התמים / איאן מקיואן

כותרת משנה: היחסים המיוחדים

בשנות החמישים של המאה העשרים, כעשור אחרי סיומה של מלחמת העולם השניה, היו החשדנות והאיבה בין מזרח למערב בשיאן. בברלין המחולקת, עדיין לפני הקמת החומה, ניצבו הצדדים העוינים בסמיכות זה לזה, מנסים לחשוף זה את מזימותיו של זה. "מבצע זהב", שנוהל בשיתוף פעולה אמריקאי-בריטי, היה אמור לסייע בגילוי סודותיהם של הרוסים. במסווה של תחנת מכ"ם נחפרה מנהרה אל מתחת לאזור הרוסי, כדי לאפשר התחברות ישירה אל קוי התקשורת של הרוסים. באפריל 1956, אחד-עשר חודשים אחרי שהמנהרה הפכה מבצעית, חפרו הרוסים לתוכה, ושמו קץ למבצע. בדיעבד התברר שסוכן כפול בשם ג'ורג' בלייק דיווח למפעיליו על המבצע כבר ב-1955, ואלה, מן הסתם, העבירו בקוים שאליהם התחברו האמריקאים והבריטים, מידע פְּחוּת ערך או כוזב.

על רקע זה מתרחשת עלילת "התמים". ג'ורג' בלייק מופיע בספר הופעת אורח, תיאור המנהרה מדויק, אך כל שאר הדמויות בדויות. התמים הוא לנרד מרנהם, צעיר בריטי בשנות העשרים לחייו, ביישן, בתול, עדיין מתגורר עם הוריו ועובד במשרד הדואר. הוא מגויס למבצע בזכות הכשרתו הטכנית, ומופקד על בדיקת ציוד. העבודה הופכת בהדרגה שגרתית, ועיקר חייו מתמצה בפרשת אהבים עם מריה, גרמניה גרושה, ששיגרה אליו פתק בבאר, גאלה אותו מבתוליו, והפכה לאהבת חייו. היחסים המיוחדים שבכותרת המשנה של הספר נושאים משמעויות רבות, ביניהן יחסי הכובש הבריטי עם הנכבש הגרמני, ואלה פולשים אל הזוגיות של השניים. בעלה לשעבר של מריה משבש אף הוא את האידיליה, ומדרדר את העלילה אל אלימות קטלנית ואל פתרון מהפך קרביים. שם הספר, היכול להיות מתורגם גם כ"חף מפשע", מקבל במפנה העלילה הזה משמעות נוספת.

מקיואן מיטיב לתאר את המתרחש בנפשו של לנרד, ומשלב את הסיפור הפרטי במסכת הגדולה של ארועי התקופה. למרות כובד הראש המתבקש, הספר גדוש הומור, בעיקר בכל הקשור למפגש שתי התרבויות, האמריקאית והבריטית. הוא מחיה את ברלין של שנות החמישים, ובסיומו של הספר גם את זו של 1989, ממש לפני נפילת החומה. הקושי היחיד שלי עם הספר נוצר כשהסיפור סטה מן המבצע אל הרומן, ושקע מעט בפירוט יתר של היומיום. מכל מקום, עלילת המנהרה מתקדמת אל סופה הידוע, עלילת סיפורם של לנרד ומריה מתפתלת ומפתיעה, והקישור בין שתיהן בסופו של דבר מוצלח ומקורי.

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר קריא ומעניין.

The Innocent – Ian McEwan

2007 (1989)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

זרע-רע / מרגרט אטווד

פליקס פיליפס מנהל פסטיבל תיאטרון. הוא שקוע ראשו ורובו בעבודתו, גם משום שהיא חייו, וגם כדי להתגבר על מותן של אשתו נדיה, שנפטרה בעת לידה, ושל בתו מירנדה, שנפטרה מדלקת קרום המוח בהיותה בת שלוש. פליקס מנהיג את שחקניו ביד רמה, ושופע רעיונות יצירתיים בעזרתם הוא מבקש להעלות הפקה בלתי נשכחת של מחזהו של שייקספיר, "הסערה". בעוד הוא עוסק בבימוי, עוזרו טוני מצליח להביא לפיטוריו, ומתמנה למנהל תחתיו. פליקס מחליט לפתוח דף חדש בחייו: הוא שוכר, תחת השם הבדוי דוכס, בית מוזנח הרחק ממקום ישוב, ולאחר תשע שנות התבודדות הוא מציע את עצמו כמנהל תכנית "אוריינות באמצעות ספרות" במתקן הכליאה של המחוז. בכלא הוא בונה תכנית לימודית שבמסגרתה מעלים האסירים את מחזותיו של שייקספיר. בשנה הרביעית נודע לו שטוני, שבינתים התמנה לשר התרבות, יבוא לביקור בכלא ויצפה בהצגה. הגיעה שעתה של הנקמה שייחל לה כל השנים.

מרגרט אטווד התבקשה, יחד עם סופרים נוספים, לספר מחדש את שייקספיר במסגרת פרויקט Hogarth Shakespeare. ספרה הוא חגיגה מסחררת, שבה "הסערה" משתקפת בשלל וריאציות קליידוסקופיות. כל פרט בעלילה מהדהד את המחזה באופנים שונים; החל בפרטים הטריוויאלים כמו שמות הגיבורים – מירנדה היא בתו של פליקס וגם בתו של פרוספרו, שמו הבדוי של פליקס, דוכס, הוא תוארו של פרוספרו, טוני הוא בן דמותו של אנטוניו, אחיו הבוגדני של הדוכס; עבור בעובדה שהמחזה מועלה פעמיים במהלך התקופה המתוארת בספר, ובביצוע הנקמה בדרך החופפת למחזה; עבור ברוחה של הילדה המתה המתלווה אל פליקס, המשתלבת בשדים וברוחות הנוטלים חלק פעיל בעלילת "הסערה"; וכלה במה שהוא בעיני שיאו של הספר – נסיונותיהם של האסירים, במטלת סיום התכנית, לתאר מה ארע לגיבורי המחזה בסיומו. כל אחד מתיאוריהם מציע פרשנות מרתקת לדמויות ולסיפור, וריבוי הפנים שהם מוצאים ביצירתו של שייקספיר הוא מחווה של כבוד למחזאי.

מכיוון שמתחת לשמו של הספר בעברית מצוין "הסערה בלבוש חדש", רעננתי את זכרוני בפרטים כדי להגיע מוכנה. כשהגעתי לסיום הספר מצאתי שהסופרת, או ההוצאה, צירפו תקציר של המחזה, אולי כדאי להתחיל את הקריאה ממנו. ואולי אין צורך, משום שגיבורי "זרע-רע", שהוא כינויו של קליבן, שבים ודנים במחזה, וגם מי שאינו מכיר אותו כלל מתוודע אליו בהדרגה מבעד לעיניה החכמות של אטווד.

פליקס הוא אדם דווי, שייקספיר הוא מחזאי רציני, ומרגרט אטווד היא סופרת מעמיקה, אבל כובד הראש המתבקש מן הצירוף הזה שזור שנינות והומור. המטלה הראשונה שמטיל פליקס על תלמידיו האסירים, אם לתת דוגמא מצחיקה אחת, היא לאתר את כל הקללות במחזה, ומכאן ואילך נאסר עליהם להשמיע קללות אחרות גם בשיחות חולין. דמיינו את העבריינים הקשוחים פונים זה לזה בכינויים דוגמת "גרון בן-בושת, רעשן מחציף, פיסת כינמת, ייקח השד את כל אצבעותיך".

בזמן שקראתי את הספר בהנאה גדולה, היה נדמה לי שאני מרגישה בין השורות את ההנאה שחשה הסופרת בעת כתיבתו. לכן חייכתי לעצמי כשהגעתי לפרק התודות, ומצאתי שהוא נפתח במלים "העבודה על ספר זה היתה תענוג גדול". מרגרט אטווד היא, בעיני, מגדולות הסופרים בימינו, וספר זה עומד בכבוד ברף הגבוה שקבעה בספריה הקודמים. מיכל אלפון תרגמה יפה, והספר מומלץ מאוד.

Hag-Seed – Margaret Atwood

חרגול ומודן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

אור ירח / מייקל שייבון

"אור ירח" הוא סיפורם של סבו וסבתו של מייקל שייבון, הסופר עצמו או בן דמותו הבדוי. חייהם של הוריה של אמו עמדו בצל מלחמת העולם השניה. סבתו של המספר היתה בהריון מגבר נוצרי שעקבותיו אבדו, כשפלשו הנאצים לצרפת. את בתה ילדה כשהסתתרה במנזר, ולאחר גלגולים באירופה המדממת הגיעה עם הילדה לארצות הברית, ועל ידה מקועקע מספר ממספרי אושוויץ. סבו של המספר השתתף בקרבות נגד הנאצים, קרבות שגרמו לו, כמו לגברים אחרים, לאטום את רגשותיהם כדי לשרוד את זוועות המלחמה. האטימות הזו לא עמדה לו כשהגיע אל מחנה עבודה נאצי, וניצב אל מול השרידים המעונים.

השפעת חוויות אותה תקופה על הסבתא היו גלויות לעין. היא נעה בין מצבי רוח קיצוניים, נרדפה על ידי רוחו של סוס-ללא-עור – בני משפחתה העלו השערות שונות לגבי משמעותו – ובנסיבות מסוימות היוותה סכנה לעצמה ולסביבתה. הסב, לעומתה, היה על פני השטח יציב והגיוני, ושימש אב לילדתה של אשתו, אבל נכדו כותב עליו כך, בהשפעת סיפורו של סלינג'ר, "לאסמה – באהבה ובתיעוב": איש לא השתמש בביטוי "התמוטטות עצבים" ולא ניסה לטעון שסבא שלי חזר מהמלחמה כשאינו "בריא בגוף ונפש", כניסוחה של אסמה בסיפור. מעולם לא חשבתי על סבא שלי כעל מי שסובל מהשפעה מאוחרת של ההפרעה שבני דורו קראו לה "תשישות קרב". ועם זאת נדמה היה לי שהסיפור של סלינג'ר יכול להסביר משהו אצל סבא שלי שתמיד הרגשתי שהוא מצריך הסבר.

המירוץ אל החלל והנסיונות לחרוג מגבולות כדור הארץ שזורים בספר בשלל אופנים. הסבא התעניין כל חייו במדע הטילים, עוד כשזה היה בחיתוליו. לקראת סיום המלחמה, בעקבות שיחה עם כומר ממדינות הציר, שעסק בכתיבת תזכיר בנושא מפגש עם עולמות אחרים והשאלות ההומניות והתיאולוגיות העולות ממנו, נתן לבו ליכולתם של אויבים להידבר. התגלית כי בחלל הריק פזורות נפשות המסוגלות להבנה, המסוגלות להגיע זו אל זו, הסעירה אותו, והוא החליט לצאת לחפש את גיבורו, ורנר פון בראון, ולשתף אותו בתובנה שרכש. במקום למצוא את מדען הטילים, מצא את תוצאות עבודתו, את עובדי הכפיה ששרדו במיטלבאו-דורה, המחנה התת-קרקעי בו נבנו טילי 2-V. עד סוף ימיו לא השתחרר מן הזעם כלפי האיש.

בהקשר זה מתייחס הספר אל מבצע פייפרקליפ, שהעניק מקלט אמריקאי למדענים הגרמנים, וכיסה על פשעיהם. פון בראון שיקר כל חייו כשטען שלא ידע על המתרחש במפעל, והסבא הגיע למסקנות מרות בשל שיתוף הפעולה של הממשל ושל נאס"א עם שקריו: ערכי הצדק, היושר, ההגנה על החלש […] הם חסרי כל חשיבות בעיני המדינה שחרתה אותם על דגלה. הם סרח עודף שיש לעקוף אותו כדי לשלוט. למעשה, הערכים האלה לא שרדו מן המלחמה ומכאן משתמע: במובן מסוים אך מהותי, שהקריירה המזהירה של פון בראון אחרי המלחמה מוכיחה ומדגימה אותו גם יחד, גרמניה הנאצית ניצחה.

מכל מקום, טינתו של הסב כלפי האיש וכלפי התעשיה לא פגמו בלהט ובהתמסרות בהם עסק הוא עצמו בחלל. במשך שנים רבות בנה דגמים עבור נאס"א, ובביתו בנה דגם של מושבה ירחית, במרכזה הטמין את דמויותיהם של בני משפחתו, כי בירח, במרחק 230,000 מייל מצחנת ההיסטוריה, לא היו לא שיגעון ולא זכר האובדן.

עד בערך מחציתו של הספר הוא נראה לי מבולבל מדי, עמוס מדי. הסיפור קופץ בין זמנים, לא תמיד ברור הקשר בין סיפורים עוקבים, ולארועים שונים בחשיבותם מוענק משקל שווה. הפריע לי מאוד העיסוק האובססיבי של הסופר בהסתרה ובהטעיה, העירוב המתעתע בין אמת לבדיה, ששייבון מצהיר עליו בדברי הפתיחה ובתודות. יחד עם זאת, הספר מתגבש בהדרגה ליצירה מרגשת ובהחלט מומלצת.

Moonglow – Michael Chabon

עם עובד

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

מוות על הנילוס / אגתה כריסטי

"Mais oui, אכן, אני אוהב קהל, עלי להודות. אתם מבינים, אני גאוותן. אני נפוח מרוב התרברבות. אני אוהב לומר: תראו כמה פיקחי הוא הרקול פוארו!"

במהלך חופשה במצרים זוכה הבלש הבלגי המהולל בהזדמנות להתגאות בכישוריו. לינט, אשה בריטית צעירה, נרצחת במהלך ירח הדבש שלה בעת שיט על הנילוס. החשודה המיידית היא ז'קלין, חברתה לשעבר, שהיתה מאורסת לבעלה הטרי של לינט, אולם כל הראיות מצביעות על חפותה. חקירתו של פוארו חושפת חשודים נוספים, לכל אחד מהם מניע והזדמנות. בעוד כולם תועים בחשכה, מוחו האנליטי של הבלש נכנס לפעולה, ותוך כדי חקירת הרצח הוא פותר תעלומות משנה בלתי צפויות. באוזני קולונל רייס, הנמצא בסירה לצורך חקירה אחרת, הוא משווה את דרך פעולתו לארכיאולוגיה: "בעת חפירה, כשמשהו מבצבץ מהאדמה, מסלקים הכל סביבו בזהירות. מסלקים את העפר ומגרדים פה ושם בסכין, עד שבסופו של דבר מתגלה הפריט, והוא בלבד, מוכן לשרטוט ולצילום בלי שום הפרעה חיצונית. זה מה שביקשתי לעשות – לפנות את כל ההפרעות החיצוניות כדי שנוכל לראות את האמת – האמת הזוהרת במערומיה".

את האמת הזוהרת במערומיה ניחשתי בשלב די מוקדם. אולי אגתה כריסטי פיזרה יותר רמזים מהרגיל אצלה, ואולי נותר בזכרוני משהו מהסרט שראיתי לפני שנים רבות. מכל מקום, הניחוש הזה לא פגם כלל בהנאתי מהספר. אגתה כריסטי היא קודם כל מספרת סיפורים נהדרת, מאפיינת דמויות אמינות מלאות חיים, בונה עלילה מורכבת בכתיבה חסכונית ומדויקת. התעלומה הבלשית אמנם ניצבת במרכז, אך היא משולבת בתוך סיפור משמעותי, שלא נעדרת ממנו ביקורת חברתית. נדמה לי כי אחד מסודות הקסם ואריכות הימים של ספריה נובע מן העובדה, שלמרות שהם מעוגנים בתקופה מוגדרת ובערכיה, תכונותיהם של גיבוריהם תקפות בכל עת, ואהבה, תאוות בצע וקנאה הניעו ומניעות את בני האדם אז והיום. קל לצלול אל הסיפור ולהקשר אל גיבוריו.

הספר כובש כבר בחלקו הראשון, הנקרא "הדמויות על פי סדר הופעתן", ובו, במקום רשימה משמימה של שמות נמצא אפיזודות מחיי הדמויות, שיש בהן כדי להאיר תכונות מרכזיות באופיין, ולשמש מבוא להתרחשות המרכזית. סיומו כובש לא פחות: לאחר מספר משפטי רכילות שמחליפות הבריות בעקבות הרצח ופענוחו, נכתב כך: "אבל לאחר זמן-מה הפסיקו לדבר עליה והתחילו לדבר על הזוכים האפשריים במרוצי הסוסים. כי כפי שאמר באותה הדקה ממש מר פרגוסון בלוקסור, לא העבר חשוב, אלא העתיד".

מיכל אלפון תרגמה, כרגיל, בחן ובשטף, ודורית שרפשטיין הוסיפה עוד עיצוב מוצלח לסדרה.

מומלץ בהחלט.

Death on the Nile – Agatha Christie

עם עובד

2019 (1937)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ולא נותר אף אחד / אגתה כריסטי

עשרה אנשים זרים זה לזה מוזמנים בעילות שונות אל אי, שהבעלות עליו אפופה מסתורין. לאחדים מוצעת משרה בבית היחיד במקום, אחרים מוזמנים לנופש. איש מהם לא פגש מעולם את בעליו של האי, אך ההזמנות מנוסחות בערפול משכנע, וכל העשרה עולים על סירה, המשיטה אותם אל הבית, ונעזבים לנפשם. בעל הבית המסתורי אמור להגיע יום או יומיים אחר-כך.

בחדרו של כל אחד מן המוזמנים תלוי שיר, בסגנון שירי ילדים, אודות עשרה חיילים, שמאבדים את חייהם בזה אחר זה, עד שלא נותר איש מהם. במרכזו של שולחן האוכל ניצבות עשר דמויות חרסינה. כשהאורחים מתחילים למות בדרכים שונות, ועם מותו של כל אחד מהם נעלמת אחת הדמויות של השולחן, השיר מאבד את אופיו הילדותי, ומקבל משמעות מצמררת. דקות לפני מותו של האורח הראשון מתנגן מאחורי דלת חדר ההסבה תקליט, והמונולוג המושמע מאשים כל אחד מן הנוכחים במעשה רצח. איש מהם לא הואשם מעולם באופן רשמי במעשים שמונה הקול, וכולם גם יחד טוענים לחפותם.

יותר משהוא סיפור בלשי, "ולא נותר אף אחד" הוא סיפור אימה, וזו מתעצמת עם כל רגע חולף, ומעמידה במבחן את חוסנם הנפשי של קורבנותיה. חיפושים דקדקניים בבית ובאי כולו מובילים את האורחים להאמין שאין במקום איש מלבדם, והמסקנה המצמררת הנובעת מכך היא שהרוצח הוא אחד מהם. תחושת השיתוף מול הרוצח החמקן מתחלפת בחשדנות הדדית, ואדם הופך חף מפשע בעיני האחרים רק אם נרצח בעצמו.

אגתה כריסטי, כדרכה תמיד, מאפיינת במדויק את דמויותיה, כל אחת ואישיותה, כל אחת ותגובתה היחודית על הארועים. למרות שהתעלומה היא עיקר הסיפור, לא נעדרות מן הספר אמירות עוקצניות על ערכיהם של הגיבורים, ביניהם הנהנתן קל הדעת שדרס למוות שני ילדים, ומתייחס לתאונה כאל אי-נוחות שאירעה לו, ההרפתקן שנטש אנשים למות, ואינו חש צער כי הרי הם רק ילידים, הצדקנית שנאחזת בערכי מוסר נוקשים גם כשהם מביאים למותם של אחרים.

חשדתי במשרת, חשדתי ברופא. האם צדקתי? קִראו וגלו.

הספר, שתורגם בעבר תחת השם "עשרה כושים קטנים", נמכר עד כה ביותר ממאה מליון עותקים, ונחשב לאחד מעשרת רבי המכר של כל הזמנים. תרגומה של מיכל אלפון נאה ושוטף, והספר נקרא בנשימה עצורה.

And Then There Were None –  Agatha Cristie

עם עובד

2018 (1939)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

רצח באוריינט אקספרס / אגתה כריסטי

הרקול פוארו, הבלש הבלגי יציר דמיונה של אגתה כריסטי, תכנן לבלות מספר ימים באיסטנבול בדרכו חזרה מסוריה, שם פתר תעלומה, אבל קריאה בהולה מלונדון גרמה לו לבטל את תוכניתו. בעזרת קשרים הצליח להשיג תא שינה ברכבת האוריינט אקספרס, שהיתה עמוסה באופן יוצא דופן לעונה. בעת הנסיעה ברכבת נקלע, כמובן, לתעלומת רצח, אותה התבקש לפצח. מכיוון שהרוצח ככל הנראה לא יצא מן הקרון, כל הנוסעים נחשדו במעשה, אך לכולם היה אליבי מוצק, ולאיש מהם לא היה, לכאורה, מניע. לא יהיה זה ספוילר אם אספר שפוארו, בעזרת תאיו האפורים הקטנים, גילה בסופו של דבר מי ביצע את הרצח.

בשונה מספריה האחרים של אגתה כריסטי, הפעם ידעתי כמעט מן ההתחלה מי היה הרוצח הבלתי נראה. הרמזים היו ברורים, ושום עובדה מכרעת לא הוסתרה מן הקוראים. עם זאת, אין לשלול את האפשרות שצפיתי בעבר בסרט (גרסת 1974), וסיומו נחקק בזכרוני. כך או כך, למרות שלא חוויתי הפתעה מרעישה, מן הסוג שב"רצח רוג'ר אקרויד", נהניתי לקרוא את הספר. בסקירות קודמות של ספריה של כריסטי ציינתי שלדעתי סוד הצלחתה הוא לא רק בעלילות הבלשיות המורכבות והמשכנעות, אלא גם בהיותה מספרת סיפורים מוצלחת. דמויותיה ססגוניות ומהימנות, והיא מצליחה להעביר את הקורא אל תוך אוירת המקום והתקופה אותם בחרה כרקע לסיפורה. כך גם בספר זה: למרות שבספר הצנוע יחסית בהיקפו נכללות דמויות רבות, כל אחת מהן מאופינת במדויק בעיקר באמצעות אופן דיבורה, כמו גברת האברד, קשישה אמריקאית פטפטנית שלא מפסיקה לדבר על בתה, או הנסיכה דרגומירוף שדיבורה צלול, אדיב אך מצווה. כתיבתה של אגתה כריסטי שוטפת, שזורה בהומור מעודן, והשילוב של כתיבה טובה ומתורגמת היטב, עם מתח מאתגר, מעניק חווית קריאה נעימה מאוד.

הספר מומלץ, כמובן

Murder on the Orient Express – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1934)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

רצח רוג'ר אקרויד / אגתה כריסטי

על כריכת "רצח רוג'ר אקרויד" נכתב כי ב-2013 נבחר הספר על ידי חברי אגודת סופרי המתח בבריטניה ליצירה הטובה ביותר מסוגה מאז ומעולם. ההצהרה הזו עוררה את סקרנותי, ועוד לפני שפתחתי את הספר חיפשתי קצת מידע ברשת. מסתבר שלא רק הספר זכה לתואר המחמיא הנ"ל, גם הסופרת נבחרה לכותבת הטובה ביותר בתחום ספרי הפשע.

הספר, המסופר מפיו של הרופא הכפרי ד"ר שפארד, נפתח במקרה מוות של תושבת הכפר, שארע בשל מנת יתר של סם שינה שנלקח בטעות או במתכוון, ונמשך במקרה הרצח של רוג'ר אקרויד, שאולי קשור למוות הקודם ואולי לא. בבית הסמוך לביתם של ד"ר שפארד ושל אחותו קרוליין, מתגורר אדם זר, שמתגלה כעת כהרקול פוארו, הבלש המהולל שחשק באנונימיות. פוארו אינו מהסס כשהוא נקרא לפתור את התעלומה, וחמוש ב"תאיו האפורים" וב"מחשבותיו הקטנות", כפי שהוא נוהג להתבטא בענווה יהירה, הוא נענה לאתגר. ד"ר שפארד, שמגדיר את חייו שלו עצמו כמשמימים, משמש כיד ימינו, ואף מעלה את כל שלבי החקירה על הכתב. פוארו רואה בו מעין ממלא מקום של ידידו ועוזרו הקבוע, קפטן הייסטינגס. שפארד סבור שהשילוב ביניהם מזכיר צמד מפורסם אחר: "אם אני גילמתי את ווטסון, הוא היה שרלוק".  

מככבים בספר בני משפחה של הנרצח, המשרתים בביתו, ואנשים שהיו בקשר עסקי אתו. כרגיל אצל אגתה כריסטי, כולם חשודים, לכולם יש מניע או כמה מניעים, לרובם יש גם הזדמנות לבצע את הרצח. וכרגיל, לקורא, שמרבית העובדות חשופות בפניו, יש רוב הזמן מושג מי הרוצח, מושג שמשתנה עם כל תפנית בעלילה, ונהפך על ראשו בסיום.

שני דברים מייחדים את יצירתה של אגתה כריסטי: הסיפור הבלשי, כמובן, אבל גם, ולא פחות חשוב, העובדה שהיא פשוט יודעת לספר סיפור. מבלי לסטות מן הציר הבלשי, היא מצליחה להעמיד דמויות אמינות, לתאר סביבה ואוירה באופן משכנע וחי, ולהעביר את הקורא אל תוך המקום והזמן שהיא מתארת. חובבי מתח יתמוגגו מהספר, אבל גם מי שאינו מגדיר עצמו ככזה ייהנה עד מאוד מן הביקור בכפר, ומן ההיכרות עם דמויותיו המאובחנות בהומור ובחיבה:

הכפר שלנו, קינגס אבוט, דומה מן הסתם לכל כפר אחר. העיר הגדולה שלנו היא קרנצ'סטר, 15 קילומטר מהכפר. יש לנו תחנת רכבת גדולה, משרד דואר קטן ושתי חנויות מכולת יריבות. בחורים שכוחם במותניהם עוזבים בדרך כלל את הכפר בעודם צעירים, אבל יש לנו שפע של גברות לא נשואות ושל קציני צבא בדימוס. את פעילות הפנאי שלנו אפשר לסכם במילה אחת: "רכילות".

אחד הדברים המלבבים מבחינתי בספרים ישנים זו ה"תגלית" שמה שהיה הוא שיהיה. כך, לדוגמא, הרופא מחווה את דעתו על הספרות שבנות תקופתו קוראות. השיחה, שנפתחה בדיון על פריטים שבני אדם אוספים, התגלגלה לספרים:

"… העט ששימש את ג'ורג' אליוט כדי לכתוב את הטחנה על הנהר פלוס – דברים כאלה – הרי זה בסך הכל עט. מי שאוהב כל כך את ג'ורג' אליוט, מוטב שיקנה לו את הטחנה על הנהר פלוס במהדורה זולה ויקרא את הספר".

"את מן הסתם לא קוראת ספרים מיושנים כאלה, מיס פלורה?"

"אתה טועה, ד"ר שפארד. אני אוהבת מאוד את הטחנה על הנהר פלוס".

שמחתי לשמוע זאת. הספרים שעלמות צעירות קוראות בימינו ואף טוענות שהן נהנות מהם מפילים עלי אימה.

מכיוון שכאמור קראתי מעט על הספר לפני שקראתי אותו עצמו, ידעתי שהסיום שלו אמור להיות יוצא דופן, טוויסט יצירתי שהטביע את חותמו על הסוגה כולה. אמנם נסחפתי עם הנאת הקריאה ושכחתי לצפות להפתעה, אבל הייתי די גאה בעצמי כשרגע לפני שפוארו חשף את מסקנותיו הצלחתי להבין לאן אגתה כריסטי מכוונת בגאוניות את גיבורה המבריק, ונוכחתי לדעת שלא בכדי היצירה הזו עטורת שבחים.

מיכל אלפון תרגמה יפה, בשפה נאה ונעימה שמצליחה להיות עדכנית מבלי לטשטש את הבריטיות הכפרית המיושנת.

בשורה התחתונה: חווית קריאה מומלצת

The Murder of Roger Ackroyd – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

 

קליפת אגוז / איאן מקיואן

"קליפת אגוז" מסופר מפיו של עוּבָֹּר, שבועיים לפני מועד הלידה. העובר העירני קשוב לקולות של סביבתו, מפענח גוני קול, תנועות וטעמים, ולומד על העולם מהאזנה לרדיו ולטלויזיה, ומפודקסטים וספרי שמע שאמו שומעת.

באמצע לילה ארוך ושקט לפעמים אני בועט בכוח באמי. היא מתעוררת, שנתה נודדת, מושיטה יד אל מכשיר הרדיו. זה אכזרי, אני יודע, אך עם עלות השחר שנינו מלומדים יותר.

העובר, שזמנו בידו, ואין לו בעצם מה לעשות מלבד לגדול, מפתח דעות משל עצמו, ומחווה דעה בתחומים שונים, החל מזוטות של יום-יום, דרך מחשבות על מצבו הנוכחי של העולם, וכלה בהרהורים על גורלה של האנושות, ובביקורת על פוליטיקה, על דת ועל אמונה ועוד.

מכיוון שהוא שומע הכל, הוא נחשף גם לתכניתם של אמו ושל דודו להפטר מאביו. אביו ואמו של העובר חיים בנפרד, בעוד אחיו של האב מנהל רומן עם האם. בעבורם העובר הוא במקרה הטוב מטרד שיש להרחיק לאחר שייולד, או במקרה הרע חסר משמעות כלל. כיצד חש ילד בהתהוות כשאביו בסכנה? האם יש בכוחו להתערב ולהטות את מהלך האירועים?

כתיבתו של מקיואן מדויקת מאוד, משכנעת מאוד, נכנסת לעורו של מי שמתוודע אל העולם באמצעות גירויים שונים, שהראיה אינה אחת מהם. אם היו לי השגות כלפי רעיון הפקדת תפקיד המספר בידי עובר (מייקי מ"תראו מי מדבר" עלה בדמיוני), הן התפוגגו במהרה לנוכח הטקסט הרהוט והאמין שמקיואן שם בפיו.

המוטו של הספר לקוח מ"המלט" של שייקספיר: "הו, אל עליון, הלא גם בתוך קליפת אגוז יכולתי להיות בנפשי מלך על מרחבי אין-קץ, לולא חלומותי הרעים", והספר עצמו רצוף מחוות ואנלוגיות למחזה המפורסם. שמותיהם של האם ושל הדוד בספר הם טרודי וקלוד, שדמיונם לשמות האם והדוד במחזה – גרטרוד וקלאודיוס – בולט. הבית בו הם מתגוררים מוזנח, מתפורר, וזבל מפוזר בו בכל פינה, כאזכור ל"משהו רקוב בממלכת דנמרק". העובר מעלה בדמיונו את רוח הרפאים של האב, בדומה לאחד הארועים המרכזיים במחזה. וההקבלה, שהיא אולי הבולטת מכולם – העובר מתלבט אם להוולד או לא, גרסת מקיואן ל"להיות או לא להיות". אני מניחה שקוראים, הבקיאים ב"המלט" יותר ממני, ימצאו קוי דמיון נוספים.

"קליפת אגוז" הוא מעין מותחן, אך הוא גם רומן פסיכולוגי וגם ספר הגות חברתי. כל האספקטים שלובים יחדיו ליצירה מעניינת, הכתובה במיומנות נפלאה.

בדרך-כלל כשמתפתח דיון ביצירתו של מקיואן, אני מציגה את עצמי כ"לא חסידה שלו, אבל…". אחרי "אבל כפרה" ו"אבל דברי מתיקה", וכעת "אבל קליפת אגוז", משפט הפתיחה שלי כבר אינו רלוונטי.

מיכל אלפון העניקה לספר תרגום מצוין. כבר בעמוד הראשון התלהבתי מבחירת המלים המוצלחת במשפט "עכשו, הפוך ומהופך, דחוק ודחוס, ברכי תקועות לי בבטני, ראשי כבר התבסס ובתוך כך אני מתבוסס במחשבות", ובהמשך לא היתה לי סיבה לשנות את דעתי על הנוסח העברי.

מומלץ, כמובן

Nutshell – Ian McEwan

עם עובד

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

החזרה / אלינור קטון

כשקראתי את "המאורות", ספרה השני של אלינור קטון, עמדתי על הפער הגדול שבין התוכן לסגנון. נהניתי מאוד מהכתיבה היפה, מהפירוט הסבלני, מפיתוח הדמויות, אבל כל אלה היו עטיפה של תוכן דל. גם ב"החזרה", ספרה הראשון קיים פער, הפעם לטובת התוכן: מעניין להתעמק בנושאים בהם היא מטפלת, אך הכתיבה עמוסת פרטים שדילולם היה מיטיב עם הספר. בנוסף, העלילה מתוארת בפרקי זמן קצרים בהווה, לא לגמרי ברור מה קודם למה, והבלבול הזה נראה בעיני כקישוט סגנוני בלתי נחוץ.

העלילה מתרחשת בשני ערוצים במקביל: באחד סטנלי, בוגר תיכון השואף להיות שחקן, עושה את צעדיו הראשונים במכון להכשרת שחקנים. בשני איסולד, תלמידת כתה י', מתמודדת עם פרשה בה מעורבת אחותה הבכורה ויקטוריה, שנתפסה מנהלת רומן אסור עם מר סלדין, מורה לג'ז בבית הספר בו לומדות השתים. שני הערוצים האלה מתרחשים באותו המקום ובאותה התקופה, ובהמשך העלילה נוצרים ביניהם קשרים (על כריכת הספר מוזכרים הקשרים הללו – אולי כדאי להמנע מקריאתה למניעת ספוילר).

אלינור קטון, שניחנה במבט חודר וביכולת אבחון ואפיון, מצליחה לתאר באופן משכנע מאוד את התנהגותם של כל המתוארים בספר, ברובם תלמידי תיכון. היא עומדת יפה על מערך היחסים בין איסולד לויקטוריה, האחיות המתמודדות על מקומן במשפחה. תיאוריה את חבורת הבנות סביב ויקטוריה, ואת הלכי רוחן סביב הפרשה, קולעים אל חוט השערה. היא מתיחסת בלגלוג משתמע אל שיעורי החינוך המיני בבית הספר, מטפלת בנושא יחסים בתוך המשפחה – כמו אביו הפסיכולוג של סטנלי שאין לו מושג כלשהו על המתרחש בנפשו של בנו, או האמהות המנסות לקדם את לימודי המוסיקה של בנותיהן מבלי לשעות לדעת מומחים. באמצעות איסולד ושתי בנות נוספות, הלומדות נגינה בסקסופון אצל אותה מורה, היא מאפיינת שלושה טיפוסים – המורדת, הצייתנית והמחוקה. ואפשר להמשיך עוד ועוד ברשימת המטעמים המעניינים שבספר.

הנושא המלכד את העלילה הוא התיאטרון. בערוץ של סטנלי, התיאטרון הוא ממשי, והסופרת אינה חוסכת בפרטים על הכשרתם של התלמידים במכון, ועל אחורי הקלעים של אמנות זו. בערוץ של איסולד, יש משהו תיאטרלי בחיים עצמם, והסופרת משחקת ללא הרף על התפר שבין מציאות והצגה. דמות מפתח בערוץ זה היא המורה לסקסופון, שאופן דיבורה, התיחסותה לסביבתה הפיסית, והאופן בו היא מתמרנת את תלמידותיה כבמאית או כמפעילת בובות, משרים מעין עמימות על ההתרחשויות, ולא פעם תהיתי אם אגלה בסופו של דבר שמדובר כאן בהצגה בתוך הצגה בתוך הצגה.

בסיומו של הספר בחרה הסופרת לערבב בין דמויות, בין עבר והווה, לטעמי שלא לצורך. למוסיקה יש מקום חשוב בספר, והתחושה שהיתה לי בסיום היא של אקורד שונה, קולני ומהדהד, אולי מתאים למוטיב הדומיננטי של הספר, אבל מופרז מדי.

תוך כדי קריאה הגדרתי את אלינור קטון כמעייפת, וחשבתי שגם על הספר הזה אמנע מלהמליץ. אבל במפתיע, מהעודף הסיפורי, מהעומס ומהעמימות, התגבש במבט לאחור ספר מעניין, יוצא דופן, שכדאי להשקיע בקריאתו, ולהרהר בתובנותיו ובתמונת העולם העולה ממנו.

The Rehearsal – Eleanor Catton

עם עובד

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

המאורות / אלינור קטון

"המאורות" הותיר אותי מבולבלת. מצד אחד זהו ספר כתוב מצוין ברובו, סבלני, מפורט, משלב בחן סגנון ויקטוריאני מיושב בדעתו עם הפראות של העולם החדש במאה ה-19. מצד שני, התעלומה שבספר נמתחת יותר מדי שלא לצורך, והתרתה בסיומו השאירה אותי עם תחושה של "נו, אז? בשביל הסיפור הזה נכתב הספר? בזבוז". לפיכך זו אינה המלצה או אי-המלצה: אולי כדאי לקרוא את הספר בגלל הכתיבה המוצלחת, אבל ציר העלילה בלתי משכנע. פול גז בחצי ניוטרל.

בפתח הספר נקלע וולטר מודי, צעיר סקוטי שהגיע להוקיטיקה שבניו-זילנד לחפש זהב, לאולם אפלולי באחד המלונות בעיר, שם התכנסו תריסר מתושבי המקום. מודי חד העין מבחין עד מהרה שאין זו התכנסות מקרית, ומצליח לגרום לתריסר לחשוף באוזניו את הסוד המעיק עליהם. האנשים שבאולם מייצגים מקצועות שונים במקום, ובאורח יוצא דופן, למרות דעות קדומות אך בשל חומרת המצב, נכללים ביניהם גם שני סינים ומאורי אחד. בהמשך יתכנס הסיפור בעיקר סביב שלוש דמויות נוספות – נער שהתעשר ונעלם, זונה שאולי נסתה להתאבד ואולי הורעלה, וקברניט השולח ידו בפלילים. הסיפור מסופר לכל אורכו מנקודות מבט שונות, כשהמספר היודע-כל מתגייס מדי פעם לתרום לרציפות ולארגון של המאורעות.

ההפרעות היו טרחניות, וסגנונו של בלפור רצוף סטיות מהעיקר, ואיננו מוצאים כל צורך להביא את דברי כל הנוכחים מילה במילה. אנו ננפה את הפגמים ונשליט סדר מופתי בדברים שסיפר בחפזה בעל חברת התובלה בעודו קופץ מנושא לנושא; נסתום בטיט מעשה ידינו את הסדקים והחורים בזכרון האנושי ונקומם מעפר את ההיכל, שבזכרונו של היחיד אינו אלא עיי חורבות.

אלינור קטון מפגינה כושר תיאורי מרשים, ויכולת להתבונן בפנימיותן של דמויותיה. לכל דמות בספר ניתן מקום משלה, אבחון משלה, ויחסי הגומלין ביניהן משכנעים בהיתכנותם. הנה דוגמא להתבוננותה של הסופרת באחת הדמויות:

ג'וזף פריצ'רד תמיד חיפש מניעים נסתרים, אמיתות מתחת לפני השטח; הוא היה כרוך אחר תיאוריות קונספירציה. הוא היה מפתח סברות כמו שאחרים מפתחים תלות – ההשתכנעות היתה לו כצמא – ואת סברותיו הזין בלהט ארוטי של חסיד מושבע. גם על עצמו הוא לא חס בהתמסרותו זו. כשסערו מי התהום של נפשו, היה צולל פנימה ומתאמץ לחתור מטה-מטה – בבעיטות חזקות, נחושות, כמבקש להגיע עד קרקעית התהום של הפנטזיות האפלות שלו; כמבקש לטבוע.  

בראש כל פרק מופיעות כותרות משנה, המבשרות על הצפוי בו. אהבתי אותן בספרים של פעם, ונהניתי למצוא אותן כאן, משתלבות בניחוח המיושן והמשובח של היצירה כולה. הנה דוגמא מפרק אקראי, שכותרתו "נוגה במזל גדי":

ובו האלמנה שוטחת את השקפתה בעניני אושר ועושר; תקוותיו של גסקואן עולות בתוהו; ולנו נודע משהו חדש על קרוסבי ולס

בפרקים האחרונים, פרקים קצרים מאוד, כותרות המשנה הולכות וצוברות נפח, והופכות לחלק מן הטקסט. המבנה החדש יוצר קצב חדש לספר, קרשנדו שמעורר ציפיה לשיא, אך, כאמור, זה אינו מגיע.

כותרות הפרקים כולן שאולות ממערכי הכוכבים וממונחים אסטרולוגים. גם ההקדמה עוסקת בנושא זה. אולי יש קשר בין הכותרות שנבחרו לבין תוכן הפרקים – לא בדקתי, ומבחינתי, מכיוון שאין שום אזכור לנושא בתוכן של הספר עצמו, זהו בעיני גימיק מבוזבז.

"המאורות" זכה בפרס מאן בוקר ב-2013. לטעמי, לפחות שני ספרים מרשימת המועמדים טובים ממנו: "הבקעה" מאת ג'ומפה להירי ו"לחצות אוקינוס" מאת קולום מק'קאן. אני מניחה שהשופטים הסתנוורו מכתיבתה הנוצצת של אלינור קטון, שהשלימה את כתיבת הספר בהיותה בת 27 בלבד. אני עצמי הייתי מרותקת אליו עד הרבע האחרון שלו (בספר 806 עמודים), ונהניתי עד מאוד מן הסגנון, מהפיתוח של הדמויות המרובות (17) ושל העלילה, ומההיכרות עם ניו-זילנד של אז. לצערי בסיומו חשתי כמתואר בפתח הדברים.

The Luminaries – Eleanor Catton

עם עובד

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון