העולם של אתמול / סטפן צווייג

"העולם של אתמול" ראה אור ב-1942, מספר חודשים לאחר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג בגלותו בברזיל. צווייג, יליד 1881, גדל בעולם היציב והמסורתי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וחייו, כמו חייהם של מליוני בני דורו, נבללו והתערערו שוב ושוב במחצית הראשונה של המאה העשרים. את הספר החל לכתוב ב-1934, על רקע עלית הנאצים בגרמניה, המשיך לכתוב אותו באנגליה, לשם עבר כשהחיים באוסטריה הפכו בלתי נסבלים, ובברזיל, אליה היגר כשבשל המלחמה הפך זר באנגליה. יום לפני שהתאבד יחד עם אשתו, מסר את כתב היד למוציא לאור.

בספרו משלב צווייג בין תובנות חברתיות לסיפורו הביוגרפי. הוא מתאר את היציבות הברוכה שאפיינה את הדור של הוריו, וגם את המאובנות שנלוותה אליה. על הרקע השמרני הזה הוא מספר על שנות לימודיו בבית הספר, שהתאפיינו בשיטות הוראה מיושנות ובלתי אישיות מצד אחד, ובלהט נעורים סקרני מצד שני. הוא מספר על ההפתעה שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה, על ההתלהבות שבה החלה, ועל הטרגדיות שהצמיחה. תיאוריו את תקופת הביניים שבין שתי המלחמות, על האינפלציה הפרועה שלה, ועל התוהו ובוהו החברתי ששרר בה, מספקים רקע לצמיחת הנאציזם, ולהערצה המשיחית שלה זכה היטלר. בשאיפתו לקוסמופוליטיות, שאיפה שבאופן אירוני הוגשמה עבורו בעל כורחו, היטיב להתבונן בתופעות חברתיות בארצות בהן ביקר, וחקירותיו ההיסטוריות לצרכי הביוגרפיות שכתב ציידו אותו בהבנת תהליכים וביכולת לחזות במידת מה את הצפוי לקרות. בכל נקודת זמן הוא משלב בתבונה ובאורח משכנע בין כמה היבטים של היומיום – יחסים בין המינים, התפתחויות אמנותיות, השפעת תהליכים פוליטיים על הלך הרוח בציבור ועוד – כדי להציג תובנה מלאה של ההתרחשויות בסביבתו המיידית ובאירופה כולה. עבודתו ומסעותיו זימנו לו מפגשים מרתקים עם אנשי מפתח, והקורא זוכה למבט מבפנים על אישים כמו הרצל, פרויד, רתנאו ואחרים.

בעוד ההיבטים הציבוריים בספר מרשימים ומעמיקים, תיאור קורותיו שלו משכנע מעט פחות. הדרך בה התפתח מנער, העושה נסיונות כתיבה מהוססים, לסופר בעל שם עולמי, מעניינת מאוד, אבל ניכר שבבואו לספר על עצמו הוא מעט אובד דרך. כך, לדוגמא, הוא טוען שאילו יכול היה להתחיל הכל מחדש, היה כותב בשם בדוי, כדי ליהנות מן ההצלחה הספרותית אך לשמור על אנונימיות, ובאותה נשימה הוא מספר על הנאתו מיתרונות הפרסום האישי. הוא מתנצל שוב ושוב, ללא צורך, ואולי גם לא לגמרי בכנות, על שעליו לספר על הצלחתו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הציג בריש גלי עמדה פציפיסטית, והטיף לקימומה של רוח אירופאית מאוחדת, אך כשהוא מתפתל להסביר מדוע שיתף פעולה בהעלאת אופרה עם ריכרד שטראוס, שהיה מקורב לצמרת הנאצית, ואף התמנה לנשיא לשכת המוסיקה הנאצית, הוא טוען כי הוא "סולד עקרונית ממעשים פומביים ופאתטיים". כשהוא בוחר בהסבר הצולע, "לא רציתי לערום קשיים בדרכו של גאון מרמתו של שטראוס", הוא בעצם מייחס לעצמו את המניע שהוא מייחס למלחין, הווה אומר התעניינות ביצירה ובהשפעתה בלבד והתעלמות מכל גורם אחר. ואולי ההבדל בין פעילותו ועמדותיו במלחמה הראשונה לעומת אילו שהציג בשניה נובע רובו ככולו מן הענין היהודי. בעוד שאת המלחמה הראשונה חווה כאוסטרי, במלחמה השניה הוא ניצב בצד היהודי הנרדף, ונאלץ בלב כבד לעקור ממקומו שהפך זר לו. בעולם החדש הזה בחר להתכנס פנימה: "שכח! אמרתי לעצמי. ברח, ברח אל הסבך הפנימי שלך, אל עבודתך, אל המקום שבו הנך אני-נושם ולא אזרח-המדינה, ולא מושא של משחק גיהינום זה, אל המקום שבו רק קורטוב התבונה שלך יכול עדיין לפעול בתקינות בעולם שיצא מדעתו". אין לי, כמובן, כוונה ורצון וסיבה לשפוט אותו, אבל אי העקביות בתיאוריו את עצמו מחלישה את הפן הזה של הספר. מכל מקום, רוב הזמן שילוב הפן הפרטי והפן הכללי עובד היטב, ושני אלה משלימים זה את זה.

אוהבי יצירותיו של שטפן צווייג מקבלים כאן הזדמנות להצצה אל חדר העבודה של הסופר. הוא מתאר כיצד נולדו אחדים מספריו, ממליץ לסופר מתחיל לחדד את רגישותו לשפה באמצעות תרגום יצירות זרות, ומתאר את שיטתו לכתוב באריכות ואחר-כך לצמצם ללא רחם עד לגרעין של היצירה המוגמרת. אני אוהבת רבים מספריו ומסיפוריו של צווייג, ולטעמי גולת הכותרת של מכלול יצירתו הן אכן הנובלות המזוקקות שפסגתן, בעיני, היא "מנדל של הספרים", פנינה שאין בה מילה מיותרת.

"העולם של אתמול" הוא ספר מרשים, תיאור מרתק של תקופה סוערת מאת צופה מעורב חד-עין ורחב-מבט. מומלץ בהחלט.

Die Welt von Sestern – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1982 (1942)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

מודעות פרסומת

אנשי הצעצועים / רוברט דינסדייל

צעצוע לא יכול להציל את החיים, אבל הוא יכול להציל את הנפש

בקצה סמטה ללא מוצא בלונדון ניצבת חנות הצעצועים של פאפא ג'ק. עם הכפור הראשון היא פותחת את דלתותיה, ובעת פריחת השַלגית הראשונה, המבשרת את קץ החורף, היא נסגרת. העובדים כולם נשלחים לבתיהם, ובתוך החנות פנימה נותרים בני משפחת גודמן, האב יאקבס ובניו קספר ואמיל. בכל חודשי הקיץ שוקדים השלושה על הכנת צעצועים חדשים, צעצועים קסומים. חיות עשויות טלאים מתרוצצות לרגליהם, טירות מרחפות באויר, חיילי צעצוע מנהלים קרבות. כי חנות הצעצועים של פאפא ג'ק אינה ככל החנויות, והקהל צובא על שעריה, כמֵה לקסמים שמציעים בעליה.

בשנת 1906 מגיעה אל החנות קתי, נערה כבת שש-עשרה. קתי, שהרתה לבן השכנים שהפנה לה עורף בעת צרה, ברחה מביתה, כדי שלא תיאלץ למסור את התינוק שיוולד לה. מודעת דרושים שפרסמה החנות כאילו פנתה ישירות אליה: "הלכתם לאיבוד? אתם מפחדים? נשארתם ילדים בנשמתכם?". חייה נקשרים בחיי משפחת גודמן ובצעצועיהם.

פאפא ג'ק, שעבר תלאות קשות מנשוא תחת שלטון הצאר, עזב את רוסיה עם שני בניו, וכשהגיע ללונדון בנה עבור שלושתם את העולם הסגור והמכושף של החנות. הבנים ירשו את ידיו הטובות ואת כשרון הקסמים שלו, אך עם השנים ההבדלים בין יכולותיהם פוערים ביניהם פער של קנאה ושל תחרות. קספר הבכור הוא איש המעוף היצירתי. אמיל הצעיר הוא הטכני מבין השניים, והוא יוצרם של חיילי הצעצוע, שהם עמוד השדרה הכלכלי של החנות. יחסיהם יידעו משבר נוסף, כשיתחרו על לבה של נערה. וכשאכזריותו של העולם החיצון, בדמות מלחמת העולם הראשונה, תחלחל אל החנות המנסה להתבודד בתוך עצמה, יתרחב הפער ביניהם: קספר יילחם בשדות פלנדריה ואגדות תקשרנה בשמו, בעוד אמיל יזכה לביקור משפיל של נציגות מסדר הנוצה הלבנה (מסדר שחילק נוצות לבנות, סמל לפחדנות, לגברים שנותרו בעורף).

רוברט דינסדייל מגיש סיפור מייסר באריזה של אגדה, שנקראת תחילה – כשהאוירה הקסומה שלטת – כסיפור ילדים, אולי נוער, אך הופכת בהדרגה – כשהעולם החיצון מתערב, ויצרים רעים מתעוררים – לספר לכל. הספר עוסק ביחסים בתוך משפחה, בקשר בין הורים לילדיהם, בקנאות ובאהבות, וגם ביחסים בין בני אדם בכלל, וגולש לשאלות של פציפיזם ושל רצון חופשי. הוא משתרע על כמחצית המאה, ומצביע פה ושם על שינויים חברתיים שחלו בתקופה זו. יש משהו פשטני באמונתו בכוחם של צעצועים להמס לבבות ולקרב בין בני אדם, אך הפשטנות הזו משתלבת יפה באוירה האגדית האופפת אותו.

"אנשי הצעצועים" עתיר הדמיון נקרא בהנאה, ולמרות הכאב שחווים גיבוריו הוא שזור נאמנות ואהבה. לקראת סיומו של הספר מתגלה סוד, שקצת קלקל לי את הטעם הטוב, אבל פרט לכך מדובר בחווית קריאה שונה ומומלצת.

The Toymakers – Robert Dinsdale

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

הקרטוגרף של שטח ההפקר / פ"ס דאפי

אנגוס מק'גראת, ימאי קנדי, מתגייס מרצונו ב-1917 לצבא, במטרה להשלח לאירופה הנתונה מזה שלוש שנים במלחמה. להחלטתו כמה מניעים – חוסר מנוחה, תחושת חובה, רצון מעורפל להבין את עצמו ולמצוא את דרכו, אבל המניע שאליו הוא מודע במפורש הוא הצורך להתחקות אחר עקבותיו של חברו הטוב וגיסו אֶבּין. אבין, אחיה של אשתו הֶטי, השתתף בקרבות במסגרת הגַיִס הקנדי, והוכרז נעדר. תכניתו של אנגוס היא להיות מוצב ביחידת הקרטוגרפים בלונדון, הרחק מהחזית, אבל מסתבר שהמשרות הנוחות הללו מאוישות במלואן, והוא נשלח כקצין אל גזרת אראס בצרפת, סמוך לגבול הבלגי, לקחת חלק במלחמת החפירות. בכיסו הוא נושא כל העת תמונה של אבין. "הקרטוגרף של שטח ההפקר" מספר במקביל את סיפורו של הגיס הקנדי, באמצעות קורותיו של אנגוס, ואת החיים בעורף הקנדי, באמצעות קורותיו של בנו היחיד, סיימון בן השלוש-עשרה.

לקרב רכס וימי, שבו השתתף אנגוס באפריל 1917, יש ערך מיתי בלאומיות הקנדית. קרב זה היה חלק מן הנסיון לפרוץ את החזית המערבית אחרי שנים של שיתוק, ובו פעלו לראשונה כל ארבע הדיויזיות הקנדיות כצבא מאוחד. פ"ס דאפי, אמריקאית עם שורשים קנדים, מתארת באופן אמין ומפורט הן את חווית הלוחם היחיד במלחמת החפירות המייאשת, והן את חוויתו בשדה קרב דינמי. דאפי אינה חסה על הקורא, ותיאוריה זבי הדם ומעלי סרחון המוות והפציעות, ממחישים את הזוועה ואת חוסר התוחלת של המלחמה שנועדה לשים קץ למלחמה. היא מתעכבת על דמויותיהם של חבריו החדשים של אנגוס, מבלי להתייחס לביוגרפיה שלהם, כמין אמירה שההווה שלהם כשהם חולפים בחייו של אנגוס הוא כל מה שצריך לדעת בסיטואציה שבה הם שרויים, או אולי משום שהתרפקות על העבר תחליש את כוח העמידה. אבל כוחו של הספר אינו רק ברקע המציאותי שלו, אלא בהתחבטויות היומיומיות שמלוות את אנגוס ואת רעיו. אנגוס, אדם מוסרי שמוצא עצמו במצבים שבתנאי שלום היו מוגדרים כרצח, אינו חדל להתלבט. עוד לפני גיוסו נאלץ להתמודד עם הפציפיזם של אביו, ובשדה הקרב הוא מגלה שגם האויב הוא בן אדם. דאפי מוליכה את אנגוס בקשת הרגשות שבין תאוות הקרב לבחילה ממנו. כשהקנדים מתבשרים על היציאה לקרב, אנגוס נסחף בהתלהבות: בכל רחבי האולם הדהדו תרועות. אנגוס, בפרץ של אדרנלין, הריע כמעט באותה עוצמה כמו פבליקבר, ואחר כך נשען לאחור המום. הוא היה חלק מזה. והיה גאה בזה. הוא תהה כמה זמן תחזיק מעמד ההרגשה הזאת. אולי עד שישרוק במשרוקית כדי לשלוח את אנשיו אל ראש הרכס. כשקצין גרמני מציע הפסקת אש כדי לסייע לקנדים לפנות את מתיהם, אנגוס תוהה בציניות: גנרל גרמני סולח על מתקפת גז – איך אנחנו מתמודדים עם אנושיות מחרידה כזאת? אבל יותר מכל הוא יודע שהתחבטויות מוסריות הן בגדר מותרות, ואחריותו היא לבטחונם של אנשיו.

בדילמות דומות נתקל בנו סיימון בבית בנובה סקוטיה. מר הייטס, המורה בבית ספרו, הוא ממוצא גרמני, והעיר כולה חושדת בו בסיוע לאויב. מאמציו של סיימון לטהר את שמו מתנפצים על חומה של איבה. סיימון הצעיר חי בחברת סבו הפציפיסט הזועם ואמו האבלה, מעורב בפעילות העורף לסיוע לחיילים בחזית, נמשך אל צעיר ששב משדה הקרב פצוע בגופו ובנפשו וגם נרתע ממנו, והתבגרותו מתרחשת בצל המלחמה ובצל היעדרותו של אביו.

הטי, אמו של סיימון, היא דמות מעניינת. אבין הוא לא רק אחיה, אלא גם הנפש התאומה שלה, והיעלמותו קשה לה. הצבתו של אנגוס בשדה הקרב במקום ביחידת הקרטוגרפים רובצת במידה רבה על מצפונה, משום שהסכימה ללא מלים לגיוסו. את ישועתה היא מוצאת בעולם העסקים. היא קוצצת את שערה, ונוטלת לידיה את עסקיו של חמה, התנהלות יוצאת דופן שמעוררת רכילות והתנגדות בעיר השמרנית.

פ"ס דאפי כתבה ספר עדין, למרות סביבתו העקובה מדם. בתיאורים מדויקים ורגישים היא מצליחה לשחזר את הכאב ואת הבלבול שבמלחמה, לצד הרֵעות והמחויבות וההיטלטלות המייסרת בין מותר ואסור, מוסרי ופסול. השילוב של תיאורי העורף והחזית, של סיפורו של הלוחם עם סיפורו של המתבגר, עובד מצוין ומספק תמונה תקופתית שלמה. מומלץ בהחלט.

The Cartographer of No Man’s Land – P.S. Duffy

תמיר // סנדיק

2018 (2013)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

המייל הבלתי-נראה / דיוויד קובנטרי

הטור דה פראנס, מירוץ האופניים הנערך פעם בשנה בצרפת, הוא מאמץ אדירים הנמשך למעלה מעשרים יום על פני 5,745 קילומטרים. התחרות היא אישית, אך הרוכבים מאורגנים בקבוצות, שחבריהן משתפים פעולה על מנת לקדם את סיכוייו של המוביל מביניהם לזכות באחת החולצות היוקרתיות שלובשים המנצחים. 1928 היתה השנה הראשונה בה השתתפה במירוץ קבוצה אוסטרלית-ניו זילנדית, שהמוביל בה, הוברט אופרמן, דורג בסיום במקום השמונה-עשר. הספר "המייל הבלתי נראה" מתאר את המרוץ מנקודת מבטו של החבר הניו-זילנדי בקבוצה, דמות בדויה.

אני אוהבת ספרים שמתארים את המאמץ והדבקות הכרוכים בספורט אתגרי וכורכים את ההיבט הזה עם הסיפורים האישיים ועם רקע התקופה. "המרוץ של פלאנגן" הוא דוגמא טובה לכך. "המייל הבלתי נראה" הולך באותה דרך. מצד הספורט הוא עוסק בפרטי הפרטים של המרוץ, בקשיים הפיזיים, במזג האויר, בקהל המלווה את הרוכבים, בבדידותו של הרוכב היחיד ובאסטרטגיה הקבוצתית, ותוהה ללא הרף על הדחף להמשיך למרות הכל, כי "לפרוש זה למות". האופניים באותה תקופה היו כבדים, נטולי הילוכים, מועדים לתקלות. חלק מהדרכים היו בלתי סלולות. הרוכבים שתו אלכוהול ללא הגבלה, צרכו קוקאין ואופיום, טיפלו בעצמם בסיומו של כל קטע. למרות שפרישה, כאמור, לא באה בחשבון, רק ארבעים ואחד מתוך מאה וששים הצליחו להגיע אל קו הגמר.

גופי דומם, אני רוכב מהירכיים. הכידון שלי נחבט בגברים שלצדי. ירכיים וגלגלים מתנגשים. אני דומם, אני בשקיעה, בבריזה שנושבת מליבה. אני רק קֶצֶב ולעולם אין שום צליל פרט לשרשרות הנכרכות סביב גלגלי השיניים שלנו.

מצד התקופה הספר עומד בצילה של מלחמת העולם הראשונה שהתרחשה במקומות בהם עובר מסלול המרוץ. טראומת המלחמה נוכחת עמוקות בחייו המספר, שכן אחיו, שהשתתף בה כטייס, שב הביתה מצולק נפשית. היא נוכחת גם בחייהם של המשתתפים האחרים, רובם אירופאים שחוו אותה על בשרם רק עשור קודם לכן.

זה נראה מזמן כל כך, שלא יתכן שרק עשור חלף מאז. אבל זאת העובדה ושם, כהוכחה, עומדים העצים, העצים המתים המזדקרים מהאדמה כמו שלף תירס אחרי הקציר. שורות של עץ מת שטרם נרקב. ואי-שם ניצבים רכס תייפוואל וטירה שהשקיפה פעם על ארץ שלווה בהרבה. אבל אני תר אחר דברים שכבר אין להם התכונות הפיזיות שהעניקו להם את שמותיהם ואני חושש שדעתי תשתבש אם נשאר שם עוד קצת. הליכה בזכרון רפאים של חלומות בהקיץ.

הספר, אם כך, הוא בעל פוטנציאל עוצמתי, אך לטעמי הוא מתמוסס בשל נסיון של הסופר לתפוס יותר משני היבטים אלה, ובעיקר בשל סגנונו הפסיכולוגי-ערפילי, שלמעט בקטעי המרוץ, הוא בא לידי ביטוי בשיחות שמצטלצלות מלאכותיות ובדמויות בלתי ברורות דיין. לאחר קריאת כמחצית מן הספר הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בהגיגים, והנחתי אותו בצד בתקווה לשוב אליו במצב רוח סבלני יותר. שבועיים אחר-כך לא הצלחתי להתיר את הפקעת, וסיימתי אותו באותה תחושה של חוסר נחת. הסודות שנחשפים בפרקים האחרונים לא הצליחו לתקן את הרושם. דיוויד קובנטרי ניחן בכשרון תיאורי מצוין, כפי שאפשר אולי להתרשם משני הקטעים שצוטטו למעלה, אבל התיאורים הבודדים אינם מתגבשים לשלם משכנע.

פרק ראשון

The Invisible Mile – David Coventry

ידיעות ספרים

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

 

גוסטב איש הברזל / הנס פאלאדה

כותרת משנה: כרוניקה של משפחה ברלינאית

"גוסטב איש הברזל" מספר את סיפורה של משפחת האקֶנדאל בין השנים 1914 ו-1930. הספר נפתח בסוף יוני 1914, מיד לאחד רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. גוסטב האקנדאל, בעבר עגלון בעסק של חמו, ובהווה עומד בראש עסק משגשג, שבבעלותו שלושים ושניים סוסים וכרכרות, מנהל ביד ברזל את עסקו ואת משפחתו. ילדיו פוחדים ממנו, אשתו סרה למרותו וחיה בצלו. עד לדפים האחרונים של הספר שמה נותר בלתי ידוע, כאילו אין לה אישיות משלה. לגוסטב דעות מוצקות בכל נושא, הוא שמרן, פטריוט, סולד משינויים. חייהם של שלושת בניו ושל שתי בנותיו ישאו לנצח את חותם אישיותו המשתררת, השוללת עצמאות. כל אחד מהם, למעט היינץ הצעיר, יפול לידיה של סמכות חילופית שתנהל את חייו, כפי שהורגלו בבית אביהם: סופי הבכורה תמצא מפלט בחיק הדת, ותבחר בתפקיד אחות בעידודו של הכומר. אוטו, בכור הבנים – חמור המשא האילם של המשפחה, מצווים עליו, גוערים בו, מטעינים עליו – אבל איש אינו שואל מה הוא חושב או מרגיש – יזכה למזלו להיות נתון להשפעתה של תופרת המשפחה. אריך, הבן המועדף על האב, שסבל מנחת זרועו כשלא עמד בציפיותיו, יאמץ לעצמו חבר רייכסטאג כמנטור, ויהפוך לפושע תאב כוח. אווה תיפול קורבן לעבריין שישעבד אותה, ולעולם לא תאזור כוח להשתחרר ממנו. רק היינץ, אולי משום שהיה הצעיר מכולם וזכה לפחות תשומת לב מחמירה, יטול מגיל צעיר את תפקיד המפשר, וינהל חיים עצמאיים.

הסיפור המשפחתי מתחיל, כאמור, בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, נמשך אל תוך המלחמה, אל התבוסה שאיש אינו מודה בה, ומיטלטל עם גרמניה כולה בשנות העשרים הקשות, שנים של רעב, של אבטלה ושל מהומה פוליטית וחברתית (מאבקו של היינץ באבטלה מזכיר במידה רבה את ארועי ספרו של פאלאדה "איש קטן, לאן"). באמצעות קורותיהם של בני המשפחה פאלאדה מספר את סיפורה של התקופה. הסאגה המשפחתית לכשעצמה כתובה היטב, בני המשפחה מאופיינים באמינות, ולסופר יש קמצוץ או שפע של אמפתיה כלפי כל אחד מהם, חיובי או שלילי. השילוב של הסיפור הפרטי עם ההיסטוריה של גרמניה באותן שנים מעניק לספר מימד נוסף משמעותי, והופך אותו מעוד רומן לפרוזה היסטורית מעניינת. רוב הזמן פאלאדה אינו מציג את גיבוריו כמייצגים נאמנים של העם כולו, אך מגוון הדמויות במשפחה, והטלטלות שכל אחד מהם עובר בדרכו היחודית, מרמזים על יצוג שכזה. יחד עם זאת, בעוד גרמניה קורסת, גוסטב מצליח לשמור על ליבת הברזל שהיא תמצית אישיותו, ומתאמץ להתאים את העולם אליו ולא להשתנות יחד אתו.

דמותו של גוסטב מבוססת על בן התקופה, גוסטב הרטמן (תמונתו מפיעה על כריכת הספר), שבדומה לגוסטב שבספר פיתח את עסק הכרכרות של חמו. הרטמן התפרסם כאשר בשנת 1928, בהיותו כבן שבעים, יצא לבדו עם סוס וכרכרה למסע מברלין לפריז וחזרה. פאלאדה שלח את גיבורו למסע דומה, אם כי כנראה ממניעים שונים.

במהדורה המקורית של הספר משנת 1938 הכניס פאלאדה שינויים על פי הוראת גבלס. גבלס דרש שהיצירה תמשך עד 1933, ושגוסטב יהפוך לאוהד הנאצים. פאלאדה, שהיה אדם מורכב, מסוכסך עם עצמו ועם סביבתו, וגם עם המשטר הנאצי קיים יחסי קירבה-שנאה, טען שהכניס שינויים מינוריים בלבד, אך גבלס אישר את נוסח הספר. מכל מקום, עד שהגיעה שעת ההוצאה לאור, הוכרז פאלאדה כבלתי ראוי לתמיכת המדינה, הספר נקטל והפצתו הופסקה. בשנת 1962 שוחזר הנוסח המקורי, והספר יצא שוב לאור. התרגום העברי מבוסס על נוסח 1962.

"גוסטב איש הברזל" הוא ספר מרתק, הן כרומן משפחתי והן כתיעוד בפרוזה של השנים שלפני עלית הנאצים. הנס פאלאדה ניחן בעין חדה וביכולת לאפיין דמויות ותקופה באופן אמין ומשכנע. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בחפזון, "גוסטב איש הברזל" הוא ספר מושקע ומפורט ואינו נופל לסטראוטיפים. מומלץ בהחלט.

Der Eiserne Gustav – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2016 (1938, 1962)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

הנפשות האפורות / פיליפ קלודל

מפתה להשוות בין שני ספריו של קלודל, "הדוח של ברודק" ו"הנפשות האפורות". בשני הספרים המספר חוקר פרשת רצח שארעה בישובו. שני הספרים מסופרים על רקע מלחמת עולם, המלחמה הראשונה מצוינת במפורש ב"הנפשות האפורות" והשניה במרומז ב"הדוח של ברודק". בשניהם המספר אינו מסתפק בפרשה המצומצמת, אלא פורש רקע רחב ומספק הקשרים לתקופה, תוך שהוא מתאר לעומק את הדמויות המעורבות, ושוזר אל הארועים את סיפורו האישי. ובשניהם לאישיותו של המספר ולעמדותיו יש השפעה משמעותית על רוח הספר. עם זאת הספרים נבדלים זה מזה בעיקר ברמת המעורבות של המספרים: סיפורו של הזר ב"הדוח של ברודק" הוא במידה לא מבוטלת סיפורו של כותב הדוח, שחווה על בשרו את התבהמותם של הבריות. המספר ב"הנפשות האפורות", ששמו אינו ידוע, אמנם מוצא מקבילות בינו ובין הדמות המרכזית בפרשה, אך הוא במידה רבה צופה מן הצד, והוידוי האישי שלו בסיומו של הספר נבדל מקו העלילה שעליו סיפר. השניים נבדלים מאוד גם בסגנונם, הן בשל אישיויות שונות, והן בשל מידת מעורבותם: ברודק חושב, מתלבט, מתייסר, ומביע דעות ועמדות באופן ישיר. המספר בספר שלפנינו נוקט רוב הזמן סגנון סיפורי יותר, ועושה שימוש בציניות ובאירוניה כדי להביע עמדה מבלי להתבטא בישירות.

בעיירה הצרפתית פ', הסמוכה לחזית, בשנת 1917, מתגלה גופת ילדה כבת עשר בסמוך לביתו של התובע בעיר ו'. התובע, פייר-אנז' דסטינה, מתואר כטיפוס מרוחק, קר-לב, מצטיין במקצועו, ואדיש לחלוטין לנאשמים שהוא מביא להרשעתם, לעתים למותם. המספר התאלמן בגיל צעיר מאשתו, וכך גם דסטינה, והוא – המספר – מסתיר סוד אפל, והצירוף הזה הוא אחת הסיבות לכך שהוא חש מעין קירבה אל התובע, ובו בזמן גם חושד בו שהיה מעורב ברצח הילדה. שנים אחרי הפרשה, וכשרבים מגיבוריה כבר אינם בין החיים, המספר עדיין אוסף עדויות, מבקש להגיע לחקר האמת. נדמה, אם כך, שמדובר בסיפור מתח בלשי, אך למעשה חקר הרצח הוא רק נקודת מוצא לאמירות רבות משמעות בנושאים רבים כמו התמודדות עם אובדן, בירוקרטיה מושחתת, שכרון השררה, כוחו של המון, ועוד.

למלחמת העולם הראשונה יש תפקיד מהותי בספר. אמנם רוב גברי העיירה שוחררו משרות צבאי בשל היותם עובדים חיוניים במפעל המקומי, אבל המלחמה נוכחת בחייהם. החזית קרובה, נחבאת מאחורי גבעה אך נשמעת היטב, והעיירה מוצפת בחיילים לפני צאתם לקרב, ובפצועים וגוססים בשובם ממנו. אסונות פרטיים של אזרחים נבלעים בקטל המתמשך, לבבות מתקשחים כשהמוות הופך בן לוויה קבוע.

"הנפשות האפורות" מצטיין בסגנון בהיר, באפיון מדויק של דמויות, ובשפע של אמירות חברתיות חדות וראויות להשמע, לא רק על רקע התקופה המתוארת. קראתי את הספר לפני למעלה מעשור, ולמרות הספרים הרבים שקראתי אחריו שתים מן הסצנות שבו נשארו חקוקות בזכרוני בבירור רב: המורה הצעירה היושבת על הגבעה וצופה על החזית, והחייל הצעיר הקופא עירום בחצר. שופע רוע, חמלה, אכזריות, אהבה, התבוננות אל תוך הנפש פנימה, ובדידות מאכלת – "הנפשות האפורות" הוא יצירה ספרותית וחברתית מומלצת.

Les Âmes Grises – Philippe Claudel

כתר

2005 (2003)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

מנדל של הספרים / שטפן צווייג

בשנה האחרונה, כמעט בכל פעם שהוזכרו שטפן צווייג או תשע נשמות, שבה ועלתה תמיהה ובעקבותיה קביעה: "לא קראת את מנדל של הספרים?! את חייבת". עם תמריצים שכאלה, וכבוגרת ארבעה-עשר מספרי צווייג, ציפיתי ללא פחות מספר מצוין, ובכל זאת, למרות שהגעתי מוכנה, נעתקה נשימתי בעמודים הראשונים, והתקשתה לשוב לסדירות אחרי העמוד האחרון. הדיוק בכתיבתו של צווייג, וכושר התיאור העילאי שלו, יחד עם יכולתו לקפל עולם ומלואו בסיפור קצר, מגיעים כאן לשיא חדש.

יעקב מנדל הוא איש של ספרים, ושל ספרים בלבד. הידע שלו קטלוגי, והוא חולק אותו ברצון וללא תמורה. נטול רכוש ונטול אגו, עיוור לגמרי לכל דבר שמחוץ לספרים, הוא מבלה את רוב שעותיו בבית קפה וינאי, מוקף בספריו, משוחח עם מבקשי מידע המשחרים לפתחו. עיוורונו התמים יסבך אותו בצרות כשתפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הספרים, כמו רוח האדם, אינם מכירים בגבולות, וההתנגשות בין המציאות המשתנה לעולם המצומצם והיציב, בלתי נמנעת.

אפשר לקרוא את היצירה כסיפור פשוט על אדם הנאחז בדבקות בעולמו. אפשר לקרוא אותה כמשל על המציאות המשתנה במהירות ועל העולם הישן הנרמס תחתיה. ואפשר לקרוא בשתי הדרכים כאחת. מעניין להווכח שצווייג לא העניק לגיבורו תכונות רוחניות יחודיות. הוא מציין במפורש כי את הספרים עצמם לא קרא בשביל מובנם, לשם התוכן הרוחני והסיפורי שלהם: רק שמם, מחירם, צורת הופעתם ודף השמות שלהם עוררו את תשוקתו. לכן הסיפור אינו על מאבק הרואי של איש הרוח בעולם הנסחף אל המודרנה, אלא על זכות היחיד לעולם פנימי משלו, ועל הירמסותם של ההרגלים הישנים בעולם שסוע. כך או כך, מנדל האיש ומנדל המשל משורטטים ביצירה ביד אמן וחודרים אל הלב.

קל מאוד לזהות תרגום בלתי מוצלח. קשה יותר לזהות תרגום מעולה, משום שכשהסיפור זורם ללא מעקשים, התרגום בעצם שקוף, ואולי כך הוא באמת אמור להיות. הראל קין העניק לנובלה תרגום מעולה שכזה, כשהמלים העבריות משתלבות בשלמות בעלילה הוינאית.

נפלא!

Buchmendel – Stefan Zweig

תשע נשמות

2016 (1929)

תרגום מגרמנית: הראל קין

אררטים / אורה אחימאיר

"אררטים" נכתב, כך נראה לי, במטרה לספר על רצח העם הארמני, ועל הקשרים בין היהודים לארמנים בחלב. לונה, חוקרת שואה ממוצא חלבי, מתבקשת להצטרף לצוות מחקר שעניינו מצבן של הנשים במלחמות. בצוות הבינלאומי, בראשותו של ג'ורג', אמריקאי ממוצא ארמני, כל אחת מן החוקרות עוסקת בגורלן של נשים במדינות שונות, ולונה מתמקדת בסיפוריהן של נשים יהודיות בשואה ושל נשים ארמניות שחוו אונס והשפלה מידי הטורקים. במחברת שכתבה סבתה היא מוצאת את סיפורה של שושאן, צעירה ארמנית שניצלה על ידי משפחתה של לונה, והיא מעבדת אותו לכלל יצירה ספרותית ועיונית שעומדת בלב מחקרה.

הספר, בערך עד מחציתו, מתמקד יפה בנושא המשתמע משמו (הארמנים רואים עצמם צאצאיו של נוח, שתיבתו נחה על האררט). מדי פעם הסיפור סוטה מן המיקוד, ומספר בהרחבה על חייה האישיים של לונה, על החריקות בנישואיה לאורי, על יחסיה המרוחקים עם בנה הצעיר יובל, ועל בנה הבכור המשותק נועם. הרגשתי שהסטיות הללו מסיטות את תשומת הלב ממה שנראה לי כעיקרו של הספר, ומעכבות את התקדמותו. במחציתו השניה של הספר התברר לי שמדובר בעצם בשני סיפורים המסופרים במשולב. המוקד מוסט לזמן מה מקורותיה של שושאן, וחייה הפרטיים של לונה תופסים את מרכז הבמה. למען האמת, למרות הכתיבה היפה, ולמרות תיאור משכנע של התנהלות הדמויות, הסיפור הפרטי פחות עניין אותי, והשילוב של יסוריה הנוראים של שושאן עם יסורי ההתלבטות של לונה לגבי ההתאהבות בג'ורג' קצת חרק לי. אני בעד קירוב ההיסטוריה אל הקורא באמצעות מעטפת סיפורית – והסופרת מתיחסת לגישה זו – אבל הייתי מעדיפה ספר ממוקד יותר.

למרות ההסתיגות אני ממליצה על הספר. על רצח העם הארמני יש ללמוד, הקשר בין הקהילה היהודית לארמנית מעניין, ולא זכור לי שקראתי עליו בעבר, וסגנונו של הספר רהוט, אמין ושוטף.

עם עובד

2017

כתר הברזל / אהרן אפלפלד

פטר שטיין, יהודי-אוסטרי, קצין צבא מעוטר, מנהל חיי שגרה נינוחים. הוא מוכר לציבור לאחר שהוכרז כגיבור המולדת בטקס בבית העיריה, אך אינו מתערב בין הבריות והללו שומרים מרחק ממנו. כך נפתח הספר "כתר הברזל", ובתמונה זו מקופלים כמה וכמה מן המוטיבים המלווים את הספר כולו.

פטר היה בן להורים יהודים, האם שמרה על כמה מסממני המסורת והאמונה, והאב רחק מהם. בתחנות רבות בחייו, כשנדרש להגדיר את עצמו, התלבט בין "יהודי", תואר הנושא עמו משמעויות דתיות זרות לו, ל"חסר דת", תואר שמפריד בינו לבין יהדותו, הפרדה שלא חש צורך לעשות. ההגדרה היתה אולי חשובה לו עצמו, אבל בעיני סביבתו הוא היה, כך או כך, זר ושונה. אפלפלד מתאר היטב את הבידוד שאפף את פטר, את האנטישמיות הסמויה המבעבעת מתחת לפני השטח ומדי פעם מבצבצת החוצה, את חוסר הוודאות שחפצו יצליח בידו, ואין זה משנה עד כמה יצטיין.

הוריו של פטר קיוו שיהיה אינטלקטואל, אך הוא בחר בחירה לא אופיינית לצעיר יהודי בזמנו, והתגייס לצבא. בדומה לזהותו הלאומית, גם ההתלבטות באשר לבחירתו המקצועית שבה ועולה לאורך כל הספר. הוא הסתגל למשטר הקפדני, התמודד עם התביעות הפיזיות, וכל הזמן הזה לא וויתר על הזווית האינטלקטואלית. לאחותו אמר:

"הצבא לעת עתה מתיש, אבל אני מצפה לימים שההתבוננות הנכונה תחדש אותי", וגם "המאמץ הפיזי טוב בעיני מן הרפיסות האינטלקטואלית".

לאחותו של פטר, אולה, תפקיד מפתח בחייו. אולה, שהיתה מבוגרת ממנו בארבע שנים, חלתה בשחפת, ונפטרה בעודו בקורס קצינים. בין האחות והאח נרקמו קשרים נפשיים עמוקים למרות הפרש הגילים ביניהם, בין השאר בזכות המשיכה של שניהם אל הכתיבה. הקשר בין השניים לא ניתק אחרי מותה, וכמו בספרים אחרים של אפלפלד, גם כאן החלומות המאוד מוחשיים הם חלק בלתי נפרד מן המציאות. כך, לדוגמא, משוחחים פטר ואולה באחד החלומות:

לפתע פנתה אליו ואמרה, "גם לך קשה להביא משפט לעיצובו הנכון? שנים שאני כותבת ותמיד אותו קושי."

פטר נדהם מן השאלה, אך התעשת ואמר, "את מתכוונת, אני מניח, למשפט ענייני שאין בו יומרות."

"פטר, אתה מוצא תמיד את המלים הנכונות, את הדימוי הנכון."

"לא תמיד."

"יקירי, אנחנו מדברים תמיד על אותן מכשלות: המילה, המשפט, הפיסקה – כל אחד לחוד, וביחד. זו עבודת פרך שאין לה שיעור."

ואני, שלא מפסיקה לתהות על סוד המינימליזם המזוקק של אפלפלד, מצאתי פה גם התיחסות לכתיבתו שלו, העניינית והבלתי יומרנית.

מותה של אולה הוא רק הראשון במקרי מוות הפוקדים את פטר. בזה אחר זה הולכים לעולמם, או מתאבדים, רופא המשפחה, צוער שהודח, וקצין שהתפרץ והושם במעצר. תחושת השכול מהווה אם כך מרכיב בלתי נפרד בשזירתו של הספר. דווקא על מקרי המוות הרבים לאין ספור, עמם נאלץ פטר להתמודד במהלך מלחמת העולם הראשונה, אין הספר מרבה לדבר. לעומת זאת, מקרה המוות הפרטי האחרון שפטר חווה לקראת סיום הספר, ואתו נסתם בעצם הגולל על עולם הילדות המוכר, מתואר במפורט.

חלקו הראשון של הספר מסתיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. החלק השני נפתח ארבעה חודשים אחרי המלחמה, כשפטר, הפצוע ברגליו, חוזר אל עירו. בין הנושאים הרבים בהם עוסק חלק זה, מיוחד מקום נרחב ליחס המחפיר אל החוזרים מן הקרבות. חייל משוחרר שופך לפניו את לבו:

"ציפינו שיקבלו את פנינו, אם לא בתרועות, לפחות בשמחה על שנשארנו בחיים וחזרנו הביתה, ולא היא […]. השוטרים נטפלים אלינו ואוסרים אותנו. וכשאני אומר לשוטרים, 'אל תתאכזרו אלינו, המלחמה כבר התאכזרה אלינו די', מה הם משיבים? 'כל אחד עושה את תפקידו'"

בשונה מגיבוריו של אפלפלד במרבית ספריו האחרים, שחייהם משתבשים והם מיטלטלים עם תהפוכות הזמן והארועים, פטר שטיין הוא אדם בשליטה. למרות האסונות הנוחתים עליו, למרות מלחמת החפירות האיומה, למרות שאין אפשרות להתנער מן הארועים הגלובלים, למרות היותו אדם חושב ומתלבט, הוא מנהל את חייו, מתמיד בבחירותיו, שואף להצטיינות, דבק בחוסנו הרוחני, ואינו פוסק להכשיר את עצמו להיות סופר.

אי אפשר למצות את "כתר הברזל" בסקירה. אלפלד חורג בספר הזה מן הצמצום העלילתי, אך אינו מוותר על העומק שהוא מעניק לכל מילה ולכל משפט. הספר מבקש קריאה איטית וקריאה חוזרת כדי להחשף לכל רוחב המשמעויות החבויות בו.

"כתר הברזל" מצטרף לגלריה המרשימה של ספרי אפלפלד – לדעתי הוא הסופר הישראלי הראוי לנובל – ואני ממליצה עליו מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2016

לגיהינום ובחזרה / איאן קרשו

כותרת משנה: אירופה 1914 – 1949

"לגיהינום ובחזרה" הוא הכרך הראשון משניים (השני עדיין לא ראה אור), שבהם סוקר איאן קרשו את קורותיה של אירופה במאה העשרים. כרך זה עוסק בשנים של מלחמות העולם ומעט אחר-כך. ספרים רבים נכתבו על שתי המלחמות שקרעו את אירופה, וצמצומן לספר יחיד הוא משימה מאתגרת: " אני יודע היטב שעל כל משפט שכתבתי יש למעשה שפע של חיבורים, רובם באיכות גבוהה, פרי עטם של מומחים". קרשו בחר לפיכך לקצר את ארועי המלחמות עצמן, מתוך הנחה שמהלכיהן ידועים ומוכרים לקורא, והתרכז במגמות החברתיות שעיצבו את היבשת. קושי נוסף טמון בנסיון לאגד את אוכלוסית השטח כולו (כולל רוסיה ותורכיה) תחת מגמות מאובחנות. למיטב שיפוטי, המבוסס על הידע המוגבל שלי, קרשו מציג אבחנות משכנעות.

הספר מורכב מעשרה פרקים הערוכים בסדר כרונולוגי.

על הסף: הפרק הראשון מתאר את אירופה שלפני המלחמה הגדולה, ואת הכוחות שהובילו אליה: לאומנות, תיעוש מהיר, תמורות חברתיות, התערערות הסדר הפוליטי. יתכן שהמלחמה היתה פורצת גם ללא הטריגר של רצח הארכידוכס האוסטרי, אך משבוצע הרצח ההדרדרות היתה מהירה. קרשו מצביע על אשמתה של גרמניה בפרוץ המלחמה, לאחר שנתנה ערבות פתוחה לאוסטריה שהציגה אולטימטום לסרביה. שרשרת ההתחמשויות והגיוסים הכלליים, החל ברוסיה ועבור למדינות אירופה האחרות, לא ניתנה לעצירה.

האסון הגדול: פרק זה הוא תיאור כרונולוגי של מלחמת העולם הראשונה. מבחינתי זהו פרק מעניין במיוחד, משום שהידע שלי על מלחמה זו הוא שטחי.

שלום סוער: בראש הפרק ניצב המוטו, ציטוט של מרשל פרדיננד פוש ב-1919: "זה אינו שלום. זו שביתת נשק לעשרים שנה". הפרק כולל הסבר על ההסכמים שנחתמו בתום המלחמה, ומתאר את המצב הכלכלי והחברתי הכאוטי בכל המדינות. המגמה הפוליטית השלטת ביבשת היתה סילוק המשטרים הסמכותניים, ובחירה כמעט גורפת בוריאציות על משטר רפובליקני. המעניין במיוחד בפרק זה, בעיני, הוא הדמיון בין מצוקותיהן של מדינות המערב: בכולן שררו בעיות דיור חמורות, בכולן נאלצה המדינה להתמודד עם החוזרים מהקרבות, ולטפל בעשרות אלפי אלמנות ויתומים. גרמניה המובסת לא היתה במצב הגרוע ביותר, למעט אמונתם של הגרמנים שמדינתם לא הובסה, והם נענשים באופן בלתי פרופורציוני.

לרקוד על ראש הר געש: עניינו של פרק זה הוא תור הזהב של שנות העשרים, בהיבטי כלכלה, תרבות ופוליטיקה. הסכמי לוקרנו ב-1925 יצרו תקוות לעתיד של שלום. בסיומו של העשור היתה היבשת נתונה להשפעה ההרסנית של המשבר הכלכלי בארצות הברית. חלק מן המדינות גלשו, בגלל לחצים חברתיים וכלכליים, חזרה למשטרים סמכותניים. מרתק ללמוד על שגשוג המפלגה הנאצית, שנחלשה מאוד אחרי הפוטש הכושל, על רקע משבר הכלכלה החקלאית, משבר שלובה על ידי הקומוניסטים כנגד הסוציאל-דמוקרטים.

העתיד מטבעו תמיד פתוח, לעולם אינו נתיב חד-סטרי גזור מראש. ויתכן כי בלעדי המשבר הכלכלי שיובא מארצות הברית היתה אירופה ממשיכה בדרכה לעבר צמיחה כלכלית רצופה, חרויות ליברליות ושלטון דמוקרטי אל המישורים שטופי השמש של השלום הביו-לאומי וההרמוניה. אך שום מהמר לא היה שם את כספו על כך. אמנם המשבר המעמיק של השנים שלאחר מכן לא נגזר מראש, אך הוא לא התרחש יש מאין. מתחת למעטה הנוצץ היה "תור הזהב של שנות העשרים" באירופה עידן רצוף כתמים ובעיות.

צללים מִתעבים: פרק זה מתאר את המחצית הראשונה של שנות ה-30, שנים שאופינו בצניחה למשבר הכלכלי וביציאה ממנו. שוב ניכר דמיון רב בקשיים של כל מדינות המערב, כולל גרמניה. האבטלה הגיעה במקומות מסוימים עד לשיעור של חמישים אחוז. בכל אירופה ניכרה עליה של הימין הקיצוני, אך בכל מדינות המערב שרדה השיטה הפוליטית הפרלנטרית, להוציא איטליה, פורטוגל, ספרד וגרמניה.

גרמניה היתה מדינה בעלת דמוקרטיה שברירית, היא חשה שסכנה מרחפת על התרבות שלה, סבלה מפיצול אידיאולוגי ופוליטי חמור […] הממשלה הדמוקרטית קרסה מול גלים של סכנה וקיטוב פוליטי.

גרמניה רצתה לשכתב את הסכמי ורסאי: הסכמי לוקרנו עשו צעד ראשון בכיוון, הויתור של המעצמות על הפיצויים בכנס לוזאן ב-1932 היה ההמשך. לגרמנים זה לא הספיק.

קרשו מפריך את מיתוס הנס הכלכלי של היטלר: היטלר עלה לשלטון כשהכלכלה היה בשיא השפל, וההתאוששות של גרמניה התרחשה במקביל להתאוששות בכל מערב אירופה. קרשו מסביר את סוד הקסם של היטלר במצע שדיבר על גרמניה אחת מול גרמניה מפוררת, על התחדשות לאומית.

רוב המצביעים לא חיפשו מצע מגובש וברור ולא דרשו רפורמות מוגבלות בהתנהלות הממשלה. מפלגתו של היטלר קסמה להם משום שהבטיחה התחלה חדשה על ידי סילוק השיטה הישנה כולה. הנאצים לא רצו לתקן את מה שהיה להגדרתם גוסס או רקוב; הם הבטיחו למחוק הכל ולבנות גרמניה חדשה מתוך ההריסות. הם לא הבטיחו לנצח את יריביהם; הם איימו להשמיד אותם כליל. המסר היה מושך דווקא בגלל הקיצוניות שלו.

אזור סכנה: בפרק זה מתוארים המשטרים וההתפתחויות המדיניות והחברתיות במדינות אירופה עד 1936. דגש מושם על השוואה בין שלוש הרודנויות הגדולות: סטלין והטרור הפנימי, מוסוליני והשאיפות האימפריליסטיות באפריקה, היטלר ושאיפות ההתרחבות באירופה. פן מעניין נוסף בפרק הוא חולשת חבר הלאומים: כיבוש מנצ'וריה על ידי יפן ב-1931, כיבוש אתיופיה על ידי איטליה ב-1936, פלישת גרמניה לחבל הריין המפורז – כל אלה זכו לגינוי בקול ענות חלושה ללא תגובה אופרטיבית. פרק זה מסתיים עם התיצבות הרודנויות זו מול זו בספרד: היטלר ומוסוליני תמכו צבאית בפרנקו, סטלין סיפק סיוע צבאי לרפובליקנים.

לעבר פי התהום: הפרק מתרכז בארועי שלוש השנים שלפני המלחמה. מלחמת האזרחים בספרד הוותה מעין ניסוי כלים עבור הרודנויות, אך לא היתה לה השפעה על המלחמה באירופה. דגש ניתן להתיחסות המערב לאיום הבולשביקי, ומקום נרחב תופסת המדיניות הפייסנית, שבאה לידי ביטוי בין השאר בהסכם מינכן ובהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. מעניין לציין שההתיחסות של קרשו לפייסנות אינה שלילית באופן גורף:

גם אם ראשיתה במניעים הנעלים ביותר, הפייסנות היתה, כדברי צ'רצ'יל, "סיפור עגום של טעויות בשיקול הדעת מצד אנשים מוכשרים ובעלי כוונות טובות", שיצרו "סדרת תמרורים בדרך לאסון". אין ספק בדבר "כוונותיהם הטובות" של הפייסנים בבריטניה ובצרפת, אך חינוכם, נסיונם וההכשרה הפוליטית שלהם לא אפשרו להם להתכונן למפגש עם גנגסטר בזירה הבין-לאומית. הם פשוט לא היו יריבים שקולים להיטלר. הם חשבו שיוכלו לשאת ולתת על שלום גם על חשבון השלכתה של מדינה נוספת לכלבים. הוא רצה מלחמה לכל דבר.

גיהינום עלי אדמות: למהלכי המלחמה מוקדשים בפרק זה עמודים בודדים בלבד. עיקרו של הפרק הוא תיאור חווית המלחמה עבור האזרחים ועבור החיילים בדגש על מעשי הזוועה והברבריות. תוצאות המלחמה: מיגור מוחלט של הפשיזם, חלוקת אירופה בין שני גושים (בניגוד למלחמה הראשונה שפירקה אימפריות והחליפה אותן במדינות לאום שסועות), החלפת עריצות אחת (גרמניה) באחרת (ברית המועצות) במזרח, החרבת גרמניה בתבוסה ללא עוררין (בניגוד להכחשה הגרמנית את התבוסה במלחמה הראשונה), נוכחות אמריקאית (בניגוד להתבדלותה אחרי המלחמה הראשונה), הכרה שהיבשת פסעה בנתיב התאבדות ולפיכך יש צורך בהתחלה חדשה.

מעברים שקטים בעשורים חשוכים: הפרק סוקר מגמות חברתיות במחצית הראשונה של המאה העשרים:

אוכלוסיה – למרות המלחמות האוכלוסיה גדלה מ-500 מליון ב-1913 ל-600 מליון ב-1950, בזכות שיפור בתוחלת החיים והתקדמות הרפואה, תיעוש, נדידה מהכפר לעיר, תופעת הפליטים והעקורים, השתלבות נשים בכוח העבודה.

כלכלה – גלובליזציה, צמיחה כלכלית בשל הגברת היצור במלחמה, חדשנות טכנולוגית ומדעית, מעורבות המדינה בכלכלה, דומיננטיות אמריקאית, ההבדל בין מערב ומזרח.

חברה – רציפות מוסדית וחברתית, ניידות חברתית מצומצמת, חוסר יכולת לשפר מעמד חברתי, זכות הצבעה לנשים בשל הכרה בתרומתן למאמץ המלחמתי אך ללא שיפור במעמדן יחסית לגברים.

אינטלקטואלים – חלוקה גסה בין אנטי-פשיזם לאנטי-קומוניזם עם כל גווני הביניים ועם מגמות מנותקות מהפוליטיקה.

כנסיה – ירידה במספר המבקרים בכנסיות, בעיקר הפרוטסטנטיות, העמדה הבעיתית של מוסדות הכנסיה נוכח ההשמדה.

בידור פופולרי – פריחה של הקולנוע ושל המוסיקה הקלה, אסקפיזם, אמריקניזציה

מתוך האפר: אחרי המלחמה חוותה אירופה תקופה קצרה של נקמה: עשרות אלפים הוצאו להורג בכל רחבי אירופה, בדרך-כלל ביוזמות פרטיות שארכו זמן קצר עד שהמדינה התערבה ושמה להן סוף. ביוגוסלביה נערכו טיהורים ברשות המדינה, בעיקר נגד ה"אוסטשה" הקרואטים. במזרח אירופה גורשו מליוני גרמנים לגרמניה או לקצות ברית המועצות – לפחות חצי מליון איבדו את חייהם כתוצאה מכך, וגורלם של עוד מליון וחצי אינו ידוע. כמו כן נערכו גירושים הדדיים של צ'כים, סלובקים, אוקאינים, הונגרים ועוד. משפטי נירנברג לוו במשפטים נוספים, שיצרו תהודה הולכת ופוחתת. בגרמניה נכשלה הדה-נאציפיקציה: הבירוקרטיה הכרוכה בכך היתה מעבר לכוחותיהם של הכובשים, והנטיה הכללית היתה יותר לשקם ופחות להעניש. ב-1949 התברר שאירופה, על שני חצאיה, עלתה על דרך ליציבות ולצמיחה. הגורמים לכך לדברי קרשו: קץ השאיפות המעצמתיות של גרמניה; השפעת הטיהור של פושעי המלחמה ומשתפי הפעולה; גיבוש חלוקתה של אירופה לטווח ארוך; הצמיחה הכלכלית שהחלה להמריא לקראת סוף שנות הארבעים; הסכנה החדשה של הלחימה האטומית.

הכל נראה ברור בדיעבד. כמה מן המגמות אפשר היה לאבחן בזמן אמת? ואם ניתן היה לאבחן, מה ניתן היה למנוע? האם בעוד שנים נסתכל לאחור על ימינו ונתייחס לארועי היום – כמו ההחלטה הבריטית לעזוב את האיחוד האירופי, או גילויי התוקפנות של רוסיה כלפי פינלנד בשל רצונה להצטרף לנאט"ו – כאל ציוני דרך בהיסטוריה החדשה?

כך או כך, "לגיהינום ובחזרה" הוא ספר מקיף ומרתק, שמציע שפע של ידע. כוחו, בעיני, הוא דווקא במסגרת המצמצמת ובמבט מלמעלה על ארועי התקופה. אני מרגישה שהועשרתי, ושמחה להמליץ עליו.

To Hell and Back – Ian Kershaw

עם עובד

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא