לוטסיה / פייר אסולין

אדואר קיפר, הממונה על הבטחון במלון לוטסיה בפריז, מספר את קורותיו של המלון משנות השלושים של המאה העשרים ועד אחרי מלחמת העולם השניה. אדואר הוא איש צללים – "ניחנתי מן הסתם בכשרון להציב את עצמי בשוליים", הוא מעיד על עצמו – שוטר בנשמתו, אין במלון דבר הנסתר מעיניו. בחלקו הראשון של הספר – "העולם של פעם" – הוא מתאר את החיים השגרתיים במלון, ואת אורחיו הידועים יותר או פחות. הארועים בגרמניה מתחילים לחלחל אל לוטסיה, כשכמה מן המהגרים הבולטים ממנה משתקעים במלון, וכשחיכוכים מתגלעים בין אורחים משתי המדינות. חלקו השני של הספר – "במשך הזמן הזה" – נפתח ב-15 ביוני 1940, כשהאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני, מפקיע אותו, וקובע בו את משכנו. חלקו השלישי – "החיים שאחרי" – מתרחש אחרי השחרור, כשהמלון מופקע שנית, והפעם כדי לשמש כמרכז קליטה למגורשים ששבו אל ארצם.

חלקו הראשון של הספר, הנינוח מבין השלושה, מעניק הצצה אל החברה הצרפתית של התקופה, עוסק בפכים קטנים מחייהם של אישים דגולים (אוהבי ספרות ייהנו לפגוש כאן סופרים רבים), ומציג בהרחבה את דמותו של המספר. אדואר הוא יליד אלזס, חצוי בין התרבות הגרמנית והצרפתית. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה היה לוחם בחפירות ונפצע, מפעמים בו. הוא איש של ערכים מוחלטים, סבור כי "ללא כבוד אינך ולא כלום". מכיוון שתפקידו מחייב אותו להתמצא בכל נבכי המלון, הוא מנהל כרטסת מפורטת על כל אורחיו ועל כל עובדיו, ומכיר כל פינה. המלון הוא ביתו וחלק בלתי נפרד מאישיותו. במידה רבה הוא הזכיר לי את סטיבנס, רב המשרתים ב"שארית היום", שניהם מתמזגים באופן מלא עם תפקידיהם, ומזדהים הזדהות מלאה עם מקום שירותם. הדבקות של אדואר בערכיו תעמוד במבחן בתקופת המלחמה.

רבים מעובדי המלון פוטרו לאחר הכיבוש, אך אדואר נותר בתפקידו תחת מגבלות. הוא נאלץ לשמש כמתורגמן, התנועה שלו במלון הוגבלה במידה מסוימת, אבל למרות סלידתו מן הכובש ומן הכיבוש, המשיך למלא את תפקידו נאמנה, כי "אין זה משנה מה אתה עושה, כל עוד אתה עושה זאת על הצד הטוב ביותר, תוך הצטיינות ובתכלית השלמות". בעת עימות עם מנהל החשבונות של המלון, שהיה מתנגד פעיל, אף טען כי "אסור היה לתת להם [לגרמנים] להכנס, אבל עכשו זה מאוחר מדי, הם פה… היטלר נבחר לקנצלר ופטן השיג יפוי כוח. כל זה באופן ד-מו-קר-טי ו-חו-קי", וישלכבד את החוק, "כן, החוק כביטוי של הרצון הכללי". אמונתו המוצקה התערערה מעט כשאולץ להרים עם הגרמנים כוסית לחגוג את פתיחת מבצע ברברוסה, והוא החל שואל את עצמו כמה רחוק יכול אדם ללכת בלי לאבד את תום לבו. כשאילצו אותו הגרמנים לנגן בקרן היער שלו, למרות שנדר לו לעשות זאת עד שיחזרו החברים שאיתם נהג לנגן, נשבר בו משהו. כמו חלקו הראשון של הספר, גם החלק השני מספר על החברה הצרפתית, על שיתוף הפעולה עם הגרמנים, על האופורטוניסטים ששגשגו על הקרקע שסיפקה המלחמה – אנשי שוק שחור, תאבי כוח – וגם על אלה שהתנגדו.

שני החלקים הראשונים עתירי ידע וכתובים היטב, אבל הם נמוגים מעט מול עוצמתו של החלק השלישי, ונראה לי שבעיקר בגינו נכתב הספר. מלונות פריז, שהופקעו קודם לכן על ידי הגרמנים, הופקעו כעת על ידי בעלות הברית והשלטונות הצרפתים. "כאילו היה בכוחה של הסבת המלון למרכז קליטה לנקותו מהכתם השחור של הכיבוש. כפרה זו, שהוצעה בלי שאיש ביקש אותה, חוללה הזדמנות היסטורית בלוטסיה […] לוטסיה היה המלון היחיד שנגאל מהפקעה בזויה אחת על ידי הפקעה שאין ראויה ממנה". אדואר היה מעורב בתהליך הקליטה של המגורשים, בשל הצורך לזהות מתחזים שניסו ליצור לעצמם זהות חדשה ולהסתיר את פשעיהם. משום קרבתו לארועים הוא יכול לתאר את תהליכי קבלת ההחלטות סביב הקליטה של החוזרים, יהודים ופעילים פוליטיים שגורשו או חיילים שנשבו. הוא מספר כיצד תהליכים שגובשו מבלי לדעת מה עבר על החוזרים, נאלצו להשתנות כדי לטפל באנשים ברגישות המתחייבת. הוא מחלץ את הסיפורים הפרטיים מתוך הגוש ההומוגני לכאורה, ומזכיר אנשים בשמם – ולעתים גם במספר שנחקק בהם – מציב יד זכרון. הוא מיטיב לתאר את ציפיית המשפחות שהתגודדו יום אחר יום בשערי המלון בהמתנה ליקיריהם, את היאוש הגורף, את התקווה, וגם את האושר הנדיר של האיחוד. הוא מתאר כמה מן הדמויות של העוסקים בקליטה, ביניהם שלוש נשים שצלחו את הכיבוש בגבורה ובהסתכנות עצמית. ניכר שהוא מעורב רגשית בכל אחד ואחד מסיפורי החיים שהוא מגולל, ועומק רגשותיו מדבק.

בשולי הכרונולוגיה של המלון ושל אדואר, מתוארת פרשת אהבים של המספר, והשיבה של המלון לשגרת העבר מלווה בסגירת מעגלים בחייו. אולי ביקש הסופר לשוות לגיבורו פן רך, אבל לספר הוא אינו מועיל. מכיוון שהיבטים אלה שוליים למדי, אין בהם גם משום נזק.

בדומה ל"האחרון לבית קמונדו" גם ב"לוטסיה" פייר אסולין משלב בהצלחה בין פרוזה לתיעוד, יוצא מסיפור פרטי אל סיפורה של תקופה, ומוביל את הספר באיטיות אל שיא מרגש. מומלץ מאוד.

Lutetia – Pierre Assouline

מטר

2007 (2005)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

סודות בית השמפניה / קריסטין הרמל

יוני 2019. ליב, בראשית שנות הארבעים לחייה, מוצאת עצמה על סף חיים חדשים, שאין לה מושג כיצד יתנהלו. זה עתה התגרשה, לאחר שבעלה התאהב באשה אחרת, ונכנסה לדירה חדשה שעדיין לא סידרה. את עבודתה נטשה שנה קודם לכן, על פי עצתו של בעלה, כדי להתמקד בטיפולי פוריות. בעודה מנסה לאסוף את עצמה מופיעה על סף דלתה סבתה אדית, תושבת צרפת, אשה נמרצת בת תשעים ותשע, מורה לה לארוז מזוודה, ועולה איתה על מטוס לפריז. מה שנראה תחילה כחופשה לצורך התאוששות מתגלה כמסע אל עבר מיוסר ואפוף סודות.

במשולב עם התרחשויות ההווה מסופרים ארועים שארעו בצרפת בשנות מלחמת העולם השניה. בוִיל דומאנג' שבאזור שאמפן, אינס ומישל מייצרים שמפניה יחד עם תיאו, היינן השכיר, ואשתו סלין. שגרת חייהם משתבשת כשהגרמנים פולשים לאזור. סיפורם הוא סיפורו של האזור כולו, ואולי של צרפת בכלל: ההתלבטות כיצד להגיב לדרישות הכובשים, הגבול הדק שבין הבלגה לשיתוף פעולה, הרזיסטאנס, היחס ליהודים, האומץ לפעול וגם הבחירה להשאר מתחת לרדאר. בכל אלה משולב הסיפור האישי של הארבעה, מערכות היחסים הזוגיות, הנסיון להמשיך בשגרה וההכרח לנקוט עמדה. העבר וההווה נקשרים עבור הקוראים בשלב מוקדם בעלילה, כשמתברר שאינס היתה חברתה הטובה של אדית. ליב, לעומת זאת, נשארת בערפל כבד כמעט עד הרגע האחרון.

מספריה של קריסטין הרמל קראתי רק את "המתיקות שבשכחה", ו"סודות בית השמפניה" הוא במידה רבה שכפול שלו. אשה תקועה באמצע חייה, סבתא רוצה-לא-רוצה, או לא יכולה, לספר על העבר, אמריקאית חושפת סודות משפחתיים באירופה, ארועים מתקופת מלחמת העולם השניה משליכים על ההווה, יחסים זוגיים סבוכים ואהבה מושיעה. אבל בעוד הספר הראשון היה מרגש לכל אורכו, והדמויות היו אמינות, כאן נדמה שהסופרת נפלה לתוך כל פלקטיות אפשרית. דוגמא בולטת, אחת מרבות, היא פרשת יחסיה של ליב עם ז'וליאן השרמנטי. היא סבורה שהוא נשוי, הוא, וגם סבתה, מנסים בשתי הזדמנויות לומר לה שלא, ולא מצליחים להכניס מילה. אי הבנות מסוג הרומן הרומנטי.

בצד החיוב, הספר מאיר פרק בהיסטוריה של אזור שאמפן. מופיעות בו דמויות אמיתיות, ביניהן הרוזן רובר ז'אן דה ווג, יצרן שמפניה גדול ומנהיג ברזיסטאנס, ואוטו קלביש הגרמני, שכונה "הפיהרר של היין". לא ברור מן הספר עד כמה היתה ההתנגדות לגרמנים חזקה, אבל מרד קטן שמתואר בספר, בדמות חבלה במשקאות, ושימוש במרתפים ובמערות שתחת הבתים כמקומות מחבוא לפליטים ולנשק, משקפים את מציאות התקופה. ב"הערת המחברת" בסיום, קריסטין הרמל מספרת על המחקר שערכה, ומבחינה בין אמת ובדיה.

עוד בצד החיוב יש להזכיר את חלקו האחרון של הספר. בעוד רובו איטי מדי וצפוי למדי, לקראת סיום הוא הופך עוצמתי ואינטנסיבי, ואת הסודות שנחשפים בו לא צפיתי.

שמו של הספר במקור הוא "אשתו של היינן". יפה עשתה ההוצאה שבחרה בשם פחות בנאלי.

The Winemaker’s Wife – Kristin Harmel

הכורסא

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: ניצה פלד

שורשי השמים / רומן גארי

0770000177578

שנות החמישים של המאה העשרים. העולם המצולק מלקק את פצעיו, מוכה טראומת מלחמות ורצח עם. איך ממשיכים מכאן? באפריקה המשוונית הצרפתית סובב לו מורֶל, לוחם מחתרת צרפתי שנשבה בידי הגרמנים ושהה שנתים במחנות עבודה, ומבקש להאחז ב"שורשי השמים", הערכים הנעלים שניטעו בליבותיהם של בני האדם, כשהוא מנסה לעשות נפשות להגנה על הטבע בכלל, ועל הפילים בפרט. הפילים, הנטבחים בהמוניהם בידי חובבי ציד וסוחרי שנהב, מסמלים בעיניו את החופש. בעצומה, שעליה הוא מבקש להחתים את כל הנקרה בדרכו, ובשיחותיו עם המבקשים לתהות על מניעיו, הוא מסביר: "הם היו בעיני דימויה של חירות ללא מצרים […] שמרנו מכל משמר את דימויה של חירות נפילים זו, של הוד הטבע שאין משלו, ובדרך כלשהי עזר לנו הדבר לשרוד, להשאר בחיים". הוא מסרב להשלים עם גישה תועלתנית לחיים, אלא מנוי וגמור היה עמו לעשות כל מה שביכולתו כדי שהאדם יתעלה מעבר לכך, ויניח לשוליים של יופי שאין עמו יתרון תועלתי או יעילות מוחשית להתקיים עלי אדמות. הוא מוקסם מן העדרים הגדולים, שנוכחותם עמנו ממלאת שמחה את לבו של כל אדם הראוי להקרא אדם. למרות כל מה שחווה הוא מאמין בתמימות ובלב שלם ביכולתם של בני האדם להפגין נדיבות וטוב לב, ולפַנות מקום לבעלי חיים.

רומן גארי, בספר זה, שהנו אחד הראשונים שכתב, חוזר שוב ושוב אל בדידותו של האדם לאחר כל מה שעולל לעצמו, ולצורך הנואש שלו בחום ובידידות. מורל כותב בעצומה: "האדם הגיע על פני כדור הארץ לנקודה שבה הוא זקוק לכל האהדה והידידות שיוכל למצוא, ובבדידותו הוא נזקק לכל הפילים, לכל הכלבים, לכל הציפורים", קביעה שבאופן כזה או אחר נוכחת בכל ספריו של גארי. בספר מאוחר יותר, "כלב לבן", המבוסס על פרק מן הביוגרפיה שלו ושל אשתו, כתב, "זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד". גיבוריו של "שורשי השמים" גוררים אף הם את אשליותיהם, חלקם אומרים נואש, חלקם אינם רוצים להפטר מהן, וכולם מבקשים חום וידידות.

סביב מורל רוחשות מספר דמויות. תומכיו מייחלים להצלחתו, לא בהכרח משום אהבת הפילים, אלא משום שמאבקו של מורל מסמל בעיניהם את כל מה שנעלה ברוחו של האדם. מתנגדיו, הציידים וסוחרי השנהב כמו גם אנשי ממשל, רואים בו אדם מסוכן, שונא אדם, אחוז אמוק. ויש המנצלים את הלהט והדבקות של פעילותו לצרכיהם. כזה הוא וייטרי, הרואה בעצמו מנהיג אפריקני, מי שינהיג את האפריקנים אחרי שאירופה תיפול, או למצער תחדל מלשלוט באפריקה. כדי לגייס תמיכה במטרותיו המהפכניות, ומשום שהוא סבור שמורל זוכה לאהדה, הוא מעודד את השמועה לפיה מניעיו של מורל לאומניים ולא הומניים. למורל עצמו אין זה משנה. אולי תחילה האמין שוייטרי פועל אף הוא מאהבת הטבע והפילים, ובכל מקרה כל הנושא הלאומני היה רחוק ממנו, או בלשונו, "אישית, כמובן, אני מצפצף על כל הלאומנים, יהיו אשר יהיו, לבנים כשחורים, אדומים כצהובים, חדשים וישנים. אותי מעניין העיקר: הגנת הטבע". אבל גם כשהוא מבין שהוא מנוצל לצרכיו של אחר, אינו מתנער ממנו. להפך, הוא מודע לכך שכל זמן שהוא מדבר על הומניטריות ועל נדיבות אין לרעיונותיו סיכוי להשפיע, אולם משעה שהנושא הפך פוליטי, הרי הוא נפיץ ומסוכן ומחייב התיחסות, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. לאפריקנים עצמם מאבקו אינו נוגע כהוא זה. מורה אפריקני, שסירב לחתום על העצומה, הסביר: "הפילים שלך אינם אלא רעיון שעלה במוחו של אירופי שבע; זהו רעיונו של בורגני שכרסו מלאה. בשבילנו הפילים הם בשר חי. כאשר תספקו לנו פרות ובקר לשחיטה די צרכנו – נשוב לדבר על כך".

דמויותיו של גארי לעולם אינן נופלות למלכודת הסטראוטיפים, ובמקום שבני אדם אחרים רואים אדם שהביוגרפיה שלו מגדירה אותו, הוא מתעלם מן ה"מובן מאליו" ומן המקובל. מינה, צעירה גרמניה, תומכת ראשונה במעלה של מורל, נדרשת לענות במסגרת חקירה תשובות של כן ולא. התאהבת בברלין בקצין רוסי, למרות מעשי האונס שביצעו הכובשים הרוסים באלפי נשים, כולל בך? כן. הופעת כחשפנית? כן. קיימת יחסי מין עם לקוחות במקומות בהם עבדת? כן. אבל מינה, שמצטיירת מן החקירה כפרוצה ובוגדת, אינה מינה שגארי רואה. בדומה למורל, עברה הקשה, וכל מה שנאלצה לעשות כדי לשרוד, לא הקהו בה את אמונה באצילות ובהגינות. כשהיא אומרת שנענתה להצעת העבודה במועדון בצ'אד, מבלי לשאול יותר מדי שאלות על טיבה, רק כדי לראות ציפורים בבוקר, הסברה מתקבל בספקנות, אבל היא מתכוונת בכך בדיוק למה שמתכוון מורל כשהוא לוחם למען הפילים.

"שורשי השמים" מציג פנורמה מרהיבה של דמויות ושל נושאים. הוא עוסק, בין השאר, בקולוניאליזם ובהשלכותיו ההרסניות, בדרך בה מתגלגלות מהפכות, בלאומנות, בדת ובמסורת מאגית, במעבר מחברה שבטית ללאומית, ועוד, כל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק. כמו ב"כלב לבן", שהוזכר קודם, גם כאן עולמו של גארי אינו נחלק לשחורים ולבנים, וכל אחד מנושאי הספר מטופל בתערובת החמלה-זעם-יאוש-תקווה, שגארי כה מצטיין בה. תיאורי הנוף והטבע מפעימים, והערבה האפריקנית נפרשת מול עיני הקורא במלוא הדרה. מרדכי שניאורסון, שתרגם מן המהדורה הצרפתית על בסיס המהדורה האנגלית שגארי ערך בה תיקונים, העניק לספר תרגום משובח בעברית נאה.

מומלץ ביותר.

Les Racines du Ciel – Romain Gary

כתר

1988 (1956)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

שורשי השמים - יד

 

 

 

 

 

 

Dumela Lodge, Greater Kruger National Park

 

חיי שניים / ויקראם סת

nya2iq5mef2vzxzk

כשהיה ויקראם סת בן שבע-עשרה, בשנת 1969, עזב את בית הוריו בהודו, ועבר ללמוד בלונדון. במהלך שנות לימודיו התגורר בביתם של שאנטי, דודה של אמו, והֶני, אשתו. בשנים שאחר-כך נדד בעולם, אך הקשר ההדוק עם בני הזוג נשמר. "חיי שניים" הוא ביוגרפיה שלהם, משולבת בזכרונותיו של הסופר. תקופת חייהם של שאנטי והני חופפת את רובה של המאה העשרים (שניהם היו ילידי 1908), וסיפורם הפרטי, שהושפע עמוקות ממלחמת העולם השניה, משקף במידה רבה את קורותיהם של בני דורם.

שאנטי היה כספר הפתוח בפני הסופר, בעיקר בערוב ימיו, לאחר מותה של הני. כשויקראם העלה באוזניו את רעיון הביוגרפיה, נענה דודו ברצון, והשניים קיימו שיחות מפורטות ומתועדות, שעליהן נשען חלקו השני של הספר, המוקדש לשאנטי (החלק הראשון, הקצר מבין חמשת חלקי הספר, מתאר את מסכת היחסים בין הסופר לדודיו לאורך השנים). שאנטי, יליד הודו, היה הצעיר מבני משפחתו. הוא נולד מספר חודשים לאחר מותו של אביו, וזכה לחסותם האוהדת והתומכת של אחיו ושל דודו. המשפחה בחרה עבורו קריירה כרופא שיניים, משום שלא היה אחד כזה במשפחה, ושלחה אותו ללמוד בגרמניה. שאנטי שכר חדר בבית אמה האלמנה של הני, והפך לחלק מן המשפחה, אבל הקשר הזוגי עם הני התפתח רק שנים אחר-כך, כששניהם עברו ללונדון – תחילה הוא מסיבות מקצועיות, ואחר-כך היא מתוך כורח לאחר חילופי השלטון. הסופר מלווה את דודו בפכים הקטנים של היומיום, וגם בארועים הרי הגורל בחייו, ובהם הקרב על מונטה קאסינו בו איבד את זרועו הימנית.

לעומת שאנטי, הני היתה סגורה ומסוגרת. אנשים שהכירו אותה היכרות שטחית, סברו שהיא קרירה, מתוחה, לא מסוגלת להביע חיבה. מי שהכירו אותה מקרוב וזכו באמונה, גילו את נדיבותה השופעת ואת האופטימיות שבה החזיקה למרות התנסויותיה המרות. הני סירבה מכל וכל לספר על חייה, וכל נסיון להעלות נושאים הקשורים למשפחתה בגרמניה נתקל בשתיקה. במשך שנים רבות הסופר לא ידע שהיא יהודיה, לא משום שהתביישה בכך, אלא משום שלדבר על עולמה היה בגדר הנמנע. חלקו השלישי של הספר, המוקדש להני, מבוסס רובו ככולו על התכתבויות שלה עם חבריה אחרי המלחמה. ההתכתבויות האלה ניצלו בנס, לאחר שחמקו מעיניו של שאנטי, שאחרי מותה השמיד מסמכים ותמונות שלה, מתוך אשליה שכך ייקל עליו להתמודד עם האבל. המכתבים חושפים את גורלן של אלה ולולה, אמה ואחותה של הני, שנותרו בגרמניה, הראשונה מתה בטרזין, והשניה בבירקנאו. רובם של הכותבים שמרו על קשר עם השתיים, למרות הסיכון, ובמכתביהם הם מתייסרים בשאלה אם יכלו לעשות יותר. הם מתלבטים כיצד לנהוג בחברים שעמדו מנגד, מבדילים בין חבר יהודי ואשתו הנוצריה, שפחדו להפנות תשומת לב אל עצמם, לחברה נוצריה שדברה בזכות המשטר הנאצי. הם מקבלים בהבנה את הצטרפותו הפסיבית של אחד החברים למפלגה הנאצית, אבל לא יסלחו לו אם יתברר שהצטרף לאס-אה.

חלקו הרביעי של הספר מחבר יחדיו את שתי פרשות החיים הנפרדות. שאנטי והני נישאו רק בשנות הארבעים המוקדמות שלהם. שאנטי היה, ככל הנראה, מאוהב בהני במשך שנים רבות, אך לא היה בטוח שתשיב לו אהבה, ולא בטח בכוחו לפרנס משפחה לאחר פציעתו הקשה. הני, ככל הנראה, העריצה את אישיותו של שאנטי, וחשה כלפיו רגשי חברות ושיתוף עמוקים. למרות שכל קרוביהם ראו בהם זוג, עבר זמן ממושך לפני ששאנטי העז להציע נישואין, ואף תקופת האירוסין היתה ארוכה. הסיבות לכך תהיינה לנצח נחלתם של בני הזוג. בשל אופיים השונה, מערכת היחסים ביניהם היתה מורכבת, אבל היתה איתנה והתבססה על רגש עמוק.

בחלקו החמישי והאחרון של הספר כותב הסופר על העשור האחרון בחייו של שאנטי לאחר מותה של הני.

ויקראם סת, כפי שיודע מי שקרא את "שידוך הולם" ואת "מוזיקה שקולה", בונה את ספריו משפע עצום של פרטים קטנים. גם "חיי שניים" נבנה בדרך דומה, וצירופם של הפרטים יחדיו, בנוסף להרחבת הרקע ההיסטורי, מחייה את בני הזוג ואת נסיבות חייהם. לעומת זאת, כשהוא מחליט לגלוש לפרשנות היסטורית, הוא מפגין שטחיות, וטוב היה עושה אילו מן הזוית ההיסטורית הכללית היה מסתפק בעובדות המוצקות. במישור הפרטי, הפרשנות, או הפריזמה דרכה הוא מביט בסיפורם של דודו ודודתו, משווה לסיפור נופך חם ואישי.

"חיי שניים" הוא ספר מרגש ומרתק, הפורש את סיפורה של התקופה האלימה והכאוטית באמצעות הסיפורים האישיים והאנושיים של מי שנקלעו אל מוראותיה, נחלצו מהם בנחישות, ובנו עולם פרטי משלהם על יסודותיה האיתנים של חברות עמוקה. מומלץ בהחלט.

Two Lives – Vikram Seth

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: דינה מרקון

בגידה כפולה / בן מקנטייר

bgida_kfula2

כותרת משנה: סיפורם האמיתי של מרגלי הפלישה לנורמנדי

"סבך בתוך סבך, מזימה ומזימה נגדית, תחבולה ומעילה, בגידה כפולה ומכופלת, סוכן אמיתי, סוכן מדומה, סוכן כפול, זהב ופלדה, פצצה, פגיון וכיתת יורים, כל אלה ארוגים יחד במרקמים רבים ומורכבים כל כך עד שהדעת מתקשה להאמין, ואף על פי כן זאת האמת" – וינסטון צ'רצ'יל

"בגידה כפולה" מספר את סיפורם של חמישה מרגלים, ששיחקו תפקיד מכריע במבצע ההטעיה שקדם לפלישת בנות הברית לאירופה במלחמת העולם השניה. שם הקוד שניתן למבצע, "שומר ראש", הושאל מדבריו של צ'רצ'יל כי "במלחמה האמת כל כך יקרה שאנו חייבים להעמיד עליה שומר ראש של שקרים". משעה שהוחלט כי הפלישה תתבצע בנורמנדי, נפרשה מסכת סבוכה של הונאה, שנועדה להטעות את הגרמנים באשר למועדה ולמיקומה. חמישה סוכנים כפולים תרמו תרומה מכרעת להצלחת המזימה, ומקנטייר מסיים את סיפורם באומרו כי, "הלוחמים בשדה הקרב לא ידעו כלל שפטריוט פולני, מהמרת פרואנית, אוהבת כלבים צרפתיה, נער שעשועים סרבי ומגדל תרנגולות ספרדי טוו יחד ובחשאיות גמורה את מסכת הכזבים שהוליכה אותם אל הניצחון".

חואן פויול גרסיה, רומן צ'רניאבסקי, דושקו פופוב, לילי סרגייב ואלווירה חוספינה קונספסיון דה לה פואנטה שודואר, התגייסו לסייע לבריטים ממניעים שונים. הם ריגלו למען ההרפתקה ולמען הרווח, מתוך פטריוטיות, תאוות בצע ותפיסת עולם אישית. הם העמידו צוות תמהוני, מעצבן, אמיץ ומוצלח להדהים. מפעיליהם נאלצו להתמודד עם אגו גדול, לטפל במריבות משפחתיות ובבזבזנות ראוותנית, ולנטרל רגשות תסכול שיכלו לגרום להכשלת המבצע כולו. אך כל החמישה, כל אחד בסגנונו ומבלי להכיר את המקבילים לו, תרם בעבודת נמלים שקדנית להצלחת המשימה. בניצוחו של טאר רוברטסון, איש ה-MI5, דיווחו על תכניות לתקוף בנורבגיה ובדרום צרפת, והפנו את תשומת לבם של הגרמנים לריכוזי כוחות הדמה מול פה דה קאלה. מלאכתם לא הסתיימה עם הפלישה לנורמנדי, והם הצליחו לשכנע את הגרמנים שזו היתה רק הסחת דעת, והפלישה האמיתית צפויה להתרחש מזרחית לשם. כתוצאה מכך, למעט כוחות תגבורת מעטים שהוחשו לנורמנדי חמישה ימים אחרי הפלישה, אף יחידה לא הוזזה ממקומה משום שהגרמנים האמינו למידע הכוזב. בצעד נועז, כדי לבסס את אמינות הסוכנים, שלח אחד מהם לגרמנים התרעה אמיתית לפני הפלישה לנורמנדי – מאוחר מכדי שיוכלו לבצע מהלך כלשהו נגדה – והסוכן עז הפנים אף התמרמר לאחר מכן על שלא שעו לדבריו. חודשיים לאחר הפלישה הוענק לו על ידי הגרמנים אות צלב הברזל על הצטיינות יוצאת דופן…

בן מקנטייר מיטיב לתאר את מה שהוא מכנה "עולם המראה" של הריגול, עולם שבו אף פעם לא ניתן לדעת אם הדברים הינם כפי שהם נראים, וכל מה שנבנה בעמל עשוי להתמוטט כהרף עין ולהמיט אסון כבד. כך, לדוגמא, במקום לקוות לעריקתם של קציני מודיעין גרמנים, קיוו הבריטים שאלה יישארו על מכונם, שכן המשך פעולתם של הסוכנים הכפולים לאחר עריקה שכזו, במקום לכידתם המתבקשת, תעורר חשד שהם מופעלים בידי הבריטים. טוני בלאנט, איש MI6 שריגל עבור הרוסים, דיווח למפעיליו על ההונאה המתארגנת, אבל דווקא העובדה שהיה סוכן כפול ושכל חבריו דיווחו כמוהו, גרמה לרוסים לא להאמין לו. מעצרו בידי הגסטפו של סוכן עצמאי, שהכיר היטב את עבודתו של אחד מן החמישה, יכול היה להביא לחשיפת המבצע כולו, ובמשך זמן ממושך לא ידעו הבריטים בוודאות אם נשבר בחקירה. אחת מהחמישה, שהיתה משוכנעת שאנשי הביון הבריטים הרגו את הכלב שלה, שמרה לעצמה סוד שהיה בכוחו למחוק את כל ההישגים שהושגו בעמל רב. אבל בתוך כל אי הוודאות המתעתעת חתרו הסוכנים ומפעיליהם בנחישות אל המטרה.

דרכי הפעולה של החמישה היו מגוונות. פויול, שכונה גרבו, איש עתיר דמיון ומשתפך במלל רגשני אינסופי, הקים מערך מורכב של עשרים וארבעה סוכנים, שרק אחד מהם – הוא עצמו – היה אמיתי. סוכניו היו מפוזרים ברחבי האי, לכל אחד מהם הסבר משלו מדוע התנדב לרגל עבור הגרמנים, לכל אחד מהם סגנון משלו. אחד הסוכנים אף נעצר כי הסתובב בשטח סגור ללא תעודות, עדות – מפוברקת, אין צורך לומר – לריכוז כוחות צבא במקום. אלווירה שודואר, שכונתה ברונקס, היתה בליינית ומהמרת, ודיווחיה לגרמנים הסתמכו על רכילות חברתית בעקבות מפגשים מדומיינים עם אישים שונים. איש איש וסגנונו.

במחצית יולי 1943, אחרי תקופה ארוכה של טיפוח הסוכנים הכפולים, הגיע טאר רוברטסון, מי שעמד בראש מערך הבגידה הכפולה, למסקנה שכל הסוכנים הגרמנים בבריטניה היו נתונים לפיקוחו. העובדה ששולחיהם הגרמנים האמינו שהם מבצעים עבורם עבודה משובחת, הביאה לכך שלא נשלחו מרגלים חדשים, וכך שלטו הבריטים לחלוטין במידע שהועבר לגרמניה. עד שלהי 1942 עסקו הסוכנים בעיקר בשליחת "מזון תרנגולות", הווה אומר מידע בלתי מזיק, ולאחר מכן החלו לנסות להשפיע על האסטרטגיה הכוללת של הגרמנים. למרבה האירוניה, כספים שהגרמנים הזרימו למימון מבצעי ריגול בבריטניה, הגיעו לקופת MI5. דיווחיהם של הסוכנים סייעו למאמץ הבריטי בדרכים נוספות מעבר למשימת ההטעיה: לקראת הפלישה, דיווחיה של לילי סרגייב, שכונתה אוצר, הועברו לברלין כפי שנשלחו, ללא עיבוד נוסף, ובכך הסתייע בידם של הבריטים לפצח במהירות את הצופן היומי. נעשה נסיון להקים מערך דומה של סוכנים כפולים בארצות הברית, ולשם כך נשלח לשם דושקו פופוב, שכונה תלת אופן, אך גישתם של האמריקאים היתה שונה, ואולי גם אישיותו הראוותנית של פופוב עוררה אנטגוניזם, ואימוץ שיטת הסוכנים הכפולים ארע רק מאוחר יותר.

מאמציהם של החמישה השתלבו במערך הטעיה נרחב. צבא דמה רוכז מול פה דה קאלה, מצויד באוירונים ובטנקים מדומים. רעשים, שנועדו להקלט אצל הגרמנים ולהעיד על ריכוז כוחות גדול, הושמעו על ידי אנשים בודדים במקומות אסטרטגיים. שחקן הוכשר להתחזות למונטגומרי, ולהופיע בגלוי במקום מרוחק מנורמנדי, כדי ליצור רושם שהפלישה תערך במקום אחר ובמועד אחר. ועוד. כמה מן ההטעיות התגלו מאוחר יותר כחסרות השפעה, אבל תוצאת המאמצים כולם היתה ללא עוררין ניצחון מוחלט משנה סדרי עולם.

בן מקנטייר מתאר את כל אלה, והרבה יותר מאלה, בספר תיעודי וסיפורי כאחד, הנשען על מסמכים שהיו חסויים עשרות שנים ועל ראיונות עם מקורבים לארועים. כמו בספריו האחרים, ביניהם "סוכן זיגזג" ו"מרגל בין חברים", דמויותיו יוצאות מדפי ספרי ההיסטוריה, ומוצגות כבני אדם על מעלותיהם וחולשותיהם. מקנטייר, בסגנונו הקריא ובהיקסמות שלו מן הנושא, יצר ספר מסחרר, מעשיר ומומלץ מאוד.

Double Cross – Ben Macintyre

עם עובד

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

פרידה מסידוניה / אריך האקל

43wymptuspgfy39g

סידוניה אדלרסבורג נולדה להורים צוענים באוגוסט 1933, וננטשה בפתח בית חולים אוסטרי. התינוקת נמסרה לרשות הנוער המקומית, ולאחר שכשלו המאמצים לאתר את הוריה הוחלט למסור אותה למשפחה אומנת. האשה הראשונה שנבחרה מתוך רשימת הממתינים, גורשה מביתה על ידי בעלה, וגם הוריה לא הסכימו לשכן אותה עם הילדה, באומרם כי "צוענים יש ממילא יותר מדי, ותמיד הם יודעים לעבור בין הטיפות, ומעשבים רעים קשה להפטר". שיחק מזלה של סידוניה, והיא הועברה לידיהם של האנס ויוספה ברייראתר. המניע הראשוני של בני הזוג היה הגדלת הכנסתם באמצעות טיפול בילדת אומנה – מדובר בתקופה קשה של אבטלה ועוני – אבל במהרה נקשרה נפשם בנפשה של סידוניה, ויחד עם בנם מנפרד, ועם הִילדה, ילדה נוספת שאספו אל ביתם, הפכו למשפחה. עשור אחר-כך גברה הפוליטיקה על האנושיות, וסידוניה הופקרה לגורלם המר של הצוענים תחת המשטר הנאצי.

אריך האקל, שבספרו הראשון, "העילה של אורורה", עסק בפרשה אמיתית שארעה בספרד, חוקר בספר הזה פרשה שהתרחשה באזור בו נולד וגדל. כיצד קרה שילדה עליזה, חברותית, להוטה לרַצות, שהשתלבה במשפחה ובעיר סירנינג, ושגודלה בידי הורים אוהבים והומניים, לא זכתה להמשיך את חייה במקום בו ראתה את ביתה? דעות קדומות, אידאולוגיה גזענית, ויותר מכל אדישות והתחמקות מנטילת אחריות, חרצו את גורלה. האקל מספר על האנס, איש איגודי הפועלים, שלא השלים עם השלטון הנאצי, על יוספה שיצאה חוצץ נגד הגדרתה של סידוניה על פי צבע עורה, ועל מנפרד שכל חייו ראה בסידוניה ובהִילדה אחיות לכל דבר. מנגד הוא מספר על הגזענות המושרשת בחברה, על הפחד ועל אוירת ההלשנות, על הבירוקרטיה הקרה, ועל האנשים – עובדים סוציאלים, מורים, בעלי משרות עירוניות – שבחרו להתאים את עצמם להלכי הרוח המצופים מהם.

ואם נרצה לומר שלא היתה לאנשים ברירה, שאולי היו מסכנים את עצמם לולא יצאו נגד סידוניה, שחורת העור בת העשר? האקל חותם את הספר בפסקה קצרה אחת, בה הוא מספר על ילדה צועניה, שגדלה אצל משפחה אוסטרית מאה ושישים קילומטר דרומה משם. בניגוד לאנשי סירנינג, שיישרו קו עם הגזענות במסווה של כוונות טובות, אנשי פולפינג-ברון בחרו לשכנע את הגורמים המתאימים שייטב לכולם, כולל לרייך השלישי, אם הילדה תשאר במקומה. "ואין צורך בספר המתאר את גורלה", כותב האקל, "כי בעוד מועד היו אנשים שחשבו עליה".

הספר נכתב בסגנון מינימליסטי, שילוב של תיעוד עם סיפוריות. האקל אוחז רוב הזמן בעמדת המדווח, אך אין בכוחו לשמור על נייטרליות, ולקראת סיום הוא מאפשר לעצמו, כפי שהוא כותב, "להוציא החוצה, בצעקה, את זעמו חסר האונים".

"פרידה מסידוניה" הוא ספר קצר ונוקב, הראוי מאוד להקרא.

Abschied von Sidonie – Erich Hackl

כנרת

1994 (1989)

תרגום מגרמנית: יהודה שטיינבך

פרידה מסידוניה - תמונות

ללטוש עיניים לשמש / ג'וליאן בארנס

8dhwn0mipanaswls

"ללטוש עיניים לשמש" מלווה את גי'ן סרג'נט, ילידת 1922, מילדותה ועד הגיעה לגיל מאה. סיפורה נפתח בתמונות ילדות, בהן תפס מקום משמעותי דודה לזלי, איש ילדותי במקצת, חובב שעשועים והימורים, שהנחיל לילדה את הדחף לשאול שאלות ללא מענה. "לינדברג לקח אתו לטיסה הבין-יבשתית חמישה כריכים, ואכל רק כריך וחצי. היכן הכריכים הנותרים?"; "מדוע החורפן דבק בחיים בעקשנות מופרזת?". כשתתבגר תשאל שאלות קשות יותר ומהותיות יותר, וכשתזדקן יהיה זה בנה שיעלה שאלות סבוכות לא פחות.

בחלקו הראשון של הספר ג'ין היא ילדה ונערה, בורה משום היותה בת בתקופה ששמרה את הבנות בתוך הבית, והגבילה את אופקיהן. טייס, שהמשפחה מתבקשת לארח בתקופת מלחמת העולם השניה, פותח לה צוהר אל עולם אחר. בזכות גילוי לבו היא מתוודעת לשאלות של פחד ושל אומץ וגבורה, ואהבתו לטייס תחלחל אל חייה עד יומה האחרון. במקביל לשיחותיה אתו, היא נפגשת עם שוטר שהתאהב בה, ומסכימה – כי כך מקובל וכך עושות כולן – להנשא לו. ג'וליאן בארנס מפליא להכנס אל עורה של נערה על סף נשיות, שאת כל השכלתה המינית רכשה מספרים מתחסדים, שרב בהם הנסתר על הנגלה.

חלקו השני של הספר נפתח בקפאון הנמשך עשרים שנה. אם היתה לג'ין אשליה שחדוות ההתאהבות תמשך גם לאחר נישואיה, באה המציאות וטפחה על פניה כבר בירח הדבש. על פניהם היו אלה נישואים שגרתיים, אבל את ג'ין הפליאה ההרגשה עד כמה קרוב אפשר לחיות לצדו של אדם בלי לחוש שום מידה של אינטימיות. בעלה גלש לתפקיד הבעל, הגבר המוביל, הדומיננטי, והיא נטלה על עצמה כמובן מאליו את התפקיד המשני. הוא ככל הנראה אהב אותה, אך תמימותה, שנשאה חן בעיניו בתקופת החיזור, נראתה לו עם הזמן כטמטום מחריד. העובדה שלא נולדו להם ילדים רבצה ביניהם, והפיצוץ היחיד במי המנוחות של נישואיהם המשעממים ארע כשבתגובה להצעתו החוזרת ונשנית שתגש לרופא ליעוץ, הציעה שיגש גם ליעוץ, אולי הפגם הוא בו. שכנה, שבעלה היה מכה אותה, אמרה בהשלמה, "אני יודעת שלפעמים קצת קשה להשתלט עליו, אך מי יכבס לו את הבגדים אם אלך ממנו?", ונראה כי זה היה ההגיון השליט. רק הריון בלתי צפוי, עשרים שנה אחרי חתונתם, הצליח לגרום שינוי מהותי בחייה של ג'ין. כשהבן התבגר, הגיע סוף סוף זמנה לפרוש כנפיים לראשונה.

בחלקו השלישי של הספר שואל גרגורי, בנה של ג'ין, שאלות על אומץ ועל פחד, על אמונה, על מוות ועל משמעות החיים. הספר, שראה אור בשנות השמונים, מפליג מספר שנים קדימה בזמן, וחוזה את המר"ת – מחשב רב תכליתי – שאוסף ידע רב, ומסוגל לענות כמעט על כל שאלה. גרגורי, שמבקש תשובות עמוקות, ולא מידע יבש, נתקל לעתים בתגובה הלקונית, זו אינה "שאלה ממשית". אמו, לעומת זאת, כבר על סף גיל מאה, עונה בנחרצות על שאלותיו – המוות סופי ומוחלט? הדת היא שטות חסרת שחר? התאבדות מותרת? – והוא תוהה מנין לה הבטחון הזה.

"ללטוש עיניים לשמש" הוא ספר רב-נושאי, שבמרכזו עומדות הנשיות בעולם משתנה ותהיות פילוסופיות מורכבות. ג'ין היא דמות אמינה מאוד, פשוטה ומורכבת, תמימה וסקרנית, וסיפור חייה משמש לסופר רקע לדיון בנושאים יומיומיים כמו יחסי גברים-נשים והורים-ילדים, ובנושאים סבוכים כמו יחסם של בני האדם אל המוות. ג'וליאן בארנס הוא סופר מעניין, בעל כשרון לספר סיפור מורכב, והספר מומלץ.

Staring at the Sun – Julian Barnes

זמורה ביתן

1993 (1986)

תרגום מאנגלית: יאיר בורלא

גנבת הספרים / מרקוס זוסאק

bookt

"גנבת הספרים" הוא סיפורה של ליזל, בת עשר כשהעלילה נפתחת בגרמניה בינואר 1939. ליזל, בת לאב קומוניסט שנעלם ולאם שאינה יכולה לגדל אותה, עושה את דרכה עם אמה ועם אחיה ברכבת אל עיר קטנה בין מינכן לדכאו, שם יופקדו הילדים בידי משפחה אומנת תמורת תשלום. האח הצעיר נפטר תוך כדי נסיעה, ומובא לקבורה באחת התחנות בדרך. ליזל, בתחושה שנותרה לבדה בעולם, מנותקת מאמה ונאצלת להסתגל לחיים במחיצת משחת הוברמן, פאפא ומאמא חדשים. האם החדשה נוקשה, גסת לשון, כופה את חוקיה באלימות. האב, לעומתה, הוא מלאך ארך-רוח, יושב בלילות לצדה של ליזל הסובלת מביעותים, ומשקיע שעות בהדרכתה בקריאה ובכתיבה. שניהם, כך יתברר בהמשך, אוהבים את ליזל בדרכם, ושניהם גם יחד ייחלצו להסתיר את מקס, יהודי נמלט.

יחודו של הספר בזהותו של המספר ובסגנונו. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפיו של המוות, המצוי בכל מקום – בתאי הגזים, בשדות הקרב, בערים המופצצות – ועובד בשנים המתוארות בספר ללא הרף. במבוא הוא מציין את הפעמים הספורות בהן פגש את ליזל, אך הוא מתאר כל פרט בחייה כמספר יודע-כל. הוא מספר על הסתגלותה למשפחתה החדשה, על מאבקיה לרכוש לה מעמד בקרב הילדים ברחוב, על חברותה האמיצה עם בן השכנים, על לימודיה, ועל המשיכה שלה לספרים. המוות מתאר את האוירה השוררת בעיר ובגרמניה לפני המלחמה ובמהלכה, את היחס ליהודים, את הנאצים הנלהבים, את המתנגדים המעטים ואת הרוב האדיש (חבר במפלגה, לא שונא יהודים, חש הקלה כשהם מסולקים, תוהה אם באמת צריך לגרש אותם, צריך לפרנס את המשפחה וזה העיקר – כך הוא מתאר בתמציתיות את מה שהוא מכנה "הפוליטיקה הסותרת" של אחת הדמויות). סגנונו כמו דיווחי, משובץ בהערות צדדיות, שהן לעתים הסבר מילוני של מונח, או הרחבה של פרטי עלילתי, או רשימה של מה שיסופר בהמשך. כדרכו של המוות, הוא אדיש לרגשות, ויחד עם זאת מצליח בתיאוריו להביע במדויק את שחשים גיבוריו. הסגנון המיוחד הזה הוא בעיני הישג ספרותי נאה .

לעומת הסיפוריות המוצלחת והדמויות הנכנסות אל הלב, המסרים שהסופר מבקש לשוות לספר שטחיים למדי. הנה מה שיש לו לומר על מה שאיפשר את השואה: "אנשים עשויים לספר לכם שגרמניה הנאצית הושתתה על אנטישמיות, על מנהיג מעט קנאי ועל אומה רווית דעות קדומות ושנאה, אבל כל זה לא היה מוביל לדבר אילולא אהבו הגרמנים פעילות מסוימת אחת – לשרוף", הווה אומר, האשמה באופיו של העם, באלימות המושרשת בו, קביעה שהיסטוריונים יחלקו עליה. הסופר עצמו סותר את דבריו שלו, כשהוא מספר לקראת סיום את שרואות עיניו בסידני שבאוסטרליה עשרות שנים אחר כך: "כמה מכוניות חלפו על פנינו בשני הכיוונים. נהגיהן היו היטלרים והוברמנים, ומקסים, רוצחים, דילרים ושטיינרים…", רוצה לומר שמה שהתרחש בגרמניה הנאצית יכול לקרות באוסטרליה של ימינו. אז זה לא ענין של תאוות האש הגרמנית? בנושא אחר, כשהוא מתאר את הגרמנים המצטופפים במרתף כשעירם מופצצת, הוא שואל: "האם הגיע להם דבר-מה טוב מזה, לאנשים האלה? כמה מהם רדפו אחרים באופן פעיל, שרויים בהתעלות עקב ניחוח מבטו של היטלר, חוזרים על משפטיו, על פסקאותיו, על כתביו? האם רוזה הוברמן היתה אחראית? מסתירתו של יהודי? או האנס? האם לכולם הגיע למות? לילדים?". שאלה רטורית מן הסתם שתשובתו עליה שלילית, אבל היא אינה יורדת כלל לעומק הדילמה. ברור שלא מגיע לילד שלא חטא לבלות לילות באימת מוות, אבל להציג את השאלה במנותק מהקשרן של ההפצצות ומהדיון המורכב בהן, יש בזה משהו מן הפרובוקציה. יש לי הרגשה שאחד המסרים העיקריים שהסופר מבקש להדגיש קובע כי "מאז 1933 תשעים אחוזים מהגרמנים הפגינו תמיכה ללא סייג באדולף היטלר. זה משאיר עשרה אחוזים שלא עשו כן". ובכן מה? אותם עשרה אחוזים, שאת נציגיהם לכאורה הוא מבקש להאיר, גם לא הפגינו אי-תמיכה ללא סייג, ושתיקה, כפי שנהוג לומר, כמוה כהסכמה.

"גנבת הספרים" אינו סיפור על השואה, למרות ליל הבדולח והמסעות הרגליים המפרכים לדכאו, ולמרות היהודי שבמרתף. עיקרו של הספר הוא סיפור התבגרות בתקופה שהציבה קשיים יוצאי דופן. ככזה, אם מניחים בצד את המסרים ומצליחים להשלים עם היות השואה רקע לסבלם של הגרמנים, הוא נוגע ללב.

The Book Thief – Markus Zusak

אופוס

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: ורד טוכטרמן

גן פינצי-קונטיני / ג'ורג'ו באסאני

0770000066551

"גן פינצי-קונטיני" נפתח במוות. המספר מבקר בנקרופוליס בצ'רווטרי, אזור קבורה רחב ידים מן התקופה האטרוסקית, וביקור זה מעלה בו זכרונות מבית העלמין היהודי בפרארה, וממצבת הקבר רבת הרושם של משפחת פינצי-קונטיני. לבו מתכווץ בו בזוכרו, כי מכל צאצאי המשפחה נקבר שם רק אלברטו, הבן הבכור, שנפטר ב-1942 מלימפוגרנולומה. אחותו מיקול, הוריהם וסבתם הישישה והמשותקת, שולחו כולם לגרמניה בסתיו 43', ומי יודע אם הובאו לקבורה כלשהי.

בני משפחת פינצי-קונטיני, משפחה יהודית אמידה, התבדלו שנים רבות מן הקהילה. אלברטו ומיקול התחנכו בביתם רחב-הידים, הסגור מאחורי חומה, בעזרת מורים פרטיים, ומגעם היחיד עם יהודים אחרים התקיים פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, בבואם אל בית הכנסת. גם מגע זה נותק כשאבי המשפחה ביקש וקיבל את רשותה של הקהילה לשפץ את בית הכנסת הספרדי לשימושם. אפילו עגת הדיבור בה השתמשו היתה יחודית להם. המספר חש קירבה אליהם כשהיה מציץ באח ובאחות מבעד לטליתו של אביו בעת ברכת הכוהנים, ותחושת שותפות איתם אפפה אותו גם כשנפגשו בעונת המבחנים בבית הספר, משום יהדותם. רק פעם אחת, ב-1929, כשמיקול היתה בת שלוש-עשרה, הזדמן לו לשוחח עמה ממש, ונראה כי תחושת המשיכה בין הילדים היתה הדדית.

שנת 1938, וגזרות הגזע שהביא אתו ספטמבר של אותה שנה, סדקו את חומה ההתבדלות. בראש השנה, שחל מיד אחר-כך, שבו בני פינצי-קונטיני אל בית הכנסת. הם פתחו בפני בני הנוער המקומיים את גנם, והעמידו לרשותם את מגרש הטניס הפרטי שלהם, לאחר שגורשו מן המועדון המקומי. כשהמספר גורש מן הספריה הציבורית, מקום בו נהג לבלות שעות, ואף התחבב על עובדי המקום, הציע לו אבי המשפחה להשתמש בספריה העשירה שבבית.

על רקע זה מספר בסאני את סיפור התאהבותו של גיבורו במיקול, סיפור ענוג שכרוכים בו מבוכת נעורים, קנאה, התנגשות בין קולו של הלב לקולו של ההגיון, וחברות איתנה. זהו גם סיפורם של אנשים, שהיו חלק אינטגרלי מן החברה, והפכו בהרף עין למיעוט נרדף. לאחר שנאסר על אבי המשפחה לכנס בביתו שחקני טניס, בפעילות המתחרה בזו של המועדון, נותרים בגן ארבעה – המספר, מיקול ואלברטו וידידם ג'אמפיירו. כל הארבעה דעתנים, בעלי אופקים תרבותיים רחבים, משכילים ומעורבים. ברוח ערכי התקופה, ומתוך רגישות עמוקה לפרטיותם, מרבית שיחותיהם סובבות סביב הפוליטיקה המקומית והמלחמה שבפתח, ונמנעות רוב הזמן מנגיעה של ממש בענינים שבנפש. לכן הם מעמידים פנים שאינם מודעים למחלתו של אלברטו, ומתעלמים מן הקשר שבין המספר ומיקול. כדרכם של בני-אדם בכלל, ושל צעירים בפרט, הם מייחסים חשיבות גדולה למתרחש בחייהם, ולא רק לארועים הרי המשמעות של התקופה. הם עסוקים בלימודיהם, בתחביביהם, ביחסיהם עם הוריהם, ואם כי המתרחש סביבם מטריד אותם, חייהם אינם מתנהלים תחת הענן הקודר של האסון המתקרב. הקורא, לעומת זאת, שלמד כבר בדפים הראשונים מה עלה בגורל בני המשפחה, ושיודע מה הגורל שציפה ליהודי איטליה, רואה את ארועי היומיום בהווה של הספר משולבים לבלי הפרד בעתיד שמעבר לפינה, והלב נחמץ.

הספר נפתח בהיזכרות בעבר, והתיחסות אל העבר סוגרת אותו במילותיה של מיקול, שחזרה ואמרה, שהעתיד כשהוא לעצמו מבעיתה, ושהיא מעדיפה עליו בהרבה את "ההווה הבתולי, החיוני והיפה", ויותר מכן – את העבר, את העבר היקר, המתוק, החנון. היאחזות בעבר שבה וחוזרת בספר: בני משפחת פינצי-קונטיני מסבירים שביקשו לשפץ את בית הספר הספרדי מתוך כבוד למסורות העבר של משפחת האם. פרוטי, המשרת הנאמן, מקרצף את המרכבה ואת המעלית, שאיש אינו משתמש בהם, כי כאן, בין חפצים אלה, עדים כבודים אלה לעבר שמכבר היה אף עברו שלו, יכול היה לתת פורקן לאהבתו למשפחה שאותה שירת מילדותו, לנאמנותו העקשנית הנזעמת, נאמנות של בהמת-בית זקנה. מיקול מוצאת, בהיבט זה, קוים משותפים בינה ובין המספר: כמיהתי שההווה ייהפך לעבר מיד, כדי שאוכל לאהבו ולהתבונן בו בגעגועים במלוא הנוחות, הריהי אף כמיהתה שלה. כמוה כמוני, בדיוק! הרי זו חטאתנו המשותפת: הליכתנו לפנים כשראשנו מוסב לאחור. ביודענו כי למיקול מצפה מוות נורא, וכי המספר, כפי שסיפר פעם אחת בדרך אגב, עתיד להיאסר, הכמיהה אל העבר נראית כנבואת לב.

"גן פינצי-קונטיני" מסופר באיטיות ובפירוט, מארח את הקורא ברחובותיה של פרארה, עירו האהובה של הסופר, ומזמינו אל עולמם של יהודיה בשעתם הקשה. הוא ענוג ורגיש ומלא חיים, כתוב בכנות ישירה ובאהבה מדבקת. ראובן קריץ, סופר מוכשר בעצמו, תרגם יפה.

מומלץ מאוד.

Il Giordino dei Finzi-Contini – Giorgio Bassani

עם עובד

1965 (1962)

תרגום מאיטלקית: ראובן קריץ

בין החומות / ג'ורג'ו בסאני

בין החומות

ג'ורג'ו בסאני, הסופר האיטלקי-יהודי שגדל בפרארה שבצפון איטליה, הקדיש את מרבית יצירתו הספרותית לעירו. כמו בספרו הידוע, "גן פינצי-קונטיני", גם סיפורי הקובץ הזה מתרחשים על רקע הפשיזם ומלחמת העולם השניה, ובחלקם עוסקים בגורל היהודים.

בין הדמויות בסיפורים, בת לאם לא נשואה שבה לבית אמה לאחר שילדה אף היא ילד ללא נישואין; אשה צופה בחיי אחותה, אחות במקצועה שנישאת לרופא יהודי; ניצול יהודי חוזר מן המחנות, ומסרב לתת לעיר לשכוח את עברה; פעילה אנטי פשיסטית משפיעה על חייו של צעיר יהודי; רוקח משותק משקיף ממרפסת דירתו על רצח.

אחד ההיבטים המרשימים בספר הוא המגוון הסגנוני. רב המשותף בין הסיפורים – המקום, התקופה, הרקע הפוליטי והחברתי – אך אין אחד מהם דומה למשנהו. החביב עלי מכולם, "הטיול לפני ארוחת הערב", נפתח בהתבוננות בגלויה ישנה מן המאה התשע-עשרה, המציגה את רחוב ג'ובקה, העורק העירוני הראשי. המספר מתבונן במבנים ובסביבה הפיזית שבתמונה, עובר אל הדמויות המוצגות בה, וחושף בהדרגה את אחת מגיבורות סיפורו, למרות שכלל אינה מיוצגת שם: "אם מישהו מנסה להתעמק בתמונה ומביט בה היטב, אולי בצמצום עיניים, השטח הזעיר שבמרכז הגלויה, שמציג את החלק המרוחק ביותר של הג'ובקה, נעשה פתאם בנקודה זו מטושטש כולו (החפצים והאנשים כמו מתמזגים יחדיו במין אבק זוהר), ודי בכך כדי להסביר איך זה שצעירה כבת עשרים, שצעדה בזריזות לאורך המדרכה משמאל והגיעה בדיוק באותו הרגע למרחק של לא יותר מכמאה מטרים מהפרוספטיבה, לא הצליחה להעביר אלינו, המתבוננים בתמונה היום, שום עדות חזותית ולו הזעירה ביותר לנוכחותה, לעצם קיומה". ומכאן מתחילה העלילה, והסיפור כולו נושא אופי של ציור במילים. לסיפורים האחרים סגנונות אחרים – פרוזה סיפורית, תיעוד, ציניות, ואף תעלומה.

למרות יופיים של הסיפורים, הקריאה בהם אינה קלה, משום אינספור ההתיחסויות לארועים היסטוריים. לחמשת הסיפורים שבספר צירף המתרגם אריה אוריאל למעלה ממאתים הערות מועילות, המתיחסות להקשרים ההיסטוריים והתרבותיים, למונחים באיטלקית, ולכתיבתו של בסאני. ההוצאה בחרה למקם את כל ההערות בסוף הספר, הייתי מעדיפה לראות אותן בצמוד לטקסט, כך הקריאה היתה פחות קטועה. מכל מקום, אין בקושי זה כדי להאפיל על הסיפורים עצמם, ואולי כדאי לקרוא אותם פעמיים – עם הסברים ובלעדיהם.

הספר ראה אור במקור ב-1956, וזהו תרגומו הראשון לעברית. בהחלט חווית קריאה שונה ומומלצת.

Dentro le Mura – Giorgio Bassani

שוקן

2019 (1956)

תרגום מאיטלקית: אריה אוריאל