חדר לא שלך / אליסיה חימנס ברטלט

אליסיה חימנס ברטלט מוקסמת מחבורת בלומסברי. מקור המידע העיקרי והמעניין ביותר בעיניה הוא יומנה של וירג'יניה וולף, והיא סבורה שניתן ללמוד רבות על חייה מן הקטעים שמתייחסים ליחסיה עם שתי המשרתות שלה, נלי בוקסול ולוטי הופ. כשחיפשה מידע על חייהן של השתים, גילתה כי נלי, שעבדה בביתה של הסופרת במשך שמונה-עשרה שנים, כתבה אף היא יומן, שאותו עלה בידיה לאתר. את "חדר לא שלך", ששמו מתכתב, ולא במקרה, עם "חדר משלך" של וולף, ביססה על יומן זה.

הספר מתנהל בשלושה מישורים. האחד הוא מובאות מיומנה של נלי, שבהן מתיחסת המשרתת לחייה ולעבודתה בביתם של לנארד ווירג'יניה וולף, מתבוננת מזוית ראיה בלתי שגרתית באורח החיים היחודי של מעסיקיה, ומביאה לידי ביטוי את התסכול שבחיים של שירות צייתני. המישור השני הוא מעין יומן כתיבה של ברטלט. היא מצביעה על האופן בו בחרה קטעים מיומנה של נלי, משווה בין ההתיחסויות הכתובות של הגברת ושל המשרתת לאותם אירועים, מפרשת את שהיא קוראת, ומנתחת את אישיותה של וולף. המישור השלישי הוא פרקים מתוך הרומן שהיא מתעתדת לכתוב, ובהם היא עוברת מן הגוף הראשון של היומן לגוף שלישי, ומרחיבה לתיאור הקשיים של החברה האנגלית בשנים שבין מלחמות העולם.

ההיבט המעניין ביותר בספר הוא הדיסוננס בין האופן בו וירג'יניה ונלי תופסות ארועים זהים ומפרשות זו את זו, וההתבוננות באישיותה המורכבת של הסופרת מתוך ביתה. מה רבה היתה אפוא אכזבתי כשבסיומו של הספר הודתה ברטלט כי בדתה את סיפור היומן. את הספר כולו ביססה על קטעים מיומנה של וירג'יניה וולף, על ארועים שאכן ארעו, ועל השלמות פרשניות שלה עצמה. "לעולם לא נדע מי היתה נלי באמת", היא מסכמת. כלומר, מה שאנו מקבלים פה הוא את נקודת הראות של וולף על יחסיה עם נלי, ואת ההקשה הבדיונית של ברטלט. הטעם המרכזי שמצאתי בספר התפוגג. באופן נדיר התחרטתי על מנהגי לא לקרוא את הטקסט שעל הכריכה לפני קריאת הספר עצמו. מצוין שם בפירוש כי היומן מדומיין.

בצד החיוב, תיאורי התקופה – הקשיים הכלכליים, השביתות, אי השקט הפוליטי – מעניינים ומשתלבים היטב בעלילה. תיאור חייהן של המשרתות, בהנחה שהוא נאמן למציאות, מכמיר לב. התלות המוחלטת שלהן במעסיקים, המחויבות לשרת מסביב לשעון ללא כל בטחון שלא תמצאנה את עצמן מפוטרות ללא התראה, צמצום החיים לחדר, לעתים חצי חדר, שאינו שלהן. ברגע שיא בעימות בין הגברת והמשרתת, האחרונה דורשת מן הראשונה, לתדהמתה של זו, לצאת מן החדר שהוקצה לה. וירג'יניה וולף, שהכירה בצורך במרחב פרטי, בחדר משלה, לא הבינה – כך על פי גרסת הספר – את הצורך של נלי במקום שתוכל לראות בו את החדר שלה.

בשורה התחתונה: הכתיבה טובה, היבטים מסוימים מעוררי ענין ומחדשים, אבל הערך המוסף בכללו דל בעיני.

Una Habitación Ajena – Alicia Giménez Bartlet

מודן וחרגול

2022 (1997)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

טעם לחיים / אנטואן דה סנט-אקזופרי

"טעם לחיים" ראה אור ב-1956, שתים-עשרה שנים אחרי היעלמותו של הטייס והסופר אנטואן דה סנט-אקזופרי. כמו מרבית כתביו, ביניהם "טיסת לילה" ו"אדמת אנוש", גם הקטעים שנכללים בספר הזה הם שילוב של חוויות הטיס עם התבוננות הגותית בבני האדם ובמצבו של העולם.

הספר נפתח בסיפור "האוויראי" משנת 1926, המבוסס על יצירתו הראשונה של הסופר, "ההתחמקות של ז'ק ברני". סנט-אקזופרי מתאר בחיות רבה את תחושת ההתעלות שבטיסה, ולעומתה את הכבדוּת שחש גיבור הסיפור על האדמה, את הלשון המשותפת שיש לו עם אנשי צוות אויר אחרים, לעומת הקושי למצוא ענין בחברה אחרת. כשחניך טיסה, שז'ק ברני הדריך, נהרג, הוא יוצא לשכך את הכאב ואת האשמה בשחקים.

באפריל ומאי 1935 ביקר סנט-אקזופרי במוסקבה, ושלח משם את התרשמויותיו. שלוש מהן נכללות בספר. "הנה היא, הארץ שאי אפשר לדבר על אודותיה בלי לשלהב את הרוחות […] בבואנו לשפוט את ברית המועצות אנו נעים בין הערצה לעוינות, תלוי בנקודת המבט. תלוי אם אנו מעמידים בראש את מפעלותיה של האנושות או את הכבוד לפרט". הוא מתאר את חגיגות האחד במאי, תוהה על רודנותו של סטלין הנעלם מן העין ועל השפעתו, מספר על חווית הנסיעה ברכבת כשהוא צופה באנשים ומהרהר בעברם ובעתידם, ומבקר צרפתיה זקנה הממתינה לתורה לקבל דיור ראוי.

כל אלה טובים, מעניינים ומעוררי מחשבה, אך הקטע העוצמתי מכולם בעיני הוא האחרון, "יש לתת טעם לחיי אנוש". לא צוין מתי נכתב, אבל המלחמה העתידה לפרוץ, או שכבר פרצה, עומדת ברקע כתיבתו, כשהוא מבקש למצוא תחליפים לסכסוכי הדמים הבלתי פוסקים. "די להרחיק מעט את המבט. ואז אנו מגלים שעל עצמנו אנו אוסרים מלחמה. ומחלוקותינו, מאבקינו, עלבונותינו — כל אלה שייכים לגוף אחד המתכווץ נגד עצמו ונקרע בדם הלידה. יבוא יום וייוולד דבר שיתעלה על כל הדימויים השונים הללו, אך עלינו למהר לייצר את הסינתזה. עלינו לסייע ללידה מפחד שתביא עימה מוות"; "כדי להושיע אותנו, כל שיש לעשות הוא לעזור לנו לפקוח עיניים למטרה הקושרת בינינו, לחפש אותה באוניברסלי"; "כשנלך בדרך הנכונה, הדרך המקורית שבחרנו בה בקומנו מעפר, רק אז נהיה מאושרים. אז נוכל לחיות בשלום, כי מי שנותן טעם לחיים נותן טעם למוות".

משום מה, התרגום לעברית אינו כולל את כל הקטעים שנכללו בספר המקורי, וחבל.

האיור היפה שעל הכריכה הוא של קוצ'ו קוניו. לא הצלחתי למצוא פרטים אודות המאייר.

מומלץ בהחלט.

Un Sens à La Vie – Antoine de Saint-Exupéry

תשע נשמות

2022 (1956)

תרגום מצרפתית: מיכל שליו

הכלבה / פילאר קינטנה

"הכלבה" מתרחש בכפר דייגים על חוף האוקינוס השקט בקולומביה. בין הים המאיים מצד אחד והיערות האפלים מן הצד השני, מתגוררים דמריס ורוחליו, כבני ארבעים, בבקתה המצויה בשוליה של אחוזה שבעליה הלבנים האמידים אינם מתגוררים בה. רוחליו מתפרנס מדיג ומתחזוקת האחוזה. דמריס משגיחה על הנקיון, מוודאת שהרטיבות והחרקים לא יעשו שמות במבנה כפי שהם עושים בבקתה. נישואיהם של השניים, נישואי אהבה, שקעו עם השנים, כשכל נסיונותיהם ללדת ילדים כשלו, במעין מסירוּת עוינת, חיים זה לצד זה כשכל אחד מכונס בשלו, קרובים ומרוחקים לסרוגין.

דמריס נכבשת יום אחד בקסמה של גורת כלבים, ומחליטה לאמץ אותה. בבית כבר יש לבני הזוג שלושה כלבים תחת חסותו המטַפחת-מתאכזרת של רוחליו, אבל הכלבה החדשה היא כולה של דמריס. תחליף לילד? תחליף לבעל? נחמה על חבר ילדות שנלקח על ידי הים? הכלבה, שדמריס מעניקה לה את השם צ'ירלי, על שמה של מי שנבחרה כמיס קולומביה ב-1977, שנה טראומטית בילדותה, היא אולי כל אלה ויותר. היא ילד, היא נחמה, היא חברה נאמנה, אבל היא גם יריבה והיא בלתי ניתנת לריסון. יחסיה של דמריס עם כלבתה מורכבים ועצובים וכואבים כמו כל הקשרים בחייה.

פילאר קינטנה כתבה ספר קצר המכיל הרבה, וכל פרט בו הוא רב-מימדי. היא מספרת על זוגיות מורכבת, על פערים חברתיים בלתי הוגנים, על משפחות מפורקות, על החיים ועל מאבקי ההישרדות בתנאי מצוקה תחת כוחם הפראי של איתני הטבע. הסופר חואן גבריאל ואסקס, המצוטט על כריכת הספר, סיכם יפה את קסמו של הספר: "הקסם של הרומן הקצר הזה הוא יכולתו לדבר על דברים רבים, כולם חשובים, בשעה שנדמה שהוא עוסק במשהו אחר לגמרי. מהם הדברים האלה? אלימות, בדידות, שרידות, אכזריות. קינטנה מדהימה בפרוזה המפוכחת, העניינית והחזקה שלה." אני מסכימה אתו לגמרי, וממליצה על הספר המיוחד הזה.

מיכל שליו תרגמה יפה. את הכריכה היפיפיה איירה ועיצבה טליה בר.

La Perra – Pilar Quintana

חרגול ומודן

2022 (2017)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

אוסף סיפורי ים ונהר אחד

שבעה סיפורים המתרחשים בסביבה ימית או בהשראתה נכללים בקובץ זה. עוצמתם של המים ומרחביהם האינסופיים שורים על העלילות, שבכולן מתרחשת דרמה כלשהי, והם המקנים לעתים לסיפורים גוון אל-טבעי, פנטסטי. יחד עם זאת, היצירות שונות מאוד זו מזו, וכל אחת מהן מהנה, או מאיימת, בדרכה.

"הקול בלילה" מאת ויליאם הופ הודג‘סון, שכתב יצירות אימה ופנטסיה, מתרחש בלב ים, כשאפלת הלילה שוררת, וקולו של אדם אלמוני עולה ומספר על תופעה מוזרה המאיימת לכלות את ניצוליה של ספינה הנמקים בבדידותם.

"המקדש" מאת ה.פ. לאבקראפט, שכתב אף הוא יצירות מאותה הסוגה ובאותה התקופה (שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים), מתאר את טביעתה של צוללת גרמניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאבקראפט מתאר היטב את שקיעתם המנטלית של אנשי הצוות ושל הקברניט המספר בגוף ראשון, אך נראה לי שמה שאזכור מן הסיפור במיוחד יהיה אישיותו הפרוסית הנחושה והקשוחה של הקברניט. גם בצלילה לאבדון הוא אינו חווה ענווה ואינו מאבד את תחושת העליונות.

"הספינה הטובעת", סיפור קצרצר מאת רוברט לואיס סטיבנסון, מציג אף הוא דמות של קברניט, הפעם סטואי, שנוכח אסון מתקרב הוא בוחר להתפלסף בנחת. זהו אחד מן הסיפורים החביבים עלי במיוחד בספר.

"ג'ון מאר" מאת הרמן מלוויל שונה מן הסיפורים האחרים בקובץ בסביבת התרחשותו. מלח שנאלץ לפרוש מן הימאות בגלל פציעה קשה, בוחר להתיישב הרחק מן הים בלבה של ערבה אמריקאית שוממת. מלוויל עומד יפה על המבנה הנפשי של האיש, שנותק ממקומו הטבעי אך נותר איש ים בנשמתו. דימוייו שאובים מן המרחבים הימיים, ותפיסת עולמם של אנשי היבשה נותרת זרה לו גם כשהוא חי בקרבם.

"איש במים!" הוא סיפור מורבידי קצר פרי עטו של וינסטון צ'רצ'יל. אדם הנופל מספינה בלבו של הים האדום עובר בתוך דקות מתשוקה להנצל לתשוקה למות.

"הבית של מפוהי" הוא האהוב עלי מבין סיפורי הקובץ, אולי לא במפתיע, שכן כתב אותו ג'ק לונדון החביב עלי מאוד. אדם ששלה פנינה יוצאת דופן באיכותה, ונעשק על ידי הקניינים, יזכה להזדמנות שניה אחרי הוריקן קטלני, בזכות הנחישות שתפיח הפנינה הנגזלת באשה עיקשת אחת.

"הגדה השלישית של הנהר" מאת ז'וּאָאוּ גימָרָאס רוזה נכתב עשורים אחדים אחרי הסיפורים האחרים בקובץ, והוא מתרחש בנהר רחב ידים. המספר היה ילד, כשאביו בנה קאנו, ירד אתו לנהר ומעולם לא שב ויצא ממנו. נוכח אך נעדר, נוכחותו והיעדרותו אינן מרפות מן הבן שנותר לחכות.

כמו בקבצים אחרים ש"תשע נשמות" הוציאה לאור בעבר, גם הפעם איסופם יחדיו של סיפורים שונים סביב מכנה משותף אחד יוצר מקבץ מגובש. שבעה הסופרים המוכשרים, מגובים בארבעה מתרגמים מוצלחים, מביאים לידי ביטוי את עוצמתם של הימים ואת השפעתם על חיי הגרים סביבם או עליהם ממש, ומעניקים חווית קריאה מהנה ומקיפה. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של אורי זינדל.

מומלץ.

הקול בלילה / ויליאם הופ הודג‘סון, 1907, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Voice in the Night – William Hope Hodgson

המקדש / ה.פ. לאבקראפט, 1925, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Temple – H.P. Lovecraft

הספינה הטובעת / רוברט לואיס סטיבנסון, 1901, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Sinking Ship – Robert Louis Stevenson

ג'ון מאר / הרמן מלוויל, 1888, תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

John Marr – Herman Melville

איש במים! / וינסטון צ'רצ'יל, 1908, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

Man Overboard! – Winston Churchill

הבית של מפוהי / ג'ק לונדון, 1909, תרגום מאנגלית: ארז וולק

The House of Mapuhi – Jack London

הגדה השלישית של הנהר / ז'וּאָאוּ גימָרָאס רוזה, 1962, תרגום מפורטוגלית: מיכל שליו

A terceira margem do rio – João Guimarães Rosa

תשע נשמות

2022 (1888 – 1962)

נאום אהבה נגד גבר יושב / גבריאל גרסיה מארקס

ערב חתונת הכסף שלה, גרסיאלה מתכוננת למסיבת פאר רבת משתתפים, ומדברת על קורות יחסיה עם בעלה. הספר כולו הוא מונולוג שהיא נושאת באוזני בעלה, היושב שקוע בעתון ואינו מוציא מילה מפיו. המונולוג, הנפתח בהצהרה דרמתית, שלא לומר פומפוזית – "אין בעולם גיהינום גדול יותר מנישואים מאושרים!" – מספר על נישואים שנפתחו במשיכה הדדית למרות התנגדות המשפחות משני הצדדים, וצמחו מעוני וממחסור לעושר גדול. בניגוד לשגשוג החומרי, הקשר הנפשי בין בני הזוג דעך. גרסיאלה העלימה עין מבגידותיו של בעלה, עד שהגיעה לנקודת שבר שנתים לפני ההווה. כמו שמציע שם הספר, היא עדיין אוהבת אותו, או אולי היא אוהבת את רעיון הבעל שכדבריה "המצאתי אותו בשבילי, כמו שחלמתי אותו בדמותו ובצלמו עוד הרבה לפני שהכרתי אותו, כדי שיהיה שלי לנצח, טהור ומוגן בלהבות האהבה הגדולה ביותר והאומללה ביותר שהייתה אי־פעם בגיהינום הזה". הגיהינום אינו הנישואים המאושרים הנעטים כמסכה, וגם לא הבגידות והעדר האהבה. הגיהינום הוא תחושת חוסר הערך הנובעת מחיים לצדו של מי שאינו רואה אותה, מהיעדרו של אדם ש"ידע תמיד שזו אני כאן איתו, שאני ולא אף אחת אחרת היא היחידה שנוצרה לפי מידה כדי לעשות אותו מאושר ולהיות מאושרת איתו עד המוות המזדיין".

עוצמתו של הספר נובעת מן המונולוג שגרסיה מארקס שם בפיה של גרסיאלה, ובמידה רבה גם מן הסוגה שבה בחר לעצב את היצירה. הספר הוא מחזה לשחקן יחיד, כולל הוראות לבמאי ולמעצב התפאורה. הבמה המעוצבת במינימליות עוברת בין החדר בהווה למקום המגורים הראשון של הזוג רבע מאה קודם לכן. הסופר מאיר ומאפיל את הבמה במשולב עם הטקסט, משלב קולות רקע ודמות דוממת של משרת, ובורא אוירה באמצעות הוראות בימוי הכוללות העמדה של השחקנית וקביעת גוון קולה. את דמותו של הבעל מייצגת בובה שתקנית, שאדישותה משקפת את התעלמותו הנוכחת-נפקדת רבת השנים. גרסיה מארקס מפגין חוש דרמתי מאופק אך רב-כוח, והמונולוג של גרסיאלה הולך וצובר עוצמה עד הזעקה המסיימת אותו.

"נאום אהבה נגד גבר יושב" הוא ספר מקורי, נוקב ומומלץ.

Diatriba de Amor Contra un Hombre Sentado – Gabriel García Márquez

תשע נשמות

2021 (1987)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

על פרות ואנשים / אנה פאולה מאיה

אדגר וילסון עובד כמהמם פרות בבית מטבחיים. בלב רחום הוא מסמן צלב על מצחה של הפרה, מכוון היטב את פטישו אל מרכז הצלב, וחובט בחוזקה. כשהחיה קורסת, נפתחת דלת צדדית, והיא מועברת לתחנה הבאה, לעריפת ראשה ולחיתוכה. הפרה הבאה כבר ממתינה לתורה. "טמא וקביל מוסרית", כך מרגיש אדגר כלפי עצמו. הוא אינו גאה בעבודתו, אבל לדעתו, מכיוון שמישהו צריך לעשות אותה, מוטב שיהיה זה הוא, המרחם על קורבנותיו. אדגר הוא דמות מורכבת: לרגעים נדמה שהוא ראוי להערכה, לרגעים הוא מקפיא דם. הוא אינו מסוגל לשקר, אבל הוא מסוגל לרצוח. כשהוא נשאל על ידי מבקרים אחוזי חלחלה בבית המטבחיים אם הוא מרגיש כרוצח, הוא משיב בשלווה, "כן".

תעשית הבשר היא נושא הספר. בעל המקום אדיש במידה שווה כלפי החיות וכלפי הפועלים, ועיניו רק לרווח. אחד הפועלים נהנה לראות את בעלי החיים מתענים לפני מותם. פועל זקן מוכן לעשות כל עבודה, ובלבד שירגיש נחוץ. אחר עושה את ההכרחי כדי להתפרנס. נדמה שהעבודה במקום מושכת אליה בעיקר אנשים מעוותים רוחנית. עניי הסביבה מתחננים לקבל בשר חיות מתות, שנפסל ליצור. הטבע המפואר הולך ומזדהם. מפעלים ליצור המבורגרים מתרחבים בסביבה, והדרישה לבשר הולכת וגדלה.

לפרות הנואשות נמאס. אדגר מבחין כי התנהלותן השגרתית משתבשת, ובאקט של מחאה אחדות מהן נוטלות את גורלן בידיהן. באחרית דבר מעניינת מוצא רון דהן בהיבט זה מקבילות בין ספרה של אנה פאולה מאיה לסיפורו של שלום עליכם, "ספר הכפרות", שבו התרנגולות, שהשלימו עם גורלן כמאכל, מתקוממות נגד מנהג הכפרות.

סוגית אכילת הבשר מעוררת דיונים סוערי רגשות. אפשר לטעון כי בעלי חיים אוכלים בעלי חיים, ובני האדם אינם יוצאים מכלל זה; ואפשר לטעון את ההפך, שהרי ניתנו לבני האדם אפשרות הבחירה והיכולת לייצר מזון אחר. יש המשווים את תעשית הבשר למחנות ריכוז, ויש הרואים בה כורח. יש הטוענים שבעלי חיים אינם סובלים כבני אדם, ויש הגורסים כי דין אחד לכולם. כך או כך, למעט יחידים, איש אינו רוצה להיות זה שמחזיק בפטיש, והמסקנה אליה מוליכה הסופרת חד-משמעית: "אנשים שאוכלים יש בשפע, והם אוכלים ולעולם לא שבעים. כולם אנשי דם, אלה שהורגים ואלה שאוכלים. איש אינו חף מפשע".

"על פרות ואנשים" הוא ספר ברוטלי בזכות ישירותו, ולמרות, ואולי בגלל, שפתו היבשה. הוא ממוקד מטרה, אבל נקרא רוב הזמן כפרוזה ולא כמניפסט. הסופרת קיבצה אל תוך הספר הצנום מספר סיפורי חיים בלתי שגרתיים ומספר דמויות, המאופינות בבהירות באמצעות קוים בודדים ומדויקים, והתוצאה קריאה מאוד ומצמררת.

De Gados e Homens – Ana Paula Maia

תשע נשמות

2020 (2013)

תרגום מפורטוגזית: מיכל שליו

חמישייה צרפתית / ורן, פרוסט, בלזק, זולא, פרנס

חמישיה צרפתית

"חמישיה צרפתית", כשמו, מכנס יחד חמישה סיפורים שנכתבו בידי סופרים צרפתים. למרות שראו אור לפני שנים רבות (בין 1838 ל-1902), בכל אחד מהם יש זוית מיוחדת, ההופכת אותו רלוונטי, או למצער מעניין לקריאה, גם לקורא בן ימינו.

הותיק מכולם הוא "הממריצים המודרניים" מאת אונורה דה בלזק. למעשה, אין זה סיפור, אלא מאמר דעה, שבו חוזה בלזק את התדרדרותם של בני האדם כתוצאה מהתמכרות לחומרים מזיקים. החומרים שמפניהם הוא מזהיר הם אלכוהול, סוכר, תה, קפה וטבק. יש להודות שהמאמר שטחי למדי, אולי בשל ידע מוגבל של הכותב או של תקופתו, אבל הבלחי ההומור של בלזק מהנים. במאמר מוסגר אספר שהפרק הנלהב העוסק בקפה הזכיר לי בקשר אסוציאטיבי את קנטטת הקפה של באך, אחד היצירות החילוניות הבודדות שלו, שעוסקת אף היא בהתמכרות למשקה.

חזון מסוג אחר מציג ז'ול ורן ב"יום בחיי עיתונאי אמריקני ב-2889". במבטו המרחיק אלף שנים אל העתיד הוא מנבא את כוחה הכל-יכול של העיתונות, ומונה שורה ארוכה של חידושים טכנולוגיים. לצד הטלפון, שהיה מוצר חדש בתקופתו, הוא חוזה את הטלפוטו, הוא מתאר שיחת ועידה בין-יבשתית, מדמיין העברת מידע שאינה מבוססת נייר ודפוס, ואף מבשר את המצאת המחשב, או בלשונו פסנתר אלקטרו-חישובי. בהומור מעודן הוא מציין כפנטזיה את האפשרות לרפא נזלת, או להחזיר לאחור את הגלגל ולשקם את אמנות הציור שנזנחה בשל הצילום. נדמה שאין גבולות לדמיונו של ורן, אך אפילו הוא לא יכול היה לנבא את קצב ההתפתחות המעריכי של הטכנולוגיה, ומה שתיאר לעצמו כחדשני בסוף האלף השלישי נחשב מיושן כבר בימינו.

אנטול פרנס, בסיפור האחרון כרונולוגית, "נציב יהודה", מרחיק את עדותו אל העבר, ונותן את הבמה לפונטיוס פילאטוס, שקנה את מקומו בהיסטוריה כשדן את ישו לצליבה. יחד עם חבר ותיק הוא דן באופיו של העם היהודי ובשיטת הממשל הרומי. את ישו הוא אינו זוכר.

הסיפור הקצר מכולם הוא של מרסל פרוסט, "לפני הלילה". ידידה של המספר מתוודה בפניו על קשר אהבה לסבי, ונתלית בדבריו לפיהם "אין זה מוסרי פחות – ליתר דיוק, אין זה בלתי מוסרי יותר – שאשה תמצא עונג בזרועות אשה אחרת מאשר בזרועות בריה בת מין אחר". פרוסט, כרגיל, כותב בצמצום וברגש, והסיפור דיבר אלי בעיקר משום שבימים אלה אני קוראת את הביוגרפיה של קולט, ידידתו של הסופר, שקיימה קשרים לסביים והטרוסקסואלים גם יחד. לא יכולתי שלא לתהות כיצד התנהלו שיחותיהם.

אהבתי מכולם את סיפורו של אמיל זולא, "בעבור לילה אחד של אהבה", שגיבורו, גבר חסר ביטחון וחסר כישורים חברתיים, נסחף באהבתו אל שכנתו האריסטוקרטית הבזה לו. עד כמה ירחיק לכת כדי לממש את אהבתו, ומה יעלה בגורלו אם אכן יצליח לממש אותה? זולא מוליך את גיבורו אל שיא דרמטי בלתי צפוי אך משכנע.

כשכתבתי על "רביעיה אנגלוסקסית" הבעתי את דעתי שקשה לפספס עם מבחר סיפורים מאת היוצרים הדגולים המיוצגים באוסף. אמירה זו תופסת גם כאן, אם כי באוסף הצרפתי בחירת היצירות פחות "ספרותית", ויותר מתבדרת לסוגות שונות. יותם בנשלום ולי עברון, שהיו שותפים לתרגום "רביעיה אנגלוסקסית", השתתפו גם בתרגום הקובץ הצרפתי, ועשו עבודה יפה יחד עם אחינעם אסתר ברגר ומיכל שליו.

מעניין ומומלץ.

תשע נשמות

2019

The Day of an American Journalist in 2889 – Jules Vernes (1889) תרגום: יותם בנשלום

Avant la Nuit – Marcel Proust (1893) תרגום: לי עברון

Traité des Exitants Modernes – Honoré de Balzac (1838) תרגום: לי עברון

Pour Une Nuit d’Amour – Emile Zola (1883) תרגום: אחינעם אסתר ברגר

Le Ptocurateur de Judée – Anatole France (1902) תרגום: מיכל שליו

היו זמנים בארגנטינה / אנדרס נאומן

היו זמנים בארגנטינה

אנדרס נאומן, יליד ארגנטינה, שהיגר עם משפחתו לספרד בהיותו כבן ארבע-עשרה, מספר על ילדותו במולדתו, על דמויות במשפחתו ארבעה דורות אחורה, ועל האקלים הפוליטי ההפכפך שהכתיב במידה רבה את חייהם.

כצפוי ממי שכתב את "לדבר לעצמנו", הכתיבה של נאומן חדה ורגישה, ומצליחה להחיות דמויות ותקופה. לעומת "לדבר לעצמנו", "היו זמנים בארגנטינה" אינו מספר סיפור רציף, אלא מורכב מתמונות מעורבבות, מבנה שמבחינתי מהווה חיסרון. כל פרק בפני עצמו מתרכז באפיזודה או בדמות, אך העדר הרצף הסיפורי, הקפיצות מן הביוגרפיה המשפחתית אל פרקי ההתבגרות, מבלבל ומקשה להתחבר אל ההתרחשויות. בשלב מסוים חשבתי שעדיף עבורי להתייחס אליו כאל קובץ סיפורים, ומצאתי שהם ברובם מעניינים מאוד, אך משובצים ביניהם קטעים טריוויאלים ובנאלים, בעיקר זכרונות ילדות, שיכלו להשאר בחוץ.

משפחתו של נאומן מרובת שורשים, גרמנים ויהודים מצד האב, צרפתים וספרדים מצד האם. לחלקם סיפור חיים מרתק, שאולי כדאי היה להרחיבו, בעיקר לדורות המוקדמים שחוו הגירה והסתגלות למולדת חדשה. סבתו בלנקה, שהותירה אחריה מכתב ביוגרפי, טעתה באחד המקומות במכתבה בין השפות של שתי מולדותיה, ונאומן כותב כי "הקו הכחול הכפול של המחיקה עדיין נראה בבירור; הוא אינו מצליח לכסות לחלוטין את בלבול המולדות, המוזיקות והמלים שכולנו עשויים מהם". עצוב ואירוני ששלושה דורות אחריה נאלצו צאצאיה לנטוש את הארץ בה השתרשה, ולמצוא לעצמם מולדת חדשה. רשימת הדמויות בסופו של הספר (אולי עדיף היה לכלול אותה בפתיחה בתצוגה של אילן יוחסין) כוללת קרוב לארבעים איש, על כולם מסופר בספר. אני מניחה שחלק מן הריחוק שלי מן הספר נבע מן הריבוי הזה. נאומן עצמו סבור, כמובן, שכולם ראויים לאזכור מפורט, ומכוון לכך כשהוא מציע, לאור שני מקרים בהם בחרו לעצמם אבותיו להחליף את שמם מטעמים שונים, כי "נוהג החלפת השמות של בניה [של המשפחה] מעיד אולי על יעודם לשמש כדמויות".

לטעמי, הפרקים הטובים ביותר בספר הם המסיימים אותו, ובהם מתוארת הקריעה מן המוכר והאהוב לקראת המעבר אל הלא-נודע. נאומן מתמצת זאת כך: "ארגנטינה הועמדה למכירת חיסול. גם הבית שלנו". עניינו אותי במיוחד הפרקים שעסקו באקלים הפוליטי הכאוטי ובתוצאותיו. הפרק המתאר קונצרטים, שארגנו הוריו בבתי כלא ובמחלקות פסיכיאטריות וסיעודיות, מיוחד. נהניתי מאוד מפרקים שהובאו בשם אומרם כקול שלוח מן העבר – המכתב של סבתא בלנקה והמכתב המוקלט של דודה-רבתא דֶליה.

בשורה התחתונה: גיבוש סיפורי היה, לדעתי, מועיל ליצירה. אך גם כך, כפי שהוא, "היו זמנים בארגנטינה" מביא בפני הקורא פרקי חיים מעניינים, כתובים בחיות רבה ובנאמנות.

Una Vez Argentina – Andrés Neuman

תשע נשמות

2019 (2003)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

אהבה לכל החיים / סרחיו ביסיו

241371

על כריכת ספר אחר של סרחיו ביסיו, "עשרה ימים ברה", צוטטה האמירה, "ביסיו לא מנסה להראות כמה הוא טוב: הוא פשוט טוב", ובסקירה שכתבתי על הספר הגבתי, טיפה בציניות, ב"תנסה". אני לא יודעת אם בשתי הנובלות שב"אהבה לכל החיים" הוא מנסה, אבל אין ספק שהוא מצליח באופן מרשים.

הנובלה הנושאת את שם הספר מסופרת מפיו של ברונו, אחת הצלעות במשולש אהבה, שנוצר בתקופת הנעורים, והשפעתו לא פגה גם בשנים שאחר-כך. שתי הצלעות הנוספות הן לאלו, מנהיג הבנים בבית הספר וחברו של ברונו, וליסה, נערה חדשה בעיירה, כריזמטית ושונה, שתחילה ערערה על עמדת המנהיגות של לאלו, ותוך זמן קצר הפכה לבת זוגו. ברונו הוא במידה מסוימת הצלע החלשה במשולש: לאלו וליסה אוהבים אותו, אך המחויבות לאהבה לכל החיים היא נחלת שניהם בלבד, והוא נותר במידה רבה בצד. ואולי דווקא לאלו הוא החלש בין השלושה בשל התאהבותו הנואשת. מכל מקום, מערכת היחסים בין השלושה, הנעה בין נאמנות לבגידה, בין זכרון לשיכחה, ובין תמימות לתחכום, מתוארת ברגישות, ובצמצום תיאורי מעמיק. רוח הנעורים נתפסת במדויק, וכמוה גם תבונת הבגרות ותוגת ההחמצה.

הנובלה השניה, "ציניות", עוסקת גם היא, בין השאר, באהבה בין שני ילדים, אך אופיה שונה לגמרי. הציניות שבשם הנובלה אמנם מיוחסת בגוף היצירה לילדה רוסיו – היא היתה הילדה הכי צינית שהוא הכיר, אפילו ההורים שלה הודו פעם שרוסיו "קצת חמוצה" – אבל ציניות היא גם סגנונה של הנובלה מן המשפט הראשון ועד האחרון. ביסיו קורע לגזרים את המסכות שעוטים המבוגרים בסיפור, שם ללעג את העמדות הפנים היוצרות את הסביבה בה גדלים רוסיו בת השתים-עשרה ואלברו בן החמש-עשרה, ואינו חוסך את שבטו גם מן הצעירים. על הוריה של רוסיו הוא כותב, "הם היו משכילים, מלומדים. לפעמים אפילו אינטליגנטים". אלברו מתואר כ"הספונטני הרגיש… יש לו תכונות של הטיפוס המתעניין, אבל הוא לעולם אינו מעניין. הוא בעיקר מגעיל". וכן הלאה. על הרקע המבלבל הזה מגששת רוסיו את דרכה אל אלברו, ומסתבר שההתיחסות אליה כצינית לוקה אף היא בציניות. כמו הנובלה הראשונה, גם זו ניחנה ברגישות ובצמצום.

קראתי את הספר בהנאה רבה, הגעתי לסוף וחזרתי לקרוא שוב. בהחלט מומלץ.

Un Amor para Toda la Vida – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2018 (2011, 2012)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

טיולי יום א' של ז'אן דזר / ז'אן דה לה ויל דה מירמון

tiuley_master

ז'אן דזר הוא גבר צעיר יליד עיר גדולה בדרום מערב צרפת, המתגורר כעת בפריז. בכל ימות השבוע הוא משמש בתפקיד אפור וחדגוני בשרות הציבורי, ומחכה לימי א', כי יום ראשון הוא לז'אן דזר כל חייו. בימי א' הוא משוטט ותועה ברחובות העיר, קורא שלטי עסקים ומהרהר בשמות בעליהם. אלה הן ההנאות שלו, ומי אנו שנלין.

ז'אן דה לה ויל דה לה מירמון העניק לגיבורו את שמו הפרטי וכמה מקורות חייו. ז'אן הספרותי הוא טיפוס פסיבי, לחלוטין בלתי שאפתן. ז'אן הסופר כותב עליו כי "החיים הם בעיניו אולם המתנה לנוסעים במחלקה השלישית", וכי "הוא הבין שלא יוכל למנות את הכוכבים. לכן, בלית ברירה, הוא מסתפק במניית פנסי הרחוב שעל הנהר בערבים של שעמום". גם כשהוא מחליט באחד מימי א' לשבור שגרה ולהתנסות במה שיש לפריז להציע, הוא מניח לעלוני פרסום, שנדחפו לידיו ברחוב, להכתיב את מהלך יומו. בשונה מהסופר, שהתגייס ב-1914 למרות אי-כשירותו, ונהרג מספר חודשים לאחר שהספר ראה אור, ז'אן הספרותי בוחר בחיים, אם כי בחירה היא מילה אקטיבית מדי במקרה שלו. הוא נגרר הלאה כי הוא ידע שבתוך המון האדם הוא בר-תחליף, ושאינו יכול למות מוות של ממש.

באחרית דבר מציע המו"ל אוריאל קון פרשנות, המציגה את ז'אן דזר כנציגם של אלה שרואים את העולם משתנה לעיניהם, ואינם מסוגלים להתמודד עם הקונפליקט שבין השינוי החיצוני לקבעון שבתוכם, בין מהירותה של המודרנה לאיטיות של עולמם הישן. התערוכה העולמית נערכה בפריז כעשרים שנה קודם לכן, והציגה בין השאר את מגדל אייפל, הגבוה ביותר בעולם (אז ולמשך ארבעים שנה), את תאורת החשמל ואת הפונוגרף של אדיסון, ועוד חידושים טכנולוגיים (וגם, וזה אינו קשור לעניינינו, "כפר כושי", גן חיות אנושי ובו ארבע-מאות אפריקאים), כך שעל רקע התקופה הפרשנות הזו תקפה. מכיוון שהסופר עומד על אופיו של גיבורו – הסבלנות וההכנעה שבנפשו, הצניעות של תשוקותיו, הרפיון הנוגה של דמיונו – אני סבורה שז'אן היה מי שהוא גם בתקופה אחרת. הספר הוא, בעיני, תיאורם של בני אדם מן השורה, כלואים במעגלות חייהם, מתקשים להשתלב בזרם החיים התוסס, ובמה שיש לו להציע למי שיושיט ידו לקחת.

יש להודות שהיה לי קצת קשה לכתוב סקירה על הספר. הוא כתוב נפלא ומתורגם מצוין, וחבל לוותר אף על אחד משפע הציטוטים המקסימים שהוא מציע. תוך כדי כתיבה קראתי אותו פעם נוספת, ולמרות שפסיביות וכניעות מעוררות בי אי-נחת, לבי יצא אל ז'אן.

הספר כולל שני סיפורים קצרים מפרו עטו של מירמון, "היסעורים" בתרגומו של עמיר מרקסמר ו"הסערה" בתרגומה של מיכל שליו, שניהם מדגימים את כושר התיאור היפיפה של הסופר.

מומלץ בהחלט.

מנגינת התערוכה העולמית, גלי הדנובה מאת המלחין יוסיף איוונוביץ'

 

Les Dimanches de Jean Dézert – Jean de la Ville de Mirmont

תשע נשמות

2016 (1914)

תרגום מצרפתית: הדר קלונובר