מיתוסים / סטיבן פריי

"אין שום דבר אקדמי או אינטלקטואלי במיתולוגיה היוונית. היא ממכרת, מבדרת, נגישה ואנושית להדהים", כותב סטיבן פריי במבוא ל"מיתוסים". אני לא בטוחה באשר לחלקה הראשון של ההצהרה, אבל חלקה השני זוכה לאישושים רבים בספר הממכר, המבדר, הנגיש והאנושי שכתב פריי.

באחרית דבר הוא כותב כי לא ביקש לפרש את סיפורי המיתולוגיה, אלא לספרם בלבד. "אם מישהו יגיד לי ש"טעיתי" בסיפורים, אני חש שתהיה לי זכות מלאה לענות לו שבכל זאת מדובר בבדיות. הזזה של הפרטים לפה ולשם היא מה שבני האדם עשו עם המיתוסים מאז ומתמיד. במובן זה, אני מרגיש שאני תורם את תרומתי הצנועה לשימורם". למרות הידיעה הברורה שמדובר בבדיות, התחושה תוך כדי קריאת הספר היא של היכרות אינטימית עם הנפשות הפועלות, בני אלמוות ובני תמותה גם יחד. בסופו של דבר, אם מסירים את ההיבטים הנסיים והאל-טבעיים, נותרים עם סיפורים שנועדו להסביר את היקום, למצוא בו הגיון וסדר, להבין את משמעות קיומו של האדם. ליוונים, כך כותב פריי, היתה "מודעּות עמוקה, מעמיקה ונלהבת לצדדים השונים האלה של טבעם. המילים "דע את עצמך" היו חרוטות בכניסה למקדש אפולו בדלפי", וקל להסחף עם תשוקת הידע שלהם, בעיקר כשהיא מוגשת בעטיפה חיננית כל כך. מעניין למצוא בתוך המסכת המורכבת להפליא של המיתולוגיה ארועים מקבילים לאלו של המיתולוגיה היהודית – הכאוס / תוהו ובוהו שלפני הבריאה, מבול שהמיטו האלים על האנושות המושחתת והצלת בודדים בתוך תיבה שהוכנה מראש, החלפת בן שנעקד כקורבן באייל – ומפתיע לגלות עד כמה נוכחת המיתולוגיה בחיי היומיום של כולנו.

פריי פותח בסיפור הבריאה, עובר למלחמת האלים בטיטאנים, מתאר את התארגנות שלטונו של זאוס ואת בריאת האדם בעקבותיו, את תרומתו של פרומתאוס לשגשוגה של האנושות, את השמדה וכינונה מחדש, ועוד שפע של סיפורים שנבעו רובם ככולם ממאבקי אגו ומרגשות סוערים. כמה מן הסיפורים מוכרים יותר – סיזיפוס המגלגל סלע אל ראש ההר, נרקיס המתאהב בדמות עצמו, אפרודיטה הנולדת מקצף הגלים, ועוד – אחרים מוכרים פחות. וכולם עשירים בפרטים, שנונים, לעתים מצחיקים עד דמעות, ובעיקר, למרות האלוהות של מרבית הדמויות, אנושיים וקלים לעיכול ולהזדהות.

המיתולוגיה זמינה לכל בשפע מקורות – פריי ממליץ על האתר הזה – ולא אספר כאן את סיפוריה. אסתפק בכמה דוגמאות שימחישו את סגנונו המהנה עד מאוד של הספר.

מכיוון שארטמיס שבה לחדשות לאחרונה, ומכיוון שקראתי לא מזמן ספר שנקרא בשמה, אפתח בציטוט מהקטע המתאר כיצד רכשה את כוחותיה ואת תחומי השפעתה: בתו של זאוס התיישבה על ברכיו, ובפינוק ילדותי הגישה רשימה של משאלות, שלשמען נאנח האב: "אוי לי. לפחות את הירח לא ביקשת, מה?" "וואו, איזה רעיון נהדר! את הירח. כן, אני אשמח לקבל את הירח,  בבקשה. זה הכול. אני בחיים לא אבקש עוד שום דבר". זאוס העניק לה כל משאלה ומשאלה. איך היה יכול לסרב? כך הפכה ארטמיס לאלת הציד והבתולות, אלת הנשים חסרות ההשכלה ומשולחות הרסן, אלת כלבי הציד והצביות, אלת המיילדות, אלת הירח.

אחרי שהקים זאוס את פנתיאון האלים שלו, שכלל את עצמו, כמובן, את הֶרה אשתו ועוד עשרה אלים, נתקף שעמום וביקש לעצמו משחק חדש. אפילו לאלים נמאס לכלות את ימיהם במרדף אחרי נשים ולסבול מקנאת אשת חיקן. הוא שיתף את פרומתאוס בתוכניתו: "יהיה לנו מין נבון – טוב, נבון למחצהשיהלל אותנו ויסגוד לנו, ישחק איתנו ויבדר אותנו. מין כנוע ומעריץ של מיניאטורות קטנות." "זכרים או נקבות?" "אוי, בשם שמים, לא, רק זכרים. אתה מתאר לעצמך איך הֶרה תגיב…"

אאוס, מלכת השחר, חזרה מזאוס עם בשורה טובה עבור בעלה "והם רקדו בארמון ועשו כל כך הרבה רעש, עד שהליוס דפק על הקירות ורטן שיש פה אנשים שצריכים לקום לפני השחר". הצחיקה אותי דמותו זו של הליוס כשכן רטנן, שהתאימה איכשהו לדמותו ב"קירקה" שקראתי לפני מספר ימים.

הספר שופע הומור מסוג זה, אך למרות הצהרת הפתיחה, לפיה "אין שום דבר אקדמי או אינטלקטואלי במיתולוגיה היוונית", יש בו גם התיחסויות להיבטים הפילוסופיים של המיתולוגיה לצד כמה אמירות עכשוויות. הנה מספר דוגמאות:

אולי תאמרו כעת שפרומתאוס הפיקח ודאי היה מסוגל להסביר לאדם כיצד להכות אבן באבן או לחכך מקל במקל, אך עלינו לזכור כי האש שגנב היתה אש מן המרומים, אש אלוהית. אולי אפשר לומר שהוא גנב את הניצוץ הפנימי שהצית באדם את הסקרנות הנדרשת מלכתחילה כדי לחכך מקל במקל או להכות צור בצור.

עמוק מתחת לאדמה שאהבה אותו פעם, אורנוס הסר והזועף דחס את כל חרונו המבעבע ואת כל האנרגיה השמימית שלו לתוך הסלעים עצמם, בתקווה שיום אחד, יצור שיערוך חפירות במקום כזה או אחר יכרה אותו וינסה לרתום למטרותיו את הכוח האלמותי הקורן מתוך האבן. מובן שזה לא יקרה לעולם. זה יהיה מסוכן מדי. לבטח לא נולד גזע שיהיה טיפש מספיק לנסות להשתמש בכוח האורניום?

היוונים המאוחרים יותר האמינו בלי ספק שדור הזהב אכן התקיים. הוא נכח ללא הרף במחשבתם ובשירתם ונתן להם חלום של שלמות לשאוף אליו, חזון ברור ומפורט יותר מהדימוי המעורפל של בני אדם קדמונים הנוהמים במערות. ייתכן שהאידאות המושלמות של אפלטון היו ביטוי אינטלקטואלי של זיכרון נוטף כמיהה לתקופה ההיא.

הטקסט מלווה בהערות שוליים רבות, שמהוות חלק בלי נפרד ממנו. אוסיף כאן ציטוט אחרון של הערה שכזו, המופיעה בתחתיתה של הפיסקה המספרת על הצלחתו של אלכסנדר הגדול להתיר את הקשר הגורדי שהחזיק מעמד מאות שנים: "כששמעתי לראשונה את הסיפור הזה, הערכתי לאלכסנדר לא גברה, אלא פחתה."הוא רימה!" אמרתי. נניח שכדי "לפתור" קובייה הונגרית הייתי פותח אותה במברג, כך שכל החתיכות היו נופלות על השולחן, ואז מחבר אותן בחזרה בסדר הנכון. מי היה משבח אותי על זה? אבל ההיסטוריה היללה את אלכסנדר על ש"חשב מחוץ לקופסה" וזיכתה אותו בתואר "הגדול". פריבילגיות של מלכים לוחמים גאונים".

"סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד". אמירה זו, שמצאתי ב"גיבורי המיתולוגיה היוונית" של אפי זיו, מיוחסת לבן המאה הראשונה לספירה, אבל כוחה יפה גם אלפיים שנה מאוחר יותר, כפי שסטיבן פריי ממחיש היטב, בסיוע תרגום מצוין של תומר בן אהרון.

מומלץ מאוד.

Mythos – Stephen Fry

הכורסא

2022 (2017)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

קירקה / מדלין מילר

סיפורי המיתולוגיה היוונית, שהועלו על הכתב לפני כשלושת-אלפים שנה, ומקורותיהם, השואבים בחלקם ממיתולוגיות קדומות יותר, עתיקים אף יותר, ממשיכים לעורר את הדמיון ולהוות השראה גם היום. הכתובים ששרדו חלקיים בלבד, וגם בהם מופיעות גרסאות שונות לאותם סיפורים ולאותן דמויות, על פי הלקח שביקשו מספריהם להקנות. כותבים בני זמננו, המוצאים בהם רלוונטיות, חשים לפיכך בנוח להעניק להם גרסה משלהם, קרובה למקור אך עצמאית. כך עשו, לדוגמא, מרגרט אטווד ב"פנלופאה" ומרי רינו ב"מות יומת המלך". מדלין מילר בחרה לכתוב את סיפורה של קירקה, המכשפה המוכרת בעיקר מן האודיסאה, כמי שהפכה את אנשיו של אודיסאוס לחזירים, והפכה לאהובתו ולאם בניו.

הסופרת מספרת סיפור נוגע ללב על ילדה בלתי אהובה על הוריה, אל השמש הליוס ונימפת המים פרסה, ודחויה על ידי אחיה ואחיותיה. אחרי ילדות והתבגרות עצובות, כשנדמה היה לה שכך ייראו כל חייה – "הייתי שמחה לומר שבכל אותן שנים רק חיכיתי להיחלץ משם, אבל לאמיתו של דבר אני חוששת שפשוט נסחפתי לי הלאה והאמנתי שסְאת סבלותי היא כל מה שצפוי לי עד קץ הדורות" – נפלה קורבן לסכסוך המתמשך בין הטיטאנים, שעמם נמנה אביה, לאלי האולימפוס, הואשמה בשימוש בכישוף, ונגזרה עליה גלות לאי אֵיאֵיאָה ללא אפשרות חנינה.

באי, כשלפניה בדידות נצחית, שכן אינה בת תמותה, חקרה את כוחם של הצמחים ושל השיקויים שהיא מפיקה מהם. כישוף, כך היא מספרת, "אינו כוח אלוהי, פרי מחשבה והינף יד. יש לעמול ולטרוח למענו, לתכנן ולחקור אותו, לתור אחריו, לייבש, לקצץ ולטחון, לבשל, ללחוש דברים ולשיר". משוחררת מלעגם של בני משפחתה, גילתה בעצמה מיומנויות ובטחון. היא כבר לא היתה זו שהעבירה מאות שנים בהסתתרות כעכברה.

אמנם נאסר על קירקה לעזוב את האי, אבל לא נאסר על אחרים לשהות בו. הרמס שליח האלים הגיע מדי פעם, נושא מסר עבורה, או מבקש דבר מה עבור עצמו, וחלק איתה את יצועה. נימפות השתלבו במשק הבית. מלחים ביקשו מקלט מים סוער. יאסון ומדיאה, אוחזים בגיזת הזהב, באו לבקש את עצתה. והגיע גם אודיסאוס, נצר לשושלתו של הרמס, בדרכו הארוכה מטרויה חזרה לאיתקה.

עוד קודם גלותה השתמשה קירקה בכוחותיה כדי לנקום בסקילה, נימפה שנשאה חן בעיני האיש שהיא עצמה אהבה, והפכה אותה למפלצת טורפנית. קירקה עתידה להתחרט על כך, כשתבין מהו מחיר הדמים שתגבה סקילה, אבל המעשה הזה לימד אותה גם שאין בכוחו של כישוף לשנות צורה באופן אקראי. היא רק ביקשה לכער את יריבתה, אך מה שהגיח ממנה היתה מפלצת שחיתה בתוכה. זה יהיה גם גורלם של גברים שוביניסטים, כוחניים, שיזדמנו אל האי, ויחשבו שאשה החיה לבדה היא טרף לגיטימי. אנשיו של אודיסאוס הפכו לחזירים לא בגלל גחמה של מכשפה, אלא משום מעשיהם של מבקרים קודמים.

אודיסאוס, שככל הנראה לא היה להוט לשוב הביתה, שכנע את קירקה להחזיר לאנשיו את מראה האנוש שלהם, ונשאר איתה באי במשך שנה. בעוזבו היא היתה הרה מבלי ידיעתו. קירקה מספרת על אהבה הדדית ששררה בין שניהם, ומלעיגה על השתקפות פגישתם בשיר ששמעה דורות רבים אחר-כך. "לא הופתעתי מדיוקני שצויר בשיר: המכשפה הגאה שנכנעה אל מול חרבו של הגיבור, כרעה ברך והתחננה לרחמים. נשים מפצירות הן בעיני הנושא החביב על משוררים. כאילו אין סיפור אלא אם כן נזחל ונייבב".

הילד שיוולד לה, טלגונוס, ישנה את חייה של המכשפה המיתולוגית, כמו שכל ילד משנה את חייה של כל אם. "לא החלקתי בקלילות אל תפקידי כאֵם", הוא מודה, ומתארת תינוק חסר מנוח, לילות ללא שינה, חיתולים שיש לכבס, ונסיונות להתאים את עצמה לצרכיו של בן תמותה. "אלף שנים חייתי, אבל הן לא נראו בעיני ארוכות כשנות ילדותו של טלגֹונֹוס", היא מסכמת את החוויה. אבל קשיים לחוד ואהבה ומחויבות לחוד, ולצדן חרדה מתמדת, שכן אם עד עכשו לא היה בחייה דבר שלא יכלה להקריב או לוותר עליו, כעת "צמח בי טירוף שמקורו בוודאות חדשה: שסוף־סוף פגשתי את הדבר שהאֵלים יוכלו להשתמש בו נגדי". והאלים לא יחמיצו הזדמנות שנקרתה בדרכם.

"קירקה" הוא סיפור של אשה בעולם גברי, המוצאת את קולה ואת עצמאותה, וזוכה לאחוות נשים ממקור בלתי צפוי, כשפנלופאה האלמנה מצטרפת אליה, ושתיהן מבינות מה היה טיבו האמיתי של אודיסאוס הנערץ. זהו גם סיפור על אווילותן של מלחמות, כפי שעולה בין השאר מתשובתו של אודיסאוס לשאלתה של קירקה באשר לעילות למלחמה: "נקמה. תשוקה. יוהרה. חמדנות. כוח. מה שכחתי? אה, כן, עלבון והתעסקות בהבלים." הספר גם מעביר ביקורת עקיפה על כוחן המאיים של דתות, המעדיפות את המאמינים כנועים ואומללים. כשקירקה שואלת את הרמס אם יש מי שיכול לעצור את רצחנותה של סילקה, הוא עונה לה בציניות: "זאוס יכול, או אביך, אם ירצו. אבל למה להם? מפלצות מביאות לאלים רק תועלת. תארי לעצמך את כל התפילות."

הספר שופע דמויות מיתולוגיות, ומעוגן היטב במסורת העתיקה, אך מספר בו בזמן סיפור חוצה זמנים ותרבויות. תוך כדי קריאה חיפשתי מידע על כל הדמויות, ונהניתי מן ההשוואה בין הגרסאות המסורתיות לזו המשכנעת והאמינה שיצרה הסופרת. תמצית קצרה לגבי כל דמות מובאת בסיומו של הספר.

"קירקה" כתוב נפלא, ומתורגם להפליא בידי דנה אלעזר-הלוי. קירקה, המכשפה העתיקה מהאי הנידח, עולה מבין דפי הספר כאשה מלאת חיים, בת הזמן ההוא וזמננו גם יחד, ובלתי נשכחת.

מומלץ מאוד.

Circe – Madeline Miller

הכורסא

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי

ארגונאוטיקה / אפולוניוס איש רודוס

4503011679b

"ארגונאוטיקה", יצירתו של אפולוניוס איש רודוס, שנכתבה במאה השלישית לפני הספירה, מתארת את המסע הימי של יאסון ושל גיבורים מיתולוגים נוספים, שיצאו באניה ארגו להשיג את גיזת הזהב. הגיזה, שריד מצמרו של האיל כריסומאלוס, נשמרה על ידי דרקון, והסיכוי להשיגה היה קלוש, כך, לפחות, חשב וקיווה פליאס, דודו של יאסון. יאסון, יורש העצר החוקי של המלוכה שגזל דודו, תבע להשיב לו את זכויותיו, ופליאס הבטיח לעשות זאת אחרי שתובא גיזת הזהב. "ארגונאוטיקה" אינה מתארת במפורט את הרקע למסע, מן הסתם מתוך הנחה שהסיפור מוכר לקוראים.

אפשר לקרוא את היצירה בשני אופנים, כאפוס ספרותי או כנקודת מוצא ללימוד ולהרחבה בנושאים הרבים הנכללים בה. תחילה בחרתי בדרך השניה, וחיפשתי ידע נוסף על כל מקום ועל כל דמות. כשהבנתי שמדובר בים של תכנים, עברתי לקריאה שוטפת, והסתפקתי בהערות השוליים שכתב אברהם ארואטי, שגם תרגם וכתב מבוא מעניין מאוד, בו הרחיב על אפולוניוס ועל הרקע התרבותי וההיסטורי של היצירה.

תלאות רבות נכונו לארגונאוטים. למרות שרוב הזמן הם מתארגנים בינם לבין עצמם ברוח טובה, לא יצליחו להמנע ממחלוקות פנימיות. הים לא תמיד יאיר להם פנים, העמים שאצלם יבקרו לא תמיד יהיו ידידותיים. בכל תחנה בדרכם ייאלצו להתמודד עם טיפוסים שונים, כמו מלך שיכפה עליהם תחרות אגרוף, ואחר שיציב בפני יאסון אתגר להלחם לבדו נגד צבא שצמח משיני דרקון. לא רק בני אדם יעמדו בדרכם, גם האלים הרבים, כל אחד והאינטרסים שלו, יבחשו בעלילה.

הקורא יתוודע אל הגיאוגרפיה הפיזית והמדינית של התקופה, אל האמונות, אל מנהגי הפולחן, ואל פרטים טכניים כמו טיפול באניה, התארגנות לאכילה וללינה ועוד.

גם מקומה של האהבה לא ייעדר מן הסיפור. מדיאה, המוכרת ממחזהו של אוריפידס, תתאהב ביאסון בשל התערבות האלה הרה, ותסייע לו להשיג את הגיזה תוך שהיא בוגדת באביה. כשיימלטו לאחר שישיגו את מבוקשם, ירצחו את אחיה של מדיאה כדי לעצור את המרדף אחריהם (הגרסה המקובלת מייחסת את הרצח למדיאה לבדה. אפולוניוס ייחס לה רק את אי מניעתו). רצח זה מבשר את עתידם של השניים, עתיד שבו מדיאה הנטושה תנקום ביאסון על ידי רצח ילדיהם המשותפים.

הקריאה ביצירה אינה קלה. היא ניחנה במשקל מורכב ובשפה שירית גבוהה, ואלה, יחד עם הרצון לעשות ביצירה שימוש נוסף כפלטפורמה ללמידה, מחייבים קריאה איטית ומרוכזת. למותר לציין כי הקושי אינו גורע מאיכותה הספרותית ומחשיבותה ההיסטורית, ויפה עשו הוצאת מאגנס אברהם ארואטי, שהביאו לפני הקורא הישראלי לראשונה תרגום מן המקור היווני.

לסיום ולהדגמת סגנונה של היצירה, הנה קטע המתרחש מיד לאחר השגת הגיזה. את תיאור ההישג עצמו ניתן למצוא במאמר שבקישור.

כְּמוֹ שֶׁתִּלְכֹּד בְּתוּלָה עַל פְּנֵי שִׂמְלָתָהּ הַמְּעֻדֶּנֶת
אֶת זָהֳרוֹ שֶׁל יָרֵחַ מָלֵא הַקּוֹרֵן מִלְּמַעְלָה
אֶל תּוֹךְ חַדְרָהּ אֲשֶׁר בָּעֲלִיָּה, וְלִבָּהּ בְּחָזֶהָ
שָֹשׂ לְמַרְאֵה הַבָּרָק מְלֵא הַיֹּפִי; כָּךְ אַז אִיאָסוֹן
בַּהֲנָאָה הֵרִים הַגִּזָּה הַגְּדוֹלָה בְּיָדֵיהוּ.
עַל לְחָיָיו הַזְּהֻבּוֹת גַּם עֲלֵי מִצְחוֹ נִסַּךְ אֹדֶם
מִנְּגוֹהוֹתָיו שֶׁל הַצֶּמֶר כְּמוֹ לֶהָבָה מִתְלַקַּחַת.
וּכְגָדְלוֹ שֶׁל עוֹר פַּר בֶּן שָׁנָה אוֹ עוֹרָהּ שֶׁל אַיֶּלֶת
שֶׁצַּיָּדִים אַנְשֵׁי כְּפָר יְכַנּוּהָ בְּשֵׁם אַכַיְאִינֵס,
כָּךְ גֹּדֶל הַיְרִיעָה, כֻּלָּהּ מִזָּהָב, וּמִמַּעַל
צֶמֶר כָּבֵד מְכַסָּהּ בִּגְדִילִים. הוּא פָּסַע וּבְכָל צַעַד
הָאֲדָמָה מִתַּחַת רַגְלָיו נִצְנְצָה בְּרֹב בֹּהַק.
יֵשׁ שֶׁהָלַךְ וְתָלָה עַל כֶּתֶף שְֹמֹאלוֹ אֶת הַצֶּמֶר
מִקְּצֵה עָרְפּוֹ עַד רַגְלַיִם, וְיֵשׁ אֲשֶׁר שָׁב וּגְלָלָהוּ
אַף מִשְּׁשׁוֹ בְּכַפָּיו, כִּי פָּחַד עַד מְאוֹד פֶּן יִפְגֹּשׁ בּוֹ
אִישׁ אוֹ אַחַד הָאֵלִים וְיִקַּח אֶת הַצֶּמֶר מִמֶּנּוּ.
שַׁחַר נִפְרַשׂ עַל הָאָרֶץ, וְהֵם מַגִּיעִים אֶל הַצֶּוֶת.
הַבַּחוּרִים הִשְׁתָּאוּ לְמַרְאֵה גֵּז הַפָּז רַב הַגֹּדֶל,
שֶׁזָּהֳרוֹ נִדְמָה לִבְרַק זֶוְס; אִישׁ אִישׁ אֲזַי קָמוּ
מִשְׁתּוֹקְקִים בּוֹ לָגַעַת וּלְתָפְסוֹ בַּיָּדַיִם.
אַךְ בְּנֹו שֶׁל אַיְסוֹן עָצַר בַּעֲדָם וְהִשְׁלִיךְ עַל הַצֶּמֶר
כְּתֹנֶת הוּכְנָה זֶה עַתָּה; אָז יָרִים הָעַלְמָה, יוֹשִׁיבֶהָ
בַּיַּרְכָּתַיִם וּבְזֶה הַלָּשׁוֹן יְדַבֵּר אֶל כֻּלָּהַם:
"אַל תִּשְׁתַּהוּ עוֹד כָּעֵת, חֲבֵרַי, מִלָּשׁוּב לַמּוֹלֶדֶת;
הֵן הַתַּכְלִית אֲשֶׁר בַּעֲבוּרָה סָבַלְנוּ קְשָׁיָיו שֶׁל
זֶה הַמַּסָּע וְעָמַלְנוּ בְּצַעַר וּכְאֵב, נִשְׁלְמָה כְּבָר
עַל נְקַלָּה הוֹדוֹת לָעֵצוֹת שֶׁהִשִּׂיאָה מֵדֵיְאָה.
אִם אַךְ תַּסְכִּים, אֶל בֵּיתִי אֶקָּחֶהָ וְשָׁם תִּהְיֶה הִיא
רַעְיָתִי עַל פִּי דִּין. בְּרַם אַתֶּם — הֱיוֹת שֶׁהוֹשִׁיעָה
בַּאֲצִילוּת לְאַכַיְאָה כֻּלָּהּ אַף לָכֶם — הַצִּילוּהָ.
יַעַן לָבֶטַח, סְבוּרַנִי, אַיְאֵטֵס יָבוֹא עִם רֹב חַיִל
כְּדֵי שֶׁיִּמְנַע אֶת צֵאתֵנוּ מִן הַנָּהָר אֱלֵי פּוֹנְטוֹס.
שְׁבוּ נָא אֵפוֹא בַּסְּפִינָה כָּל גֶּבֶר אֶחָד מִתּוֹךְ שְׁנַיִם
וּמְשׁוֹטֵיכֶם הָנִיעוּ; אַךְ מַחֲצִיתְכֶם הַנּוֹתֶרֶת
שְׂאוּ מָגִנֵּי עוֹר הַפָּר, הֱיוּ חַיִץ טוֹב מוּל אוֹיְבֵינוּ
הַמְּשַׁלְּחִים חִצֵּיהֶם וּבְכֹה אֶת שׁוּבֵנוּ תַּבְטִיחוּ.
הֵן בְּיָדֵינוּ נֹאחַז גַּם בָּנִים גַּם אֶרֶץ אָהַבְנוּ
וּמוֹלִידֵינוּ שְׂבֵעֵי הַיָּמִים, וְעַל זֶה פָּעֳלֵנוּ
הֶֽלַּס תִּסְמֹךְ: אִם תִּנְחַל מַפָּלָה אִם כָּבוֹד וְתִפְאֶרֶת.

Argonautica – Apollonii Rhodii

מאגנס

2017 (המאה השלישית לפנה"ס)

תרגום מיוונית: אברהם ארואטי