כותרת משנה: אירופה 1914 – 1949
"לגיהינום ובחזרה" הוא הכרך הראשון משניים (השני עדיין לא ראה אור), שבהם סוקר איאן קרשו את קורותיה של אירופה במאה העשרים. כרך זה עוסק בשנים של מלחמות העולם ומעט אחר-כך. ספרים רבים נכתבו על שתי המלחמות שקרעו את אירופה, וצמצומן לספר יחיד הוא משימה מאתגרת: " אני יודע היטב שעל כל משפט שכתבתי יש למעשה שפע של חיבורים, רובם באיכות גבוהה, פרי עטם של מומחים". קרשו בחר לפיכך לקצר את ארועי המלחמות עצמן, מתוך הנחה שמהלכיהן ידועים ומוכרים לקורא, והתרכז במגמות החברתיות שעיצבו את היבשת. קושי נוסף טמון בנסיון לאגד את אוכלוסית השטח כולו (כולל רוסיה ותורכיה) תחת מגמות מאובחנות. למיטב שיפוטי, המבוסס על הידע המוגבל שלי, קרשו מציג אבחנות משכנעות.
הספר מורכב מעשרה פרקים הערוכים בסדר כרונולוגי.
על הסף: הפרק הראשון מתאר את אירופה שלפני המלחמה הגדולה, ואת הכוחות שהובילו אליה: לאומנות, תיעוש מהיר, תמורות חברתיות, התערערות הסדר הפוליטי. יתכן שהמלחמה היתה פורצת גם ללא הטריגר של רצח הארכידוכס האוסטרי, אך משבוצע הרצח ההדרדרות היתה מהירה. קרשו מצביע על אשמתה של גרמניה בפרוץ המלחמה, לאחר שנתנה ערבות פתוחה לאוסטריה שהציגה אולטימטום לסרביה. שרשרת ההתחמשויות והגיוסים הכלליים, החל ברוסיה ועבור למדינות אירופה האחרות, לא ניתנה לעצירה.
האסון הגדול: פרק זה הוא תיאור כרונולוגי של מלחמת העולם הראשונה. מבחינתי זהו פרק מעניין במיוחד, משום שהידע שלי על מלחמה זו הוא שטחי.
שלום סוער: בראש הפרק ניצב המוטו, ציטוט של מרשל פרדיננד פוש ב-1919: "זה אינו שלום. זו שביתת נשק לעשרים שנה". הפרק כולל הסבר על ההסכמים שנחתמו בתום המלחמה, ומתאר את המצב הכלכלי והחברתי הכאוטי בכל המדינות. המגמה הפוליטית השלטת ביבשת היתה סילוק המשטרים הסמכותניים, ובחירה כמעט גורפת בוריאציות על משטר רפובליקני. המעניין במיוחד בפרק זה, בעיני, הוא הדמיון בין מצוקותיהן של מדינות המערב: בכולן שררו בעיות דיור חמורות, בכולן נאלצה המדינה להתמודד עם החוזרים מהקרבות, ולטפל בעשרות אלפי אלמנות ויתומים. גרמניה המובסת לא היתה במצב הגרוע ביותר, למעט אמונתם של הגרמנים שמדינתם לא הובסה, והם נענשים באופן בלתי פרופורציוני.
לרקוד על ראש הר געש: עניינו של פרק זה הוא תור הזהב של שנות העשרים, בהיבטי כלכלה, תרבות ופוליטיקה. הסכמי לוקרנו ב-1925 יצרו תקוות לעתיד של שלום. בסיומו של העשור היתה היבשת נתונה להשפעה ההרסנית של המשבר הכלכלי בארצות הברית. חלק מן המדינות גלשו, בגלל לחצים חברתיים וכלכליים, חזרה למשטרים סמכותניים. מרתק ללמוד על שגשוג המפלגה הנאצית, שנחלשה מאוד אחרי הפוטש הכושל, על רקע משבר הכלכלה החקלאית, משבר שלובה על ידי הקומוניסטים כנגד הסוציאל-דמוקרטים.
העתיד מטבעו תמיד פתוח, לעולם אינו נתיב חד-סטרי גזור מראש. ויתכן כי בלעדי המשבר הכלכלי שיובא מארצות הברית היתה אירופה ממשיכה בדרכה לעבר צמיחה כלכלית רצופה, חרויות ליברליות ושלטון דמוקרטי אל המישורים שטופי השמש של השלום הביו-לאומי וההרמוניה. אך שום מהמר לא היה שם את כספו על כך. אמנם המשבר המעמיק של השנים שלאחר מכן לא נגזר מראש, אך הוא לא התרחש יש מאין. מתחת למעטה הנוצץ היה "תור הזהב של שנות העשרים" באירופה עידן רצוף כתמים ובעיות.
צללים מִתעבים: פרק זה מתאר את המחצית הראשונה של שנות ה-30, שנים שאופינו בצניחה למשבר הכלכלי וביציאה ממנו. שוב ניכר דמיון רב בקשיים של כל מדינות המערב, כולל גרמניה. האבטלה הגיעה במקומות מסוימים עד לשיעור של חמישים אחוז. בכל אירופה ניכרה עליה של הימין הקיצוני, אך בכל מדינות המערב שרדה השיטה הפוליטית הפרלנטרית, להוציא איטליה, פורטוגל, ספרד וגרמניה.
גרמניה היתה מדינה בעלת דמוקרטיה שברירית, היא חשה שסכנה מרחפת על התרבות שלה, סבלה מפיצול אידיאולוגי ופוליטי חמור […] הממשלה הדמוקרטית קרסה מול גלים של סכנה וקיטוב פוליטי.
גרמניה רצתה לשכתב את הסכמי ורסאי: הסכמי לוקרנו עשו צעד ראשון בכיוון, הויתור של המעצמות על הפיצויים בכנס לוזאן ב-1932 היה ההמשך. לגרמנים זה לא הספיק.
קרשו מפריך את מיתוס הנס הכלכלי של היטלר: היטלר עלה לשלטון כשהכלכלה היה בשיא השפל, וההתאוששות של גרמניה התרחשה במקביל להתאוששות בכל מערב אירופה. קרשו מסביר את סוד הקסם של היטלר במצע שדיבר על גרמניה אחת מול גרמניה מפוררת, על התחדשות לאומית.
רוב המצביעים לא חיפשו מצע מגובש וברור ולא דרשו רפורמות מוגבלות בהתנהלות הממשלה. מפלגתו של היטלר קסמה להם משום שהבטיחה התחלה חדשה על ידי סילוק השיטה הישנה כולה. הנאצים לא רצו לתקן את מה שהיה להגדרתם גוסס או רקוב; הם הבטיחו למחוק הכל ולבנות גרמניה חדשה מתוך ההריסות. הם לא הבטיחו לנצח את יריביהם; הם איימו להשמיד אותם כליל. המסר היה מושך דווקא בגלל הקיצוניות שלו.
אזור סכנה: בפרק זה מתוארים המשטרים וההתפתחויות המדיניות והחברתיות במדינות אירופה עד 1936. דגש מושם על השוואה בין שלוש הרודנויות הגדולות: סטלין והטרור הפנימי, מוסוליני והשאיפות האימפריליסטיות באפריקה, היטלר ושאיפות ההתרחבות באירופה. פן מעניין נוסף בפרק הוא חולשת חבר הלאומים: כיבוש מנצ'וריה על ידי יפן ב-1931, כיבוש אתיופיה על ידי איטליה ב-1936, פלישת גרמניה לחבל הריין המפורז – כל אלה זכו לגינוי בקול ענות חלושה ללא תגובה אופרטיבית. פרק זה מסתיים עם התיצבות הרודנויות זו מול זו בספרד: היטלר ומוסוליני תמכו צבאית בפרנקו, סטלין סיפק סיוע צבאי לרפובליקנים.
לעבר פי התהום: הפרק מתרכז בארועי שלוש השנים שלפני המלחמה. מלחמת האזרחים בספרד הוותה מעין ניסוי כלים עבור הרודנויות, אך לא היתה לה השפעה על המלחמה באירופה. דגש ניתן להתיחסות המערב לאיום הבולשביקי, ומקום נרחב תופסת המדיניות הפייסנית, שבאה לידי ביטוי בין השאר בהסכם מינכן ובהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. מעניין לציין שההתיחסות של קרשו לפייסנות אינה שלילית באופן גורף:
גם אם ראשיתה במניעים הנעלים ביותר, הפייסנות היתה, כדברי צ'רצ'יל, "סיפור עגום של טעויות בשיקול הדעת מצד אנשים מוכשרים ובעלי כוונות טובות", שיצרו "סדרת תמרורים בדרך לאסון". אין ספק בדבר "כוונותיהם הטובות" של הפייסנים בבריטניה ובצרפת, אך חינוכם, נסיונם וההכשרה הפוליטית שלהם לא אפשרו להם להתכונן למפגש עם גנגסטר בזירה הבין-לאומית. הם פשוט לא היו יריבים שקולים להיטלר. הם חשבו שיוכלו לשאת ולתת על שלום גם על חשבון השלכתה של מדינה נוספת לכלבים. הוא רצה מלחמה לכל דבר.
גיהינום עלי אדמות: למהלכי המלחמה מוקדשים בפרק זה עמודים בודדים בלבד. עיקרו של הפרק הוא תיאור חווית המלחמה עבור האזרחים ועבור החיילים בדגש על מעשי הזוועה והברבריות. תוצאות המלחמה: מיגור מוחלט של הפשיזם, חלוקת אירופה בין שני גושים (בניגוד למלחמה הראשונה שפירקה אימפריות והחליפה אותן במדינות לאום שסועות), החלפת עריצות אחת (גרמניה) באחרת (ברית המועצות) במזרח, החרבת גרמניה בתבוסה ללא עוררין (בניגוד להכחשה הגרמנית את התבוסה במלחמה הראשונה), נוכחות אמריקאית (בניגוד להתבדלותה אחרי המלחמה הראשונה), הכרה שהיבשת פסעה בנתיב התאבדות ולפיכך יש צורך בהתחלה חדשה.
מעברים שקטים בעשורים חשוכים: הפרק סוקר מגמות חברתיות במחצית הראשונה של המאה העשרים:
אוכלוסיה – למרות המלחמות האוכלוסיה גדלה מ-500 מליון ב-1913 ל-600 מליון ב-1950, בזכות שיפור בתוחלת החיים והתקדמות הרפואה, תיעוש, נדידה מהכפר לעיר, תופעת הפליטים והעקורים, השתלבות נשים בכוח העבודה.
כלכלה – גלובליזציה, צמיחה כלכלית בשל הגברת היצור במלחמה, חדשנות טכנולוגית ומדעית, מעורבות המדינה בכלכלה, דומיננטיות אמריקאית, ההבדל בין מערב ומזרח.
חברה – רציפות מוסדית וחברתית, ניידות חברתית מצומצמת, חוסר יכולת לשפר מעמד חברתי, זכות הצבעה לנשים בשל הכרה בתרומתן למאמץ המלחמתי אך ללא שיפור במעמדן יחסית לגברים.
אינטלקטואלים – חלוקה גסה בין אנטי-פשיזם לאנטי-קומוניזם עם כל גווני הביניים ועם מגמות מנותקות מהפוליטיקה.
כנסיה – ירידה במספר המבקרים בכנסיות, בעיקר הפרוטסטנטיות, העמדה הבעיתית של מוסדות הכנסיה נוכח ההשמדה.
בידור פופולרי – פריחה של הקולנוע ושל המוסיקה הקלה, אסקפיזם, אמריקניזציה
מתוך האפר: אחרי המלחמה חוותה אירופה תקופה קצרה של נקמה: עשרות אלפים הוצאו להורג בכל רחבי אירופה, בדרך-כלל ביוזמות פרטיות שארכו זמן קצר עד שהמדינה התערבה ושמה להן סוף. ביוגוסלביה נערכו טיהורים ברשות המדינה, בעיקר נגד ה"אוסטשה" הקרואטים. במזרח אירופה גורשו מליוני גרמנים לגרמניה או לקצות ברית המועצות – לפחות חצי מליון איבדו את חייהם כתוצאה מכך, וגורלם של עוד מליון וחצי אינו ידוע. כמו כן נערכו גירושים הדדיים של צ'כים, סלובקים, אוקאינים, הונגרים ועוד. משפטי נירנברג לוו במשפטים נוספים, שיצרו תהודה הולכת ופוחתת. בגרמניה נכשלה הדה-נאציפיקציה: הבירוקרטיה הכרוכה בכך היתה מעבר לכוחותיהם של הכובשים, והנטיה הכללית היתה יותר לשקם ופחות להעניש. ב-1949 התברר שאירופה, על שני חצאיה, עלתה על דרך ליציבות ולצמיחה. הגורמים לכך לדברי קרשו: קץ השאיפות המעצמתיות של גרמניה; השפעת הטיהור של פושעי המלחמה ומשתפי הפעולה; גיבוש חלוקתה של אירופה לטווח ארוך; הצמיחה הכלכלית שהחלה להמריא לקראת סוף שנות הארבעים; הסכנה החדשה של הלחימה האטומית.
הכל נראה ברור בדיעבד. כמה מן המגמות אפשר היה לאבחן בזמן אמת? ואם ניתן היה לאבחן, מה ניתן היה למנוע? האם בעוד שנים נסתכל לאחור על ימינו ונתייחס לארועי היום – כמו ההחלטה הבריטית לעזוב את האיחוד האירופי, או גילויי התוקפנות של רוסיה כלפי פינלנד בשל רצונה להצטרף לנאט"ו – כאל ציוני דרך בהיסטוריה החדשה?
כך או כך, "לגיהינום ובחזרה" הוא ספר מקיף ומרתק, שמציע שפע של ידע. כוחו, בעיני, הוא דווקא במסגרת המצמצמת ובמבט מלמעלה על ארועי התקופה. אני מרגישה שהועשרתי, ושמחה להמליץ עליו.
To Hell and Back – Ian Kershaw
עם עובד
2016 (2015)
תרגום מאנגלית: כרמית גיא
