
השנה היא 1986. אָמוֹר סווארט בת השלוש-עשרה, שהורחקה מבית משפחתה לפנימיה בשל מחלתה של אמה רייצ'ל, נקראת לשוב ללוויתה של האם. אחיה אנטון, חייל בצבא דרום-אפריקה, שממש באותו היום ירה למוות במפגינה, שב אף הוא הביתה. באחוזה המשפחתית מתגוררת אחותם אסטריד עם אביהם מאני, אלכוהוליסט לשעבר שהפך לפנאט דתי, הנתון להשפעתו של מנהיג רוחני נוכל. את עבודות משק הבית, כולל גידול הילדים וטיפול באם הגוססת, ביצעה מאז ומעולם סלומה, עובדת שחורה, עליה נהג סבה של אמור לומר, "אה, סלומה, קיבלתי אותה עם השטח".
משפחת סווארט היא משפחה מפוררת, ומותה של האם מעמיק את השברים. אמור, על קו התפר בין ילדות לבגרות, מתחילה להבין באיזה עולם היא חיה, רואה לראשונה בעיניים מפוכחות את משפחתה ואת מדינתה, שחוקי האפרטהייד עדיין חלים בה. זמן מה קודם לכן שמעה את מאני מבטיח לרייצ'ל החולה להעניק לסלומה בעלות על הבית הקטן שבו היא מתגוררת, והיא בטוחה בתמימותה שההבטחה תקוים. בפועל כשאמור מעלה את הנושא היא רק מעצימה את המחלוקות הפנימיות.
בני המשפחה, או מי שיישאר ממנה, ישובו וייפגשו בעיקר בלוויות במהלך שלושת העשורים הבאים. סלומה תהיה שם ברקע, עדיין שקופה, עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. דרום-אפריקה תעבור תהפוכות שלטוניות וחברתיות, אך האיבה הגזעית, הדעות הקדומות, ההיסטוריה המעוותת, לא יתפוגגו. כשאמור תנסה שוב ושוב לקיים את משאלתה של אמה ולקיים את הבטחתו של אביה, היא תיאלץ להכיר במה שאינו משתנה, ובסופו של דבר תבין שמחוץ לעולם הלבן התרחשו שינויים רבי משמעות.
דיימון גלגוט מאכלס את הספר בשורה של דמויות מעוותות, שקועות בעצמן, להוטות אחר רווח אישי, מתפוררות ועיוורות לסביבתן. בני המשפחה הגרעינית הם כאלה, וגם הקרובים שסביבם, כמו אשתו של אנטון שדרום-אפריקה מאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם כיבדו אותו ופחדו מפניו, יצטרך להתייצב לפני "ועדת האמת והפיוס" ולהודות במעשים כל-כך איומים והכרחיים? הבעיה של הארץ הזאת, לדעתה, היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר. הסופר חובט בכומר סימרס, שבעבר חטא בגילוי עריות, והיום משחק בנפשות הנוהים אחריו, בכומר נוסף שמפר את חסיון הוידוי, בעורכת הדין המשפחתית, שהוסיפה עוד שם לקרקפות הבעלים-לשעבר שהיא מתהדרת בהן. מעניין לציין שבעוד הוא מנסה להכנס אל נפשן של הדמויות הלבנות, לדמויות השחורות לא ניתן קול של ממש, למעט ממש בסיום. אני מניחה שהדבר נעשה במכוון, משום יחסם של הלבנים אל השחורים כשקופים. "נראה שאף אחד לא רואה אותה", הוא כותב על סלומה. "מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה".
מול כל הדמויות המעוותות עומדת אמור. בעודה ילדה היכה בה ברק, ונדמה שהסופר, כמו כמה מן הדמויות, מתייחס לכך כאל מגע אלוהי שהבדיל אותה וייחד אותה. אמור מרחיקה את עצמה מן המשפחה, מכסף ומנכסים, פונה לנתיב של עזרה לזולת כאחות, ובמשך כל העשורים המתוארים בספר שבה ומעלה את שאלת הבית שהובטח לסלומה.
גלגוט כותב בסגנון יחודי, דיבורי לעתים, רוחני לעתים, ציני רוב הזמן, ומסריו חדים, כואבים וכועסים. תהיתי מדוע בחר ביצוג כל-כך חד-צדדי של גיבוריו, ללא נסיון להבין, ללא חמלה. המוטו שבחר לספר, ציטוט מדבריו של פדריקו פליני, מסביר את בחירתו: הבוקר פגשתי אשה עם אף זהב. היא נסעה בקדילק וקוף בזרועותיה. הנהג שלה עצר והיא שאלה אותי: "אתה פליני?" ובאותו קול חלול המשיכה: "מדוע בסרטים שלך אין אף בן-אדם נורמלי אחד?"
מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר מומלץ בהחלט.
The Promise – Damon Galgut
חרגול ומודן
2022 (2021)
תרגום מאנגלית: מיכל אלפון