הסוכן הבריטי / סומרסט מוהם

במהלך מלחמת העולם הראשונה התגייס הסופר סומרסט מוהם לשורות הביון הבריטי. הוא נשלח לשווייץ כאחד מרשת של סוכנים, תחת מסווה של סופר, שהיה לו, כמובן, טבעי. חוויותיו מן השנתים בשווייץ, וגם מן השליחות המאוחרת יותר לרוסיה ב-1917, הן הבסיס לסיפורים שבספר זה. הסיפורים ראו אור בעברית בתרגומו של שמואל גילאי תחילה ב-1960 תחת השם "אשנדן או הסוכן הבריטי" בהוצאת מעריב, ב-1980 תחת השם "הסוכן הבריטי" בהוצאת כתר, וב-1992 כ"אשנדן" בהוצאת זמורה ביתן. בהוצאה האחרונה נכללו רק כמה מן הסיפורים ונוסף אחד שלא היה חלק מן המהדורות הקודמות.

אשנדן, בן דמותו של מוהם, נבחר לתפקידו בזכות מוח מיושב וריסון הרגשות, תכונות שהשפיעו על דמותו של מרגל ספרותי מאוחר יותר, ג'יימס בונד. "בעיניך זהו כעין משחק שחמט, ודומה שאין לך רגשות לכאן או לכאן", אומר ר. שגייס אותו לשירות. הוא שקול, מעונין להגיע להישגים אך לא בכל מחיר, מסוגל רוב הזמן להבדיל בין שקר לאמת. הוא מודע לכך שהוא רכיב קטן במערכת מורכבת – צריך היה להודות, שלדגי רקק כמוהו לא היתה החברות בשירות החשאי ענין גדוש הרפתקאות במידה שתיארו לעצמן הבריות – ומשלים עם המגבלות, גם אם התוצאה היא שעמום מסוים.

כמה מן הסיפורים בספר עוסקים בעבודת הסוכן, וכפי שהסופר מזכיר במבוא, חלקם נחשבו חומר קריאה של חובה למצטרפים לשירות. אשנדן ועמיתיו מנסים ללכוד הודי שעובד עבור הגרמנים באמצעות לחץ שהם מפעילים על אהובתו, נעזרים במורד מכסיקני כדי לחסל סוכן יווני, מנסים לגייס מרגלים, ומתמודדים עם העולם המתעתע של הביון, שבו דברים אינם בהכרח כפי שהם נראים, ואנשים מורכבים ובלתי מפוענחים נמשכים אליו. "אכן, מה קלים היו החיים לו היו כל הבריות שחורות לגמרי או לבנות לגמרי, ומה קל היה לעשות את המעשה הראוי להן!", מהרהר אשנדן כשהוא מנסה לפצח את דמותו של גבר שהוא מבקש לגייס.

מכיוון שאשנדן הוא קודם כל סופר, גם אם הוא סוכן מוצלח, חוויותיו אינן מצטמצמות לעבודתו. הוא מתבונן באנשים סביבו, וניחן ביכולת לתפוס את תמציתם. הסיפור "הוד מעלתו", כדוגמא, שהוא המשכו של זה שקדם לו, "מאחורי הקלעים", שעסק בביון, מספר על אהבה אובססיבית. סיפור אחר, "אהבה וספרות רוסית", עוסק בפרשיית אהבה של אשנדן עצמו, והופך קומי לקראת סיומו.

הספר אמנם בנוי כאוסף של סיפורים, אך משום שחלקם ממשיכים זה את זה, הוא נקרא כספר מגובש. מעבר לעלילות המסקרנות ולדמויות המשורטטות היטב, ערכו של הספר נובע גם מהערותיו של הסופר, לפעמים בסוגריים, לפעמים כחלק מן הטקסט. כל בר דעת יודע, שרדיפת כבוד היא ההרסני, הנפוץ והעקשני שביצרים, המענים את נפש האדם; הפטריוטיזם (רגש שבימות שלום אין טוב אלא להניחו לפוליטיקאים, לפובליציסטים ולשוטים); האדם ברחוב (שאנו מלגלגים על רודנותו – ונכנעים לה), ועוד מעין אלו בשפע.

פה ושם משולבים בספר נושאים משולחן עבודתו של הסופר. במבוא הוא דן בשאלת הקשר בין המציאות לספרות, ומעדיף את התפיסה לפיה הספרות צריכה להשתמש בחיים רק כחומר גלם, ולא לחקות אותה. באחד הסיפורים הוא מתבונן במחווה של זוג מבוגר וחושב כי פרשה קטנה זו היה בה משום מפתח לכל חייהם, וממנה התחיל אשנדן לשחזר את תולדותיהם, את מצבם ואת תכונות אופיים. הוא כנראה אינו מחבב את הרומנים המודרנים, המרצים לפניך כמה אפיזודות שאינן קשורות זו בזו, ומטילים עליך לצרפן יחדיו במחשבתך ולעשותן סיפור רצוף. ועל הסיפורים שבספר הוא אומר כי תכליתם אך לבדר את הקורא, ועדיין אני סבור, ללא שום חרטה, כי זוהי תכליתה העיקרית של יצירה ספרותית.

גילם של הסיפורים נושק למאה, אבל כמו שכתב מוהם במבוא לרגל מהדורה חדשה, שלושים וחמש שנים אחרי המקורית, "תמיד יהיה ריגול ותמיד יהיה ריגול נגדי", ותמיד יהיו אנשים שיבגדו, או שיאהבו הרפתקאות, או שיפעלו מתוך תחושת חובה. "הסוכן הבריטי" הוא ספר מפוכח, מעניין, חד אבחנה ומומלץ.

The British Agent – W. Somerset Maugham

כתר

1980 (1927)

תרגום מאנגלית: שמואל גילאי

שלומפ / הנס הרברט גרים

כותרת משנה: סיפורים והרפתקות מחיי החייל העלום אמיל שולץ, המכונה "שלומפ", במילותיו שלו

כשאמיל שולץ היה עדיין ילד, הוא נתפס על ידי שוטר בשל ביצוע מעשה קונדס. "חתיכת שלומפ", קרא לעברו השוטר, והכינוי דבק בו. שלומפ מזכיר, כמובן, שלומפר, טיפוס רשלני-אגבי-אדיש שכזה, ובגלל השם, כמו גם בגלל האוירה הקלילה בראשיתו של הספר, נדמה תחילה כי הנס הרברט גרים ביקש לכתוב ספר קליל, קומי, אולי ציני, על מלחמת העולם הראשונה, אליה שלומפ הצטרף בהתנדבות כשמלאו לו שבע-עשרה.

שלומפ החל את המלחמה, בשורות הצבא הגרמני, בנחיתה רכה למדי. אחרי טירונות מפרכת נשלח למלא תפקיד מנהלי בכפר צרפתי, שם המשיך, פחות או יותר, באורח חייו השגרתי, בתוספת האחריות המתבקשת. הוא התאהב בקלות, התיידד בקלות, ופרט להיותו חייל כובש על אדמה זרה חייו היו רגילים למדי. אבל הצבא היה זקוק לחייליו הצעירים בחזית, שלומפ נשלח אל השוחות, והקלילות לכאורה של הסיפור נעטפה באימה. באותה נעימה דיווחית, בה סיפר על חייו של גיבורו בבית ובכפר הצרפתי, הסופר מתאר את זוועותיה של מלחמת השוחות, כולל הקרב על הסום, את המוות האיום, את הפחד, את התנאים הבלתי אנושיים שאיתם נאלצו הלוחמים משני הצדדים להתמודד. איוריו השחורים של אוטו גוט מלווים את פרקי המלחמה וממחישים אותם בקדרות. פציעה, שתאפשר הרחקה, ולו זמנית, אל העורף, היתה משאת נפש, ושלומפ זכה בה פעמיים. בזכות הפציעה השניה סיים את המלחמה בתפקיד פקידותי הרחק מזוועות החזית, אך בתוך אימת העורף שהמלחמה לא פסחה עליו.

שלומפ הוא טיפוס אופטימי, הולך למדי בתלם אך מנצל פרצות כדי לשמור על עצמיותו ועל שפיותו. למרות היותו סתגלן מטבעו, הוא אינו יכול שלא לצבור מרירות נוכח חוויותיו שלו ונוכח העוולות והעיוותים שהוא פוגש על כל צעד ושעל. כשהוא וחבריו נשלחים אל השוחות, בעוד המפקדים הבכירים שומרים מרחק, הם מחליפים בדיחות גרועות על הגנרל, כשזה מרהיב עוז ומגיע לקו השלישי, הרחוק ביותר מן האויב. כשהוא יוצא לחופשת מולדת, הוא מתעצבן על תופעות של עושק ושל ניצול של החלשים בחברה. בשלביה האחרונים של המלחמה אוחזת בגרמנים אופוריה זמנית, כאילו עדיין יש סיכוי לנצח, אבל שלומפ כבר אינו נסחף בה כפי שנסחף בתחילתה: זו היתה קדחת שאחזה בכולם. זו היתה התלהבות אחרת מאשר ב-1914. זו היתה התלהבות היאוש […] שלומפ היה קרוב להתנדב שוב לשרות. אבל השהות בעורף והחוויות במולדת כבר קלקלו אותו מדי. "גם אם ננצח," אמר לעצמו, "לא הגיבור המטונף מהשוחות הוא זה שיזכה לכבוד; המדים הנוצצים יידחקו לחזית התמונה, אלה שאין זכר עכשו במקומות שמרעומים נופלים בהם מהשמים". וכשהקרבות סוף סוף מסתיימים, הוא אומר: "המלחמה היא טֶבח שפל ואכזר, ואנושות שסובלת דבר כזה, או שצופה בו מהצד במשך שנים, לא ראויה לכבוד".

הנס הרברט גרים, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, פרסם את הספר כעשור אחר-כך, וביסס אותו חלקית על התנסויותיו שלו. כפי שמוסבר באחרית הדבר מאת פולקר ויידרמן, "שלומפ" היה אחד מגל של ספרים אנטי מלחמתיים, שהבולט בהם היה "במערב אין כל חדש". כמו שלומפ, גם הסופר לא היה טיפוס שיעשה גלים, ואת ספרו פרסם בעילום שם, בעוד הוא ממשיך לעבוד כמורה. כדי להמשיך ללא מפריע בעבודתו הצטרף בבוא העת למפלגה הנאצית, ששרפה את ספרו, אך תלמידיו העידו כי בשיעוריו הטיף לסובלנות ואף המליץ על קריאת ספרים שנאסרו. את דעתו על הפשיזם הביע כבר ב"שלומפ" באמצעות דמותו הקנאית והנלעגת של קצין "פילוסוף", שבפיו שם משפטים ששלומפ התנגד להם, כגון, "עכשו כולנו חייבים לסבול, והעם שלנו בר מזל בכך שהוא זוכה לסבול יותר מכל העמים שנמצאים במלחמה […] לכך יש רק משמעות אחת, ידידי, חשוב על כך שאתה לא כלום, ושכבוד העם שלך וגדולתו הם הכל".  

כל הכיעור של המלחמה מצוי בספר. לא רק האוילות ואי התוחלת של הקרבות, אלא גם השחיתות, היוהרה, האופורטוניזם והפחדנות. שלומפ אינו חולף דרכם כצופה; הוא נוטל חלק פעיל, לעתים בכפיה, לעתים כדי לשרוד או פשוט כדי ליהנות מיתרונות שנקרים בדרכו. אבל הוא שומר רוב הזמן על מבט תמים למחצה, וגם לנוכח מחזות מזעזעים של כאב ושל מוות הוא ממשיך להאמין שבסופו של דבר החיים ישובו למסלולם, והמלחמה תהפוך להיסטוריה.

למען האמת, תחילה חשבתי שהספר סתמי למדי, מתנהל בשוליים באגביות נטולת עומק וממשות. אבל אז הגיעו תיאורי השוחות, ואלה, למרות שהם תופסים חלק יחסי קטן מן הספר, מצדיקים את ההתמדה בקריאה. מכאן ואילך שלומפ, למרות אופיו היציב, הוא דמות מתפתחת, וההתבוננות במלחמה מעיניו מעניינת.

הנס הרברט גרים עצמו, ששרד שתי מלחמות, ועבר בשלום את התקופה הנאצית מבלי שזהותו ככותב הספר האסור תיחשף, לא הצליח לשרוד את הקומוניזם. ב-1950, יומיים אחרי שזומן לשיחה אצל השלטונות במזרח גרמניה, התאבד.

טליה בר עיצבה עטיפה הולמת, ארז וולק תרגם יפה, והספר ראוי לתשומת לב גם כמאה שנים אחרי שנכתב.

Schlump – Hans Herbert Grimm

אפרסמון

2021 (1928)

תרגום מגרמנית: ארז וולק

צייר ואדם / האוורד ספרינג

טד פנטקוסט, צייר בעשור השישי לחייו, שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, מספר את סיפור חייו ואת סיפור התקופה הסוערת של המחצית הראשונה של המאה העשרים.

העלילה נפתחת באזור הכפרי הסמוך למנצ'סטר שבאנגליה, שם גדלים טד ואחותו הבכורה בלאנש. המשפחה מתפרנסת בצניעות מחנות כלי נגינה שבבעלותה, ומקיימת אורח חיים נינוח. לילדים ניתן חופש לרקום את חלומותיהם: ההורים מעניקים להם אוטונומיה בעלית הגג, שם בלאנש מנסה כוחה בריקוד וטד מצייר להנאתו. חייהם מתהפכים כשבלאנש מפתחת קשר קרוב עם לותר, בן השכנים, שנהג בה שלא בהגינות. היא נשלחת אל אזור קורנוול שבדרום אנגליה, שם מתגוררים בני משפחתם של ההורים, שהקשר איתם נותק. טד ואמו נוסעים זמן מה אחר כך לבלות את חופשתם עם בלאנש, ובשובם הם מגלים ששום דבר אינו כשהיה. אבי המשפחה, שנותר לבדו, החל לבלות עם השכנים האדוקים בדתם, "ראה את האור", ושקע באובססיה מיסיונרית. מוזיקה, שהיתה מרכיב חשוב וקבוע בחייהם, נאסרה כמוקצה מחמת מיאוס, על הציור והריקוד נגזר גורל דומה, והמשפחה נאלצה להעתיק את מגוריה אל שכונת עוני, שם ביקש האב להקים כנסיה. בלאנש היתה הראשונה להמלט חזרה לקורנוול. לא עבר זמן רב וטד נהג כמוה. האם בחרה לדבוק בבעלה באומרה: "יש משהו בגבר הבוחר לו אורח-חיים ודבק בו, ואפילו אין חיים אלה לרוחה של אשה. גבר זה טוב מכל אותם טיפוסים חסרי חוט-שדרה, שאורח-חייהם נקבע בידי מעבידיהם או בעצת מוזגי השיכר במסבאות […] מעטים מאתנו עשויים מעור אחד. אביך הוא האיש שנישאתי לו. אם אותו חלק מאישיותו עכשו אינו החלק שהכרתי כאשר נישאתי לו, הריהו בכל זאת חלק מאותו אדם עצמו. אני נישאתי לו כולו, והאמן לי, בסך הכל הוא אדם טוב. באשר לאושר – ובכן, מצא אותו אתה, אם תוכל".

המשכו של הסיפור מתלווה אל טד ואל בלאנש בחייהם כבוגרים. הוא מתאר את נישואיהם ואת אהבותיהם, את הילדים שנולדו להם – בן לטד ובת לבלאנש – את הצלחתו של טד כצייר דיוקנים, ואת גלגולי חייהם של כולם במהלך המשברים שעברו על אנגליה באותן שנים. טד התנדב לשירות צבאי במהלך מלחמת העולם הראשונה, ונפצע ברגלו. בנו שירת במלחמת העולם השניה כמפקד שייטת, בנה של חברתו הקרובה ואהובתו שירת כטייס.

ספרו של הווארד ספרינג, "אבשלום בני", הוא מהספרים האהובים עלי במיוחד. קראתי אותו יותר מפעם אחת, ובכל קריאה הערכתי אותו יותר. "צייר ואדם", לעומתו, אכזב אותי. הוא כתוב בדיוק באותו סגנון, וכמה מן הסצנות בו הן שחזור חיוור של קודמו, שראה אור עשר שנים לפניו (בין שני אלה פרסם ספרינג עשרה ספרים אחרים). בשניהם מופיעה זמרת ושחקנית, שנקרעת מבפנים כשהיא מופיעה בפני חיילים בין קרבות. בשניהם בני הדור השני להוטים אחרי הים, והדמות הדומיננטית בחייהם היא של ספן שמדריך אותם. בנו של טד, כמו בנו של וויליאם ב"אבשלום בני", מתואר בילדותו כ"עריץ". אשתו של טד הופכת דמות חיוורת כמו אשתו של וויליאם, וכיוצא באלה. בשל דמיון בפרטים רבים, ובעיקר בשל הסגנון האחיד, ניתן בקלות ברגעים של הסחת דעת להתבלבל לרגע בין המספרים. למרבה הצער, הדמיון בין הספרים אינו מתבטא באיכותם. הדמויות סטראוטיפיות למדי. כשהן מתפתחות, ההתפתחות אינה בהכרח הגיונית, או למצער אינה מוסברת כהלכה, ואוירה כללית של חפיפיות ניכרת בתיאורן. הספר כולל סצנות יפות רבות, אבל המכלול דל מדי.

שמו העברי הסתמי של הספר משתלב בדלות הזו. במקור הוא נקרא There is no Armour. אין לשם זה הסבר ישיר בעלילה, אך בשל ההקשר אני מניחה שנלקח מן הפואמה Death the Leveller מאת המחזאי בן המאה השבע-עשרה ג'יימס שירלי. להלן קטע ממנה:

The glories of our blood and state
Are shadows, not substantial things;
There is no armour against Fate;
Death lays his icy hand on kings:
Sceptre and Crown
Must tumble down,
And in the dust be equal made
With the poor crooked scythe and spade.

בשורה התחתונה: ציפיתי להרבה יותר.

There is no Armour – Howard Spring

מ. מזרחי

1980 (1948)

תרגום מאנגלית: ש. גונן

שובל המוות / אריק לארסון

כותרת משנה: ההפלגה האחרונה של לוסיטניה

ביום האחרון למסעה מניו-יורק לליברפול, מול חופיה הדרומיים של אירלנד, טבעה ספינת הנוסעים לוסיטניה כתוצאה מטורפדו ששיגרה לעברה צוללת גרמנית. אלף תשע מאות חמישים ותשעה נוסעים ואנשי צוות ושלושה נוסעים סמויים היו על סיפונה, שבע מאות ששים וארבעה שרדו את האסון. הארוע הטרגי ב-7 במאי 1915 נתפס בזכרון כזה שגרם למפנה בעמדתה הנייטרלית של ארצות הברית והביא להצטרפותה למלחמה. בפועל רק במאי 1917, שנתיים אחר כך, בעקבות חשיפתו של "מברק צימרמן", הגיעו שש משחתות אמריקאיות לאותו מקום בדיוק, סנונית ראשונה ששלחה ארצות הברית לאירופה.

אריק לארסון, שהפליא לתאר את ארועי התערוכה העולמית בשיקגו ב"השטן בעיר הלבנה", ואת הדיפלומטיה האמריקאית בגרמניה בשנות השלושים ב"בגן חיות הטרף", ערך תחקיר מדוקדק בכל היבטיה של ההפלגה האחרונה של לוסיטניה, וכתב ספר מרתק. את פרק המבוא הכתיר בשם "המציאות כספר מתח", וספרו אכן נקרא במידה מרובה ככזה. הוא מספר במקביל על נוסעי הספינה, החל מעלייתם עליה שהונצחה בסרט, ועל מסעה של הצוללת 20-U מגרמניה אל המקום בו תשגר את הטורפדו הקטלני. למרות שהסוף ידוע, הוא מצליח ליצור אוירה אפלה באמצעות הסיפור הכפול – החיים הנינוחים והנהנתנים על הספינה, והצוללת האורבת לקורבנותיה.

אבל המתח הסיפורי הזה הוא רק אחד מסודות כוחו של הספר. הרחבת היריעה אל כל הגורמים המעורבים בארועי התקופה היא שעושה אותו כל כך מרתק: לארסון נכנס אל הבית הלבן, שם מתאבל הנשיא וילסון על מות רעייתו, וחודשים אחדים אחר כך מתאהב כנער, בעודו מנווט את ארצות הברית אל נייטרליות עיקשת. הוא מציץ אל מפענחי הצפנים בנבכי חדר 40, לבו הסודי של שירות המודיעין הבריטי, שבזכות לכידתו של ספר הצפנים הגרמני הצליחו לפצח תשדורות בעלת חשיבות קריטית. הוא עומד על יחסי הכוחות בתוך הפיקוד הבריטי, ועל ההחלטות שבגינן לא נעשה כמעט דבר להצלתה של לוסיטניה. הוא יורד אל הצוללת הגרמנית, מתאר את החיים בה, ומתעכב על העצמאות הרבה של מפקדי הצוללות ועל התחרות ביניהם שנמדדה במספר הטונות שהטביעו. לצד אלה הוא מספק היבטים נוספים על החברה באותה תקופה, כשהוא מספר, כדוגמא, על אופן הטיפול בדכאון ועל האגודה לחקר העל-טבעי, שניהם כרוכים בשמה של תיאודייט פופ, אישיות ססגונית מנוסעות הספינה.

כמה וכמה גורמים חברו לקביעת גורלה של לוסיטניה, ושינוי קטן באחד מהם היה יכול להסיט את הגורל לכיוון אחר: הספינה התעכבה בניו-יורק במשך שעתים כדי להעלות מספינה שהוחרמה לצרכים צבאיים. אילו היתה מקדימה להגיע לחופי אירלנד, הצוללת עדיין לא היתה שם. הקברניט חויב לשתק אחד מארבעת חדרי הדוודים כדי לחסוך כסף, וכתוצאה מכך מהירות הספינה הואטה. לולא עשה זאת היה מגיע לבריטניה יום קודם, לפני שהצוללת הגיעה לאזור. אם הערפל שכיסה את הספינה היה מתפזר חצי שעה מאוחר יותר, הצוללת לא היתה רואה אותה. לצוללת לא היה סיכוי להשיג את הספינה, לולא ביצעה זו פניה ימינה שהביאה אותה היישר מול הצוללת. וכן הלאה, נדמה כי כחוט השערה היה בין הצלה לאסון.

אבל יותר מאלה, גורלה של לוסיטניה נקבע כתוצאה משיקולים של האדמירלות הבריטית. היסטוריון של הצי קבע עשרות שנים אחר כך, כי או שהיה כאן "מחדל בלתי נסלח", או ש"אכן היתה קנוניה, פגומה ככל שתהיה, לסכן את לוסיטניה על מנת לערב את ארצות הברית במלחמה". כמו במלחמת העולם השניה, גם בראשונה היתה חשיבות עצומה לריגול, ובמקרים רבים הסודות שנחשפו בחדר 40 לא הובילו לפעולות לסיכול התכניות הגרמניות, כדי לא לחשוף את הימצאותו של ספר הצפנים בידי הבריטים. אחת התוצאות היתה אי שיתופו של ויליאם תומס טרנר, קברניט הלוסיטניה, במידע על פעילותה של 20-U, ואי הסטתה של הספינה לנתיב בטוח יותר. וינסטון צ'רצ'יל, ראש האדמירלות, כתב ב-1915 כי "חשוב עד מאוד למשוך כלי שיט נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה". אולי בשל תפיסה זו לא נשלחו משחתות להגן על לוסיטניה כשנכנסה למימיה של בריטניה. מכל מקום, מיד לאחר ההטבעה מיהרה האדמירלות להפנות אצבע מאשימה כלפי הקברניט, כנראה כדי להמשיך ולכסות על סודותיה: "אין מנוס מן המסקנה שהוא נטול כל יכולת לבצע את תפקידו, או שידם של הגרמנים הגיעה אליו". ועדת חקירה ניקתה אותו כליל מאשמה. זה לא הפריע לצ'רצ'יל לטעון לאשמתו של טרנר בספר שכתב בשנות השלושים על תקופת המלחמה.

הנשיא וילסון, מצדו, הגיב על טביעתה של לוסיטניה במכתב מחאה שנשלח אל הקייזר וילהלם. זו היתה תגובתו גם במקרים דומים בשנתים שאחר כך. למרות הלך הרוח הציבורי שתמך בנייטרליות, התנהלותו זכתה ללעג, שבא לידי ביטוי לדוגמא במאמר עיתונאי שחיקה אותו בלגלוג: "קייזר יקר, חרף התכתבותנו הקודמת בנושא, שוב טובעה ספינה ועליה אזרחים אמריקאים. בנסיבות אלה אין לנו אלא ליידע אותך, ברגשי ידידות עמוקים, כי הישנותו של ארוע מעין זה תחייב את שליחתה של הודעה נוספת לממשלתו המכובדת ושוחרת השלום של הוד מעלתו".

קל לשפוט ממרחק שנים את התנהלותם של אישי מפתח כוילסון וצ'רצ'יל, ואריק לארסון עומד על כך יפה בראיון שנערך עמו.

האשם האמיתי היה, כמובן, וולטר שוויגר, מפקד הצוללת. למפקדי הצוללות הגרמנים, שהיו מנותקי קשר במשימות רחוקות, ניתנה עצמאות בפעילותם. שוויגר, והוא לא היחיד, בחר להתעלם מחוק השלל הימי, שלפיו יש להרחיק את הצוות לפני הטבעת ספינה. הוא בחר להתעלם גם מן ההבחנה בין ספינות קרב לספינות נוסעים. לוסיטניה סיפקה לו מנה יפה של טונות להטבעה, והוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו.

ממש לפני צאתה של לוסיטניה מניו-יורק פורסמה אזהרה גרמנית לכל ספינה זרה לבל תקרב לבריטניה. נוסעי לוסיטניה היו מודעים לה, אך רק בודדים ביטלו את נסיעתם. הדעה הכללית היתה שגרמניה לא תפגע באזרחים, ושררה אמונה שהצי הבריטי יגן על לוסיטניה. ב-7 במאי 1915, יום בהיר ויפה להפליא, ראו כמה מן הנוסעים את הטורפדו מתקרב אליהם: "השובל נמתח על פני המים כמו צלקת ארוכה ובהירה. בעגת הימאים כונה פס כזה של תסיסה דועכת, שנוצר בידי ספינה או טורפדו, בשם 'שובל המוות'".

"שובל המוות" הוא ספר מעמיק, נשען על תחקיר מדוקדק, ומשלב נפלא את ההיבטים ההיסטוריים עם הסיפורים הפרטיים של האנשים שנלכדו ברגע ההיסטורי. מומלץ מאוד.

Dead Wake – Erik Larson

בבל וידיעות ספרים

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

רספוטין / אנרי טרויה

גרגורי רספוטין, שנולד ב-1869 בכפר פוקרובסקויה שבסיביר, לא זכה להשכלה מסודרת, ונחשב בילדותו לפגע-רע, היה – החל מגיל שלושים וארבע ועד מותו שלוש-עשרה שנים אחר כך – אחת הדמויות רבות ההשפעה ביותר ברוסיה הצארית. אנרי טרויה, ביוגרף מחונן ופורה, מתחקה בספר זה אחר עליתו ונפילתו, כשהוא מסתמך על מקורות רבים, ביניהם ספרים שכתבו בני תקופתו של רספוטין.

בהיותו נער חלו גרגורי ואחיו הבכור בעקבות מעשה משובה. האח נפטר, אבל גרגורי, שכבר נחשב אבוד אף הוא, החלים לאחר שבועות של דמדומים. בהחלימו סיפר כי בעת מחלתו נגלתה לפניו גברת יפה לבושה בכחול ולבן, וציוותה עליו להרפא. על הקרקע הפוריה של אמונה בנסים ובמעשי פלאים, התבססה האמונה כי הנער זכה לחזות בבתולה הקדושה. גרגורי האמין בכך יותר מכולם.

אולי משום אמונתו זו, נטה לבו אל הסטארץ, נבחרי אלוהים נוודים, ששוטטו בארץ, הפיצו סיפורי נסים, וחיו על חשבונם של מארחיהם. בשלהי גיל העשרה שלו אימץ את אורח חייהם, ובהדרגה, בזכות שילוב של כריזמה, בטחון עצמי והתמדה, יצר לעצמו שם של סטארץ. חיי טוהר של נזיר לא נועדו לו. הוא אימץ את התפיסה לפיה "הרוע נחוץ כדי שהטוב ינצח", וחגג את חייו בהוללות שתודלקה באלכוהול והסתיימה באורגיות. למאמינים שהתקבצו סביבו הציע אידיאל גמיש קל לעיכול, שקבע כי "אם התעלות רוחנית או אף גופנית נושאת אותך מעבר לכל מודעות, להתפשטות הגשמיות העילאית, אפשר להפר את כל המצוות".

בסיסו של רספוטין נותר בפוקרובסקויה, שם חיו אשתו ושלושת הילדים שנולדו להם בעקבות ביקוריו הקצרים במקום, אך הכפר היה צר מדי לשאיפותיו ולהערכתו העצמית. ב-1903 הגיע לסנקט פטרבורג, כבש את לבה ואת דמיונה של אנה וירובובה, בת הלוויה האהובה על הצארינה, ודרכה הגיע אל חצר המלוכה. אלכסנדרה פיודורובנה, נסיכה גרמניה שנישאה לצאר, היתה שטופת אמונה במיסטיקה. יתכן שתרמו לכך קשייה להשתלב בחצר ודאגתה המתמדת לבנה הצעיר החולני, שלא אחת עמד על סף מוות. מכל מקום, רספוטין לא היה המיסטיקן הראשון שהתבסס בחצרה, אבל היה המשפיע מכולם.

נישא על גלי הערצה – בעיקר של נשים, למרות האשמות חוזרות ונשנות בתקיפות מיניות ובמעשי אונס – רספוטין שיחק תפקיד מפתח בניהולה של רוסיה. אמונתו בעצמו כאיש האלוהים היתה מוחלטת, והוא הביע את דעתו בכל נושא. משהורחק מן הארמון בתקופת מלחמת העולם הראשונה, בעיקר בשל הרכילות בדבר יחסיו האינטימיים לכאורה עם הצארינה, היתה אנה וירובובה מתקשרת אליו מדי בוקר, לאחר שהתאושש מהוללות הלילה, ושומעת את דעתו בענינים שעל הפרק. בפגישותיה היומיומיות עם הצארינה היתה מדווחת לה על דבריו של רספוטין, וזו מיהרה לשלוח אותם, בזרם בלתי פוסק של מכתבים, אל בעלה שבמטה המלחמה. "הקשב לידידנו ותן בו אמון", כתבה. "חשוב שנוכל לסמוך לא רק על תפילותיו, כי אם על דעותיו". הוראות מפורשות נמסרו במכתבים, כמו "עלי להעביר לך מסר מידידנו, שהושפע מחזיון שהתגלה לו הלילה. הוא מבקש ממך להורות על פתיחת מתקפה מיידית נגד ריגה", וגם עצות פטישיסטיות כגון "אל תשכח, לפני פגישת מועצת השרים, להחזיק בידיך את האיקונין הקטן שניתן לנו על ידי ידידנו, ולהעביר בשערך מספר פעמים את המסרק שלו".  

שלא במפתיע, קמו לו מתנגדים רבים. בני האצולה לא השלימו עם מעמדו של "האיכר הארור". אנשי הדת הממוסדת לא קיבלו את תפיסותיו. אנשי החצר ראו בו מתחרה על עמדות שליטה. הוא התערב במינויים פוליטיים ודתיים, בנושאים כלכליים וחברתיים, במדיניות חוץ ופנים, ובזכות אמונתה העיוורת של הצארינה והשפעתה על הצאר, להתערבותו היה משקל משמעותי. טענות נגדו הושתקו. כך, לדוגמא, הורחקו שתי נשות חצר לאחר שהתלוננו על התנהגותו כלפיהן, וצנזורה מחמירה מנעה כתבות שתיארו את מעלליו. בתקופת המלחמה האשימו אותו יריביו בריגול לטובת גרמניה, טענות שהועצמו בשל מוצאה הגרמני של הצארינה, ובשל התעמולה הגרמנית ששמחה לזרוע בלבול ומבוכה. מצד שני, הוא זכה לתמיכה, לא רק של נשים שהלכו שבי אחרי הכריזמה, אלא גם של גברים אופורטוניסטים, שביקשו לשפר את מעמדם באמצעותו.

מכיוון שהתערב בכל, ולא היה טיפש כלל, כמה מעצותיו היו נבונות ומועילות. בתקופת המלחמה הציע לתת עדיפות לרכבות שהובילו מצרכים לערים הגוועות ברעב, ולהרשיע ספסרים שגרמו להעלאת מחירים. הוא יעץ להפסיק את הפוגרומים ביהודים ואת הרדיפות נגד הטטארים בקרים, ובעת משפט מנדל בייליס התאמץ להוכיח לצאר ולצארינה את האבסורד שבהאשמתו בפשע פולחני.

על רקע המלחמה המתמשכת – שרספוטין, אגב, התנגד לה – כשהמהפכנים להוטים לפעולה, והצאר וחצרו מאבדים תמיכה, פותה רספוטין בדצמבר 1916 לפגישה עם נסיכה שנודעה ביופיה, ונרצח בידי חבר קושרים בני אצולה. כושרו הנבואי וחושיו האל-טבעיים לא הזהירו אותו מפני המלכודת.

אנרי טרויה, כדרכו בביוגרפיות שכתב, אינו מסתפק בסיפור הפרטי, אלא ממקם את גיבורו בחברה שבה גדל וברקע ההיסטורי. כשמדובר ברספוטין, ההקשרים הללו הם בלתי נמנעים: הקרקע הפוריה של חברה שטופת אמונות שונות ומשונות, הנכונה לנהות אחר מיסטיקנים ועושי נפלאות, יחד עם אוטוקרטיה על סף מהפכה, שאחת מראשיה מייחלת לנס, אפשרו את שגשוגו. למרות שחלפו למעלה ממאה שנים מאז מותו, דמותו מוסיפה לעורר סקרנות, וספרו של טרויה מנסה להביא אותה על סיפוקה. הספר, שנשען על מקורות רבים, כתוב בשטף ובכשרון, ומומלץ מאוד.

Raspoutine – Henri Troyat

כנרת

2004 (1996)

תרגום מצרפתית: שלומית הנדלסמן

לאן תתגלגל, תפוחון? / ליאו פרוץ

מלחמת העולם הראשונה הפגישה במחנה שבויים ברוסיה חמישה חיילים אוסטרים. החמישה, שונים ברקע החברתי, לא היו מן הסתם נפגשים בנסיבות רגילות, אך השהות הממושכת בכפיפה אחת באותו חדר במחנה קשרה ביניהם. כשחברם נכלא בצינוק והופקר למוות, נשבעו שישובו לרוסיה לאחר שחרורם כדי לנקום בסליוקוב, המפקד האחראי לכך.

עם שובם לוינה מתנערים ארבעה מהם מן השבועה. כשהחמישי, גיאורג ויטורין, שב ומעלה את הנושא, אומר לו אחד מחבריו: "הרגשנו אומללים, היינו חולים מבחינה נפשית, ויטורין. מצאנו מפלט בחלומם האופייני של כל האסירים: לחזור יום אחד ולחסל את החשבון! ודאי, זו היתה מחשבה מועילה, היא עזרה לנו להתגבר על השעות הקשות. אבל היא בכל זאת סימפטום של מחלה, לא? זה לא ברור לך היום?". ויטורין יוצא לרוסיה לבדו, כשהוא מותיר מאחור את הנערה שחכתה לשובו מן המחנה, ואת הצעת העבודה המפתה שקיבל. המלחמה עדיין לא הסתימה, ברוסיה עדיין מתחוללת מהפכה, ועל הרקע הזה מתגלגל ויטורין במשך שנתים ברחבי אירופה בעקבות קורבנו המיועד.

ליאו פרוץ כתב את הספר פחות מעשור אחרי תום המלחמה. גלגוליו של ויטורין הם המסגרת הסיפורית דרכה הוא מתאר את אירופה של אותה תקופה. הוא פותח בקבלת הפנים לה זוכה ויטורין בוינה, בציפיה ממנו להשתלב מיד במסגרת המשפחה והעבודה, כאילו לא עבר טראומה בקרב ובשבי. לפני צאתו לדרך, חווה ויטורין את התפוררות הקיסרות ואת תחושת התבוסה, שפוגעת קשות בעיקר באביו ובבני דורו. אחר כך שולח הסופר את גיבורו לדרך. מרבית הזמן שוהה ויטורין ברוסיה השסועה, בעיקר במוסקבה, העיר שאיבדה את שפיותה, והסופר מתאר את האבסורד של השלטון החדש, ואת מצוקת ההמונים הנסחפים אחרי תהפוכות הזמן, נשחקים ונרמסים תחת שורה של חוקים ותקנות דרקוניים המשתנים חדשות לבקרים. באירופה כולה, בשלהי המלחמה ואחריה, משגשגים ספסרים, אלה שהתעשרו מהמלחמה ומהשוק השחור. ככל שהשחיתות וההרס האינסופיים מתגלים לויטורין, כך הולך סליוקוב והופך לסמל כל מה שרע באירופה. הנוכלים, הספסרים, העשירים החדשים, הפוליטיקאים החלקלקים רבים מספור, הם חסינים בפני כל פגיעה, והם מצויים בכל מקום: בפריס, בבוקרשט, בוולדיווסטוק. רק מאחד מהם יכול ויטורין לקחת נקם על שבגדו באנושות, על שזיהמו את העולם, והאחד הזה הוא סליוקוב.

וסליוקוב עצמו, מה ארע אתו אחרי המלחמה? האם נשאר אותו אדם מתייהר, זה שהיה בכוחו לחרוץ גורלות? או אולי, בדומה לחבריו של ויטורין, בחר גם הוא, מרצון או מהכרח, להניח את המלחמה מאחוריו ולהביט קדימה? חולה, עייף, רעב, לבוש קרעים, מסתובב ויטורין מעיר לעיר וממדינה למדינה, ומחפש את סליוקוב, עד שימצא אותו ויצטרך להחליט מה לעשות עם רגש הנקמה המפעם בו.

ליאו פרוץ כתב רומן היסטורי משולב בהתבוננות פסיכולוגית בנפשו של ויטורין וב"נפשה" של אירופה, כשהמסגרת הסיפורית של המרדף מספקת מתח ורצף עלילתי. מעניין, קריא ומומלץ.

Wohin Rollst Du, Äpfelchen? – Leo Perutz

עם עובד

1998 (1928)

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר

העולם של אתמול / סטפן צווייג

"העולם של אתמול" ראה אור ב-1942, מספר חודשים לאחר התאבדותו של הסופר שטפן צווייג בגלותו בברזיל. צווייג, יליד 1881, גדל בעולם היציב והמסורתי של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, וחייו, כמו חייהם של מליוני בני דורו, נבללו והתערערו שוב ושוב במחצית הראשונה של המאה העשרים. את הספר החל לכתוב ב-1934, על רקע עלית הנאצים בגרמניה, המשיך לכתוב אותו באנגליה, לשם עבר כשהחיים באוסטריה הפכו בלתי נסבלים, ובברזיל, אליה היגר כשבשל המלחמה הפך זר באנגליה. יום לפני שהתאבד יחד עם אשתו, מסר את כתב היד למוציא לאור.

בספרו משלב צווייג בין תובנות חברתיות לסיפורו הביוגרפי. הוא מתאר את היציבות הברוכה שאפיינה את הדור של הוריו, וגם את המאובנות שנלוותה אליה. על הרקע השמרני הזה הוא מספר על שנות לימודיו בבית הספר, שהתאפיינו בשיטות הוראה מיושנות ובלתי אישיות מצד אחד, ובלהט נעורים סקרני מצד שני. הוא מספר על ההפתעה שבפרוץ מלחמת העולם הראשונה, על ההתלהבות שבה החלה, ועל הטרגדיות שהצמיחה. תיאוריו את תקופת הביניים שבין שתי המלחמות, על האינפלציה הפרועה שלה, ועל התוהו ובוהו החברתי ששרר בה, מספקים רקע לצמיחת הנאציזם, ולהערצה המשיחית שלה זכה היטלר. בשאיפתו לקוסמופוליטיות, שאיפה שבאופן אירוני הוגשמה עבורו בעל כורחו, היטיב להתבונן בתופעות חברתיות בארצות בהן ביקר, וחקירותיו ההיסטוריות לצרכי הביוגרפיות שכתב ציידו אותו בהבנת תהליכים וביכולת לחזות במידת מה את הצפוי לקרות. בכל נקודת זמן הוא משלב בתבונה ובאורח משכנע בין כמה היבטים של היומיום – יחסים בין המינים, התפתחויות אמנותיות, השפעת תהליכים פוליטיים על הלך הרוח בציבור ועוד – כדי להציג תובנה מלאה של ההתרחשויות בסביבתו המיידית ובאירופה כולה. עבודתו ומסעותיו זימנו לו מפגשים מרתקים עם אנשי מפתח, והקורא זוכה למבט מבפנים על אישים כמו הרצל, פרויד, רתנאו ואחרים.

בעוד ההיבטים הציבוריים בספר מרשימים ומעמיקים, תיאור קורותיו שלו משכנע מעט פחות. הדרך בה התפתח מנער, העושה נסיונות כתיבה מהוססים, לסופר בעל שם עולמי, מעניינת מאוד, אבל ניכר שבבואו לספר על עצמו הוא מעט אובד דרך. כך, לדוגמא, הוא טוען שאילו יכול היה להתחיל הכל מחדש, היה כותב בשם בדוי, כדי ליהנות מן ההצלחה הספרותית אך לשמור על אנונימיות, ובאותה נשימה הוא מספר על הנאתו מיתרונות הפרסום האישי. הוא מתנצל שוב ושוב, ללא צורך, ואולי גם לא לגמרי בכנות, על שעליו לספר על הצלחתו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הציג בריש גלי עמדה פציפיסטית, והטיף לקימומה של רוח אירופאית מאוחדת, אך כשהוא מתפתל להסביר מדוע שיתף פעולה בהעלאת אופרה עם ריכרד שטראוס, שהיה מקורב לצמרת הנאצית, ואף התמנה לנשיא לשכת המוסיקה הנאצית, הוא טוען כי הוא "סולד עקרונית ממעשים פומביים ופאתטיים". כשהוא בוחר בהסבר הצולע, "לא רציתי לערום קשיים בדרכו של גאון מרמתו של שטראוס", הוא בעצם מייחס לעצמו את המניע שהוא מייחס למלחין, הווה אומר התעניינות ביצירה ובהשפעתה בלבד והתעלמות מכל גורם אחר. ואולי ההבדל בין פעילותו ועמדותיו במלחמה הראשונה לעומת אילו שהציג בשניה נובע רובו ככולו מן הענין היהודי. בעוד שאת המלחמה הראשונה חווה כאוסטרי, במלחמה השניה הוא ניצב בצד היהודי הנרדף, ונאלץ בלב כבד לעקור ממקומו שהפך זר לו. בעולם החדש הזה בחר להתכנס פנימה: "שכח! אמרתי לעצמי. ברח, ברח אל הסבך הפנימי שלך, אל עבודתך, אל המקום שבו הנך אני-נושם ולא אזרח-המדינה, ולא מושא של משחק גיהינום זה, אל המקום שבו רק קורטוב התבונה שלך יכול עדיין לפעול בתקינות בעולם שיצא מדעתו". אין לי, כמובן, כוונה ורצון וסיבה לשפוט אותו, אבל אי העקביות בתיאוריו את עצמו מחלישה את הפן הזה של הספר. מכל מקום, רוב הזמן שילוב הפן הפרטי והפן הכללי עובד היטב, ושני אלה משלימים זה את זה.

אוהבי יצירותיו של שטפן צווייג מקבלים כאן הזדמנות להצצה אל חדר העבודה של הסופר. הוא מתאר כיצד נולדו אחדים מספריו, ממליץ לסופר מתחיל לחדד את רגישותו לשפה באמצעות תרגום יצירות זרות, ומתאר את שיטתו לכתוב באריכות ואחר-כך לצמצם ללא רחם עד לגרעין של היצירה המוגמרת. אני אוהבת רבים מספריו ומסיפוריו של צווייג, ולטעמי גולת הכותרת של מכלול יצירתו הן אכן הנובלות המזוקקות שפסגתן, בעיני, היא "מנדל של הספרים", פנינה שאין בה מילה מיותרת.

"העולם של אתמול" הוא ספר מרשים, תיאור מרתק של תקופה סוערת מאת צופה מעורב חד-עין ורחב-מבט. מומלץ בהחלט.

Die Welt von Sestern – Stefan Zweig

זמורה ביתן

1982 (1942)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

אנשי הצעצועים / רוברט דינסדייל

צעצוע לא יכול להציל את החיים, אבל הוא יכול להציל את הנפש

בקצה סמטה ללא מוצא בלונדון ניצבת חנות הצעצועים של פאפא ג'ק. עם הכפור הראשון היא פותחת את דלתותיה, ובעת פריחת השַלגית הראשונה, המבשרת את קץ החורף, היא נסגרת. העובדים כולם נשלחים לבתיהם, ובתוך החנות פנימה נותרים בני משפחת גודמן, האב יאקבס ובניו קספר ואמיל. בכל חודשי הקיץ שוקדים השלושה על הכנת צעצועים חדשים, צעצועים קסומים. חיות עשויות טלאים מתרוצצות לרגליהם, טירות מרחפות באויר, חיילי צעצוע מנהלים קרבות. כי חנות הצעצועים של פאפא ג'ק אינה ככל החנויות, והקהל צובא על שעריה, כמֵה לקסמים שמציעים בעליה.

בשנת 1906 מגיעה אל החנות קתי, נערה כבת שש-עשרה. קתי, שהרתה לבן השכנים שהפנה לה עורף בעת צרה, ברחה מביתה, כדי שלא תיאלץ למסור את התינוק שיוולד לה. מודעת דרושים שפרסמה החנות כאילו פנתה ישירות אליה: "הלכתם לאיבוד? אתם מפחדים? נשארתם ילדים בנשמתכם?". חייה נקשרים בחיי משפחת גודמן ובצעצועיהם.

פאפא ג'ק, שעבר תלאות קשות מנשוא תחת שלטון הצאר, עזב את רוסיה עם שני בניו, וכשהגיע ללונדון בנה עבור שלושתם את העולם הסגור והמכושף של החנות. הבנים ירשו את ידיו הטובות ואת כשרון הקסמים שלו, אך עם השנים ההבדלים בין יכולותיהם פוערים ביניהם פער של קנאה ושל תחרות. קספר הבכור הוא איש המעוף היצירתי. אמיל הצעיר הוא הטכני מבין השניים, והוא יוצרם של חיילי הצעצוע, שהם עמוד השדרה הכלכלי של החנות. יחסיהם יידעו משבר נוסף, כשיתחרו על לבה של נערה. וכשאכזריותו של העולם החיצון, בדמות מלחמת העולם הראשונה, תחלחל אל החנות המנסה להתבודד בתוך עצמה, יתרחב הפער ביניהם: קספר יילחם בשדות פלנדריה ואגדות תקשרנה בשמו, בעוד אמיל יזכה לביקור משפיל של נציגות מסדר הנוצה הלבנה (מסדר שחילק נוצות לבנות, סמל לפחדנות, לגברים שנותרו בעורף).

רוברט דינסדייל מגיש סיפור מייסר באריזה של אגדה, שנקראת תחילה – כשהאוירה הקסומה שלטת – כסיפור ילדים, אולי נוער, אך הופכת בהדרגה – כשהעולם החיצון מתערב, ויצרים רעים מתעוררים – לספר לכל. הספר עוסק ביחסים בתוך משפחה, בקשר בין הורים לילדיהם, בקנאות ובאהבות, וגם ביחסים בין בני אדם בכלל, וגולש לשאלות של פציפיזם ושל רצון חופשי. הוא משתרע על כמחצית המאה, ומצביע פה ושם על שינויים חברתיים שחלו בתקופה זו. יש משהו פשטני באמונתו בכוחם של צעצועים להמס לבבות ולקרב בין בני אדם, אך הפשטנות הזו משתלבת יפה באוירה האגדית האופפת אותו.

"אנשי הצעצועים" עתיר הדמיון נקרא בהנאה, ולמרות הכאב שחווים גיבוריו הוא שזור נאמנות ואהבה. לקראת סיומו של הספר מתגלה סוד, שקצת קלקל לי את הטעם הטוב, אבל פרט לכך מדובר בחווית קריאה שונה ומומלצת.

The Toymakers – Robert Dinsdale

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

הקרטוגרף של שטח ההפקר / פ"ס דאפי

אנגוס מק'גראת, ימאי קנדי, מתגייס מרצונו ב-1917 לצבא, במטרה להשלח לאירופה הנתונה מזה שלוש שנים במלחמה. להחלטתו כמה מניעים – חוסר מנוחה, תחושת חובה, רצון מעורפל להבין את עצמו ולמצוא את דרכו, אבל המניע שאליו הוא מודע במפורש הוא הצורך להתחקות אחר עקבותיו של חברו הטוב וגיסו אֶבּין. אבין, אחיה של אשתו הֶטי, השתתף בקרבות במסגרת הגַיִס הקנדי, והוכרז נעדר. תכניתו של אנגוס היא להיות מוצב ביחידת הקרטוגרפים בלונדון, הרחק מהחזית, אבל מסתבר שהמשרות הנוחות הללו מאוישות במלואן, והוא נשלח כקצין אל גזרת אראס בצרפת, סמוך לגבול הבלגי, לקחת חלק במלחמת החפירות. בכיסו הוא נושא כל העת תמונה של אבין. "הקרטוגרף של שטח ההפקר" מספר במקביל את סיפורו של הגיס הקנדי, באמצעות קורותיו של אנגוס, ואת החיים בעורף הקנדי, באמצעות קורותיו של בנו היחיד, סיימון בן השלוש-עשרה.

לקרב רכס וימי, שבו השתתף אנגוס באפריל 1917, יש ערך מיתי בלאומיות הקנדית. קרב זה היה חלק מן הנסיון לפרוץ את החזית המערבית אחרי שנים של שיתוק, ובו פעלו לראשונה כל ארבע הדיויזיות הקנדיות כצבא מאוחד. פ"ס דאפי, אמריקאית עם שורשים קנדים, מתארת באופן אמין ומפורט הן את חווית הלוחם היחיד במלחמת החפירות המייאשת, והן את חוויתו בשדה קרב דינמי. דאפי אינה חסה על הקורא, ותיאוריה זבי הדם ומעלי סרחון המוות והפציעות, ממחישים את הזוועה ואת חוסר התוחלת של המלחמה שנועדה לשים קץ למלחמה. היא מתעכבת על דמויותיהם של חבריו החדשים של אנגוס, מבלי להתייחס לביוגרפיה שלהם, כמין אמירה שההווה שלהם כשהם חולפים בחייו של אנגוס הוא כל מה שצריך לדעת בסיטואציה שבה הם שרויים, או אולי משום שהתרפקות על העבר תחליש את כוח העמידה. אבל כוחו של הספר אינו רק ברקע המציאותי שלו, אלא בהתחבטויות היומיומיות שמלוות את אנגוס ואת רעיו. אנגוס, אדם מוסרי שמוצא עצמו במצבים שבתנאי שלום היו מוגדרים כרצח, אינו חדל להתלבט. עוד לפני גיוסו נאלץ להתמודד עם הפציפיזם של אביו, ובשדה הקרב הוא מגלה שגם האויב הוא בן אדם. דאפי מוליכה את אנגוס בקשת הרגשות שבין תאוות הקרב לבחילה ממנו. כשהקנדים מתבשרים על היציאה לקרב, אנגוס נסחף בהתלהבות: בכל רחבי האולם הדהדו תרועות. אנגוס, בפרץ של אדרנלין, הריע כמעט באותה עוצמה כמו פבליקבר, ואחר כך נשען לאחור המום. הוא היה חלק מזה. והיה גאה בזה. הוא תהה כמה זמן תחזיק מעמד ההרגשה הזאת. אולי עד שישרוק במשרוקית כדי לשלוח את אנשיו אל ראש הרכס. כשקצין גרמני מציע הפסקת אש כדי לסייע לקנדים לפנות את מתיהם, אנגוס תוהה בציניות: גנרל גרמני סולח על מתקפת גז – איך אנחנו מתמודדים עם אנושיות מחרידה כזאת? אבל יותר מכל הוא יודע שהתחבטויות מוסריות הן בגדר מותרות, ואחריותו היא לבטחונם של אנשיו.

בדילמות דומות נתקל בנו סיימון בבית בנובה סקוטיה. מר הייטס, המורה בבית ספרו, הוא ממוצא גרמני, והעיר כולה חושדת בו בסיוע לאויב. מאמציו של סיימון לטהר את שמו מתנפצים על חומה של איבה. סיימון הצעיר חי בחברת סבו הפציפיסט הזועם ואמו האבלה, מעורב בפעילות העורף לסיוע לחיילים בחזית, נמשך אל צעיר ששב משדה הקרב פצוע בגופו ובנפשו וגם נרתע ממנו, והתבגרותו מתרחשת בצל המלחמה ובצל היעדרותו של אביו.

הטי, אמו של סיימון, היא דמות מעניינת. אבין הוא לא רק אחיה, אלא גם הנפש התאומה שלה, והיעלמותו קשה לה. הצבתו של אנגוס בשדה הקרב במקום ביחידת הקרטוגרפים רובצת במידה רבה על מצפונה, משום שהסכימה ללא מלים לגיוסו. את ישועתה היא מוצאת בעולם העסקים. היא קוצצת את שערה, ונוטלת לידיה את עסקיו של חמה, התנהלות יוצאת דופן שמעוררת רכילות והתנגדות בעיר השמרנית.

פ"ס דאפי כתבה ספר עדין, למרות סביבתו העקובה מדם. בתיאורים מדויקים ורגישים היא מצליחה לשחזר את הכאב ואת הבלבול שבמלחמה, לצד הרֵעות והמחויבות וההיטלטלות המייסרת בין מותר ואסור, מוסרי ופסול. השילוב של תיאורי העורף והחזית, של סיפורו של הלוחם עם סיפורו של המתבגר, עובד מצוין ומספק תמונה תקופתית שלמה. מומלץ בהחלט.

The Cartographer of No Man’s Land – P.S. Duffy

תמיר // סנדיק

2018 (2013)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

המייל הבלתי-נראה / דיוויד קובנטרי

הטור דה פראנס, מירוץ האופניים הנערך פעם בשנה בצרפת, הוא מאמץ אדירים הנמשך למעלה מעשרים יום על פני 5,745 קילומטרים. התחרות היא אישית, אך הרוכבים מאורגנים בקבוצות, שחבריהן משתפים פעולה על מנת לקדם את סיכוייו של המוביל מביניהם לזכות באחת החולצות היוקרתיות שלובשים המנצחים. 1928 היתה השנה הראשונה בה השתתפה במירוץ קבוצה אוסטרלית-ניו זילנדית, שהמוביל בה, הוברט אופרמן, דורג בסיום במקום השמונה-עשר. הספר "המייל הבלתי נראה" מתאר את המרוץ מנקודת מבטו של החבר הניו-זילנדי בקבוצה, דמות בדויה.

אני אוהבת ספרים שמתארים את המאמץ והדבקות הכרוכים בספורט אתגרי וכורכים את ההיבט הזה עם הסיפורים האישיים ועם רקע התקופה. "המרוץ של פלאנגן" הוא דוגמא טובה לכך. "המייל הבלתי נראה" הולך באותה דרך. מצד הספורט הוא עוסק בפרטי הפרטים של המרוץ, בקשיים הפיזיים, במזג האויר, בקהל המלווה את הרוכבים, בבדידותו של הרוכב היחיד ובאסטרטגיה הקבוצתית, ותוהה ללא הרף על הדחף להמשיך למרות הכל, כי "לפרוש זה למות". האופניים באותה תקופה היו כבדים, נטולי הילוכים, מועדים לתקלות. חלק מהדרכים היו בלתי סלולות. הרוכבים שתו אלכוהול ללא הגבלה, צרכו קוקאין ואופיום, טיפלו בעצמם בסיומו של כל קטע. למרות שפרישה, כאמור, לא באה בחשבון, רק ארבעים ואחד מתוך מאה וששים הצליחו להגיע אל קו הגמר.

גופי דומם, אני רוכב מהירכיים. הכידון שלי נחבט בגברים שלצדי. ירכיים וגלגלים מתנגשים. אני דומם, אני בשקיעה, בבריזה שנושבת מליבה. אני רק קֶצֶב ולעולם אין שום צליל פרט לשרשרות הנכרכות סביב גלגלי השיניים שלנו.

מצד התקופה הספר עומד בצילה של מלחמת העולם הראשונה שהתרחשה במקומות בהם עובר מסלול המרוץ. טראומת המלחמה נוכחת עמוקות בחייו המספר, שכן אחיו, שהשתתף בה כטייס, שב הביתה מצולק נפשית. היא נוכחת גם בחייהם של המשתתפים האחרים, רובם אירופאים שחוו אותה על בשרם רק עשור קודם לכן.

זה נראה מזמן כל כך, שלא יתכן שרק עשור חלף מאז. אבל זאת העובדה ושם, כהוכחה, עומדים העצים, העצים המתים המזדקרים מהאדמה כמו שלף תירס אחרי הקציר. שורות של עץ מת שטרם נרקב. ואי-שם ניצבים רכס תייפוואל וטירה שהשקיפה פעם על ארץ שלווה בהרבה. אבל אני תר אחר דברים שכבר אין להם התכונות הפיזיות שהעניקו להם את שמותיהם ואני חושש שדעתי תשתבש אם נשאר שם עוד קצת. הליכה בזכרון רפאים של חלומות בהקיץ.

הספר, אם כך, הוא בעל פוטנציאל עוצמתי, אך לטעמי הוא מתמוסס בשל נסיון של הסופר לתפוס יותר משני היבטים אלה, ובעיקר בשל סגנונו הפסיכולוגי-ערפילי, שלמעט בקטעי המרוץ, הוא בא לידי ביטוי בשיחות שמצטלצלות מלאכותיות ובדמויות בלתי ברורות דיין. לאחר קריאת כמחצית מן הספר הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בהגיגים, והנחתי אותו בצד בתקווה לשוב אליו במצב רוח סבלני יותר. שבועיים אחר-כך לא הצלחתי להתיר את הפקעת, וסיימתי אותו באותה תחושה של חוסר נחת. הסודות שנחשפים בפרקים האחרונים לא הצליחו לתקן את הרושם. דיוויד קובנטרי ניחן בכשרון תיאורי מצוין, כפי שאפשר אולי להתרשם משני הקטעים שצוטטו למעלה, אבל התיאורים הבודדים אינם מתגבשים לשלם משכנע.

פרק ראשון

The Invisible Mile – David Coventry

ידיעות ספרים

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: גיל שמר