פשר הלילה / מייקל קוקס

במחצית המאה התשע-עשרה סיים אדוארד גלייבר לכתוב את זכרונותיו, שלח אותם אל מעסיקו לשעבר, וביקש ממנו לכרוך את הדפים ולהצפין את הספר בספרית אחוזת איוונווד. שנים רבות אחר-כך התגלגל הספר לידיו של פרופסור לספרות, שניסה ללא הצלחה לעמוד על זהותו של הכותב. הפרופסור ערך שינויים קוסמטיים קלים, הוסיף הערות שוליים רבות תועלת, והעניק לספר חסר השם את הכותרת "פשר הלילה", מובאה משיר פרי עטו של פבוס דונט, הנמסיס של גלייבר: "כי מוות הוא פשר הלילה". הפרופסור הוא דמות בדויה, וכך גם הספר שהפרופסור מגדיר כ"אחד הכתבים האבודים המוזרים של ספרות המאה התשע-עשרה", אבל מייקל קוקס הצליח ליצור מראית עין של אמינות. הוא עשה זאת באמצעות מחקר מדוקדק של התקופה, ובאמצעות שילוב אזכורים מרובים של אישים ושל ארועים מן ההיסטוריה.

פבוס, שהיה משורר מצליח, הגדיר בזכרונותיו את אדוארד כשליחו של הגורל. אדוארד מצדו כתב כי "גורלותינו כרוכים זה בזה ללא התר". השניים נפגשו במוסד החינוכי היוקרתי איטון, אדוארד כבן חסות של אשה אלמונית, ידידתה של אמו, פבוס כבן חסות של לורד טנסור, קרוב משפחה של אמו החורגת. קשר שהחל כידידות הפך לעוינות והסתיים בבגידה ובשאיפת נקם. מאוחר יותר גילה אדוארד כי הצטלבות קורותיהם חורגת מיחסים מקריים בין תלמידים באותו מוסד, ודרכיהם לא חדלו להפגש ולהתנגש. ספרו של אדוארד נפתח בוידוי על רצח של עובר אורח מקרי, שנפל קורבן למבחן שערך הכותב לעצמו כדי לבדוק אם יהיה בכוחו לרצוח את פבוס. מכאן חוזר הסיפור אל ילדותו של אדוארד, ואל כל שעבר בחייו עד לרגע בו נדחף ביאוש ובשנאה לרצוח את יריבו. מייקל קוקס מספר את הסיפור בקצב סבלני, בפירוט רב, ובאוירה של ספרות ויקטוריאנית.

אדוארד הוא דמות כפולת פנים. הוא פותח, כאמור, בתאור הרצח, שמן הסתם אינו מעורר חיבה כלפיו, ובהמשך מתוודה על משיכתו אל הצדדים האפלים של לונדון הלילית, אל זונות הרחוב ואל מאורות האופיום. "אם מעשים אלה מעוררים בכם קבס", הוא כותב מבלי להתנצל, "לו יהי כן. אינני מנסה – איני יכול – לתרצם או להסבירם". במסגרת עבודתו כאיש למשימות חשאיות במשרד עורכי דין הוא פותר בעיות מחוץ לחוק, לעתים בניגוד לחוק. מאידך, הוא מבקש ללמד על עצמו גם צד זכות: "אתם ראיתם את הרע מכל שבי בוידויים האלה. הבה ואטיל אפוא על כף המאזניים השניה את הדברים אשר באמת ובתמים אאמין כי הם המיטב שבי: מסירותי לחיי הרוח, לכוחות השכל והדמיון האלוהיים באמת, שכאשר הם באים לידי מיצוי, יש בכוחם להופכנו כולנו לבני אלים". אדוארד הוא ביבליופיל נלהב, שפיתח מומחיות מעמיקה. הוא שקוע גם באמנות החדשה של הצילום, ומפגין מיומנות מקצועית ואמנותית. מצד אחד הוא מסוגל לשלוח, ללא יותר מדי יסורי מצפון, חפים מפשע לגרדום או לגלות. מצד שני הוא מסוגל לרגשות זכים של מסירות ושל אהבה. הוא יכול היה להיות איש מוערך ויכול היה להיות פושע נתעב. נסיבות חייו והבחירות שבחר בשלהן הביאו אותו אל הגבול שבין שתי האפשרויות.

כמה מן הקשרים המשמעותיים שאדוארד מטפח בנסיונותיו לפצח את סודות חייו, נולדים ומתפתחים בזכות התשוקה שהוא והאחרים חולקים לספרים ולספרות. אוהבי קריאה ואוהבי ספרים ימצאו בעלילה ערך מוסף, ויזדהו עם הדברים שהוא כותב בהקשר זה, שכוחם מן הסתם יפה לכל תחום ענין הכובש את לב העוסקים בו: "זה טבעה של אהבת הספרים וכתבי-היד, מבינים אתם; במי שניחנו בה מפעמת מעין אחוות "בונים חופשיים", ודומה עליהם שמי שבורכו כמוהם בתשוקה לספרים אחיהם הם, עצמם ובשרם".

"פשר הלילה" הוא מעין ספר מתח המגולל את סודותיו ואת גילוייו בהדרגה, ומצליח לשמור על סקרנות ועל עניין מתחילתו ועד סופו. הוא גם ספר תקופתי, המחייה את התקופה המתוארת בו ואת החברה הבריטית של אותם ימים. בזכות כתיבה טובה, פירוט היסטורי ודמות מורכבת, וגם בזכות תרגום משובח, הספר חי מאוד, מושך לקריאה ומומלץ.

