המיליארדרים הנאצים / דוויד דה יונג

כותרת משנה: ההיסטוריה האפלה של המשפחות העשירות בגרמניה

עלייתם של הנאצים לשלטון אחרי המשבר הכלכלי שבין שתי מלחמות העולם זימנה לעשירי גרמניה הזדמנות פז להגדיל את הונם. חנופה למשטר, הזדהות עם האידיאולוגיה שלו, תרומות למוסדותיו וכיוצא באלה – כל אלה הם כלים, מאוסים ככל שיהיו, שנעשה בהם שימוש מאז ומתמיד, גם אם מדובר בשלטון מושחת ודיקטטורי. אבל ראשי התעשיה והפיננסים הרחיקו לכת במירוץ אל העושר האגדי. כמוצאי שלל רב הסתערו על עסקים יהודיים שאולצו לעבור אריזציה, ומפעליהם שגשגו על גבם של עבדים, זרים שהובאו לגרמניה ואולצו לעבוד, ויהודים שנבחרו לכך מתוך מחנות הריכוז וההשמדה. "שאיפתו להגדיל את הונו היתה עצומה כל כך שהיא לא הותירה מקום לשאלות בסיסיות לחוק ולמוסר, ולכן הוא היה חלק מהמשטר הנאצי", כתב היסטוריון על אחד מהם, גינתר קוונדט, מיצרני הנשק הגדולים בתקופת המלחמה.

דוויד דה יונג, עיתונאי כלכלי הולנדי-אמריקאי, מתמקד בחמש משפחות, המחזיקות היום בנתחים משמעותיים מן התעשיה והכלכלה בגרמניה, ומתכחשות ברמה כזו או אחרת לעברן האפל. משפחות קוונדט, פליק, פון פינק, אטקר ופורשה–פייך, שירתו נאמנה את המשטר הנאצי, בניהן התנדבו לאס-אס, כולן הרחיבו את עסקיהן באמצעות אריזציה, הסבו את מפעליהן לתעשיית המלחמה, ובשטחן התקיימו "מחנות עבודה" שבהם מתו עובדים בהמוניהם כתוצאה מהתעללות, מתזונה ירודה, ומהעדר אמצעי מגן וטיפול רפואי.

אחרי המלחמה, כשהופנו נגד אנשי העסקים אצבעות מאשימות, הם התנערו מכל אחריות, ושיקרו במצח נחושה באשר לתמיכתם בנאציזם. את התנהלותם בתהליך האריזציה כינו "הוגנת", או תיארו אותה כהשתלטות על חברות יהודיות כדי להגן על נכסיהן. על עובדי הכפיה כמובן לא שמעו מעולם, למרות נוכחותם הפיזית במפעלים,  או שתיארו את העסקתם כנעימה. דרישות פיצויים שהופנו אליהם נדחו בטיעונים ציניים כמו "איך אפשר לפצות בכסף על טרגדיה אנושית?" או "אחרי המלחמה, נדמה שהאנשים האלה שנרדפו בידי הנאצים חשבו שזכותם להפיק מכך רווח נוסף". בלחץ הציבור הגרמני, שהתעורר לעשות חשבון נפש בשנות ה-60, מינו המשפחות היסטוריונים חיצוניים שיחקרו את עברן. ברוב המקרים טייחו את התוצאות, לא נתנו להן פרסום, והמשיכו לפאר את ראשיהן ואת מייסדי החברות שבבעלותן.

אם בעלי העסקים נמנעו מביקורת עצמית, ניתן היה לצפות שיישפטו ללא משוא פנים על ידי בעלות הברית ועל ידי בני ארצם. בפועל, אם הוגשו כתבי אישום על ידי בעלות הברית הם היו מצומצמים, והעונשים היו בהתאם. תהליך הדה-נאציפיקציה, שזכה בדיעבד לביקורת קשה, היה חפוז ובלתי מעמיק, ואִפשר לרבבות נאצים, לרבות אנשי עסקים, לחמוק מאחריות ולזכות בטיהור. הלהט והזעם של הימים הראשונים אחרי המלחמה התפוגג מהר, לגרמנים נמאס לדון בעבר הנאצי, ולאמריקאים היו אינטרסים חדשים, כמו צורך דוחק בנשק למלחמת קוריאה, ורצון ליצור ברית מול ברית-המועצות במלחמה הקרה. כפי שבחרו להתעלם מפשעים של בכירי הנאצים כשיכלו להפיק מהם תועלת לאינטרסים של עצמם, כמתואר בין השאר ב"נתיב העכברושים", כך החליקו את פשעיהם של התעשיינים. כל חמש המשפחות שיקמו מהר את הונן ואף הגדילו אותו. אם היה ספק באשר לדיעותיהם של המייסדים ושל יורשיהם, די אם נציין שקונצרן ד"ר אטקר סייע בפועל לבריחת קציני אס-אס אחרי המלחמה, ומשפחת פון פינק תומכת עד היום בימין הקיצוני בגרמניה. יוצאת דופן היא משפחת ריימן, שמוזכרת בסוף הספר. בני המשפחה הם צאצאים של איל הון גרמני ושל אשה יהודיה, שאביה נספה בשואה. הם מממנים קרן נדיבה, שנקראה תחילה על שם הסב הגרמני, עד שהסיפור המשפחתי נחשף, והוחלט לשנות את שמה לשם הסב שנרצח ולהפנות משאבים רבים לפיצויים ולמחקר היסטורי.

המעבר החלק יחסית של גיבורי הספר מצמרת הכלכלה הנאצית אל צמרת הכלכלה הגרמנית של אחרי המלחמה מקומם. מקוממות יותר בחירתם לא להתמודד עם העבר, ולא להודות שנבנו על סבלם אחרים, הימנעותם מפיצוי הוגן למי שנפגעו מהם, והתעקשות רובם להלל את מי שעמדו בראש עסקיהם בתקופת המלחמה. החשיפה הדקדקנית שמציג כאן הסופר נועדה גם להביא את האמת למודעות, וגם לדחוף לתיקון מאוחר. מכיוון שלא זכה לשיתוף פעולה מצדם, לתגובות על שאלותיו, ולנכונות להתראיין (למעט יורשים בודדים), סביר להניח שדבר לא ישתנה.

הספר אינו קל לקריאה, בעיקר משום שתוכנו כל-כך מכעיס. בנוסף, מכיוון שמדובר בעיתונאי כלכלי, הוא פה ושם יורד לפרטי עסקאות, שעשויות להכביד על קורא בלתי מקצועי ובלתי סבלני. לטעמי, הוא נתן מקום גדול מדי לסיפורה של מגדה גבלס, שהיתה אשתו של גינתר קוונדט לפני שנישאה לגבלס, ואם בנו הארלד, אחד משני יורשיו (הבן היחיד שלה שניצל מן המוות שגזרה על ילדיה האחרים). פרשת יחסיה עם שני בעליה, והקשר ההדוק בין הזוג גבלס להיטלר, מספקים לספר "צבע", וקשה להתפתות לא לדוש בהם (גם פטר לונגריך, מי שכתב את הביוגרפיה של גבלס, בחר להדגיש את סיפורה של מגדה על חשבון עיסוק מעמיק יותר בבעלה השני), אבל הספר עוצמתי דיו כדי לא להזדקק לפן הזה (והנה גם אני מתפתה, ותוהה על תפניות הגורל: אילו הבשילה החברות בינה ובין חיים ארלוזורוב לסיפור אהבה, האם היתה ממירה את דתה, כפי שעברה לפרוטסטנטיות וויתרה על שם משפחתו של אביה החורג היהודי כדי להתאים למשפחת קוונדט, וחיה חיים אחרים לגמרי?). מכל מקום, הערות אלה שוליות, והספר כמכלול מרתק, חשוב, מעשיר ומומלץ בהחלט.

Nazi Billionaires – David de Jong

מטר

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

קולדיץ / בן מקנטייר

כותרת משנה: סיפורה של טירת השבויים בלב גרמניה הנאצית

טירת קולדיץ שבמזרחה של גרמניה שימשה בשנות מלחמת העולם השניה ככלא לקציני בנות הברית. הטירה, שנבנתה במאה ה-11, ועברה ידים ויעדים לאורך השנים, הוסבה בשנות ה-30 למחנה ריכוז ולשדה ניסויים לתכנית המתת החסד. חומותיה העבות והגבעה שעליה שכנה עשו אותה בית-כלא טבעי, ובשנת 1939 נשלחו אליה הקצינים הראשונים שנשבו בפולין. בהמשך צורפו אליהם קצינים מבריטניה, צרפת, בלגיה, הולנד , צ'כוסלובקיה וארצות-הברית. כעבור למעלה משנתים הבינו הגרמנים כי התרכובת של תחרות בינלאומית מצד אחד ושיתוף פעולה מצד שני הפכה את השליטה במקום לקשה עוד יותר, והם פינו את בני כל הלאומים למעט הבריטים שנותרו במקום עד שחרורם ב-16 באפריל 1945 על ידי יחידה אמריקאית.

הכלא הפך ידוע ופופולרי בשל ספרים שנכתבו אודותיו על ידי השבויים, בעיקר ספריו של פט ריד, שנמלט מהטירה בשלהי 1942. הסגנון המעט קומי של ספריו נקבע בזכרון הקולקטיבי כמאפיין את החיים בכלא. בן מקנטייר, מי שכתב כמה וכמה ספרים מוצלחים מאוד על פרשיות ביון סביב מלחמת העולם השניה, מתאר את הכרונולוגיה של המחנה בהתבסס על אינספור מקורות ומחקרים, מתמקד בכמה דמויות מרכזיות, מנתח הלכי רוח ותהליכים, מנפץ כמה מיתוסים, ומציג סיפור מרתק שלמרות סופו הידוע נקרא בנשימה עצורה.

בשנים הראשונות התנהלה בטירה מלחמת עצבים בין השובים לשבויים. תיאורים רבים בספר מזכירים התנהלות של בית-ספר, שבו המורים מנסים להשליט סדר, והתלמידים מתגרים בהם בתעלולים שונים ומנסים לחמוק מן המסגרת. קצין הבטחון ריינהולד אגרס, מי שהיה במגע ישיר ויומיומי עם האסירים, אכן היה בעברו מנהל בית-ספר, פדגוג בנשמה, שניהל את הכלא באותו אופן בו ניהל את המוסד שבראשו עמד לפני המלחמה. הוא היה קפדן, ערמומי, אבל גם איש כבוד, ומרבית האסירים זכרו אותו כהוגן. האסירים מצדם, רובם ככולם גברים צעירים בשנות העשרים לחייהם, היו משועממים מחוסר מעש (על פי אמנת ז'נבה שנשמרה בקפידה אסור היה להעסיק קצינים בעבודות כלשהן), ומתוסכלים מן החומות שסביבם. הם מצאו פורקן, בין השאר, בתעלולים שנועדו לעצבן את הגרמנים, ועסקו ללא הרף בתכניות בריחה. לכל קבוצה לאומית היה מפקד בריחה, שללא אישורו לא היתה בריחה מתבצעת, ולאחר כמה מקרים בהם התנגשו התכניות של הקבוצות הוקם גם גוף מתאם. היצירתיות של מתכנני ההימלטויות היתה מעוררת השתאות, ואם כי ההצלחות לא היו רבות – ההערכה הטובה ביותר היא ששלושים וחמישה גברים הצליחו לברוח – כל הימלטות העלתה את המורל של השבויים, ובמקביל, כמובן, הגבירה את מאמציהם של הגרמנים לחסום את הנסיונות הבאים.

אם מדי פעם, בתיאורי השנים הראשונות, משתרבבת לדברים נימה משועשעת, מקנטייר שב ומזכיר לנו עד כמה מדובר בסיר לחץ בלתי נסבל, באי-ודאות מייסרת, בחיים תחת איום מוות קבוע. האסירים הגיבו לטראומה הנפשית והפיזית של השבי בדרכים שונות מאוד: בכעס, בהתנגדות ובאומץ, וגם בדכדוך, באשמה ובהשלמה. חלקם מצאו דרכים לשעשע ולחנך את עצמם. אחרים שמרו על קור רוח והמשיכו הלאה, ומצאו סוג של שלווה בשבי האויב. חלקם הפכו חסרי מנוחה, ואחרים איבדו את שפיותם.

אחרי המלחמה תיארו כמה אסירים את הכלא בקולדיץ כחברה נטולת מעמדות, כחברה שההבדלים הבין-אישיים היטשטשו בה מכורח הנסיבות. בפועל הקהילה הכלואה שיקפה את אשר התרחש מחוץ לכתליה. דוגמא קיצונית לכך היא הדרישה של כמה מן הקצינים הצרפתים, שאוכלוסייתם נחלקה בין אנשי דה-גול לתומכי וישי, לבודד את היהודים שביניהם. הגרמנים נענו, והקצינים הצרפתים-יהודים הועברו לעלית גג, שזכתה מיידית לכינוי "הגטו". דוגמא נוספת, שאף לה היו פנים מכוערות, היא ההפרדה בין קצינים לחיילים פשוטים. הקצינים הבריטים הבכירים זכו לפני נפילתם בשבי ליהנות מליווי של משרת אישי, וזכות זו היתה נחלתם גם בכלא. הקצינים הבכירים פחות נהנו אף הם משירות צמוד. ההפרדה בין המעמדות נשמרה כל השנים, ובכל קלחת ההכנות לבריחה, שלא הפסיקה לרחוש לרגע, החיילים הפשוטים כלל לא הובאו בחשבון. התסיסה שהתרחשה בקרבם היתה בבואה נאמנה של רגשות המעמדות הנמוכים בבריטניה, אך הם לא העלו בדעתם שלא לציית. אחד החיילים, אלכס רוס, שהיה משרתו האישי של דאגלס באדר, גיבור בעל אישיות בלתי נסבלת, היה אמור להשתחרר, אך נותר בכלא שנתיים נוספות משום ש"אדונו" לא התיר לו לעזוב. "בימים ההם לא פעלנו בניגוד למה שאמר קצין", הסביר אחרי השחרור. גזענות היתה מובנית בחברה, וסבל ממנה במיוחד בירנדרנאת מזומדאר, קצין הודי בצבא הבריטי, שלא אחת נחשד בריגול. מן הצד הקליל יותר מתאר מקנטייר את המועדונים שהוקמו בין החומות: "מועדונים היו ועודם עניין בריטי ביזארי. כל אימת ששלושה בריטים ומעלה מתקבצים יחדיו, שניים מהם מנסים להקים מועדון שממנו יודרו כל האחרים", הוא מתאר את בני ארצו.

תושייתם של האסירים התבטאה לא רק בנסיונות בריחה יצירתיים, אלא גם בהתארגנות לאיסוף מודיעין. הצרפתים הצליחו להשיג רדיו ולהצפין אותו. כשנתפס הרדיו הראשון השיגו שני, והשאירו אותו בידי הבריטים כשנאלצו לעזוב את המקום. מכתבים מקודדים נשלחו אל המשפחה והתקבלו חזרה, כשהם מספקים ידיעות רבות ערך בשני הכיוונים. טייס צ'כי שבוי יצר קשר רומנטי עם אירמה ורניקה, סייעת לרופא שיניים בעיירה הסמוכה, והיא ריגלה עבורו, כך שבידי האסירים היה מידע מלא על העיירה ועל אנשיה.

מידע מלא? לא ממש. בפרברי קולדיץ היה ממוקם מחנה עבודת כפיה של מפעלי הנשק HASAG, שבו הועסקו יהודים הונגרים מורעבים ומוכים עד צאת נשמתם. בלילה שלפני שחרור קולדיץ, כשהעיירה שקטה במתח לקראת הבאות, נשמעו יריות קצובות. את מקורן גילו למחרת: הגרמנים הוציאו להורג את שרידי העבדים במחנה. "נשמע לא אמין שצבא עבדים קטן נעלם מעיניה של עיירה בגודל הזה", כותב מקנטייר, "אבל לאנשים יש מיומנות לראות ולזכור את מה שהם רוצים".

אחרי ההתנקשות בהיטלר ביולי 1944, מצבם של האסירים בקולדיץ הפך מסוכן יותר. אנשי הוורמאכט, שבידיהם הופקדה עד כה השמירה על הכלא, היו ברובם לא פוליטיים, חלקם אף לא נאצים, והם הקפידו, בפיקוח שוויצרי, על כללי אמנת ז'נבה. לאסירים התאפשר לשמור על קשר עם משפחותיהם, והצלב האדום הורשה להעביר אליהם חבילות מזון. בעקבות ההתנקשות הימלר השתלט על צבא המילואים שהיה אחראי בין השאר על מחנות שבויי מלחמה, והפיקוח על בתי הסוהר נמסר לגוטלוב ברגר מהפיקוד העליון של האס-אס. שיווי המשקל בין האסירים לסוהרים, שנוצר במהלך השנים, הופר. אחת התוצאות היתה הפחתת נסיונות הבריחה. כשפט ריד היה קצין הבריחה, הימלטות היתה סוג של משחק, גם אם משחק רציני; עכשו היה זה במפורש ענין של חיים ומוות, עם סיכוי גדול מאוד למוות. מייקל סינקלייר, האובססיבי מכולם, לא השלים עם הרעיון שיסיים את המלחמה בכלא, והתעקש להמשיך לנסות. הוא היה האסיר היחיד שנורה ונהרג בעת נסיון בריחה. אסירים יהודים, כמו ג'וליוס גרין, רופא שיניים ואיש ביון, החלו לחשוש מאנטישמיות, שעד כה כמעט לא הורגשה בכלא.

מלבד הדמויות הססגוניות בכלא, מקנטייר מספר גם על דמויות משמעותיות בשולי הסיפור, ביניהן ג'יין ווקר, סוכנת בריטית שהתחזתה לפולניה, וסיפקה סיוע ומחסה לשבויי מלחמה; רודולף דנצלר השוויצרי, שהשגיח על האסירים עד הרגע האחרון, ובין שאר פעילויותיו הציל את קבוצת האסירים האח"מים שהיטלר ציווה להוציא להורג; וכריסטופר האטון (קלאטי) שהמציא אינספור עזרי ביון יצירתיים עבור ה-MI9. הוא מתאר גם את קורותיו של אגרס, שלמרות יחסו ההוגן לאסירים זכה בגורל מר כשנפל לידי הרוסים ונחשד על ידם שעבד עם הגסטפו והפעיל מרגלים. כשהכחיש נשלח לזקסהאוזן, משם ניצל בקושי אחרי שנים.

אפשר לכתוב עוד כהנה וכהנה על הספר העשיר הזה, אך אעצור כאן עם המלצה חמה לקרוא אותו, להתוודע אל הדמויות שמאכלסות אותו, ולהתרשם שוב מהיקף המחקר, מעומק הידע ומכשרון הכתיבה של בן מקנטייר.

Colditz: Prisoners of the Castle – Ben Macintyre

תכלת

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: יונתן דה שליט, ענת רותם

יחידה X / ליאה גארט

כותרת משנה: הקומנדו היהודי הסודי של מלחמת העולם השניה

בשנת 1942 נוסד בצבא הבריטי קומנדו 10, שהורכב מפליטים שנמלטו מאירופה הכבושה. חיילי הקומנדו, שהתנדבו לשירות, סופחו כיחידים לכוחות הבריטיים, ונשלחו לסייע בפעולותיהן הקרביות. הקומנדו הורכב משמונה יחידות, שכל אחת מהן התמקדה במדינה שנפלה לידי הגרמנים. יחידה מספר שלוש, שכונתה גם יחידה X או היחידה הבריטית, היתה יוצאת דופן: המתנדבים אליה היו יוצאי גרמניה ואוסטריה, הווה אומר אזרחי מדינות אויב, ורובם ככולם היו יהודים, שהגיעו לבריטניה בדרך זו או אחרת, כולל משלוח הילדים (הקינדרטרנספורט). היחידה זכתה למעטה חשאיות, אשר נועד להגן הן על פעולותיה והן על זהותם של חבריה, שסכנת מוות ריחפה מעל ראשם אילו נחשפו מעבר לקווי האויב. עד היום חלק מן המסמכים העוסקים ביחידה חסויים.  

ליאה גארט, פרופסור להיסטוריה יהודית, מספרת את קורותיה של היחידה, את סיפורם המשותף של חבריה, ואת סיפורם המפורט של כמה מהם. הגברים כולם הגיעו לבריטניה בגיל צעיר יחסית, מבקשים מקלט מן הרדיפות בארצות מוצאם. כמה מהם היו מודעים ליהדותם מלידה, אחרים נחשפו אליה רק כשהיא הפכה ל"בעיה". אחדים גדלו במשפחות ששמרו על אורח חיים יהודי, אחרים במשפחות שהמירו את דתן, או בכאלה שבהן רק אחד ההורים היה יהודי. היו שנאלצו להקרע ממשפחתם ונשלחו לבדם לבריטניה, אחרים הגיעו בלווית בני משפחה. חלקם איבדו קרובים שנרצחו עוד לפני המלחמה. בריטניה הוותה מקום מקלט עד לפרוץ מהמלחמה. החל מאותו יום הפליטים הצעירים הפכו לאויבים. הם נכלאו במחנות בתנאים קשים, או שהורחקו למושבות שמעבר לים ושם נעצרו שוב. גארט מתארת, בין השאר, מסע ימי מסויט לאוסטרליה, בנוסח ספינות העבדים, שבו היו הפליטים היהודים טרף לרב חובל אנטישמי סדיסט. במשך חודשים על חודשים סבלו יסורים במחנות מעצר בבריטניה, בקנדה ובאוסטרליה.

ב-1942 חל שינוי במצבם של כשלוש-מאות גברים, שזומנו להצטרף ליחידה X. שמונים ושבעה מתוכם התקבלו. מכיוון שיועדו לפעול בתוך אירופה הכבושה, ובין השאר לחקור גרמנים שבויים ולאסוף מודיעין, היתה חשיבות מרובה להסוואת זהותם. אחרי כל התלאות שעברו לא נותרו להם חפצים אישיים רבים שיהוו קשר אל עברם, והם נדרשו להפטר גם ממה שנותר. יתרה מזו, היה עליהם לוותר על שמם ולבחור במקומו שם בריטי למהדרין וסיפור חיים חדש. המתנדבים עברו אימוני שדאות ברמת קושי גבוהה, והתאמנו בפעילות גרילה ופעילות מודיעין. מיותר לציין כי המוטיבציה שלהם היתה גבוהה. לכולם היו קרובי משפחה באזורים הכבושים, והשמועות על השמדת היהודים החרידו אותם.

חיילי יחידה X לא לחמו כגוף אחד, אלא צורפו כיחידים ליחידות אחרות. הם הרגו ושבו גרמנים, לפעמים שכנעו אותם להכנע. הם אספו מודיעין רב תועלת, נטלו תפקידי מנהיגות בשדה הקרב בזכות כישורי השדאות שרכשו, ועשו לעצמם שם ומוניטין. גארט מספרת, בין השאר, על מקרה שבו אחד מחברי היחידה, איאן האריס, שבה לבדו חיל מצב שלם, ועל מדליה צבאית שקיבל בשל מעשה גבורה תחת אש. עשרים ושניים מחיילי היחידה נהרגו בקרב, עשרים ושניים נפצעו קשה. שמונה-עשר קודמו בדרגה במהלך המלחמה, מתוכם ארבעה בשדה הקרב. עם תום הקרבות עסקו בחשיפת תאים נאצים, בזיהוי נאצים בודדים, ובהכנת מסמכים למשפטי נירנברג. מנפרד גנץ, שנקרא אז פרד גריי, שם פעמיו לטרייזנשטט, בתקווה לאתר את הוריו. הוא מצא אותם במצב ירוד, אך בחיים, ובהמשך הגיע עד הנסיכה ההולנדית יוליאנה כדי לשכנע אותה לפעול להשבתם של יהודי הולנד לארצם.

עם תום המלחמה, כמה אירוני ומקומם, שבו החיילים למעמד של נתיני מדינות אויב. נדרשו מאמצים מייגעים וממושכים כדי להעניק להם את האזרחות הבריטית, שזכו בה בדם וביזע. מעניין לציין שכמעט כל חיילי יחידה X דבקו בזהות ששימשה אותם בשנות השירות. מנפרד גנץ, שהוזכר קודם, שגדל במשפחה אורתודוקסית, היה אחד הבודדים שחזר אל שמו המקורי ואל יהדותו. הניתוק מן העבר שלפני המלחמה, שניתן להסבר בכמה אופנים, בא לידי ביטוי בולט כשהוקמה אנדרטה ליחידה בעיר אברדווי, ששימשה להם בית בתקופת האימונים הראשונה. כל יוצאי היחידה, למעט חריגים בודדים, בחרו שלא לציין על האנדרטה את היותם של כתשעים וחמישה אחוזים מן היחידה יהודים.

ליאה גארט צללה אל תוך המסמכים, כולל כאלה שנחשפים כאן לראשונה, שוחחה עם שניים מן הלוחמים שהיו בחיים בעת הכתיבה, ונפגשה עם בני משפחות. היא מובילה את הקוראים אל יהדות גרמניה ואוסטריה בעת עלית הנאצים, אל בריטניה העומדת על נפשה, ואל שדות הקרב. הספר אמנם תיעודי, אך הוא נקרא כרומן מרתק, מעניין ומרגש, המוכיח, כדברי הקלישאה, שהמציאות עולה על כל דמיון.

מומלץ מאוד.

X Troop – Leah Garrett

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

סתיו גרמני / סטיג דאגרמן

בשנת 1946, שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, ביקר הסופר והעיתונאי השבדי סטיג דאגרמן בערים החרבות של גרמניה המובסת, ותיאר את שראו עיניו. גרמניה, שנשלטה על ידי בעלות הברית, עדיין לא התחילה להתאושש מתוצאות המלחמה, ובעיקר מתוצאות ההפצצות המסיביות על עריה. דאגרמן מתאר עם עני מאוד ברובו הגדול, מוכה רעב ועסוק במאבק על פת לחם ועל הישרדות. למרות היותו אנטי-פשיסט, ולבטח לא מאוהדי היטלר ומשטרו, הוא סירב לראות בגרמנים כולם ציבור אחיד נגוע בנאציזם, וסבר כי יש לשמר את החמלה גם אם מדובר באויב מאתמול. את התרשמויותיו פרסם בשורה של מאמרים בעיתוני שבדיה, ושנה אחר-כך קיבץ את המאמרים בספר. לספר מצורפים שני מבואות, האחד מאת הסופרת הגרמניה אלפרידה ילינק, שעוסק בתפיסת עולמו של הכותב, והשני מאת העיתונאי האמריקאי מארק קורלנסקי, שחלקו הגדול מתייחס להיבטים המעשיים והמוסריים שבהפצצת ערי גרמניה.

דאגרמן היה סופר פורה ומצליח, עד שב-1954, בהיותו בן שלושים ואחת, שם קץ לחייו. כתיבתו בספר זה רהוטה, מדויקת ומנומקת, אבל התקשיתי מאוד לגייס את החמלה שביקש. כן, ילד רעב שחי במרתף מוצף הוא ילד שסובל על לא עוול בכפו, אבל הניתוק בין מה שקורה בהווה של הספר לבין מה שקרה באותו המקום בדיוק שנה ועשור קודם לכן הוא בלתי אפשרי. וזהו בדיוק מה שחורק בספר הזה. כולו הווה מנותק. הדבר בולט במיוחד בפרק שבו הוא מספר על רכבת המגורשים, תושבי עיר גרמנית שעברו במהלך המלחמה לכפרי בוואריה, וכעת גורשו על יד הבווארים חזרה אל עירם. דאגרמן מתאר את מצבם העגום של המגורשים שנאלצים לחיות בתוך רכבת, שאינה ראויה אפילו להובלת משאות ובעלי חיים. אנשים סביבו מביעים תסכול: "היית מאמין, בני אותו עם מגרשים זה את זה. גרמנים נגד גרמנים. בעינַי זה הנורא מכול." אבל אף מילה על צחוקו הציני של הגורל, ועל העובדה שאותם אנשים לא אמרו את המשפט הזה כשיהודים-גרמנים נדחסו לרכבות. באותה רוח, כשהוא מבקש לטעון כי כשאנשים אומרים שהיה טוב יותר בתקופת היטלר – כי רעב עם שתי פרוסות לחם ליום גרוע יותר מרעב עם חמש פרוסות – הם אינם בהכרח אוחזים בדעות נאציות, הוא מתעלם בחוסר אלגנטיות מדעותיהם בשנים קודמות. "המצוקה הגרמנית היא קולקטיבית, בה בשעה שגילויי האכזריות הגרמנית, למרות הכול, אינם כאלה", הוא כותב, למרות שהוא מתאר באותה נשימה גם איכרים גרמנים שחיים ברווחה יחסית ובורגנים שכבר התאוששו.

ובכלל, לגורלם של היהודים אין כמעט זכר בספר, למעט בפרק על תהליך הדה-נאציפיקציה שהוא שם ללעג, חלקית בצדק. מי שלא בקיא בהיסטוריה יכול להסיק שהדבר הגרוע ביותר שקרה ליהודים באותן שנים הוא שלא היו נחמדים אליהם. אם מוזכרים בספר מחנות ריכוז, ההקשר הוא פוליטי, לא גזעי.

אז כן, היתה הצדקה לשיקומה של גרמניה למרות פשעיה, וכן, לא כולם היו נאצים, ונכון, יש לשמור על "ערכים המושתתים על כבוד לפרט אפילו אם הפרט הזה הפסיד את אהדתנו, ועל חמלה, כלומר היכולת להגיב לנוכח הסבל, בין שהוא מוצדק בין שלא". אבל צמצום הספקטרום להווה בלבד הוא בגדר עיוורון והיתממות, והוא זועק במיוחד כשהוא מגיע ממי שניחן בבירור בעין בוחנת ובכושר אבחנה לפרטים ולתהליכים.

לכן, למרות כתיבה טובה, ולמרות הדיון המוסרי שהוא עשוי לעורר, לא אוכל להמליץ על הספר.

Stig Dagerman – Týsk Höst

אפרסמון

2022 (1946-7)

תרגום משבדית: דנה כספי

לאורו הבוהק של היום / אדוארד רייכר

כותרת משנה: יומנו של רופא יהודי בפולין 1939 – 1945

אדוארד רייכר, רופא עור יהודי פולני, ניהל חיי שגרה עם אשתו פולה ובתם הפעוטה עד ה-1 בספטמבר 1939, יום פרוץ מלחמת העולם השניה. שני אחיו, שחשו כי האדמה בוערת תחת רגליהם, עלו עם בני משפחותיהם לארץ-ישראל. אדוארד בחר להשאר כדי לא לנטוש את אביו המזדקן. אחותם של השלושה נרצחה יחד עם בני ביתה, ואדוארד עם מי שנותרו נאלץ לנטוש בית מרווח וקליניקה פעילה, ולעבור לצפיפות ולתנאי החיים הקשים מנשוא של גטו לודז'. משום שנרדף אישית על ידי רומקובסקי (שאותו הוא מתאר ללא כחל ושרק כפדופיל, כמגלומן וכמטורף) וחשש לחייו, נאלץ לעזוב את אביו בגטו, ולעבור עם אשתו ובתו לורשה. כשהבין שאיש מהם לא ייצא חי מגטו ורשה, העדיף לחיות עם תעודות מזויפות בצד הארי של העיר. את זכרונותיו מן השנים הללו כתב במחבוא לקראת שחרורה של פולין, אך הדפים אבדו (במהלך ההתקוממות של ורשה ב-1944, ולא במהלך ההתקוממות של גטו ורשה, שארעה למעלה משנה קודם לכן, כפי שמצוין בטעות על הכריכה). שנים אחרי המלחמה כתב אותם מחדש, וסיפר גם על החזרה לעירו הריקה מחברים ומקרובים, ועל העדויות שמסר במשפטיהם של פושעים נאצים. הזכרונות ראו אור רק למעלה מעשור אחרי מותו.

בדברי הסיום כותב רייכר כי כתב את הדברים לא משום שהוא מבקש נקמה, ולא משום שהוא מסרב לסלוח. נהפוך הוא, הוא מבקש להמנע משנאה, ומטרתו היא לדווח על הדברים לצעירים, כי בכוחם לממש את מה שדורות רבים הזניחו: ללכת בדרך של הומניזם צודק ובר-קיימא. אולי דווקא משום שאינו כותב בזעם, עוצמת העלבון וחוסר האונים שחש זועקת, ומעשי החסד שזכה להם מוארים באור יקרות. מצד אחד מעשי סחיטה והלשנה שהותירו אותו מוכה וחסר כל. מצד שני אנשים שלטוב לבם הוא חב את חייו, ביניהם נסיכה – אניילה וורונייצקה – וזונה – רוז'ה חמילבסקה – שהוכרו כחסידות אומות עולם. מצד אחד חברים ותיקים שהפנו לו עורף, והוא תהה אם הפכו את עורם בשל תהפוכות התקופה, או שהנסיבות חשפו את טבעם האמיתי. מצד שני מכרים שזיהו אותו, והפעילו את סמכותם כדי לאפשר לו לחמוק מן השלטונות. מצד אחד חייל גרמני, שבא לבקש עצה רפואית, והפך למגן המשפחה. מצד שני הרמן הפלה, שנזקק אף הוא לרופא עור, והמשיך למלא את תפקידו המפלצתי בהשמדה. היה מקום לתושיה וליוזמה בנסיון להשפיע על הגורל, אך החיים היו תלויים על בלימה, נתונים לחסדם של המזל ושל גחמות המקריות.

את כל אלה ועוד מתאר רייכר במפורט, בחִיּוּת עזה, בהכרת תודה על גילויי החסד, ובתמיהה אינסופית על ההתפרצויות של הרוע ושל השנאה האנטישמית העיוורת והמעוורת. בפרק מכמיר לב בסיומו של הספר הוא מספר על השיבה ללודז', על שיקום בית הכנסת שהקים אביו, ועל ההבנה הקרה שנוף ילדותו ובגרותו הפך זר ומנוכר.

לספר מצורף מבוא מאת בתו של אדוארד, שכילדה הופרדה לתקופה מסוימת מהוריה ונמסרה למוסד בתקווה להציל לפחות נפש אחת מן המשפחה. נכדו של אחד מאחיו של אדוארד, שיזם את התרגום לעברית, הוסיף אף הוא מאמר קצר, המתאר את גורלם של האחים ושל צאצאיהם. המתרגמת כתבה על הקשר האישי שלה לזכרונות כבת לאם ניצולת שואה ונכדה לסבתא שנרצחה, שתיהן ילידות לודז'.

אישיותו של הכותב, ונקודת המבט הבהירה שלו, מייחדים את הזכרונות הללו, והם מומלצים מאוד לקריאה ולתשומת לב.

W Ostrym Świetle Dnia – Edward Reicher

מטר

2022 (1989)

תרגום מפולנית: נורית לימור

האחים בילסקי / פיטר דאפי

כותרת משנה: סיפורם של שלושה גברים שלחמו בנאצים, הצילו 1,200 יהודים, והקימו כפר יהודי במעבה היער

קורותיהם של האחים ביֶלסקי בתקופת מלחמת העולם השניה הם סיפור נדיר של הישרדות, של תושיה ושל הצלה. טוביה, עשהאל וזוס, בשנות השלושים לחייהם, יחד עם אחיהם הצעיר מהם אהרן, הקימו יחידת פרטיזנים ביערות בלרוס, ששמה לעצמה שתי מטרות. האחת, מאבק בנאצים ובעוזריהם המקומיים. השניה, חשובה לא פחות, אולי אף יותר, הברחת יהודים מן הגטאות והבאתם אל היער לשם הגנה. טוביה, המנהיג הכריזמטי, הכריז חד-משמעית כי הוא מעדיף שביחידה תהיינה נשים יהודיות זקנות במספר העולה על זה של הגרמנים שיעלה בידו להרוג. היחידה, שתחילתה בגרעין משפחתי מצומצם, צמחה עם השנים, למרות הקשיים והסכנות, עד שבעת השחרור מנתה אלף מאה וארבעים יהודים. אם מונים איתם גם את אלה שעזבו קודם לכן, מדובר במבצע הצלה יחודי שחילץ מידי הנאצים למעלה מאלף ומאתים איש.

האחים איבדו את הוריהם וחמישה מאחיהם שנרצחו. זוס איבד למרצחים את אשתו ואת בתו התינוקת שאותה אפילו לא זכה לפגוש. בהשראתו של טוביה עברו האחים להסתתר ביער, והחלו בפעילויות להצלה ולמאבק. הם נדרשו לערמומיות, לתושיה ולעירנות אינסופית כדי לתמרן בסביבה בה שהו. הגרמנים רדפו אחריהם, האיכרים לא התלהבו לחלוק איתם את מזונם, הפרטיזנים הסובייטים ביקשו לעצב אותם על פי הדוקטרינה שלהם. הם היו חייבים להיות בריונים ורחומים, לוחמים אקטיביים ומסתתרים דוממים. לעתים קרובות מדי נאלצו להתמודד גם עם התנגדויות בתוך המחנה. בתוך היער, בקור ובבוץ, שיכנו את אנשיהם בתוך שוחות שהפכו לבתים, שאותם נאלצו מדי פעם לנטוש ולבקש מקום בטוח יותר. במקום האחרון בו שהו הקימו ישוב פעיל, שכלל בתי מלאכה, אשר שירתו את היחידות הסובייטיות באזור, בתי-ספר ומפעלי תרבות. בלב האזור הכבוש, כשהגטאות הקרובים מתחסלים בהדרגה והנותרים בהם חיים במצוקה ובאימה, התקיים לו ישוב יהודי, שניהל חיים של שגרה יחסית, והצליח רוב הזמן להגן על עצמו. המתקפה הקטלנית ביותר על הישוב אירעה דווקא ביום האחרון לפני השחרור, כשקבוצת גרמנים מורעבת פשטה עליו והרגה תשעה אנשים.

אנשי היחידה השתתפו באורח סדיר בפעילויות של הפרטיזנים הסובייטים, הציבו מארבים לשיירות גרמניות, חיבלו ברכבות, והביאו למותם של כמה מאות חיילים. בבתי המלאכה של היחידה שיפצו כלי נשק.

לצד הקשיים, שנבעו בחלקם מאנטישמיות מושרשת, יש לציין שני אנשים שהתייצבו לימינה של הקבוצה. ויקטור פנצ'קוב, מפקד יחידת פרטיזנים, שהאמין תחילה לעלילות על יחידת בילסקי, הפך לשותף ולחבר תומך. קונסטנטין קוזלובסקי, איכר מקומי, העמיד את ביתו ואת משפחתו, ללא תמורה כלשהי, לרשותם של היהודים, החביא אותם אחרי שברחו מהגטאות ועד שמצאו מקלט ביער, ופעל לרווחתם הפיזית והמורלית. הוא ושני בניו הוכרו כחסידי אומות העולם.

את סיפורם של האחים הזדמן לי לשמוע מפעם לפעם. על סיפור דומה, שארע לא הרחק משם, לא שמעתי מעולם. הוא מוזכר בספר באמרת אגב, וראוי להזכר ברבים. שלום זורין, נגר יהודי ממינסק, הקים "ישוב" דומה לזה של ביילסקי, תחת אותם עקרונות שראו בהצלה יעד ראשון במעלה. שמונה-מאות יהודים ניצלו בזכותו.

פיטר דאפי, עיתונאי אמריקאי, שמע על האחים ביילסקי באקראי בעת שאסף חומר למאמר בפולין. סיפורם היחודי הצית את דמיונו, הוא מצא את קרוביהם בברוקלין, והחל לחקור לעומק את קורותיהם. בספרו הוא מתאר אותם ללא כחל ושרק, על מעלותיהם הרבות וגם על חסרונותיהם, כולל כמה מעשים שנויים במחלוקת שביצעו בקשיחות, שלאחדים נראתה הכרחית להישרדות ולאחרים מופרזת. בעיניו, וגם בעיני, התנהלותם במבט כולל הרואית ואלטרואיסטית, וראויה מאוד להיות מסופרת ונוכחת בזכרון.

טוביה, זוס ואהרן הגיעו בדרך לא דרך לארץ-ישראל. עשהאל, שנענה לקריאה להתגייס לצבא האדום, נהרג בקרבות מול הגרמנים הנסוגים. בתו, הסופרת עשי ויינשטיין, שנקראה עשהאלה על שמו, נולדה אחרי שנהרג. טוביה, שיכול היה להיות איש ציבור, בחר בחיים של אלמוניות כבעל מכולת ואחר-כך כנהג. שלושת האחים היגרו בשנות החמישים לארצות-הברית, שם התגורר אחד מאחיהם שעזב לפני המלחמה. אחרי מותו זכה טוביה להכרה ממדינת ישראל כשנקבר בטקס צבאי מלא בהר המנוחות.

"האחים בילסקי" הוא ספר מרתק על פרשה מרתקת. מומלץ בהחלט.

The Bielski Brothers – Peter Duffy

כנרת זמורה ביתן דביר

2006 (2003)

תרגום מאנגלית: ג'וד שבא

הנער מבורמה / ביי בנדלה

אביו של הסופר והבמאי הניגרי ביי בנדלה שירת ביחידת הצ'ינדיטים, שהוקמה בידי אורד וינגייט כדי להלחם ביפנים שפלשו לבורמה במלחמת העולם השניה. בהתבסס על זכרונותיו של האב ועל מחקר שערך, כתב בנדלה את סיפורם של החיילים האפריקנים השחורים ביחידה הבריטית. מרבית הדמויות בספר בדויות, מיעוטן מבוססות על דמויות אמיתיות.

עלי בננה, עוד לא בן ארבע-עשרה, הצטרף ליחידה משום שהחברים היחידים שלו, קרובים יותר מאחים, התגייסו. מגיל שבע עבד כשולית נפח, והוכה על ידי מעבידו על בסיס קבוע. הוא זייף את גילו והצליח להסתיר אותו עד שהגיע אל החזית, כשכבר היה מאוחר מדי להחזיר אותו אל ביתו. מפקדו הישיר התגייס אף הוא כדי להמלט ממצוקה, אחרי שנים שבהן אולץ לעסוק בקבצנות כדי לשלם עבור לימודיו אצל מלמד שהיכה את תלמידיו העניים. למרות רקע שונה מזה של החיילים האחרים, שפה זרה, וריחוק מן הפוליטיקה הבריטית, המתנדבים הניגרים הפכו ללוחמים מן השורה. מצוידים בקמעות – מוסלמים או שבטיים – ונוחים להתרשם מן הסממנים החיצוניים של השירות הצבאי, יצאו לבורמה, שם המתין הגיהינום.

חשיבותם של הצ'ינדיטים, כך למדתי מהספר וממקורות ברשת, היתה שנויה במחלוקת. בחלקו כנראה משום אישיותו של וינגייט, טיפוס מוזר למדי, חריג בנוף הצבאי הבריטי, בעל חשיבה בלתי קונבנציונלית שהקנתה לו יריבים. מי שגאלו את המוניטין של היחידה היו דווקא האויבים היפנים. זכרונות שכתבו גנרלים יפנים העידו על המבוכה ועל הפגיעה הקשה במורל שהנחיתו עליהם הצ'ינדיטים, ששברו את המיתוס לפיו הבריטים אינם מסוגלים להלחם בג'ונגל כמו היפנים שהצטיינו בכך. ההגנה העיקשת של היחידה על שורת מעוזים, וההתקפות היזומות של חייליה על היפנים מנעו את פלישתה של יפן להודו.

בנדלה מיטיב לתאר את אימי המלחמה, את החיים תחת מתקפות בלתי פוסקות בתנאים הבלתי נסבלים של הג'ונגל, כשהם סובלים ממלריה וממחלות אחרות, ניזונים במידה בלתי מספקת, והמוות מרחף מעליהם. הוא מתאר גם את הנחישות, את הדבקות במשימה, ואת הרעוּת שצמחה בין הלוחמים. במפתיע, ומן הסתם לא במקרה, הספר שופע רוח טובה, תום נעורים, ואפילו הומור. גיבוריו, כולם צעירים, הם גברים בעת קרב ונערים בשאר הזמן, והניגוד בין התמימות לאימה צובט לב.

למרות שמסופר כאן על יחידה של חיילים שחורים תחת פיקוד של מפקדים לבנים, הסופר נמנע כמעט לחלוטין מהתיחסות לקונפליקט הנלווה לגזענות. האזכור היחיד לכך מגיע מן הצד היפני, כשחייליו צועקים מעבר לגדר, "אדם שחור! האדם הלבן הוא לא חבר שלך. האדם הלבן מדכא אותך. למה לך למות בשבילו?". המתנדבים הניגרים אינם נותנים דעתם על הדברים.

בנדלה פתח את הספר בפרולוג המתאר את נסיון ההתאבדות הכושל של וינגייט בקהיר, בשל צירוף של מחלה והשפעת כדורים ומצב נפשי מעורער. הפרולוג שלח אותי להעמיק את ההיכרות עם וינגייט, שאת הפרק הארץ-ישראלי שלו הכרתי ואת הפרקים האחרים פחות. יחד עם זאת, מבחינה ספרותית הוא אינו נדבק להמשך העלילה, ותמהתני מדוע צורף אליה. ואם אני כבר תמהה, אעיר גם על תמונת הכריכה הפסטורלית שאינה משקפת את התוכן.

בנדלה מספר פרק מרתק מן המלחמה, ומעניק את הכבוד הראוי לאנשי בריגדת הרעם, היחידה הניגרית של הצ'ינדיטים. את הספר הוא מקדיש לחמש-מאות אלף חיילי משמר הגבול המלכותי של מערב אפריקה ורובאי המלך האפריקנים אשר שירתו בצבאות בעלות הברית במהלך המלחמה.

נוגע ללב, קשוח ומומלץ.

Burma Boy – Biyi Bandele

כנרת זמורה ביתן דביר

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

אשכב לישון בצהרים / סטיבן האגרד

כותרת משנה: מכתב מחייל אל בניו

ביום 24 ביוני 1940, היום בו חתמה צרפת על הסכם שביתת נשק שמסר אותה בידי גרמניה הנאצית, כתב סטיבן האגרד מכתב לבניו. האגרד, שחקן, סופר ומשורר בן עשרים ותשע, פציפיסט שהתרחק מן הפוליטיקה, גילה, כך הוא כותב, שאינו יכול להחזיק בעמדה מתבדלת נוכח הרֶשע המאיים על העולם. "אני מאמין שאין בעיה דוחקת יותר לתרבות בת זמננו מאשר בעיית ה"בלתי נלחם" – ויהא זה מתוך שכנוע פנימי, מתוך פחדנות או מתוך בוגדנות – שכל מדינה מאמצת אל חיקה באמון שכזה כיום", כתב וקיים בגופו. אשתו ושני בניו הפעוטים הורחקו מאנגליה לארצות-הברית, והוא עצמו נותר בלונדון, ממתין להצבה בשורות הצבא.

"אשכב לישון בצהרים" הוא משפט מתוך "המלך ליר" של שייקספיר, שבו שיחק האגרד את תפקיד השוטה, התפקיד האחרון לפני שבחר להתגייס. "איני יכול שלא לחשוב על המשמעות הרת האסון של השורה כשאני חושב על ירידתו חסרת הדרמה של השוטה מהבמה ברגע שבוודאי היה הצהריים של חייו, גם אם לא של גורלו. זו הסיבה שבחרתי בשורה ככותרת לספר זה".

האגרד, שחושש שלא ייצא חי מן המלחמה, מציג בפני בניו את עצמו, את התלבטויותיו, את תפיסת עולמו. הוא תוהה באיזה עולם יחיו השניים כשיקראו את דבריו. בעת הכתיבה הוא פסימי – "אני מתוודה שאינני רואה דבר מעבר לקדרות" – אבל מכיוון שיש לו "אמון בטוב המולד של האדם וביכולתו של האדם להגיע למעלת אלוהות", הוא מבקש להאמין שבניו יחיו בעולם טוב יותר.

האגרד כותב על האמנות, על האופן בו גידלו אותו ועל האופן בו ביקש לגדל את ילדיו. הוא מיצר על כל שהוא עתיד להפסיד בשני התחומים, על כל מה שלא הספיק לעשות. הוא חרד מפני ההיטלריזם, ובז לעצמו על שלא נקט צעדים אקטיביים לעצור אותו. לבניו הוא מנחיל ספקנות, ומציע להם "אל תקבלו דבר, אל תאמינו בדבר עד שהאמונה תכפה את עצמה עליכם, תדחק את שורשיה לכל נבכי תודעתכם ותיעשה לחלק מהותי מדרך המחשבה שלכם". הוא יוצא למלחמה לא מתוך תחושת התעלות, אלא מתוך תחושת כורח, ומעיד על עצמו כי הצעד שבחר הוא "העלאת קורבן מרצון, אפילו בחדווה".

אחרי כשנה וחצי של שירות, האגרד הלך לעולמו. כריסטופר האסל, חברו של האגרד, כתב מבוא ביוגרפי לספר, ובו התייחס גם לאובדן: "חודשים מעטים אחרי שהחל לעבוד במחלקת הלוחמה הפוליטית מצא את מותו, ב־25 בפברואר, 1943. בן שלושים ואחת היה במותו. האויב שקיווה שהנה ינצח במלחמה הרוויח מכך מעט מאוד, אני משער. ימי השלום שיבואו הם שיספגו את המכה".

התרשמתי מדמותו של האגרד, כפי שהצטיירה מדבריו ומדברי חברו. הוא הצטייר כאדם מצפוני, נחוש, כן ודבק במטרה. ההתרשמות הזו התערערה במידה מסוימת כשהתברר שהאיש שביקש להתנקש בהיטלר, או לפחות לתרום למפלה הגרמנית באמצעות התגייסות לצבא, התאבד בעיצומה של המלחמה בשל אהבה נכזבת לאשה מצרית נשואה. אין שופטים אדם במשבר, ואיש אינו יודע אם ועד כמה ערער אותו השירות, אבל סופו עומד בסתירה צורמת לכתיבתו. למרות זאת, מעניין לקרוא את המכתב, לקבל עדות בגוף ראשון בזמן אמת על אוירת התקופה, על הפחד ועל הבלבול, וגם על התקווה.

למכתב צורפו מספר שירים שכתב האגרד, חלקם נבחרו לספר על ידי אלמנתו ואם בניו. ארז וולק תרגם היטב, והצילום שצילם יואב רייס לעטיפה נאה והולם.

I’ll Go to Bed at Noon – Stephen Haggard

אפרסמון

2022 (1944)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

הנשר נחת / ג'ק היגינס

כשג'ק היגינס ביקר בכפר האנגלי סטאדלי קונסטבל, הוא גילה באקראי מצבה מוסתרת שעוררה את סקרנותו. נסיונותיו לדובב את אנשי המקום נתקלו בשתיקה עוינת, שגרמה לו לפצוח במחקר עצמאי לחשיפת התעלומה. במשך שנה נבר בפרשיה עלומה, ובסופה שב לשוחח עם הכומר המקומי, והפעם זכה לשיתוף פעולה.

בששה בנובמבר 1943, כך על פי ממצאיו של היגינס, נחתה קבוצת חיילים גרמנים בחופי אנגליה, לביצוע משימה פרי הגותו של הימלר. ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל התעתד להגיע בחשאי אל הכפר למנוחת סוף שבוע בטרם ישוב להנהיג את המדינה בתקופה הקשה שעברה עליה, והימלר ביקש ללכוד אותו, חי או מת. קולונל מקס ראדל, עוזרו של האדמירל קנריס (שהוצא להורג כשנה וחצי אחר-כך בשל מעורבותו בקשר לרצוח את היטלר), גויס על ידי הימלר לתכנן כיצד תצא המזימה אל הפועל.

חבורה מגוונת התקבצה יחדיו, ביניהם גיבורי מלחמה גרמנים, בריטי שהאמין שעל גרמניה לנצח, דרום-אפריקאית ששנאה את הבריטים בכל לבה בעקבות מלחמת הבורים, ואיש מחתרת אירי. צ'רצ'יל, כידוע, לא נחטף, והספר מתאר יום אחר יום את השתלשלות העניינים שהביאה לכשלון.

יש אנשים רעים בספר – הימלר ואנשי הגסטפו. אבל כל השאר, החיילים בשטח, משני צדי המתרס, מתוארים באותו האופן, ללא קשר לצד שאותו הם משרתים. מול היחידה הגרמנית ניצבת יחידה אמריקאית, שבאה להתאמן באזור, ושתיהן יחד מורכבות מבני אדם פטריוטים, מסורים למדינה אליה הם משתייכים, ובעיקר מסורים זה לזה. למרות הבדלי ההשקפות והאינטרסים המתנגשים, שורר כבוד הדדי בין החיילים, שאמנם אינם דוברים את אותה השפה אבל דוברים את אותם ערכי הרֵעוּת והלהט בעודם מתאמצים להרוג אלה את אלה. קל לשכוח בעת הקריאה, ועובדה זו צורמת מאוד, מי מהם משרת את המשטר הנאצי ומי מגן על העולם מפניו.

"הנשר נחת" הוא ספר דינמי, כתוב לא רע, שאף עוּבַּד לסרט עתיר כוכבים. הפריעה לי מאוד העובדה שהסופר לא טרח לצרף אחרית דבר שתפריד בין אמת ובדיה. יתרה מזו, במבוא לספר הוא אף כותב: "לפחות חצי מן המסופר כאן מורכב מעובדות מוסמכות, מתועדות, היסטוריות. הקורא יצטרך להחליט על דעת עצמו מה מבוסס על ניחוש ומה על דמיון". הקוראת הח"מ סבורה שכשמדובר בספר היסטורי, או מבוסס היסטוריה, זהו תפקידו של הסופר.

The Eagle has Landed – Jack Higgins

זמורה ביתן מודן

1976 (1975)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

הנשמות השקטות / מלאני גויאר

לוֹאיק פורטבן, בן שלושים וחמש, נאלץ לעבור טיפול פסיכולוגי לאחר שהיכה את עמיתו לעבודה ששכב עם אשתו. מכיוון שהוא בעיצומו של תהליך גירושין, הוא עובר לגור עם אמו אנאיס ועם אחיו הצעיר. שתי התוצאות האלה של בגידת אשתו גורמות לו לחוש תלוש, ולכן כשאמו מציעה לו לצאת לשבוע לכפר הולדתה, ולהכין את בית סבתו למכירה, הוא – טיפוס פריזאי מובהק – נענה.

כנהוג בספרים רבים מדי לאחרונה, עד כדי שחיקה, העלילה מתנהלת בשתי תקופות במקביל – 1943, שנת מפנה בחייה של אלואיז, הסבתא שאותה לואיק כמעט ולא הכיר, ו-2012, השנה בה לואיק נובר בחפציה ובמסמכיה, וחושף סודות משפחתיים. במפגש הראשון עם תושבי הכפר הוא לומד שראשה של אלואיז גולח בתום הכיבוש הגרמני, אות וסימן להתרועעותה עם הכובשים. מכתביה, וכמה שיחות עם אנשים שהכירו אותה, מגלים, אלא מה, שהדברים אינם כפי שהם נראים, כי מי כבר מגלה סודות מבישים בספרים קלישאתיים-תבניתיים מתקתקים?

אל התערובת נמסכת, כמקובל, פרשת אהבה חדשה, במקרה זה עם שוטרת מיוסרת שמצטרפת לחקירותיו של לואיק. גם קמצוץ פמיניזם מתווסף לעלילה, לצד אמירות בנאליות על כפר-עיר, בנסיון לייצר ערך מוסף. אבל הכל תפור ברשלנות, הערפל סביב התנהלותה של אלואיז, כדי ליצור מתח, מיותר, ומי שמבקש לפחות ללמוד מעט היסטוריה מקומית יתאכזב.

חבל.

Les Âmes silencieuses – Mélanie Guyard

אריה ניר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק