הסוכנת סוניה / בן מקנטייר

כותרת משנה: המרגלת הנועזת של המלחמה הקרה

אורסולה קוצ'ינסקי, יהודיה ילידת גרמניה, בת למשפחה מבוססת, נטתה מגיל צעיר אל הקומוניזם, ואחזה באידיאולוגיה זו כל חייה. עלית הנאציזם והפשיזם העניקו דחיפה נוספת לנטיותיה. בשנות השלושים של המאה העשרים, כששהתה עם בעלה בשנחאי, לשם הוזמן כאדריכל בעל שם, גויסה לשירותי הריגול הסובייטים. מה שהחל כמעין הרפתקה, הפוגה מן השיממון החברתי שנכפה עליה הרחק מביתה, הפך לדרך חיים ולקריירה עתירת הישגים. כשיא פעילותה מזכירים את הפעלתו של קלאוס פוקס, מדען הגרעין, שהשתתף בפרויקט מנהטן, והעביר דוחות יקרים מפז ליד הרוסים. בן מקנטייר, שבאמתחתו ספרים מרתקים אודות מרגלים מכל צדי המתרס, עוקב בספר זה אחר קורותיה של אורסולה, ואחר פעילותה ופעילותם של סוכנים שחייהם הצטלבו בחייה.

אי אפשר להצביע על אב-טיפוס של מרגל. לפעמים מדובר בהרפתקן חסר מצפון, שמשגשג על הריגוש שבריגול, כמו אדי צ'פמן; לפעמים מדובר באידיאליסט כמו אולג גורדייבסקי, שפרש מן הקג"ב ופנה נגדו בשל הדיכוי בפראג; לעתים המניע הוא תאוות בצע, כמו אצל מרבית המרגלים שתיאר מקנטייר ב"בגידה כפולה"; ופעמים רבות המניעים מעורבים ולא בהכרח מפוענחים, בדומה למקרה של קים פילבי.

אצל אורסולה המניע הראשוני היה ללא ספק אידיאולוגי. היא האמינה בעקרונות הקומוניזם, האמינה בכוחו להביס את הפשיזם, וראתה בברית המועצות דגם של העולם העתידי שיקום מהריסות המלחמה. אמונתה ספגה מכות קשות פעמיים – בעת הטיהורים של סטלין, שבמהלכם נרצחו רבים מעמיתיה, ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – אך היא עשתה הפרדה בין מהמורות זמניות לאיתנות האידיאולוגיה. אל המניע הראשוני הזה הצטרפו שאפתנות, צורך להוכיח את עצמה כשוות ערך לאחיה ולאביה שהיו בעלי שם בתחומם, התמכרות ליעוד, ומן הסתם גם תחושת ריגוש והשתייכות לאליטה סודית, ובתקופות מסוימות גם צורך בהכנסה שתאפשר קיום.

ממעמד של סייעת פשוטה לרב המרגלים ריכרד זורגה, שגייס אותה בשנחאי והיה מאהבה (ואולי גם אהובה האמיתי היחיד), הלכה אורסולה והתפתחה עד שרכשה שם ומעמד ויוקרה. היא עברה תקופות ארוכות של הכשרה בברית המועצות, והוצבה בסין, בשווייץ ובבריטניה, עד שהאדמה החלה לרעוד תחת רגליה והיא השתקעה בגרמניה המזרחית. על יוקרתה תעיד העובדה שבהגיעה לברלין הצהירה שלא תעבוד עוד עבור שרותי הבטחון, והצליחה באורח יוצא דופן לפרוש ללא עונש וללא גינוי. במהלך פעילותה זכתה אורסולה לדרגת קולונל ולעיטור הדגל האדום. לאחר פרישתה המציאה את עצמה מחדש כסופרת, תחת השם רות ורנר, וכתבה ספרי ריגול שהסתמכו על חוויותיה וכן אוטוביוגרפיה.

מקנטייר מתעכב לא אחת על היותה של אורסולה מרגלת אשה ואם. שלושה ילדים נולדו לאורסולה משלושה גברים שונים – מיכאל מבעלה רודי, שהיה מרגל לא מוצלח במיוחד וסופו שנשלח לגולאג על לא עוול בכפו; נינה מסוכן שאתו עבדה בסין; ופיטר מבעלה השני לן ברטון, שאותו גייסה לשירות בשווייץ. השניוּת שבאחריות לילדים ובדרישות העבודה העסיקה אותה שוב ושוב. כשמיכאל היה בן שנתיים הפקידה אותו בידי הורי בעלה בצ'כוסלובקיה, שם מצאו מקלט מרדיפות הנאצים, ויצאה לשבעה חודשי הכשרה בברית המועצות. היא חזרה על כך, מספר שנים מאוחר יותר, הפעם גם עם נינה. בהזדמנויות שונות, כדי להבטיח את שלום הילדים, שלחה אותם לפנימיה או לבית ילדים. המאבק הפנימי בין האם למרגלת ייסר אותה גם שנים אחר כך.

היותה אשה שיחק לא פעם לטובתה. בעולם השוביניסטי, ועולם הריגול היה לא פחות שוביניסטי מסביבתו, קל יותר היה לאשה להסתיר את פעילותה, משום שמראש לא נחשדה כמי שתעסוק בה. כך, לדוגמא, גם בשווייץ וגם בבריטניה נחשד לן ברטון, בעלה שהיה מרגל זוטר ממנה, בעוד היא חמקה רוב הזמן מן הרדאר. ריכרד זורגה, שנחקר ועונה על ידי היפנים, הסיר ממנה כל חשד באומרו: "נשים אינן מתאימות כלל למלאכת הריגול. אין להן הבנה בענינים פוליטיים ואחרים, והן מקור עלוב למידע". חוקריו האמינו לטיעון הזה.

ראויה לציון העובדה שאיש מעולם לא הסגיר אותה ולא הלשין עליה. היחידה שאיימה לעשות זאת, ולמזלה של אורסולה ללא הצלחה, היתה דווקא האומנת שגידלה אותה כשהיתה ילדה. אורסולה העסיקה אותה כאומנת לילדיה שלה, ונפשה של האשה נקשרה בנפשה של נינה הקטנה. היו לה חשדות משלה לגבי פעילותם של בני הזוג, וכדי להבטיח שלעולם לא תופרד מעל התינוקת היתה מוכנה להסגיר אותם ולאמץ את הילדה שתינטש מכוח הנסיבות. המשפחה נאלצה להמלט בחסות החשכה, להרחיק את הילדים מהישג ידה של האומנת, ואת ההורים מהישג ידם של שלטונות שווייץ שאסרו פעילות ריגול מכל סוג שהוא.

בן מקנטייר, כמו בספריו האחרים, משלב את קורותיה של המרגלת בתולדות התקופה, מרחיב בסיפורן של דמויות נוספות, ומאפשר הצצה מרגשת אל עולם הביון. ספר מרתק ומומלץ.

Agent Sonya – Ben Macintyre

תכלת

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

כפרה / איאן מקיואן

תחת ההנחה שעלילת הספר והסרט מוכרת, הסקירה כוללת מעט קלקלנים

האם ניתן לכפר על מעשה עוול שחרץ גורלות? בראיוני, סופרת בעלת שם, מסיימת ביום הולדתה השבעים ושבעה את כתיבתו של ספר על הארוע שבצלו חייתה מאז היתה בת שלוש-עשרה. בשנת 1935, בעודה מדמה בלבה כי היא מגנה על אחותה הבכורה ססיליה מפני משהו אנושי או זכרי שאין לצמצמו המאיים על סדרי ביתם, האשימה את רובי, בנה של עובדת משק הבית ובן זוגה של ססיליה, במעשה נורא שארע בביתם, שינתה לנצח את גורלם של השניים, ודנה את עצמה לחיים של חרטה.

היתה לבראיוני התחושה הקלושה הראשונה שמעתה לא תוכל עוד להתעסק בטירות ובנסיכות מן האגדות, אלא במוזרות של הדברים כאן ועכשו, של מה שקורה בין בני אדם, בני האדם הרגילים שהיא מכירה, ואיזה כוח יכול להיות לאדם אחד על חברו, וכמה קל לטעות בהבנת הדברים, לטעות לגמרי. שרשרת של ארועים ושל טעויות ופרשנויות שגויות הוליך אל הארוע המרכזי: לולה, דודנית מבוגרת בשנתים מבראיוני התיחסה למחזה שהילדה כתבה בהתנשאות קלה כנוטה חסד; דודניה התאומים הצעירים סבלו ממשבר בשל גירושי הוריהם ושיבשו את תכניותיה ללהק אותם למחזה; רובי הפקיד בידיה טיוטה של מכתב עבור ססיליה, לא זו שהתכוון לשלוח, והתוכן שלה, שלא יועד לעיניה, זעזע אותה; אחיה הנערץ הגיע לביקור, ומאמציה כוונו להרשים אותו; הוריה נעדרו מן היומיום שלה, כרגיל, אמה הסתגרה בחדרה בשל מיגרנה, אביה נותר מחוץ לבית לכאורה בשל עסקיו; ברקע נשמעו דיבורים על מלחמה קרובה. כל אלה ועוד, בצירוף גילה של בראיוני, שהעמיד אותה על נקודת המפגש בין הילדות לבגרות, מסבירים את הלך רוחה ואת מצבה הנפשי ביום בו הצביעה על רובי כאשם, ובכך פירקה את משפחתה. ילדותה הסתיימה […], היא נעשתה לאחת ממשתתפי דרמת חיים שחורגת מחדר הילדים. אפשר אולי להבין את המניעים, קשה, עד בלתי אפשרי, לסלוח לתוצאה.

חמש שנים אחר-כך, המלחמה בעיצומה, רובי מנסה להגיע לדנקרק כדי לחזור לבריטניה, וססיליה עובדת כאחות בלונדון. בראיוני, עדיין אחוזת קסם המלים הכתובות, עדיין מיוסרת מתוצאות מעשיה, מבקשת כפרה. אם תחזור בה מדבריה, אולי לא תוכל לשנות את מעמדו החוקי של רובי, ולבטח לא תוכל למחוק את שלוש שנות הכלא שחווה, אבל אולי תצליח לשקם את משפחתה. היא ידעה מה נדרש ממנה. לא סתם מכתב אלא טיוטה חדשה, כפרה, והיא היתה מוכנה להתחיל. קרוב לששים שנה מאוחר יותר היא כותבת את הגרסה הסופית, האמיתית, זו שתוכל להתפרסם רק אחרי מותם של כל המעורבים.

"כפרה" הוא, בעיני, אחד משני הספרים הטובים ביותר של איאן מקיואן (מבין אלה שקראתי), בשורה אחת עם "על חוף צ'זיל". הארוע המכונן של הספר מתרחש למעשה רק במחציתו, ובכמעט מאתים העמודים שלפניו מקיואן מפרק בסבלנות כל פרט יומיומי קטן לרכיביו הנפשיים, משרטט במדויק וברגישות את עולמם, בעיקר הנפשי, של שלושת גיבוריו, משלב במרקם חייהם את השפעתן של דמויות המשנה ושל רוח התקופה, ומוביל בהדרגה את סיפורו אל שיאו הראשון. בחלקו השני של הספר, חמש שנים אחרי ארועי החלק הראשון, הוא מוסיף ללוות את השלושה, וכעת בצירוף תיאורי המלחמה באירופה וההכנות לפלישה בבריטניה. כל הכאוס של נפילת צרפת, של נסיגת הבריטים ושל יסורי הפצועים, נפרש כאן בחיות מרובה.

אז לא, כנראה אין כפרה, ולא, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. הדבר היחיד שיש ביכולתה של בראיוני לעשות הוא לכתוב, לנסות להסביר, ולהשתמש בכוחן של המלים כדי להעניק לאהוביה גורל משופר. "מה קרה באמת? התשובה פשוטה: הנאהבים חיים ומשגשגים. כל עוד יש עותק אחד, כתב יד בודד אחד של הטיוטה האחרונה שלי, אחותי קלת הרצון ובת המזל ונסיך רפואותיה לעולם יפרחו באהבתם".

מומלץ מאוד.

Atonement – Ian McEwan

עם עובד

2002 (2001)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

נערה במעיל כחול / מוניקה הסה

בתקופת מלחמת העולם השניה, אחרי כיבוש הולנד, פעלה באמסטרדם קבוצה מחתרתית של סטודנטים, שהתמקדה בהצלת ילדים יהודים. הסטודנטים שכנעו הורים יהודים, שנכלאו והיו מועמדים לגירוש למחנות, למסור לידיהם את ילדיהם הפעוטים, שאותם קל היה יחסית להחביא, ומצאו להם משפחות מאמצות. על פי ההערכות ניצלו בדרך זו על ידי הקבוצה כשלוש-מאות וחמישים ילדים. קבוצה אחרת, שהורכבה מצלמים מקצועיים וחובבניים, תיעדה בחשאי את הכיבוש הגרמני, למרות שהצילום נאסר. אחת החברות בקבוצה, לידיה ואן נובלן-ריזו, תיעדה את היהודים שהובאו אל התיאטרון לפני העברתם לוסטרברוק. עלילת "נערה במעיל כחול" סובבת סביב שתי הקבוצות הללו.

הסיפור – הבדוי – הוא אודות הָנֶקֶה, נערה הולנדית צעירה, שכדי לאפשר לעצמה ולהוריה להתפרנס ולאכול כראוי עוסקת במסחר בשוק השחור. רשמית היא עובדת כפקידה בבית ההלוויות, אך עיקר פעילותה, בשיתוף עם מנהל המקום, היא מכירת מצרכים מבוקשים קשים להשגה. באחד מביקוריה אצל אחת הלקוחות, אשה מזדקנת שנותרה בודדה, היא נגררת בעל כורחה למשימת חיפוש אחרי מרים, נערה יהודיה שמצאה מחבוא אצל הלקוחה ועקבותיה נעלמו. החיפוש יחשוף בפניה את המתרחש בתוך התיאטרון, וישלב אותה בפעילות שתי הקבוצות המחתרתיות. המניע הנסתר של הנקה, שהיא עצמה אינה לחלוטין מודעת לו, הוא לכפר, באמצעות הצלתה של מרים על נפילתו בקרב של בס, בן-זוגה שהתגייס, כך היא מאמינה, רק כדי לשמח אותה.   

אני לא חובבת של סיפורים בדויים על רקע השואה, אבל מוניקה הסה הצליחה להמנע מן הליקויים המאפיינים לעתים קרובות סיפורים מסוג זה. הנקה שלה היא נערה נורמטיבית, עם חולשות ומעלות, קצת אגואיסטית ושקועה בעצמה, קצת פתוחה ואכפתית. הסופרת מציגה דמויות בעלות נפח, לא צבועות שחור-לבן. מכיוון שמרבית הנפשות הפועלות הן אנשים צעירים מאוד, ובוודאי לא אנשי מחתרת מנוסים, לפעמים ההחלטות שלהם אימפולסיביות, מניעים אישיים מעורבים בנושאים הרי-גורל, והם מגששים את דרכם אל הבגרות בעולם שאיבד את מצפונו. גם אם הספר בנוי כעלילת מתח, שבה הנקה מפצחת צעד אחר צעד את תעלומת ההיעלמות, גורל היהודים ופעילות הקבוצות הם בסופו של דבר לבו של הספר.

עוד על שואת יהודי הולנד ועל יחסם של ההולנדים אליהם אפשר לקרוא בספרו של פנחס בר-אפרת, "בין הלשנה  להצלה".

Girl in the Blue Coat – Monica Hesse

פן וידיעות ספרים

2021 (2016)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

זיגפריד / הארי מוליש

כותרת משנה: אידיליה שחורה

יצירתו של הסופר ההולנדי הארי מוליש הושפעה עמוקות ממלחמת העולם השניה. מוליש, יליד 1927, היה בנם של מהגר מאוסטריה ושל אם יהודיה, שהתגרשו ב-1936. בתקופת הכיבוש הנאצי עבד אביו בבנק גרמני, שטיפל בנכסים שהוחרמו מיהודים. אחרי המלחמה נידון לשלוש שנות מאסר, אך בזכות שיתוף הפעולה שלו ניצלו אשתו לשעבר ובנו מגורלם של יהודי הולנד. לסבתו של מוליש מצד אמו לא שיחק המזל, והיא נרצחה בתאי הגזים. עם ספריו נמנים "ההתנקשות" המצוין, שמתרחש ברובו בתקופת הכיבוש, והפך לסרט שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר, ו"תיק פלילי 40/61", שלא תורגם לעברית, אודות משפטו של אייכמן, בו נכח והאזין לעדויות.

"זיגפריד" סובב סביב הנסיון להבין את דמותו החידתית של היטלר, נושא שהעסיק את מוליש, וגם את בן דמותו בספר, הסופר רודולף הֶרְטֶר. להרטר ביוגרפיה זהה לזו של מוליש, הוא בן גילו, שבעים ושתים, בעת התרחשות העלילה בנובמבר 1998, הוא אפילו נראה כמוהו. בעת ביקור בוינה, הוא מנסה להסביר למראיינת את האופן בו הוא מנסה לפצח דמויות חידתיות: "אם אני צודק בתפיסתי את הפנטזיה, צריכה להיות אפשרות להבין אותה [את הדמות החידתית] טוב יותר כששותלים אותה בתוך סיטואציה דמיונית וקיצונית, ומתבוננים בהתנהגותה". תוך כדי דיבור הוא מבין שבאופן כזה אולי יצליח לפצח גם את היטלר. הוא מנסה לברוא עבורו סיטואציות קיצוניות, אך כאלה שמתיישבות עם מה שידוע עליו, ומתקשה בכך. הגורל מזמן לו פגישה עם זוג קשישים, ששימשו כמשרתים ב"קן הנשרים" באוברזלצברג, ואלה משתפים אותו בסוד שהחליטו לשאת עמם עד הקבר, וכעת הם מפקידים אותו בידיו. הסיטואציה הספרותית, שאותה התקשה לברוא, התגלגלה אליו מן המציאות, והוא מזועזע (אומר במאמר מוסגר שהזעזוע שלו הפתיע אותי, בהתחשב בכל מה שאנחנו יודעים על היטלר).

למה היטלר כל-כך חידתי ורודנים רצחניים אחרים לא? הרטר אומר כי כשמתבוננים במנהיגים אחרים מסוגו, סטאלין לדוגמא, חשים את האדם שמאחורי החזות של המנהיג. היטלר, לעומת זאת, "היה בבחינת העדר ישות". סיפורם של בני הזוג מחזק את תפיסתו. "הגנרל יודל […] אמר פעם שמבחינתו היה ונשאר הפיהרר כספר החתום. היום שברתי את החותם. הספר אינו אלא אחיזת עיניים, כל עמודיו ריקים. היטלר היה תהום מהלכת על שתיים. המילה האחרונה עליו היא 'לא כלום'". הוא סבור כי אין לחפש הסברים לשאלה איך התינוק אדולף הפך להיטלר בחוויות מחייו. "העדר כל יסוד מוסרי" – זה מה שעשה אותו מה שהיה. "הוא לא גילם דמות, כשם שנהוג לחשוב, אלא הוא היה מסכה שאין מאחוריה פנים: מסכה חיה. שריון מהלך, שאין בתוכו אדם". זהו, כמובן, פתרון שאינו מסביר דבר, וכאן נפרדות דרכיהם של מוליש ושל הסופר בן דמותו. מוליש אמר על התיאוריות ששם בפיו של הרטר כי הן מטורפות. הוא אף הרחיק את הרטר אל המיסטיקה ואל הבלתי-טבעי כשהניח לו לקשור בין תקופת התממשותו של היטלר ברחם אמו לתקופת שקיעתו המנטלית של ניטשה, ומכאן הגיע לתובנה כי "הוא מעולם לא היה תינוק חף מפשע, בעודו עובר בבטן אמו כבר היה רוצח". אבל לא המסקנות הן העיקר כאן, אלא הנסיון להתחקות על שורשי הרוע. מבחינת מוליש עצמו, כפי שהתבטא בראיון, לולא המיר את העיסוק שלו בהיטלר בכתיבה ספרותית, יתכן שזה היה עולה לו בחייו.

"זיגפריד" הוא ספר יוצא דופן על הנסיון לפענח דמות שהיא כנראה בלתי ניתנת לפענוח, ועל מלאכת הכתיבה וההתגבשות של ה'מה' ושל ה'איך' (הרטר, אגב, סבור שה'איך' הוא חזות הכל וה'מה' שולי). מעניין ומומלץ.

Siegfried – Harry Mulisch

ספרית פועלים

2006 (2001)

תרגום מהולנדית: רחל ליברמן

פדני / שפרה הורן

כותרת משנה: סיפור משפחתי

כפי שמצהירה כותרת המשנה של הספר, זהו "סיפור משפחתי", סיפורה של משפחת פדני, בעלת רשת התכשיטים המוכרת. הספר מתמקד בחייו של אורי פדני, מייסד הרשת, ומתלווה אליו החל בבריחתם של הוריו מאודסה מחמת האנטישמיות, וכלה במותו בארץ כאיש עסקים מצליח וכאיש משפחה אהוב.

אורי, שנולד בשם גניה-גנזל, ונשא את השם הנרי לאחר שהמשפחה הגיעה לבלגיה, עבר כתינוק את הגבול בדרך לחיי חופש באמריקה. משום שתכשיטי המשפחה נגזלו מהם, לאחר שנחשפו בשל בכיו של התינוק, לא עלה בידם לממש את תכניתם לרכוש כרטיסים למסע אל מעבר לאוקינוס. אחרי כחצי שנה בדרכים הגיעו סוף סוף לאנטוורפן, כאן נולד בנם השני. פרנסת המשפחה לא היתה קלה, והמצב הוחמר כשהאב נפטר ממחלת ריאות, שנגרמה בקרבות מלחמת העולם הראשונה והוחמרה בשל עבודתו כמלטש יהלומים. הנרי נשלח לבית יתומים, אחיו הצעיר פול הועבר למשפחת אומנה, והאם שכרה חדר צר ויצאה לעבוד. התמזל מזלו של הנרי, ובבית יתומים אחר, אליו עבר כעבור כשלוש שנים, נקרה על דרכו מורה שהבחין בכשרונו האמנותי, ודאג לטפח אותו. כעבור שלוש שנים נוספות, לאחר לימודים והכשרה, היה בכוחו של הנער לתרום תרומה משמעותית לרווחת המשפחה.

הימים הטובים לא ארכו. מלחמת העולם השניה טרפה את הקלפים, המשפחה נאלצה לנדוד בין מקומות מחבוא, וכעברו זמן הנרי נלכד ונשלח לעבודת פרך. הספר מוסיף ומלווה אותו עם תום המלחמה, שמח אתו בנישואיו ובהולדת ילדיו, עולה אתו לארץ, ומתאר את המעבר מעבודות מזדמנות לחזרה ליצור תכשיטים. והשאר היסטוריה.

אנשים מרבים לכתוב ספרי זכרונות, להנציח בני משפחה אהובים. בני פדני, בנו של אורי, גייס לענין זה את שפרה הורן, סופרת מצליחה ומוערכת. למרות זאת, הספר אינו מתעלה מעל לרמת ספר משפחתי גרידא. רוב הזמן היתה לי הרגשה שהוא יתאים – מעבר לחוג המשפחתי – לבני נוער. קורות חייו של אורי פדני מסופרים בשטחיות, מדלגים כרונולוגית בין אירועים מבלי להעמיק היסטורית או רגשית. לטובת מי שלא יטרחו לחפש תוספת פרטים מחוץ לספר, משובצים בו קטעי מידע ויקיפדיים, במעין מתכונת של ספר לימוד. חייו של פדני היו מעניינים, לא שגרתיים, ראויים להיות מסופרים, אבל האופן בו הספר כתוב אינו מוסיף דבר שאי-אפשר למצוא בקלות בראיונות שפורסמו. שלושת הפרקים הקצרים האחרונים הם פרסומת לעסק. לא שיש בכך משהו רע, ולבני המשפחה בהחלט יש במה להתגאות, אבל פרקים אלה תורמים אף הם לתחושה שהספר מיועד בעיקר לחוג מכרים מצומצם. כמוטו לספר נבחר קטע ממכתב שכתב ביאליק, ובו הוא מתייחס לביוגרפיות ואומר בין השאר, "ובכלל אין לדעתי מקום בספרות לביוגרפיה סתם פרוטוקולית ופספורטית אלא לביוגרפיה של הרוח והתפתחותו, וזה הוא חוכמה בפני עצמה, חוכמה הקרובה יותר לאמנות". חבל שהביוגרפיה הזו היא "פרוטוקולית ופספורטית", אבל, כאמור, כמצבת זכרון לאורי פדני אולי די בה.

כנרת זמורה

2021

יומנו של השטן / רוברט ק' ויטמן ודייויד קיני

כותרת משנה: אלפרד רוזנברג והסודות הגנובים של הרייך השלישי

אלפרד רוזנברג, האידיאולוג של התנועה הנאצית, שספרו "המיתוס של המאה העשרים" ניצב לצד "מיין קמפף" כתנ"ך של גרמניה, זכור כאיש של מילים, אך כפי שהוכח במשפטי נירנברג היה גם איש של מעשים, ועל מעשיו נידון למוות. הוא היה אחד מן הבכירים הבודדים שקודמו לדרגת רייכסלייטר, הדרגה השניה בחשיבותה אחרי הפיהרר. החל מ-1934 נשא בתואר "בא הכוח של הפיהרר לנושא פעילות האינדוקטרינציה והחינוך, האינטלקטואליים והאידיאולוגיים, של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית"; בסופו של העשור החל לתכנן את בית הספר הגבוה של המפלגה, ואת "המכון לחקר השאלה היהודית", וכדי להעשיר את הספריה של שני המוסדות הוקם "כוח המשימה של רייכסלייטר רוזנברג", שהחרים עשרות אלפי ספרים ופריטי יודאיקה, והרחיב את פעילותו לבזיזת אוצרות אמנות מכל השטחים הכבושים (כשנשאל בחקירה אחרי המלחמה על ההחרמות ללא פיצוי, תירץ זאת במלים "אף אחד מהבעלים לא היה בסביבה"); לקראת מבצע ברברוסה ב-1941 מונה לתפקיד השר הממונה על ניהול השטחים שייכבשו במזרח, ובאותה שנה אמר כי "במזרח עדיין חיים כשישה מליון יהודים, ואת הבעיה הזאת אפשר לפתור אך ורק באמצעות מיגור ביולוגי של יהדות אירופה כולה"; שני נציגים ממשרדו היו בין משתתפי ועידת ואנזה ב-1942.

היטלר, בשיטת הממשל הרגילה שלו, טשטש את גבולות הסמכויות של אנשיו, וכך רוזנברג נאבק ממש עד סוף המלחמה בגבלס על השליטה בתעמולה, הסתכסך עם הימלר ועם היידריך על עמדות כוח במזרח, ורב עם גרינג על הביזה עד שהתקבעו סדרי העדיפויות (היטלר הראשון לבחור את הפריטים לעצמו, גרינג שני, כוח המשימה של רוזנברג שלישי). יתכן שהמאבק בגבלס היה אחד הגורמים לכך שבמאי 1943 החל לכתוב יומן, שכן גבלס, שהיה כותב כפייתי, פרסם באותה עת את רשומותיו מן השנתיים הקודמות.

רוברט קמפנר, עורך דין יהודי, שנמלט מגרמניה ב-1935, נמנה עם צוות התביעה במשפטי נירנברג. קמפנר היה אדם ססגוני, וסיפור חייו, המתואר בספר, יכול היה לשמש חומר גלם לביוגרפיה מעניינת. מטעמים שונים, לא בהכרח חוקיים, הוא החזיק ברשותו אלפי מסמכים שהשיג בזמן החקירות, ולא טרח להחזירם. יורשיו, שהיו חלוקים בדיעותיהם באשר לטיפול בירושתו, שחררו בהדרגה את המסמכים, וביניהם, ב-2013, גם את יומנו של רוזנברג, המצוי כעת במוזיאון לזכר השואה בארצות הברית. רוברט ק' ויטמן, אחד משני כותבי הספר, היה מעורב בחיפושים אחר היומן, ושיחק תפקיד מפתח באיתורו.

הספר נפתח בפרק המתאר את המאמצים לעלות על עקבותיו של היומן, ואת הנסיונות להעביר אותו מידיהם של יורשי קמפנר אל המוזיאון. מרביתו של הספר הוא סקירה של התקופה מראשיתה של התנועה הנאצית ועד סיום המלחמה, ואין בו חידוש של ממש למי שכבר קרא ספרים על התקופה, ביניהם הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו, "פני הרייך השלישי" מאת יואכים פסט, ו"בגן חיות הטרף" מאת אריק לארסון, שנמנים עם המקורות הרבים המוזכרים בסיומו של הספר. מהלך חייו של רוזנברג משולב בספר, מבוסס חלקית מאוד על מובאות מיומנו. הפרקים האחרונים עוסקים במשפטי נירנברג, בדגש על חקירתו של רוזנברג.

הספר מספק סקירה לא רעה של התקופה, מבלי להתעמק בפרטים. יחד עם זאת, הוא אינו מספיק ממוקד, ואינו מקיים את ההבטחה שבשמו ובכותרת המשנה שלו. למעשה, הוא מפוצל לשלושה נושאים – השואה והמלחמה, דמותו של רוזנברג ודמותו של קמפנר – ורק האחרון שבהם זוכה להעמקה. לעומת זאת, לשאלה המסקרנת תמיד – כיצד הפך אדם שגרתי ואפור לאידיאולוג הארסי והקטלני שהיה – אין התיחסות בספר. אני ממליצה עליו למרות זאת, משום שהוא קריא ובהיר, ומשום שסיפורו של קמפנר (שהמחברים כנראה אינם מחבבים, וחבל שהדבר ניכר בספר עיון היסטורי) מציג עוד פן של קורות היהודים בגרמניה הנאצית.

The Devil’s Diary – Robert K. Wittman & David Kinney

דביר

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

נקמתו של הרשל גרינשפן / סטיבן קוך

כותרת משנה: הנער המתנקש והשואה

ב-7 בנובמבר 1938 נכנס הרשל גרינשפן לשגרירות הגרמנית בפריז, ופצע ביריות את ארנסט פום ראט, המזכיר השלישי. יומיים אחר-כך, לאחר מותו של פום ראט, נערך בגרמניה ובאוסטריה הפוגרום הידוע כליל הבדולח. אדולף אייכמן הציע עוד קודם לכן להפעיל טרור המוני כדי לזרוע פחד בלבות היהודים ולגרום להם לעזוב ולהותיר את רכושם מאחור. הנאצים, שעדיין שמרו על מראית עין של חוק וסדר, לפחות כלפי חוץ, נזקקו לעילה שתאפשר להם לשחרר את האספסוף הלהוט לפעולה. ההתנקשות סיפקה להם אותה. העמדה הרשמית גרסה שגרינשפן בן השבע-עשרה היה שליחה של היהדות העולמית, וארועי ליל הבדולח נבעו, על פי עמדה זו, מהתמרמרות ספונטנית של הגרמנים, הצד הנפגע.

נדמה לי שבתודעה הציבורית גרינשפן שקע בתהום השִכחה לאחר ההתנקשות, מן הסתם נשפט והוענש וסיים את תפקידו על בימת ההיסטוריה. למעשה, סיפורו החל שנים קודם לכן, ונמשך שנים נוספות – לא ברור כמה – אחר כך. כשהיה בן חמש-עשרה שלחו אותו הוריו מגרמניה לצרפת לגור עם דודו ודודתו, כדי לחלץ אותו מן המצוקה שהיהודים החלו לחוש. אחרי שעבר דרך מפותלת, נכנס לצרפת בגניבה, שילם קנס, והיה סבור – בטעות, כך התברר – שתלאותיו תמו. צרפת הפייסנית, שהיתה מוכנה לעשות הרבה כדי לא להכעיס את הגרמנים, שינתה את יחסה אל הפליטים, שקודם לכן קבלה בברכה. הנער הפך להיות פליט בלתי חוקי, ונדרש לעזוב את צרפת, כאילו היה לו לאן ללכת. הוא נאלץ להסתתר בשעות היום, ולקוות שלא ייתפס בשעות הערב והלילה. באוקטובר 1938 קיבל מכתב מאחותו, ובו ספרה לו שההורים יחד איתה ועם אחיו, ועם עוד אלפי יהודים, גורשו מגרמניה, והושלכו, פשוטו כמשמעו, בפולין, בחוסר כל. אכול זעם, מתוסכל ואומלל, ביקש להסב את תשומת לבו של העולם אל סבלות היהודים תחת הרייך השלישי. הוא ניסח מכתב למשפחתו, ובו הסבר על המעשה שהוא מתעתד לעשות, רכש אקדח, ושם פעמיו אל השגרירות.

משפטו של גרינשפן, שנועד להיות פומבי לצרכי תעמולה גרמנית, נדחה מטעמים שונים שוב ושוב. פרקליטו של גרינשפן הגה תכנית להצלתו של לקוחו ולעיקור התעמולה באמצעות סיפור שקרי, לפיו ההתנקשות בוצעה על רקע הומוסקסואלי. גרינשפן סירב לקבל את הצעתו.

כשצרפת נכבשה, נשלח גרינשפן לבית כלא בדרום. למעשה, הצרפתים כבר לא רצו להחזיק בו, והיו לו הזדמנויות לנסות להמלט, אבל הוא בחר לדרוש להכלא בכל עיר שאליה הגיע. יש להניח שסבר כי עדיף לו לשבת לבטח במאסר, במקום להסתובב חופשי ולהסתכן בלכידתו על ידי הגרמנים. הגרמנים מצדם הקצו יחידת גסטפו ללכידתו חי. עדיין נועד לו שימוש תעמולתי. את השנים הבאות העביר במרתפי הגסטפו ובמחנות ריכוז כאסיר מיוחד. הוא לא עונה, ניזון היטב, ולא נדרש ללבוש בגדי אסירים, כל זה כדי שיוכל "לככב" במשפט נגד היהדות העולמית. משפטו נדחה שוב ושוב, ובסופו של דבר נועד להתקיים בסמיכות זמנים לועידת ואנזה. גרינשפן, שבמעשה ההתנקשות נהג באימפולסיביות של בן-עשרה, התגלה כעת כמתכנן שקול. מצפונו ייסר אותו על ליל הבדולח (שלא היה באשמתו, כמובן. העילה לו היתה צצה כך או אחרת), והוא רצה להמנע מלהיות שוב בחזית התעמולה האנטישמית. הטיעון ההומוסקסואלי הבדוי, שנדחה על ידיו בעבר, שב ועלה ביוזמתו. מכיוון שהתקשורת העולמית היתה אמורה להיות נוכחת במשפט, הגרמנים לא יכלו להרשות לו לומר את הדברים בפומבי, להשפיל כך את פום ראט שהפך במותו לסמל, ולנתק את הקשר בין ההתנקשות ליהדות. המשפט לא התקיים מעולם.

גרינשפן, שניסה לפחות פעמיים להתאבד בכלא, נכבל בשלשלאות, ובמצבו זה הכתיב צוואה לשותפו לתא כשהוא משתמש בצופן שהמציא. השותף, שהתברר כי היה שתול של הגסטפו, מסר את הצוואה לשולחיו. הנוסח המלא, ובו גרינשפן מפרט את האסטרטגיה שלו, מצורף כנספח לספר.

סופו של גרינשפן לוט בערפל. עדותו של אייכמן, לפיה חקר אותו ב-1943 או ב-1944, מציבה אותו בנקודת הזמן המאוחרת ביותר. אולי הומת עוד קודם לכן, כשכבר לא היה בו צורך, כשכבר לא שימש כמשכון, בן ערובה, של היטלר, כשמו של הספר בשפת המקור. אולי נספה באחד המחנות בתוך המון נטול שמות.

סטיבן קוך כתב ספר מפורט, מושקע ומרתק, המבוסס על מקורות מגוונים. הוא מפגין סימפטיה רבה אל היהודים של אותה תקופה, וסלידה מן הנאצים וממשתפי הפעולה איתם, אבל יחסו אל גרינשפן לוקה, לדעתי, בנטיה אל הסנסציה ובהתעלמות מן ההסבר הפשוט. למרות שהוא לכאורה מבין את מצוקותיו של גרינשפן, הוא לא באמת מצליח להבין את הקשר בין סבלו וגילו למעשיו. זהו נער שנותק ממשפחתו ומארצו, ונשלח לגור עם זרים במקום שאת שפתו הוא רק מגמגם. נער שעשה לבדו דרך חתחתים, רק כדי לגלות זמן לא רב אחר כך שגם במקומו החדש הוא נרדף ובלתי רצוי. נער שאולי התייסר על חייו הנוחים לעומת מצוקות משפחתו. אנשים מבוגרים ממנו היו מאבדים את עשתונותיהם לו היו מתבשרים כמוהו על גורל יקיריהם. לא ייפלא שכבן-עשרה, שכנראה היה חמום מוח, התפוצץ. אבל קוך מרבה להשתמש בהטיות של "טפש" בהתיחסו אל ההתנקשות, אותה הוא מתאר מספר פעמים כפשע. כשנגמרות לו מילות התואר הוא אפילו מייחס לגרינשפן אגומניה, כשמצא עצמו בעין הציבור, וקודם לכן רמז שסבל מהפרעה דו-קוטבית משום שזעם לפעמים ושקע בדכאון לפעמים. בפרק האחרון הוא מנסה להעריך את דמותו של גרינשפן, ונוטה אל שילוב של פזיז, טיפש וחסר מורא בהקשר של ההתנקשות. לעומת זאת על התנהלותו בתקופת הכליאה בגרמניה הוא כותב כי דרשה כשרון ואומץ. מכל מקום, מן ההפרזות של הסופר ניתן להתעלם בקלות, והן אינן פוגמות בעוצמתו של הסיפור ההיסטורי.

לעומת ההשקעה של הסופר, הוצאת דביר, באופן בלתי אופייני, התרשלה בהגהה, והספר רצוף שגיאות מביכות. חבל.

"נקמתו של הרשל גרינשפן" הוא ספר מרתק. סטיבן קוך מתאר היטב את האוירה של אותן שנים, מתעמק בדמויות מפתח, ולמרות הסתיגויותיו הוא מעניק לגרינשפן מקום של כבוד על בימת ההיסטוריה. אחד מעורכי הדין של גרינשפן כתב אחרי המלחמה כי הנער היה "איש המחתרת הראשון", וגם אם לא היה כזה בכל זאת היה בין אלה שניסו לעורר את דעת הקהל ולהביא שינוי.

מומלץ בהחלט.

Hitler’s Pawn – Stephen Koch

דביר

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

צייר ואדם / האוורד ספרינג

טד פנטקוסט, צייר בעשור השישי לחייו, שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, מספר את סיפור חייו ואת סיפור התקופה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה העשרים.

העלילה נפתחת באזור הכפרי הסמוך למנצ'סטר שבאנגליה, שם גדלים טד ואחותו הבכורה בלאנש. המשפחה מתפרנסת בצניעות מחנות כלי נגינה שבבעלותה, ומקיימת אורח חיים נינוח. לילדים ניתן חופש לרקום את חלומותיהם: ההורים מעניקים להם אוטונומיה בעלית הגג, שם בלאנש מנסה כוחה בריקוד וטד מצייר להנאתו. חייהם מתהפכים כשבלאנש מפתחת קשר קרוב עם לותר, בן השכנים, שנהג בה שלא בהגינות. היא נשלחת אל אזור קורנוול שבדרום אנגליה, שם מתגוררים בני משפחתם של ההורים, שהקשר איתם נותק. טד ואמו נוסעים זמן מה אחר כך לבלות את חופשתם עם בלאנש, ובשובם הם מגלים ששום דבר אינו כשהיה. אבי המשפחה, שנותר לבדו, החל לבלות עם השכנים האדוקים בדתם, "ראה את האור", ושקע באובססיה מיסיונרית. מוזיקה, שהיתה מרכיב חשוב וקבוע בחייהם, נאסרה כמוקצה מחמת מיאוס, על הציור והריקוד נגזר גורל דומה, והמשפחה נאלצה להעתיק את מגוריה אל שכונת עוני, שם ביקש האב להקים כנסיה. בלאנש היתה הראשונה להמלט חזרה לקורנוול. לא עבר זמן רב וטד נהג כמוה. האם בחרה לדבוק בבעלה באומרה: "יש משהו בגבר הבוחר לו אורח-חיים ודבק בו, ואפילו אין חיים אלה לרוחה של אשה. גבר זה טוב מכל אותם טיפוסים חסרי חוט-שדרה, שאורח-חייהם נקבע בידי מעבידיהם או בעצת מוזגי השיכר במסבאות […] מעטים מאתנו עשויים מעור אחד. אביך הוא האיש שנישאתי לו. אם אותו חלק מאישיותו עכשו אינו החלק שהכרתי כאשר נישאתי לו, הריהו בכל זאת חלק מאותו אדם עצמו. אני נישאתי לו כולו, והאמן לי, בסך הכל הוא אדם טוב. באשר לאושר – ובכן, מצא אותו אתה, אם תוכל".

המשכו של הסיפור מתלווה אל טד ואל בלאנש בחייהם כבוגרים. הוא מתאר את נישואיהם ואת אהבותיהם, את הילדים שנולדו להם – בן לטד ובת לבלאנש – את הצלחתו של טד כצייר דיוקנים, ואת גלגולי חייהם של כולם במהלך המשברים שעברו על אנגליה באותן שנים. טד התנדב לשירות צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ונפצע ברגלו. בנו שירת במלחמת העולם השניה כמפקד שייטת, בנה של חברתו הקרובה ואהובתו שירת כטייס.