The Meaning of Night – Michael Cox

עם עובד

2008 (2006)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מכונות כמוני / איאן מקיואן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed79bd795d7a0d795d7aa_d79bd79ed795d7a0d7992

אנגליה, 1982. צ'רלי, בן שלושים ושתים, עורך דין שנאלץ להתפטר בשל עבירה שעליה הוא אינו מרחיב את הדיבור, רוקם תכניות התעשרות שאינן צולחות, ומעביר את ימיו בעיקר מול המחשב, סוחר במניות בתקווה לרווחים גדולים שאינם מתממשים. כשמגיע לידיו מכוחה של ירושה סכום משמעותי, הוא משקיע אותו בקנית בן-אדם מלאכותי, אחד מעשרים וחמישה או"חים (אדם וחוה) שיוצרו והוצעו למכירה. ביכולתו לעצב את אופיו של אדם באמצעות בחירת תכונותיו מתוך רשימה ארוכה, והוא מציע למירנדה, שכנתו שבה הוא מאוהב בסתר, לבחור את מחציתן.

איאן מקיואן מיקם את העלילה במציאות חילופית, ורוב הזמן לא ברור מדוע ומה מציאות זו תורמת לסיפור. מרגרט תאצ'ר מאבדת מיוקרתה לאחר תבוסה באיי פוקלנד, וטוני בן מביס אותה בבחירות. הביטלס מתאחדים. רייגן מפסיד לקרטר. מרבית המכוניות אוטונומיות, ורובוטים תופסים עוד ועוד משרות. לעומת זאת ברורה הבחירה בהענקת חיים ארוכים ופוריים לאלן טיורינג, המעמיק את התעניינותו באינטליגנציה מלאכותית, ומשחק תפקיד משמעותי בעלילה.

כצפוי, צ'רלי ומירנדה מגלים כי בלתי אפשרי להתייחס אל אדם כאל מכונה. למרות שהוא חייב להתחבר לעמדת טעינה כדי לשמור על כוחותיו, ולמרות מתג ההשתקה בעורפו, הוא מתנהג כמו אדם בשר ודם, ומבחינה חיצונית הוא זהה לו. צ'רלי תוהה שמא "הביולוגיה בכלל לא מעניקה לי מעמד מיוחד, ואין חשיבות לאמירה שהדמות הניצבת מולי לא ממש חיה". אדם מתערב ברומן המתפתח בין צ'רלי ומירנדה, מתאהב בה בעצמו (האם מירנדה בחרה עבורו תכונות שגרמו לו להתאהב?), מבצע מטלות שמטילים עליו, לומד ללא הרף ונוטל יוזמה. נדמה כי הוא מפתח תודעה עצמית, ובהכרח עולות אצל צ'רלי תמיהות באשר למהותה של התודעה האנושית, שהיא למעשה הנושא שבלבו של הספר.

אדם הוא מכונה רבת עוצמה, בעלת פוטנציאל לגבור על יוצריו, אבל המכונה כושלת משום שהתכנות של מוח רציונלי אינו מצליח להתמודד עם המציאות האנושית. לדברי טיורינג, "אנחנו יוצרים מכונה בעלת אינטליגנציה ומודעות עצמית וזורקים אותה לתוך העולם הלא מושלם שלנו. מוח כזה, הבנוי על פי הנחות רציונליות בדרך כלל, שוחר טוב ביחסו לזולת, מוצא את עצמו חיש מהר בעין סערה של סתירות". והוא מוסיף, "לדעתי האו"חים לא היו מצוידים באופן המאפשר להם להבין קבלת החלטות אנושית, כיצד העקרונות שלנו מתעוותים בשדה הכוח של רגשותינו, ההטיות הפרטיות שלנו, האשליה העצמית שלנו וכל שאר הפגמים הידועים והממופים של הקוגניציה שלנו […] הם לא הצליחו להבין אותנו כי אנחנו לא מצליחים להבין את עצמנו […] אם אנחנו נבצרים מבינתנו, איך יכולנו לתכנן להם בינה ולצפות מהם להיות מאושרים לצידנו?" יותר משהדברים אמורים בבינה מלאכותית, הם מעידים על הבינה האנושית המורכבת.

איאן מקיואן דחס אל תוך הספר נושאים רבים, ביניהם אימוץ, הורות, אונס, נקמה, מערכת המשפט, פערים חברתיים, פוליטיקה, היסטוריה של המדע, ואת כל אלה ועוד תיבל, כאמור, במציאות חילופית. לטעמי, הספר סובל מהתחכמות יתר ומגודש מעיק. יחד עם זאת, הוא מקורי למדי, דמויותיו אמינות, וכשמצליחים לפלס דרך בין עיקר וטפל מגיעים אל שאלות מעניינות.

Machines Like Me – Ian McEwan

עם עובד

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

רציחות האלפבית / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d7a6d799d797d795d7aa_d794d790d79cd7a4d791d799d7aa2

בעת שהותו בלונדון מקבל הרקול פוארו, הבלש המהולל, מכתב מתגרה: "אתה מתפאר בכך שאתה פותר תעלומות שהן מסובכות מדי לשוטרים הבריטים האטומים שלנו? הבה נראה, מר פוארו הפיקח, עד כמה פיקחי אתה באמת. אולי יתברר לך שהאגוז הזה קשה מדי לפיצוח". המכתב, החתום על ידי א-ב-ג, מפנה את תשומת לבו של פוארו לתאריך מסוים במקום מסוים, ואכן באותו יום ובאותו מקום מתבצע רצח. שם המקום מתחיל באות א', וכך גם שמה של הנרצחת. רציחות נוספות, על פי סדר האלף-בית, תתרחשנה בהמשך, על כל אחת מהן יתבשר במכתב.

קולונל הייסטינגס, ידידו של פוארו, מזדמן ללונדון באותם ימים, וכהרגלו מתעד את מהלך החקירה. בתיעוד בגוף ראשון הוא משלב פרקים בגוף שלישי, בהם הוא מתאר ארועים שארעו ללא נוכחותו, אך לאמינותם הוא ערב. במרבית הפרקים הללו מסופר על מעשיו של אדם, שראשי התיבות של שמו הם א-ב-ג, והתנהגותו מרמזת על היותו הרוצח הסדרתי המבוקש. האם אגתה כריסטי חושפת סמוך לתחילתו של הספר את זהות הרוצח, או שמא היא מתעתעת בקוראים כשהיא מציגה חשוד חף מפשע? כרגיל בספריה של כריסטי, כל קורא בר דעת מבין עוד לפני פוארו מיהו הרוצח, וכרגיל, אחרי שהוא משנה את דעתו שוב ושוב, מסתבר לו עד כמה טעה בכל השערותיו. פוארו, בעזרת שכל ישר, ומה שאחרים מכנים חוש אך הוא מכנה ידע ונסיון, מתעלם ממה שנראה כמובן מאליו, אינו מנסה לאלץ את העובדות להתאים לתיאוריה, ומניח לתאיו האפורים להכנס לפעולה.

על מיומנותה של אגתה כריסטי אין צורך להרחיב את הדיבור. היא מוליכה את העלילה בבטחה, משרטטת דמויות בקוים בודדים אך מדויקים ומספקים, שופעת הומור, ומספרת סיפור מותח ומשכנע. בשיחה בין פוארו להייסטינגס אודות מעשי פשע, היא שותלת אמירה על ספרים בלשיים: בעוד הייסטינגס רוקם עלילה סבוכה, שמעורבים בה כלי רצח יוצא דופן, בחורות יפות, משרתים שפוטרו וכיוצא באלה, פוארו, כמו מי שבראה אותו, מעדיף "פשע פשוט מאוד. פשע בלי סיבוכים. פשע ביתי ושקט… מאוד לא מתלהם – מאוד intime, אינטימי".

(בצירוף מקרים, אחד הפרקים נפתח במשפט, "את 11 בספטמבר של אותה שנה אזכור, כמדומני, כל חיי").

מיכל אלפון תרגמה במיומנות ובשטף, והספר מהנה מאוד ומומלץ.

The A B C Murders – Agatha Christie

עם עובד

2020 (1936)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

התמים / איאן מקיואן

hatamim_front2

כותרת משנה: היחסים המיוחדים

בשנות החמישים של המאה העשרים, כעשור אחרי סיומה של מלחמת העולם השניה, היו החשדנות והאיבה בין מזרח למערב בשיאן. בברלין המחולקת, עדיין לפני הקמת החומה, ניצבו הצדדים העוינים בסמיכות זה לזה, מנסים לחשוף זה את מזימותיו של זה. "מבצע זהב", שנוהל בשיתוף פעולה אמריקאי-בריטי, היה אמור לסייע בגילוי סודותיהם של הרוסים. במסווה של תחנת מכ"ם נחפרה מנהרה אל מתחת לאזור הרוסי, כדי לאפשר התחברות ישירה אל קוי התקשורת של הרוסים. באפריל 1956, אחד-עשר חודשים אחרי שהמנהרה הפכה מבצעית, חפרו הרוסים לתוכה, ושמו קץ למבצע. בדיעבד התברר שסוכן כפול בשם ג'ורג' בלייק דיווח למפעיליו על המבצע כבר ב-1955, ואלה, מן הסתם, העבירו בקוים שאליהם התחברו האמריקאים והבריטים, מידע פְּחוּת ערך או כוזב.

על רקע זה מתרחשת עלילת "התמים". ג'ורג' בלייק מופיע בספר הופעת אורח, תיאור המנהרה מדויק, אך כל שאר הדמויות בדויות. התמים הוא לנרד מרנהם, צעיר בריטי בשנות העשרים לחייו, ביישן, בתול, עדיין מתגורר עם הוריו ועובד במשרד הדואר. הוא מגויס למבצע בזכות הכשרתו הטכנית, ומופקד על בדיקת ציוד. העבודה הופכת בהדרגה שגרתית, ועיקר חייו מתמצה בפרשת אהבים עם מריה, גרמניה גרושה, ששיגרה אליו פתק בבאר, גאלה אותו מבתוליו, והפכה לאהבת חייו. היחסים המיוחדים שבכותרת המשנה של הספר נושאים משמעויות רבות, ביניהן יחסי הכובש הבריטי עם הנכבש הגרמני, ואלה פולשים אל הזוגיות של השניים. בעלה לשעבר של מריה משבש אף הוא את האידיליה, ומדרדר את העלילה אל אלימות קטלנית ואל פתרון מהפך קרביים. שם הספר, היכול להיות מתורגם גם כ"חף מפשע", מקבל במפנה העלילה הזה משמעות נוספת.

מקיואן מיטיב לתאר את המתרחש בנפשו של לנרד, ומשלב את הסיפור הפרטי במסכת הגדולה של ארועי התקופה. למרות כובד הראש המתבקש, הספר גדוש הומור, בעיקר בכל הקשור למפגש שתי התרבויות, האמריקאית והבריטית. הוא מחיה את ברלין של שנות החמישים, ובסיומו של הספר גם את זו של 1989, ממש לפני נפילת החומה. הקושי היחיד שלי עם הספר נוצר כשהסיפור סטה מן המבצע אל הרומן, ושקע מעט בפירוט יתר של היומיום. מכל מקום, עלילת המנהרה מתקדמת אל סופה הידוע, עלילת סיפורם של לנרד ומריה מתפתלת ומפתיעה, והקישור בין שתיהן בסופו של דבר מוצלח ומקורי.

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר קריא ומעניין.

The Innocent – Ian McEwan

2007 (1989)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

זרע-רע / מרגרט אטווד

994032

פליקס פיליפס מנהל פסטיבל תיאטרון. הוא שקוע ראשו ורובו בעבודתו, גם משום שהיא חייו, וגם כדי להתגבר על מותן של אשתו נדיה, שנפטרה בעת לידה, ושל בתו מירנדה, שנפטרה מדלקת קרום המוח בהיותה בת שלוש. פליקס מנהיג את שחקניו ביד רמה, ושופע רעיונות יצירתיים בעזרתם הוא מבקש להעלות הפקה בלתי נשכחת של מחזהו של שייקספיר, "הסערה". בעוד הוא עוסק בבימוי, עוזרו טוני מצליח להביא לפיטוריו, ומתמנה למנהל תחתיו. פליקס מחליט לפתוח דף חדש בחייו: הוא שוכר, תחת השם הבדוי דוכס, בית מוזנח הרחק ממקום ישוב, ולאחר תשע שנות התבודדות הוא מציע את עצמו כמנהל תכנית "אוריינות באמצעות ספרות" במתקן הכליאה של המחוז. בכלא הוא בונה תכנית לימודית שבמסגרתה מעלים האסירים את מחזותיו של שייקספיר. בשנה הרביעית נודע לו שטוני, שבינתים התמנה לשר התרבות, יבוא לביקור בכלא ויצפה בהצגה. הגיעה שעתה של הנקמה שייחל לה כל השנים.

מרגרט אטווד התבקשה, יחד עם סופרים נוספים, לספר מחדש את שייקספיר במסגרת פרויקט Hogarth Shakespeare. ספרה הוא חגיגה מסחררת, שבה "הסערה" משתקפת בשלל וריאציות קליידוסקופיות. כל פרט בעלילה מהדהד את המחזה באופנים שונים; החל בפרטים הטריוויאלים כמו שמות הגיבורים – מירנדה היא בתו של פליקס וגם בתו של פרוספרו, שמו הבדוי של פליקס, דוכס, הוא תוארו של פרוספרו, טוני הוא בן דמותו של אנטוניו, אחיו הבוגדני של הדוכס; עבור בעובדה שהמחזה מועלה פעמיים במהלך התקופה המתוארת בספר, ובביצוע הנקמה בדרך החופפת למחזה; עבור ברוחה של הילדה המתה המתלווה אל פליקס, המשתלבת בשדים וברוחות הנוטלים חלק פעיל בעלילת "הסערה"; וכלה במה שהוא בעיני שיאו של הספר – נסיונותיהם של האסירים, במטלת סיום התכנית, לתאר מה ארע לגיבורי המחזה בסיומו. כל אחד מתיאוריהם מציע פרשנות מרתקת לדמויות ולסיפור, וריבוי הפנים שהם מוצאים ביצירתו של שייקספיר הוא מחווה של כבוד למחזאי.

מכיוון שמתחת לשמו של הספר בעברית מצוין "הסערה בלבוש חדש", רעננתי את זכרוני בפרטים כדי להגיע מוכנה. כשהגעתי לסיום הספר מצאתי שהסופרת, או ההוצאה, צירפו תקציר של המחזה, אולי כדאי להתחיל את הקריאה ממנו. ואולי אין צורך, משום שגיבורי "זרע-רע", שהוא כינויו של קליבן, שבים ודנים במחזה, וגם מי שאינו מכיר אותו כלל מתוודע אליו בהדרגה מבעד לעיניה החכמות של אטווד.

פליקס הוא אדם דווי, שייקספיר הוא מחזאי רציני, ומרגרט אטווד היא סופרת מעמיקה, אבל כובד הראש המתבקש מן הצירוף הזה שזור שנינות והומור. המטלה הראשונה שמטיל פליקס על תלמידיו האסירים, אם לתת דוגמא מצחיקה אחת, היא לאתר את כל הקללות במחזה, ומכאן ואילך נאסר עליהם להשמיע קללות אחרות גם בשיחות חולין. דמיינו את העבריינים הקשוחים פונים זה לזה בכינויים דוגמת "גרון בן-בושת, רעשן מחציף, פיסת כינמת, ייקח השד את כל אצבעותיך".

בזמן שקראתי את הספר בהנאה גדולה, היה נדמה לי שאני מרגישה בין השורות את ההנאה שחשה הסופרת בעת כתיבתו. לכן חייכתי לעצמי כשהגעתי לפרק התודות, ומצאתי שהוא נפתח במלים "העבודה על ספר זה היתה תענוג גדול". מרגרט אטווד היא, בעיני, מגדולות הסופרים בימינו, וספר זה עומד בכבוד ברף הגבוה שקבעה בספריה הקודמים. מיכל אלפון תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

Hag-Seed – Margaret Atwood

חרגול ומודן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

אור ירח / מייקל שייבון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d795d7a8_d799d797d7a82

"אור ירח" הוא סיפורם של סבו וסבתו של מייקל שייבון, הסופר עצמו או בן דמותו הבדוי. חייהם של הוריה של אמו עמדו בצל מלחמת העולם השניה. סבתו של המספר היתה בהריון מגבר נוצרי שעקבותיו אבדו, כשפלשו הנאצים לצרפת. את בתה ילדה כשהסתתרה במנזר, ולאחר גלגולים באירופה המדממת הגיעה עם הילדה לארצות הברית, ועל ידה מקועקע מספר ממספרי אושוויץ. סבו של המספר השתתף בקרבות נגד הנאצים, קרבות שגרמו לו, כמו לגברים אחרים, לאטום את רגשותיהם כדי לשרוד את זוועות המלחמה. האטימות הזו לא עמדה לו כשהגיע אל מחנה עבודה נאצי, וניצב אל מול השרידים המעונים.

השפעת חוויות אותה תקופה על הסבתא היו גלויות לעין. היא נעה בין מצבי רוח קיצוניים, נרדפה על ידי רוחו של סוס-ללא-עור – בני משפחתה העלו השערות שונות לגבי משמעותו – ובנסיבות מסוימות היוותה סכנה לעצמה ולסביבתה. הסב, לעומתה, היה על פני השטח יציב והגיוני, ושימש אב לילדתה של אשתו, אבל נכדו כותב עליו כך, בהשפעת סיפורו של סלינג'ר, "לאסמה – באהבה ובתיעוב": איש לא השתמש בביטוי "התמוטטות עצבים" ולא ניסה לטעון שסבא שלי חזר מהמלחמה כשאינו "בריא בגוף ונפש", כניסוחה של אסמה בסיפור. מעולם לא חשבתי על סבא שלי כעל מי שסובל מהשפעה מאוחרת של ההפרעה שבני דורו קראו לה "תשישות קרב". ועם זאת נדמה היה לי שהסיפור של סלינג'ר יכול להסביר משהו אצל סבא שלי שתמיד הרגשתי שהוא מצריך הסבר.

המירוץ אל החלל והנסיונות לחרוג מגבולות כדור הארץ שזורים בספר בשלל אופנים. הסבא התעניין כל חייו במדע הטילים, עוד כשזה היה בחיתוליו. לקראת סיום המלחמה, בעקבות שיחה עם כומר ממדינות הציר, שעסק בכתיבת תזכיר בנושא מפגש עם עולמות אחרים והשאלות ההומניות והתיאולוגיות העולות ממנו, נתן לבו ליכולתם של אויבים להידבר. התגלית כי בחלל הריק פזורות נפשות המסוגלות להבנה, המסוגלות להגיע זו אל זו, הסעירה אותו, והוא החליט לצאת לחפש את גיבורו, ורנר פון בראון, ולשתף אותו בתובנה שרכש. במקום למצוא את מדען הטילים, מצא את תוצאות עבודתו, את עובדי הכפיה ששרדו במיטלבאו-דורה, המחנה התת-קרקעי בו נבנו טילי 2-V. עד סוף ימיו לא השתחרר מן הזעם כלפי האיש.

בהקשר זה מתייחס הספר אל מבצע פייפרקליפ, שהעניק מקלט אמריקאי למדענים הגרמנים, וכיסה על פשעיהם. פון בראון שיקר כל חייו כשטען שלא ידע על המתרחש במפעל, והסבא הגיע למסקנות מרות בשל שיתוף הפעולה של הממשל ושל נאס"א עם שקריו: ערכי הצדק, היושר, ההגנה על החלש […] הם חסרי כל חשיבות בעיני המדינה שחרתה אותם על דגלה. הם סרח עודף שיש לעקוף אותו כדי לשלוט. למעשה, הערכים האלה לא שרדו מן המלחמה ומכאן משתמע: במובן מסוים אך מהותי, שהקריירה המזהירה של פון בראון אחרי המלחמה מוכיחה ומדגימה אותו גם יחד, גרמניה הנאצית ניצחה.

מכל מקום, טינתו של הסב כלפי האיש וכלפי התעשיה לא פגמו בלהט ובהתמסרות בהם עסק הוא עצמו בחלל. במשך שנים רבות בנה דגמים עבור נאס"א, ובביתו בנה דגם של מושבה ירחית, במרכזה הטמין את דמויותיהם של בני משפחתו, כי בירח, במרחק 230,000 מייל מצחנת ההיסטוריה, לא היו לא שיגעון ולא זכר האובדן.

עד בערך מחציתו של הספר הוא נראה לי מבולבל מדי, עמוס מדי. הסיפור קופץ בין זמנים, לא תמיד ברור הקשר בין סיפורים עוקבים, ולארועים שונים בחשיבותם מוענק משקל שווה. הפריע לי מאוד העיסוק האובססיבי של הסופר בהסתרה ובהטעיה, העירוב המתעתע בין אמת לבדיה, ששייבון מצהיר עליו בדברי הפתיחה ובתודות. יחד עם זאת, הספר מתגבש בהדרגה ליצירה מרגשת ובהחלט מומלצת.

Moonglow – Michael Chabon

עם עובד

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מוות על הנילוס / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed795d795d7aa_d7a2d79c_d794d7a0d799d79cd795d7a12

"Mais oui, אכן, אני אוהב קהל, עלי להודות. אתם מבינים, אני גאוותן. אני נפוח מרוב התרברבות. אני אוהב לומר: תראו כמה פיקחי הוא הרקול פוארו!"

במהלך חופשה במצרים זוכה הבלש הבלגי המהולל בהזדמנות להתגאות בכישוריו. לינט, אשה בריטית צעירה, נרצחת במהלך ירח הדבש שלה בעת שיט על הנילוס. החשודה המיידית היא ז'קלין, חברתה לשעבר, שהיתה מאורסת לבעלה הטרי של לינט, אולם כל הראיות מצביעות על חפותה. חקירתו של פוארו חושפת חשודים נוספים, לכל אחד מהם מניע והזדמנות. בעוד כולם תועים בחשכה, מוחו האנליטי של הבלש נכנס לפעולה, ותוך כדי חקירת הרצח הוא פותר תעלומות משנה בלתי צפויות. באוזני קולונל רייס, הנמצא בסירה לצורך חקירה אחרת, הוא משווה את דרך פעולתו לארכיאולוגיה: "בעת חפירה, כשמשהו מבצבץ מהאדמה, מסלקים הכל סביבו בזהירות. מסלקים את העפר ומגרדים פה ושם בסכין, עד שבסופו של דבר מתגלה הפריט, והוא בלבד, מוכן לשרטוט ולצילום בלי שום הפרעה חיצונית. זה מה שביקשתי לעשות – לפנות את כל ההפרעות החיצוניות כדי שנוכל לראות את האמת – האמת הזוהרת במערומיה".

את האמת הזוהרת במערומיה ניחשתי בשלב די מוקדם. אולי אגתה כריסטי פיזרה יותר רמזים מהרגיל אצלה, ואולי נותר בזכרוני משהו מהסרט שראיתי לפני שנים רבות. מכל מקום, הניחוש הזה לא פגם כלל בהנאתי מהספר. אגתה כריסטי היא קודם כל מספרת סיפורים נהדרת, מאפיינת דמויות אמינות מלאות חיים, בונה עלילה מורכבת בכתיבה חסכונית ומדויקת. התעלומה הבלשית אמנם ניצבת במרכז, אך היא משולבת בתוך סיפור משמעותי, שלא נעדרת ממנו ביקורת חברתית. נדמה לי כי אחד מסודות הקסם ואריכות הימים של ספריה נובע מן העובדה, שלמרות שהם מעוגנים בתקופה מוגדרת ובערכיה, תכונותיהם של גיבוריהם תקפות בכל עת, ואהבה, תאוות בצע וקנאה הניעו ומניעות את בני האדם אז והיום. קל לצלול אל הסיפור ולהקשר אל גיבוריו.

הספר כובש כבר בחלקו הראשון, הנקרא "הדמויות על פי סדר הופעתן", ובו, במקום רשימה משמימה של שמות נמצא אפיזודות מחיי הדמויות, שיש בהן כדי להאיר תכונות מרכזיות באופיין, ולשמש מבוא להתרחשות המרכזית. סיומו כובש לא פחות: לאחר מספר משפטי רכילות שמחליפות הבריות בעקבות הרצח ופענוחו, נכתב כך: "אבל לאחר זמן-מה הפסיקו לדבר עליה והתחילו לדבר על הזוכים האפשריים במרוצי הסוסים. כי כפי שאמר באותה הדקה ממש מר פרגוסון בלוקסור, לא העבר חשוב, אלא העתיד".

מיכל אלפון תרגמה, כרגיל, בחן ובשטף, ודורית שרפשטיין הוסיפה עוד עיצוב מוצלח לסדרה.

מומלץ בהחלט.

Death on the Nile – Agatha Christie

עם עובד

2019 (1937)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ולא נותר אף אחד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d795d79cd790_d7a0d795d7aad7a8_d790d7a3_d790d797d7932

עשרה אנשים זרים זה לזה מוזמנים בעילות שונות אל אי, שהבעלות עליו אפופה מסתורין. לאחדים מוצעת משרה בבית היחיד במקום, אחרים מוזמנים לנופש. איש מהם לא פגש מעולם את בעליו של האי, אך ההזמנות מנוסחות בערפול משכנע, וכל העשרה עולים על סירה, המשיטה אותם אל הבית, ונעזבים לנפשם. בעל הבית המסתורי אמור להגיע יום או יומיים אחר-כך.

בחדרו של כל אחד מן המוזמנים תלוי שיר, בסגנון שירי ילדים, אודות עשרה חיילים, שמאבדים את חייהם בזה אחר זה, עד שלא נותר איש מהם. במרכזו של שולחן האוכל ניצבות עשר דמויות חרסינה. כשהאורחים מתחילים למות בדרכים שונות, ועם מותו של כל אחד מהם נעלמת אחת הדמויות של השולחן, השיר מאבד את אופיו הילדותי, ומקבל משמעות מצמררת. דקות לפני מותו של האורח הראשון מתנגן מאחורי דלת חדר ההסבה תקליט, והמונולוג המושמע מאשים כל אחד מן הנוכחים במעשה רצח. איש מהם לא הואשם מעולם באופן רשמי במעשים שמונה הקול, וכולם גם יחד טוענים לחפותם.

יותר משהוא סיפור בלשי, "ולא נותר אף אחד" הוא סיפור אימה, וזו מתעצמת עם כל רגע חולף, ומעמידה במבחן את חוסנם הנפשי של קורבנותיה. חיפושים דקדקניים בבית ובאי כולו מובילים את האורחים להאמין שאין במקום איש מלבדם, והמסקנה המצמררת הנובעת מכך היא שהרוצח הוא אחד מהם. תחושת השיתוף מול הרוצח החמקן מתחלפת בחשדנות הדדית, ואדם הופך חף מפשע בעיני האחרים רק אם נרצח בעצמו.

אגתה כריסטי, כדרכה תמיד, מאפיינת במדויק את דמויותיה, כל אחת ואישיותה, כל אחת ותגובתה היחודית על הארועים. למרות שהתעלומה היא עיקר הסיפור, לא נעדרות מן הספר אמירות עוקצניות על ערכיהם של הגיבורים, ביניהם הנהנתן קל הדעת שדרס למוות שני ילדים, ומתייחס לתאונה כאל אי-נוחות שאירעה לו, ההרפתקן שנטש אנשים למות, ואינו חש צער כי הרי הם רק ילידים, הצדקנית שנאחזת בערכי מוסר נוקשים גם כשהם מביאים למותם של אחרים.

חשדתי במשרת, חשדתי ברופא. האם צדקתי? קִראו וגלו.

הספר, שתורגם בעבר תחת השם "עשרה כושים קטנים", נמכר עד כה ביותר ממאה מליון עותקים, ונחשב לאחד מעשרת רבי המכר של כל הזמנים. תרגומה של מיכל אלפון נאה ושוטף, והספר נקרא בנשימה עצורה.

And Then There Were None –  Agatha Cristie

עם עובד

2018 (1939)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

רצח באוריינט אקספרס / אגתה כריסטי

3200219944b

הרקול פוארו, הבלש הבלגי יציר דמיונה של אגתה כריסטי, תכנן לבלות מספר ימים באיסטנבול בדרכו חזרה מסוריה, שם פתר תעלומה, אבל קריאה בהולה מלונדון גרמה לו לבטל את תוכניתו. בעזרת קשרים הצליח להשיג תא שינה ברכבת האוריינט אקספרס, שהיתה עמוסה באופן יוצא דופן לעונה. בעת הנסיעה ברכבת נקלע, כמובן, לתעלומת רצח, אותה התבקש לפצח. מכיוון שהרוצח ככל הנראה לא יצא מן הקרון, כל הנוסעים נחשדו במעשה, אך לכולם היה אליבי מוצק, ולאיש מהם לא היה, לכאורה, מניע. לא יהיה זה ספוילר אם אספר שפוארו, בעזרת תאיו האפורים הקטנים, גילה בסופו של דבר מי ביצע את הרצח.

בשונה מספריה האחרים של אגתה כריסטי, הפעם ידעתי כמעט מן ההתחלה מי היה הרוצח הבלתי נראה. הרמזים היו ברורים, ושום עובדה מכרעת לא הוסתרה מן הקוראים. עם זאת, אין לשלול את האפשרות שצפיתי בעבר בסרט (גרסת 1974), וסיומו נחקק בזכרוני. כך או כך, למרות שלא חוויתי הפתעה מרעישה, מן הסוג שב"רצח רוג'ר אקרויד", נהניתי לקרוא את הספר. בסקירות קודמות של ספריה של כריסטי ציינתי שלדעתי סוד הצלחתה הוא לא רק בעלילות הבלשיות המורכבות והמשכנעות, אלא גם בהיותה מספרת סיפורים מוצלחת. דמויותיה ססגוניות ומהימנות, והיא מצליחה להעביר את הקורא אל תוך אוירת המקום והתקופה אותם בחרה כרקע לסיפורה. כך גם בספר זה: למרות שבספר הצנוע יחסית בהיקפו נכללות דמויות רבות, כל אחת מהן מאופינת במדויק בעיקר באמצעות אופן דיבורה, כמו גברת האברד, קשישה אמריקאית פטפטנית שלא מפסיקה לדבר על בתה, או הנסיכה דרגומירוף שדיבורה צלול, אדיב אך מצווה. כתיבתה של אגתה כריסטי שוטפת, שזורה בהומור מעודן, והשילוב של כתיבה טובה ומתורגמת היטב, עם מתח מאתגר, מעניק חווית קריאה נעימה מאוד.

הספר מומלץ, כמובן

Murder on the Orient Express – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1934)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

רצח רוג'ר אקרויד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d7a6d797_d7a8d795d792d7a8_d790d7a7d7a8d795d799d7932

על כריכת "רצח רוג'ר אקרויד" נכתב כי ב-2013 נבחר הספר על ידי חברי אגודת סופרי המתח בבריטניה ליצירה הטובה ביותר מסוגה מאז ומעולם. ההצהרה הזו עוררה את סקרנותי, ועוד לפני שפתחתי את הספר חיפשתי קצת מידע ברשת. מסתבר שלא רק הספר זכה לתואר המחמיא הנ"ל, גם הסופרת נבחרה לכותבת הטובה ביותר בתחום ספרי הפשע.

הספר, המסופר מפיו של הרופא הכפרי ד"ר שפארד, נפתח במקרה מוות של תושבת הכפר, שארע בשל מנת יתר של סם שינה שנלקח בטעות או במתכוון, ונמשך במקרה הרצח של רוג'ר אקרויד, שאולי קשור למוות הקודם ואולי לא. בבית הסמוך לביתם של ד"ר שפארד ושל אחותו קרוליין, מתגורר אדם זר, שמתגלה כעת כהרקול פוארו, הבלש המהולל שחשק באנונימיות. פוארו אינו מהסס כשהוא נקרא לפתור את התעלומה, וחמוש ב"תאיו האפורים" וב"מחשבותיו הקטנות", כפי שהוא נוהג להתבטא בענווה יהירה, הוא נענה לאתגר. ד"ר שפארד, שמגדיר את חייו שלו עצמו כמשמימים, משמש כיד ימינו, ואף מעלה את כל שלבי החקירה על הכתב. פוארו רואה בו מעין ממלא מקום של ידידו ועוזרו הקבוע, קפטן הייסטינגס. שפארד סבור שהשילוב ביניהם מזכיר צמד מפורסם אחר: "אם אני גילמתי את ווטסון, הוא היה שרלוק".  

מככבים בספר בני משפחה של הנרצח, המשרתים בביתו, ואנשים שהיו בקשר עסקי אתו. כרגיל אצל אגתה כריסטי, כולם חשודים, לכולם יש מניע או כמה מניעים, לרובם יש גם הזדמנות לבצע את הרצח. וכרגיל, לקורא, שמרבית העובדות חשופות בפניו, יש רוב הזמן מושג מי הרוצח, מושג שמשתנה עם כל תפנית בעלילה, ונהפך על ראשו בסיום.

שני דברים מייחדים את יצירתה של אגתה כריסטי: הסיפור הבלשי, כמובן, אבל גם, ולא פחות חשוב, העובדה שהיא פשוט יודעת לספר סיפור. מבלי לסטות מן הציר הבלשי, היא מצליחה להעמיד דמויות אמינות, לתאר סביבה ואוירה באופן משכנע וחי, ולהעביר את הקורא אל תוך המקום והזמן שהיא מתארת. חובבי מתח יתמוגגו מהספר, אבל גם מי שאינו מגדיר עצמו ככזה ייהנה עד מאוד מן הביקור בכפר, ומן ההיכרות עם דמויותיו המאובחנות בהומור ובחיבה:

הכפר שלנו, קינגס אבוט, דומה מן הסתם לכל כפר אחר. העיר הגדולה שלנו היא קרנצ'סטר, 15 קילומטר מהכפר. יש לנו תחנת רכבת גדולה, משרד דואר קטן ושתי חנויות מכולת יריבות. בחורים שכוחם במותניהם עוזבים בדרך כלל את הכפר בעודם צעירים, אבל יש לנו שפע של גברות לא נשואות ושל קציני צבא בדימוס. את פעילות הפנאי שלנו אפשר לסכם במילה אחת: "רכילות".

אחד הדברים המלבבים מבחינתי בספרים ישנים זו ה"תגלית" שמה שהיה הוא שיהיה. כך, לדוגמא, הרופא מחווה את דעתו על הספרות שבנות תקופתו קוראות. השיחה, שנפתחה בדיון על פריטים שבני אדם אוספים, התגלגלה לספרים:

"… העט ששימש את ג'ורג' אליוט כדי לכתוב את הטחנה על הנהר פלוס – דברים כאלה – הרי זה בסך הכל עט. מי שאוהב כל כך את ג'ורג' אליוט, מוטב שיקנה לו את הטחנה על הנהר פלוס במהדורה זולה ויקרא את הספר".

"את מן הסתם לא קוראת ספרים מיושנים כאלה, מיס פלורה?"

"אתה טועה, ד"ר שפארד. אני אוהבת מאוד את הטחנה על הנהר פלוס".

שמחתי לשמוע זאת. הספרים שעלמות צעירות קוראות בימינו ואף טוענות שהן נהנות מהם מפילים עלי אימה.

מכיוון שכאמור קראתי מעט על הספר לפני שקראתי אותו עצמו, ידעתי שהסיום שלו אמור להיות יוצא דופן, טוויסט יצירתי שהטביע את חותמו על הסוגה כולה. אמנם נסחפתי עם הנאת הקריאה ושכחתי לצפות להפתעה, אבל הייתי די גאה בעצמי כשרגע לפני שפוארו חשף את מסקנותיו הצלחתי להבין לאן אגתה כריסטי מכוונת בגאוניות את גיבורה המבריק, ונוכחתי לדעת שלא בכדי היצירה הזו עטורת שבחים.

מיכל אלפון תרגמה יפה, בשפה נאה ונעימה שמצליחה להיות עדכנית מבלי לטשטש את הבריטיות הכפרית המיושנת.

בשורה התחתונה: חווית קריאה מומלצת

The Murder of Roger Ackroyd – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון