על פרות ואנשים / אנה פאולה מאיה

אדגר וילסון עובד כמהמם פרות בבית מטבחיים. בלב רחום הוא מסמן צלב על מצחה של הפרה, מכוון היטב את פטישו אל מרכז הצלב, וחובט בחוזקה. כשהחיה קורסת, נפתחת דלת צדדית, והיא מועברת לתחנה הבאה, לעריפת ראשה ולחיתוכה. הפרה הבאה כבר ממתינה לתורה. "טמא וקביל מוסרית", כך מרגיש אדגר כלפי עצמו. הוא אינו גאה בעבודתו, אבל לדעתו, מכיוון שמישהו צריך לעשות אותה, מוטב שיהיה זה הוא, המרחם על קורבנותיו. אדגר הוא דמות מורכבת: לרגעים נדמה שהוא ראוי להערכה, לרגעים הוא מקפיא דם. הוא אינו מסוגל לשקר, אבל הוא מסוגל לרצוח. כשהוא נשאל על ידי מבקרים אחוזי חלחלה בבית המטבחיים אם הוא מרגיש כרוצח, הוא משיב בשלווה, "כן".

תעשית הבשר היא נושא הספר. בעל המקום אדיש במידה שווה כלפי החיות וכלפי הפועלים, ועיניו רק לרווח. אחד הפועלים נהנה לראות את בעלי החיים מתענים לפני מותם. פועל זקן מוכן לעשות כל עבודה, ובלבד שירגיש נחוץ. אחר עושה את ההכרחי כדי להתפרנס. נדמה שהעבודה במקום מושכת אליה בעיקר אנשים מעוותים רוחנית. עניי הסביבה מתחננים לקבל בשר חיות מתות, שנפסל ליצור. הטבע המפואר הולך ומזדהם. מפעלים ליצור המבורגרים מתרחבים בסביבה, והדרישה לבשר הולכת וגדלה.

לפרות הנואשות נמאס. אדגר מבחין כי התנהלותן השגרתית משתבשת, ובאקט של מחאה אחדות מהן נוטלות את גורלן בידיהן. באחרית דבר מעניינת מוצא רון דהן בהיבט זה מקבילות בין ספרה של אנה פאולה מאיה לסיפורו של שלום עליכם, "ספר הכפרות", שבו התרנגולות, שהשלימו עם גורלן כמאכל, מתקוממות נגד מנהג הכפרות.

סוגית אכילת הבשר מעוררת דיונים סוערי רגשות. אפשר לטעון כי בעלי חיים אוכלים בעלי חיים, ובני האדם אינם יוצאים מכלל זה; ואפשר לטעון את ההפך, שהרי ניתנו לבני האדם אפשרות הבחירה והיכולת לייצר מזון אחר. יש המשווים את תעשית הבשר למחנות ריכוז, ויש הרואים בה כורח. יש הטוענים שבעלי חיים אינם סובלים כבני אדם, ויש הגורסים כי דין אחד לכולם. כך או כך, למעט יחידים, איש אינו רוצה להיות זה שמחזיק בפטיש, והמסקנה אליה מוליכה הסופרת חד-משמעית: "אנשים שאוכלים יש בשפע, והם אוכלים ולעולם לא שבעים. כולם אנשי דם, אלה שהורגים ואלה שאוכלים. איש אינו חף מפשע".

"על פרות ואנשים" הוא ספר ברוטלי בזכות ישירותו, ולמרות, ואולי בגלל, שפתו היבשה. הוא ממוקד מטרה, אבל נקרא רוב הזמן כפרוזה ולא כמניפסט. הסופרת קיבצה אל תוך הספר הצנום מספר סיפורי חיים בלתי שגרתיים ומספר דמויות, המאופינות בבהירות באמצעות קוים בודדים ומדויקים, והתוצאה קריאה מאוד ומצמררת.

De Gados e Homens – Ana Paula Maia

תשע נשמות

2020 (2013)

תרגום מפורטוגזית: מיכל שליו

חמישייה צרפתית / ורן, פרוסט, בלזק, זולא, פרנס

"חמישיה צרפתית", כשמו, מכנס יחד חמישה סיפורים שנכתבו בידי סופרים צרפתים. למרות שראו אור לפני שנים רבות (בין 1838 ל-1902), בכל אחד מהם יש זוית מיוחדת, ההופכת אותו רלוונטי, או למצער מעניין לקריאה, גם לקורא בן ימינו.