ספרו של הווארד ספרינג, "אבשלום בני", הוא מהספרים האהובים עלי במיוחד. קראתי אותו יותר מפעם אחת, ובכל קריאה הערכתי אותו יותר. "צייר ואדם", לעומתו, אכזב אותי. הוא כתוב בדיוק באותו סגנון, וכמה מן הסצנות בו הן שחזור חיוור של קודמו, שראה אור עשר שנים לפניו (בין שני אלה פרסם ספרינג עשרה ספרים אחרים). בשניהם מופיעה זמרת ושחקנית, שנקרעת מבפנים כשהיא מופיעה בפני חיילים בין קרבות. בשניהם בני הדור השני להוטים אחרי הים, והדמות הדומיננטית בחייהם היא של ספן שמדריך אותם. בנו של טד, כמו בנו של וויליאם ב"אבשלום בני", מתואר בילדותו כ"עריץ". אשתו של טד הופכת דמות חיוורת כמו אשתו של וויליאם, וכיוצא באלה. בשל דמיון בפרטים רבים, ובעיקר בשל הסגנון האחיד, ניתן בקלות ברגעים של הסחת דעת להתבלבל לרגע בין המספרים. למרבה הצער, הדמיון בין הספרים אינו מתבטא באיכותם. הדמויות סטראוטיפיות למדי. כשהן מתפתחות, ההתפתחות אינה בהכרח הגיונית, או למצער אינה מוסברת כהלכה, ואוירה כללית של חפיפיות ניכרת בתיאורן. הספר כולל סצנות יפות רבות, אבל המכלול דל מדי.

שמו העברי הסתמי של הספר משתלב בדלות הזו. במקור הוא נקרא There is no Armour. אין לשם זה הסבר ישיר בעלילה, אך בשל ההקשר אני מניחה שנלקח מן הפואמה Death the Leveller מאת המחזאי בן המאה השבע-עשרה ג'יימס שירלי. להלן קטע ממנה:

The glories of our blood and state
Are shadows, not substantial things;
There is no armour against Fate;
Death lays his icy hand on kings:
Sceptre and Crown
Must tumble down,
And in the dust be equal made
With the poor crooked scythe and spade.

בשורה התחתונה: ציפיתי להרבה יותר.

There is no Armour – Howard Spring

מ. מזרחי

1980 (1948)

תרגום מאנגלית: ש. גונן

זיכרונות מחיים שלא חייתי / עירית קינן

כשהיתה בת עשרים ואחת איבדה עירית קינן בחטף את אביה יעקב, שנהרג בתאונת דרכים. היא מעידה על עצמה שהיתה ילדה של אבא, ומעידה על אביה שהיה חם ועוטף, אבל למרות שכל חייה ביקשה לשמוע על קורותיו בשנות השואה, שבה איבד את כל משפחתו, הוא בחר לא לספר. געגועיה אליו שלחו אותה למסע בעקבות עברו, וכישוריה המחקריים סייעו לה לחשוף בעבודת נמלים פרט ועוד פרט אודות המשפחה ואודות גורלה של הקהילה היהודית במקדוניה. נקודת המוצא היתה יומן שניהל האב בקפדנות בשנות המלחמה.

מחקריה של עירית קינן, על פי דף המידע המצורף לספר, יוצאים מנקודת מבט רב תחומית, שמשלבת בדיסציפלינה ההיסטורית היבטים של פסיכולוגיה חברתית וסוציולוגיה. נקודת המבט הזו מאפיינת גם את ספרה זה, שמשלב יחדיו היסטוריה פוליטית וחברתית, ועובר בין הרקע הפוליטי-היסטורי להיבטים החברתיים-פסיכולוגיים של הקהילה ושל היחיד. אקדים ואומר שמאוד הערכתי את הספר, והערת הביקורת היחידה שלי היא על ההפרדה המלאכותית לעתים בין עובדות היסטוריות "יבשות" למהלכה של העלילה. הסופרת בחרה לשים מספר פרקים "יבשים" במה שהיא מכנה "בסוגריים", כדי לאפשר למי שמעונין בכך לדלג עליהם, אבל למעשה הספר כולו ספוג הסברים היסטוריים, ואלה – בין אם הם מופרדים ובין אם הם שלובים בטקסט – מעשירים אותו ומהווים חלק בלתי נפרד ממנו. דילוג עליהם הוא הפסד של הקורא.

יעקב קלדרון, שנולד ב-1919, הבן השביעי במשפחה בת אחד-עשר ילדים, והבן האחרון של אמו שנפטרה כשהיה תינוק, גדל בביטולה-מונסטיר שבמקדוניה, עד למעברה של המשפחה לסקופיה. המלחמה הפרידה בינו ובין משפחתו לנצח. יעקב, שהיה חייל, נפל בשבי, ועבר את שנות המלחמה במחנות שבויים, בעבודה מפרכת, בתת-תזונה, נתון בכל רגע לשרירות לבם של שוביו. כמו במקרים רבים אחרים, הצלתו ושרידותו היו תוצאה של מקריות ושל אקראיות ניסיות. כששוביו ביקשו להפריד בין היהודים לשבויים אחרים, קצין גרמני אלמוני מנע ממנו להזדהות כיהודי, ובכך הציל את חייו. רופא צרפתי, תקופה ארוכה אחר כך, יתגלה אף הוא כמושיע. גם העובדה שיעקב, בשמו הלא-יהודי ז'אק, היה שבוי שהופיע ברשימות הצלב האדום תרמה כנראה להשרדותו, למרות שבשלב כלשהו יהדותו נחשפה. אבל אולי יותר מכל אלה, התמיכה והעידוד שקיבל ממרחק ממשפחתו, הם שחיזקו את נפשו ואפשרו לו לשמור על אופטימיות. השבויים היה רשאים להזמין מדי פעם חבילות מקרוביהם ולשלוח ולקבל מכתבים. ביומן שניהל שמר יעקב על העתקי המכתבים ששלח למשפחתו, ועולה מהם כי שני הצדדים הסתירו זה מזה את סבלותיהם, אבל רמזו כי הם מבינים מה עובר על הנמענים. גם כשמצב המשפחה היה בכי רע, על החבילות המעטות ששלחו ליעקב לא ויתרו, ובצדק מונה עירית קינן את מאמציהם עם מעשי הגבורה של התקופה.

"המחשבה היחידה שלי היא אם היקרים שלי עודם בחיים. לאן אלך? מה אעשה? מה להתחיל? […] הייתי רוצה ללכת הביתה, לחזור לחיות את החיים שלי בשלום ובשלווה", כתב יעקב ביומן בנובמבר 1944 לאחר שחרורו. איש לא נותר, "הביתה" התרוקן מתוכן, ויעקב בחר לעלות לארץ. הבדידות והתלישות ליוו אותו גם כאן, כפי שמעיד יומנו. הרישום האחרון ביומן מספר על פגישתו עם רבקה, מי שתהיה אשתו. מכאן ואילך כנראה שוב לא היה לו צורך לשוחח עם עצמו בכתיבה. מדוע נמנע מלספר לילדיו על קורותיו? אולי כדי להגן עליהם, ואולי משום שעצם הדיבור היה שיבה אל הטראומה, בעוד השתיקה היא בחירה בהדחקה שמאפשרת חיים.  

עירית קינן מספרת סיפור שנקודת המוצא שלו אישית ורגשית. יחד עם זאת, זהו ספר מחקר קפדני, שביקש לא להותיר אבן בלתי הפוכה, ושנצמד לעובדות. כהיסטוריונית היא מציגה סימני שאלה במקומות בהם המידע אינו מלא. כבת משפחה, שהמונח "האחים והאחיות של אבא" הפך בעקבות תחקיריה לדמויות אינדיבידואליות מוחשיות, היא משלימה בדמיונה את חייהם על סמך מה שנרמז בכתובים. קורותיה של יהדות מקדוניה לא היו מוכרות לי כלל, ולמיטב זכרוני זהו הספר הראשון שאני קוראת אודות חייו של יהודי שעבר את מוראות המלחמה כשבוי. הועשרתי בידע, התרגשתי מן המסע שעברה הסופרת, ואני ממליצה על הספר.

פרדס

2020

הקנוניה נגד אמריקה / פיליפ רות

ב-1940, לנוכח המלחמה באירופה והתעצמותה של גרמניה, חרג הנשיא רוזוולט מן המסורת שנקבעה על ידי וושינגטון, וביקש להבחר לכהונה שלישית. מבוקשו עלה בידו, וארבע שנים אחר כך אף הגדיל לעשות ונבחר לכהונה רביעית. כך ארע במציאות. בהיסטוריה החילופית שמציג פיליפ רות הציבה המפלגה הרפובליקנית כנגדו מועמד אטרקטיבי במיוחד, צ'רלס לינדברג, טייס נערץ, ששבה את הדמיון בטיסותיו החלוציות, ונכנס אל הלב באבלו על בנו התינוק שנחטף ונרצח. בעוד רוזוולט הצהיר כי לא ישלח אמריקאים להלחם באירופה, אך תמך מוסרית ומעשית בבנות הברית, לינדברג נקט בעמדות בדלניות נוקשות. ססמתו היתה "אמריקה תחילה", ואמריקה בחרה בו.   

משהיה לינדברג לנשיא, הפכו עמדותיו הפרטיות לנחלתם של רבים. מן הסתם לא הפכו בני אדם את עורם, אבל תחושות שלא הובעו בקול צפו כעת בגלוי. לינדברג, שהאשים את היהודים – יחד עם הבריטים ועם אנשי רוזוולט – בנסיון לגרור את אמריקה למלחמה, נתן לגיטימציה לדעות קדומות ולאנטישמיות. בני משפחת רות, כמו יהודים רבים אחרים, שעליהם כותב הסופר כי "יהדותם נבעה מעצם היותם מי שהם, כמו האמריקאיות שלהם", חשו בכך באופן מיידי. כשהרמן, אבי המשפחה, לוקח את משפחתו לטיול בוושינגטון, אולי כדי להתנחם בנוכחות המוחשית של סמלי הדמוקרטיה, המשפחה מוצאת עצמה מגורשת מבית מלון ומותקפת מילולית במסעדה. הרמן הנסער מצטט מנאום גטיסברג, "כל בני האדם שווים נבראו". "אבל זה לא אומר שכל הזמנות המלון נבראו שוות", עונה לו שוטר שהוזעק למקום, וצחוק נשמע בלובי. פעמיים בתוך יום הם מכונים "יהודי חצוף". כשאיש האף בי איי נטפל אל פיליפ בן התשע ברחוב, וחוקר אותו על דיעותיהם של בני המשפחה, הילד מעיד על עצמו כי "כבר התחלתי לחשוב על עצמי כעל פושע קטן בגלל יהדותי".                  

פיליפ רות, סופר חכם, אינו מעתיק את גרמניה הנאצית אל ארצות הברית. "הפתרון הסופי" האמריקאי מעודן יותר, עטוף בדמוקרטיה ובמילים מנומסות. אגף הקליטה האמריקאי ותנועת "אדם לאדם" מִתנאים בכוונות יפות, לקרב את העירונים אל המסורת של חיי הכפר, ומכוחן, בשיתוף פעולה עם עסקים גדולים, הם כופים על משפחות יהודיות לעקור משכונותיהן ולעבור אל מקומות בהם יהוו מיעוט. את מקום המשפחות העקורות תופסות משפחות לא יהודיות במסגרת מיזם השכן הטוב, שמטרתו "להעשיר" את "האמריקאיות" של כל הנוגעים בדבר. המטרה המוצהרת היא עידוד המיעוטים הדתיים והלאומיים באמריקה להשתלבות רבה יותר בחברה הכללית. בפועל, היהודים הם המיעוט שבו מתעניינים כולם.

אבל לא הכל מעודן ומנומס. האמריקאים הלבנים-נוצרים, שכבר הוכיחו את עצמם בעבר כמבצעי לינצ'ים מיומנים, אמנם לא קיבלו הוראה מגבוה, אבל באוירה שנשתררה לא איחרו הפוגרומים להגיע. הם מקומיים, רבים מגנים אותם, אבל הם נמשכים. כשהרמן וסנדי נוסעים להביא לביתם ילד שאמו נרצחה, זכרו של ליאו פרנק רודף אותם.

לצד ההיסחפות הקלה של האמריקאים אחרי נשיאם הפופולרי, אוהד הנאצים, מטפל רות גם בקשת התגובות של היהודים. ישנם המשתפים פעולה עם השלטון, אולי מתוך אופורטוניזם, אולי משנאה עצמית. הביקורת שלו עליהם אינה מוסווית, ובאה לידי ביטוי בעיקר ביחסם אל יהודי שהעז להציג את מועמדותו לנשיאות, והטיח בפני האומה את האמיתות שלו. "בכך הוא חיזק ביודעין את אותה עוינות שהם דימו בנפשם כי שיככו בהתנהגותם המופתית כלפי עמיתיהם וידידיהם הנוצרים", הוא כותב ומתייחס לאשליה כאילו הדעות הקדומות תלויות בהם. בקצה השני של התגובות נמצאים אלה שממהרים לפרק את עסקיהם, לארוז את חפציהם, ולבקש מקלט בקנדה. בתווך נמצא הרוב המפוחד שנשאר במקומו, מקווה שיעבור זעם, מחזיק באמונה בחוק ובסדר של הדמוקרטיה.

גם המיקרוקוסמוס של המשפחה מסופר במדוקדק, אמנם מנקודת המבט של ילד שעולמו היציב התערער – אמו היציבה פוחדת, אביו החזק בוכה – אבל עם תבונת המבוגר המספר. בדומה לאופן האמין שבו מטפל רות במעגלים של המדינה ושל הקהילה, גם בחוג המשפחתי הוא אינו צובע את דמויותיו בגוון יחיד, אלא מפתח את הדינמיקה המשתנה בין מרכיביו.

"הקנוניה נגד אמריקה" משובץ בדמויות אמיתיות ובארועים שאכן ארעו, ואלה יחד עם הכתיבה המצוינת של פיליפ רות מרכיבים סיפור אמין מאוד. אולי משום שצללתי לתוכו בשלמות, ואולי משום שאמינותו גבוהה, ובעצם שני אלה כרוכים יחדיו, כשמצאתי ברשת תמונה של הרמן ובס וילדיהם סנדי ופיליפ, חשבתי לעצמי, "הם מחייכים, אז כנראה המצב לא היה כל כך קשה", ולקח לי רגע להזכר ש"המצב" ספרותי, לא היסטורי. ואולי האמינות נובעת לא רק מכשרונו של רות, אלא גם מן הידיעה שהמציאות שהוא מתאר יכולה להתרחש.

מומלץ, כמובן.

The Plot Against America – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2004)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין