המיתוס של היטלר / איאן קרשו

2046

כותרת משנה: תדמית ומציאות ברייך השלישי

בביוגרפיה שכתב על היטלר התייחס איאן קרשו למיתוס שצמח סביב הפיהרר, ולפער בינו ובין האיש שבשמו נקשר. בספר זה, שקדם בכעשור לביוגרפיה, עוסק ההיסטוריון בחידת המיתוס, בשורשיו, בהתפתחותו ובקריסתו.

בספרו "לגיהינום ובחזרה", בפרק שעסק בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, הצביע קרשו על המגמות הכלל-אירופאיות שהובילו תחילה לסילוק המשטרים המלוכניים לטובת רפובליקות, ומשאלה הכזיבו הסתמנה נטיה ברורה להעדפת משטרים סמכותניים. אפשר להסביר את צמיחת המיתוס של היטלר גם על רקע זה, אך קרשו חושף את שורשי רעיונות המנהיגות ה"הרואית" בגרמניה כבר במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. לאורך עשרות שנים הובעה כמיהה למנהיג נוקשה, חסר רחמים, החלטי, בלתי מתפשר, קיצוני. התבוסה במלחמת העולם הראשונה, כשלון הדמוקרטיה הויימארית, והמשבר הכלכלי והחברתי, העצימו כמיהה זו.

כבר ב-1922 החל היטלר להסתמן כפיהרר שלו גרמניה מחכה, אבל רק בחוגים המצומצמים של המפלגה הנאצית. ארבע שנים אחר-כך כבר הוחלה חובת ברכת הייל היטלר בחוגי המפלגה. המיתוס הנאצי השולי הפך לנחלת הכלל החל מ-1933, עם חילופי השלטון. על רקע היאוש של האזרחים מן המצב בגרמניה שגשגה התעמולה המתוכננת בקפידה של גבלס ושל שותפיו. שורשי התעמולה מצויים כבר במיין קאמפף, בו התיחס היטלר לתפיסה לפיה אין כמעט גבול לאפשרות לתמרן את ההמונים. התעמולה, שרוממה את היטלר למעמד של אדם עליון, ושלא נעדרו ממנה סממנים משיחיים, אולי לא היתה משיגה את מטרותיה במקום אחר, אך, כפי שמציין קרשו, התעמולה יעילה רק במקום שנכונות להתפתות להאמין במנהיגות פוליטית חסרת-מעצור כבר טופחה וזכתה לתפוצה רחבה, ובגרמניה, כאמור, היתה נכונות מלאה להאמין.

קרשו משתמש במתכוון במונח "מיתוס" בבואו לדון ביחסם של הגרמנים אל היטלר, שכן בין התדמית לבין האיש עצמו נפער פער עצום. פער זה בא לידי ביטוי בין השאר ביחס השונה של רוב הציבור אל המפלגה ואל העומד בראשה. התקווה שהשלטון החדש יכונן סדרים חדשים ומתוקנים התבדתה עד מהרה, אך כעסו של הציבור הופנה אל הדרגים הנמוכים ולא אל מי שהנהיג אותם. האמירה הנפוצה ביותר היתה, "אילו היטלר היה יודע", שכן הציבור האמין בנקיון כפיו ובכוונותיו הטובות של הפיהרר. הציבור האמין בכך גם נוכח מעשים ברוטליים, דוגמת ליל הסכינים הארוכות ורדיפת הקומוניסטים אחרי שריפת הרייכסטאג: מי שסלדה נפשו מאלימות בחר להאמין שהיטלר לא היה מודע לה, ואלה שתמכו באלימות בחרו לראות בה צעד נכון ומוצדק של חיסול סכנה לאומית ושל אקטיביזם בריא. דוגמא נוספת לפער בין התדמית למציאות אפשר לראות בהתיחסות להסכמי מינכן: בעוד הציבור צוהל על השגת הסכם שמנע מלחמה, ומכתיר את היטלר כגאון דיפלומטי, היטלר עצמו זעם על שתומרן לפתרון מדיני שגזל ממנו את המלחמה הנחשקת.

המיתוס הגיע לשיאו ב-1936, לאחר הפלישה לחבל הריין, ובשלב זה היטלר עצמו החל להאמין בו. המלחמה שפרצה כעבור שלוש שנים, כנגד רצון הרוב, אולי ערערה מעט את האמון של העם במנהיגו, אבל הנצחונות הקלים והמהירים שיקמו אותו. נקודת המפנה, שממנה החלה התדרדרות, ארעה עם המפלה בסטלינגרד. יחד עם זאת, למרות התבוסות המצטברות וההפצצות על הערים, המיתוס הוסיף להתקיים. קרשו מגדיר אותו כ"מעין סם הנצרך כל אימת שמצטברים ספקות, דאגות ואי-ודאויות". אולי מדהים מכל הוא המשך קיומו של המיתוס גם אחרי המלחמה. ביטוי מובהק לכך ניתן בזכרונות שכתבו מנהיגי הנאצים, האנשים שהכירו את היטלר האמיתי מקרוב ובכל זאת האמינו במיתוס. יתרה מזו, סקר דעת קהל שערכו שלטונות הכיבוש באחת מערי גרמניה העלה, כי אחוז גבוה להפתיע (42 אחוז מן הצעירים ו-22 אחוז מן המבוגרים) חשבו שהדרך הטובה לשקם את גרמניה היא באמצעות "פיהרר חדש וחזק". בקיץ 1952 עדיין היתה לרבע מאוכלוסית גרמניה "דעה טובה" על היטלר. רק לאחר שהחלה פריחה כלכלית במדינה, צנחה הפופולריות-לאחר-המוות של היטלר, ונותרה נחלת הקיצוניים.

קרשו מציג את המיתוס באופן כרונולוגי מאז הופעת היטלר על הבמה הפוליטית ועד אחרי המלחמה. פרק נפרד מיוחד בסיומו של הספר לאנטישמיות, ועיקרו השאלה האם לשנאת היהודים של היטלר היה חלק בנהיה ההמונית אחריו. קרשו סבור שהשנאה האלימה שלה נתן ביטוי משכה אליו את מי שהיו פעילים אנטישמים קודם לכן במסגרות אחרות. כשעלה לשלטון מיתן היטלר את התבטאויותיו בנושא זה, והעמיד במוקד שנאתו את הבולשביזם, שאותו כרך ביהדות העולמית. ה"מתינות" היחסית הזו נבעה ברובה משיקולי מדיניות חוץ, אבל גם שיקולי יוקרה פנימית גרמו לה, שכן רוב הציבור סלד מאלימות בלתי מרוסנת. צעדים "חוקיים", לעומת זאת, דוגמת חוקי נירנברג, התקבלו בהבנה ולא ערעור, והיטלר, שהיה מודע לדעת הקהל, נזהר מלקשור את עצמו עם הצד הברוטלי של תורתו (בהקשר של האנטישמיות, מעניין להזכיר דוח של סופאד, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית הגולה, ובו נכתב כבר בינואר 1939 (!) כי "מה שמתרחש עכשו הוא חיסול מיעוט בלא התנגדות, שניתן להשוותו לרצח העם שעשו הטורקים בארמנים במלחמת העולם הראשונה, אך בגרמניה הוא מתנהל באיטיות רבה באיטיות רבה יותר ובאופן מתוכנן יותר"). עם פתיחת המלחמה שב היטלר והעלה את שנאת היהודים אל קדמת הבמה. לרוב הציבור, למען האמת, פשוט לא היה אכפת. מבחינתם השאלה היהודית היתה צריכה לבוא על פתרונה, ומכיוון שהפתרון לא בוצע על סף דלתם, הרחיקו אותו מדעתם.

