מנדל של הספרים / שטפן צווייג

129800000048b

בשנה האחרונה, כמעט בכל פעם שהוזכרו שטפן צווייג או תשע נשמות, שבה ועלתה תמיהה ובעקבותיה קביעה: "לא קראת את מנדל של הספרים?! את חייבת". עם תמריצים שכאלה, וכבוגרת ארבעה-עשר מספרי צווייג, ציפיתי ללא פחות מספר מצוין, ובכל זאת, למרות שהגעתי מוכנה, נעתקה נשימתי בעמודים הראשונים, והתקשתה לשוב לסדירות אחרי העמוד האחרון. הדיוק בכתיבתו של צווייג, וכושר התיאור העילאי שלו, יחד עם יכולתו לקפל עולם ומלואו בסיפור קצר, מגיעים כאן לשיא חדש.

יעקב מנדל הוא איש של ספרים, ושל ספרים בלבד. הידע שלו קטלוגי, והוא חולק אותו ברצון וללא תמורה. נטול רכוש ונטול אגו, עיוור לגמרי לכל דבר שמחוץ לספרים, הוא מבלה את רוב שעותיו בבית קפה וינאי, מוקף בספריו, משוחח עם מבקשי מידע המשחרים לפתחו. עיוורונו התמים יסבך אותו בצרות כשתפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הספרים, כמו רוח האדם, אינם מכירים בגבולות, וההתנגשות בין המציאות המשתנה לעולם המצומצם והיציב, בלתי נמנעת.

אפשר לקרוא את היצירה כסיפור פשוט על אדם הנאחז בדבקות בעולמו. אפשר לקרוא אותה כמשל על המציאות המשתנה במהירות ועל העולם הישן הנרמס תחתיה. ואפשר לקרוא בשתי הדרכים כאחת. מעניין להווכח שצווייג לא העניק לגיבורו תכונות רוחניות יחודיות. הוא מציין במפורש כי את הספרים עצמם לא קרא בשביל מובנם, לשם התוכן הרוחני והסיפורי שלהם: רק שמם, מחירם, צורת הופעתם ודף השמות שלהם עוררו את תשוקתו. לכן הסיפור אינו על מאבק הרואי של איש הרוח בעולם הנסחף אל המודרנה, אלא על זכות היחיד לעולם פנימי משלו, ועל הירמסותם של ההרגלים הישנים בעולם שסוע. כך או כך, מנדל האיש ומנדל המשל משורטטים ביצירה ביד אמן וחודרים אל הלב.

קל מאוד לזהות תרגום בלתי מוצלח. קשה יותר לזהות תרגום מעולה, משום שכשהסיפור זורם ללא מעקשים, התרגום בעצם שקוף, ואולי כך הוא באמת אמור להיות. הראל קין העניק לנובלה תרגום מעולה שכזה, כשהמלים העבריות משתלבות בשלמות בעלילה הוינאית.

נפלא!

Buchmendel – Stefan Zweig

תשע נשמות

2016 (1929)

תרגום מגרמנית: הראל קין

אררטים / אורה אחימאיר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d7a8d7a8d798d799d79d2

"אררטים" נכתב, כך נראה לי, במטרה לספר על רצח העם הארמני, ועל הקשרים בין היהודים לארמנים בחלב. לונה, חוקרת שואה ממוצא חלבי, מתבקשת להצטרף לצוות מחקר שעניינו מצבן של הנשים במלחמות. בצוות הבינלאומי, בראשותו של ג'ורג', אמריקאי ממוצא ארמני, כל אחת מן החוקרות עוסקת בגורלן של נשים במדינות שונות, ולונה מתמקדת בסיפוריהן של נשים יהודיות בשואה ושל נשים ארמניות שחוו אונס והשפלה מידי הטורקים. במחברת שכתבה סבתה היא מוצאת את סיפורה של שושאן, צעירה ארמנית שניצלה על ידי משפחתה של לונה, והיא מעבדת אותו לכלל יצירה ספרותית ועיונית שעומדת בלב מחקרה.

הספר, בערך עד מחציתו, מתמקד יפה בנושא המשתמע משמו (הארמנים רואים עצמם צאצאיו של נוח, שתיבתו נחה על האררט). מדי פעם הסיפור סוטה מן המיקוד, ומספר בהרחבה על חייה האישיים של לונה, על החריקות בנישואיה לאורי, על יחסיה המרוחקים עם בנה הצעיר יובל, ועל בנה הבכור המשותק נועם. הרגשתי שהסטיות הללו מסיטות את תשומת הלב ממה שנראה לי כעיקרו של הספר, ומעכבות את התקדמותו. במחציתו השניה של הספר התברר לי שמדובר בעצם בשני סיפורים המסופרים במשולב. המוקד מוסט לזמן מה מקורותיה של שושאן, וחייה הפרטיים של לונה תופסים את מרכז הבמה. למען האמת, למרות הכתיבה היפה, ולמרות תיאור משכנע של התנהלות הדמויות, הסיפור הפרטי פחות עניין אותי, והשילוב של יסוריה הנוראים של שושאן עם יסורי ההתלבטות של לונה לגבי ההתאהבות בג'ורג' קצת חרק לי. אני בעד קירוב ההיסטוריה אל הקורא באמצעות מעטפת סיפורית – והסופרת מתיחסת לגישה זו – אבל הייתי מעדיפה ספר ממוקד יותר.

למרות ההסתיגות אני ממליצה על הספר. על רצח העם הארמני יש ללמוד, הקשר בין הקהילה היהודית לארמנית מעניין, ולא זכור לי שקראתי עליו בעבר, וסגנונו של הספר רהוט, אמין ושוטף.

עם עובד

2017

כתר הברזל / אהרן אפלפלד

2226854-5

פטר שטיין, יהודי-אוסטרי, קצין צבא מעוטר, מנהל חיי שגרה נינוחים. הוא מוכר לציבור לאחר שהוכרז כגיבור המולדת בטקס בבית העיריה, אך אינו מתערב בין הבריות והללו שומרים מרחק ממנו. כך נפתח הספר "כתר הברזל", ובתמונה זו מקופלים כמה וכמה מן המוטיבים המלווים את הספר כולו.

פטר היה בן להורים יהודים, האם שמרה על כמה מסממני המסורת והאמונה, והאב רחק מהם. בתחנות רבות בחייו, כשנדרש להגדיר את עצמו, התלבט בין "יהודי", תואר הנושא עמו משמעויות דתיות זרות לו, ל"חסר דת", תואר שמפריד בינו לבין יהדותו, הפרדה שלא חש צורך לעשות. ההגדרה היתה אולי חשובה לו עצמו, אבל בעיני סביבתו הוא היה, כך או כך, זר ושונה. אפלפלד מתאר היטב את הבידוד שאפף את פטר, את האנטישמיות הסמויה המבעבעת מתחת לפני השטח ומדי פעם מבצבצת החוצה, את חוסר הוודאות שחפצו יצליח בידו, ואין זה משנה עד כמה יצטיין.

הוריו של פטר קיוו שיהיה אינטלקטואל, אך הוא בחר בחירה לא אופיינית לצעיר יהודי בזמנו, והתגייס לצבא. בדומה לזהותו הלאומית, גם ההתלבטות באשר לבחירתו המקצועית שבה ועולה לאורך כל הספר. הוא הסתגל למשטר הקפדני, התמודד עם התביעות הפיזיות, וכל הזמן הזה לא וויתר על הזווית האינטלקטואלית. לאחותו אמר:

"הצבא לעת עתה מתיש, אבל אני מצפה לימים שההתבוננות הנכונה תחדש אותי", וגם "המאמץ הפיזי טוב בעיני מן הרפיסות האינטלקטואלית".

לאחותו של פטר, אולה, תפקיד מפתח בחייו. אולה, שהיתה מבוגרת ממנו בארבע שנים, חלתה בשחפת, ונפטרה בעודו בקורס קצינים. בין האחות והאח נרקמו קשרים נפשיים עמוקים למרות הפרש הגילים ביניהם, בין השאר בזכות המשיכה של שניהם אל הכתיבה. הקשר בין השניים לא ניתק אחרי מותה, וכמו בספרים אחרים של אפלפלד, גם כאן החלומות המאוד מוחשיים הם חלק בלתי נפרד מן המציאות. כך, לדוגמא, משוחחים פטר ואולה באחד החלומות:

לפתע פנתה אליו ואמרה, "גם לך קשה להביא משפט לעיצובו הנכון? שנים שאני כותבת ותמיד אותו קושי."

פטר נדהם מן השאלה, אך התעשת ואמר, "את מתכוונת, אני מניח, למשפט ענייני שאין בו יומרות."

"פטר, אתה מוצא תמיד את המלים הנכונות, את הדימוי הנכון."

"לא תמיד."

"יקירי, אנחנו מדברים תמיד על אותן מכשלות: המילה, המשפט, הפיסקה – כל אחד לחוד, וביחד. זו עבודת פרך שאין לה שיעור."

ואני, שלא מפסיקה לתהות על סוד המינימליזם המזוקק של אפלפלד, מצאתי פה גם התיחסות לכתיבתו שלו, העניינית והבלתי יומרנית.

מותה של אולה הוא רק הראשון במקרי מוות הפוקדים את פטר. בזה אחר זה הולכים לעולמם, או מתאבדים, רופא המשפחה, צוער שהודח, וקצין שהתפרץ והושם במעצר. תחושת השכול מהווה אם כך מרכיב בלתי נפרד בשזירתו של הספר. דווקא על מקרי המוות הרבים לאין ספור, עמם נאלץ פטר להתמודד במהלך מלחמת העולם הראשונה, אין הספר מרבה לדבר. לעומת זאת, מקרה המוות הפרטי האחרון שפטר חווה לקראת סיום הספר, ואתו נסתם בעצם הגולל על עולם הילדות המוכר, מתואר במפורט.

חלקו הראשון של הספר מסתיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. החלק השני נפתח ארבעה חודשים אחרי המלחמה, כשפטר, הפצוע ברגליו, חוזר אל עירו. בין הנושאים הרבים בהם עוסק חלק זה, מיוחד מקום נרחב ליחס המחפיר אל החוזרים מן הקרבות. חייל משוחרר שופך לפניו את לבו:

"ציפינו שיקבלו את פנינו, אם לא בתרועות, לפחות בשמחה על שנשארנו בחיים וחזרנו הביתה, ולא היא […]. השוטרים נטפלים אלינו ואוסרים אותנו. וכשאני אומר לשוטרים, 'אל תתאכזרו אלינו, המלחמה כבר התאכזרה אלינו די', מה הם משיבים? 'כל אחד עושה את תפקידו'"

בשונה מגיבוריו של אפלפלד במרבית ספריו האחרים, שחייהם משתבשים והם מיטלטלים עם תהפוכות הזמן והארועים, פטר שטיין הוא אדם בשליטה. למרות האסונות הנוחתים עליו, למרות מלחמת החפירות האיומה, למרות שאין אפשרות להתנער מן הארועים הגלובלים, למרות היותו אדם חושב ומתלבט, הוא מנהל את חייו, מתמיד בבחירותיו, שואף להצטיינות, דבק בחוסנו הרוחני, ואינו פוסק להכשיר את עצמו להיות סופר.

אי אפשר למצות את "כתר הברזל" בסקירה. אלפלד חורג בספר הזה מן הצמצום העלילתי, אך אינו מוותר על העומק שהוא מעניק לכל מילה ולכל משפט. הספר מבקש קריאה איטית וקריאה חוזרת כדי להחשף לכל רוחב המשמעויות החבויות בו.

"כתר הברזל" מצטרף לגלריה המרשימה של ספרי אפלפלד – לדעתי הוא הסופר הישראלי הראוי לנובל – ואני ממליצה עליו מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2016

לגיהינום ובחזרה / איאן קרשו

3200218275b

כותרת משנה: אירופה 1914 – 1949

"לגיהינום ובחזרה" הוא הכרך הראשון משניים (השני עדיין לא ראה אור), שבהם סוקר איאן קרשו את קורותיה של אירופה במאה העשרים. כרך זה עוסק בשנים של מלחמות העולם ומעט אחר-כך. ספרים רבים נכתבו על שתי המלחמות שקרעו את אירופה, וצמצומן לספר יחיד הוא משימה מאתגרת: " אני יודע היטב שעל כל משפט שכתבתי יש למעשה שפע של חיבורים, רובם באיכות גבוהה, פרי עטם של מומחים". קרשו בחר לפיכך לקצר את ארועי המלחמות עצמן, מתוך הנחה שמהלכיהן ידועים ומוכרים לקורא, והתרכז במגמות החברתיות שעיצבו את היבשת. קושי נוסף טמון בנסיון לאגד את אוכלוסית השטח כולו (כולל רוסיה ותורכיה) תחת מגמות מאובחנות. למיטב שיפוטי, המבוסס על הידע המוגבל שלי, קרשו מציג אבחנות משכנעות.

הספר מורכב מעשרה פרקים הערוכים בסדר כרונולוגי.

על הסף: הפרק הראשון מתאר את אירופה שלפני המלחמה הגדולה, ואת הכוחות שהובילו אליה: לאומנות, תיעוש מהיר, תמורות חברתיות, התערערות הסדר הפוליטי. יתכן שהמלחמה היתה פורצת גם ללא הטריגר של רצח הארכידוכס האוסטרי, אך משבוצע הרצח ההדרדרות היתה מהירה. קרשו מצביע על אשמתה של גרמניה בפרוץ המלחמה, לאחר שנתנה ערבות פתוחה לאוסטריה שהציגה אולטימטום לסרביה. שרשרת ההתחמשויות והגיוסים הכלליים, החל ברוסיה ועבור למדינות אירופה האחרות, לא ניתנה לעצירה.

האסון הגדול: פרק זה הוא תיאור כרונולוגי של מלחמת העולם הראשונה. מבחינתי זהו פרק מעניין במיוחד, משום שהידע שלי על מלחמה זו הוא שטחי.

שלום סוער: בראש הפרק ניצב המוטו, ציטוט של מרשל פרדיננד פוש ב-1919: "זה אינו שלום. זו שביתת נשק לעשרים שנה". הפרק כולל הסבר על ההסכמים שנחתמו בתום המלחמה, ומתאר את המצב הכלכלי והחברתי הכאוטי בכל המדינות. המגמה הפוליטית השלטת ביבשת היתה סילוק המשטרים הסמכותניים, ובחירה כמעט גורפת בוריאציות על משטר רפובליקני. המעניין במיוחד בפרק זה, בעיני, הוא הדמיון בין מצוקותיהן של מדינות המערב: בכולן שררו בעיות דיור חמורות, בכולן נאלצה המדינה להתמודד עם החוזרים מהקרבות, ולטפל בעשרות אלפי אלמנות ויתומים. גרמניה המובסת לא היתה במצב הגרוע ביותר, למעט אמונתם של הגרמנים שמדינתם לא הובסה, והם נענשים באופן בלתי פרופורציוני.

לרקוד על ראש הר געש: עניינו של פרק זה הוא תור הזהב של שנות העשרים, בהיבטי כלכלה, תרבות ופוליטיקה. הסכמי לוקרנו ב-1925 יצרו תקוות לעתיד של שלום. בסיומו של העשור היתה היבשת נתונה להשפעה ההרסנית של המשבר הכלכלי בארצות הברית. חלק מן המדינות גלשו, בגלל לחצים חברתיים וכלכליים, חזרה למשטרים סמכותניים. מרתק ללמוד על שגשוג המפלגה הנאצית, שנחלשה מאוד אחרי הפוטש הכושל, על רקע משבר הכלכלה החקלאית, משבר שלובה על ידי הקומוניסטים כנגד הסוציאל-דמוקרטים.

העתיד מטבעו תמיד פתוח, לעולם אינו נתיב חד-סטרי גזור מראש. ויתכן כי בלעדי המשבר הכלכלי שיובא מארצות הברית היתה אירופה ממשיכה בדרכה לעבר צמיחה כלכלית רצופה, חרויות ליברליות ושלטון דמוקרטי אל המישורים שטופי השמש של השלום הביו-לאומי וההרמוניה. אך שום מהמר לא היה שם את כספו על כך. אמנם המשבר המעמיק של השנים שלאחר מכן לא נגזר מראש, אך הוא לא התרחש יש מאין. מתחת למעטה הנוצץ היה "תור הזהב של שנות העשרים" באירופה עידן רצוף כתמים ובעיות.

צללים מִתעבים: פרק זה מתאר את המחצית הראשונה של שנות ה-30, שנים שאופינו בצניחה למשבר הכלכלי וביציאה ממנו. שוב ניכר דמיון רב בקשיים של כל מדינות המערב, כולל גרמניה. האבטלה הגיעה במקומות מסוימים עד לשיעור של חמישים אחוז. בכל אירופה ניכרה עליה של הימין הקיצוני, אך בכל מדינות המערב שרדה השיטה הפוליטית הפרלנטרית, להוציא איטליה, פורטוגל, ספרד וגרמניה.

גרמניה היתה מדינה בעלת דמוקרטיה שברירית, היא חשה שסכנה מרחפת על התרבות שלה, סבלה מפיצול אידיאולוגי ופוליטי חמור […] הממשלה הדמוקרטית קרסה מול גלים של סכנה וקיטוב פוליטי.

גרמניה רצתה לשכתב את הסכמי ורסאי: הסכמי לוקרנו עשו צעד ראשון בכיוון, הויתור של המעצמות על הפיצויים בכנס לוזאן ב-1932 היה ההמשך. לגרמנים זה לא הספיק.

קרשו מפריך את מיתוס הנס הכלכלי של היטלר: היטלר עלה לשלטון כשהכלכלה היה בשיא השפל, וההתאוששות של גרמניה התרחשה במקביל להתאוששות בכל מערב אירופה. קרשו מסביר את סוד הקסם של היטלר במצע שדיבר על גרמניה אחת מול גרמניה מפוררת, על התחדשות לאומית.

רוב המצביעים לא חיפשו מצע מגובש וברור ולא דרשו רפורמות מוגבלות בהתנהלות הממשלה. מפלגתו של היטלר קסמה להם משום שהבטיחה התחלה חדשה על ידי סילוק השיטה הישנה כולה. הנאצים לא רצו לתקן את מה שהיה להגדרתם גוסס או רקוב; הם הבטיחו למחוק הכל ולבנות גרמניה חדשה מתוך ההריסות. הם לא הבטיחו לנצח את יריביהם; הם איימו להשמיד אותם כליל. המסר היה מושך דווקא בגלל הקיצוניות שלו.

אזור סכנה: בפרק זה מתוארים המשטרים וההתפתחויות המדיניות והחברתיות במדינות אירופה עד 1936. דגש מושם על השוואה בין שלוש הרודנויות הגדולות: סטלין והטרור הפנימי, מוסוליני והשאיפות האימפריליסטיות באפריקה, היטלר ושאיפות ההתרחבות באירופה. פן מעניין נוסף בפרק הוא חולשת חבר הלאומים: כיבוש מנצ'וריה על ידי יפן ב-1931, כיבוש אתיופיה על ידי איטליה ב-1936, פלישת גרמניה לחבל הריין המפורז – כל אלה זכו לגינוי בקול ענות חלושה ללא תגובה אופרטיבית. פרק זה מסתיים עם התיצבות הרודנויות זו מול זו בספרד: היטלר ומוסוליני תמכו צבאית בפרנקו, סטלין סיפק סיוע צבאי לרפובליקנים.

לעבר פי התהום: הפרק מתרכז בארועי שלוש השנים שלפני המלחמה. מלחמת האזרחים בספרד הוותה מעין ניסוי כלים עבור הרודנויות, אך לא היתה לה השפעה על המלחמה באירופה. דגש ניתן להתיחסות המערב לאיום הבולשביקי, ומקום נרחב תופסת המדיניות הפייסנית, שבאה לידי ביטוי בין השאר בהסכם מינכן ובהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. מעניין לציין שההתיחסות של קרשו לפייסנות אינה שלילית באופן גורף:

גם אם ראשיתה במניעים הנעלים ביותר, הפייסנות היתה, כדברי צ'רצ'יל, "סיפור עגום של טעויות בשיקול הדעת מצד אנשים מוכשרים ובעלי כוונות טובות", שיצרו "סדרת תמרורים בדרך לאסון". אין ספק בדבר "כוונותיהם הטובות" של הפייסנים בבריטניה ובצרפת, אך חינוכם, נסיונם וההכשרה הפוליטית שלהם לא אפשרו להם להתכונן למפגש עם גנגסטר בזירה הבין-לאומית. הם פשוט לא היו יריבים שקולים להיטלר. הם חשבו שיוכלו לשאת ולתת על שלום גם על חשבון השלכתה של מדינה נוספת לכלבים. הוא רצה מלחמה לכל דבר.

גיהינום עלי אדמות: למהלכי המלחמה מוקדשים בפרק זה עמודים בודדים בלבד. עיקרו של הפרק הוא תיאור חווית המלחמה עבור האזרחים ועבור החיילים בדגש על מעשי הזוועה והברבריות. תוצאות המלחמה: מיגור מוחלט של הפשיזם, חלוקת אירופה בין שני גושים (בניגוד למלחמה הראשונה שפירקה אימפריות והחליפה אותן במדינות לאום שסועות), החלפת עריצות אחת (גרמניה) באחרת (ברית המועצות) במזרח, החרבת גרמניה בתבוסה ללא עוררין (בניגוד להכחשה הגרמנית את התבוסה במלחמה הראשונה), נוכחות אמריקאית (בניגוד להתבדלותה אחרי המלחמה הראשונה), הכרה שהיבשת פסעה בנתיב התאבדות ולפיכך יש צורך בהתחלה חדשה.

מעברים שקטים בעשורים חשוכים: הפרק סוקר מגמות חברתיות במחצית הראשונה של המאה העשרים:

אוכלוסיה – למרות המלחמות האוכלוסיה גדלה מ-500 מליון ב-1913 ל-600 מליון ב-1950, בזכות שיפור בתוחלת החיים והתקדמות הרפואה, תיעוש, נדידה מהכפר לעיר, תופעת הפליטים והעקורים, השתלבות נשים בכוח העבודה.

כלכלה – גלובליזציה, צמיחה כלכלית בשל הגברת היצור במלחמה, חדשנות טכנולוגית ומדעית, מעורבות המדינה בכלכלה, דומיננטיות אמריקאית, ההבדל בין מערב ומזרח.

חברה – רציפות מוסדית וחברתית, ניידות חברתית מצומצמת, חוסר יכולת לשפר מעמד חברתי, זכות הצבעה לנשים בשל הכרה בתרומתן למאמץ המלחמתי אך ללא שיפור במעמדן יחסית לגברים.

אינטלקטואלים – חלוקה גסה בין אנטי-פשיזם לאנטי-קומוניזם עם כל גווני הביניים ועם מגמות מנותקות מהפוליטיקה.

כנסיה – ירידה במספר המבקרים בכנסיות, בעיקר הפרוטסטנטיות, העמדה הבעיתית של מוסדות הכנסיה נוכח ההשמדה.

בידור פופולרי – פריחה של הקולנוע ושל המוסיקה הקלה, אסקפיזם, אמריקניזציה

מתוך האפר: אחרי המלחמה חוותה אירופה תקופה קצרה של נקמה: עשרות אלפים הוצאו להורג בכל רחבי אירופה, בדרך-כלל ביוזמות פרטיות שארכו זמן קצר עד שהמדינה התערבה ושמה להן סוף. ביוגוסלביה נערכו טיהורים ברשות המדינה, בעיקר נגד ה"אוסטשה" הקרואטים. במזרח אירופה גורשו מליוני גרמנים לגרמניה או לקצות ברית המועצות – לפחות חצי מליון איבדו את חייהם כתוצאה מכך, וגורלם של עוד מליון וחצי אינו ידוע. כמו כן נערכו גירושים הדדיים של צ'כים, סלובקים, אוקאינים, הונגרים ועוד. משפטי נירנברג לוו במשפטים נוספים, שיצרו תהודה הולכת ופוחתת. בגרמניה נכשלה הדה-נאציפיקציה: הבירוקרטיה הכרוכה בכך היתה מעבר לכוחותיהם של הכובשים, והנטיה הכללית היתה יותר לשקם ופחות להעניש. ב-1949 התברר שאירופה, על שני חצאיה, עלתה על דרך ליציבות ולצמיחה. הגורמים לכך לדברי קרשו: קץ השאיפות המעצמתיות של גרמניה; השפעת הטיהור של פושעי המלחמה ומשתפי הפעולה; גיבוש חלוקתה של אירופה לטווח ארוך; הצמיחה הכלכלית שהחלה להמריא לקראת סוף שנות הארבעים; הסכנה החדשה של הלחימה האטומית.

הכל נראה ברור בדיעבד. כמה מן המגמות אפשר היה לאבחן בזמן אמת? ואם ניתן היה לאבחן, מה ניתן היה למנוע? האם בעוד שנים נסתכל לאחור על ימינו ונתייחס לארועי היום – כמו ההחלטה הבריטית לעזוב את האיחוד האירופי, או גילויי התוקפנות של רוסיה כלפי פינלנד בשל רצונה להצטרף לנאט"ו – כאל ציוני דרך בהיסטוריה החדשה?

כך או כך, "לגיהינום ובחזרה" הוא ספר מקיף ומרתק, שמציע שפע של ידע. כוחו, בעיני, הוא דווקא במסגרת המצמצמת ובמבט מלמעלה על ארועי התקופה. אני מרגישה שהועשרתי, ושמחה להמליץ עליו.

To Hell and Back – Ian Kershaw

עם עובד

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

אבשלום בני / הווארד ספרינג

אבשלום בני

ביל אסכס נולד באנגליה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. ביל, הבן הצעיר במשפחה עניה, שאביו הסתלק ואמו עבדה בפרך ככובסת כדי להאכיל את ילדיה, הרגיש בילדותו כנטל מיותר. בהיותו בן שתים-עשרה התמזל מזלו, והכומר המקומי פרש עליו את חסותו, העסיק אותו כמשרת בביתו, ולימד אותו קרוא וכתוב. לפני מותו, כעבור שלוש שנים, אף דאג שאחד מידידיו יעסיק את ביל במשרדו. כאן, בהיותו בן חמש-עשרה, פגש את דרמוט או'ריורדן, המבוגר ממנו בשנתים, בן המשפחה בה שכר מחצית החדר למגוריו. דרמוט, נכד לאירי ששרד את רעב תפוחי האדמה, התגורר באנגליה עם משפחתו, אך לבו ונשמתו היו נתונים בלהט לאירלנד ולמאבקה לעצמאות. בין שני הנערים צמחה ידידות אמיצה, ו"אבשלום בני" מספר את סיפור שתי המשפחות: ביל, אשתו נלי, אותה נשא לאשה בשל כספה, ובנם אוליבר, שנקרא על שמו של הכומר, ודרמוט, אשתו שאילה, וילדיהם מייוו, איילין ורורי, שנולד באותו לילה בו נולד אוליבר.

ביל ואוליבר היו שונים מאוד באופיים זה מזה, אך שניהם ביקשו להגשים בילדיהם את שחסר להם עצמם:

" [..] יש עוד משהו שאני יכול לתת לאירלנד. כל אשר אני הייתי רוצה לעשותו, עוד ייעשה. אם יהיה לי בן, הוא יעשה. אינני מרוצה, ולעולם לא אהיה מרוצה ממעמדה של אירלנד תחת עולה של ארצך הארורה. ובני לא ישלים עם זה. הוא ילך לאירלנד, הוא ילמד להיות אירי […]. ומה אתך, ביל?" שאל. "מה היא תכניתך לדור הבא?"

[…] "הייתי רוצה להגשים בבני כל מה שאני החסרתי. הייתי עני – מעולם לא ידעת עוני מנוול כזה. הייתי גלמוד וערירי וחסר לי כל מה שדרוש לילדים בעולם. אם יהיה לי בן, ארצה שיהיה לו הכל. אעבוד בזעת אפי כדי שאוכל לתת לו כל מה שיבקש […]"

[…] "אינני יודע", אמר. "חוששני שתפנק אותו".

"מוכן אני להסתכן. אבטיח לו חיים נהדרים".

וכך, רורי, וכך, אוליבר, קבענו את גורלכם למענכם, דרמוט ואנכי, בשבתנו באותו חדר בחצות הלילה, כשעשן מקטרותינו מעמעם את האור, וצעיפיו הרחמניים של העתיד מעמעמים את ראיתנו.

צעיפיו הרחמניים של העתיד חסו על ביל ועל דרמוט, אך אני, שקראתי את הספר שוב ושוב לפני מספר עשורים, לא זכיתי לחוות הפעם את התמימות ואת השאננות של השנים המוקדמות בחיי שתי המשפחות. ידעתי לאן יוביל אותם ואת ילדיהם הרצון לחיות את חייהם בשנית באמצעות הילדים, הבחנתי בכל שגיאה, הצבעתי על בחירות הרות אסון, חוויתי מראש את הטרגדיות העתידיות, ולא יכולתי להזהיר את הדמויות שכבשו את לבי לפני שנים, דמויות שלא נשכחו ממני עד היום. אבוי, שברון הלב בו תיאר ביל את ההתפכחות שחוו השניים, צבט אותי שוב:

ברגע ההוא עלה במוחי פסוק אווילי אחד, פסוק מאותם הערבים הרחוקים כאשר הוילונות היו מוגפים באנטוקס ואני קראתי באזני מרת או'ריורדן הזקנה משל דיקנס. "בילדינו, קופרפילד יקירי, אנו חיים שנית".

האמנם? הוי, אלי – האמנם?

והרבה לפני שהגעתי לסיומו של הספר כבר הדהד בי המשפט המסיים אותו, וכאילו אין המדובר בספר אלא באנשים בשר ודם חשתי תסכול על שקצרה ידי מלהושיע:

אולי יבוא דרמוט אתי. נפרד מכם יחד – ממך ומרורי – ונזכור את הלילה לפני שנולדתם, כאשר ביהירותנו ובעוורוננו ציווינו על השנים מה יעשו בבנינו.

נושא ההורות הוא, כאמור, המוטיב המרכזי בספר. לצדו הספר עוסק בהרחבה במאבק האירי לעצמאות. אם זכרוני אינו מטעה אותי, זה היה הספר הראשון שעורר בי ענין בהיסטוריה האירית, ומאז – אולי בהשפעת הלהט של דרמוט – שמורה לי פינה חמה בלב לארץ ולעמה. כשאני קוראת בימים אלה ספרים מבוססי היסטוריה ונתקלת בפרט מסקרן, אני מניחה לרגע את הספר בצד, לוקחת ליד את הטלפון, וממהרת לחפש ברשת מידע נוסף שיעמיק את חווית הקריאה. אני לא מצליחה להזכר מה עשיתי בעבר כשפרטים בספר עוררו את סקרנותי. פתחתי אנציקלופדיה? שאלתי יודעי דבר? או, וזה נראה לי סביר יותר, הסתפקתי במה שנכתב בספר, וציפיתי שיגיע לידי ספר נוסף שיוסיף מידע? מעניין כיצד ההרגלים החדשים דחקו את זכרון הישנים מהם.

חזרה אל ספר אהוב אחרי שנים רבות יכולה להיות חוויה נוסטלגית או חוויה מאכזבת. במקרה של "אבשלום בני" זו היתה חוויה עוצמתית. מה יש בו שכה קסם לי אז ועכשו? זהו בפשטות ספר מצוין, כתוב בשטף מבלי לזלזל בפרטים, משלב כמה עלילות המשתרגות זו בזו בטבעיות, נוגע ללב בעדינות, מציג דמויות משכנעות – אף אחת מהן אינה דמות מופתית, ומגרעותיהן לצד מעלותיהן, עושות אותן כל-כך אנושיות ונוגעות, קושר יפה בין החוויה הפרטית לרקע ההיסטורי, מעניין מאוד ומעורר מחשבה. הופתעתי לגלות עד כמה הוטבעו בי משפטים שככל הנראה הרשימו אותי בעבר, עד שיכולתי כעת לצטט אותם בשלמותם עוד לפני שהגעתי אליהם בקריאה. להנאה שנהניתי מהספר בעבר נוספו תובנות, שאמנם לא חמקו ממני אי-אז, אבל העמיקו עם הנסיון שנצבר עם השנים, ותרמו כעת לחווית הספר מימד נוסף.

בשורה התחתונה: אני נרתעת מסופרלטיבים, אבל המונח 'ספר מושלם' ממש מבקש להכתב כאן.

 

My Son, My Son (O Absalom!) – Howard Spring

עמיחי

1964 (1937)

תרגום מאנגלית: ש. שניצר

זאת מלחמה! / יאיר דוד

973698

כותרת משנה: פאול זלפלד, גרמני בן דת משה, במלחמה הגדולה

יאיר דוד, נווט קרב בחיל האוויר הישראלי, מספר ב"זאת מלחמה!" את סיפורו של סבו, פאול זלפלד, שהיה חייל בצבא גרמניה במלחמת העולם הראשונה. הספר נפתח ומסתיים בשנת 1933, כשבני הזוג זלפלד עוזבים את גרמניה בעקבות עליתו של היטלר. לא עמד לסב שרותו המסור והפטריוטי במלחמה: במשך כל חייו, למרות היתקלויות אנטישמיות, זיהה עצמו כגרמני בן דת משה. כעת הפך לבלתי רצוי. למרות שסיפור המסגרת הוא בגידת המולדת הגרמנית, הספר עצמו אינו עוסק בכך, אלא בחוויותיו של הסב במלחמת העולם הראשונה.

פאול זלפלד גויס לצבא הגרמני במהלך המלחמה. הוא היה אז נשוי טרי, ובמהלך שנות המלחמה עתיד היה להוולד בנו הבכור, אליו התוודע רק חודשים אחרי הלידה. הוא התנדב ליחידת חיל רגלים קלה (יאגר, Jäger) שנחשבה ליחידת עלית. תיאור קורותיו בצבא פותח בטירונות שעברו החיילים, ובדרך בה הפכו מיחידים ליחידה מגובשת ששה לקרב. בסיום ההכשרה נשלחה היחידה לחזית המזרחית מול רוסיה, ומאוחר יותר עברה לחזית המערבית מול כוחות אנגלים, בלגים וקנדים. כדי לספק תמונה רחבה יותר מעבר לסיפור האישי, הספר עוסק גם ברמת ההיערכות והאסטרטגיה הגבוהה יותר, ומשלב יפה בין ההיבטים הצבאיים לאלו הפרטיים. כך, לדוגמא, הוא מביא אלה בצד אלה מפות של החזיתות וציורים שצייר הסב בהזדמנויות שונות, במקביל לסיפור מהלכי המלחמה המשולבים בחוייות היומיום.

המתעניינים במלחמה ימצאו בספר פירוט של מהלכי הקרבות השונים. בעיני היה מעניין יותר לקרוא את חוויותיו של החייל היחיד. מלחמת העולם הראשונה היתה מלחמה מלוכלכלת, עם גז ורעל ולהביורים, בנוסף לכלי הנשק התקניים. המלחמה מפורסמת גם בהתבוססות בבוץ החפירות. יאיר דוד, הדובר בגוף ראשון מפיו של סבו, מיטיב לתאר את שהתרחש שם. הנה כמה ציטוטים:

בוץ היה צרתנו הגדולה בשטח. כל תנועה בוצעה בבוץ. קשה היה לנוע, היו אפילו מקרים של חיילים שנפלו לתוך הבוץ, לא הצליחו להחלץ מתוכו ואיבדו את חייהם בטביעה אטית ונוראה.

מחסור במזון. רעב וצמא. מחסור בתחבושות. מים עומדים מצטברים בחפירות. חיילים פצועים, נאנקים, חולדות. המון חולדות – קטנות וגדולות – צווחניות, נדמה שיש כאן חולדות שהסוו עצמן לחתולים, או אולי אלה חתולים שהתחזו לחולדות. הן נלחמות אתנו על המזון. הן לא בוחלות בכרסום פצעי גפיהם של חיילים תשושים, חסרי כוח התנגדות.

ושוב הריחות הנוראים. ריח הגוויות. גוויות בני-אדם, פגרי סוסים ופרדות, ריחם של הפצועים, ריח הלכלוך, צחנת הצואה והשתן והמוגלה והקיא, וסרחונם של הבגדים. ריחות שאין מנוס מהם.

הכותב מתייחס גם להלכי הרוח של החיילים. אלה שרוחם לא נשברה, היו להוטים לשוב לשדה הקרב גם אם נפצעו. מה הניע אותם? הפטריוטיות? החברות? הבושה? מן הסתם אין תשובה נכונה אחת. וכך הוא חש אפילו עם תום הקרבות:

ואני, אני מתחיל כבר להתגעגע. כיצד אחיה ללא המלחמה? ללא החברים? […] אני מתקשה להבין כיצד לאחר כל הזוועות, כל ההרוגים, כל הסבל, באיזה מקום נסתר, עדיין היה בי זיק כלשהו של רצון לקבל את המשימה הבאה ולחזור לקרב.

פאול זלפלד לא שיתף את משפחתו במה שעבר עליו, ונכדו מסתמך בספר הן על דברים שכתב הסב במהלך המלחמה, והן על מחקרים שביצע בעצמו. התוצאה היא ספר מעמיק ומפורט, שכאמור משלב את הכללי עם הפרטי, ועושה זאת היטב.

פרדס

2014

האחרון לבית קמונדו / פייר אסולין

43101

"האחרון לבית קמונדו" הוא מואיז דה קמונדו, בנקאי יהודי צרפתי, שלא הותיר אחריו צאצאים, אבל הותיר את הבית שהקדיש למאה השמונה-עשרה ושהפך למוזיאון על שם בנו נסים. כדי להבין את מואיז האיש, פייר אסולין מרחיק עד לגירוש ספרד, עובר עם משפחת קמונדו לונציה ומשם לתורכיה, ומתאר בפירוט רב את תולדות המשפחה החל מאבי-סבו של מואיז. אותו אב קדמון, אברהם שלמה, היה בעל השפעה ניכרת על השלטון העותומני, בעיקר בזכות הבנקים המצליחים מאוד שהקים, אשר מימנו רבים מן הפרויקטים השלטוניים. בערוב ימיו, לאחר מות אשתו ובנו, העתיק את פעילותו לצרפת. ניניו, איזאק ומואיז, ניהלו במשותף את עסקי המשפחה, ובמקביל היו לאספני אמנות, כנהוג בחוגי העשירים והאצילים.

מואיז לא ידע אושר רב בחייו: כיהודי עשיר בעידן דרייפוס, וגם קודם לכן ואחר-כך, סבל מתופעות אנטישמיות. איזאק בן דודו וידידו הקרוב נפטר ב-1911 בלי להותיר יורשים, והשאיר אותו בעלים יחידי של עסקיהם. בערך באותה תקופה אשתו עזבה אותו ואת שני ילדיהם. נפילתו של הבן נסים במלחמת העולם הראשונה היתה מהלומה שממנה התקשה להתאושש.

לאחר שאמו נפטרה, הוא ירש את ביתה באזור היוקרתי של פארק מונסו. למעט החזית שנותרה כפי שהיא, הוא השקיע שלוש שנים בבניה מחדש של הבית, תוך שהוא מקדיש אותו למאה השמונה-עשרה, הן מבחינת תכנון המבנה, והן מבחינת פרטי האמנות הרבים שגדשו אותו. מואיז הפרפקציוניסט הקדיש מחשבה רבה לתכנון החדרים כך שיתאימו לפריטים הנדירים שאסף, וכשהחליט להוריש את הבית לצרפת, הורה שלא ייעשה בו אף שינוי, כולל הזזת פריטים ממקומם.

זה אינו ספר פרוזה שוטף. יותר מכל, לפחות עד הרבע האחרון בערך, הספר הוא מצבה לתקופה שהיתה ואיננה, לפריז של פעם, לסגנון החיים בשלהי המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הספר מתנהל באיטיות, ולעתים בדקדקנות מייגעת, עד לפרטי פרטים של איזו משפחה גרה באיזה בית ברחוב, ותיאור מפורט של חדרי הבית/מוזיאון כולל תכולתם. אז פרוזה עלילתית הוא כמעט ולא, אבל ספר מרחיב דעת ומעניין הוא בהחלט כן. חובבי היסטוריה ואמנות יועשרו בידע בתחומים רבים. כדאי להצטייד באורך רוח כשניגשים אל הספר.

עבורי אישית היתה בספר במידה מסוימת חזרה למקומות מוכרים. בעבר המלצתי כאן על "הארנבת עם עיני הענבר", גם הוא מתרחש בחלקו בפריז של אותם ימים. מכיוון שמדובר באנשים שהסתופפו באותם חוגים, נתקלתי פה ושם בשמות מוכרים, ובארועים שהזכירו ארועים אחרים. שארל אפרוסי, הדמות המרכזית בארנבת, נזכר כאן. לואיז קאהן ד'אנבר, שהיתה המאהבת של שארל, היתה גם אמה של אירן, אשתו של מואיז דה קמונדו. ועוד.

לעומת האיטיות הרבה שבה הספר מתנהל, הפרק האחרון, אחרי מותו של מואיז, הוא דינמי. אחרי נפילתו של נסים נותרה אחותו ביאטריס האחרונה בשושלת, אך לאחר נישואיה חדלה לשאת את שם קמונדו. עם מותו של מואיז ב-1935 הושם קץ לשושלת. מכיוון שלבי יצא אל מואיז, הרגשתי הקלה בשבילו שלא נפל בגורלו לחוות את מלחמת העולם השניה, ולגמרי שכחתי מבתו. אבל אז בא הפרק האחרון, ובו כמעט בהרף עין נמחקה המשפחה לגמרי. ביאטריס, בעלה ושני ילדיהם נכלאו בדראנסי לתקופה ארוכה, ונרצחו באושוויץ.

נהניתי מן הספר בכמה וכמה מישורים, ואני שמחה להמליץ עליו.

 Le Dernier des Camondo -Pierre Assouline

הוצאת שוקן

2004

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

משפחת קמונדו הותירה עקבות גם באיסטנבול. מצויים שם ארמון ובית דירות שבנתה המשפחה, וכן המדרגות שבצילום. אני זוכרת שהתרשמתי מהן, אבל לא הייתי מודעת להיסטוריה שלהן.

6d754d2d-a235-448f-bb33-104ef67214d1

שדות התהילה / ז`אן רואו

שדות התהילה

כשהתחלתי לקרוא את הספר, והתאהבתי בסבא הקמצן, מחשבותי נדדו באסוציאציה די חופשית ל"שואה שלנו", שפותח גם הוא בדמויות של אנשים, שאולי היו מעצבנים אותי בחיים האמיתיים, אבל כשהם מתוארים בכשרון ובאהבה על הנייר אי אפשר שלא למצוא בהם קסם. כשניסיתי לנסח סקירה שתעשה צדק עם הספר המקסים הזה, עלתה לי בראש הקבלה נוספת: שני הספרים מסופרים מפי ילדים, פותחים בתיאור דמויות וחיי יומיום אפופים מועקה עלומה משהו, ובחלקם האחרון מוסרות כפפות המשי לטובת כפפות אגרוף, ומתוארים ארועים קשים – סיפורי שואה אצל גוטפרוינד, ותיאורי שדות הקטל אפופי הגז הרעיל אצל רואו.

"שדות התהילה" מספר על משפחה צרפתית החל משנת 1912 ועל פני שתי המלחמות. אין בו עלילה שמתפתחת כרונולוגית, אלא התמקדות בדמויות מסוימות ובתמונות מחייהן. סגנונו של רואו, כשהוא עוסק באנשים הקטנים, משלב מפוכחות צינית עם טוב לב חומל, והספר נקרא בחיוך מלווה צביטה בלב. כשהוא עוסק בארועים עולמיים, כמו המלחמה, מורגשים ברור כעס ויאוש, והכתיבה העדינה אינה מסתירה אותם, אפילו מעצימה אותם. כוחו גדול גם בתיאורי נוף.

מוזר שרק כעת אני שמה לב שהספר עוסק בעיקר במוות. תוך כדי קריאה העובדה הברורה הזו חמקה איכשהו מעיני. מוות של הסבא הזקן, גסיסה ממושכת של הדודה, האחים החיילים ומותם האכזרי בקרב, ועוד. רואו מתאר תמונות מחייהם, אבל למעשה בכל עלילות המשנה מובלות הדמויות אל מותן. במהלך הקריאה המוות, כשאינו בשדה הקרב, מתקבל כחלק מהחיים, ובתוך החיבה שמתפתחת כלפי האנשים אפילו מותם נקרא בחיוך. לא נראה לי שאני מצליחה לכתוב בדיוק את מה שאני מתכוונת לכתוב, בכל אופן כוונתי היא שהספר עוסק במוות, ובכל זאת הוא יפיפה. סוג של קסם בעטו של הסופר.

לצד המוות, גם הרומנטיקה היא מוטיב מרכזי. היא קצת הלכה לי לאיבוד בגלל הקפיצות בין הזמנים בסיפור. למען האמת, גם לא לגמרי הבנתי איך מתקשרים לסיפור העמודים האחרונים, והייתי צריכה לקרוא את דבריו של מנחם פרי על הכריכה כדי לעשות קצת סדר. כשדפדפתי בספר כדי לבחור ציטוט לסקירה (אבל אי אפשר לנתק משפטים מהקשרם), שקעתי שוב בקריאה, ומצאתי את עצמי צוחקת בקול, בעוד שבקריאה ראשונה "רק" חייכתי. לפיכך במקום להניח את הספר במקומו, החזרתי אותו אל מדף הממתינים לקריאה חוזרת, כדי ליהנות מכמה גילויים ותובנות חדשים

Les champs d`honneur  – Jean Rouaud

הוצאת הספריה החדשה

1992 / 2007 (1990)

תרגום מצרפתית: מרים טבעון

טיול הנערות המתות / אנה זגרס

7bb3fb3258-a8eb-462b-998b-0cee7ff263b87d

שלושה סיפורים בספר, שלושתם סובבים סביב האוירה בגרמניה של מלחמות העולם.

הראשון, שעל שמו נקרא הקובץ, הוא זכרונותיה של פליטת הגסטפו – חולה ומותשת במכסיקו הרחוקה – מיום טיול עם חברותיה לכיתה בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה. סיפור קורע לב, משום שהוא משווה ללא הרף בין אותו יום מאושר לגורלם של הנערות והנערים המככבים בו. הראשונה בכיתה שהתאהבה משלבת ידים עם הנער נשוא אהבתה, ואנחנו כבר יודעים שהוא ייהרג במלחמה הראשונה. היא מתרפקת על חברתה הקרובה, זו שבמלחמה השניה תפנה אליה מתוך מצוקה קשה ותופקר לגורלה. המורה הצעירה החביבה תחבק בזרועותיה את תלמידתה הגוועת מרעב במחנה ריכוז. חשבתי תוך כדי קריאה, עד כמה התמזל מזלנו שאיננו יכולים לראות את העתיד.

הסיפור השני, "החבלנים", מתמקד בשלושה חברים, שביום ההכרזה על המלחמה נגד רוסיה הרגישו מרומים ונואשים, שהרי רוסיה היתה עד אתמול בת ברית, וכעת נראה שהמלחמה תמשך לנצח. הם מחליטים לעשות מעשה, ולחבל ברימונים שהם מייצרים, כדי להחיש את סיום המלחמה. הרעיון שלהם, יש להודות, נשמע לי מטופש, אבל לא הרעיון הזה הוא העיקר, אלא נסיונותיהם הקטנים של אנשים פשוטים להשפיע איכשהו, למרות סכנת המוות שבה הם מסתכנים. אנה זגרס מצליחה לתאר תיאור חי ומשכנע את המתרחש בליבם, את האימה, את היאוש, וגם את התקווה.

בסיפור השלישי, "אחרית", הדמות המרכזית היא של מפקד מחנה ריכוז אכזר, שנמלט חזרה למשפחתו כשהתקרבו כוחות בעלות הברית, וחי בשקט עד שיום אחד זיהה אותו אסיר לשעבר, והוא נמלט על נפשו. הסופרת מתארת את את נדודיו ואת קשייו, ולמרבה התפעלותי היא עושה זאת בלי שנרגיש ולו שמץ של סימפטיה כלפי האיש הנרדף. איך היא עושה זאת? אין לי מושג. היא לא מביעה את דעתה כלפיו, לא מתלהמת, לא כותבת "מגיע לו" בשום דרך שהיא, אבל התחושה לאורך כל הסיפור היא בדיוק כזו: "מגיע לו".

אני לא מתלהבת מסופרים גרמנים שמספרים עד כמה הגרמנים סבלו במלחמה. אצל אנה זגרס זה לא מפריע לי. היא כל-כך באופן מובהק אנטי נאצית ופרו מתנגדי המשטר, שאני סמוכה ובטוחה שהיא לא באה להצדיק ולעורר חמלה, אלא להאיר את האנשים שהתנגדו באור שלו הם ראויים.

היכולת, שהזכרתי קודם, להביע רגשות ועמדות בלי להביע אותן במפורש הרשימה אותי גם בספרה "הצלב השביעי", שגם עליו המלצתי כאן.

Der Ausflug der toten Mädchen – Anna Seghers

הוצאת הקיבוץ המאוחד

1950

תרגום מגרמנית: ש` בן אברהם

כאן בקצה העולם אנחנו לומדים לרקוד / לויד ג`ונס

20-52315b

מעט ספוילרים בהמשך

טנגו הוא ככל הנראה הריקוד החושני ביותר, ונוכחותו הבולטת בעלילה הופכת את הספר לחושני גם הוא. בשילוב עם המינוריות הסגנונית ועם העדינות והרגישות של הסיפור מתקבל ספר מרגש, יצרי, ונעים מאוד לקריאה.

הרקע דווקא אלים: שני צעירים ניו-זילנדים בוחרים שלא להתגייס ולצאת לקרבות באירופה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לואיז, צעירה מקומית יתומה, מחביאה אותם במערה מפני זעמם של תושבי העיירה, השוכלים את בניהם בזה אחר זה. כשהתושבים מפנים את תסכולם כלפי מכוון הפסנתרים בעל השם הגרמני, לואיז לוקחת גם אותו אל מקום המחבוא, ונשארת אף היא במערה. מכוון הפסנתרים, פול שמידט, הוא חובב טנגו, והוא מלמד את שלושת הצעירים כיצד לרקוד. אהבה עדינה נרקמת בינו ובין לואיז.

מכאן מתפתחים כמה סיפורים חובקי עולם של אהבות בלתי אפשריות, ושל נאמנות חוצת גבולות ומוסכמות.

רק אחרי שסגרתי את הספר קלטתי שבעצם הוא רצוף סיפורי בגידה, שבהקשר אחר היו מקוממים אותי. מה שכנראה "הרדים" אותי במקרה הזה זו העובדה שכל גיבוריו מקבלים זה את זה בשלמות, והאהבה והנאמנות הם טבעיים ונצחיים בלי קשר לנסיבות. לדוגמא, בעלה של לואיז, שמגלה שהיא בעצם מאוהבת באחר, מאפשר לה לעזוב, בעצב ובכאב, אך בלי טינה, ולמרות שהוא מוצא אחר-כך אהבה גדולה, הוא עושה עשרות שנים אחר-כך את  הדרך מניו-זילנד לארגנטינה כדי לעלות על קיברה. הגישה הזו, שרואה באהבה כוח טבע עליון, מנטרלת אפשרות לקנאה ולנקמנות, ומפנה מקום לחושניות ולעדינות שהזכרתי בפתיחה.

המספר, שוטף כלים במסעדה ארגנטינאית שמנהלת נכדתו של פול שמידט בניו-זילנד, מוצא עצמו בסוף הסיפור במקום שממנו ניסה לברוח, ושם מחכה לו אהבה. גם בסיפור שלו אין כעס ואין מאבק בגורל, אלא השלמה גדולה וקבלה רגועה, המאפיינת את העלילה כולה.

לקריאת הפרקים הראשונים הכנסו לכאן.

התמונה המצורפת היא של קרלוס גרדל, מגדולי המלחינים וזמרי הטנגו הארגנטינאים, ששמו מוזכר רבות בספר.

152783_100

Here at the End of the World We Learn to Dance – Lloyd Jones

הוצאת מודן

2010

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק