החיים החדשים של סבא נפוליאון / פסקל רוטר

the_life_master

לאונר בן העשר מלווה את סבו נפוליאון בסיבוב האחרון של חייו. בצעירותו היה הסב מתאגרף מצליח. לאחר שהפסיד מסיבות לא ברורות בקרב מכריע החליט לפרוש, ובסיבוב השני של חייו היה נהג מונית, עיסוק שבזכותו הכיר את אשתו ג'וזפין (כן, כן, נפוליאון וג'וזפין…). כשהגיע לגיל שמונים וחמש הכריז שהגיעה העת לסיבוב השלישי, התגרש, אימץ כלב, וחלם בחברת נכדו על הרפתקאות. הוא פתח בשיפוץ נרחב של ביתו ללא עזרת אנשי מקצוע, ובעודו מרקד ברחבי הבית לצלילי שנסונים קלילים וריקניים משנות השבעים, החליק על טפט דביק שהונח על הרצפה, ונאלץ להכיר בפער שבין המוטו שאימץ לחייו – נולד לנַצח – לגוף המזדקן.

בפרקים הראשונים של הספר נדמה שלפנינו עוד ספר על זקן עשוי ללא חת, שמורד במגבלותיו, ואו-טו-טו יוצא דרך החלון ונעלם. נפוליאון, המכונה "קיסר" בפי לאונר, מצטייר כטיפוס עליז, חסר מעצורים, להוט לנצל כל רגע להנאתו, ונדמה לעתים שאכן עתידו לפניו. אבל מה שנדמה תחילה כספר קליל, הופך כבד ורציני יותר בהמשך. סודות ששמר נפוליאון נגלים בהדרגה, והוא נאלץ להכנע לבלתי נמנע.

נפוליאון מהווה ניגוד מוחלט לבנו, אביו של לאונר, איש כספים אפור החי חיי שגרה. הסב מכנה אותו "החילזון הרכרוכי", מאשים אותו בכל דבר רע שקורה בחייו, ובדרך-כלל מאוד מאוכזב ממנו. ללאונר הוא אומר, "משהו בו התקלקל. הייתי צריך לבדוק טוב יותר עם מי הוא מסתובב, להיות סמכותי יותר. למזלי, אתה יצאת מוצלח יותר, מסתבר שהעסק ביש הזה קופץ דור". למען האמת, הנטיה של נפוליאון להשפיל את בנו פוגמת בחיבה הטבעית כלפיו, והלב יוצא אל הבן, שלמרות גילו המתקדם עדיין להוט לזכות בהכרה ובהוקרה מצד אביו. הסבר חלקי להתנהלותו זו של נפוליאון מגיע לקראת סיום הספר, הסבר נוסף אפשר לתלות במודעותו לכך שהוא בעצם תלוי בבן לכל דבר וענין, גם אם הוא מסרב להודות בכך. היחסים בין שלושת הדורות הם מההיבטים המעניינים של הספר.

הקשר בין הסב לנכד הוא במידה רבה בסיס כוחו של הספר. למרות פער הגילים ביניהם הם דוברים באותה שפה, גם רעיונית וגם מעשית. לאונר, שדומה לאביו בתפיסת המציאות שלו יותר מכפי שהוא דומה לסבו, מוכן להעמיד פנים של הרפתקן ושל מורד כדי לרצות את הסב, אותו הוא מעריץ. השניים משלבים בשיחותיהם משפטים באספרנטו, השפה הפרטית שלהם שאיש מלבדם אינו מבין, ולאונר הוא היחיד שבפניו נפוליאון מוכן לחשוף חולשות ולהודות בכשלונות.

עוד פן מושך לב בספר הוא סיפור האהבה בין נפוליאון וג'וזפין, שלמרות שנפרדו רשמית, ולמרות שג'וזפין עברה לישוב מרוחק, קשר הלבבות ביניהם איתן יותר מכפי שנראה לעין. השניים אינם מקיימים קשר ישיר מאז שהתגרשו, אבל הסבתא כותבת ללאונר מכתבים מפורטים על חייה, אולי כאל חוליה מקשרת בינה לבין נפוליאון, תפקיד שהילד אכן יקח על עצמו.

הזיקנה היא מדרך הטבע הנושא המרכזי בספר: הפער הבלתי נסבל שבין צעירות הנפש להזדקנות הגוף, אובדן העצמאות, הזכרון הנחלש, הדילמה בין חיים בבית למעבר לדיור מוגן. כשנפוליאון מגלה שאחרי נפילתו מטפלת בו אחות גריאטרית, הוא מסתער עליה בשאגה: "כן, מדמואזל, הייתי רוצה לדעת מה אני עושה עם שמוקים זקנים! אני לא מבקש ממך את הירח, רק שתכירי בטעות שלך! זה הכל!". עד אחרון ימיו הוא יהיה המתאגרף הנחוש מן הסיבוב הראשון של חייו.

בעטיפה של הומור ושל קפיצות תזזיתיות ממשחק להרפתקה, פסקל רוטר מגיש סיפור רגיש על התמודדותו של גבר מזדקן עם סופו המתקרב, על התבגרותו של ילד בצל התמודדות זו, ועל האהבה והנאמנות המחברות ביניהם. ספר מצחיק ומרגש עד דמעות גם יחד.

Barracuda for Ever – Pascal Ruter

הכורסא

2018 (2016)

תרגום מצרפתית: מיכל אסייג

מודעות פרסומת

התגלית של הוגו קברה / בריאן סלזניק

499342

"התגלית של הוגו קברה" אינו ספר שגרתי. העלילה מסופרת הן במילים והן בציורים (המילים והציורים אינם חילופיים אלה לאלה, אלא מובילים את העלילה לסירוגין). כך, לדוגמא, הספר נפתח בהמלצה מילולית לעקוב אחרי הילד הוגו, ובהמשך להמלצה זו מובאים כמה דפים מצוירים שבהם אנו אכן עוקבים אחריו, תחילה מרחוק, ובהדרגה הולכים ומתקרבים אליו עד שמבחינים בפרטים קטנים בעלי משמעות להמשך הסיפור. בשל המבנה הזה, קריאתו של הספר עב הכרס (543 עמודים) נמשכת לא יותר משעתים.

המניע לכתיבת הספר, כפי שמתברר בסיומו, הוא הרצון להעניק מחווה של כבוד לאחד מראשוני תעשית הקולנוע, ז`ורז` מלייס. מלייס, במאי קולנוע צרפתי, נחשב אבי הפנטזיה ואבי כל הטריקים הקולנועיים. לקורא הצעיר, שהוא קהל היעד של הספר, אולי המידע העובדתי הזה אינו חשוב. כקוראת מבוגרת הייתי שמחה אם היה לי המידע הזה לפני הקריאה, שכן הוא מוסיף עומק לעלילה הפשוטה והילדותית קמעא, ומאפשר להבחין בין אמת ובדיה בסיפור.

העלילה עצמה חביבה ונוגעת ללב: הוגו, ילד עזוב, חי בתחנת רכבת מרכזית בפריז. תחביבו ועיסוקו הוא תיקון שעונים, ובשעות הפנאי הוא מנסה לשקם מעין רובוט מיכני שאביו עבד עליו לפני מותו. כשהוא מגלה את סודו של הרובוט, הוא נקלע לצרה מצד אחד, ולפתחו של עולם חדש טוב יותר מצד שני.

האטרקציה של הספר היא באיורי הפחם הנאים, ובתמונות מתוך הסרטים הראשונים שנוצרו. יפה בעיני גם הדרך שבה במילים מועטות יחסית סלזניק מצליח ליצור דמויות מעוררות סימפטיה.

להערכתי הספר יזכה לאהדה רבה ביותר בקרב ילדים בסביבות גיל 12, וכמובן בקרב המשוגעים לנוסטליה קולנועית.

The Invention of Hugo – Brian Selznick

הוצאת כתר

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: מיכל אסייג