בביוגרפיה של שפאר כתב יואכים פסט כי שפאר, יותר מהיטלר, מאלץ אותנו להכיר בשבריריות של אמצעי הזהירות שחברה נוקטת כדי להגן על עצמה מפני דיקטטורים, בהיותו אדם בעל רקע ערכי מהוגן שאִפשר את שלטונו של היטלר. סיפור המיתוס של הפיהרר, כמתואר בידי קרשו, מדגים אף הוא סכנה זהה.

איאן קרשו, היסטוריון מעמיק וכותב מוכשר, מרשים שוב בספר מחקר משכנע, קריא ומומלץ.

The Hitler Myth – Ian Kershaw

דביר

1998 (1987)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

מודעות פרסומת

1939 / ריצ'רד אוברי

d7a2d798d799d7a4d794_-_19392

כותרת משנה: הספירה לאחור לקראת המלחמה

ההיסטוריון ריצ'רד אוברי מתאר בספר את ארועי הימים האחרונים שלפני 3 בספטמבר 1939, היום בו הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה. עשרה הימים קודם לכן, ב-23 באוגוסט, נחתם הסכם אי ההתקפה בין גרמניה וברית המועצות, וצבאו של היטלר עמד הכן לתקוף את פולין. היטלר, שידע לדבר נחרצות, אך התקשה בקבלת החלטות, ביטל ברגע האחרון את המתקפה שתוכננה ל-25 באוגוסט, ביטול שגרם לנציגי המערב לחשוב שאולי ניתן למנוע את המלחמה. הספר מתאר את ההתלבטויות בשני הצדדים, את חילופי המסרים התכופים, את המאבקים מבית בעד ונגד היציאה למלחמה, עד שהתקוות לפשרה התנפצו כשהצבא הגרמני פלש לפולין בבוקר ה-1 בספטמבר. גם אז, למרות הערובות שנתנו בריטניה וצרפת לפולין, לא נחפזו שתי המדינות להחלץ לעזרתה. רק כעבור שלושה ימים, ולאחר נסיונות גישור ופישור נוספים, הכריזו בלית ברירה על מלחמה, והתכוננו להגן על עצמן.

עם כל הכבוד לאוברי, אין בספרו חידוש. הוא מעלה את השאלה אם המלחמה היתה יכולה להמנע באותו שבוע, אבל אינו עונה עליה. היטלר, כך על פי הביוגרפיות שנכתבו אודותיו, שאף למלחמה, ולא היה מוותר עליה. היא השתלבה בחזון מרחב המחיה שלו, והיא נועדה לשמש דלק לתנועתו. הסכם מינכן (שתואר בהרחבה בספרו המצוין של רוברט האריס, "מינכן") נטל ממנו, לדאבונו, את יוזמת המלחמה מול צ'כוסלובקיה, וגם הוא התברר בסופו של דבר רק כמעכב ולא כמונע. שאיפתו המוצהרת היתה כיבוש המזרח, והסכם אי ההתקפה עם ברית המועצות היה צעד אסטרטגי בלבד, כדי לאפשר את כיבוש פולין. גם נכונותו לקיים דיון כלשהו עם נציגים ששלח המערב באותם עשרה ימים היתה בגדר הטעיה. הערובות שניתנו לפולין נועדו לאותת על עמדה תקיפה של המערב, אך הוא זלזל בהן. הדיון, אם כך, אינו בשאלת מניעת או מניעת המלחמה, אלא במידת נכונותן של בריטניה ושל צרפת להגן על סדרי העולם מפני תוקפנות רודנית, ובמניעים שהביאו אותן בסופו של דבר להכריז על מלחמה.

נראה שאוברי מבקש לשפר את תדמיתו של צ'מברליין, ואין בזה כל רע, כמובן. למרות שהצטייר כהססן ופייסן, ההחלטות שבפניהן עמד היו קשות מנשוא, וטראומת המלחמה הגדולה שהסתיימה פחות מעשרים שנה קודם לכן עדיין לא התפוגגה. ובכלל, כפי שאוברי מציין נכון, קבלת ההחלטות של היטלר היתה קלה יותר בשל אופי שלטונו הרודני. צ'מברליין הבריטי ודלדיה הצרפתי פעלו במשטר דמוקרטי מאוזן ושקול.

"1939", למרות שהוא לכאורה יורד לפרטים, מספר על קצה המזלג בלבד את מה שהתרחש במסדרונות הפוליטיקה של אותם ימים. אפשר להתרשם באמצעותו מאוירת התקופה ומהתלבטויותיה, אבל אני מעדיפה ספרים מעמיקים יותר ומפורטים יותר.

1939 – Richard Overy

עם עובד

2018 (2009)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

על שפת הים, בקצה העולם / סולוויג אגרז

937808

"על שפת הים, בקצה העולם" מתרחש בזמן הווה בחווה באיסלנד במחצית המאה העשרים, ובזמן עבר בגרמניה בתקופה הנאצית. שרלוטה, אשה גרמניה, נענתה אחרי המלחמה למודעה שהזמינה נשים חזקות לעבוד באיסלנד. בלבה היא נושאת את זכרם של בעלה היהודי מקס, שנלקח למחנה ריכוז ולא שב, ושל לנה, בתה ש"הוכתמה" בשל יהדותו של אביה, והופקדה במנזר, ממנו פונתה על ידי האס-אס ועקבותיה נעלמו. באיסלנד היא משובצת לעבודה בחוותו של רגנאר, אלמן שתקן המתגורר במקום עם אמו. הבדידות של שני האנשים הפגועים הללו תחבר ביניהם, הם יינשאו ויילדו שני ילדים – טריגווי, בן אחת-עשרה בתחילת הספר, בן דמותו של אביו, והנריק, בן חמש, ילד חולמני, רוחני, בן דמותה של אמו.

ההבחנה שעשיתי בפתיחה בין זמן הווה לעבר אינה לגמרי תקפה מבחינתה של שרלוטה. מקס נוכח במידה רבה בחייה, כמעט עד כדי תחושה פיזית. אבל יותר משאובדנו מכאיב לה, מייסר אותה גורלה של לנה. היא חשה אשמה על שנתנה אמון ביכולתו של המנזר להגן עליה, ואי הוודאות בדבר מה שארע לה לאחר הפינוי רודפת אותה. אמה של שרלוטה, שנותרה לבדה בברלין, מסרבת להצטרף לבתה באיסלנד, אפילו לביקור קצר, שמא תופיע לפתע הנכדה האבודה, וההתעקשות שלה על האפשרות שלנה עדיין חיה מונעת אף היא משרלוטה את ההשלמה עם סופיות ההיעלמות.

יש בספר עלילה מרגשת, תיאורי נוף חיים, אהבה מבעבעת ויצרית בין שרלוטה למקס ואהבה איטית ושותקת בינה לרגנאר. הוא מציג קשת של דמויות מעניינות, החל מחברתה המעשית של שרלוטה וכלה באמו של רגנאר, מרפאת בצמחים, רגישה ובעלת מבט חודר. ויש בו – וזה המוטיב המעניין ביותר בעיני – מגוון של התיחסויות אל הקשר העז שבין אמהות לילדיהן. לצד אלה הסגנון סובל מחזרות, מערפול אמנותי מכוון ומעט מוגזם, המגיע לשיאו בעמודים האחרונים, ומלחיצה בכוח על בלוטות הרגש. מעט יותר פשטות סיפורית היתה תורמת, מבחינתי, לחיבור עם הדמויות ועם הסיפור.

למרות ההסתיגות, הספר מהווה בסופו של דבר חווית קריאה מעניינת, ומציג פן נוסף של טראומת המלחמה על הרקע היחודי של איסלנד.

Seal Woman – Solveig Eggerz

שוקן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

 

black

 

 

 

שרלוטה עמדה על החול השחור. קצף הגלים הסתחרר סביב חרטומי מגפיה. עמודי לבה מאובנת ניצבו מולה כמו טרולים המבוססים במים.

לגעת במים, לגעת ברוח / עמוס עוז

לגעת במים לגעת ברוח

"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא סיפורם של בני הזוג פומראנץ, שניהם מורים בגרמניה שהמלחמה הפרידה ביניהם. הגבר, שרק בערך אחרי מחצית הסיפור מוזכר שמו אלישע, ברח מעירו והסתתר בכפרים במסווה של פולני, נוטל את זהותו של אדם שהתרברב בכוחותיו האל-טבעיים ומת כתוצאה ישירה של יוהרתו. האשה סטפה, יהודיה למחצה, נשארה בבית. אחרי המלחמה התגלגל אלישע לפלשתינה, והפך לרועה צאן נחבא אל הכלים בקיבוץ עד שהתפרסם בעקבות מאמר מתמטי חדשני שכתב. סטפה התגלגלה לברית המועצות, ואיכשהו הפכה לבעלת עמדה בכירה בשרותי המודיעין. הספר שמתחיל במלחמה מסתיים במלחמה אחרת, מלחמת ששת הימים.

המאפיין העיקרי של הספר הוא סגנונו. הסיפור, שהוא רוב הזמן קלוש ובלתי ניתן להסבר לוגי, נע באופן חופשי לגמרי בין ריאליות זהירה לפנטזיה. הפרקים הפותחים, המתרחשים בתקופת המלחמה, בעיקר אלה שמספרים את סיפורו של אלישע הנרדף, מאופיינים באוירה ערטילאית, ולא באשמת הנסיבות, אלא בשל בחירה יצירתית. כשניסיתי להבין מה בדיוק אני קוראת, חשבתי על סיפור שקורה כמה סנטימטרים מעל המציאות. לא ממש דמיוני, אבל מרחף ונוגע נגיעות קלושות בקרקע. אולי בשל ספר הפיזיקה שקראתי לאחרונה, המלים של הנייר נחוו אצלי יותר כאנרגיה מאשר כמהלך ארועים (אם התיאורים נותרים מעורפלים, אולי הצלחתי להעביר מעט מן הערפול שבסיפור). מכל מקום, מאוחר יותר, בימיו הראשונים של אלישע בארץ, כשהוא מתגורר בטבריה, עוז כותב כך: כמה וכמה פעמים אירע לו לעמוד בחדרו ולהשען בשני מרפקיו על אדן החלון, והנה מוצק: עץ ואבן. כאילו התיגעה לאחר כל השנים הללו זרימת האנרגיה הלוחשת ודבר-מה בעולם החיצון נקרש והולך. גושיות מסיבית פשתה בכל. אפילו גופו-שלו כמו הגליד מבפנים. אולי לאנרגיה שחוויתי היו, אם כך, סימוכין, ועוז עשה עבודה טובה בהמחשתה.

המאפיין הבולט הנוסף הוא הגודש הסיפורי. מכיוון שהסיפור נגוע ברובו בהזיה, אין לי ספק שבמקומות מסוימים לא קלטתי את כוונת הסופר. מדובר בספר שאין בו מוקד אחד, למרות שהוא עוקב כרונולוגית אחרי סטפה ואלישע. הוא נוגע בין השאר בחווית הקיבוץ, בקומוניזם, בזוגיות, בתפיסות חברתיות בישראל של שנות החמישים והששים, במצב הבטחוני, בציונות, בפילוסופיה של היידגר. הגודש הזה אינו מיטיב אתו, אלא מוסיף לחוסר הבהירות שהוא מן הסתם מכוון.

המאפיין הבולט האחרון הוא עומס הסמלים והרמזים. רמז פשוט הוא שילוב ציטוטים מתוך שירי "אנו באנו ארצה", כשאלישע מתכונן לעליה לארץ, וגם בימיו בטבריה, כמו לייצג את דעתו של הסופר על הפער שבין החלום למציאות. הסמל הבולט ביותר הוא הדב, שמופיע כמעט בכל פרק. נראה לי שגם שמו של הגבר נבחר בשל סיפור הדובים שהזעיק הנביא אלישע כדי שיטרפו את הילדים שקראו אחריו "עלה, קירח". כמו באשר לשפע הנושאים, גם שפע הסמלים הוא בעוכרי הספר, והדב המגיח ללא הרף הוא דוגמא להגזמה יצירתית. אם הסגנון גרם לי לחשוב שיש לתפוס את הספר באמצעות הרגש, הסמלים והרמזים מובילים לצורך בהבנה לוגית.

מפעם לפעם עוז חורג מן הערפל, ומשמיע עמדות מפורשות. כשאלישע מפרסם נוסחה מתמטית המפצחת את האינסוף, וכתבים ושאר סקרנים משחרים לפתחו, הוא מאבחן: לרגע מתגלה כי גופם מתעוות מתחת למלבושים בהשתוקקות נוראה אל סוד הכח, אל וריאציות חדשות לא-שוערו של עינוגי הכח, להצמית, להדביר, לאכוף, שטופים תאוה מרה תאוה נוקבת עד מוות לכבוש עוצמה. ההשתוקקות הזאת, גילה האיש לדעת, שורפת-חיים יותר מתאות הבשר, פולחת יותר מתאות הכבוד, יותר מן הצמאון, ממארת, מאכלת גוף ונפש. אמירות חדות וברורות כאלה אינן מרובות בספר. אני מניחה שרבות יותר מסתתרות מתחת לסימבוליות ולערפל.

למען האמת, רוב הזמן היתה לי הרגשה ש"לגעת במים, לגעת ברוח" הוא יותר תרגיל מעניין בכתיבה ופחות יצירה מגובשת. אני מעריכה את המאמץ, אבל בעיני הוא אינו נמנה עם השורה הראשונה של ספרי עוז, ואחרי "מיכאל שלי" ו"קופסה שחורה", שקראתי לאחרונה, הוא מהווה אכזבה.

עם עובד

1973

בנדיט / איתמר אורלב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d7a0d793d799d7989

טאדק הוא גבר ירושלמי בשנות השלושים לחייו, סופר בשאיפה. אשתו, שאינה שבעת רצון מרפיסותו ומחוסר המעש שלו, לוקחת את בנם מיכאל ועוזבת את הבית. כשכתיבתו תקועה וחייו משתבשים, הוא קם ונוסע לפולין, בשנה האחרונה של המשטר הקומוניסטי, לפגוש את סטפן, אביו, שאותו לא ראה מאז היה בן שתים-עשרה. ילדותו, יחד עם אחִיו ועם שתי אחיותיו, נחוותה בצילו המאיים של אב שיכור ואלים, שהפליא בהם ובאמם את מכותיו, עד שקצה נפשה של האם בכאב ובמצוקה, והיא הסתלקה איתם לישראל. טאדק, הצעיר בילדים, שגדלו כולם כנוצרים בשל דתו של האב, היה בטוח שהמשפחה מהגרת לאוסטרליה, ורק בהיותם בלב ים התבשר שאמו יהודיה והוא יהודי, ויעד המשפחה הוא ישראל.

מה מבקש טאדק להשיג במסעו? אולי סגירת מעגל לפני שילך האב לעולמו. אולי הוא מבקש למצוא חיזוק לאבהותו שלו, ממנה חשש: "מי יכול לדעת אם אני אהיה אבא נהדר? איך אפשר להביא ילד לעולם הזה אם אבא שלו אולי מקולקל? והוא אפילו לא ידע את זה, ילך אחרי כמו אידיוט, יהיה בטוח שכאשר הוא עם אבא הכל בסדר. לא ידע שהכל רק אחיזת עינים". או אולי, כשהוא נגרף ללא שליטה בסחף חייו, הוא מבקש הכרה, כפי שיאמר סטפן מאוחר יותר בהתיחסו ליחסיו עם אביו שלו: "אחרי שמת הבנתי שבעצם כל החיים אתה מחפש לקבל איזו הכרה מאבא שלך, ולפי מה שאני מבין בחיים האלה, ואני לא מבין הרבה, רוב האנשים לא זוכים לקבל אותה. לא משנה כמה בני זונות הם היו, כמה עלובי נפש, עדיין אתה מחפש אותה".

*הפיסקה הבאה מכילה קלקלנים*

במסעו לפולין מכיר טאדק את אביו כפי שלא הכירו קודם לכן. הזיקנה הביאה איתה רגשנות ותלות פיזית, אך סטפן הוא עדיין אדם כוחני, גס, שתלטן ואלכוהוליסט מועד. כשהשניים יוצאים אל הכפר בו חיו בעבר, ומבקרים בדרך אצל חברים וקרובים, סטפן מגולל בהדרגה את קורותיו. במהלך מלחמת העולם היה חבר בארמיה קריובה, צבא המולדת המחתרתי, עבר עינויים בכלא, נכלא כאסיר פוליטי במיידנק, הצליח להמלט, והפך למוציא לפועל של פסקי דין מוות שהושתו על בוגדים. למרות שבשום רגע במהלך ההיכרות החוזרת עם בנו הוא אינו מתנצל על דבר, אולי יש צל של הצטדקות בדבריו כשהוא מספר שהחל לשתות במהלך אותה תקופה. לא האמנתי להצטדקות זו, ואני סבורה שכך גם בנו. האם הסבל שחווה במלחמה מצדיק, או מסביר, את אבהותו הכושלת? התשובה, לדעתי, שלילית. במהלך אחת הנסיעות המשותפות, טאדק נרדם, וכשהוא מתעורר הוא מוצא שראשו מונח על כתף אביו. צופה מבחוץ רואה תמונה של אב ובן ברגע של קירבה. טאדק יודע שזו תמונה חיצונית בלבד. הוא מטפל באביו במסירות, נענה לגחמותיו, מקשיב לו, אפילו מנסה למצוא לו נקודות זכות, אבל הוא כועס, הוא פגוע, אינו מוצא מחילה. כשיחזור לארץ תאמר לו אמו: "נשים יודעות איך להתמודד עם בעלים בוגדים, אבל אני לא בטוחה שילדים יודעים איך להתמודד עם אבות בוגדים".

"בנדיט", המבוסס על זכרונותיו של הבמאי עמי טדאוש דרוזד, שחלקם הוצגו בסרטו "אוסטרליה שלי", כתוב מצוין. איתמר אורלב מניע היטב את העלילה בין סיפור המסע וגרסת האב לתגובותיה של האם, השומעת על חוויותיו של הבן בשובו. האם, אגב, היא הדמות האהובה עלי בספר. אחרי שנים של אסקופה נדרסת תחת רגלי בעלה, קמה ועשתה מעשה, וכעת היא אישיות עצמאית, חדה, אכפתית מבלי ליפול לרגשנות. את האב, לעומת זאת, קשה עד בלתי אפשרי לחבב, למרות הסיפור הקשה והמרתק שהוא מספר על תקופת המלחמה. חולשת הזיקנה מעוררת חמלה, אך הנרקיסיזם שלו מעורר סלידה. העלילה המעניינת, היחסים המשכנעים בין הדמויות, והסגנון הסבלני והנהיר, מתחברים יחד לספר ביכורים בשל ומומלץ.

עם עובד

2015

גברת בירד היקרה / איי. ג'יי. פירס

bird_master1

במשך שמונה חודשים, בין ספטמבר 1940 למאי 1941, הגיחו מפציצים גרמנים אל שמי בריטניה, זרעו הרס רב, וגרמו לאובדן חייהם של כארבעים ושלושה אלף תושבים, רובם בלונדון. מטרת הבליץ היתה ליצור תנאים לפלישה קרקעית, ולשבור את רוחו של העם הבריטי. שתי המטרות לא הושגו. כרוזים שהפיק הממשל בתחילת המלחמה, ובהם הקריאה Keep calm and carry on, אמנם לא הופצו במספרים משמעותיים, אך רוח הדברים חלחלה אל הבריטים, שניסו להמשיך בחיים כרגיל בתנאים בלתי רגילים.

"גברת בירד היקרה" מתרחש באותה תקופה, ומשקף את אותה רוח. אמלין לייק, אשה צעירה בת עשרים ושלוש, חולקת דירה עם חברתה באנטי, ושתיהן נוטלות חלק במאמץ המלחמתי, באנטי במשרד המלחמה ואמלין במרכזיית תחנת כיבוי אש. תחת התקפות ליליות, כשארוסה של האחת נלחם בחזית, וחברה של השניה יוצא מדי לילה לכבות את השריפות שנגרמו בשל הפצצות, הן מנהלות חיי שגרה, יוצאות לרקוד, מבקרות בקולנוע, רוקמות חלומות. כשאמלין מוצאת במדור הדרושים בעיתון הצעה לעבודה כקלדנית אצל המוציא לאור של אחד מעתוני לונדון, היא סבורה שנפתחה לפניה האפשרות להגשים פנטזיה, ולזכות במינוי כעתונאית מלחמה. לדאבונה היא מוצאת עצמה עובדת כקלדנית בכתב-עת גוסס בשם "ידיד האשה". העורכת בפועל היא הנרייטה בירד, בעלת טור עצות, ואחד מתפקידיה של אמלין הוא למיין עבורה את מכתביהן של מבקשות העצה. כדי לזכות בהתיחסותה של "גברת בירד היקרה", הפונות צריכות לעמוד בסטנדרטים מוסריים מחמירים, ורשימת הנושאים האסורים ארוכה.

אמלין אינה טיפוס מרדני, או הרואי, או עולה על בריקדות, אבל במכתבים הדחויים היא מזהה את מצוקתן של הנשים, שנדרשו לשמור על רוח איתנה, להשאר יפות ושמחות למען הגברים שבחזית, ולהתעלם מכל קושי, גם אם דברים השתבשו, והן התקשו להתמודד בתוך התוהו ובוהו של המלחמה. הנחישות המפורסמת של משפחת לייק, כפי שמגדירה זאת אמה, דוחפת אותה לעשות את המעשה הנכון בעיניה, והיא עונה לפונות בשמה של גברת בירד.

איי. ג'יי. פירס, בספר ביכורים מוצלח, מספרת על המלחמה, כפי שנחוותה בלונדון, בעורף שהפך לחזית. היא מתארת את הלילות המסויטים, ואת הימים בהם יצאו התושבים מן המקלטים אל רחובות חרבים. במקביל ובמשולב היא תופסת יפה את רוח התקופה השמרנית, ובעיקר את היחס לנשים, את הציפיות מהן, ואת תפיסתן את עצמן. לבה של אמלין נחמץ כשהיא נזכרת בחברה שנכנסה להריון, ואולצה למסור את תינוקה. אמלין עצמה, למרות גילה הצעיר, נחשבת בעיניה שלה רווקה מזדקנת, ובעיני אחרים נכה. על יחסי קירבה הס מלדבר. לכל אלה, לערכי התקופה, לקשיים, לפחד, אמלין, המספרת בגוף ראשון, מתייחסת בכנות רבה וברוח טובה.

הספר מצטיין באיזון בין מכאובי המלחמה לקלילות הכובשת של המספרת. אמלין חווה אושר ואובדן, צחוק וכאב לב, ופורטת אל היומיום את המורל הבריטי המפורסם. למרות רגעי שבירה – לזקוף קומה, להמשיך באומץ, היו ססמאות יפות, אבל לפעמים לא היה מה לעשות מלבד להודות שהמצב היה פשוט נוראי. שהמלחמה איומה ומזוויעה ולא הוגנת – אמלין ניחנה באומץ ובאופטימיות, והספר נקרא בחיוך ובשברון לב גם יחד. הקלילות הסגנונית אינה מחלחלת אל התכנים, נסים אינם מתרחשים, סוף ורוד הוא ענין יחסי, ומכאן – כמו גם מן הדיוק ההיסטורי – האמינות הרבה והאנושיות של הספר.

מומלץ בהחלט.

Dear Mrs. Bird – AJ Pearce

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: דנה טל

blitz3

ההולכים בחושך יראו אור / צילה הרשקו

ההולכים בחושך יראו אור

כותרת משנה: הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה: 1940 – 1949

"ההולכים בחושך יראו אור" הוא ספר מחקר שנושאו הצבא היהודי בצרפת בתקופת מלחמת העולם השניה. ביולי 1940, מיד לאחר כיבושה של צרפת, היו יהודים שהבינו את גודלו של האיום הנאצי, והחלו להתארגן כדי לקדם את פני הרעה. תחילתו של הצבא ביוזמה של אברהם פולונסקי הרוויזיוניסט, אך ההצטרפות אליו היתה על בסיס אישי ולא על בסיס אידאולוגי או מפלגתי. החל מדצמבר 1942 שונה שמו לאו.ג'י.סה, "הארגון היהודי למאבק" Organization Juive de Combat ‏, והוא הפך לארגון גג, שאיגד תחתיו תנועות שונות מזרמים שונים. צילה הרשקו עוקבת בספר אחר פעילותו של האו.ג'י.סה הן במהלך המלחמה והן בשנים שאחריה.

כמה גורמים השפיעו על אופיו של הארגון. השורשים הרוויזיוניסטים משכו לפעילות צבאית, וחברי הארגון אכן הקימו יחידות במסגרת המאקי. היותם של רבים מחבריו מהגרים מן המזרח, משוחררים מנאמנות כלפי צרפת, משכה לכיוון של פעילויות להצלת יהודים יותר מאשר לכיוון של פעילויות לשחרור צרפת. האידאולוגיה הציונית השפיעה אף היא השפעה מהותית על בחירת הפעילויות ועל אופין. השפעתם המצטברת של כל הגורמים הכתיבה מטרה כפולה לארגון הגג ולארגונים שתחתיו – מלחמה בנאצים והצלת יהודים בטווח המיידי, והקמת מדינה יהודית בהמשך.

הישגיהם של חברי המחתרת אינם ניתנים לכימות, אך לא יהיה זה מופרז להניח שעשרות אלפי יהודים ניצלו בזכותם. עיקר מאמצי ההצלה התמקדו באספקת מסמכי זהות מזויפים, במציאת מקומות מסתור, ובנתיבי ההברחה לספרד ולשווייץ. נוסף לכך, גם התנאים המיוחדים בצרפת סייעו להצלה: עד נובמבר 1942 האזור הדרומי היה בטוח יחסית. מאז ועד ספטמבר 1943 מצאו יהודים רבים מקלט באזור הכיבוש האיטלקי. קרבתן של שווייץ וספרד הנייטרליות הפכה אותן יעד מבוקש, ואפשרי יחסית, למאמצי הברחה. צרפת עצמה שוחררה מוקדם יחסית לשאר אירופה. למרות כל אלה נספו כשליש מיהודי המדינה.

לאחר השחרור הוסיפו חברי הארגון לפעול בשני ערוצי פעילות מקבילים. האחד עסק בשיקום הניצולים והשורדים, והשני השתלב בפעילויות הציוניות בארץ ובאירופה. יוצאי הארגון היו מעורבים, בין השאר, בכל מה שקשור בספינת המעפילים אקסודוס, החל בהכנות לשיט וכלה בטיפול במעפילים לאחר גירושם מהארץ. עבור השליחים שהגיעו מארץ-ישראל הכינו יוצאי הארגון תנאים בסיסיים לפעילותם. חברי האו.ג'י.סה. ובעיקר חברי המאקי של שמבון סור ליניון, הקימו באוקטובר 1946 את נווה-אילן בדרך העולה לירושלים.

שמחתי מאוד לקרוא את הספר משום שחידש לי רבות (מאיר פעיל, המרכז האקדמי של העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, כתב בהקדמה לספר: "מודה אני כי הופתעתי מאוד מעצם התופעה הזאת שלא ידעתי עליה דבר וחצי דבר"). יש לקחת בחשבון שהקריאה בו אינה שוטפת וקלה, משום שהוא בראש ובראשונה ספר מחקר, ולא יצירה ספרותית הפונה אל קהל הקוראים. יש בספר משהו "טכני", הנובע בעיקר מהצלבת מקורות. בהעדר תיעוד מפורט, בשל האופי המחתרתי, החוקרת מסתמכת רבות על זכרונם של עדים, ובכל מקום בו, מדרך הטבע, יש סתירה, ולו קלה, בין העדויות, היא מתיחסת לגרסאות השונות. כל זה טוב ויפה וראוי, אך מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית יש בכך קושי, ובזכרוני נחרטו בעיקר הסיפורים הפרטיים, כמו סיפורן של מילה רסין ומריאן קון הגיבורות, שהבריחו ילדים לשווייץ, וכמו ההתלהבות האידאולוגית שהפילה כמה מחברי המחתרת בפח שטמן סוכן כפול, ובריחת חברי המחתרת מן הרכבת האחרונה שיצאה מדרנסי לאושוויץ.

בשולי הדברים, הופתעתי ללמוד על יחסה של צרפת אל היהודים ששרדו. חוק מדינה אסר לפנות צרפתים מדירות מוחרמות של יהודים אם זו היתה דירתם היחידה. חוק נוסף אסר על פליטים לעבוד בצרפת. המדינה היתה אפוטרופסית של ילדים שהתייתמו, והיה קשה להוציא אותם מצרפת. בנוסף לאלה רווחו בצרפת של אחרי המלחמה גילויים אנטישמים. ולמרות כל אלה, יהודי צרפת ברובם לא חשו מאוכזבים ממנה.

"ההולכים בחושך יראו אור" הוא ספר חשוב. בזכות שפע הידע החדש שבו הוא בהחלט ראוי למקום של כבוד על המדף.

אפי מלצר הוצאה לאור

2018 (מהדורה ראשונה ראתה אור ב-2003)

תחת שמי ארגמן / מארק סאליבן

d7aad797d7aa-d7a9d79ed799-d790d7a8d792d79ed79f_d797d796d799d7aa

איך הופך נער צעיר, קל דעת במקצת, לגיבור? לפעמים די בהתגלגלות מקרית אל המקום המתאים כדי לחשוף את הנחישות ואת האומץ. "תחת שמי ארגמן" מגולל את סיפורו האמיתי והמרתק של פינו לֶלָה בשנים 1944 – 1945. פינו בן השבע-עשרה אולץ על ידי הוריו, למען בטחונו, לעזוב את מילנו המופצצת, ולעבור להתגורר בקאזה אלפינה, פנימית נערים שניהל האב רֶה במרומי האלפים. אחיו הצעיר מימו נשלח אל הפנימיה מספר חודשים לפניו. פינו, שראשו עד אז היה נתון לבילויים ולבנות, והכיבוש הנאצי היה מבחינתו עובדה כמעט בלתי מטרידה, מצא עצמו בהשפעת האב רֶה מעורב בהברחת יהודים ופליטים אחרים לשווייץ, כשאחיו מסייע בעדו. במשך כשבעה חודשים ליווה את הנרדפים בדרכים לא דרכים, עד שנקרא על ידי הוריו לשוב למילנו. מכיוון שהגיע לגיל גיוס, והיה צפוי להצטרף אל כוחות הצבא האיטלקי ברוסיה, אילצו אותו הוריו לבחור באלטרנטיבה פחות מסוכנת, ולהתגייס לארגון טודט הנאצי. לגמרי במקרה התגלגל לתפקיד נהגו ומתורגמנו של האנס ליירס, האיש מספר שתים בהיררכיה הנאצית במקום, וניצל את מעמדו החדש כדי לרגל אחר מעסיקו ולספק ידיעות בעלות ערך רב לפרטיזנים האיטלקים ולבעלות הברית. במשך עשרות שנים לאחר מכן לא סיפר דבר על קורותיו במלחמה, עד שהתיידד עם אמריקאי אותו פגש במקרה. מכאן התגלגל הסיפור לפתחו של הסופר מארק סאליבן, שהפך אותו לספר לאחר עשור של מחקר.

הכתיבה של סאליבן אינה מרהיבה. פה ושם הספר לוקה בשטחיות ומשאיר תהיות בלתי פתורות. העיקרית שבהן קשורה באנה, אהובתו של פינו, ששימשה כמשרתת אצל דולי, פילגשו האיטלקיה של ליירס. כשליירס תכנן להעביר את דולי למקום מבטחים באוסטריה, החליטה אנה להצטרף אליה, לוודא שהיא מסתדרת במקומה החדש, ורק אז לחזור לאיטליה אל פינו. לא פינו ולא סאליבן תוהים על הבחירה של האשה הצעירה להתלוות אל מי שמוקעת כזונה של הנאצים. יכול להיות שהשטחיות נובעת מבחירתו של הסופר להתייחס לכל הארועים מעיניו של צעיר מאוהב וקצת נאיבי. לדעתי, בחירה שונה היתה מעניקה לסיפור מימד נוסף. מכל מקום, הסיפור עצמו מרתק ומחפה על החולשות הספרותיות, וקראתי אותו במתח ובסקרנות.

למדתי מן הספר עובדות שלא הכרתי על הסיוע שהגישו אנשי הכנסיה ליהודי איטליה. האב לואיגי' רֶה וחניכו ג'ובאני ברברסקי, שהיה איש סודו של הקרדינל שוסטר, הונצחו על ידי הקהילה היהודית במילנו בזכות פעילותם האמיצה. הופתעתי ממיעוט המידע אודות פעילות זו ברשת, ומשום כך, כמו גם בשל סיפורו המעניין של פינו וסיפורה של מילנו תחת הכיבוש הנאצי, אני ממליצה על קריאת הספר.

Beneath a Scarlet Sky – Mark Sullivan

אריה ניר

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: תמי לימון

58fe5ea86221a-image

תחת שמי ארגמן3

מוכרים את היטלר / רוברט האריס

d79ed795d79bd7a8d799d79d_d790d7aa_d794d799d798d79cd7a81

ב-28 באפריל 1983 יצא העתון הגרמני שטרן בכותרת סנסציונית שהכריזה על גילוים של יומנים שכתב היטלר. העתון השקיע מליוני מארקים במשך למעלה משנתים, כדי לרכוש בזה אחר זה את כרכי היומן ממקור עלום, שהיה מוכר רק לכתב גרד היידמן. בחלוף שבועיים מיום הפרסום הודה העתון כי מדובר בזיוף. מומחי כתב-יד אישרו בטרם הפרסום כי היומנים אכן נכתבו על ידי היטלר. היסטוריון ידוע ומוערך, יו טרבור-רופר, העניק להם גושפנקא. כיצד, אם כך, התאפשר הבזיון?

שני אנשי מפתח עמדו במרכז הפרשה. האחד הוא, כאמור, גרד היידמן, כתב צבאי לשעבר, שנמשך אל קסמם של עריצים (באוסף הפרטי שלו הציג בין השאר, תחתונים שלבש אידי אמין), והפך לאספן נלהב של פריטים נאצים. רכישתו הגדולה הראשונה היתה יאכטה שהיתה שייכת לגרינג, עליה אירח היידמן נאצים לשעבר, כולל אנשים ששהו עם היטלר בבונקר בימיו האחרונים. השני הוא קונרד קוּיָאוּ, שהציג עצמו בדרך כלל כקונרד פישר. פישר היה נוכל ובדאי, שמצא מכרה זהב בדמותם של הדיוטות ומומחים הלהוטים להניח ידם על כל מזכרת הקשורה בהיטלר. היתה לו יכולת לזייף בקלות כתבי יד, והיתה לו החוצפה להרחיב בשקרים את היקף עסקיו. האריס כותב על הצמד כי "בדמותו של קונרד פאול קויאו […] מצא גרד היידמן סוף סוף אדם בשיעור קומתו הוא: אדם שכשרונו בהמצאת סיפורים אינו נופל מנכונותו שלו להאמין בהם". פישר בדה סיפור לפיו אחיו, שהוא גנרל מזרח-גרמני, מחזיק ברשותו את יומניו של היטלר, אותם יש באפשרותו להגניב טיפין-טיפין למערב. תחילה דובר על עשרים ושבעה כרכים, אך עם הרווח בא התיאבון, ומספרם תפח לשישים, את כולם כתב פישר במו ידיו. פישר סיפק להיידמן פריטים נוספים פרי יצירתו: מכתבים שזייף, וציורים שהיטלר צייר לכאורה (באחד המקרים העתיק פישר ציור ידוע, ומכר אותו להיידמן כשהוא מלגלג על היטלר שיצר חיקוי). הוא אף הכין את הקרקע לזיופים נוספים, כשבתוך היומנים שתל רמזים על יצירות כתובות אחרות.

בדית היומנים ניזונה מארוע שהתרחש ימים ספורים לפני מותו של היטלר. מטוס ועליו מספר ארגזים שהוצאו מן הבונקר, התרסק ועלה באש סמוך לכפר באזור שאחר-כך נכלל בגרמניה המזרחית. כששמע היטלר על נפילת המטוס הגיב בסערת רגשות, משום שלדבריו הארגזים הכילו מסמכים יקרי ערך שנועדו לדורות הבאים. היידמן שמח להאמין שמסמכים אלה היו היומנים.

ההוצאה לאור, שבבעלותה היה העתון שטרן, החליטה להשקיע ביומנים. מכיוון שהיידמן סירב בתוקף להסגיר את זהות הספק, עברו כל התשלומים לפישר דרכו. השאלה אם היידמן הסתיר את זהותו של פישר כדי לא לסכן את "אחיו הגנרל" נותרה פתוחה, אבל ברור שהיה לו מניע נוסף לא לחשוף את פישר: כמחצית מן הכסף ששילמה ההוצאה לאור עברה ישירות לכיסו של היידמן. יצירת מגע בין ההוצאה לפישר היתה חושפת את הגניבה. היידמן, שהיה שקוע בחובות לפני פרשת היומנים, הפך לאדם עשיר מאוד. יחד עם זאת, ברור שלא רק הרווחה הכלכלית שזכה לה היתה התמריץ לפרשת היומנים. היידמן סבר באמת ובתמים שהמסמכים שסופקו לו אמיתיים. כתב של השטרן שעבד אתו אבחן, כי היידמן איבד כל פרספקטיבה ביקורתית במגעיו עם הנאצים לשעבר. אספן פריטים נאצים אמריקאי אמר עליו שהוא "מאוהב בהיטלר יותר מכל מי שהכרתי בחיי". היידמן, כאחוז דיבוק, עסק במקביל בנסיונות ליצור קשר עם מרטין בורמן, ונפל קורבן מרצון לנוכל נוסף, סוחר הנשק מרדר קלפר, שסיפק לו "הוכחות" לכך שבורמן אכן חי. את ירח הדבש שלו בילה היידמן עם כלתו בדרום-אמריקה, מחפש אחר מזכירו הכל-יכול של היטלר.

היידמן הוא אולי מקרה קיצוני, אך התשוקה לפריטים הקשורים להיטלר ולנאציזם לא היתה נחלתו בלבד. לדברי האריס, בשנה בה נכתב הספר היו למעלה מחמישים אלף אספנים פעילים של פריטים אלה, ומחזור שוק האספנות עמד על חמישים מליון דולר בשנה. חיפוש מהיר ברשת מעלה שהענין במזכרות נאציות לא שכך עם השנים, אלא צבר תאוצה. מייסדה של הוצאה לאור, שהתמחתה בספרים בנושאים נאצים אמר, "היטלר נמכר. נאצים נמכרים. צלבי קרס נמכרים היטב – והם נמכרים טוב יותר מיום ליום". האריס כותב על המשיכה האפלה אל היטלר, ועל הנסיונות הכושלים לפענח את מה שעבר במוחו.

כעשרים שנה לפני פרשת היומנים ארעה פרשה דומה, כשהתברר שהביוגרפיה של הווארד יוז זויפה. כששותפו של אירווינג הזייפן הביע באוזניו ספק אם יצליח להוליך שולל את ההוצאה לאור, אמר אירווינג: "בהתחלה הם רצו להאמין, ועכשו הם חייבים להאמין. הם רוצים להאמין מפני שזה הישג כה גדול בשבילם […] זה מוציא אותם מחיי היום-יום המשעממים לעולם אחר". דברים אלה נכונים גם במקרה של שטרן. הבעלים והעורכים רצו להאמין, וככל שגדלה השקעתם כן נאלצו להעמיק את אמונתם. התשוקה להשיג סקופ, והרווחים שהיו עתידים לצמוח ממנו, גברו על כל זהירות מתבקשת. לכן הסתפקו בבדיקה השוואתית של כתב היד (ובדיעבד התברר שההשוואה נערכה מול מסמכים שזויפו אף הם), ולא מסרו את היומנים למומחים לזיהוי פלילי. לכן הניח לעצמו בכיר בעתון להשתכנע במהימנות היומנים רק משום שתוכנם היה דל ומשעמם, ו"לא יכולתי להאמין שמישהו היה טורח לזייף משהו כל-כך בנאלי". לכן החליטו שאין צורך להניח להיסטוריונים לעיין בכתוב ביומנים ולחוות דעתם. וכך נפל בפח גם ההיסטוריון יו טרבור-רופר, שביסס את עמדתו החיובית על בדיקות שערכו אחרים (וחזר בו ביום הפרסום, אבל דבריו כבר הודפסו והופצו ברבים). כל הבדיקות האלמנטריות נערכו רק אחרי הפרסום הסנסציוני, והמפולת היתה מיידית וחד-משמעית.

בשולי הסיפור המרכזי מככבות שתי דמויות צבעוניות. רופרט מרדוק, איל העתונות, שרכש את זכויות הפרסום באנגליה, לא התרגש כשנודע שמדובר בזיוף. כספו הושב לו על פי תנאי החוזה, ותפוצת עיתונו עלתה. את כל המהומה פטר באמירה "אחרי ככלות הכל, אנחנו בעסקי הבידור". דייויד אירווינג, הסופר וההיסטוריון, שהואשם בהכחשת השואה, ניצל את ההזדמנות להשיג פרסום לעצמו, והיה הראשון שטען שהיומנים זויפו. בתוך מספר ימים, כשגילה שהוא עומד בלב הקונצנזוס, חזר לפוזת "הילד הרע" המועדפת עליו, ופסק שהיומנים אמיתיים.

רוברט האריס כתב ספר מותח, למרות שסופו ידוע כבר בתחילתו. הוא מכניס את הקורא לחדרי החדרים בהם התנהלו ישיבות סודיות, לעולמם של האספנים ושל הזייפנים, לפוליטיקה הפנימית של העתונאות. בקיאותו בפרטי הפרטים מרשימה, והוא מפיח בהיסטוריה רוח חיים. בשונה מ"מינכן" שלו, כאן הוא אינו תומך בסיפור העובדתי באמצעות דמויות בדויות, ובשונה מ"קצין ומרגל" הוא אינו נזקק לחבר מדמיונו שיחות בין גיבוריו. ההיסטוריה המרתקת עולה על כל דמיון.

Selling Hitler – Robert Harris

מחברות לספרות

1992 (1986)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

 

מוכרים את היטלר2

 

 

 

 

 

 

עמוד השער של שטרן

לבדו ימות האדם / דויד הוארת

לבדו ימות האדם

ב-29 במרס 1943 סיימה ספינת דיג את מסעה שהחל באיי שטלנד שבצפון סקוטלנד, והטילה עוגן במפרץ נסתר באחד האיים בצפון נורבגיה. צוות הספינה מנה שמונה אנשי צוות וארבעה נוסעים, שנשלחו על ידי מִנהלת המבצעים המיוחדים בבריטניה (זו שהפעילה את אנשי המחתרת שפוצצו את "מבצר החורף"). הספינה נשאה מטען של נשק וחומרי נפץ, ומטרתם של הארבעה היתה להפעיל תאי מחתרת באזור, ולשבש את פעילות הגרמנים שחלשו על התנועה הימית בים הצפוני. על מנת לעבור מן האי ליבשה, פנו אל חנווני, ששמו הופיע ברשימת האנשים האמינים שהיתה ברשותם. אתרע מזלם, והתברר שלא היה זה האדם שאותו חפשו, אלא אדם הנושא אותו שם, שקנה את חנות המכולת מקודמו. החנווני לא הצליח להחליט אם האנשים היו אכן אנשי מחתרת, או גרמנים מתחזים שביקשו להפילו בפח. הפחד ממלכודת גבר, והוא החליט להתייעץ עם פקיד ממכריו. הפקיד, שנשא משרה ממשלתית, סבר כי מחובתו לדווח לגרמנים על כל ידיעה חשודה. כתוצאה מכך תקפו הגרמנים את הספינה, הרגו במקום אחד מאנשיה, ופצעו ושבו – ואחר כך עינו והוציאו להורג – את כל האחרים למעט אחד. כך החל מסע ההישרדות של יאן באלסרוד.

במשך חודשיים נדד יאן במרחבים הקפואים ומוכי הסערות. במהלך הקרב על הספינה נפצע בכף רגלו, ויצא לדרך עם מגף גומי אחד ורגל שניה יחפה. לאחר שנעזר בתושבים מקומיים כדי לעבור את המיצר מן האי ליבשה, ניסה לעשות דרכו לגבול השבדי, אך נקלע לסערה, איבד את ראייתו בשל זוהר השלג, ובמשך שלושה ימים קרטע בהרים עיוור והוזה, חושש לעצור כדי לא לקפוא. שיחק לו מזלו, ובעוורונו נתקל בדלת בקתה. שיחק לו מזלו שוב, ובני הבית לקחו על עצמם לטפל בו ולהעבירו לתחנה הבאה בדרך אל הגבול. בשבועות הבאים עבר חוויות מסמרות שיער, כששהה לבדו בקבר שלג, ונאלץ לקטוע במו ידיו את אצבעות רגליו שנרקבו בתקווה שבכך יציל את רגליו. תושבי שני ישובים, משני צידי ההר שבמרומיו המתין להצלה, דאגו לכלכלתו, כשהם מסכנים עצמם נוכח חשדנותם של הגרמנים שהוסיפו לרדוף אחר הניצול היחיד מן הספינה.

הסופר דויד הוארת, שהיה אף הוא פעיל במִנהלת המבצעים המיוחדים, ובין השאר שירת במִפקדת איי שטלנד, מתאר את שעבר על יאן באלסרוד יום אחר יום. האקלים הארקטי האלים מנשב בין דפיו, ובדידותו של הנרדף הפצוע מוחשית. הוארת מתאר גם את חייהם של תושבי צפון נורבגיה, שהיו מנותקים כמעט לחלוטין מכל שארע בעולם, ואף על פי כן היו רבים מהם להוטים לתרום ולו מעט למאמץ המלחמתי. עיקר פעילותם התמקדה בתמיכה במשפחותיהם של קורבנות הגרמנים, וכשהזדמן להם לסייע סיוע פעיל לאיש מחתרת נרדף, התמסרו למשימה. הוארת מתייחס בסלחנות לאלה שהלשינו על אנשי הספינה, וכותב: בעוד שהחנווני עשה למען בטחונו, והפקיד עשה את מה שכינה לאחר מכן כחובה, הנה הביאו מעשיהם לידי מיתת חמישה-עשר איש. אף על פי כן, אין רשאי איש, שמעודו לא חי בשלטון כיבוש של הגרמנים, להשמיע דברי תוכחה על מעשיהם.

כיצד הצליח אדם יחיד, פצוע ונרדף, לשרוד בתנאי מחסור וקור, שוכב בקבר שלג עשרים ושבעה ימים רצופים? גם הוארת תוהה ומנסה להבין: סוד כמוס הוא מה קיים אותו בכל הימים ההם. לא התקוות קיימוהו, כי נואש מכל תקווה, וכן לא היה שרוי בתנאים הנחשבים חיוניים לאדם. אפשר שההשערה הנכונה ביותר היא, כי יאן נשאר בחיים בשל בחילתו העקשנית למוות, מכל שכן שזו מיתה משונה ומוקצה מחמת מיאוס.

"לבדו ימות האדם" הוא סיפור מופלא על דבקות בחיים, ועל גבורתם של אנשים פשוטים שתחת אימי הכיבוש הנאצי לא הססו להרתם במסירות להצלתו של אדם יחיד.

We Die Alone – David Howarth

עם עובד

1958 (1955)

תרגום מאנגלית: צבי שולדינר

לבדו ימות האדם3 לבדו ימות האדם4