ההבטחה / דיימון גלגוט

השנה היא 1986. אָמוֹר סווארט בת השלוש-עשרה, שהורחקה מבית משפחתה לפנימיה בשל מחלתה של אמה רייצ'ל, נקראת לשוב ללוויתה של האם. אחיה אנטון, חייל בצבא דרום-אפריקה, שממש באותו היום ירה למוות במפגינה, שב אף הוא הביתה. באחוזה המשפחתית מתגוררת אחותם אסטריד עם אביהם מאני, אלכוהוליסט לשעבר שהפך לפנאט דתי, הנתון להשפעתו של מנהיג רוחני נוכל. את עבודות משק הבית, כולל גידול הילדים וטיפול באם הגוססת, ביצעה מאז ומעולם סלומה, עובדת שחורה, עליה נהג סבה של אמור לומר, "אה, סלומה, קיבלתי אותה עם השטח".

משפחת סווארט היא משפחה מפוררת, ומותה של האם מעמיק את השברים. אמור, על קו התפר בין ילדות לבגרות, מתחילה להבין באיזה עולם היא חיה, רואה לראשונה בעיניים מפוכחות את משפחתה ואת מדינתה, שחוקי האפרטהייד עדיין חלים בה. זמן מה קודם לכן שמעה את מאני מבטיח לרייצ'ל החולה להעניק לסלומה בעלות על הבית הקטן שבו היא מתגוררת, והיא בטוחה בתמימותה שההבטחה תקוים. בפועל כשאמור מעלה את הנושא היא רק מעצימה את המחלוקות הפנימיות.

בני המשפחה, או מי שיישאר ממנה, ישובו וייפגשו בעיקר בלוויות במהלך שלושת העשורים הבאים. סלומה תהיה שם ברקע, עדיין שקופה, עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. דרום-אפריקה תעבור תהפוכות שלטוניות וחברתיות, אך האיבה הגזעית, הדעות הקדומות, ההיסטוריה המעוותת, לא יתפוגגו. כשאמור תנסה שוב ושוב לקיים את משאלתה של אמה ולקיים את הבטחתו של אביה, היא תיאלץ להכיר במה שאינו משתנה, ובסופו של דבר תבין שמחוץ לעולם הלבן התרחשו שינויים רבי משמעות.

דיימון גלגוט מאכלס את הספר בשורה של דמויות מעוותות, שקועות בעצמן, להוטות אחר רווח אישי, מתפוררות ועיוורות לסביבתן. בני המשפחה הגרעינית הם כאלה, וגם הקרובים שסביבם, כמו אשתו של אנטון שדרום-אפריקה מאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם כיבדו אותו ופחדו מפניו, יצטרך להתייצב לפני "ועדת האמת והפיוס" ולהודות במעשים כל-כך איומים והכרחיים? הבעיה של הארץ הזאת, לדעתה, היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר. הסופר חובט בכומר סימרס, שבעבר חטא בגילוי עריות, והיום משחק בנפשות הנוהים אחריו, בכומר נוסף שמפר את חסיון הוידוי, בעורכת הדין המשפחתית, שהוסיפה עוד שם לקרקפות הבעלים-לשעבר שהיא מתהדרת בהן. מעניין לציין שבעוד הוא מנסה להכנס אל נפשן של הדמויות הלבנות, לדמויות השחורות לא ניתן קול של ממש, למעט ממש בסיום. אני מניחה שהדבר נעשה במכוון, משום יחסם של הלבנים אל השחורים כשקופים. "נראה שאף אחד לא רואה אותה", הוא כותב על סלומה. "מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה".

מול כל הדמויות המעוותות עומדת אמור. בעודה ילדה היכה בה ברק, ונדמה שהסופר, כמו כמה מן הדמויות, מתייחס לכך כאל מגע אלוהי שהבדיל אותה וייחד אותה. אמור מרחיקה את עצמה מן המשפחה, מכסף ומנכסים, פונה לנתיב של עזרה לזולת כאחות, ובמשך כל העשורים המתוארים בספר שבה ומעלה את שאלת הבית שהובטח לסלומה.

גלגוט כותב בסגנון יחודי, דיבורי לעתים, רוחני לעתים, ציני רוב הזמן, ומסריו חדים, כואבים וכועסים. תהיתי מדוע בחר ביצוג כל-כך חד-צדדי של גיבוריו, ללא נסיון להבין, ללא חמלה. המוטו שבחר לספר, ציטוט מדבריו של פדריקו פליני, מסביר את בחירתו: הבוקר פגשתי אשה עם אף זהב. היא נסעה בקדילק וקוף בזרועותיה. הנהג שלה עצר והיא שאלה אותי: "אתה פליני?" ובאותו קול חלול המשיכה: "מדוע בסרטים שלך אין אף בן-אדם נורמלי אחד?"

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר מומלץ בהחלט.

The Promise – Damon Galgut

חרגול ומודן

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

חדר האוכפים / ל"פ הארטלי

פרגוס בן השבע-עשרה אינו עומד בציפותיו של אביו, הקולונל בדימוס. הנער הוא תולעת ספרים, תלמיד טוב, צנוע, נעדר דחפים תוקפניים. הוא מזכיר לאביו את אשתו המנוחה, הרוחנית והעדינה, אבל התכונות שנשאו חן בעיניו אצלה אינן הולמות לדעתו את הגבר שפרגוס אמור להיות. מכיוון שהאב, למרות אכזבתו, אינו מעוניין להעמיס על בנו יותר מכפי שיש ביכולתו לשאת, הוא נוטה להסכים לדעת מוריו לאפשר לו שנה של השכלה כללית ולא לשלוח אותו בינתים לפנימיה צבאית. יחד עם זאת, כשהוא עומד לעזוב את ביתם למשך שבועות מספר, כדי לבלות בירח דבש עם אשתו השניה, הוא מבקש מפרד, הנהג המשמש את המשפחה, לאמן את הנער ולהחדיר בו רוח לחימה.

המפגש בין הנער הענוג והנהג המסוקס, הבי-סקסואל, הנוטף גבריות מוחשית כפי שהקולונל תופס אותה, נושא כבר מתחילתו, מבלי שהנער מודע לכך, מתח מיני. לא במקרה התייחס ל"פ הארטלי ליצירה כאל הרומן ההומוסקסואלי שלו, והתלבט אם לפרסמו תחת שמו האמיתי, שמא יזיק לתדמיתו. אבל להתבונן בספר מן הזוית הזו בלבד מצמצם אותו שלא בצדק, גם אם הסופר עצמו בחר בחדר הסגפני והגברי שבו התקיימו המפגשים בין השניים כשם היצירה.

במידה רבה "חדר האוכפים" הוא סיפור התבגרות. פרגוס, בתפר שבין ילדות לבגרות, בין החממה המוגנת לחיים מחוץ לה, פוסע ממציאות אחת אל אחרת. הישארותו לבדו במחיצת הנהג מעמתת אותו עם הפערים המעמדיים ביניהם. ההשוואה בין גופו החלש לגוף המטופח של פרד גורמת לו להרהר בפער שבין חיי השכלה לחיי עמל. ההסתודדויות של פרד עם אחת המשרתות מספקות לו הצצה אל חיי האישות של המבוגרים. יחסה הדו-משמעי של אמו החורגת הצעירה כלפיו גורם לו בלבול. ובשוליים מתקיים דיון על גבריות, על יחסים בין המינים, על נישואים ועל קשרים בתוך המשפחה. אין אנשים רעים בסיפור, יש כוונות טובות, יש אי-הבנות, וכפי שפרגוס המסתחרר בין כולם אומר, "אף אחד לא אשם". אבל מישהו נופל קורבן ובנופלו נוצרת מפולת.

הארטלי, לטעמי, מאכיל מדי בכפית את הקורא, מפרש מדי את ההתרחשויות. למרות זאת, שפע הנושאים ועומק הרגש שבספר הצנום הזה מכסים על הליקוי הסגנוני, וכדאי לקרוא אותו בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע, כדי לראות כיצד הסיפור הולך ונטווה אל שיאו.

The Harness Room – L.P. Hartley

אפרסמון

2022 (1971)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מודעת רצח / אגתה כריסטי

מודעה, המתפרסמת בעיתון המקומי של צ'יפינג קלגהורן, מושכת את תשומת לבם של כמה מתושבי המקום. "זוהי מודעת רצח. הרצח יתקיים ביום שישי 29 באוקטובר ב"ליטל פאדוקס" בשעה 18:30. לכל הידידים – לא תימסר הודעה נוספת". להוטים להשתתף במה שיהיה ככל הנראה משחק רצח, או סקרנים לגלות מה עומד מאחורי המודעה היוצאת דופן הזו, מתייצבים ידידיה של מיס בלקלוק, הבעלים של ליטל פאדוקס, בשעה היעודה. כפי שציפו, ב-18:30 האור כבה, רוצח ניצב בדלת, ויריות נורות. שלא כפי שציפו, אדם אחד נפצע ואחר נהרג. ה"משחק" הופך לפרשיית רצח.

מיס מארפל, הבלשית מטעם עצמה, שכבר זכתה להערכתם של בלשים מקצועיים, מתארחת במקרה בכפר. מצוידת בחושיה החדים, בכשרונה להבחין בפרטים קטנים ולייחס להם חשיבות הולמת, ובהבנתה את נפשן של הבריות, היא מנהלת חקירה במקביל לזו של המשטרה ובשילוב איתה. כשתפצח את התעלומה יתברר, כמו בעלילותיה הקודמות, עד כמה היו הרמזים גלויים לעין, וכיצד שמירה על ראש פתוח ויכולת להמנע מהתבייתות על התיאוריה ה"הגיונית" מכולן, מובילות לפתרון.

בניגוד לבלש המוכר האחר של כריסטי, הרקול פוארו האקסצנטרי, ג'יין מארפל היא אשה שקטה, המחבבת את פיצוח התעלומות כתחביב מהנה ולא כאמצעי להוכיח עליונות ולזכות בכבוד. הנוכחות שלה ב"מודעת רצח" מינורית יחסית. היא מבליחה אל העלילה בערך בשליש הספר, מנהלת פה ושם חקירה עצמאית, ומככבת למעשה רק בסיום כשהיא מוליכה את התעלומה אל פיצוחה. חלק ארי של הספר מתאר את חברי הקהילה, הבוחשים בחקירה, כל אחד מטעם עצמו ובשל מניעיו שלו. כבר יצא לי לציין יותר מפעם אחת שאגתה כריסטי, למרות שהיא מזוהה כסופרת ספרי מתח, היא קודם כל מספרת סיפורים מעולה. לדעתי, זו אחת הסיבות העיקריות לכך שיצירותיה זכו לתהילה מתמשכת, וששנים רבות אחרי שנכתבו הן מתורגמות ומתוסרטות שוב ושוב. בספר הזה כוחה כמספרת בא שוב לידי ביטוי מהנה ומושך לב. בחיבה מהולה בהומור, שהוא לפעמים לגלגני ומבקר, היא מתארת את ההתרוצצות של הדמויות בספר, את אופיין ואת יחסי הגומלין ביניהן, ובונה תמונת תצרף של החברה בכפר. היא מפזרת הטעיות, שגורמות לא רק לדמויות אלא גם לקוראים לחוש כבלשים לרגע, ומצביעה כאילו מבלי משים על רמזים שבסופו של דבר רק מיס מארפל יודעת לפענח (התברכתי בלבי בסיומו של הספר שאחד הרמזים המרכזיים לא חמק ממני, אלא שפירשתי אותו כטעות הדפסה שחמקה מעיני המגיהים…).

בשולי הדברים, בדיאלוג בין סופר לאמו, כריסטי קורצת כשהיא מתייחסת למלאכת הכתיבה, או אולי משיבה לדברים שהושמעו בסביבתה: "אתה הרי לא באמת פועל," המשיכה גברת סווטנהם בשלה. "אתה בכלל לא עובד". "זה ממש לא נכון", התרעם אדמונד, "אני כותב ספר". "התכוונתי לעבודה אמיתית", ביארה גברת סווטנהם. ועוד על ספרים, רק משום שאני מחבבת ציטוטים מדויקים בעניינם: "אם מישהו נחוש בדעתו להשאיל לך ספר, קשה מאוד להתחמק מזה!"

"מודעת רצח", כמו מכלול יצירתה של אגתה כריסטי, כתוב היטב, מותח, מהנה מאוד לקריאה, וכמובן מומלץ.

עם עובד

2021 (1950)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

פשר הלילה / מייקל קוקס

במחצית המאה התשע-עשרה סיים אדוארד גלייבר לכתוב את זכרונותיו, שלח אותם אל מעסיקו לשעבר, וביקש ממנו לכרוך את הדפים ולהצפין את הספר בספרית אחוזת איוונווד. שנים רבות אחר-כך התגלגל הספר לידיו של פרופסור לספרות, שניסה ללא הצלחה לעמוד על זהותו של הכותב. הפרופסור ערך שינויים קוסמטיים קלים, הוסיף הערות שוליים רבות תועלת, והעניק לספר חסר השם את הכותרת "פשר הלילה", מובאה משיר פרי עטו של פבוס דונט, הנמסיס של גלייבר: "כי מוות הוא פשר הלילה". הפרופסור הוא דמות בדויה, וכך גם הספר שהפרופסור מגדיר כ"אחד הכתבים האבודים המוזרים של ספרות המאה התשע-עשרה", אבל מייקל קוקס הצליח ליצור מראית עין של אמינות. הוא עשה זאת באמצעות מחקר מדוקדק של התקופה, ובאמצעות שילוב אזכורים מרובים של אישים ושל ארועים מן ההיסטוריה.

פבוס, שהיה משורר מצליח, הגדיר בזכרונותיו את אדוארד כשליחו של הגורל. אדוארד מצדו כתב כי "גורלותינו כרוכים זה בזה ללא התר". השניים נפגשו במוסד החינוכי היוקרתי איטון, אדוארד כבן חסות של אשה אלמונית, ידידתה של אמו, פבוס כבן חסות של לורד טנסור, קרוב משפחה של אמו החורגת. קשר שהחל כידידות הפך לעוינות והסתיים בבגידה ובשאיפת נקם. מאוחר יותר גילה אדוארד כי הצטלבות קורותיהם חורגת מיחסים מקריים בין תלמידים באותו מוסד, ודרכיהם לא חדלו להפגש ולהתנגש. ספרו של אדוארד נפתח בוידוי על רצח של עובר אורח מקרי, שנפל קורבן למבחן שערך הכותב לעצמו כדי לבדוק אם יהיה בכוחו לרצוח את פבוס. מכאן חוזר הסיפור אל ילדותו של אדוארד, ואל כל שעבר בחייו עד לרגע בו נדחף ביאוש ובשנאה לרצוח את יריבו. מייקל קוקס מספר את הסיפור בקצב סבלני, בפירוט רב, ובאוירה של ספרות ויקטוריאנית.

אדוארד הוא דמות כפולת פנים. הוא פותח, כאמור, בתאור הרצח, שמן הסתם אינו מעורר חיבה כלפיו, ובהמשך מתוודה על משיכתו אל הצדדים האפלים של לונדון הלילית, אל זונות הרחוב ואל מאורות האופיום. "אם מעשים אלה מעוררים בכם קבס", הוא כותב מבלי להתנצל, "לו יהי כן. אינני מנסה – איני יכול – לתרצם או להסבירם". במסגרת עבודתו כאיש למשימות חשאיות במשרד עורכי דין הוא פותר בעיות מחוץ לחוק, לעתים בניגוד לחוק. מאידך, הוא מבקש ללמד על עצמו גם צד זכות: "אתם ראיתם את הרע מכל שבי בוידויים האלה. הבה ואטיל אפוא על כף המאזניים השניה את הדברים אשר באמת ובתמים אאמין כי הם המיטב שבי: מסירותי לחיי הרוח, לכוחות השכל והדמיון האלוהיים באמת, שכאשר הם באים לידי מיצוי, יש בכוחם להופכנו כולנו לבני אלים". אדוארד הוא ביבליופיל נלהב, שפיתח מומחיות מעמיקה. הוא שקוע גם באמנות החדשה של הצילום, ומפגין מיומנות מקצועית ואמנותית. מצד אחד הוא מסוגל לשלוח, ללא יותר מדי יסורי מצפון, חפים מפשע לגרדום או לגלות. מצד שני הוא מסוגל לרגשות זכים של מסירות ושל אהבה. הוא יכול היה להיות איש מוערך ויכול היה להיות פושע נתעב. נסיבות חייו והבחירות שבחר בשלהן הביאו אותו אל הגבול שבין שתי האפשרויות.

