בני אנאנסי / ניל גיימן

"לכל אדם שהיה או שהינו או שיהיה, יש שיר. לא מדובר בשיר שמישהו אחר כתב. יש לו מלודיה משלו, מילים משלו. מעטים האנשים שזוכים לשיר את השיר שלהם. רובנו פוחדים שקולנו לא יעשה עמו צדק, או שהמילים מטופשות מדי, חשופות מדי או מוזרות מדי. במקום זאת אנשים חיים את השיר שלהם".

צ'רלי נאנסי חי חיים שגרתיים, אפורים משהו, באנגליה. אמו נפטרה מזמן, ועם אביו האמריקאי, שהביך אותו כל חייו והִרבה להשתעשע על חשבונו, ניתק קשר. לפרנסתו הוא עובד כשכיר במשרד רואי חשבון, ואת מרבית זמנו הוא מבלה בחברת ארוסתו רוזי, שאמה אינה מרוצה מבחירתה בו. איש אינו פונה אליו בשם צ'רלי, אלא תמיד בשם צ'רלי השמן. לא שהוא שמן באמת, אבל כך כינה אותו אביו בילדותו, והכינוי פשוט נדבק. נדבק עד כדי כך שגם צ'רלי עצמו מוסיף אותו לשמו. כשרוזי מתעקשת שיזמין את אביו לחתונתם, הוא מתקשר אל שכנה מן העבר כדי שתקשר ביניהם, ומתבשר שהתייתם. אחרי הלוויה בפלורידה הוא זוכה לשתי בשורות נוספות: אביו היה האל אנאנסי, והוא אינו בן יחיד.

ספיידר, האח שצץ לפתע בחייו אחרי שצ'רלי זימן אותו ברגע של שכרות, הוא טיפוס הופכי לגמרי. רוצה היה הכוח היחיד שהניע את ספיידר, לעולם לא צריך או אמור. הוא טיפוס קליל, חי את הרגע, כובש לבבות, אינו מתחייב לדבר, משתמש בקסמים כדי ליהנות ממותרות ומנוֹחות, ואינו לוקח דבר ברצינות. למרות ששני האחים אינם דומים זה לזה פיזית, לספיידר אין שום בעיה להציג את עצמו כצ'רלי, וכולם, אפילו אמה הספקנית והחשדנית של רוזי, מאמינים לו. רוזי מגלה שארוסה הפך מקסים יותר, והיא מתקשה לעמוד בהחלטתה שלא להתמסר לו לפני הנישואים. הבוס המושחת של צ'רלי מופתע כשהעובד הכנוע שלו אינו נבהל מגישתו הבריונית, ואפילו מאיים עליו. אמה של רוזי מוכנה להשלים עם נישואיה של בתה. צ'רלי האמיתי, לעומת זאת, נדחק מחייו שלו למרות מחאותיו.

הבלבול הזה בין השניים רומז לאפשרות שמדובר בעצם באותו האדם: צ'רלי במציאות וצ'רלי כפי שהיה רוצה להיות. צ'רלי המקורי יכול לבחור לפנות את הדרך, או לחילופין לעבור מהפך ולהפוך להיות ספיידר. ואולי יצליח להשאר הוא עצמו רק בטוח יותר, בעל קול שלא יפחד להשמיע?

ניל גיימן כתב עלילה מלבבת, עתירת דמיון, ומצחיקה מאוד. העלילה עוסקת בין השאר בסיפורים, ביצירתם, במשמעותם, ובעיקר בכוחם. האם המציאות היא זו או אחרת? "זה תלוי רק באופן שבו מספרים את הסיפור", עונה המספר, הפונה מדי פעם ישירות אל הקוראים. למרות קלילותה ולמרות המרכיבים הפנטסטיים שבה – מכשפות, רוחות רפאים, קפיצות במרחב וכיוצא באלה – העלילה מציגה דמויות עם עומק, מרבה בהתייחסויות תרבותיות, ואף שותלת רעיונות ששווים מחשבה, כמו האופן בו אנו תופסים את הזולת, היווצרותם של מיתוסים, יחסי אל-אדם, ועוד. "סיפור הוא רשת של קורי עכביש. קּור מתחבר אל קּור, ואנו עוקבים אחרי כל סיפור אל המרכז, כי המרכז הוא הסוף", כותב המספר, וגיימן טווה את קוריו בחן ובכשרון מהנים עד מאוד.

הספר תורגם לראשונה ב-2005 על יד ורד טוכטרמן וראה אור בהוצאת אופוס. לא קראתי את התרגום הקודם, אבל זה של תומר בן-אהרון מקסים, יצירתי, ונעים מאוד לקריאה. את העטיפה המושכת עיצבה מירב רוט.

נהניתי מאוד, ואני ממליצה עליו.

Anansi Boys – Neil Gaiman

הכורסא

2023 (2005)

תרגום מאנגלית: תומר בן-אהרון

מסעותי עם דודתי / גרהם גרין

הנרי פולינג, זקן בן חמישים, חי חיים שמרניים ומקובעים. בצעירותו מצאה עבורו אמו משרה בבנק, שם נשאר לעבוד עד שפרש. את חייו לאחר הפרישה ממלאות הדליות שהוא מגדל. מעולם לא נישא, והרהורי נישואין עלו במוחו רק פעם אחת בחייו מבלי שעשה דבר כדי לממש אותם. בעת הלוויתה של אמו פורצת אל חייו דודתו אוגוסטה, אותה פגש לאחרונה בינקותו. המשפט הראשון שהוא שומע מפיה הוא "פעם הייתי בשריפה של גופה קודם זמנה". במהלך אותה הלוויה גם תבשר להנרי, כבדרך אגב, שהאשה שקבר לא היתה אמו הביולוגית. אוגוסטה ברטרם, צעירה בת שבעים וחמש, היא ההפך הגמור מכל מה שמעלה אדם על הדעת בחשבו על גברת אנגלית קשישה, וההפך הגמור מאחיינה. חייה, בעבר ובהווה, מפוקפקים, מעורבים בזנות, בסמים ובזיוף. היא מתחבלת תחבולות, מלאה תשוקה ויצרים תוססים, יושבת על קוצים, נכונה להרפתקאות. המפגש בין השניים, כצפוי וכנרמז משמו של הספר, ישנה את חייו של הנרי.

"מסעותי עם דודתי" הוא ספר עמוס פיתולים (שמפתיעים רק את הנרי), שנון, מצחיק לעתים, שולח חצים חדים אל היבטים שונים בחברה האנגלית של שנות הששים במאה שעברה. בעיני נשאו חן דווקא הרגעים הרציניים יותר שלו, ביניהם הסיפור שמספרת אוגוסטה על ג'ו, שבתשוקתו לחיים ארוכים ביקש לרכוש בית ובו חדרים כמספר ימי השנה, כדי לעבור בכל יום לחדר אחר ולהעניק לעצמו בכך תחושה של נצחיות. בחלקו האחרון של הספר היא מציעה להנרי להשאר לגור בדרום-אמריקה איתה ועם בן-זוגה (פושע מלחמה, שסייע לגרינג לשדוד יצירות אמנות, אבל למי אכפת…), כי אם יגור לבדו וייאחז באורח חייו ייהדף מדי יום לאטו אל עבר הקיר, כלומר אל עבר המוות, בעוד שאם יבחר בחיים איתה יוכל לומר לעצמו מדי לילה בשביעות רצון ששוב הערים על הקיר. אם יש לסיפור שיא, הוא מצוי בהצעה זו.

קראתי את הספר לפני שנים רבות בתרגומו של חנוך ברטוב (עם עובד, 1971), ולא התלהבתי ממנו. מכיוון שהבטחתי לעצמי לקרוא אותו שוב ולהבין את סוד המוניטין שלו, שמחתי על התמריץ בדמות התרגום החדש.

הנה דוגמא של פיסקה מן הפרק הראשון בשני הנוסחים:

תחילה תרגומו של חנוך ברטוב:

״אתה הוא הנרי,״ אמרה הדודה אוגוסטה ונתנה בי מבט מהורהר בעיניה הכחולות כים עמוק.
״כן,״ אמרתי, ״ואת היא, בלי שום ספק, הדודה אוגוסטה.״
״זמן רב מאוד עבר מאז ראיתי את אמך,״ שחה הדודה אוגוסטה. ״אני מקווה שמיתתה היתה קלה.״

״הה, כן, כידוע לך, בגילה – לבה פשוט חדל לפעום. היא מתה מזיקנה.״
״זיקנה? בסך־הכל לא היתה זקנה ממני אלא שתים־עשרה שנים,״ הטיחה כנגדי הדודה אוגוסטה.

והנה תרגומו של יותם בנשלום:

״אתה ודאי הנרי,״ אמרה אוגוסטה והביטה בי, מהורהרת, בעיניה הכחולות והעמוקות כים.
״כן,״ אמרתי, ״ואת ודאי דודה אוגוסטה.״
״זמן רב עבר מאז הזדמן לי לראות את אמך,״ אמרה לי דודה אוגוסטה. ״אני מקווה שזכתה למוות קל.״

״כן, בהחלט, מוות בעיתו – הלב שלה נדם, וזה הכל. היא מתה בשיבה טובה.״
״בשיבה טובה? היא היתה מבוגרת ממני בלא יותר משתים־עשרה שנה,״ אמרה דודה אוגוסטה כמאשימה.

שני התרגומים נאים בעיני, אך מן הספר עצמו לא התרשמתי במיוחד גם בקריאה שניה. הוא צפוי מדי, הדמויות לא אמינות במיוחד (אולי לא נועדו להיות אמינות), ומשהו בהומור התיישן בעיני. ספר חביב ותו לא.

על העיצוב הנאה של הספר, ועל עיצוב סדרת חוצפנית כולה, אחראית מירב רוט, ואת האיור משובב הלב יצרה שרית עברני.

Travel with my Aunt – Graham Greene

תשע נשמות והכורסא

2019 (1969)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

חנות הספרים / פנלופי פיצג'רלד

פלורנס גרין, אלמנה באמצע שנותיה, גרה מזה שמונה שנים בעיירה הרדבורו המנומנמת. בצעירותה עבדה בחנות ספרים ומזכרות, וכשמעסיקה סגר את החנות רכשה את המלאי שהותיר. מקור פרנסתה היחיד הוא רכוש שהשאיר לה בעלה, והיא חשה רצון להוכיח לעצמה ולאחרים שהיא עומדת בזכות עצמה. תכניתה היא לרכוש בית ישן ונטוש, ולפתוח בו חנות ספרים. השנה היא 1959, אשה מבוגרת ההופכת ליזמית אינה תופעה של יום-יום, והתגובות ליוזמתה נעות בין התנשאות לספקנות. מנהל הבנק מסביר לה ממרומי מעמדו, כאילו לא היתה אשה מנוסה וכאילו לא העלתה זאת על דעתה, כי "אם בנקודת זמן כלשהי ההכנסות קטנות מההוצאות, סביר להניח שהקשיים הכספיים לא יאחרו לבוא". הוטרינר המקומי מביע את דעת הציבור כשהוא מערב ברוח טובה מחמאה ועלבון: "אומרים שאת עומדת לפתוח חנות ספרים. זה אומר שאת מוכנה להסתכן ומאמינה שיש סיכוי שיקרו דברים לא סבירים". התגובות הללו אינן מרפות את ידיה, וגם מצבו הרעוע של הבית אינו מרתיע אותה. היא משפצת את הבית, עוברת לגור בו, ופותחת את החנות שהופכת לסיפור הצלחה.

פלורנס התגברה, אם כך, על דעות קדומות, אבל עליה להתמודד עם כוח חזק יותר. בראש המבנה החברתי-מעמדי בהרדבורו עומדת מרת גאמרט רבת העוצמה, וזו שמה עין על הבית שהפך לספריה. במהלך יוצא דופן הוזמנה פלורנס, למרות היותה "חדשה" במקום – בעלת ותק של שמונה שנים בלבד – לארוע בביתה של מרת גארמט, ונרמז לה כי מוטב שתוותר על הבית לטובת מרכז תרבות שהגברת מתכננת להקים. משלא נענתה, הקימה לה אויבת נחושה, עליה נאמר שהיות שהיתה מקור לאנרגיה במקום כהרדבורו, שהוציא כל כך מעט אנרגיה – ואת המעט הזה הוציא על תלונות – מובן שמעגלי ההשפעה שלה התרחבו הרבה מעבר לאפקט הראשוני.

פנלופי פיצג'רלד כתבה סיפור מלבב אודות עיירה קטנה, שתושביה בוחשים ללא הרף אלה בחיי אלה, נערות המרכזיה שלה מפיצות רכילות, רוחות רודפות את בתיה הנטושים, מידרג המעמדות בה נשמר בקפדנות, וזר – רחום וחביב ככל שיהיה – אם ינסה לחולל בה שינוי ימצא עצמו בליבו של מאבק.

האם תגבר ידה של השמרנות המקומית, או שידה של המודרנה, המיוצגת כאן על ידי הנסיון למכור את "לוליטה", תהיה על העליונה? האם יכולה העיירה לבודד עצמה בעולם משתנה? ואם יבוא השינוי – האם תהיה פלורנס ה"זרה" חלק ממנו? "חנות הספרים" עוסק באלה ובעוד בחינניות רבה, בשנינות המלגלגת על סדרי עולם מקובעים, ולמרות הנופך האגדי מעט של הסיפור – גם בראיה ריאלית ומפוכחת. ספר אינטליגנטי מהנה.

הספר במהדורתו העברית משתבח בתרגומו השוטף של יותם בנשלום, ובכריכה מקסימה שאוירה על ידי שרית עברני ועוצבה על ידי מירב רוט.

The Bookshop – Penelope Fitzgerald

הכורסא ותשע נשמות

2018 (1978)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום