הלקונה / ברברה קינגסולבר

lacuna_master

ויולט בראון, מי שהיתה המזכירה של הסופר הריסון ויליאם שפרד, התבקשה על ידו, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, להשמיד את כל כתביו. "הלקונה" בעריכתה, הוא סיפור חייו של שפרד, המורכב מיומנים שכתב כל חייו, שאותם שרפה לכאורה מול עיניו, ומהשלמות פרי עטה על בסיס היכרותם הארוכה. ויולט מעידה על עצמה שנאבקה עם מצפונה, אבל מצאה לעצמה תמיכה בהתנהלותו של שפרד עצמו, שהתאבל על מותו של נער חובב צילום, שנעדר לגמרי מן התמונות שהותיר אחריו: "הוא חשב," כותבת ויולט, "שיש פסול בכך שאדם נעלם ואיננו".

ספריו של שפרד עסקו בהיסטוריה של מכסיקו, אותה הכיר כילד וכנער. הוא נולד בארצות הברית לאב אמריקאי ולאם מכסיקנית. ההורים לא התגרשו פורמלית, אך דרכיהם נפרדו, והילד עבר עם אמו למולדתה, שם עסקה בעיקר בחיפוש גבר שיתמוך בה. השכלתו של שפרד הוזנחה, אבל כבר מגיל צעיר נמשך לקריאה ולכתיבה. אמו האשימה אותו כי "אתה קורא את הספרים שלך ומסתלק למרחק של מאה קילומטרים מפה. אתה מתעלם ממני". למנהל בית הספר למפגרים, חירשים-אלמים וילדים בעלי אופי רע, לשם נשלח ללמוד לאחר שלא עמד במבחנים לתיכון, סיפר כי הוא כותב רק "בימים המעניינים. ברוב הימים זה משהו שדומה לרומן גרוע בלי אף דמות שיוצאת מזה עם איזשהו מוסר השכל".

סיפור חייו של שפרד משולב בהיסטוריה של ארצות הברית ושל מכסיקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. במכסיקו הוא משמש כמערבב טיח לצייר דייגו ריברה, ומאוחר יותר כטבח בביתו. נפשו נקשרת בנפשה של פרידה קאלו, אשתו של ריברה וציירת מוכרת בעצמה. היא טוענת כי הוא סופר, הרבה לפני שכתב לפרסום, ותמיכתה מצילה אותו בצמתים קריטיים בחייו. באמצעות בני הזוג הוא מתוודע ללב טרוצקי, שנמלט למכסיקו מאימת סטלין, והוא משמש לו כמתורגמן וכמזכיר לעת מצוא. לאחר שטרוצקי נרצח הוא נאלץ להמלט, ומתגלגל אל העיר אשוויל שבצפון קרולינה – מקום הולדתו של תומס וולף ומקום מותה של זלדה פיצ'רלד – שם הוא קובע את מגוריו. באשוויל הוא כותב את ספריו, וזוכה לפרסום ולהכרה. היכרותו עם הפעילים הקומוניסטים במכסיקו מחשידה אותו, כשארצות הברית נשטפת בבהלה אדומה, ומשפט שאמרה אחת מן הדמויות בספרו מהווה עילה להכפשתו ולרדיפתו. שוב הוא מוצא עצמו במנוסה, הפעם מארצות הברית חזרה למכסיקו.

ברברה קינגסולבר כתבה ספר מרובה נושאים, המשולבים זה בזה באופן מרהיב. מתאים לצטט פה משפט מתוך ביקורת על ספרו השני של שפרד, שעסק בגירוש האצטקים מבית אבותיהם: "מסע מפותל יותר מצמה של סיני. עד שהוא מגיע אל סופו, עוסק הסופר בכמה נושאים מפתיעים, ביניהם שאלת פצצת האטום". באופן דומה מפתלת הסופרת סיפור מורכב, ושוזרת יחדיו את חייו של שפרד עם נושאים כגון נפילת ציויליזציות, קשר עם העבר, האופן בו נכון לספר היסטוריה עתיקה, שנאת זרים בארצות הברית בהיסטוריה הקרובה, תפקידה של האמנות וההתיחסות אליה, מירוץ החימוש, העיתונאות וביקורת הספרות, העדריות המבוהלת והמבהילה של הציבור ועוד ועוד.

ואולי דחוס הספר כולו כבר בתוך המשפטים הראשונים: "בראשית היו המייללים […] זה התחיל במיילל אחד בלבד […] קריאותיו עוררו אחרים לידו, דחקו בהם להצטרף אל שירתו המפלצתית. עד מהרה הדהדו היללות הגרוניות מעצים אחרים, רחוקים יותר בחוף, עד שהג'ונגל כולו נמלא בעצים שואגים". שפרד הצעיר ואמו מבועתים, מדמיינים שדים מטילי אימה, ומגלים כי מדובר בקופים. אבל היללות והמייללים שבים וצצים בחייו של שפרד, לובשים פנים מגוונות. כאלה הם המאשימים את טרוצקי בבימוי התנקשות בחייו, אלה הכולאים אמריקאים-יפנים במחנות ריכוז וכותבים בעתונים כי "הזיהום עדיין לא קורצף מהעיר", וגם אלה ששולחים לשפרד מכתבי שטנה, במקום מכתבי ההערצה שהורגל לקבל, מרגע שסומן כחובב קומוניסטים. וכזוהי בעלת הבית החביבה, שמוכנה להשכיר חדרים רק לאנשים טובים, אבל לא ליהודי, ואלה שמכים שחור עור שהעז להכנס למלון ללבנים, ומתנצלים בחצי פה רק כשמתברר שהוא שגריר זר. ונמנים עמם גם פוליטיקאים שהתכחשו להבטחה להעניק בונוס לחיילים משוחררי מלחמת העולם הראשונה, וגם מקארתור, שראה בהתארגנות של החיילים מזימה קומוניסטית והפעיל כוח צבאי קטלני כדי לפנות אותם. ואלה הם גם העתונאים הבודים עובדות: "כשאין להם כלום, הם ממלאים חללים. אם לא עוצרים אותם, הם ממלאים עוד ועוד".

"הלקונה" הוא ספר מורכב, שופע ידע, משלב באופן מושלם בין גיבור בדיוני להיסטוריה, ונקרא בנשימה עצורה. בדומה לספריה האחרים של ברברה קינגסולבר, ביניהם "כיוון הנדידה", גם ספר זה מצטיין, בין השאר, באמינות גבוהה. צילה אלעזר תרגמה להפליא, קטע הציור של דייגו ריברה שעל העטיפה משתלב היטב בעלילה, וחווית הקריאה בספר מהנה, מרחיבת דעת ומומלצת מאוד.

The Lacuna – Barbara Kingsolver

מודן

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

משיח של חושך / רוסריו קסטיאנוס

משיח של חושך

"משיח של חושך" מתרחש בשנות ה-30 של המאה ה-20 בצ'יאפס שבמכסיקו. צ'יאפס, אחת משלושים ואחת המדינות המרכיבות את מכסיקו, עשירה באוצרות טבע, ומשום כך נמשכו אליה במשך מאות שנים יזמים זרים, ששעבדו את האינדיאנים תושבי המדינה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 נעשה נסיון לבצע רפורמה אגררית, ולחלק אדמות לאינדיאנים, נסיון שנכשל בשל התנגדות החוואים ובשל מהלכים כלכליים שונים. רוסריו קסטיאנוס, ילידת צ'יאפס, בת לחוואים שהתרוששו, מתארת בספר את ארועי התקופה דרך עיניהם של האינדיאנים ושל החוואים.

לדעת אויואה היה אפשר להציג את ההיסטוריה המכסיקנית על-ידי הרחבה מודרגת של מעגל אחד: מעגל בעלי-ההון. מן הכובשים אל הנזירים אל אדוני-האינדיאנים אל הקריאולים… עדיין רב המרחק עד שיגיע העושר להמונים הנחותים. בעלי-חזקה גדולים התנגדו לתהליך הזה, וכל הרחבה חדשה של המעגל הושגה על-ידי הטבעת המדינה בנהרי-דם, והשלכתה לחיות-טרף זרות ולתהום של תוהו-ובוהו בהמי, קרקע נוחה להצמיח משיחי-שקר ומנהיגים מכורים.

[…]

כשמסלקים את כזבי-התעמולה ואת הגוזמאות האופטימיות, רואים את המולדת והנה היא מרחב ענקי של מצוקה ובערות ורקבון, קרקע שעקרותה מעיקה או שפעתה הורסת: אוכלוסיה מפוזרת כאבקה בציבורי-בתים רבים מספור ומרוחקים זה מזה. פלוני שעמלו אינו מצילו מגסיסה אטית ברעב: אלמוני שאינו יודע קול חוץ מקול המגלב.

הסופרת מתארת עולם שטוף דעות קדומות ואמונות טפלות. המאבק העיקרי הוא בין הלבנים המשעבדים לאינדיאנים המנוצלים, אך שני המחנות מפוצלים ומסוכסכים בתוך עצמם, נוהים אחרי מנהיגים לרגע, מטפחים אמונות הבל, ומונעים לא בהכרח מבקשת צדק, אלא ממניעים כמו תאוות כבוד ורדיפת בצע.

אצבע מאשימה מופנה אל הלבנים, המוסריים בעיני עצמם ובינם לבין עצמם, אבל אינם חוככים בדעתם אפילו רגע בשעה שבאה ההזדמנות לידם לגנוב מאינדיאני. ולא עוד אלא שהם מתגאים במעשה ומספרים אותו לאחר-כך להנאת שומעיהם. העוולות שהם גורמים נעות בין מכירה של מוצרים חסרי ערך במחיר גבוה ועד חטיפת ילדות והפיכתן למשרתות. בשוויון נפש מספרת אשתו של חוואי כיצד, כשלא הצליחה להניק את בתה, עינתה אינדיאנית עד שזו ניאותה בלית ברירה להניקה, ומכיוון שלא היה לה מספיק חלב לשני ילדים, נגזר על בתה שלה למות. נדמה שבכל מקום בו מתקיים שעבוד, מסופר אותו סיפור עצוב: אנשים שזהותם ניטלת מהם כשהם נאלצים לעבוד בכפיה, מסמכיהם נלקחים מהם כדי שלא יוכלו לעזוב, והם שקועים מיד בחוב דמיוני (דמי הבאתם אל מקומם החדש, תשלום עבור מקום לינה, עלות המוצרים שהם מחויבים לקנות בחנותו של המעביד) שבגללו הם חייבים לעבוד ללא תמורה ממשית.

גם האינדיאנים אינם יוצאים נקיים. הסופרת מספרת על חוסר רצונם המופגן לרכוש השכלה, ועל נהייתם אחרי מכשפות ואלילי שווא. אחת הדמויות המרכזיות בספר היא של קטאלינה, אשתו של פדרו, האינדיאני היחיד שהבין את חשיבותה של ההשכלה, אך לא היה בו הכוח להנהיג את בני שבטו. קטאלינה סובלת קשות מעקרותה, היא נעה בין שפיות אכזרית לטירוף, וסוחפת את ההמון הנבער אל פולחן שמסתיים בדם.

שני הצדדים אינם בוחלים באלימות לשמה, כולל אונס וביזה, רצח תינוקות וזקנים, השמדת בתים ויבולים. המאבק אינו רק כלכלי וחברתי, אלא גם מאבק גרוטסקי בין אמונות שונות, המעתיקות זו מזו, ומבלבלות את ההמונים המבולבלים ממילא.

מוטיב מרכזי בספר הוא מעמדה של האשה, שללא קשר להשתייכותה החברתית נאלצת לתמרן בין רצונותיה ושאיפותיה ובין מעמדה כשניה לגבר, מוקפת בגדרות ובסייגים.

"משיח של חושך" הוא סיפור רחב יריעה, כתוב באיטיות ומתוך תשומת לב לפרטים, מעניין ועגום.

Oficio de Tinieblas – Rosario Castellanos

עם עובד

1975 (1962)

תרגום מספרדית: יוסף דיין

הפנינה / ג'ון סטיינבק

הפנינה

"הפנינה" היא נובלה שכתב ג'ון סטיינבק בשנת 1947 על בסיס סיפור עם מכסיקני. סטיינבק אינו מציין את שם המקום ואת התקופה, אולי במתכוון, אך על סמך כמה פרטים בעלילה ניתן להניח שמיקם את סיפורו בלה פאס בשנות הששים של המאה התשע-עשרה, אחרי הפלישה הצרפתית.

קינו וחואנה הם בני זוג צעירים, שמתגוררים בבקתת קש בישוב דל על שפת הים עם תינוקם קויוטיטו. בני הכפר מתפרנסים ממכירת פנינים, שהם שולים מן הים, לסוחרים בעיר הסמוכה. בפרק הפותח את הספר מכיש עקרב את התינוק. חואנה מוצצת את הארס מגופו, אך אינה מסתפקת בכך, ומחליטה – החלטה יוצאת דופן בכפר – להתייעץ עם רופא. מכיוון שברור שהרופא הלבן לא יטריח את עצמו אל הילידים בכפר, יוצאים השניים אליו. יש ביכולתם להציע בתמורה לשרות רק כמה פנינים דלות, והרופא אף אינו טורח לקום ממקומו ולהעיף בהם מבט. ה"מפגש" בין קינו לרופא מספק את הרקע החברתי לנובלה. קינו אחוז זעם בשל הצורך לבקש עזרה מנציג הגזע שכבש ודיכא את עמו מזה ארבע-מאות שנה, אך מורגל בציות הוא מסיר באופן אוטומטי את כובעו כשהוא ניצב מול שער ביתו של הרופא. הרופא מצדו מתייחס אליו במלים אלו: "כלום אין לי מה לעשות אלא לרפא עקיצות של שרצים בשביל אינדיאנים קטנים? אני דוקטור, לא רופא-בהמות".

בני הזוג חוזרים לביתם, ויוצאים אל הים כשתפילה בליבם למצוא את הפנינה שתאפשר להם לשלם עבור טיפול לבנם, וכמו באגדות הפנינה הזו – "פנינת העולם" יכנו אותה כל רואיה – נגלית בפניהם. לקינו יש שתי שאיפות צנועות, אותן הוא מקווה לממש כשימכור את הפנינה – טקס חתונה עם אשתו וטקס הטבלה לבנו, ושאיפה אחת מהפכנית – להעניק לילד השכלה. קינו מבין כי מה שעומד בין בני הכפר הדל ובין בני העיר המרמים אותם בכל הזדמנות, היא ההשכלה הבסיסית, היכולת לקרוא, להבין את דרכי העולם. חואנה, המפוכחת ממנו, מבינה שהעושר הפתאומי יעורר יצרים רעים. בעולם שבו חיי היליד נחשבים כקליפת השום, בעולם שבו הכסף יענה את הכל, הפנינה המושלמת תעורר תאוות בצע ושאיפת כוח ואלימות. התינוק הצליח להתאושש מעקיצת העקרב, ולכן היא מבקשת להשיב את הפנינה אל הים. קינו מסרב. קורותיהם מכאן ואילך יעמדו בסימן אלימות וסבל, והמחיר שישלמו יהיה היקר מכל.

הוייתה של הפנינה התמזגה עם הוייתם של בני אדם, ואיזה משקע אפל וזר עלה ובא. כל אדם נתייחס פתאם אל הפנינה של קינו, והפנינה של קינו עלתה בחלומותיהם, בחשבונותיהם, במזימותיהם, בתכניותיהם, בעתידותיהם, במשאלותיהם, בצרכיהם, בתאוותיהם, ברעבונותיהם, של הכל, ורק איש אחד עומד בדרך, וזה היה קינו, על כן נעשה במוזר לאויבו של כל אדם.

נשאלת השאלה למה דווקא בשני הצעירים התמימים היכה הגורל. האם המסר הוא לא לחרוג מן המקום שהוקצה לאדם, לא לשאוף? אין להניח שלכך סטיינבק כיוון. הנובלה מצביעה על הסיכון שבתאוות בצע, על החומרנות המשחיתה, על הקולוניאליזם המגונה, וגם על האופן בו רוע מוליד רוע.

"הפנינה" – כשמה כן היא, עגולה ובוהקת. היא מצטיינת בתיאורים צלולים כבדולח ובאבחנות חדות, ונוגעת מאוד אל הלב.

יונתן רטוש תרגם את "הפנינה", תחת השם הבדוי יוסף לוז, כבר ב-1949, ושזר בטקסט חידושי לשון בשפע, חלקם מקשים על הקריאה אך אינם פוגמים כהוא זה באיכות היצירה (סמדר מילוא תרגמה מחדש ב-1988). קראתי את "הפנינה" לראשונה לפני למעלה מעשור, והיא נותרה חקוקה בזכרוני כיצירה יחודית. בקריאה חוזרת התרשמותי ממנה זכתה לאישוש.

מומלץ מאוד

הטקסט המלא באנגלית

The Pearl – John Steinbeck

ספרית פועלים

1949 (1947)

תרגום מאנגלית: יוסף לוז (יונתן רטוש)

 

אלה שלמטה / מריאנו אסואלה

977239

"אלה שלמטה" נכתב בתקופת המהפכה המכסיקנית, שהתחוללה בין השנים 1910 ו-1921. הסופר נמנה עם אנשיו של פנצ'ו וייה, אחד מראשי המורדים שהתקוממו נגד שלטונו הממושך של הדיקטטור פורפיריו דיאס, והספר נחשב לרומן הקלאסי של המהפכה. כמו כן שמור לו מקום של כבוד בספרות המכסיקנית והדרום-אמריקאית בשל הסגנון החדשני לזמנו.

ציפיתי ליותר ממה שקיבלתי: רציתי לחוש את מה שחשו המדוכאים, שאחרי כארבעים שנות דיקטטורה קמו ועשו מעשה. קיויתי להכנס לתוך עולמם ולהזדהות איתו. רציתי להכיר אותם, או דמויות מייצגות מתוכם. אבל רוב הזמן הספר קטוע ומקפץ ולא מאפשר צלילה לתוכו, ובשאר הזמן הוא מתאר את גיבוריו כבריונים תאבי דם, שידם קלה על ההדק ועל הסכין, והם עסוקים בביזה על גבם של החלשים מהם. מריבות קטנוניות מפלגות אותם, והם לא מהססים לשלוח יד זה בזה. מצד אחד, יפה עשה אסואלה שלא פיאר ורומם את המתמרדים לכלל דמויות מופת, אלא נצמד למציאות, אבל מצד שני ההיסטוריה טובעת בתוך התיאורים של היומיום, ואני לא מרגישה שהועשרתי בידע או בהבנה או לפחות בחוויה ספרותית שתשאר איתי.

פתיחת הספר דווקא מבטיחה, אבל ההמשך מאכזב: דמטריו מסיאס, איכר שרק מבקש שיניחו לו לנפשו, נאלץ לברוח מביתו מפחד השלטונות, כשהוא משאיר אחריו את אשתו ואת בנו.

הם יצאו יחד. היא עם הילד בזרועותיה.
ובפתח הבית נפרדו והלכו בכיוונים מנוגדים.
הירח מילא את ההר בצללים עמומים.
בכל צוק ובכל אלון המשיך דמטריו לראות את צדודיתה המיוסרת של אשה הנושאת את ילדהּ בזרועותיה.
לאחר שעות רבות של טיפוס במעלה ההר הסב את מבטו, ובעומק הקניון, ליד הנהר, עלו להבות גדולות. ביתו בער.

דמטריו הופך למנהיג של קבוצת מורדים, ונודד עם אנשיו ברחבי מכסיקו. אל הקבוצה מצטרף הרופא לואיס סרוונטס, לשעבר איש הפדרציה, ומעניק לרגע לקורא נקודת מבט חיצונית על המורדים. עד מהרה הוא משתלב, וכמו האחרים נוטל לעצמו מה שהם מכנים "מקדמות", הווה אומר ביזה. אסואלה מתאר גם אותו על פגמיו וחולשותיו, למרות שדמותו של סרוונטס מבוססת על חוויותיו שלו עצמו. יכול להיות שאסואלה מוביל את הקורא למסקנה שכוח מוביל להתבהמות, והמנוצלים של היום יהפכו למנצלים של מחר אילו רק תינתן להם ההזדמנות, אבל מהי האלטרנטיבה? אין לכך התיחסות בספר.

לספר מצורפת אחרית דבר מאת הסופר המכסיקני קרלוס פוּאֵנטֶס, המשווה בין האפוס שבספר לאפוסים המערביים, ומצביע על מקומו של הספר בתרבות המקומית.

לקריאת ארבעה פרקים ראשונים

Los de Abajo – Mariano Azuela

חרגול

2015 (1915)

תרגום מאנגלית: יוסי טל

תפילות לחטופות / ג'ניפר קלמנט

isc3hocnpzk4o13v5dq

"תפילות לחטופות" מתאר את עולמן של נשים ונערות כפריות במכסיקו בצל כלכלת הסמים. בכפר במדינת גררו, אחת משלושים ואחת המדינות המרכיבות את מכסיקו, במרחק חצי שעת נסיעה מעיר התיירות אקפולקו, החוק היחיד השולט הוא זה של קרטלי הסמים. ילדות עלולות להחטף ולהמכר, רעל מומטר על התושבים ממטוסי ריסוס, שטייסיהם חוששים להמטיר את החומר על שדות הפרגים שהם היעד המקורי שלהם, נשים נותרות לבדן לאחר שבעליהן יצאו לחפש פרנסה במקומות אחרים. תוסיפו לזה חום כבד ובעלי חיים ארסיים, ותקבלו חיים התלויים על בלימה.

את הסיפור מספרת ליידי-די גרסיה מרטינז. שמה הפרטי ניתן לה לא בשל חלום רומנטי על נסיכה וארמון, אלא משום שאמה, מיואשת מבגידותיו של בעלה, בחרה בשם כאקט של מחאה על בגידתו של צ'רלס בדיאנה. אביה של ליידי-די יצא לחפש פרנסה בארצות הברית. תחילה שלח כסף וחזר לבקר פעם בשנה. אחר-כך עזב לבלי שוב, וגם חדל לתמוך באשתו ובבתו. את ליידי-די, כמו את שאר הבנות בכפר, הלבישו בבגדי בנים, כדי להסוות את זהותן, וכשגופן החל להצמיח סימני נשיות עשו הכל כדי לכער אותן – גזזו את שערן, מרחו משחות מלוכלכות על עורן, השחירו את שיניהן. סכנת החטיפה על ידי סוחרי הסמים ריחפה מעליהן ללא הרף, בעיקר על הבנות היפות. בחצרות הבתים חפרו האמהות בורות, וכשנשמע מרחוק קול המנועים של רכבי השטח שבשימוש הסוחרים, מיהרו הבנות להתקפל בתוך הבורות ולעצור את נשימתן. מקום מגוריהן סובל לא רק מן הטרור, אלא גם מהזנחה של המדינה. כך, לדוגמא, השכלתן היא ענין של מקריות: אל בית הספר המקומי מגיע מדי שנה מורה חדש, מתנדב בשרות אזרחי, ורמת הלימוד תלויה בנכונותו להשקיע. יש המלמדים על פי התכנית של משרד החינוך, ויש המבקשים רק לעבור בשלום את השנה שהוקצבה להם. בנוסף, שולטת תרבות השוחד, כך שהאזרחים חשופים לחלוטין לשרירות ליבם של בעלי הכוח.

אפשר להצביע על חורים בעלילה, כמו תינוקת שצצה לה בסוף והעדר פרטים רחבים יותר על ארועים ברמת האזור והמדינה. אבל יכול להיות שזוית הראיה הצרה מכוונת, כי זוהי זוית הראיה של המספרת. היא יודעת רק מה שהיא רואה ומה שמספרים לה, ואנו נחשפים בדרך זו לקיום המעורפל והלא בטוח שלה.

זהו סיפור של יאוש ואימה, אבל גם של חמלה ותקווה. המספרת ניחנה באופטימיות אירונית, בסקרנות ובאומץ, לצד נאיביות וחוסר אונים. יש בספר קטעים כמעט קומיים, כמו תיאור הנשים המתאמצות להשיג קליטה בטלפונים הסלולריים בקרחת יער, אך המתיקות המעטה תמיד מהולה במרירות. יש כאן אהבה ואכפתיות, לצד אגואיזם הנובע בעיקר מפחד. הסופרת מיטיבה לתאר בסצנות לכאורה שוליות את הווי החיים ואת האוירה הקשה. לדוגמא, הבנות מתענגות על צביעת ציפורניהן במכון יופי, אך מסירות את הצבע כשהן יוצאות לרחוב: מצד אחד נערות בפעילות שגרתית, מצד שני ההכרח להסתיר את נערותן.

בשורה התחתונה: ספר כתוב היטב על מצוקה בלתי מוכרת. מומלץ

Prayers for the Stolen – Jennifer Clement

ידיעות ספרים

2014

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