כמה מן הקשרים המשמעותיים שאדוארד מטפח בנסיונותיו לפצח את סודות חייו, נולדים ומתפתחים בזכות התשוקה שהוא והאחרים חולקים לספרים ולספרות. אוהבי קריאה ואוהבי ספרים ימצאו בעלילה ערך מוסף, ויזדהו עם הדברים שהוא כותב בהקשר זה, שכוחם מן הסתם יפה לכל תחום ענין הכובש את לב העוסקים בו: "זה טבעה של אהבת הספרים וכתבי-היד, מבינים אתם; במי שניחנו בה מפעמת מעין אחוות "בונים חופשיים", ודומה עליהם שמי שבורכו כמוהם בתשוקה לספרים אחיהם הם, עצמם ובשרם".

"פשר הלילה" הוא מעין ספר מתח המגולל את סודותיו ואת גילוייו בהדרגה, ומצליח לשמור על סקרנות ועל עניין מתחילתו ועד סופו. הוא גם ספר תקופתי, המחייה את התקופה המתוארת בו ואת החברה הבריטית של אותם ימים. בזכות כתיבה טובה, פירוט היסטורי ודמות מורכבת, וגם בזכות תרגום משובח, הספר חי מאוד, מושך לקריאה ומומלץ.

The Meaning of Night – Michael Cox

עם עובד

2008 (2006)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מכונות כמוני / איאן מקיואן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed79bd795d7a0d795d7aa_d79bd79ed795d7a0d7992

אנגליה, 1982. צ'רלי, בן שלושים ושתים, עורך דין שנאלץ להתפטר בשל עבירה שעליה הוא אינו מרחיב את הדיבור, רוקם תכניות התעשרות שאינן צולחות, ומעביר את ימיו בעיקר מול המחשב, סוחר במניות בתקווה לרווחים גדולים שאינם מתממשים. כשמגיע לידיו מכוחה של ירושה סכום משמעותי, הוא משקיע אותו בקנית בן-אדם מלאכותי, אחד מעשרים וחמישה או"חים (אדם וחוה) שיוצרו והוצעו למכירה. ביכולתו לעצב את אופיו של אדם באמצעות בחירת תכונותיו מתוך רשימה ארוכה, והוא מציע למירנדה, שכנתו שבה הוא מאוהב בסתר, לבחור את מחציתן.

איאן מקיואן מיקם את העלילה במציאות חילופית, ורוב הזמן לא ברור מדוע ומה מציאות זו תורמת לסיפור. מרגרט תאצ'ר מאבדת מיוקרתה לאחר תבוסה באיי פוקלנד, וטוני בן מביס אותה בבחירות. הביטלס מתאחדים. רייגן מפסיד לקרטר. מרבית המכוניות אוטונומיות, ורובוטים תופסים עוד ועוד משרות. לעומת זאת ברורה הבחירה בהענקת חיים ארוכים ופוריים לאלן טיורינג, המעמיק את התעניינותו באינטליגנציה מלאכותית, ומשחק תפקיד משמעותי בעלילה.

כצפוי, צ'רלי ומירנדה מגלים כי בלתי אפשרי להתייחס אל אדם כאל מכונה. למרות שהוא חייב להתחבר לעמדת טעינה כדי לשמור על כוחותיו, ולמרות מתג ההשתקה בעורפו, הוא מתנהג כמו אדם בשר ודם, ומבחינה חיצונית הוא זהה לו. צ'רלי תוהה שמא "הביולוגיה בכלל לא מעניקה לי מעמד מיוחד, ואין חשיבות לאמירה שהדמות הניצבת מולי לא ממש חיה". אדם מתערב ברומן המתפתח בין צ'רלי ומירנדה, מתאהב בה בעצמו (האם מירנדה בחרה עבורו תכונות שגרמו לו להתאהב?), מבצע מטלות שמטילים עליו, לומד ללא הרף ונוטל יוזמה. נדמה כי הוא מפתח תודעה עצמית, ובהכרח עולות אצל צ'רלי תמיהות באשר למהותה של התודעה האנושית, שהיא למעשה הנושא שבלבו של הספר.

אדם הוא מכונה רבת עוצמה, בעלת פוטנציאל לגבור על יוצריו, אבל המכונה כושלת משום שהתכנות של מוח רציונלי אינו מצליח להתמודד עם המציאות האנושית. לדברי טיורינג, "אנחנו יוצרים מכונה בעלת אינטליגנציה ומודעות עצמית וזורקים אותה לתוך העולם הלא מושלם שלנו. מוח כזה, הבנוי על פי הנחות רציונליות בדרך כלל, שוחר טוב ביחסו לזולת, מוצא את עצמו חיש מהר בעין סערה של סתירות". והוא מוסיף, "לדעתי האו"חים לא היו מצוידים באופן המאפשר להם להבין קבלת החלטות אנושית, כיצד העקרונות שלנו מתעוותים בשדה הכוח של רגשותינו, ההטיות הפרטיות שלנו, האשליה העצמית שלנו וכל שאר הפגמים הידועים והממופים של הקוגניציה שלנו […] הם לא הצליחו להבין אותנו כי אנחנו לא מצליחים להבין את עצמנו […] אם אנחנו נבצרים מבינתנו, איך יכולנו לתכנן להם בינה ולצפות מהם להיות מאושרים לצידנו?" יותר משהדברים אמורים בבינה מלאכותית, הם מעידים על הבינה האנושית המורכבת.

איאן מקיואן דחס אל תוך הספר נושאים רבים, ביניהם אימוץ, הורות, אונס, נקמה, מערכת המשפט, פערים חברתיים, פוליטיקה, היסטוריה של המדע, ואת כל אלה ועוד תיבל, כאמור, במציאות חילופית. לטעמי, הספר סובל מהתחכמות יתר ומגודש מעיק. יחד עם זאת, הוא מקורי למדי, דמויותיו אמינות, וכשמצליחים לפלס דרך בין עיקר וטפל מגיעים אל שאלות מעניינות.

Machines Like Me – Ian McEwan

עם עובד

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

רציחות האלפבית / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d7a6d799d797d795d7aa_d794d790d79cd7a4d791d799d7aa2

בעת שהותו בלונדון מקבל הרקול פוארו, הבלש המהולל, מכתב מתגרה: "אתה מתפאר בכך שאתה פותר תעלומות שהן מסובכות מדי לשוטרים הבריטים האטומים שלנו? הבה נראה, מר פוארו הפיקח, עד כמה פיקחי אתה באמת. אולי יתברר לך שהאגוז הזה קשה מדי לפיצוח". המכתב, החתום על ידי א-ב-ג, מפנה את תשומת לבו של פוארו לתאריך מסוים במקום מסוים, ואכן באותו יום ובאותו מקום מתבצע רצח. שם המקום מתחיל באות א', וכך גם שמה של הנרצחת. רציחות נוספות, על פי סדר האלף-בית, תתרחשנה בהמשך, על כל אחת מהן יתבשר במכתב.

קולונל הייסטינגס, ידידו של פוארו, מזדמן ללונדון באותם ימים, וכהרגלו מתעד את מהלך החקירה. בתיעוד בגוף ראשון הוא משלב פרקים בגוף שלישי, בהם הוא מתאר ארועים שארעו ללא נוכחותו, אך לאמינותם הוא ערב. במרבית הפרקים הללו מסופר על מעשיו של אדם, שראשי התיבות של שמו הם א-ב-ג, והתנהגותו מרמזת על היותו הרוצח הסדרתי המבוקש. האם אגתה כריסטי חושפת סמוך לתחילתו של הספר את זהות הרוצח, או שמא היא מתעתעת בקוראים כשהיא מציגה חשוד חף מפשע? כרגיל בספריה של כריסטי, כל קורא בר דעת מבין עוד לפני פוארו מיהו הרוצח, וכרגיל, אחרי שהוא משנה את דעתו שוב ושוב, מסתבר לו עד כמה טעה בכל השערותיו. פוארו, בעזרת שכל ישר, ומה שאחרים מכנים חוש אך הוא מכנה ידע ונסיון, מתעלם ממה שנראה כמובן מאליו, אינו מנסה לאלץ את העובדות להתאים לתיאוריה, ומניח לתאיו האפורים להכנס לפעולה.

על מיומנותה של אגתה כריסטי אין צורך להרחיב את הדיבור. היא מוליכה את העלילה בבטחה, משרטטת דמויות בקוים בודדים אך מדויקים ומספקים, שופעת הומור, ומספרת סיפור מותח ומשכנע. בשיחה בין פוארו להייסטינגס אודות מעשי פשע, היא שותלת אמירה על ספרים בלשיים: בעוד הייסטינגס רוקם עלילה סבוכה, שמעורבים בה כלי רצח יוצא דופן, בחורות יפות, משרתים שפוטרו וכיוצא באלה, פוארו, כמו מי שבראה אותו, מעדיף "פשע פשוט מאוד. פשע בלי סיבוכים. פשע ביתי ושקט… מאוד לא מתלהם – מאוד intime, אינטימי".

(בצירוף מקרים, אחד הפרקים נפתח במשפט, "את 11 בספטמבר של אותה שנה אזכור, כמדומני, כל חיי").

מיכל אלפון תרגמה במיומנות ובשטף, והספר מהנה מאוד ומומלץ.

The A B C Murders – Agatha Christie

עם עובד

2020 (1936)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

התמים / איאן מקיואן

hatamim_front2

כותרת משנה: היחסים המיוחדים

בשנות החמישים של המאה העשרים, כעשור אחרי סיומה של מלחמת העולם השניה, היו החשדנות והאיבה בין מזרח למערב בשיאן. בברלין המחולקת, עדיין לפני הקמת החומה, ניצבו הצדדים העוינים בסמיכות זה לזה, מנסים לחשוף זה את מזימותיו של זה. "מבצע זהב", שנוהל בשיתוף פעולה אמריקאי-בריטי, היה אמור לסייע בגילוי סודותיהם של הרוסים. במסווה של תחנת מכ"ם נחפרה מנהרה אל מתחת לאזור הרוסי, כדי לאפשר התחברות ישירה אל קוי התקשורת של הרוסים. באפריל 1956, אחד-עשר חודשים אחרי שהמנהרה הפכה מבצעית, חפרו הרוסים לתוכה, ושמו קץ למבצע. בדיעבד התברר שסוכן כפול בשם ג'ורג' בלייק דיווח למפעיליו על המבצע כבר ב-1955, ואלה, מן הסתם, העבירו בקוים שאליהם התחברו האמריקאים והבריטים, מידע פְּחוּת ערך או כוזב.

על רקע זה מתרחשת עלילת "התמים". ג'ורג' בלייק מופיע בספר הופעת אורח, תיאור המנהרה מדויק, אך כל שאר הדמויות בדויות. התמים הוא לנרד מרנהם, צעיר בריטי בשנות העשרים לחייו, ביישן, בתול, עדיין מתגורר עם הוריו ועובד במשרד הדואר. הוא מגויס למבצע בזכות הכשרתו הטכנית, ומופקד על בדיקת ציוד. העבודה הופכת בהדרגה שגרתית, ועיקר חייו מתמצה בפרשת אהבים עם מריה, גרמניה גרושה, ששיגרה אליו פתק בבאר, גאלה אותו מבתוליו, והפכה לאהבת חייו. היחסים המיוחדים שבכותרת המשנה של הספר נושאים משמעויות רבות, ביניהן יחסי הכובש הבריטי עם הנכבש הגרמני, ואלה פולשים אל הזוגיות של השניים. בעלה לשעבר של מריה משבש אף הוא את האידיליה, ומדרדר את העלילה אל אלימות קטלנית ואל פתרון מהפך קרביים. שם הספר, היכול להיות מתורגם גם כ"חף מפשע", מקבל במפנה העלילה הזה משמעות נוספת.

מקיואן מיטיב לתאר את המתרחש בנפשו של לנרד, ומשלב את הסיפור הפרטי במסכת הגדולה של ארועי התקופה. למרות כובד הראש המתבקש, הספר גדוש הומור, בעיקר בכל הקשור למפגש שתי התרבויות, האמריקאית והבריטית. הוא מחיה את ברלין של שנות החמישים, ובסיומו של הספר גם את זו של 1989, ממש לפני נפילת החומה. הקושי היחיד שלי עם הספר נוצר כשהסיפור סטה מן המבצע אל הרומן, ושקע מעט בפירוט יתר של היומיום. מכל מקום, עלילת המנהרה מתקדמת אל סופה הידוע, עלילת סיפורם של לנרד ומריה מתפתלת ומפתיעה, והקישור בין שתיהן בסופו של דבר מוצלח ומקורי.

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר קריא ומעניין.

The Innocent – Ian McEwan

2007 (1989)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

זרע-רע / מרגרט אטווד

994032

פליקס פיליפס מנהל פסטיבל תיאטרון. הוא שקוע ראשו ורובו בעבודתו, גם משום שהיא חייו, וגם כדי להתגבר על מותן של אשתו נדיה, שנפטרה בעת לידה, ושל בתו מירנדה, שנפטרה מדלקת קרום המוח בהיותה בת שלוש. פליקס מנהיג את שחקניו ביד רמה, ושופע רעיונות יצירתיים בעזרתם הוא מבקש להעלות הפקה בלתי נשכחת של מחזהו של שייקספיר, "הסערה". בעוד הוא עוסק בבימוי, עוזרו טוני מצליח להביא לפיטוריו, ומתמנה למנהל תחתיו. פליקס מחליט לפתוח דף חדש בחייו: הוא שוכר, תחת השם הבדוי דוכס, בית מוזנח הרחק ממקום ישוב, ולאחר תשע שנות התבודדות הוא מציע את עצמו כמנהל תכנית "אוריינות באמצעות ספרות" במתקן הכליאה של המחוז. בכלא הוא בונה תכנית לימודית שבמסגרתה מעלים האסירים את מחזותיו של שייקספיר. בשנה הרביעית נודע לו שטוני, שבינתים התמנה לשר התרבות, יבוא לביקור בכלא ויצפה בהצגה. הגיעה שעתה של הנקמה שייחל לה כל השנים.

מרגרט אטווד התבקשה, יחד עם סופרים נוספים, לספר מחדש את שייקספיר במסגרת פרויקט Hogarth Shakespeare. ספרה הוא חגיגה מסחררת, שבה "הסערה" משתקפת בשלל וריאציות קליידוסקופיות. כל פרט בעלילה מהדהד את המחזה באופנים שונים; החל בפרטים הטריוויאלים כמו שמות הגיבורים – מירנדה היא בתו של פליקס וגם בתו של פרוספרו, שמו הבדוי של פליקס, דוכס, הוא תוארו של פרוספרו, טוני הוא בן דמותו של אנטוניו, אחיו הבוגדני של הדוכס; עבור בעובדה שהמחזה מועלה פעמיים במהלך התקופה המתוארת בספר, ובביצוע הנקמה בדרך החופפת למחזה; עבור ברוחה של הילדה המתה המתלווה אל פליקס, המשתלבת בשדים וברוחות הנוטלים חלק פעיל בעלילת "הסערה"; וכלה במה שהוא בעיני שיאו של הספר – נסיונותיהם של האסירים, במטלת סיום התכנית, לתאר מה ארע לגיבורי המחזה בסיומו. כל אחד מתיאוריהם מציע פרשנות מרתקת לדמויות ולסיפור, וריבוי הפנים שהם מוצאים ביצירתו של שייקספיר הוא מחווה של כבוד למחזאי.

מכיוון שמתחת לשמו של הספר בעברית מצוין "הסערה בלבוש חדש", רעננתי את זכרוני בפרטים כדי להגיע מוכנה. כשהגעתי לסיום הספר מצאתי שהסופרת, או ההוצאה, צירפו תקציר של המחזה, אולי כדאי להתחיל את הקריאה ממנו. ואולי אין צורך, משום שגיבורי "זרע-רע", שהוא כינויו של קליבן, שבים ודנים במחזה, וגם מי שאינו מכיר אותו כלל מתוודע אליו בהדרגה מבעד לעיניה החכמות של אטווד.

פליקס הוא אדם דווי, שייקספיר הוא מחזאי רציני, ומרגרט אטווד היא סופרת מעמיקה, אבל כובד הראש המתבקש מן הצירוף הזה שזור שנינות והומור. המטלה הראשונה שמטיל פליקס על תלמידיו האסירים, אם לתת דוגמא מצחיקה אחת, היא לאתר את כל הקללות במחזה, ומכאן ואילך נאסר עליהם להשמיע קללות אחרות גם בשיחות חולין. דמיינו את העבריינים הקשוחים פונים זה לזה בכינויים דוגמת "גרון בן-בושת, רעשן מחציף, פיסת כינמת, ייקח השד את כל אצבעותיך".

בזמן שקראתי את הספר בהנאה גדולה, היה נדמה לי שאני מרגישה בין השורות את ההנאה שחשה הסופרת בעת כתיבתו. לכן חייכתי לעצמי כשהגעתי לפרק התודות, ומצאתי שהוא נפתח במלים "העבודה על ספר זה היתה תענוג גדול". מרגרט אטווד היא, בעיני, מגדולות הסופרים בימינו, וספר זה עומד בכבוד ברף הגבוה שקבעה בספריה הקודמים. מיכל אלפון תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

Hag-Seed – Margaret Atwood

חרגול ומודן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

אור ירח / מייקל שייבון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d790d795d7a8_d799d797d7a82

"אור ירח" הוא סיפורם של סבו וסבתו של מייקל שייבון, הסופר עצמו או בן דמותו הבדוי. חייהם של הוריה של אמו עמדו בצל מלחמת העולם השניה. סבתו של המספר היתה בהריון מגבר נוצרי שעקבותיו אבדו, כשפלשו הנאצים לצרפת. את בתה ילדה כשהסתתרה במנזר, ולאחר גלגולים באירופה המדממת הגיעה עם הילדה לארצות הברית, ועל ידה מקועקע מספר ממספרי אושוויץ. סבו של המספר השתתף בקרבות נגד הנאצים, קרבות שגרמו לו, כמו לגברים אחרים, לאטום את רגשותיהם כדי לשרוד את זוועות המלחמה. האטימות הזו לא עמדה לו כשהגיע אל מחנה עבודה נאצי, וניצב אל מול השרידים המעונים.

השפעת חוויות אותה תקופה על הסבתא היו גלויות לעין. היא נעה בין מצבי רוח קיצוניים, נרדפה על ידי רוחו של סוס-ללא-עור – בני משפחתה העלו השערות שונות לגבי משמעותו – ובנסיבות מסוימות היוותה סכנה לעצמה ולסביבתה. הסב, לעומתה, היה על פני השטח יציב והגיוני, ושימש אב לילדתה של אשתו, אבל נכדו כותב עליו כך, בהשפעת סיפורו של סלינג'ר, "לאסמה – באהבה ובתיעוב": איש לא השתמש בביטוי "התמוטטות עצבים" ולא ניסה לטעון שסבא שלי חזר מהמלחמה כשאינו "בריא בגוף ונפש", כניסוחה של אסמה בסיפור. מעולם לא חשבתי על סבא שלי כעל מי שסובל מהשפעה מאוחרת של ההפרעה שבני דורו קראו לה "תשישות קרב". ועם זאת נדמה היה לי שהסיפור של סלינג'ר יכול להסביר משהו אצל סבא שלי שתמיד הרגשתי שהוא מצריך הסבר.

המירוץ אל החלל והנסיונות לחרוג מגבולות כדור הארץ שזורים בספר בשלל אופנים. הסבא התעניין כל חייו במדע הטילים, עוד כשזה היה בחיתוליו. לקראת סיום המלחמה, בעקבות שיחה עם כומר ממדינות הציר, שעסק בכתיבת תזכיר בנושא מפגש עם עולמות אחרים והשאלות ההומניות והתיאולוגיות העולות ממנו, נתן לבו ליכולתם של אויבים להידבר. התגלית כי בחלל הריק פזורות נפשות המסוגלות להבנה, המסוגלות להגיע זו אל זו, הסעירה אותו, והוא החליט לצאת לחפש את גיבורו, ורנר פון בראון, ולשתף אותו בתובנה שרכש. במקום למצוא את מדען הטילים, מצא את תוצאות עבודתו, את עובדי הכפיה ששרדו במיטלבאו-דורה, המחנה התת-קרקעי בו נבנו טילי 2-V. עד סוף ימיו לא השתחרר מן הזעם כלפי האיש.

בהקשר זה מתייחס הספר אל מבצע פייפרקליפ, שהעניק מקלט אמריקאי למדענים הגרמנים, וכיסה על פשעיהם. פון בראון שיקר כל חייו כשטען שלא ידע על המתרחש במפעל, והסבא הגיע למסקנות מרות בשל שיתוף הפעולה של הממשל ושל נאס"א עם שקריו: ערכי הצדק, היושר, ההגנה על החלש […] הם חסרי כל חשיבות בעיני המדינה שחרתה אותם על דגלה. הם סרח עודף שיש לעקוף אותו כדי לשלוט. למעשה, הערכים האלה לא שרדו מן המלחמה ומכאן משתמע: במובן מסוים אך מהותי, שהקריירה המזהירה של פון בראון אחרי המלחמה מוכיחה ומדגימה אותו גם יחד, גרמניה הנאצית ניצחה.

מכל מקום, טינתו של הסב כלפי האיש וכלפי התעשיה לא פגמו בלהט ובהתמסרות בהם עסק הוא עצמו בחלל. במשך שנים רבות בנה דגמים עבור נאס"א, ובביתו בנה דגם של מושבה ירחית, במרכזה הטמין את דמויותיהם של בני משפחתו, כי בירח, במרחק 230,000 מייל מצחנת ההיסטוריה, לא היו לא שיגעון ולא זכר האובדן.

עד בערך מחציתו של הספר הוא נראה לי מבולבל מדי, עמוס מדי. הסיפור קופץ בין זמנים, לא תמיד ברור הקשר בין סיפורים עוקבים, ולארועים שונים בחשיבותם מוענק משקל שווה. הפריע לי מאוד העיסוק האובססיבי של הסופר בהסתרה ובהטעיה, העירוב המתעתע בין אמת לבדיה, ששייבון מצהיר עליו בדברי הפתיחה ובתודות. יחד עם זאת, הספר מתגבש בהדרגה ליצירה מרגשת ובהחלט מומלצת.

Moonglow – Michael Chabon

עם עובד

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מוות על הנילוס / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed795d795d7aa_d7a2d79c_d794d7a0d799d79cd795d7a12

"Mais oui, אכן, אני אוהב קהל, עלי להודות. אתם מבינים, אני גאוותן. אני נפוח מרוב התרברבות. אני אוהב לומר: תראו כמה פיקחי הוא הרקול פוארו!"

במהלך חופשה במצרים זוכה הבלש הבלגי המהולל בהזדמנות להתגאות בכישוריו. לינט, אשה בריטית צעירה, נרצחת במהלך ירח הדבש שלה בעת שיט על הנילוס. החשודה המיידית היא ז'קלין, חברתה לשעבר, שהיתה מאורסת לבעלה הטרי של לינט, אולם כל הראיות מצביעות על חפותה. חקירתו של פוארו חושפת חשודים נוספים, לכל אחד מהם מניע והזדמנות. בעוד כולם תועים בחשכה, מוחו האנליטי של הבלש נכנס לפעולה, ותוך כדי חקירת הרצח הוא פותר תעלומות משנה בלתי צפויות. באוזני קולונל רייס, הנמצא בסירה לצורך חקירה אחרת, הוא משווה את דרך פעולתו לארכיאולוגיה: "בעת חפירה, כשמשהו מבצבץ מהאדמה, מסלקים הכל סביבו בזהירות. מסלקים את העפר ומגרדים פה ושם בסכין, עד שבסופו של דבר מתגלה הפריט, והוא בלבד, מוכן לשרטוט ולצילום בלי שום הפרעה חיצונית. זה מה שביקשתי לעשות – לפנות את כל ההפרעות החיצוניות כדי שנוכל לראות את האמת – האמת הזוהרת במערומיה".

את האמת הזוהרת במערומיה ניחשתי בשלב די מוקדם. אולי אגתה כריסטי פיזרה יותר רמזים מהרגיל אצלה, ואולי נותר בזכרוני משהו מהסרט שראיתי לפני שנים רבות. מכל מקום, הניחוש הזה לא פגם כלל בהנאתי מהספר. אגתה כריסטי היא קודם כל מספרת סיפורים נהדרת, מאפיינת דמויות אמינות מלאות חיים, בונה עלילה מורכבת בכתיבה חסכונית ומדויקת. התעלומה הבלשית אמנם ניצבת במרכז, אך היא משולבת בתוך סיפור משמעותי, שלא נעדרת ממנו ביקורת חברתית. נדמה לי כי אחד מסודות הקסם ואריכות הימים של ספריה נובע מן העובדה, שלמרות שהם מעוגנים בתקופה מוגדרת ובערכיה, תכונותיהם של גיבוריהם תקפות בכל עת, ואהבה, תאוות בצע וקנאה הניעו ומניעות את בני האדם אז והיום. קל לצלול אל הסיפור ולהקשר אל גיבוריו.

הספר כובש כבר בחלקו הראשון, הנקרא "הדמויות על פי סדר הופעתן", ובו, במקום רשימה משמימה של שמות נמצא אפיזודות מחיי הדמויות, שיש בהן כדי להאיר תכונות מרכזיות באופיין, ולשמש מבוא להתרחשות המרכזית. סיומו כובש לא פחות: לאחר מספר משפטי רכילות שמחליפות הבריות בעקבות הרצח ופענוחו, נכתב כך: "אבל לאחר זמן-מה הפסיקו לדבר עליה והתחילו לדבר על הזוכים האפשריים במרוצי הסוסים. כי כפי שאמר באותה הדקה ממש מר פרגוסון בלוקסור, לא העבר חשוב, אלא העתיד".

מיכל אלפון תרגמה, כרגיל, בחן ובשטף, ודורית שרפשטיין הוסיפה עוד עיצוב מוצלח לסדרה.

מומלץ בהחלט.

Death on the Nile – Agatha Christie

עם עובד

2019 (1937)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון