אשכב לישון בצהרים / סטיבן האגרד

כותרת משנה: מכתב מחייל אל בניו

ביום 24 ביוני 1940, היום בו חתמה צרפת על הסכם שביתת נשק שמסר אותה בידי גרמניה הנאצית, כתב סטיבן האגרד מכתב לבניו. האגרד, שחקן, סופר ומשורר בן עשרים ותשע, פציפיסט שהתרחק מן הפוליטיקה, גילה, כך הוא כותב, שאינו יכול להחזיק בעמדה מתבדלת נוכח הרֶשע המאיים על העולם. "אני מאמין שאין בעיה דוחקת יותר לתרבות בת זמננו מאשר בעיית ה"בלתי נלחם" – ויהא זה מתוך שכנוע פנימי, מתוך פחדנות או מתוך בוגדנות – שכל מדינה מאמצת אל חיקה באמון שכזה כיום", כתב וקיים בגופו. אשתו ושני בניו הפעוטים הורחקו מאנגליה לארצות-הברית, והוא עצמו נותר בלונדון, ממתין להצבה בשורות הצבא.

"אשכב לישון בצהרים" הוא משפט מתוך "המלך ליר" של שייקספיר, שבו שיחק האגרד את תפקיד השוטה, התפקיד האחרון לפני שבחר להתגייס. "איני יכול שלא לחשוב על המשמעות הרת האסון של השורה כשאני חושב על ירידתו חסרת הדרמה של השוטה מהבמה ברגע שבוודאי היה הצהריים של חייו, גם אם לא של גורלו. זו הסיבה שבחרתי בשורה ככותרת לספר זה".

האגרד, שחושש שלא ייצא חי מן המלחמה, מציג בפני בניו את עצמו, את התלבטויותיו, את תפיסת עולמו. הוא תוהה באיזה עולם יחיו השניים כשיקראו את דבריו. בעת הכתיבה הוא פסימי – "אני מתוודה שאינני רואה דבר מעבר לקדרות" – אבל מכיוון שיש לו "אמון בטוב המולד של האדם וביכולתו של האדם להגיע למעלת אלוהות", הוא מבקש להאמין שבניו יחיו בעולם טוב יותר.

האגרד כותב על האמנות, על האופן בו גידלו אותו ועל האופן בו ביקש לגדל את ילדיו. הוא מיצר על כל שהוא עתיד להפסיד בשני התחומים, על כל מה שלא הספיק לעשות. הוא חרד מפני ההיטלריזם, ובז לעצמו על שלא נקט צעדים אקטיביים לעצור אותו. לבניו הוא מנחיל ספקנות, ומציע להם "אל תקבלו דבר, אל תאמינו בדבר עד שהאמונה תכפה את עצמה עליכם, תדחק את שורשיה לכל נבכי תודעתכם ותיעשה לחלק מהותי מדרך המחשבה שלכם". הוא יוצא למלחמה לא מתוך תחושת התעלות, אלא מתוך תחושת כורח, ומעיד על עצמו כי הצעד שבחר הוא "העלאת קורבן מרצון, אפילו בחדווה".

אחרי כשנה וחצי של שירות, האגרד הלך לעולמו. כריסטופר האסל, חברו של האגרד, כתב מבוא ביוגרפי לספר, ובו התייחס גם לאובדן: "חודשים מעטים אחרי שהחל לעבוד במחלקת הלוחמה הפוליטית מצא את מותו, ב־25 בפברואר, 1943. בן שלושים ואחת היה במותו. האויב שקיווה שהנה ינצח במלחמה הרוויח מכך מעט מאוד, אני משער. ימי השלום שיבואו הם שיספגו את המכה".

התרשמתי מדמותו של האגרד, כפי שהצטיירה מדבריו ומדברי חברו. הוא הצטייר כאדם מצפוני, נחוש, כן ודבק במטרה. ההתרשמות הזו התערערה במידה מסוימת כשהתברר שהאיש שביקש להתנקש בהיטלר, או לפחות לתרום למפלה הגרמנית באמצעות התגייסות לצבא, התאבד בעיצומה של המלחמה בשל אהבה נכזבת לאשה מצרית נשואה. אין שופטים אדם במשבר, ואיש אינו יודע אם ועד כמה ערער אותו השירות, אבל סופו עומד בסתירה צורמת לכתיבתו. למרות זאת, מעניין לקרוא את המכתב, לקבל עדות בגוף ראשון בזמן אמת על אוירת התקופה, על הפחד ועל הבלבול, וגם על התקווה.

למכתב צורפו מספר שירים שכתב האגרד, חלקם נבחרו לספר על ידי אלמנתו ואם בניו. ארז וולק תרגם היטב, והצילום שצילם יואב רייס לעטיפה נאה והולם.

I’ll Go to Bed at Noon – Stephen Haggard

אפרסמון

2022 (1944)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

הנשר נחת / ג'ק היגינס

כשג'ק היגינס ביקר בכפר האנגלי סטאדלי קונסטבל, הוא גילה באקראי מצבה מוסתרת שעוררה את סקרנותו. נסיונותיו לדובב את אנשי המקום נתקלו בשתיקה עוינת, שגרמה לו לפצוח במחקר עצמאי לחשיפת התעלומה. במשך שנה נבר בפרשיה עלומה, ובסופה שב לשוחח עם הכומר המקומי, והפעם זכה לשיתוף פעולה.

בששה בנובמבר 1943, כך על פי ממצאיו של היגינס, נחתה קבוצת חיילים גרמנים בחופי אנגליה, לביצוע משימה פרי הגותו של הימלר. ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל התעתד להגיע בחשאי אל הכפר למנוחת סוף שבוע בטרם ישוב להנהיג את המדינה בתקופה הקשה שעברה עליה, והימלר ביקש ללכוד אותו, חי או מת. קולונל מקס ראדל, עוזרו של האדמירל קנריס (שהוצא להורג כשנה וחצי אחר-כך בשל מעורבותו בקשר לרצוח את היטלר), גויס על ידי הימלר לתכנן כיצד תצא המזימה אל הפועל.

חבורה מגוונת התקבצה יחדיו, ביניהם גיבורי מלחמה גרמנים, בריטי שהאמין שעל גרמניה לנצח, דרום-אפריקאית ששנאה את הבריטים בכל לבה בעקבות מלחמת הבורים, ואיש מחתרת אירי. צ'רצ'יל, כידוע, לא נחטף, והספר מתאר יום אחר יום את השתלשלות העניינים שהביאה לכשלון.

יש אנשים רעים בספר – הימלר ואנשי הגסטפו. אבל כל השאר, החיילים בשטח, משני צדי המתרס, מתוארים באותו האופן, ללא קשר לצד שאותו הם משרתים. מול היחידה הגרמנית ניצבת יחידה אמריקאית, שבאה להתאמן באזור, ושתיהן יחד מורכבות מבני אדם פטריוטים, מסורים למדינה אליה הם משתייכים, ובעיקר מסורים זה לזה. למרות הבדלי ההשקפות והאינטרסים המתנגשים, שורר כבוד הדדי בין החיילים, שאמנם אינם דוברים את אותה השפה אבל דוברים את אותם ערכי הרֵעוּת והלהט בעודם מתאמצים להרוג אלה את אלה. קל לשכוח בעת הקריאה, ועובדה זו צורמת מאוד, מי מהם משרת את המשטר הנאצי ומי מגן על העולם מפניו.

"הנשר נחת" הוא ספר דינמי, כתוב לא רע, שאף עוּבַּד לסרט עתיר כוכבים. הפריעה לי מאוד העובדה שהסופר לא טרח לצרף אחרית דבר שתפריד בין אמת ובדיה. יתרה מזו, במבוא לספר הוא אף כותב: "לפחות חצי מן המסופר כאן מורכב מעובדות מוסמכות, מתועדות, היסטוריות. הקורא יצטרך להחליט על דעת עצמו מה מבוסס על ניחוש ומה על דמיון". הקוראת הח"מ סבורה שכשמדובר בספר היסטורי, או מבוסס היסטוריה, זהו תפקידו של הסופר.

The Eagle has Landed – Jack Higgins

זמורה ביתן מודן

1976 (1975)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

הנשמות השקטות / מלאני גויאר

לוֹאיק פורטבן, בן שלושים וחמש, נאלץ לעבור טיפול פסיכולוגי לאחר שהיכה את עמיתו לעבודה ששכב עם אשתו. מכיוון שהוא בעיצומו של תהליך גירושין, הוא עובר לגור עם אמו אנאיס ועם אחיו הצעיר. שתי התוצאות האלה של בגידת אשתו גורמות לו לחוש תלוש, ולכן כשאמו מציעה לו לצאת לשבוע לכפר הולדתה, ולהכין את בית סבתו למכירה, הוא – טיפוס פריזאי מובהק – נענה.

כנהוג בספרים רבים מדי לאחרונה, עד כדי שחיקה, העלילה מתנהלת בשתי תקופות במקביל – 1943, שנת מפנה בחייה של אלואיז, הסבתא שאותה לואיק כמעט ולא הכיר, ו-2012, השנה בה לואיק נובר בחפציה ובמסמכיה, וחושף סודות משפחתיים. במפגש הראשון עם תושבי הכפר הוא לומד שראשה של אלואיז גולח בתום הכיבוש הגרמני, אות וסימן להתרועעותה עם הכובשים. מכתביה, וכמה שיחות עם אנשים שהכירו אותה, מגלים, אלא מה, שהדברים אינם כפי שהם נראים, כי מי כבר מגלה סודות מבישים בספרים קלישאתיים-תבניתיים מתקתקים?

אל התערובת נמסכת, כמקובל, פרשת אהבה חדשה, במקרה זה עם שוטרת מיוסרת שמצטרפת לחקירותיו של לואיק. גם קמצוץ פמיניזם מתווסף לעלילה, לצד אמירות בנאליות על כפר-עיר, בנסיון לייצר ערך מוסף. אבל הכל תפור ברשלנות, הערפל סביב התנהלותה של אלואיז, כדי ליצור מתח, מיותר, ומי שמבקש לפחות ללמוד מעט היסטוריה מקומית יתאכזב.

חבל.

Les Âmes silencieuses – Mélanie Guyard

אריה ניר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

פחד, חרטה ומשאלת לב / גדי היימן

כותרת משנה: למה מנהיגים ואומות בוחרים במלחמה

פרופ' גדי היימן, ראש המגמה לבטחון בין-לאומי ודיפלומטיה באוניברסיטה העברית, עוסק בספר זה בהשפעה שיש לרגשות על קבלת החלטות בתחום הרגיש והגורלי של יציאה למלחמה. הוא מתמקד בשלושה רגשות – פחד, חרטה ומשאלת לב – מנתח כל אחד מהם לעומק, ומדגים את השפעתם בארועי מפתח במאה העשרים.

התבוננות בארוע מזוית הראיה של רגש ספציפי מטבע הדברים מפשטת אותו ואינה מאפשרת דיון מקיף בכל היבטיו. לדעתי, הדבר ניכר במיוחד בפרק "הדרך למלחמת ששת הימים". אבל אם היתה לי כוונה "להאשים" את הכותב בפשטנות, הוא הקדים ונטרל אותי באחרית הדבר, שבה כתב כי אכן מדובר ברשימה מצומצמת של רגשות מתוך קשת שלמה, וכי השפעתם על מקבלי ההחלטות היא בודאי רק דרך אחת של השפעה על הפוליטיקה הבינלאומית. יש, כמובן, חשיבות למודעות להשפעה זו, ולכן יש יתרון בהתמקדות (ומכל מקום, תיאור המכלול כולו אולי אינו אפשרי כלל).

הרגשות הנידונים בספר הם במידה מסוימת רגשותיהם האישיים של מקבלי ההחלטות, אך במידה רבה יותר אלה הם רגשות קיבוציים, הנובעים מתרבות ומהיסטוריה משותפת. רגשות קיבוציים עשויים להיות עוצמתיים יותר בשל אפקט ההדהוד, כלומר העצמת הרגש אצל כל אחד מחברי הקבוצה בעקבות החשיפה לרגשות של שאר החברים בה.

פחד הוא הגורם לדילמת הבטחון. דילמה זו, הנובעת מחוסר בטחון ומפחד מפני יריבים עתידיים, מובילה בין השאר להתחמשות מואצת ולהחלטה על מלחמת מנע, למרות שהאינטרס המשותף של כל המעורבים הוא להמנע כליל מחימוש כלשהו (בדומה לדילמת האסיר). הארועים שנבחרו להדגים את השפעת הפחד הם פריצת מלחמת העולם הראשונה כתוצאה מן התסביך הגרמני, והיסטורית המלחמות של ישראל מתום מלחמת העצמאות ועד ששת הימים.

משאלת לב היא הנטיה לאופטימיות יתרה, האמונה הבלתי רציונלית בהצלחה גם כשההימור מסוכן. ההחלטה של גרמניה על מלחמת צוללות ב-1917, והמתקפה היפנית בפרל הרבור, מדגימות את השפעתו של רגש זה, שהוביל בסופו של דבר לחורבנן של השתיים.

חרטה על מעשים שנעשו, ובעיקר על כאלה שלא נעשו, היא כוח מניע חזק המכתיב מהלכים עתידיים. מלחמת העולם השניה פרצה בגלל השפעתם ההרסנית של שני נרטיבים היסטוריים מעוררי חרטה, הבריטי והצרפתי. הבדלנות האמריקאית נבעה אף היא מאותו רגש, וכן גם התהוותה של המלחמה הקרה.

גדי היימן פותח את כל אחד מפרקי הספר בהסבר מקיף על מהותו של הרגש הנדון, ועובר משם לתיאור המקרים המדגימים אותו. כתיבתו נהירה מאוד, שווה לכל נפש מבלי לוותר על העומק. בחירתו לזנוח היבטים אקדמיים, כמו מראי מקום, ולנקוט סגנון סיפורי, נכונה בעיני, ומנגישה את הספר לקורא הבלתי מקצועי. כמה מן הארועים המתוארים היו מוכרים לי מקריאות קודמות בספרים אחרים, וזוית הראיה המיוחדת לספר זה העמיקה את הידע שלי. מצאתי ענין מיוחד בפרק "דרכה של יפן לפרל הרבור", שלא הסתפק בהיסטוריה המאוחרת, אלא גולל את קורותיה של יפן מאז חרגה בעל כורחה מהסתגרותה במחצית המאה התשע-עשרה ועד דצמבר 1941.

אחד הדיונים המעניינים בספר הוא השאלה האם אפשר ללמוד מן ההיסטוריה. התשובה אינה חד-משמעית מכמה סיבות. אחת מהן היא הסיבתיות ההיסטורית, חוסר היכולת לבודד גורם שהניע תהליכים וללמוד ממנו. סיבה אחרת היא הסובייקטיביות הבלתי נמנעת של ההיסטוריונים, האופן בו הם אורזים את ההיסטוריה ומציגים אותה. ואולי יותר מכל, להיסטוריה יש נטיה שלא לחזור על עצמה בדייקנות, ולעתים קרובות מה שקורה הוא שאנו מיישמים את הלקחים הנכונים על המקרה הלא נכון.

"פחד, חרטה ומשאלת לב" הוא ספר מרתק, מרחיב אופקים ומומלץ.

ראיון עם גדי היימן על רקע המלחמה באוקראינה

כנרת זמורה דביר

2022

צופן הוורד / קייט קווין

"צופן הורד", סיפורו של בלצ'לי פארק, מקום מושבה של יחידת המודיעין שפיצחה את המסרים ששיגרו הגרמנים ומדינות הציר, מספר בעיקר את סיפורן של הנשים ששירתו במקום. לא היו נשים רבות בהנהלה הבכירה ובין מפענחי הצפנים, והעובדות קבלו שכר נמוך יותר מהעובדים, אבל זה עדיין היה מקום שבו היה ערך לקולן של נשים, והתפקיד שמילאו היה חיוני, מציל חיים וחורץ גורלות. נשים, שיועדו להיות עקרות בית פשוטות או נשות חברה פתיות, השתלבו במאמץ המלחמתי בכל עבודה שבה יכלו לקחת חלק, ומצאו משמעות לחייהן ותחושה של ערך עצמי.

ציר הספר הוא החברוּת בין שלוש נשים צעירות. אוֹסְלָה, בת דמותה של אוסלה בנינג, בת החברה הגבוהה, שלא היססה לקחת על עצמה עבודה במפעל לפני שגויסה לבלצ'לי, והיתה חברתו של הנסיך פיליפ, שאחרי המלחמה יינשא ליורשת העצר הבריטית; בת', צעירה חששנית ומושתקת, בת דמותן של שתי נשים – האחת אלמונית והשניה מייויס לבר, מפענחת צפנים מובילה – שאישיותה וחייה עברו מהפך כשיכולותיה באו לידי ביטוי וזכו להערכה; ומֶבּ, המייצגת נשים רבות, ששימשו בכל תפקיד שהוטל עליהן בחריצות ובמסירות. העלילה מתרחשת בשנות המלחמה וגם שנתיים אחריה, כשבת', המאושפזת במוסד לחולי נפש, פונה אל חברותיה לשעבר בבקשת עזרה.

קייט קווין כתבה ספר דינמי, עתיר מידע, מעמיק ומרגש. השילוב של הדמויות האמיתיות ושל הארועים ההיסטוריים עם חירות הסופרת עובד מצוין, ומוסבר כראוי באחרית דבר. גם אלמנט המתח הבדוי – הנסיון לאתר בוגד – נקשר באופן משכנע לפרשיות ריגול מוכרות. העלילה מצליחה להעביר היטב את רוחה של בלצ'לי פארק, את המסירות ואת הדבקות של החבורה יוצאת הדופן שהתכנסה שם, תחילה קבוצה מצומצמת שהצטופפה בצריפים, ובשיא כתשעת אלפים איש במבני קבע. חיי היומיום של תושבי אנגליה בתקופת המלחמה מומחשים אף הם בשלל סיפורי משנה. לצד ההיבטים ההיסטוריים, המשולבים בעלילה לבלי הפרד, היא דנה בשאלות של מוסר ושל נאמנות, רוקמת חברויות ואהבות ופורמת חיים. השמות הגדולים והמוכרים של בלצ'לי פארק משובצים בספר, אך אינם משתלטים על המיקוד, ולמרות שילובה של פרשה שטורי הרכילות חיבבו היא מצליחה לא להדרדר לצהוב ולפופוליסטי. על רקע המלחמה המדממת, גיבורי הספר, המסורים עד עמקי נפשם לשליחותם, מנהלים את חייהם הפרטיים, אוהבים וכואבים, ומנסים למצוא את היופי ואת הטוב בתוך הכאוס.

ספר מעשיר, קריא מאוד ומומלץ.

The Rose Code – Kate Quinn

אריה ניר

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

מתקפת האביב / הרברט קלייד לואיס

"מתקפת האביב" ראה אור בארצות-הברית בינואר 1940. בעקבות הפלישה הגרמנית לפולין, בריטניה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, אך בפועל התנהלה מה שכונתה "מלחמה מדומה". בעלות הברית התבצרו בקו מאז'ינו, הגרמנים התבצרו מולם בקו זיגפריד, ובחזית הזו שרר שקט יחסי. ב-10 במאי אותה שנה פלשה גרמניה לארצות השפלה, והמלחמה המדומה באה אל קיצה. הספר מתרחש קודם לכן, ומתאר מתקפה מסיבית מדומיינת על ביצורי בעלות הברית, וקרבות קטלניים המתרחשים בעקבותיה.

אל שדה הקרב הזה משגר הרברט קלייד לואיס את פיטר ווינסטון, צעיר אמריקאי שבשל צירוף נסיבות בחר להתגייס. ווינסטון סיים את לימודיו בעיצומו של משבר כלכלי. פטרונו, שהבטיח לו עבודה בבנק, לא עמד בדיבורו. מעבודה זמנית כעיתונאי פוטר בשל צמצומים. חברתו עזבה אותו משום שלא השתכר כראוי. הקשר עם חבר ילדות התרופף. נמאס לווינסטון לגור בחוסר מעש עם אמו, והצטרפות בהתנדבות ליחידה בריטית נראתה לו פתרון שיעניק לחייו משמעות ותוכן. הוא שכנע את עצמו שמצוקתם של הפולנים, שנכבשו על ידי הגרמנים, נוגעת ללבו, ידיעה על נערה אמריקאית שאונייתה נפגעה מטורפדו הכעיסה אותו, ולהרפתקה נוסף גם נופך מוסרי.

אבל ווינסטון, אללי, לא בנוי לחיי צבא. הוא קצת תמים, קצת שווייקי שכזה, קצת אאוטסיידר כאמריקאי יחיד ביחידה. גם השיממון של המלחמה המדומה גורם לו חוסר מנוחה. באחד הלילות הוא מסתלק מן המחנה, ויוצא אל ”ערוגות האספרגוס” – שטח ההפקר בין הביצורים, הנטוע כולו מוטות ברזל – כדי לשתול פרחים. בסופו של אותו לילה הוא מוצא עצמו לכוד לבדו בין הפגזים הנוחתים ממזרח וממערב.

הסיפור מתרחש במקביל תחת האש, במקום המזערי שתופס ווינסטון הפצוע שאינו מסוגל לזוז, ובאינדיאנפוליס, שם נמשכת שגרת החיים המנותקת של האמריקאים.

כפי שהבנתי את הספר, הוא בעיקרו אנטי מלחמתי. ווינסטון, שהתגייס, כאמור, ממניעים אישיים, אינו מבין את משמעות המלחמה אליה הצטרף, ומתקומם כנגדה כשהוא הופך לקורבנה. ככל שהוא הולך ונחלש פיזית, גישתו כלפי מונח המלחמה בכלל הולכת ומתחדדת. אם תחילה ראה בה הרפתקה ושינוי, כעת "מסיבה כלשהי, נשגבת מבינתו, הוא הונח בלב הקרבות אפילו בלי אקדח להגנה עצמית, וכל שהיה ביכולתו לעשות הוא לצפות במלחמה מתערטלת לנגד עיניו מכל רומנטיקה וגבורה". הוא מייחל לאפשרות לדבר עם כל אחד ואחד מן האמריקאים, ובני האדם בכלל, ולהסביר להם כי "יהיו אשר יהיו הדברים שהם חושבים שהם נלחמים עבורם או נגדם, אלה לא הדברים שעבורם או נגדם הם נלחמים. הם נלחמים מפני שלימדו אותם והרשו להם לשנוא זה את זה – זאת הסיבה היחידה שבגללה הם נלחמים, כולם".

במקביל, וקצת בסתירה, לואיס מתאר את הדמויות שהותיר ווינסטון בבית. כל אחת ואחת מהן, ממש כפי שהיה הוא עצמו קודם לכן, מרוכזת בתוך הקונכיה האנוכית שלה. מול יסוריו של ווינסטון, מול יסוריהם של החיילים כולם, הוא מציב את הקטנוניות ואת הניתוק האמריקאי משאר העולם, את ההתיחסות למלחמה, ולסבלותיהם של האירופאים ושל החיילים, רק כהפרעה לשגרתם שלהם. נדמה שלואיס מעביר ביקורת בו זמנית גם על המלחמה וגם על ההתעלמות ממנה. יתכן, עם זאת, שלא זו היתה כוונתו: הוא אינו מצפה מן הצעירים האמריקאים לנהור לאירופה, אבל הוא כן מייחל לרוחב אופקים, להיחלצות מן האמריקה-צנטריות, מן ההתבוססות בתוך העצמי. מכל מקום, מן ההיבט הסגנוני, ההתרחשויות בארצות-הברית הן הפוגה צינית-קומית מן הקו הסיפורי העיקרי, המתרחש כולו בנפשו של צעיר הניצב מול מותו.

לצד הכיעור האיום של המלחמה והאדישות והצביעות שמעבר לים, לואיס מעביר ביקורת גם על היחס של ארצות-הברית לצעיריה באותה תקופה. ווינסטון, שמנסה להיות כן עם עצמו ולברר מה באמת דחף אותו להתגייס, מגיע למסקנה שאמריקה איבדה את דרכה ובגדה בו ובבני דורו. המשברים החברתיים והכלכליים גרמו לאמריקאים לאבד את האמון בעתיד, ולכן כל אחד ואחד ממכריו של ווינסטון בגד בו והתכחש להבטחותיו ולהתחיבויותיו. ווינסטון מסרב להשלים עם מותו במלחמה רחוקה. "הוא רצה ללכת הביתה ולהילחם במלחמתה של אמריקה, המלחמה להחזיר לאמריקה את ההבטחה שאבדה לה".

למרות שהספר כתוב היטב, גם בפן ההגותי וגם בפן הסגנוני, מתעוררת אי נוחות מסוימת מן הקריאה על התנגדות למלחמה ב-1940. אין צורך להיות פציפיסט כדי להסכים עם מסקנתו של ווינסטון לפיה "השנאה הפכה למילה נערצת, האדם עיוות ושינה את המילה שנאה, הוא נתן לה שמות שונים: פטריוטיות, אומץ, לאומיות". אבל מלחמת העולם השניה היא אחד המקרים הבודדים שבהם הקביעה כי מלחמות "לעולם לא יפתרו דבר" אינה יכולה לתפוס. לפעמים באמת אין ברירה, ולא ניתן להמנע מתגובה מלחמתית. יתכן שזו אחת הסיבות לכך שהספר נשכח תקופה קצרה אחרי שראה אור. ספרותית הוא מצוין, רעיונית הוא מנותק ממציאות התקופה (אך להגנתו ייאמר שראה אור, כאמור, ארבעה חודשים בלבד אחרי פרוץ המלחמה, לפני שהפכה למלחמת עולם ולפני זוועות השואה).

יהונתן דיין, שתרגם יפה, כתב אחרית דבר מרחיבת דעת אודות הסופר ואודות יצירתו. האיור שעל הכריכה, פרי מכחולה של טליה בן-אבו, נאה ונוגע ללב, והספר מומלץ בהחלט.

Spring Offensive – Herbert Clyde Lewis

תשע נשמות

2021 (1940)

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

הסוכנת סוניה / בן מקנטייר

כותרת משנה: המרגלת הנועזת של המלחמה הקרה

אורסולה קוצ'ינסקי, יהודיה ילידת גרמניה, בת למשפחה מבוססת, נטתה מגיל צעיר אל הקומוניזם, ואחזה באידיאולוגיה זו כל חייה. עלית הנאציזם והפשיזם העניקו דחיפה נוספת לנטיותיה. בשנות השלושים של המאה העשרים, כששהתה עם בעלה בשנחאי, לשם הוזמן כאדריכל בעל שם, גויסה לשירותי הריגול הסובייטים. מה שהחל כמעין הרפתקה, הפוגה מן השיממון החברתי שנכפה עליה הרחק מביתה, הפך לדרך חיים ולקריירה עתירת הישגים. כשיא פעילותה מזכירים את הפעלתו של קלאוס פוקס, מדען הגרעין, שהשתתף בפרויקט מנהטן, והעביר דוחות יקרים מפז ליד הרוסים. בן מקנטייר, שבאמתחתו ספרים מרתקים אודות מרגלים מכל צדי המתרס, עוקב בספר זה אחר קורותיה של אורסולה, ואחר פעילותה ופעילותם של סוכנים שחייהם הצטלבו בחייה.

אי אפשר להצביע על אב-טיפוס של מרגל. לפעמים מדובר בהרפתקן חסר מצפון, שמשגשג על הריגוש שבריגול, כמו אדי צ'פמן; לפעמים מדובר באידיאליסט כמו אולג גורדייבסקי, שפרש מן הקג"ב ופנה נגדו בשל הדיכוי בפראג; לעתים המניע הוא תאוות בצע, כמו אצל מרבית המרגלים שתיאר מקנטייר ב"בגידה כפולה"; ופעמים רבות המניעים מעורבים ולא בהכרח מפוענחים, בדומה למקרה של קים פילבי.

אצל אורסולה המניע הראשוני היה ללא ספק אידיאולוגי. היא האמינה בעקרונות הקומוניזם, האמינה בכוחו להביס את הפשיזם, וראתה בברית המועצות דגם של העולם העתידי שיקום מהריסות המלחמה. אמונתה ספגה מכות קשות פעמיים – בעת הטיהורים של סטלין, שבמהלכם נרצחו רבים מעמיתיה, ובעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – אך היא עשתה הפרדה בין מהמורות זמניות לאיתנות האידיאולוגיה. אל המניע הראשוני הזה הצטרפו שאפתנות, צורך להוכיח את עצמה כשוות ערך לאחיה ולאביה שהיו בעלי שם בתחומם, התמכרות ליעוד, ומן הסתם גם תחושת ריגוש והשתייכות לאליטה סודית, ובתקופות מסוימות גם צורך בהכנסה שתאפשר קיום.

ממעמד של סייעת פשוטה לרב המרגלים ריכרד זורגה, שגייס אותה בשנחאי והיה מאהבה (ואולי גם אהובה האמיתי היחיד), הלכה אורסולה והתפתחה עד שרכשה שם ומעמד ויוקרה. היא עברה תקופות ארוכות של הכשרה בברית המועצות, והוצבה בסין, בשווייץ ובבריטניה, עד שהאדמה החלה לרעוד תחת רגליה והיא השתקעה בגרמניה המזרחית. על יוקרתה תעיד העובדה שבהגיעה לברלין הצהירה שלא תעבוד עוד עבור שרותי הבטחון, והצליחה באורח יוצא דופן לפרוש ללא עונש וללא גינוי. במהלך פעילותה זכתה אורסולה לדרגת קולונל ולעיטור הדגל האדום. לאחר פרישתה המציאה את עצמה מחדש כסופרת, תחת השם רות ורנר, וכתבה ספרי ריגול שהסתמכו על חוויותיה וכן אוטוביוגרפיה.

מקנטייר מתעכב לא אחת על היותה של אורסולה מרגלת אשה ואם. שלושה ילדים נולדו לאורסולה משלושה גברים שונים – מיכאל מבעלה רודי, שהיה מרגל לא מוצלח במיוחד וסופו שנשלח לגולאג על לא עוול בכפו; נינה מסוכן שאתו עבדה בסין; ופיטר מבעלה השני לן ברטון, שאותו גייסה לשירות בשווייץ. השניוּת שבאחריות לילדים ובדרישות העבודה העסיקה אותה שוב ושוב. כשמיכאל היה בן שנתיים הפקידה אותו בידי הורי בעלה בצ'כוסלובקיה, שם מצאו מקלט מרדיפות הנאצים, ויצאה לשבעה חודשי הכשרה בברית המועצות. היא חזרה על כך, מספר שנים מאוחר יותר, הפעם גם עם נינה. בהזדמנויות שונות, כדי להבטיח את שלום הילדים, שלחה אותם לפנימיה או לבית ילדים. המאבק הפנימי בין האם למרגלת ייסר אותה גם שנים אחר כך.

היותה אשה שיחק לא פעם לטובתה. בעולם השוביניסטי, ועולם הריגול היה לא פחות שוביניסטי מסביבתו, קל יותר היה לאשה להסתיר את פעילותה, משום שמראש לא נחשדה כמי שתעסוק בה. כך, לדוגמא, גם בשווייץ וגם בבריטניה נחשד לן ברטון, בעלה שהיה מרגל זוטר ממנה, בעוד היא חמקה רוב הזמן מן הרדאר. ריכרד זורגה, שנחקר ועונה על ידי היפנים, הסיר ממנה כל חשד באומרו: "נשים אינן מתאימות כלל למלאכת הריגול. אין להן הבנה בענינים פוליטיים ואחרים, והן מקור עלוב למידע". חוקריו האמינו לטיעון הזה.

ראויה לציון העובדה שאיש מעולם לא הסגיר אותה ולא הלשין עליה. היחידה שאיימה לעשות זאת, ולמזלה של אורסולה ללא הצלחה, היתה דווקא האומנת שגידלה אותה כשהיתה ילדה. אורסולה העסיקה אותה כאומנת לילדיה שלה, ונפשה של האשה נקשרה בנפשה של נינה הקטנה. היו לה חשדות משלה לגבי פעילותם של בני הזוג, וכדי להבטיח שלעולם לא תופרד מעל התינוקת היתה מוכנה להסגיר אותם ולאמץ את הילדה שתינטש מכוח הנסיבות. המשפחה נאלצה להמלט בחסות החשכה, להרחיק את הילדים מהישג ידה של האומנת, ואת ההורים מהישג ידם של שלטונות שווייץ שאסרו פעילות ריגול מכל סוג שהוא.

בן מקנטייר, כמו בספריו האחרים, משלב את קורותיה של המרגלת בתולדות התקופה, מרחיב בסיפורן של דמויות נוספות, ומאפשר הצצה מרגשת אל עולם הביון. ספר מרתק ומומלץ.

Agent Sonya – Ben Macintyre

תכלת

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

כפרה / איאן מקיואן

תחת ההנחה שעלילת הספר והסרט מוכרת, הסקירה כוללת מעט קלקלנים

האם ניתן לכפר על מעשה עוול שחרץ גורלות? בראיוני, סופרת בעלת שם, מסיימת ביום הולדתה השבעים ושבעה את כתיבתו של ספר על הארוע שבצלו חייתה מאז היתה בת שלוש-עשרה. בשנת 1935, בעודה מדמה בלבה כי היא מגנה על אחותה הבכורה ססיליה מפני משהו אנושי או זכרי שאין לצמצמו המאיים על סדרי ביתם, האשימה את רובי, בנה של עובדת משק הבית ובן זוגה של ססיליה, במעשה נורא שארע בביתם, שינתה לנצח את גורלם של השניים, ודנה את עצמה לחיים של חרטה.

היתה לבראיוני התחושה הקלושה הראשונה שמעתה לא תוכל עוד להתעסק בטירות ובנסיכות מן האגדות, אלא במוזרות של הדברים כאן ועכשו, של מה שקורה בין בני אדם, בני האדם הרגילים שהיא מכירה, ואיזה כוח יכול להיות לאדם אחד על חברו, וכמה קל לטעות בהבנת הדברים, לטעות לגמרי. שרשרת של ארועים ושל טעויות ופרשנויות שגויות הוליך אל הארוע המרכזי: לולה, דודנית מבוגרת בשנתים מבראיוני התיחסה למחזה שהילדה כתבה בהתנשאות קלה כנוטה חסד; דודניה התאומים הצעירים סבלו ממשבר בשל גירושי הוריהם ושיבשו את תכניותיה ללהק אותם למחזה; רובי הפקיד בידיה טיוטה של מכתב עבור ססיליה, לא זו שהתכוון לשלוח, והתוכן שלה, שלא יועד לעיניה, זעזע אותה; אחיה הנערץ הגיע לביקור, ומאמציה כוונו להרשים אותו; הוריה נעדרו מן היומיום שלה, כרגיל, אמה הסתגרה בחדרה בשל מיגרנה, אביה נותר מחוץ לבית לכאורה בשל עסקיו; ברקע נשמעו דיבורים על מלחמה קרובה. כל אלה ועוד, בצירוף גילה של בראיוני, שהעמיד אותה על נקודת המפגש בין הילדות לבגרות, מסבירים את הלך רוחה ואת מצבה הנפשי ביום בו הצביעה על רובי כאשם, ובכך פירקה את משפחתה. ילדותה הסתיימה […], היא נעשתה לאחת ממשתתפי דרמת חיים שחורגת מחדר הילדים. אפשר אולי להבין את המניעים, קשה, עד בלתי אפשרי, לסלוח לתוצאה.

חמש שנים אחר-כך, המלחמה בעיצומה, רובי מנסה להגיע לדנקרק כדי לחזור לבריטניה, וססיליה עובדת כאחות בלונדון. בראיוני, עדיין אחוזת קסם המלים הכתובות, עדיין מיוסרת מתוצאות מעשיה, מבקשת כפרה. אם תחזור בה מדבריה, אולי לא תוכל לשנות את מעמדו החוקי של רובי, ולבטח לא תוכל למחוק את שלוש שנות הכלא שחווה, אבל אולי תצליח לשקם את משפחתה. היא ידעה מה נדרש ממנה. לא סתם מכתב אלא טיוטה חדשה, כפרה, והיא היתה מוכנה להתחיל. קרוב לששים שנה מאוחר יותר היא כותבת את הגרסה הסופית, האמיתית, זו שתוכל להתפרסם רק אחרי מותם של כל המעורבים.

"כפרה" הוא, בעיני, אחד משני הספרים הטובים ביותר של איאן מקיואן (מבין אלה שקראתי), בשורה אחת עם "על חוף צ'זיל". הארוע המכונן של הספר מתרחש למעשה רק במחציתו, ובכמעט מאתים העמודים שלפניו מקיואן מפרק בסבלנות כל פרט יומיומי קטן לרכיביו הנפשיים, משרטט במדויק וברגישות את עולמם, בעיקר הנפשי, של שלושת גיבוריו, משלב במרקם חייהם את השפעתן של דמויות המשנה ושל רוח התקופה, ומוביל בהדרגה את סיפורו אל שיאו הראשון. בחלקו השני של הספר, חמש שנים אחרי ארועי החלק הראשון, הוא מוסיף ללוות את השלושה, וכעת בצירוף תיאורי המלחמה באירופה וההכנות לפלישה בבריטניה. כל הכאוס של נפילת צרפת, של נסיגת הבריטים ושל יסורי הפצועים, נפרש כאן בחיות מרובה.

אז לא, כנראה אין כפרה, ולא, לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. הדבר היחיד שיש ביכולתה של בראיוני לעשות הוא לכתוב, לנסות להסביר, ולהשתמש בכוחן של המלים כדי להעניק לאהוביה גורל משופר. "מה קרה באמת? התשובה פשוטה: הנאהבים חיים ומשגשגים. כל עוד יש עותק אחד, כתב יד בודד אחד של הטיוטה האחרונה שלי, אחותי קלת הרצון ובת המזל ונסיך רפואותיה לעולם יפרחו באהבתם".

מומלץ מאוד.

Atonement – Ian McEwan

עם עובד

2002 (2001)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

נערה במעיל כחול / מוניקה הסה

בתקופת מלחמת העולם השניה, אחרי כיבוש הולנד, פעלה באמסטרדם קבוצה מחתרתית של סטודנטים, שהתמקדה בהצלת ילדים יהודים. הסטודנטים שכנעו הורים יהודים, שנכלאו והיו מועמדים לגירוש למחנות, למסור לידיהם את ילדיהם הפעוטים, שאותם קל היה יחסית להחביא, ומצאו להם משפחות מאמצות. על פי ההערכות ניצלו בדרך זו על ידי הקבוצה כשלוש-מאות וחמישים ילדים. קבוצה אחרת, שהורכבה מצלמים מקצועיים וחובבניים, תיעדה בחשאי את הכיבוש הגרמני, למרות שהצילום נאסר. אחת החברות בקבוצה, לידיה ואן נובלן-ריזו, תיעדה את היהודים שהובאו אל התיאטרון לפני העברתם לוסטרברוק. עלילת "נערה במעיל כחול" סובבת סביב שתי הקבוצות הללו.

הסיפור – הבדוי – הוא אודות הָנֶקֶה, נערה הולנדית צעירה, שכדי לאפשר לעצמה ולהוריה להתפרנס ולאכול כראוי עוסקת במסחר בשוק השחור. רשמית היא עובדת כפקידה בבית ההלוויות, אך עיקר פעילותה, בשיתוף עם מנהל המקום, היא מכירת מצרכים מבוקשים קשים להשגה. באחד מביקוריה אצל אחת הלקוחות, אשה מזדקנת שנותרה בודדה, היא נגררת בעל כורחה למשימת חיפוש אחרי מרים, נערה יהודיה שמצאה מחבוא אצל הלקוחה ועקבותיה נעלמו. החיפוש יחשוף בפניה את המתרחש בתוך התיאטרון, וישלב אותה בפעילות שתי הקבוצות המחתרתיות. המניע הנסתר של הנקה, שהיא עצמה אינה לחלוטין מודעת לו, הוא לכפר, באמצעות הצלתה של מרים על נפילתו בקרב של בס, בן-זוגה שהתגייס, כך היא מאמינה, רק כדי לשמח אותה.   

אני לא חובבת של סיפורים בדויים על רקע השואה, אבל מוניקה הסה הצליחה להמנע מן הליקויים המאפיינים לעתים קרובות סיפורים מסוג זה. הנקה שלה היא נערה נורמטיבית, עם חולשות ומעלות, קצת אגואיסטית ושקועה בעצמה, קצת פתוחה ואכפתית. הסופרת מציגה דמויות בעלות נפח, לא צבועות שחור-לבן. מכיוון שמרבית הנפשות הפועלות הן אנשים צעירים מאוד, ובוודאי לא אנשי מחתרת מנוסים, לפעמים ההחלטות שלהם אימפולסיביות, מניעים אישיים מעורבים בנושאים הרי-גורל, והם מגששים את דרכם אל הבגרות בעולם שאיבד את מצפונו. גם אם הספר בנוי כעלילת מתח, שבה הנקה מפצחת צעד אחר צעד את תעלומת ההיעלמות, גורל היהודים ופעילות הקבוצות הם בסופו של דבר לבו של הספר.

עוד על שואת יהודי הולנד ועל יחסם של ההולנדים אליהם אפשר לקרוא בספרו של פנחס בר-אפרת, "בין הלשנה  להצלה".

Girl in the Blue Coat – Monica Hesse

פן וידיעות ספרים

2021 (2016)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

זיגפריד / הארי מוליש

כותרת משנה: אידיליה שחורה

יצירתו של הסופר ההולנדי הארי מוליש הושפעה עמוקות ממלחמת העולם השניה. מוליש, יליד 1927, היה בנם של מהגר מאוסטריה ושל אם יהודיה, שהתגרשו ב-1936. בתקופת הכיבוש הנאצי עבד אביו בבנק גרמני, שטיפל בנכסים שהוחרמו מיהודים. אחרי המלחמה נידון לשלוש שנות מאסר, אך בזכות שיתוף הפעולה שלו ניצלו אשתו לשעבר ובנו מגורלם של יהודי הולנד. לסבתו של מוליש מצד אמו לא שיחק המזל, והיא נרצחה בתאי הגזים. עם ספריו נמנים "ההתנקשות" המצוין, שמתרחש ברובו בתקופת הכיבוש, והפך לסרט שזכה בפרס האוסקר לסרט הזר, ו"תיק פלילי 40/61", שלא תורגם לעברית, אודות משפטו של אייכמן, בו נכח והאזין לעדויות.

"זיגפריד" סובב סביב הנסיון להבין את דמותו החידתית של היטלר, נושא שהעסיק את מוליש, וגם את בן דמותו בספר, הסופר רודולף הֶרְטֶר. להרטר ביוגרפיה זהה לזו של מוליש, הוא בן גילו, שבעים ושתים, בעת התרחשות העלילה בנובמבר 1998, הוא אפילו נראה כמוהו. בעת ביקור בוינה, הוא מנסה להסביר למראיינת את האופן בו הוא מנסה לפצח דמויות חידתיות: "אם אני צודק בתפיסתי את הפנטזיה, צריכה להיות אפשרות להבין אותה [את הדמות החידתית] טוב יותר כששותלים אותה בתוך סיטואציה דמיונית וקיצונית, ומתבוננים בהתנהגותה". תוך כדי דיבור הוא מבין שבאופן כזה אולי יצליח לפצח גם את היטלר. הוא מנסה לברוא עבורו סיטואציות קיצוניות, אך כאלה שמתיישבות עם מה שידוע עליו, ומתקשה בכך. הגורל מזמן לו פגישה עם זוג קשישים, ששימשו כמשרתים ב"קן הנשרים" באוברזלצברג, ואלה משתפים אותו בסוד שהחליטו לשאת עמם עד הקבר, וכעת הם מפקידים אותו בידיו. הסיטואציה הספרותית, שאותה התקשה לברוא, התגלגלה אליו מן המציאות, והוא מזועזע (אומר במאמר מוסגר שהזעזוע שלו הפתיע אותי, בהתחשב בכל מה שאנחנו יודעים על היטלר).

למה היטלר כל-כך חידתי ורודנים רצחניים אחרים לא? הרטר אומר כי כשמתבוננים במנהיגים אחרים מסוגו, סטאלין לדוגמא, חשים את האדם שמאחורי החזות של המנהיג. היטלר, לעומת זאת, "היה בבחינת העדר ישות". סיפורם של בני הזוג מחזק את תפיסתו. "הגנרל יודל […] אמר פעם שמבחינתו היה ונשאר הפיהרר כספר החתום. היום שברתי את החותם. הספר אינו אלא אחיזת עיניים, כל עמודיו ריקים. היטלר היה תהום מהלכת על שתיים. המילה האחרונה עליו היא 'לא כלום'". הוא סבור כי אין לחפש הסברים לשאלה איך התינוק אדולף הפך להיטלר בחוויות מחייו. "העדר כל יסוד מוסרי" – זה מה שעשה אותו מה שהיה. "הוא לא גילם דמות, כשם שנהוג לחשוב, אלא הוא היה מסכה שאין מאחוריה פנים: מסכה חיה. שריון מהלך, שאין בתוכו אדם". זהו, כמובן, פתרון שאינו מסביר דבר, וכאן נפרדות דרכיהם של מוליש ושל הסופר בן דמותו. מוליש אמר על התיאוריות ששם בפיו של הרטר כי הן מטורפות. הוא אף הרחיק את הרטר אל המיסטיקה ואל הבלתי-טבעי כשהניח לו לקשור בין תקופת התממשותו של היטלר ברחם אמו לתקופת שקיעתו המנטלית של ניטשה, ומכאן הגיע לתובנה כי "הוא מעולם לא היה תינוק חף מפשע, בעודו עובר בבטן אמו כבר היה רוצח". אבל לא המסקנות הן העיקר כאן, אלא הנסיון להתחקות על שורשי הרוע. מבחינת מוליש עצמו, כפי שהתבטא בראיון, לולא המיר את העיסוק שלו בהיטלר בכתיבה ספרותית, יתכן שזה היה עולה לו בחייו.

"זיגפריד" הוא ספר יוצא דופן על הנסיון לפענח דמות שהיא כנראה בלתי ניתנת לפענוח, ועל מלאכת הכתיבה וההתגבשות של ה'מה' ושל ה'איך' (הרטר, אגב, סבור שה'איך' הוא חזות הכל וה'מה' שולי). מעניין ומומלץ.

Siegfried – Harry Mulisch

ספרית פועלים

2006 (2001)

תרגום מהולנדית: רחל ליברמן