הותיק מכולם הוא "הממריצים המודרניים" מאת אונורה דה בלזק. למעשה, אין זה סיפור, אלא מאמר דעה, שבו חוזה בלזק את התדרדרותם של בני האדם כתוצאה מהתמכרות לחומרים מזיקים. החומרים שמפניהם הוא מזהיר הם אלכוהול, סוכר, תה, קפה וטבק. יש להודות שהמאמר שטחי למדי, אולי בשל ידע מוגבל של הכותב או של תקופתו, אבל הבלחי ההומור של בלזק מהנים. במאמר מוסגר אספר שהפרק הנלהב העוסק בקפה הזכיר לי בקשר אסוציאטיבי את קנטטת הקפה של באך, אחד היצירות החילוניות הבודדות שלו, שעוסקת אף היא בהתמכרות למשקה.

חזון מסוג אחר מציג ז'ול ורן ב"יום בחיי עיתונאי אמריקני ב-2889". במבטו המרחיק אלף שנים אל העתיד הוא מנבא את כוחה הכל-יכול של העיתונות, ומונה שורה ארוכה של חידושים טכנולוגיים. לצד הטלפון, שהיה מוצר חדש בתקופתו, הוא חוזה את הטלפוטו, הוא מתאר שיחת ועידה בין-יבשתית, מדמיין העברת מידע שאינה מבוססת נייר ודפוס, ואף מבשר את המצאת המחשב, או בלשונו פסנתר אלקטרו-חישובי. בהומור מעודן הוא מציין כפנטזיה את האפשרות לרפא נזלת, או להחזיר לאחור את הגלגל ולשקם את אמנות הציור שנזנחה בשל הצילום. נדמה שאין גבולות לדמיונו של ורן, אך אפילו הוא לא יכול היה לנבא את קצב ההתפתחות המעריכי של הטכנולוגיה, ומה שתיאר לעצמו כחדשני בסוף האלף השלישי נחשב מיושן כבר בימינו.

אנטול פרנס, בסיפור האחרון כרונולוגית, "נציב יהודה", מרחיק את עדותו אל העבר, ונותן את הבמה לפונטיוס פילאטוס, שקנה את מקומו בהיסטוריה כשדן את ישו לצליבה. יחד עם חבר ותיק הוא דן באופיו של העם היהודי ובשיטת הממשל הרומי. את ישו הוא אינו זוכר.

הסיפור הקצר מכולם הוא של מרסל פרוסט, "לפני הלילה". ידידה של המספר מתוודה בפניו על קשר אהבה לסבי, ונתלית בדבריו לפיהם "אין זה מוסרי פחות – ליתר דיוק, אין זה בלתי מוסרי יותר – שאשה תמצא עונג בזרועות אשה אחרת מאשר בזרועות בריה בת מין אחר". פרוסט, כרגיל, כותב בצמצום וברגש, והסיפור דיבר אלי בעיקר משום שבימים אלה אני קוראת את הביוגרפיה של קולט, ידידתו של הסופר, שקיימה קשרים לסביים והטרוסקסואלים גם יחד. לא יכולתי שלא לתהות כיצד התנהלו שיחותיהם.

אהבתי מכולם את סיפורו של אמיל זולא, "בעבור לילה אחד של אהבה", שגיבורו, גבר חסר ביטחון וחסר כישורים חברתיים, נסחף באהבתו אל שכנתו האריסטוקרטית הבזה לו. עד כמה ירחיק לכת כדי לממש את אהבתו, ומה יעלה בגורלו אם אכן יצליח לממש אותה? זולא מוליך את גיבורו אל שיא דרמטי בלתי צפוי אך משכנע.

כשכתבתי על "רביעיה אנגלוסקסית" הבעתי את דעתי שקשה לפספס עם מבחר סיפורים מאת היוצרים הדגולים המיוצגים באוסף. אמירה זו תופסת גם כאן, אם כי באוסף הצרפתי בחירת היצירות פחות "ספרותית", ויותר מתבדרת לסוגות שונות. יותם בנשלום ולי עברון, שהיו שותפים לתרגום "רביעיה אנגלוסקסית", השתתפו גם בתרגום הקובץ הצרפתי, ועשו עבודה יפה יחד עם אחינעם אסתר ברגר ומיכל שליו.

מעניין ומומלץ.

תשע נשמות

2019

The Day of an American Journalist in 2889 – Jules Vernes (1889) תרגום: יותם בנשלום

Avant la Nuit – Marcel Proust (1893) תרגום: לי עברון

Traité des Exitants Modernes – Honoré de Balzac (1838) תרגום: לי עברון

Pour Une Nuit d’Amour – Emile Zola (1883) תרגום: אחינעם אסתר ברגר

Le Ptocurateur de Judée – Anatole France (1902) תרגום: מיכל שליו

היו זמנים בארגנטינה / אנדרס נאומן

אנדרס נאומן, יליד ארגנטינה, שהיגר עם משפחתו לספרד בהיותו כבן ארבע-עשרה, מספר על ילדותו במולדתו, על דמויות במשפחתו ארבעה דורות אחורה, ועל האקלים הפוליטי ההפכפך שהכתיב במידה רבה את חייהם.

כצפוי ממי שכתב את "לדבר לעצמנו", הכתיבה של נאומן חדה ורגישה, ומצליחה להחיות דמויות ותקופה. לעומת "לדבר לעצמנו", "היו זמנים בארגנטינה" אינו מספר סיפור רציף, אלא מורכב מתמונות מעורבבות, מבנה שמבחינתי מהווה חיסרון. כל פרק בפני עצמו מתרכז באפיזודה או בדמות, אך העדר הרצף הסיפורי, הקפיצות מן הביוגרפיה המשפחתית אל פרקי ההתבגרות, מבלבל ומקשה להתחבר אל ההתרחשויות. בשלב מסוים חשבתי שעדיף עבורי להתייחס אליו כאל קובץ סיפורים, ומצאתי שהם ברובם מעניינים מאוד, אך משובצים ביניהם קטעים טריוויאלים ובנאלים, בעיקר זכרונות ילדות, שיכלו להשאר בחוץ.

משפחתו של נאומן מרובת שורשים, גרמנים ויהודים מצד האב, צרפתים וספרדים מצד האם. לחלקם סיפור חיים מרתק, שאולי כדאי היה להרחיבו, בעיקר לדורות המוקדמים שחוו הגירה והסתגלות למולדת חדשה. סבתו בלנקה, שהותירה אחריה מכתב ביוגרפי, טעתה באחד המקומות במכתבה בין השפות של שתי מולדותיה, ונאומן כותב כי "הקו הכחול הכפול של המחיקה עדיין נראה בבירור; הוא אינו מצליח לכסות לחלוטין את בלבול המולדות, המוזיקות והמלים שכולנו עשויים מהם". עצוב ואירוני ששלושה דורות אחריה נאלצו צאצאיה לנטוש את הארץ בה השתרשה, ולמצוא לעצמם מולדת חדשה. רשימת הדמויות בסופו של הספר (אולי עדיף היה לכלול אותה בפתיחה בתצוגה של אילן יוחסין) כוללת קרוב לארבעים איש, על כולם מסופר בספר. אני מניחה שחלק מן הריחוק שלי מן הספר נבע מן הריבוי הזה. נאומן עצמו סבור, כמובן, שכולם ראויים לאזכור מפורט, ומכוון לכך כשהוא מציע, לאור שני מקרים בהם בחרו לעצמם אבותיו להחליף את שמם מטעמים שונים, כי "נוהג החלפת השמות של בניה [של המשפחה] מעיד אולי על יעודם לשמש כדמויות".

לטעמי, הפרקים הטובים ביותר בספר הם המסיימים אותו, ובהם מתוארת הקריעה מן המוכר והאהוב לקראת המעבר אל הלא-נודע. נאומן מתמצת זאת כך: "ארגנטינה הועמדה למכירת חיסול. גם הבית שלנו". עניינו אותי במיוחד הפרקים שעסקו באקלים הפוליטי הכאוטי ובתוצאותיו. הפרק המתאר קונצרטים, שארגנו הוריו בבתי כלא ובמחלקות פסיכיאטריות וסיעודיות, מיוחד. נהניתי מאוד מפרקים שהובאו בשם אומרם כקול שלוח מן העבר – המכתב של סבתא בלנקה והמכתב המוקלט של דודה-רבתא דֶליה.

בשורה התחתונה: גיבוש סיפורי היה, לדעתי, מועיל ליצירה. אך גם כך, כפי שהוא, "היו זמנים בארגנטינה" מביא בפני הקורא פרקי חיים מעניינים, כתובים בחיות רבה ובנאמנות.

Una Vez Argentina – Andrés Neuman

תשע נשמות

2019 (2003)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

אהבה לכל החיים / סרחיו ביסיו

על כריכת ספר אחר של סרחיו ביסיו, "עשרה ימים ברה", צוטטה האמירה, "ביסיו לא מנסה להראות כמה הוא טוב: הוא פשוט טוב", ובסקירה שכתבתי על הספר הגבתי, טיפה בציניות, ב"תנסה". אני לא יודעת אם בשתי הנובלות שב"אהבה לכל החיים" הוא מנסה, אבל אין ספק שהוא מצליח באופן מרשים.

הנובלה הנושאת את שם הספר מסופרת מפיו של ברונו, אחת הצלעות במשולש אהבה, שנוצר בתקופת הנעורים, והשפעתו לא פגה גם בשנים שאחר-כך. שתי הצלעות הנוספות הן לאלו, מנהיג הבנים בבית הספר וחברו של ברונו, וליסה, נערה חדשה בעיירה, כריזמטית ושונה, שתחילה ערערה על עמדת המנהיגות של לאלו, ותוך זמן קצר הפכה לבת זוגו. ברונו הוא במידה מסוימת הצלע החלשה במשולש: לאלו וליסה אוהבים אותו, אך המחויבות לאהבה לכל החיים היא נחלת שניהם בלבד, והוא נותר במידה רבה בצד. ואולי דווקא לאלו הוא החלש בין השלושה בשל התאהבותו הנואשת. מכל מקום, מערכת היחסים בין השלושה, הנעה בין נאמנות לבגידה, בין זכרון לשיכחה, ובין תמימות לתחכום, מתוארת ברגישות, ובצמצום תיאורי מעמיק. רוח הנעורים נתפסת במדויק, וכמוה גם תבונת הבגרות ותוגת ההחמצה.

הנובלה השניה, "ציניות", עוסקת גם היא, בין השאר, באהבה בין שני ילדים, אך אופיה שונה לגמרי. הציניות שבשם הנובלה אמנם מיוחסת בגוף היצירה לילדה רוסיו – היא היתה הילדה הכי צינית שהוא הכיר, אפילו ההורים שלה הודו פעם שרוסיו "קצת חמוצה" – אבל ציניות היא גם סגנונה של הנובלה מן המשפט הראשון ועד האחרון. ביסיו קורע לגזרים את המסכות שעוטים המבוגרים בסיפור, שם ללעג את העמדות הפנים היוצרות את הסביבה בה גדלים רוסיו בת השתים-עשרה ואלברו בן החמש-עשרה, ואינו חוסך את שבטו גם מן הצעירים. על הוריה של רוסיו הוא כותב, "הם היו משכילים, מלומדים. לפעמים אפילו אינטליגנטים". אלברו מתואר כ"הספונטני הרגיש… יש לו תכונות של הטיפוס המתעניין, אבל הוא לעולם אינו מעניין. הוא בעיקר מגעיל". וכן הלאה. על הרקע המבלבל הזה מגששת רוסיו את דרכה אל אלברו, ומסתבר שההתיחסות אליה כצינית לוקה אף היא בציניות. כמו הנובלה הראשונה, גם זו ניחנה ברגישות ובצמצום.

קראתי את הספר בהנאה רבה, הגעתי לסוף וחזרתי לקרוא שוב. בהחלט מומלץ.

Un Amor para Toda la Vida – Sergio Bizzio

תשע נשמות

2018 (2011, 2012)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

טיולי יום א' של ז'אן דזר / ז'אן דה לה ויל דה מירמון

ז'אן דזר הוא גבר צעיר יליד עיר גדולה בדרום מערב צרפת, המתגורר כעת בפריז. בכל ימות השבוע הוא משמש בתפקיד אפור וחדגוני בשרות הציבורי, ומחכה לימי א', כי יום ראשון הוא לז'אן דזר כל חייו. בימי א' הוא משוטט ותועה ברחובות העיר, קורא שלטי עסקים ומהרהר בשמות בעליהם. אלה הן ההנאות שלו, ומי אנו שנלין.

ז'אן דה לה ויל דה לה מירמון העניק לגיבורו את שמו הפרטי וכמה מקורות חייו. ז'אן הספרותי הוא טיפוס פסיבי, לחלוטין בלתי שאפתן. ז'אן הסופר כותב עליו כי "החיים הם בעיניו אולם המתנה לנוסעים במחלקה השלישית", וכי "הוא הבין שלא יוכל למנות את הכוכבים. לכן, בלית ברירה, הוא מסתפק במניית פנסי הרחוב שעל הנהר בערבים של שעמום". גם כשהוא מחליט באחד מימי א' לשבור שגרה ולהתנסות במה שיש לפריז להציע, הוא מניח לעלוני פרסום, שנדחפו לידיו ברחוב, להכתיב את מהלך יומו. בשונה מהסופר, שהתגייס ב-1914 למרות אי-כשירותו, ונהרג מספר חודשים לאחר שהספר ראה אור, ז'אן הספרותי בוחר בחיים, אם כי בחירה היא מילה אקטיבית מדי במקרה שלו. הוא נגרר הלאה כי הוא ידע שבתוך המון האדם הוא בר-תחליף, ושאינו יכול למות מוות של ממש.

באחרית דבר מציע המו"ל אוריאל קון פרשנות, המציגה את ז'אן דזר כנציגם של אלה שרואים את העולם משתנה לעיניהם, ואינם מסוגלים להתמודד עם הקונפליקט שבין השינוי החיצוני לקבעון שבתוכם, בין מהירותה של המודרנה לאיטיות של עולמם הישן. התערוכה העולמית נערכה בפריז כעשרים שנה קודם לכן, והציגה בין השאר את מגדל אייפל, הגבוה ביותר בעולם (אז ולמשך ארבעים שנה), את תאורת החשמל ואת הפונוגרף של אדיסון, ועוד חידושים טכנולוגיים (וגם, וזה אינו קשור לעניינינו, "כפר כושי", גן חיות אנושי ובו ארבע-מאות אפריקאים), כך שעל רקע התקופה הפרשנות הזו תקפה. מכיוון שהסופר עומד על אופיו של גיבורו – הסבלנות וההכנעה שבנפשו, הצניעות של תשוקותיו, הרפיון הנוגה של דמיונו – אני סבורה שז'אן היה מי שהוא גם בתקופה אחרת. הספר הוא, בעיני, תיאורם של בני אדם מן השורה, כלואים במעגלות חייהם, מתקשים להשתלב בזרם החיים התוסס, ובמה שיש לו להציע למי שיושיט ידו לקחת.

יש להודות שהיה לי קצת קשה לכתוב סקירה על הספר. הוא כתוב נפלא ומתורגם מצוין, וחבל לוותר אף על אחד משפע הציטוטים המקסימים שהוא מציע. תוך כדי כתיבה קראתי אותו פעם נוספת, ולמרות שפסיביות וכניעות מעוררות בי אי-נחת, לבי יצא אל ז'אן.

הספר כולל שני סיפורים קצרים מפרו עטו של מירמון, "היסעורים" בתרגומו של עמיר מרקסמר ו"הסערה" בתרגומה של מיכל שליו, שניהם מדגימים את כושר התיאור היפיפה של הסופר.

מומלץ בהחלט.

מנגינת התערוכה העולמית, גלי הדנובה מאת המלחין יוסיף איוונוביץ'

 

Les Dimanches de Jean Dézert – Jean de la Ville de Mirmont

תשע נשמות

2016 (1914)

תרגום מצרפתית: הדר קלונובר

 

אוריקה / קלייר דה דוראס

מושל סנגל הביט בעבדים שהועלו על ספינה כדי לשגרם מעבר לים. רחמיו נכמרו על יתומה בת שנתים. הוא קנה אותה, וכשהגיע לצרפת העניק אותה כמתנה למדאם דה ב', דודתו. התינוקת, אוריקה, היתה מאושרת אצל אשת חסדה, זכתה לתפנוקים, והתחברה עם נכדיה של אשת חסדה. עובדת היותה השחורה היחידה לא גרמה לה לחוש נבדלת מן האחרים סביבה. כך עד שהגיעה לגיל חמש-עשרה, אז שמעה במקרה שיחה שאימללה אותה: "למי תשיאי אותה, עם השכל שיש לה והחינוך שהענקת לה? מי ירצה להתחתן עם כושית? […] אוריקה לא מילאה את יעודה: היא חדרה לחברה ללא רשות, והחברה תתנקם בה".

מודעותה של אוריקה לחריגותה, להיותה דחויה בגלל צבע עורה, למעמדה כמייצגת לא את עצמה אלא את שחורים כולם, מאמללת אותה. את צבעה אין לה אפשרות להסתיר, ודעתה על עצמה מושפעת מארועים חיצוניים: בעקבות מרד העבדים בהאיטי היא רואה בעצמה נציגה של ברברים ורוצחים. אירוני שדווקא בתקופה בה מדובר על חרות, שוויון ואחווה לכל, היא מתחרטת שלא נמכרה לעבדות: אמנם היתה עובדת בפרך, אך היתה לה אפשרות להקים משפחה, ליהנות מאהבתו של ילד. אהבה נכזבת מעמיקה את שברון ליבה, ובריאותה מידרדרת. בפתח הספר אנו פוגשים אותה במנזר, כאן בחרה לחיות, מנסה להתגבר על אובדן אושרה באמצעות ריחוק מן החברה.

סיפורה של אוריקה מבוסס על מקרה שקרה, אך בעוד אוריקה האמיתית הלכה לעולמה בהגיעה לגיל שש-עשרה, אוריקה הספרותית חצתה את הסף מילדות לבגרות עם המוּדעוּת הנלווית לכך.

"אוריקה" כתוב בפשטות, עלילתו אינה משופעת בארועים, אך פרטיו ראויים לתשומת לב, שכן הם מכילים תפיסות עולם מעניינות ומורכבות הן של אוריקה והן של מדאם דה ב', המייצגת את החברה הגבוהה בצרפת בתקופה רבת התהפוכות של המהפכה. רעות בן יעקב מתיחסת לכל אלה באחרית דבר מרתקת (למרות הקישור הפופוליסטי לשאלת גירוש הפליטים האפריקאים מישראל). זהו ספר קצר אך עמוק על זהות עצמית ועל דעות קדומות, רלוונטי בזמננו כמו ב-1823, השנה בה נכתב.

Ourika – Claire de Duras

תשע נשמות

2018 (1823)

תרגום מצרפתית: מיכל שליו

הצבוע המאושר / מקס בירבום

ספוילרים בסקירה

כותרת משנה: אגדה לאנשים עייפים

לורד ג'ורג' הֶל, אציל בריטי מושחת, חי חיי הוללות ורמאות, מבלי להתחשב ברגשותיהם ובצרכיהם של אחרים. ערב אחד נופלות עיניו על ג'ני מיר, שחקנית בתיאטרון, והוא מתאהב. בו במקום הוא כורע על ברך ומבקש את ידה, אך ג'ני, שעומדת על טיבו, דוחה אותו: " לאיש שפניו כפני הקדושים, לו אתן את אהבתי". לורד הל רוכש מסכה של קדוש, מציג את עצמו בפני ג'ני כג'ורג' הֶבֵן, וכובש את לבה. בשונה מדוריאן גריי, שהספר אודותיו פורסם שבע שנים קודם לכן, בסיפור שלפנינו דרכיהם של האדם ושל היצירה לא נפרדו. השינוי שהלורד עובר – והרמז המַטרים לכך הוא שינוי שמו מהֶל (גיהינום) להֶבֵן (גן עדן) – מחלחל מן המסכה החיצונית אל נפשו פנימה. במהרה לא יזדקק לה.

היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? על פי הסיפור נראה כי הדבר אפשרי. מצד שני, מקס בירבום הגדיר את הסיפור כאגדה, וככזו היא אוטופית, דמיונית. מצד שלישי, הוא ייעד אותו לאנשים עייפים, אנשים שעייפו מרוע, מספקנות, מסוף טרגי, ולהם הוא מעניק אלטרנטיבה מנחמת, אפשרית או מדומינת. האם יכול שינוי חיצוני להפוך לפנימי? היש בכוחה של האהבה לשנות את אופיו של המאוהב? האם ניתן לכפר על חטאי העבר? כל השאלות האלה ועוד עולות מן הסיפור, ונראה לי כי בעיקר בשלהן זכה להכרה בזמנו ולתחיה בימינו.

בשורה התחתונה: חומר למחשבה.

The Happy Hypocrite – Max Beerbohm

תשע נשמות

2018 (1897)

תרגום מאנגלית: מיכל שליו

ביבליומאניה / פלובר, אוזאן, מנגל

"ביבליומאניה" הוא קובץ של שלוש יצירות קצרות שעניינן אהבת ספרים. שתים מן היצירות הן סיפורים, והשלישית היא רשימת הערות בנושא קריאה.

הסיפור הראשון, "קץ הספרים", נכתב על ידי אוקטב אוזאן ב-1901, ומתאר מפגש של אינטלקטואלים המנסים לנבא את עתידו של העולם. המספר, אספן ספרים, מתבקש על ידי חבריו לדמיין את גורלם של הספרים המודפסים. משעשע לקרוא למעלה ממאה שנה אחרי שהדברים נכתבו נבואות שנאמרות גם היום, ומטילות ספק ביכולתם של ספרי הנייר לשרוד. הכותב סבור שהקורא יעדיף תמיד האזנה על פני קריאה, בעיקר משום שהקריאה מחייבת מאמץ של העיניים, תנוחות בלתי נוחות, שלא לדבר על ההכרח לחתוך את הדפים ולדפדף: אני מאמין אפוא בהצלחתו של כל דבר שיפעל לטובת הבטלה והאנוכיות של האדם. המעלית הרגה את העליה במדרגות. הפונוגרף ישמיד קרוב לוודאי את בית הדפוס. הוא נותן דרור לדמיונו כשהוא מתאר את התפתחותם של אמצעי ההקלטה וההקראה, ומן הסתם היה משתאה נוכח ההתפתחויות הטכנולוגיות שלא יכול היה להעלות בדעתו באותה תקופה. נקודה מעניינת היא חזונו על המהפך התוכני והערכי שיחול עם שינוי המדיה, כאשר האיכות הקולית של הקריין תהיה נחשבת יותר מן התוכן של הסיפור.

הסיפור השני, "ביבליומאניה", נכתב על ידי גוסטב פלובר ב-1837, כשהיה בן שש-עשרה. גיבורו של הסיפור הוא סוחר ספרים שיעשה הכל כדי לזכות בספר או בכתב-יד שחשק בו. אהבתו אינה נתונה לתכנים, אלא לספרים, לריחם, לצורתם, ותשוקתו לובשת צורה של שגעון לדבר אחד.

"תשע הערות על ספרות וקריאה" מאת הביבליופיל אלברטו מנגל חותמות את הספר. כל אחת ואחת מהן תעורר הזדהות אצל אוהבי קריאה. הנה שלוש מהן על קצה המזלג, הראשונה מתכתבת עם "קץ הספרים", השניה עם "ביבליומאניה", והשלישית גרמה לי לחייך כשחשבתי על ספר מסוים:

כלי הכתיבה ישתנו, צורות הקריאה ישתנו, טכניקות ההוצאה לאור ישתנו – אבל הפעולה הספרותית, ביסודה, לא תשתנה.

לכולנו הזדמן לקנות ספר בגלל הכריכה שלו.

לכל קורא יש ספר שבעיניו הוא מופלא, סודי, שהוא רוצה לשמור לעצמו בלבד, ואם קורה שהספר הזה נעשה פופולרי, מפורסם, הקורא מרגיש נבגד וזנוח, כי כל קורא הוא גם מאהב קנאי.

"ביבליומאניה" מעניק לקורא חובב הספרות והספרים תחושה אינטימית של שיחה מהנה על עולמו בחברת דוברי שפתו. מומלץ.

Bibliomania – Flaubert, Uzanne, Manguel

תשע נשמות

2018 (1837, 1901, 2014)

תרגום מצרפתית ומספרדית: מיכל שליו, אנמרי בארטפלד

טלוויזיה / ז'אן-פיליפ טוסן

אקדמאי בלגי מקבל ממכון מחקר גרמני מלגה לכתיבת מחקר על הצייר טיציאן. הוא עובר לברלין, שולח את בת זוגו ההרה ואת בנו לחופשה, ומפסיק לראות טלויזיה. כן, כך, עם הבשורה הגדולה הזו, נפתח הספר: "הפסקתי לראות טלוויזיה. הפסקתי בבת אחת, לחלוטין, עם כל התכניות, אפילו עם הספורט". תמיד הצהיר שאינו מכור למכשיר, אבל בפועל שם לב שהוא מבלה יותר ויותר שעות בצפיה פסיבית. יום אחד, אחרי הטור דה פראנס, כיבה את הטלויזיה, ולא שב להדליק אותה.

לכאורה, הזמן הפנוי לאחר ניטרול המכשיר מסיח הדעת היה אמור להיות מוקדש למחקר. בפועל, חייו מעתה הם סדרה של עיכובים ושל משיכת זמן, המונעים ממנו לשבת ולכתוב. הוא שוחה, בוהה במוצגים במוזיאון, טס עם טייסת חובבת, יושב בבתי קפה. שכניו מטילים עליו להשקות את העציצים בביתם בעת היעדרם, וגם במשימה זו הוא נוקט סחבת עד שהצמחים מתים. הספר הוא תיעוד של כל רגע מימיו באותה תקופה ושל מחשבותיו. בין שאר מחשבות משוטטות הוא מהרהר גם בעבודתו, אך כשהוא יושב מול הנייר שום דבר אינו קורה. ושוב ושוב הוא מהרהר בטלויזיה, בתרבות שהיא מייצגת, בשטחיותה, באחידות שהיא יוצרת, בהשתלטותה על סדר היום. כשבת זוגו ובנו שבים אליו, גם הטלויזיה חוזרת בעוצמה כפולה.

לא מצאתי טעם בספר. הארועים בחייו של המספר משמימים, ויחסיו עם הטלויזיה, כולל המסרים והמשמעויות שהוא מוצא בהם, והביקורת החברתית המסוימת העולה מהם, שטחיים למדי ואינם מחדשים דבר. הקריאה על חייו המשעממים פשוט שעממה אותי. ציטוט מלה פיגארו, המופיע על הכריכה, קובע כי "כל אחד ימצא בספר הד ליחסיו עם הטלויזיה". לא מצאתי. ולמה שאמצא? למה שיהיו לי יחסים עם מכשיר? לולא היה זה ספר בהוצאת לוקוס, הוצאה שאני מעריכה, הייתי נוטשת.

La Télévision – Jean-Philippe Toussaint

לוקוס

2017 (1997)

תרגום מצרפתית: מיכל שליו

לדבר לעצמנו / אנדרס נאומן

"לדבר לעצמנו" הוא סיפורה של משפחה, המסופר בשלושה קולות. האב מריו, הגוסס בשל מחלה חשוכת מרפא, יוצא עם בנו לנסיעה ארוכה במשאית, ובשובם הוא מקליט עבור הבן את זכרונותיו מן המסע. הבן ליטו, כבן עשר, מספר בזמן אמת את ארועי המסע מנקודת מבטו. האם אלנה, הנותרת בבית, מתארת את שעבר עליה באותם ימים, ואת ההתמודדות עם הימים הקשים עוד יותר שבאו אחר-כך. למרות שהשלושה כרוכים זה בזה, וכל אחד בדבריו מתייחס גם אל שני האחרים, הם בעצם מדברים כל אחד אל עצמו, מסבירים כל אחד לעצמו את שעובר עליו ואת הדרך בה הבין את המציאות והתמודד איתה. בסופו של דבר, עם כל האהבה והקשר הנפשי היציב ביניהם, בכל אחד מהם יש ליבה של בדידות ושל עצמיות, שאותה – במתכוון או מתוך מניע בלתי מודע – הוא אינו חושף בפני האחרים, ומכאן השם שניתן לספר.

ליטו חי את ההווה, מאמין בתמימות של ילד לכל מה שמספרים לו: לאבא היה וירוס והוא עדיין לא התאושש, אבא סובל מאלרגיות ולכן נוטל כדורים. הוא שמח על ההזדמנות לחוות הרפתקה עם אביו, משתאה כמו ילד מן הארועים הקטנים המסעירים אותו בדרך. מריו חי במחשבה על העתיד, שבו הוא עצמו כבר לא יהיה נוכח. חשוב לו – בשל אחריות הורית או בשל חשש מהתפוגגות זכרון היותו – ליצור זכרון משותף לו ולבנו. אלנה, הדמות המורכבת מבין השלושה, חווה את כל הזמנים בעת ובעונה אחת, זוכרת בקושי עבר של בריאות, מתמודדת עם חרדתה מן העתיד, ובעיקר נאחזת בכל כוחה, ובכל האמצעים שברשותה, בשפיות נוכח קשיי ההווה המסתערים עליה.

אנדרס נאומן מעניק לכל דמות אישיות מובחנת וקול משלה. הספר כן מאוד, לפעמים בוטה, אבל כל הזמן מאוד אנושי, עצוב ונוגע. הוא עוסק במספר גדול של נושאים, קטנים כגדולים, וביניהם התמודדות עם מחלה ועם מוות, שקרים שאנו מספרים לאהובינו, יחסים בין דוריים, נאמנות ועוד, ועושה זאת באופן משכנע ומעורר מחשבה. מעבר לשפע התוכני, אהבתי מאוד את הדרך בה ארועים מקבלים ביטוי משלוש זויות שונות, ובכך משרטטים תמונה שלמה. בחרתי כדוגמא את ההתיחסות המשולשת הבאה, שמדגימה גם את סגנונם השונה של שלושת הדוברים:

ליטו: אבא חוזר. הוא מתקרב. הוא מרים לי את הפנים בשתי כפות הידים. ומציע שנשאר לאיזה משקה. משקה! אבא ואני! בבר! בלילה! אני לא מאמין. זה באמת הכי מגניב שיש. אני קם מהכסא. אני מנגב את הסירופ בשרוול, מזדקף, ושנינו הולכים יחד לבר. אבא מזמין ויסקי. אני מזמין פאנטה. עם מלא מלא קרח.

מריו: התחלתי להסתכל על הבחורים בבר, כמה מהם היו צעירים מאוד, ופתאם קלטתי שלעולם לא אראה אותך ככה, בגיל הזה, נשען על הבר, ואז נכנסה בי, לא יודע, מין מתקפת עתיד, חשבתי: טוב, אם אני לא יכול לחכות, אז עכשו, והלכתי והזמנתי אותך למשקה, אני נשבע שהייתי מוכן להסכים למה שלא היית רוצה, ויסקי, טקילה, וודקה, כל דבר, ואתה הזמנת פאנטה, וזה היה נפלא, אולי בשביל זה יצאנו לטיול הזה, לא? כדי לשתות ביחד פאנטה במוטל עם זונות, ואז הכל היה שווה את זה.

אלנה: לפני הקינוח הרמנו כוסית שלושתנו, צחקנו כמו משפחה נורמלית, ומריו מזג לליטו חצי כוס יין. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי אם הוא עשה את זה גם בטיול. לא העזתי לומר שום דבר. שתינו, התבדחנו. נהנינו מהקינוח.

"לדבר לעצמנו" כתוב בפתיחות רבה, ללא שיפוטיות, למעט זו של הדמויות כלפי עצמן, ונושאיו היומיומיים עשויים לגעת בלב ובעצבים החשופים של קוראים רבים. מומלץ.

Hablar Solos – Andres Neuman

תשע נשמות

2017 (2012)

תרגום מספרדית: מיכל שליו