום. למעשה, הצרפתים כבר לא רצו להחזיק בו, והיו לו הזדמנויות לנסות להמלט, אבל הוא בחר לדרוש להכלא בכל עיר שאליה הגיע. יש להניח שסבר כי עדיף לו לשבת לבטח במאסר, במקום להסתובב חופשי ולהסתכן בלכידתו על ידי הגרמנים. הגרמנים מצדם הקצו יחידת גסטפו ללכידתו חי. עדיין נועד לו שימוש תעמולתי. את השנים הבאות העביר במרתפי הגסטפו ובמחנות ריכוז כאסיר מיוחד. הוא לא עונה, ניזון היטב, ולא נדרש ללבוש בגדי אסירים, כל זה כדי שיוכל "לככב" במשפט נגד היהדות העולמית. משפטו נדחה שוב ושוב, ובסופו של דבר נועד להתקיים בסמיכות זמנים לועידת ואנזה. גרינשפן, שבמעשה ההתנקשות נהג באימפולסיביות של בן-עשרה, התגלה כעת כמתכנן שקול. מצפונו ייסר אותו על ליל הבדולח (שלא היה באשמתו, כמובן. העילה לו היתה צצה כך או אחרת), והוא רצה להמנע מלהיות שוב בחזית התעמולה האנטישמית. הטיעון ההומוסקסואלי הבדוי, שנדחה על ידיו בעבר, שב ועלה ביוזמתו. מכיוון שהתקשורת העולמית היתה אמורה להיות נוכחת במשפט, הגרמנים לא יכלו להרשות לו לומר את הדברים בפומבי, להשפיל כך את פום ראט שהפך במותו לסמל, ולנתק את הקשר בין ההתנקשות ליהדות. המשפט לא התקיים מעולם.

גרינשפן, שניסה לפחות פעמיים להתאבד בכלא, נכבל בשלשלאות, ובמצבו זה הכתיב צוואה לשותפו לתא כשהוא משתמש בצופן שהמציא. השותף, שהתברר כי היה שתול של הגסטפו, מסר את הצוואה לשולחיו. הנוסח המלא, ובו גרינשפן מפרט את האסטרטגיה שלו, מצורף כנספח לספר.

סופו של גרינשפן לוט בערפל. עדותו של אייכמן, לפיה חקר אותו ב-1943 או ב-1944, מציבה אותו בנקודת הזמן המאוחרת ביותר. אולי הומת עוד קודם לכן, כשכבר לא היה בו צורך, כשכבר לא שימש כמשכון, בן ערובה, של היטלר, כשמו של הספר בשפת המקור. אולי נספה באחד המחנות בתוך המון נטול שמות.

סטיבן קוך כתב ספר מפורט, מושקע ומרתק, המבוסס על מקורות מגוונים. הוא מפגין סימפטיה רבה אל היהודים של אותה תקופה, וסלידה מן הנאצים וממשתפי הפעולה איתם, אבל יחסו אל גרינשפן לוקה, לדעתי, בנטיה אל הסנסציה ובהתעלמות מן ההסבר הפשוט. למרות שהוא לכאורה מבין את מצוקותיו של גרינשפן, הוא לא באמת מצליח להבין את הקשר בין סבלו וגילו למעשיו. זהו נער שנותק ממשפחתו ומארצו, ונשלח לגור עם זרים במקום שאת שפתו הוא רק מגמגם. נער שעשה לבדו דרך חתחתים, רק כדי לגלות זמן לא רב אחר כך שגם במקומו החדש הוא נרדף ובלתי רצוי. נער שאולי התייסר על חייו הנוחים לעומת מצוקות משפחתו. אנשים מבוגרים ממנו היו מאבדים את עשתונותיהם לו היו מתבשרים כמוהו על גורל יקיריהם. לא ייפלא שכבן-עשרה, שכנראה היה חמום מוח, התפוצץ. אבל קוך מרבה להשתמש בהטיות של "טפש" בהתיחסו אל ההתנקשות, אותה הוא מתאר מספר פעמים כפשע. כשנגמרות לו מילות התואר הוא אפילו מייחס לגרינשפן אגומניה, כשמצא עצמו בעין הציבור, וקודם לכן רמז שסבל מהפרעה דו-קוטבית משום שזעם לפעמים ושקע בדכאון לפעמים. בפרק האחרון הוא מנסה להעריך את דמותו של גרינשפן, ונוטה אל שילוב של פזיז, טיפש וחסר מורא בהקשר של ההתנקשות. לעומת זאת על התנהלותו בתקופת הכליאה בגרמניה הוא כותב כי דרשה כשרון ואומץ. מכל מקום, מן ההפרזות של הסופר ניתן להתעלם בקלות, והן אינן פוגמות בעוצמתו של הסיפור ההיסטורי.

לעומת ההשקעה של הסופר, הוצאת דביר, באופן בלתי אופייני, התרשלה בהגהה, והספר רצוף שגיאות מביכות. חבל.

"נקמתו של הרשל גרינשפן" הוא ספר מרתק. סטיבן קוך מתאר היטב את האוירה של אותן שנים, מתעמק בדמויות מפתח, ולמרות הסתיגויותיו הוא מעניק לגרינשפן מקום של כבוד על בימת ההיסטוריה. אחד מעורכי הדין של גרינשפן כתב אחרי המלחמה כי הנער היה "איש המחתרת הראשון", וגם אם לא היה כזה בכל זאת היה בין אלה שניסו לעורר את דעת הקהל ולהביא שינוי.

מומלץ בהחלט.

Hitler’s Pawn – Stephen Koch

דביר

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

צייר ואדם / האוורד ספרינג

טד פנטקוסט, צייר בעשור השישי לחייו, שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, מספר את סיפור חייו ואת סיפור התקופה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה העשרים.

העלילה נפתחת באזור הכפרי הסמוך למנצ'סטר שבאנגליה, שם גדלים טד ואחותו הבכורה בלאנש. המשפחה מתפרנסת בצניעות מחנות כלי נגינה שבבעלותה, ומקיימת אורח חיים נינוח. לילדים ניתן חופש לרקום את חלומותיהם: ההורים מעניקים להם אוטונומיה בעלית הגג, שם בלאנש מנסה כוחה בריקוד וטד מצייר להנאתו. חייהם מתהפכים כשבלאנש מפתחת קשר קרוב עם לותר, בן השכנים, שנהג בה שלא בהגינות. היא נשלחת אל אזור קורנוול שבדרום אנגליה, שם מתגוררים בני משפחתם של ההורים, שהקשר איתם נותק. טד ואמו נוסעים זמן מה אחר כך לבלות את חופשתם עם בלאנש, ובשובם הם מגלים ששום דבר אינו כשהיה. אבי המשפחה, שנותר לבדו, החל לבלות עם השכנים האדוקים בדתם, "ראה את האור", ושקע באובססיה מיסיונרית. מוזיקה, שהיתה מרכיב חשוב וקבוע בחייהם, נאסרה כמוקצה מחמת מיאוס, על הציור והריקוד נגזר גורל דומה, והמשפחה נאלצה להעתיק את מגוריה אל שכונת עוני, שם ביקש האב להקים כנסיה. בלאנש היתה הראשונה להמלט חזרה לקורנוול. לא עבר זמן רב וטד נהג כמוה. האם בחרה לדבוק בבעלה באומרה: "יש משהו בגבר הבוחר לו אורח-חיים ודבק בו, ואפילו אין חיים אלה לרוחה של אשה. גבר זה טוב מכל אותם טיפוסים חסרי חוט-שדרה, שאורח-חייהם נקבע בידי מעבידיהם או בעצת מוזגי השיכר במסבאות […] מעטים מאתנו עשויים מעור אחד. אביך הוא האיש שנישאתי לו. אם אותו חלק מאישיותו עכשו אינו החלק שהכרתי כאשר נישאתי לו, הריהו בכל זאת חלק מאותו אדם עצמו. אני נישאתי לו כולו, והאמן לי, בסך הכל הוא אדם טוב. באשר לאושר – ובכן, מצא אותו אתה, אם תוכל".

המשכו של הסיפור מתלווה אל טד ואל בלאנש בחייהם כבוגרים. הוא מתאר את נישואיהם ואת אהבותיהם, את הילדים שנולדו להם – בן לטד ובת לבלאנש – את הצלחתו של טד כצייר דיוקנים, ואת גלגולי חייהם של כולם במהלך המשברים שעברו על אנגליה באותן שנים. טד התנדב לשירות צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ונפצע ברגלו. בנו שירת במלחמת העולם השניה כמפקד שייטת, בנה של חברתו הקרובה ואהובתו שירת כטייס.

ספרו של הווארד ספרינג, "אבשלום בני", הוא מהספרים האהובים עלי במיוחד. קראתי אותו יותר מפעם אחת, ובכל קריאה הערכתי אותו יותר. "צייר ואדם", לעומתו, אכזב אותי. הוא כתוב בדיוק באותו סגנון, וכמה מן הסצנות בו הן שחזור חיוור של קודמו, שראה אור עשר שנים לפניו (בין שני אלה פרסם ספרינג עשרה ספרים אחרים). בשניהם מופיעה זמרת ושחקנית, שנקרעת מבפנים כשהיא מופיעה בפני חיילים בין קרבות. בשניהם בני הדור השני להוטים אחרי הים, והדמות הדומיננטית בחייהם היא של ספן שמדריך אותם. בנו של טד, כמו בנו של וויליאם ב"אבשלום בני", מתואר בילדותו כ"עריץ". אשתו של טד הופכת דמות חיוורת כמו אשתו של וויליאם, וכיוצא באלה. בשל דמיון בפרטים רבים, ובעיקר בשל הסגנון האחיד, ניתן בקלות ברגעים של הסחת דעת להתבלבל לרגע בין המספרים. למרבה הצער, הדמיון בין הספרים אינו מתבטא באיכותם. הדמויות סטראוטיפיות למדי. כשהן מתפתחות, ההתפתחות אינה בהכרח הגיונית, או למצער אינה מוסברת כהלכה, ואוירה כללית של חפיפיות ניכרת בתיאורן. הספר כולל סצנות יפות רבות, אבל המכלול דל מדי.

שמו העברי הסתמי של הספר משתלב בדלות הזו. במקור הוא נקרא There is no Armour. אין לשם זה הסבר ישיר בעלילה, אך בשל ההקשר אני מניחה שנלקח מן הפואמה Death the Leveller מאת המחזאי בן המאה השבע-עשרה ג'יימס שירלי. להלן קטע ממנה:

The glories of our blood and state
Are shadows, not substantial things;
There is no armour against Fate;
Death lays his icy hand on kings:
Sceptre and Crown
Must tumble down,
And in the dust be equal made
With the poor crooked scythe and spade.

בשורה התחתונה: ציפיתי להרבה יותר.

There is no Armour – Howard Spring

מ. מזרחי

1980 (1948)

תרגום מאנגלית: ש. גונן

זיכרונות מחיים שלא חייתי / עירית קינן

כשהיתה בת עשרים ואחת איבדה עירית קינן בחטף את אביה יעקב, שנהרג בתאונת דרכים. היא מעידה על עצמה שהיתה ילדה של אבא, ומעידה על אביה שהיה חם ועוטף, אבל למרות שכל חייה ביקשה לשמוע על קורותיו בשנות השואה, שבה איבד את כל משפחתו, הוא בחר לא לספר. געגועיה אליו שלחו אותה למסע בעקבות עברו, וכישוריה המחקריים סייעו לה לחשוף בעבודת נמלים פרט ועוד פרט אודות המשפחה ואודות גורלה של הקהילה היהודית במקדוניה. נקודת המוצא היתה יומן שניהל האב בקפדנות בשנות המלחמה.

מחקריה של עירית קינן, על פי דף המידע המצורף לספר, יוצאים מנקודת מבט רב תחומית, שמשלבת בדיסציפלינה ההיסטורית היבטים של פסיכולוגיה חברתית וסוציולוגיה. נקודת המבט הזו מאפיינת גם את ספרה זה, שמשלב יחדיו היסטוריה פוליטית וחברתית, ועובר בין הרקע הפוליטי-היסטורי להיבטים החברתיים-פסיכולוגיים של הקהילה ושל היחיד. אקדים ואומר שמאוד הערכתי את הספר, והערת הביקורת היחידה שלי היא על ההפרדה המלאכותית לעתים בין עובדות היסטוריות "יבשות" למהלכה של העלילה. הסופרת בחרה לשים מספר פרקים "יבשים" במה שהיא מכנה "בסוגריים", כדי לאפשר למי שמעונין בכך לדלג עליהם, אבל למעשה הספר כולו ספוג הסברים היסטוריים, ואלה – בין אם הם מופרדים ובין אם הם שלובים בטקסט – מעשירים אותו ומהווים חלק בלתי נפרד ממנו. דילוג עליהם הוא הפסד של הקורא.

יעקב קלדרון, שנולד ב-1919, הבן השביעי במשפחה בת אחד-עשר ילדים, והבן האחרון של אמו שנפטרה כשהיה תינוק, גדל בביטולה-מונסטיר שבמקדוניה, עד למעברה של המשפחה לסקופיה. המלחמה הפרידה בינו ובין משפחתו לנצח. יעקב, שהיה חייל, נפל בשבי, ועבר את שנות המלחמה במחנות שבויים, בעבודה מפרכת, בתת-תזונה, נתון בכל רגע לשרירות לבם של שוביו. כמו במקרים רבים אחרים, הצלתו ושרידותו היו תוצאה של מקריות ושל אקראיות ניסיות. כששוביו ביקשו להפריד בין היהודים לשבויים אחרים, קצין גרמני אלמוני מנע ממנו להזדהות כיהודי, ובכך הציל את חייו. רופא צרפתי, תקופה ארוכה אחר כך, יתגלה אף הוא כמושיע. גם העובדה שיעקב, בשמו הלא-יהודי ז'אק, היה שבוי שהופיע ברשימות הצלב האדום תרמה כנראה להשרדותו, למרות שבשלב כלשהו יהדותו נחשפה. אבל אולי יותר מכל אלה, התמיכה והעידוד שקיבל ממרחק ממשפחתו, הם שחיזקו את נפשו ואפשרו לו לשמור על אופטימיות. השבויים היה רשאים להזמין מדי פעם חבילות מקרוביהם ולשלוח ולקבל מכתבים. ביומן שניהל שמר יעקב על העתקי המכתבים ששלח למשפחתו, ועולה מהם כי שני הצדדים הסתירו זה מזה את סבלותיהם, אבל רמזו כי הם מבינים מה עובר על הנמענים. גם כשמצב המשפחה היה בכי רע, על החבילות המעטות ששלחו ליעקב לא ויתרו, ובצדק מונה עירית קינן את מאמציהם עם מעשי הגבורה של התקופה.

"המחשבה היחידה שלי היא אם היקרים שלי עודם בחיים. לאן אלך? מה אעשה? מה להתחיל? […] הייתי רוצה ללכת הביתה, לחזור לחיות את החיים שלי בשלום ובשלווה", כתב יעקב ביומן בנובמבר 1944 לאחר שחרורו. איש לא נותר, "הביתה" התרוקן מתוכן, ויעקב בחר לעלות לארץ. הבדידות והתלישות ליוו אותו גם כאן, כפי שמעיד יומנו. הרישום האחרון ביומן מספר על פגישתו עם רבקה, מי שתהיה אשתו. מכאן ואילך כנראה שוב לא היה לו צורך לשוחח עם עצמו בכתיבה. מדוע נמנע מלספר לילדיו על קורותיו? אולי כדי להגן עליהם, ואולי משום שעצם הדיבור היה שיבה אל הטראומה, בעוד השתיקה היא בחירה בהדחקה שמאפשרת חיים.  

עירית קינן מספרת סיפור שנקודת המוצא שלו אישית ורגשית. יחד עם זאת, זהו ספר מחקר קפדני, שביקש לא להותיר אבן בלתי הפוכה, ושנצמד לעובדות. כהיסטוריונית היא מציגה סימני שאלה במקומות בהם המידע אינו מלא. כבת משפחה, שהמונח "האחים והאחיות של אבא" הפך בעקבות תחקיריה לדמויות אינדיבידואליות מוחשיות, היא משלימה בדמיונה את חייהם על סמך מה שנרמז בכתובים. קורותיה של יהדות מקדוניה לא היו מוכרות לי כלל, ולמיטב זכרוני זהו הספר הראשון שאני קוראת אודות חייו של יהודי שעבר את מוראות המלחמה כשבוי. הועשרתי בידע, התרגשתי מן המסע שעברה הסופרת, ואני ממליצה על הספר.

פרדס

2020

הקנוניה נגד אמריקה / פיליפ רות

ב-1940, לנוכח המלחמה באירופה והתעצמותה של גרמניה, חרג הנשיא רוזוולט מן המסורת שנקבעה על ידי וושינגטון, וביקש להבחר לכהונה שלישית. מבוקשו עלה בידו, וארבע שנים אחר כך אף הגדיל לעשות ונבחר לכהונה רביעית. כך ארע במציאות. בהיסטוריה החילופית שמציג פיליפ רות הציבה המפלגה הרפובליקנית כנגדו מועמד אטרקטיבי במיוחד, צ'רלס לינדברג, טייס נערץ, ששבה את הדמיון בטיסותיו החלוציות, ונכנס אל הלב באבלו על בנו התינוק שנחטף ונרצח. בעוד רוזוולט הצהיר כי לא ישלח אמריקאים להלחם באירופה, אך תמך מוסרית ומעשית בבנות הברית, לינדברג נקט בעמדות בדלניות נוקשות. ססמתו היתה "אמריקה תחילה", ואמריקה בחרה בו.   

משהיה לינדברג לנשיא, הפכו עמדותיו הפרטיות לנחלתם של רבים. מן הסתם לא הפכו בני אדם את עורם, אבל תחושות שלא הובעו בקול צפו כעת בגלוי. לינדברג, שהאשים את היהודים – יחד עם הבריטים ועם אנשי רוזוולט – בנסיון לגרור את אמריקה למלחמה, נתן לגיטימציה לדעות קדומות ולאנטישמיות. בני משפחת רות, כמו יהודים רבים אחרים, שעליהם כותב הסופר כי "יהדותם נבעה מעצם היותם מי שהם, כמו האמריקאיות שלהם", חשו בכך באופן מיידי. כשהרמן, אבי המשפחה, לוקח את משפחתו לטיול בוושינגטון, אולי כדי להתנחם בנוכחות המוחשית של סמלי הדמוקרטיה, המשפחה מוצאת עצמה מגורשת מבית מלון ומותקפת מילולית במסעדה. הרמן הנסער מצטט מנאום גטיסברג, "כל בני האדם שווים נבראו". "אבל זה לא אומר שכל הזמנות המלון נבראו שוות", עונה לו שוטר שהוזעק למקום, וצחוק נשמע בלובי. פעמיים בתוך יום הם מכונים "יהודי חצוף". כשאיש האף בי איי נטפל אל פיליפ בן התשע ברחוב, וחוקר אותו על דיעותיהם של בני המשפחה, הילד מעיד על עצמו כי "כבר התחלתי לחשוב על עצמי כעל פושע קטן בגלל יהדותי".                  

פיליפ רות, סופר חכם, אינו מעתיק את גרמניה הנאצית אל ארצות הברית. "הפתרון הסופי" האמריקאי מעודן יותר, עטוף בדמוקרטיה ובמילים מנומסות. אגף הקליטה האמריקאי ותנועת "אדם לאדם" מִתנאים בכוונות יפות, לקרב את העירונים אל המסורת של חיי הכפר, ומכוחן, בשיתוף פעולה עם עסקים גדולים, הם כופים על משפחות יהודיות לעקור משכונותיהן ולעבור אל מקומות בהם יהוו מיעוט. את מקום המשפחות העקורות תופסות משפחות לא יהודיות במסגרת מיזם השכן הטוב, שמטרתו "להעשיר" את "האמריקאיות" של כל הנוגעים בדבר. המטרה המוצהרת היא עידוד המיעוטים הדתיים והלאומיים באמריקה להשתלבות רבה יותר בחברה הכללית. בפועל, היהודים הם המיעוט שבו מתעניינים כולם.

אבל לא הכל מעודן ומנומס. האמריקאים הלבנים-נוצרים, שכבר הוכיחו את עצמם בעבר כמבצעי לינצ'ים מיומנים, אמנם לא קיבלו הוראה מגבוה, אבל באוירה שנשתררה לא איחרו הפוגרומים להגיע. הם מקומיים, רבים מגנים אותם, אבל הם נמשכים. כשהרמן וסנדי נוסעים להביא לביתם ילד שאמו נרצחה, זכרו של ליאו פרנק רודף אותם.

לצד ההיסחפות הקלה של האמריקאים אחרי נשיאם הפופולרי, אוהד הנאצים, מטפל רות גם בקשת התגובות של היהודים. ישנם המשתפים פעולה עם השלטון, אולי מתוך אופורטוניזם, אולי משנאה עצמית. הביקורת שלו עליהם אינה מוסווית, ובאה לידי ביטוי בעיקר ביחסם אל יהודי שהעז להציג את מועמדותו לנשיאות, והטיח בפני האומה את האמיתות שלו. "בכך הוא חיזק ביודעין את אותה עוינות שהם דימו בנפשם כי שיככו בהתנהגותם המופתית כלפי עמיתיהם וידידיהם הנוצרים", הוא כותב ומתייחס לאשליה כאילו הדעות הקדומות תלויות בהם. בקצה השני של התגובות נמצאים אלה שממהרים לפרק את עסקיהם, לארוז את חפציהם, ולבקש מקלט בקנדה. בתווך נמצא הרוב המפוחד שנשאר במקומו, מקווה שיעבור זעם, מחזיק באמונה בחוק ובסדר של הדמוקרטיה.

גם המיקרוקוסמוס של המשפחה מסופר במדוקדק, אמנם מנקודת המבט של ילד שעולמו היציב התערער – אמו היציבה פוחדת, אביו החזק בוכה – אבל עם תבונת המבוגר המספר. בדומה לאופן האמין שבו מטפל רות במעגלים של המדינה ושל הקהילה, גם בחוג המשפחתי הוא אינו צובע את דמויותיו בגוון יחיד, אלא מפתח את הדינמיקה המשתנה בין מרכיביו.

"הקנוניה נגד אמריקה" משובץ בדמויות אמיתיות ובארועים שאכן ארעו, ואלה יחד עם הכתיבה המצוינת של פיליפ רות מרכיבים סיפור אמין מאוד. אולי משום שצללתי לתוכו בשלמות, ואולי משום שאמינותו גבוהה, ובעצם שני אלה כרוכים יחדיו, כשמצאתי ברשת תמונה של הרמן ובס וילדיהם סנדי ופיליפ, חשבתי לעצמי, "הם מחייכים, אז כנראה המצב לא היה כל כך קשה", ולקח לי רגע להזכר ש"המצב" ספרותי, לא היסטורי. ואולי האמינות נובעת לא רק מכשרונו של רות, אלא גם מן הידיעה שהמציאות שהוא מתאר יכולה להתרחש.

מומלץ, כמובן.

The Plot Against America – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2004)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

לוטסיה / פייר אסולין

אדואר קיפר, הממונה על הבטחון במלון לוטסיה בפריז, מספר את קורותיו של המלון משנות השלושים של המאה העשרים ועד אחרי מלחמת העולם השניה. אדואר הוא איש צללים – "ניחנתי מן הסתם בכשרון להציב את עצמי בשוליים", הוא מעיד על עצמו – שוטר בנשמתו, אין במלון דבר הנסתר מעיניו. בחלקו הראשון של הספר – "העולם של פעם" – הוא מתאר את החיים השגרתיים במלון, ואת אורחיו הידועים יותר או פחות. הארועים בגרמניה מתחילים לחלחל אל לוטסיה, כשכמה מן המהגרים הבולטים ממנה משתקעים במלון, וכשחיכוכים מתגלעים בין אורחים משתי המדינות. חלקו השני של הספר – "במשך הזמן הזה" – נפתח ב-15 ביוני 1940, כשהאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני, מפקיע אותו, וקובע בו את משכנו. חלקו השלישי – "החיים שאחרי" – מתרחש אחרי השחרור, כשהמלון מופקע שנית, והפעם כדי לשמש כמרכז קליטה למגורשים ששבו אל ארצם.

חלקו הראשון של הספר, הנינוח מבין השלושה, מעניק הצצה אל החברה הצרפתית של התקופה, עוסק בפכים קטנים מחייהם של אישים דגולים (אוהבי ספרות ייהנו לפגוש כאן סופרים רבים), ומציג בהרחבה את דמותו של המספר. אדואר הוא יליד אלזס, חצוי בין התרבות הגרמנית והצרפתית. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה היה לוחם בחפירות ונפצע, מפעמים בו. הוא איש של ערכים מוחלטים, סבור כי "ללא כבוד אינך ולא כלום". מכיוון שתפקידו מחייב אותו להתמצא בכל נבכי המלון, הוא מנהל כרטסת מפורטת על כל אורחיו ועל כל עובדיו, ומכיר כל פינה. המלון הוא ביתו וחלק בלתי נפרד מאישיותו. במידה רבה הוא הזכיר לי את סטיבנס, רב המשרתים ב"שארית היום", שניהם מתמזגים באופן מלא עם תפקידיהם, ומזדהים הזדהות מלאה עם מקום שירותם. הדבקות של אדואר בערכיו תעמוד במבחן בתקופת המלחמה.

רבים מעובדי המלון פוטרו לאחר הכיבוש, אך אדואר נותר בתפקידו תחת מגבלות. הוא נאלץ לשמש כמתורגמן, התנועה שלו במלון הוגבלה במידה מסוימת, אבל למרות סלידתו מן הכובש ומן הכיבוש, המשיך למלא את תפקידו נאמנה, כי "אין זה משנה מה אתה עושה, כל עוד אתה עושה זאת על הצד הטוב ביותר, תוך הצטיינות ובתכלית השלמות". בעת עימות עם מנהל החשבונות של המלון, שהיה מתנגד פעיל, אף טען כי "אסור היה לתת להם [לגרמנים] להכנס, אבל עכשו זה מאוחר מדי, הם פה… היטלר נבחר לקנצלר ופטן השיג יפוי כוח. כל זה באופן ד-מו-קר-טי ו-חו-קי", וישלכבד את החוק, "כן, החוק כביטוי של הרצון הכללי". אמונתו המוצקה התערערה מעט כשאולץ להרים עם הגרמנים כוסית לחגוג את פתיחת מבצע ברברוסה, והוא החל שואל את עצמו כמה רחוק יכול אדם ללכת בלי לאבד את תום לבו. כשאילצו אותו הגרמנים לנגן בקרן היער שלו, למרות שנדר לו לעשות זאת עד שיחזרו החברים שאיתם נהג לנגן, נשבר בו משהו. כמו חלקו הראשון של הספר, גם החלק השני מספר על החברה הצרפתית, על שיתוף הפעולה עם הגרמנים, על האופורטוניסטים ששגשגו על הקרקע שסיפקה המלחמה – אנשי שוק שחור, תאבי כוח – וגם על אלה שהתנגדו.

שני החלקים הראשונים עתירי ידע וכתובים היטב, אבל הם נמוגים מעט מול עוצמתו של החלק השלישי, ונראה לי שבעיקר בגינו נכתב הספר. מלונות פריז, שהופקעו קודם לכן על ידי הגרמנים, הופקעו כעת על ידי בעלות הברית והשלטונות הצרפתים. "כאילו היה בכוחה של הסבת המלון למרכז קליטה לנקותו מהכתם השחור של הכיבוש. כפרה זו, שהוצעה בלי שאיש ביקש אותה, חוללה הזדמנות היסטורית בלוטסיה […] לוטסיה היה המלון היחיד שנגאל מהפקעה בזויה אחת על ידי הפקעה שאין ראויה ממנה". אדואר היה מעורב בתהליך הקליטה של המגורשים, בשל הצורך לזהות מתחזים שניסו ליצור לעצמם זהות חדשה ולהסתיר את פשעיהם. משום קרבתו לארועים הוא יכול לתאר את תהליכי קבלת ההחלטות סביב הקליטה של החוזרים, יהודים ופעילים פוליטיים שגורשו או חיילים שנשבו. הוא מספר כיצד תהליכים שגובשו מבלי לדעת מה עבר על החוזרים, נאלצו להשתנות כדי לטפל באנשים ברגישות המתחייבת. הוא מחלץ את הסיפורים הפרטיים מתוך הגוש ההומוגני לכאורה, ומזכיר אנשים בשמם – ולעתים גם במספר שנחקק בהם – מציב יד זכרון. הוא מיטיב לתאר את ציפיית המשפחות שהתגודדו יום אחר יום בשערי המלון בהמתנה ליקיריהם, את היאוש הגורף, את התקווה, וגם את האושר הנדיר של האיחוד. הוא מתאר כמה מן הדמויות של העוסקים בקליטה, ביניהם שלוש נשים שצלחו את הכיבוש בגבורה ובהסתכנות עצמית. ניכר שהוא מעורב רגשית בכל אחד ואחד מסיפורי החיים שהוא מגולל, ועומק רגשותיו מדבק.

בשולי הכרונולוגיה של המלון ושל אדואר, מתוארת פרשת אהבים של המספר, והשיבה של המלון לשגרת העבר מלווה בסגירת מעגלים בחייו. אולי ביקש הסופר לשוות לגיבורו פן רך, אבל לספר הוא אינו מועיל. מכיוון שהיבטים אלה שוליים למדי, אין בהם גם משום נזק.

בדומה ל"האחרון לבית קמונדו" גם ב"לוטסיה" פייר אסולין משלב בהצלחה בין פרוזה לתיעוד, יוצא מסיפור פרטי אל סיפורה של תקופה, ומוביל את הספר באיטיות אל שיא מרגש. מומלץ מאוד.

Lutetia – Pierre Assouline

מטר

2007 (2005)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

סודות בית השמפניה / קריסטין הרמל

יוני 2019. ליב, בראשית שנות הארבעים לחייה, מוצאת עצמה על סף חיים חדשים, שאין לה מושג כיצד יתנהלו. זה עתה התגרשה, לאחר שבעלה התאהב באשה אחרת, ונכנסה לדירה חדשה שעדיין לא סידרה. את עבודתה נטשה שנה קודם לכן, על פי עצתו של בעלה, כדי להתמקד בטיפולי פוריות. בעודה מנסה לאסוף את עצמה מופיעה על סף דלתה סבתה אדית, תושבת צרפת, אשה נמרצת בת תשעים ותשע, מורה לה לארוז מזוודה, ועולה איתה על מטוס לפריז. מה שנראה תחילה כחופשה לצורך התאוששות מתגלה כמסע אל עבר מיוסר ואפוף סודות.

במשולב עם התרחשויות ההווה מסופרים ארועים שארעו בצרפת בשנות מלחמת העולם השניה. בוִיל דומאנג' שבאזור שאמפן, אינס ומישל מייצרים שמפניה יחד עם תיאו, היינן השכיר, ואשתו סלין. שגרת חייהם משתבשת כשהגרמנים פולשים לאזור. סיפורם הוא סיפורו של האזור כולו, ואולי של צרפת בכלל: ההתלבטות כיצד להגיב לדרישות הכובשים, הגבול הדק שבין הבלגה לשיתוף פעולה, הרזיסטאנס, היחס ליהודים, האומץ לפעול וגם הבחירה להשאר מתחת לרדאר. בכל אלה משולב הסיפור האישי של הארבעה, מערכות היחסים הזוגיות, הנסיון להמשיך בשגרה וההכרח לנקוט עמדה. העבר וההווה נקשרים עבור הקוראים בשלב מוקדם בעלילה, כשמתברר שאינס היתה חברתה הטובה של אדית. ליב, לעומת זאת, נשארת בערפל כבד כמעט עד הרגע האחרון.

מספריה של קריסטין הרמל קראתי רק את "המתיקות שבשכחה", ו"סודות בית השמפניה" הוא במידה רבה שכפול שלו. אשה תקועה באמצע חייה, סבתא רוצה-לא-רוצה, או לא יכולה, לספר על העבר, אמריקאית חושפת סודות משפחתיים באירופה, ארועים מתקופת מלחמת העולם השניה משליכים על ההווה, יחסים זוגיים סבוכים ואהבה מושיעה. אבל בעוד הספר הראשון היה מרגש לכל אורכו, והדמויות היו אמינות, כאן נדמה שהסופרת נפלה לתוך כל פלקטיות אפשרית. דוגמא בולטת, אחת מרבות, היא פרשת יחסיה של ליב עם ז'וליאן השרמנטי. היא סבורה שהוא נשוי, הוא, וגם סבתה, מנסים בשתי הזדמנויות לומר לה שלא, ולא מצליחים להכניס מילה. אי הבנות מסוג הרומן הרומנטי.

בצד החיוב, הספר מאיר פרק בהיסטוריה של אזור שאמפן. מופיעות בו דמויות אמיתיות, ביניהן הרוזן רובר ז'אן דה ווג, יצרן שמפניה גדול ומנהיג ברזיסטאנס, ואוטו קלביש הגרמני, שכונה "הפיהרר של היין". לא ברור מן הספר עד כמה היתה ההתנגדות לגרמנים חזקה, אבל מרד קטן שמתואר בספר, בדמות חבלה במשקאות, ושימוש במרתפים ובמערות שתחת הבתים כמקומות מחבוא לפליטים ולנשק, משקפים את מציאות התקופה. ב"הערת המחברת" בסיום, קריסטין הרמל מספרת על המחקר שערכה, ומבחינה בין אמת ובדיה.

עוד בצד החיוב יש להזכיר את חלקו האחרון של הספר. בעוד רובו איטי מדי וצפוי למדי, לקראת סיום הוא הופך עוצמתי ואינטנסיבי, ואת הסודות שנחשפים בו לא צפיתי.

שמו של הספר במקור הוא "אשתו של היינן". יפה עשתה ההוצאה שבחרה בשם פחות בנאלי.

The Winemaker’s Wife – Kristin Harmel

הכורסא

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

שורשי השמים / רומן גארי

0770000177578

שנות החמישים של המאה העשרים. העולם המצולק מלקק את פצעיו, מוכה טראומת מלחמות ורצח עם. איך ממשיכים מכאן? באפריקה המשוונית הצרפתית סובב לו מורֶל, לוחם מחתרת צרפתי שנשבה בידי הגרמנים ושהה שנתים במחנות עבודה, ומבקש להאחז ב"שורשי השמים", הערכים הנעלים שניטעו בליבותיהם של בני האדם, כשהוא מנסה לעשות נפשות להגנה על הטבע בכלל, ועל הפילים בפרט. הפילים, הנטבחים בהמוניהם בידי חובבי ציד וסוחרי שנהב, מסמלים בעיניו את החופש. בעצומה, שעליה הוא מבקש להחתים את כל הנקרה בדרכו, ובשיחותיו עם המבקשים לתהות על מניעיו, הוא מסביר: "הם היו בעיני דימויה של חירות ללא מצרים […] שמרנו מכל משמר את דימויה של חירות נפילים זו, של הוד הטבע שאין משלו, ובדרך כלשהי עזר לנו הדבר לשרוד, להשאר בחיים". הוא מסרב להשלים עם גישה תועלתנית לחיים, אלא מנוי וגמור היה עמו לעשות כל מה שביכולתו כדי שהאדם יתעלה מעבר לכך, ויניח לשוליים של יופי שאין עמו יתרון תועלתי או יעילות מוחשית להתקיים עלי אדמות. הוא מוקסם מן העדרים הגדולים, שנוכחותם עמנו ממלאת שמחה את לבו של כל אדם הראוי להקרא אדם. למרות כל מה שחווה הוא מאמין בתמימות ובלב שלם ביכולתם של בני האדם להפגין נדיבות וטוב לב, ולפַנות מקום לבעלי חיים.

רומן גארי, בספר זה, שהנו אחד הראשונים שכתב, חוזר שוב ושוב אל בדידותו של האדם לאחר כל מה שעולל לעצמו, ולצורך הנואש שלו בחום ובידידות. מורל כותב בעצומה: "האדם הגיע על פני כדור הארץ לנקודה שבה הוא זקוק לכל האהדה והידידות שיוכל למצוא, ובבדידותו הוא נזקק לכל הפילים, לכל הכלבים, לכל הציפורים", קביעה שבאופן כזה או אחר נוכחת בכל ספריו של גארי. בספר מאוחר יותר, "כלב לבן", המבוסס על פרק מן הביוגרפיה שלו ושל אשתו, כתב, "זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד". גיבוריו של "שורשי השמים" גוררים אף הם את אשליותיהם, חלקם אומרים נואש, חלקם אינם רוצים להפטר מהן, וכולם מבקשים חום וידידות.

סביב מורל רוחשות מספר דמויות. תומכיו מייחלים להצלחתו, לא בהכרח משום אהבת הפילים, אלא משום שמאבקו של מורל מסמל בעיניהם את כל מה שנעלה ברוחו של האדם. מתנגדיו, הציידים וסוחרי השנהב כמו גם אנשי ממשל, רואים בו אדם מסוכן, שונא אדם, אחוז אמוק. ויש המנצלים את הלהט והדבקות של פעילותו לצרכיהם. כזה הוא וייטרי, הרואה בעצמו מנהיג אפריקני, מי שינהיג את האפריקנים אחרי שאירופה תיפול, או למצער תחדל מלשלוט באפריקה. כדי לגייס תמיכה במטרותיו המהפכניות, ומשום שהוא סבור שמורל זוכה לאהדה, הוא מעודד את השמועה לפיה מניעיו של מורל לאומניים ולא הומניים. למורל עצמו אין זה משנה. אולי תחילה האמין שוייטרי פועל אף הוא מאהבת הטבע והפילים, ובכל מקרה כל הנושא הלאומני היה רחוק ממנו, או בלשונו, "אישית, כמובן, אני מצפצף על כל הלאומנים, יהיו אשר יהיו, לבנים כשחורים, אדומים כצהובים, חדשים וישנים. אותי מעניין העיקר: הגנת הטבע". אבל גם כשהוא מבין שהוא מנוצל לצרכיו של אחר, אינו מתנער ממנו. להפך, הוא מודע לכך שכל זמן שהוא מדבר על הומניטריות ועל נדיבות אין לרעיונותיו סיכוי להשפיע, אולם משעה שהנושא הפך פוליטי, הרי הוא נפיץ ומסוכן ומחייב התיחסות, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. לאפריקנים עצמם מאבקו אינו נוגע כהוא זה. מורה אפריקני, שסירב לחתום על העצומה, הסביר: "הפילים שלך אינם אלא רעיון שעלה במוחו של אירופי שבע; זהו רעיונו של בורגני שכרסו מלאה. בשבילנו הפילים הם בשר חי. כאשר תספקו לנו פרות ובקר לשחיטה די צרכנו – נשוב לדבר על כך".

דמויותיו של גארי לעולם אינן נופלות למלכודת הסטראוטיפים, ובמקום שבני אדם אחרים רואים אדם שהביוגרפיה שלו מגדירה אותו, הוא מתעלם מן ה"מובן מאליו" ומן המקובל. מינה, צעירה גרמניה, תומכת ראשונה במעלה של מורל, נדרשת לענות במסגרת חקירה תשובות של כן ולא. התאהבת בברלין בקצין רוסי, למרות מעשי האונס שביצעו הכובשים הרוסים באלפי נשים, כולל בך? כן. הופעת כחשפנית? כן. קיימת יחסי מין עם לקוחות במקומות בהם עבדת? כן. אבל מינה, שמצטיירת מן החקירה כפרוצה ובוגדת, אינה מינה שגארי רואה. בדומה למורל, עברה הקשה, וכל מה שנאלצה לעשות כדי לשרוד, לא הקהו בה את אמונה באצילות ובהגינות. כשהיא אומרת שנענתה להצעת העבודה במועדון בצ'אד, מבלי לשאול יותר מדי שאלות על טיבה, רק כדי לראות ציפורים בבוקר, הסברה מתקבל בספקנות, אבל היא מתכוונת בכך בדיוק למה שמתכוון מורל כשהוא לוחם למען הפילים.

"שורשי השמים" מציג פנורמה מרהיבה של דמויות ושל נושאים. הוא עוסק, בין השאר, בקולוניאליזם ובהשלכותיו ההרסניות, בדרך בה מתגלגלות מהפכות, בלאומנות, בדת ובמסורת מאגית, במעבר מחברה שבטית ללאומית, ועוד, כל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק. כמו ב"כלב לבן", שהוזכר קודם, גם כאן עולמו של גארי אינו נחלק לשחורים ולבנים, וכל אחד מנושאי הספר מטופל בתערובת החמלה-זעם-יאוש-תקווה, שגארי כה מצטיין בה. תיאורי הנוף והטבע מפעימים, והערבה האפריקנית נפרשת מול עיני הקורא במלוא הדרה. מרדכי שניאורסון, שתרגם מן המהדורה הצרפתית על בסיס המהדורה האנגלית שגארי ערך בה תיקונים, העניק לספר תרגום משובח בעברית נאה.

מומלץ ביותר.

Les Racines du Ciel – Romain Gary

כתר

1988 (1956)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

שורשי השמים - יד

 

 

 

 

 

 

Dumela Lodge, Greater Kruger National Park

 

חיי שניים / ויקראם סת

nya2iq5mef2vzxzk

כשהיה ויקראם סת בן שבע-עשרה, בשנת 1969, עזב את בית הוריו בהודו, ועבר ללמוד בלונדון. במהלך שנות לימודיו התגורר בביתם של שאנטי, דודה של אמו, והֶני, אשתו. בשנים שאחר-כך נדד בעולם, אך הקשר ההדוק עם בני הזוג נשמר. "חיי שניים" הוא ביוגרפיה שלהם, משולבת בזכרונותיו של הסופר. תקופת חייהם של שאנטי והני חופפת את רובה של המאה העשרים (שניהם היו ילידי 1908), וסיפורם הפרטי, שהושפע עמוקות ממלחמת העולם השניה, משקף במידה רבה את קורותיהם של בני דורם.

שאנטי היה כספר הפתוח בפני הסופר, בעיקר בערוב ימיו, לאחר מותה של הני. כשויקראם העלה באוזניו את רעיון הביוגרפיה, נענה דודו ברצון, והשניים קיימו שיחות מפורטות ומתועדות, שעליהן נשען חלקו השני של הספר, המוקדש לשאנטי (החלק הראשון, הקצר מבין חמשת חלקי הספר, מתאר את מסכת היחסים בין הסופר לדודיו לאורך השנים). שאנטי, יליד הודו, היה הצעיר מבני משפחתו. הוא נולד מספר חודשים לאחר מותו של אביו, וזכה לחסותם האוהדת והתומכת של אחיו ושל דודו. המשפחה בחרה עבורו קריירה כרופא שיניים, משום שלא היה אחד כזה במשפחה, ושלחה אותו ללמוד בגרמניה. שאנטי שכר חדר בבית אמה האלמנה של הני, והפך לחלק מן המשפחה, אבל הקשר הזוגי עם הני התפתח רק שנים אחר-כך, כששניהם עברו ללונדון – תחילה הוא מסיבות מקצועיות, ואחר-כך היא מתוך כורח לאחר חילופי השלטון. הסופר מלווה את דודו בפכים הקטנים של היומיום, וגם בארועים הרי הגורל בחייו, ובהם הקרב על מונטה קאסינו בו איבד את זרועו הימנית.

לעומת שאנטי, הני היתה סגורה ומסוגרת. אנשים שהכירו אותה היכרות שטחית, סברו שהיא קרירה, מתוחה, לא מסוגלת להביע חיבה. מי שהכירו אותה מקרוב וזכו באמונה, גילו את נדיבותה השופעת ואת האופטימיות שבה החזיקה למרות התנסויותיה המרות. הני סירבה מכל וכל לספר על חייה, וכל נסיון להעלות נושאים הקשורים למשפחתה בגרמניה נתקל בשתיקה. במשך שנים רבות הסופר לא ידע שהיא יהודיה, לא משום שהתביישה בכך, אלא משום שלדבר על עולמה היה בגדר הנמנע. חלקו השלישי של הספר, המוקדש להני, מבוסס רובו ככולו על התכתבויות שלה עם חבריה אחרי המלחמה. ההתכתבויות האלה ניצלו בנס, לאחר שחמקו מעיניו של שאנטי, שאחרי מותה השמיד מסמכים ותמונות שלה, מתוך אשליה שכך ייקל עליו להתמודד עם האבל. המכתבים חושפים את גורלן של אלה ולולה, אמה ואחותה של הני, שנותרו בגרמניה, הראשונה מתה בטרזין, והשניה בבירקנאו. רובם של הכותבים שמרו על קשר עם השתיים, למרות הסיכון, ובמכתביהם הם מתייסרים בשאלה אם יכלו לעשות יותר. הם מתלבטים כיצד לנהוג בחברים שעמדו מנגד, מבדילים בין חבר יהודי ואשתו הנוצריה, שפחדו להפנות תשומת לב אל עצמם, לחברה נוצריה שדברה בזכות המשטר הנאצי. הם מקבלים בהבנה את הצטרפותו הפסיבית של אחד החברים למפלגה הנאצית, אבל לא יסלחו לו אם יתברר שהצטרף לאס-אה.

חלקו הרביעי של הספר מחבר יחדיו את שתי פרשות החיים הנפרדות. שאנטי והני נישאו רק בשנות הארבעים המוקדמות שלהם. שאנטי היה, ככל הנראה, מאוהב בהני במשך שנים רבות, אך לא היה בטוח שתשיב לו אהבה, ולא בטח בכוחו לפרנס משפחה לאחר פציעתו הקשה. הני, ככל הנראה, העריצה את אישיותו של שאנטי, וחשה כלפיו רגשי חברות ושיתוף עמוקים. למרות שכל קרוביהם ראו בהם זוג, עבר זמן ממושך לפני ששאנטי העז להציע נישואין, ואף תקופת האירוסין היתה ארוכה. הסיבות לכך תהיינה לנצח נחלתם של בני הזוג. בשל אופיים השונה, מערכת היחסים ביניהם היתה מורכבת, אבל היתה איתנה והתבססה על רגש עמוק.

בחלקו החמישי והאחרון של הספר כותב הסופר על העשור האחרון בחייו של שאנטי לאחר מותה של הני.

ויקראם סת, כפי שיודע מי שקרא את "שידוך הולם" ואת "מוזיקה שקולה", בונה את ספריו משפע עצום של פרטים קטנים. גם "חיי שניים" נבנה בדרך דומה, וצירופם של הפרטים יחדיו, בנוסף להרחבת הרקע ההיסטורי, מחייה את בני הזוג ואת נסיבות חייהם. לעומת זאת, כשהוא מחליט לגלוש לפרשנות היסטורית, הוא מפגין שטחיות, וטוב היה עושה אילו מן הזוית ההיסטורית הכללית היה מסתפק בעובדות המוצקות. במישור הפרטי, הפרשנות, או הפריזמה דרכה הוא מביט בסיפורם של דודו ודודתו, משווה לסיפור נופך חם ואישי.

"חיי שניים" הוא ספר מרגש ומרתק, הפורש את סיפורה של התקופה האלימה והכאוטית באמצעות הסיפורים האישיים והאנושיים של מי שנקלעו אל מוראותיה, נחלצו מהם בנחישות, ובנו עולם פרטי משלהם על יסודותיה האיתנים של חברות עמוקה. מומלץ בהחלט.

Two Lives – Vikram Seth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: דינה מרקון

בגידה כפולה / בן מקנטייר

bgida_kfula2

כותרת משנה: סיפורם האמיתי של מרגלי הפלישה לנורמנדי

"סבך בתוך סבך, מזימה ומזימה נגדית, תחבולה ומעילה, בגידה כפולה ומכופלת, סוכן אמיתי, סוכן מדומה, סוכן כפול, זהב ופלדה, פצצה, פגיון וכיתת יורים, כל אלה ארוגים יחד במרקמים רבים ומורכבים כל כך עד שהדעת מתקשה להאמין, ואף על פי כן זאת האמת" – וינסטון צ'רצ'יל

"בגידה כפולה" מספר את סיפורם של חמישה מרגלים, ששיחקו תפקיד מכריע במבצע ההטעיה שקדם לפלישת בנות הברית לאירופה במלחמת העולם השניה. שם הקוד שניתן למבצע, "שומר ראש", הושאל מדבריו של צ'רצ'יל כי "במלחמה האמת כל כך יקרה שאנו חייבים להעמיד עליה שומר ראש של שקרים". משעה שהוחלט כי הפלישה תתבצע בנורמנדי, נפרשה מסכת סבוכה של הונאה, שנועדה להטעות את הגרמנים באשר למועדה ולמיקומה. חמישה סוכנים כפולים תרמו תרומה מכרעת להצלחת המזימה, ומקנטייר מסיים את סיפורם באומרו כי, "הלוחמים בשדה הקרב לא ידעו כלל שפטריוט פולני, מהמרת פרואנית, אוהבת כלבים צרפתיה, נער שעשועים סרבי ומגדל תרנגולות ספרדי טוו יחד ובחשאיות גמורה את מסכת הכזבים שהוליכה אותם אל הניצחון".

חואן פויול גרסיה, רומן צ'רניאבסקי, דושקו פופוב, לילי סרגייב ואלווירה חוספינה קונספסיון דה לה פואנטה שודואר, התגייסו לסייע לבריטים ממניעים שונים. הם ריגלו למען ההרפתקה ולמען הרווח, מתוך פטריוטיות, תאוות בצע ותפיסת עולם אישית. הם העמידו צוות תמהוני, מעצבן, אמיץ ומוצלח להדהים. מפעיליהם נאלצו להתמודד עם אגו גדול, לטפל במריבות משפחתיות ובבזבזנות ראוותנית, ולנטרל רגשות תסכול שיכלו לגרום להכשלת המבצע כולו. אך כל החמישה, כל אחד בסגנונו ומבלי להכיר את המקבילים לו, תרם בעבודת נמלים שקדנית להצלחת המשימה. בניצוחו של טאר רוברטסון, איש ה-MI5, דיווחו על תכניות לתקוף בנורבגיה ובדרום צרפת, והפנו את תשומת לבם של הגרמנים לריכוזי כוחות הדמה מול פה דה קאלה. מלאכתם לא הסתיימה עם הפלישה לנורמנדי, והם הצליחו לשכנע את הגרמנים שזו היתה רק הסחת דעת, והפלישה האמיתית צפויה להתרחש מזרחית לשם. כתוצאה מכך, למעט כוחות תגבורת מעטים שהוחשו לנורמנדי חמישה ימים אחרי הפלישה, אף יחידה לא הוזזה ממקומה משום שהגרמנים האמינו למידע הכוזב. בצעד נועז, כדי לבסס את אמינות הסוכנים, שלח אחד מהם לגרמנים התרעה אמיתית לפני הפלישה לנורמנדי – מאוחר מכדי שיוכלו לבצע מהלך כלשהו נגדה – והסוכן עז הפנים אף התמרמר לאחר מכן על שלא שעו לדבריו. חודשיים לאחר הפלישה הוענק לו על ידי הגרמנים אות צלב הברזל על הצטיינות יוצאת דופן…

בן מקנטייר מיטיב לתאר את מה שהוא מכנה "עולם המראה" של הריגול, עולם שבו אף פעם לא ניתן לדעת אם הדברים הינם כפי שהם נראים, וכל מה שנבנה בעמל עשוי להתמוטט כהרף עין ולהמיט אסון כבד. כך, לדוגמא, במקום לקוות לעריקתם של קציני מודיעין גרמנים, קיוו הבריטים שאלה יישארו על מכונם, שכן המשך פעולתם של הסוכנים הכפולים לאחר עריקה שכזו, במקום לכידתם המתבקשת, תעורר חשד שהם מופעלים בידי הבריטים. טוני בלאנט, איש MI6 שריגל עבור הרוסים, דיווח למפעיליו על ההונאה המתארגנת, אבל דווקא העובדה שהיה סוכן כפול ושכל חבריו דיווחו כמוהו, גרמה לרוסים לא להאמין לו. מעצרו בידי הגסטפו של סוכן עצמאי, שהכיר היטב את עבודתו של אחד מן החמישה, יכול היה להביא לחשיפת המבצע כולו, ובמשך זמן ממושך לא ידעו הבריטים בוודאות אם נשבר בחקירה. אחת מהחמישה, שהיתה משוכנעת שאנשי הביון הבריטים הרגו את הכלב שלה, שמרה לעצמה סוד שהיה בכוחו למחוק את כל ההישגים שהושגו בעמל רב. אבל בתוך כל אי הוודאות המתעתעת חתרו הסוכנים ומפעיליהם בנחישות אל המטרה.

דרכי הפעולה של החמישה היו מגוונות. פויול, שכונה גרבו, איש עתיר דמיון ומשתפך במלל רגשני אינסופי, הקים מערך מורכב של עשרים וארבעה סוכנים, שרק אחד מהם – הוא עצמו – היה אמיתי. סוכניו היו מפוזרים ברחבי האי, לכל אחד מהם הסבר משלו מדוע התנדב לרגל עבור הגרמנים, לכל אחד מהם סגנון משלו. אחד הסוכנים אף נעצר כי הסתובב בשטח סגור ללא תעודות, עדות – מפוברקת, אין צורך לומר – לריכוז כוחות צבא במקום. אלווירה שודואר, שכונתה ברונקס, היתה בליינית ומהמרת, ודיווחיה לגרמנים הסתמכו על רכילות חברתית בעקבות מפגשים מדומיינים עם אישים שונים. איש איש וסגנונו.

במחצית יולי 1943, אחרי תקופה ארוכה של טיפוח הסוכנים הכפולים, הגיע טאר רוברטסון, מי שעמד בראש מערך הבגידה הכפולה, למסקנה שכל הסוכנים הגרמנים בבריטניה היו נתונים לפיקוחו. העובדה ששולחיהם הגרמנים האמינו שהם מבצעים עבורם עבודה משובחת, הביאה לכך שלא נשלחו מרגלים חדשים, וכך שלטו הבריטים לחלוטין במידע שהועבר לגרמניה. עד שלהי 1942 עסקו הסוכנים בעיקר בשליחת "מזון תרנגולות", הווה אומר מידע בלתי מזיק, ולאחר מכן החלו לנסות להשפיע על האסטרטגיה הכוללת של הגרמנים. למרבה האירוניה, כספים שהגרמנים הזרימו למימון מבצעי ריגול בבריטניה, הגיעו לקופת MI5. דיווחיהם של הסוכנים סייעו למאמץ הבריטי בדרכים נוספות מעבר למשימת ההטעיה: לקראת הפלישה, דיווחיה של לילי סרגייב, שכונתה אוצר, הועברו לברלין כפי שנשלחו, ללא עיבוד נוסף, ובכך הסתייע בידם של הבריטים לפצח במהירות את הצופן היומי. נעשה נסיון להקים מערך דומה של סוכנים כפולים בארצות הברית, ולשם כך נשלח לשם דושקו פופוב, שכונה תלת אופן, אך גישתם של האמריקאים היתה שונה, ואולי גם אישיותו הראוותנית של פופוב עוררה אנטגוניזם, ואימוץ שיטת הסוכנים הכפולים ארע רק מאוחר יותר.

מאמציהם של החמישה השתלבו במערך הטעיה נרחב. צבא דמה רוכז מול פה דה קאלה, מצויד באוירונים ובטנקים מדומים. רעשים, שנועדו להקלט אצל הגרמנים ולהעיד על ריכוז כוחות גדול, הושמעו על ידי אנשים בודדים במקומות אסטרטגיים. שחקן הוכשר להתחזות למונטגומרי, ולהופיע בגלוי במקום מרוחק מנורמנדי, כדי ליצור רושם שהפלישה תערך במקום אחר ובמועד אחר. ועוד. כמה מן ההטעיות התגלו מאוחר יותר כחסרות השפעה, אבל תוצאת המאמצים כולם היתה ללא עוררין ניצחון מוחלט משנה סדרי עולם.

בן מקנטייר מתאר את כל אלה, והרבה יותר מאלה, בספר תיעודי וסיפורי כאחד, הנשען על מסמכים שהיו חסויים עשרות שנים ועל ראיונות עם מקורבים לארועים. כמו בספריו האחרים, ביניהם "סוכן זיגזג" ו"מרגל בין חברים", דמויותיו יוצאות מדפי ספרי ההיסטוריה, ומוצגות כבני אדם על מעלותיהם וחולשותיהם. מקנטייר, בסגנונו הקריא ובהיקסמות שלו מן הנושא, יצר ספר מסחרר, מעשיר ומומלץ מאוד.

Double Cross – Ben Macintyre

עם עובד

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא