האהבה היא נצחית / אירוינג סטון

הדף המוקדש למרי טוד לינקולן, רעייתו של הנשיא הששה-עשר, באתר הבית הלבן, מתאר אותה כבעלת אישיות מעניינת, מלאת חיים ופזיזה בצעירותה, ודמות טרגית שהובנה שלא כיאות בשנים מאוחרות יותר. היא ובן זוגה היו הפכים גמורים, החל במראם החיצוני – הוא צנום ומתנשא לגובה 1.93 מטר, היא מלאה וקומתה 1.57 מטר – עבור באופן גידולם – הוא בעוני ובמאבק על השכלה, היא בעושר מפנק – וכלה באופיים – הוא פשרן, נטול אגו, רודף שלום, היא אמביציוזית, נוטרת טינה, רגזנית. חייהם המשותפים ידעו עליות ומורדות: הוא נטש אותה למשך כשנתיים רגע לפני שעמדו להנשא, ועבודתו כעורך-דין נודד ועיסוקו בפוליטיקה הרחיקו אותו בהמשך מן הבית לתקופות ארוכות. הדכאון אתו התמודד לא הקל על הזוגיות. אבל למרות הניגודים היתה זו ככל הנראה שותפות מוצלחת, שהתבססה על ענין משותף בפוליטיקה, על אמונתה המתמדת בכישוריו, על התחשבותו ברגשותיה, ובעיקר על אהבה. שמו של הספר לקוח מן ההקדשה שחרט לינקולן על טבעת הנישואין של רעייתו:

A.L. to Mary, Nov. 4, 1842. Love is Eternal

אירוינג סטון פותח את הספר עם עזיבתה של מרי את בית אביה בקנטקי, כדי לעבור להתגורר באילינוי עם אחותה הבכורה, שנטלה על עצמה את המשימה להשיא את אחיותיה. הצעירה החיננית ומלאת החיים זכתה לחיזורים נמרצים של כמה מן הגברים הבולטים בספרינגפילד, אך נתנה את לבה לאברהם לינקולן, עורך-דין גמלוני מוזר הליכות. מן הרגע הראשון האמינה כי הוא ראוי לנשיאות, והשתדלה לעודד אותו בדרך הארוכה ורצופת הכשלונות. לעתים נדמה היה כי דרכו הפוליטית הגיעה אל סופה, אבל הארועים הסוערים של התקופה לא נתנו לו מנוחה. חוק קנזס נברסקה, שפתח ב-1854 את הדלת להתפשטות העבדות, השיב אותו לפעילות נמרצת לאחר הפסקה ארוכה, וב-1860 נבחר לנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית החדשה. מדינות הדרום הגיבו בפרישה מן האיחוד, ותקופת כהונתו של הנשיא עמדה כולה בסימן מלחמת האזרחים. הקריירה המקצועית והפוליטית של לינקולן מתוארת בספר במפורט מנקודת המבט של מרי, שמגיל צעיר גילתה ענין בפוליטיקה, והיתה שותפה לדעתו של בעלה באשר לאי המוסריות של העבדות.  

חייהם של בני הזוג היו רצופי קשיים וטרגדיות. אחד מארבעת בניהם נפטר עוד בהיותם בספרינגפילד, ובן נוסף נפטר בבית הלבן. אל התקפי הדכאון של "אייב הזקן" נוספו כעת התקפיה של מרי. היא סבלה מביקורת מתמדת על התנהלותה כאשה הראשונה, בעיקר כשהשקיעה זמן וכסף בקניות ובשיפוץ הבית הלבן למרות המלחמה. כשערכה ארועים במעון הותקפה בשל בזבזנות ראוותנית, כשביטלה ארועים הואשמה בפגיעה במסורת. היא נחשבה טרחנית בשל דאגתה המתמדת לבעלה, וקפדנית ורגזנית בשל קוצר רוחה כלפי עובדי הבית. סטון מניח את העובדות על הנייר מבלי לשפוט, אבל גם אם נראה שחלק מן הביקורת היה מוצדק, היא היתה קורבן להגזמות, ומעשיה הטובים הועלמו מעין הציבור. בשיא המתקפות נטען כי היא בוגדת, משום שרבים מבני משפחתה היו אנשי הדרום המורד.

"האהבה היא נצחית" הוא ספר מעשיר, מרחיב דעת, וכתוב מצוין. אהבתי את אינספור הפרטים הקטנים שסטון שזר בספר, פרטים שמרחיבים את היריעה מן הפוליטיקה ומן הזוגיות. כך, לדוגמא, הוא מציין בדרך אגב שבני הזוג ראו לראשונה רחובות מוארים בתאורת גז; הוא מספר על אשת עיתונאי שלא יכלה לפרסם בעצמה כתבות בעיתון כי שמה של אשה יכול היה להיות מוזכר רק פעמיים – עם נישואיה ובמותה; הוא משלב לרגע בעלילה את ג'וזף סמית, מייסד הכנסיה המורמונית; הוא מתאר ניתוח שעבר הבן הבכור רוברט בעינו הפוזלת; ועוד. למדתי רבות על אברהם לינקולן, על המאבקים שחצו את האומה האמריקאית, ועל מהלכה של המלחמה. הופתעתי ללמוד שבין מאבק בעבדות למאבק על שמירת האיחוד הוא היה מוכן לבחור בשני, עד שב-1 בינואר 1963, עדיין תוך כדי המלחמה, הכריז על שחרור העבדים כחוק. עוד אהבתי בספר את הדבקות במהלך הענינים כפי שהצטייר בזמנו ללא פזילה אל העתיד. דוגמא בולטת היא נאום גטיסברג, שנמנה היום עם השורה הראשונה של הנאומים החשובים בהיסטוריה, אבל בזמנו היה לינקולן בטוח שהוא עבר בלי להשאיר כל רושם. לינקולן המיתי מקבל בספר מימד אנושי אישי, אדם של הפכים, שמצא מפלט מחוסר בטחון בדברי ליצנות, שלא אחת הופנו כלפי עצמו.

עוד למדתי מהספר, כי למרות השנים הרבות שחלפו מאז, הפוליטיקה והרחש-בחש סביבה לא השתנו שינוי מהותי. פוליטיקאים, ולינקולן ביניהם, פרסמו בעיתונים בשמות בדויים השמצות על יריביהם. כשנראה היה כי לינקולן עשוי לזכות בבחירות, עיתוני האופוזיציה שילחו כל רסן, וכינו אותו אפס, בער, משפטן ממדרגה שלישית, לא יודע דקדוק, מספר בדיחות המוניות, לא ג'נטלמן, מראהו כגורילה והילוכו כשל בבון. מינויי קרובים לתפקידים בממשל לא עברו ללא הרמת גבה, גם אם לינקולן הצדיק אותם בטענה שבחר אנשים מוכשרים. התערבותה של מרי במינויים זכתה לביקורת חריפה, והעובדה שבעלה סמך על שיפוטה לא הועילה. ההיסחפות העדרית אחרי מלבי יצרים החרידה את לינקולן, והוא הביע את חרדתו מחורבן פנימי בגלל הנטיה הגוברת והולכת להעדיף את היצרים הפרועים והסוערים על פני שיפוטם המפוכח של בתי הדין.

הספר מסתיים עם מותו של לינקולן, שנרצח למרות שביקש להושיט סיוע נדיב ויד אחים אל האויב של אתמול. מרי השבורה נאחזה בחדריה בבית הלבן עד שאולצה לעזוב. שבע-עשרה השנים האחרונות לחייה, שאינן מתוארות בספר, היו מרות. בנה הצעיר נפטר, בנה הבכור אשפז אותה במוסד לחולי נפש, וכשהשתחררה ניתקה אתו כל קשר. היא שקעה בדכאון כרוני ובדאגות כלכליות בלתי מבוססות. ב-1882, בהיותה בת ששים ושלוש, נפטרה בבית אחותה, אותו הבית שממנו יצאה אל חתונתה. הטבעת, המצהירה כי האהבה היא נצחית, נקברה יחד איתה.

כשסיימה מרי את לימודיה ותהתה לאן יכולה אשה לפנות, אמר לה אחד ממוריה: "פתרון זה אולי איננו מספק אדם בעל שאיפות וכשרונות כשלך, אבל יתכן שתצטרכי ליצור את מקומך בעולם באמצעות בעל או בן. אל נא תזלזלי בגישה זו, אם היא היחידה הפתוחה בפניך". במסגרת המגבלות שהוטלו על הנשים בתקופתה, מרי טוד לינקולן יצרה את מקומה בעולם באמצעות בעלה, והיתה שותפה לחייו ולדרכו.

אירוינג סטון כתב ביוגרפיה מרתקת, וכמו הביוגרפיות האחרות שלו אף זו מומלצת מאוד.

Love is Eternal – Irving Stone

עידית

1957 (1954)

תרגום מאנגלית: שרה רזי

נתיב החירות / הווארד פאסט

%d7%a0%d7%aa%d7%99%d7%91-%d7%94%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa

"נתיב החירות" מתרחש בדרום ארצות הברית בתקופת השיקום שאחרי מלחמת האזרחים. המלחמה, שפרצה על רקע המחלוקת בנושא העבדות, הותירה מדינה מדממת ומפוצלת, שנאלצה להתמודד עם השבת הקונפדרציה אל האיחוד, ועם המאמץ לשלב את העבדים המשוחררים בעם האמריקאי. תקופת השיקום, שנפתחה במדיניות מתונה של הצפון כלפי מדינות הדרום, עברה כעבור מספר שנים לגישה אגרסיבית יותר, כולל נוכחות חיילים מן הצפון בדרום כדי לאכוף מתן זכויות שוות לשחורים, והסתיימה בעלית כוחם של הרדיקלים בדרום (כולל התנועה הגזענית האלימה הקו קלוקס קלאן), ובאדישות מצד הצפון, שתוצאתן היתה כשלון שילוב העבדים המשוחררים כאזרחים שווי זכויות.

במרכז הספר הציב פאסט את גדעון ג'קסון, עבד משוחרר, שלחם במלחמת האזרחים לצד כוחות הצפון, ונבחר על ידי חבריו לייצג את מחוזו בעצרת המחוקקת של דרום-קרולינה. העצרת נועדה להסדיר, בין השאר, את מעמדם של העבדים המשוחררים, ועסקה בנושאים כמו חינוך, זכויות לרכישת אדמה וכדומה. בהמשך הפך ג'קסון לסנטור, ובמקביל ארגן את חבריו העבדים לשעבר, יחד עם כמה לבנים מן המעמד הנמוך, במטרה לאסוף כסף ולרכוש את המטעים שננטשו על ידי מעבידם לשעבר. כשהתברר לו שהצפון עומד להוציא את חייליו ממדינות הדרום, למרות שמשמעות הדבר היא הפקרת השחורים לאלימותם של הלבנים שלא השלימו עם מפלתם במלחמה, שב לביתו כדי להגן על משפחתו ועל חבריו. כשלונם היה ידוע מראש ובלתי נמנע. רק שנים רבות אחר כך, ב-1964, הצליחה התנועה לזכויות האזרח להשלים את השיקום הלכה למעשה.

הווארד פאסט מתאר באופן משכנע ונוגע ללב את יציאתו של ג'קסון מעבדות לחרות, ואת המהפך שעבר מאדם שהיה סגור בתוך עולמה המצמצם של העבדות, ויצא ממנו חסר השכלה, מתקשה עד מאוד בקריאה ובכתיבה, חרד מהאחריות שהוטלה עליו, אל המנהיג הבטוח בעצמו ובזכויותיו, שאינו מוכן להתרפס כדי לשרוד, ומסוגל לעמוד בפני נשיאים ובפני אנשי חוק מקומיים כאדם שווה מעמד. פאסט מיטיב לתאר גם את העוינות הגזענית של הלבנים שמעמדם הכל-יכול נלקח מהם, והם אינם מסוגלים להשלים עם השינוי, ואינם יכולים, או אינם רוצים, להשתחרר מן הגזענות ומראית השחורים כנחותים.

דמותו של גדעון ג'קסון מבוססת על כמה מנהיגים שחורים בני זמנו, והאחוזה בה מתרחשים הארועים מייצגת אחוזות רבות דוגמתה. בתקופה בה נכתב הספר היה כשלונה של תקופת השיקום סיפור שאינו מסופר, כתם שחור בהיסטוריה שנבלע תחת הילת המטרה הנאצלת של המלחמה. כיום מודים רוב ההיסטוריונים בכשלון: מבחינה חוקתית גרידא אמנם מדובר במהפכה של ממש, אך התיקונים החוקתיים לא חלחלו אל כל שכבות האוכלוסיה, ולא היטיבו עם מי שזקקו להם ביותר.

אהרן אמיר תרגם את הספר בלשונו הנמלצת, ובעברית של קום המדינה, שפה שהיתה בתהליך של המצאת עצמה מחדש. התרגום מצטרף לסיפור העוצמתי ולכריזמה של גדעון ג'קסון, ויחד הם מעניקים לקורא חוויה היסטורית וספרותית בלתי נשכחת.

 

Freedom Road – Howard Fast

ספרית הפועלים

1949 (1944)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר