רצח רוג'ר אקרויד / אגתה כריסטי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d7a6d797_d7a8d795d792d7a8_d790d7a7d7a8d795d799d7932

על כריכת "רצח רוג'ר אקרויד" נכתב כי ב-2013 נבחר הספר על ידי חברי אגודת סופרי המתח בבריטניה ליצירה הטובה ביותר מסוגה מאז ומעולם. ההצהרה הזו עוררה את סקרנותי, ועוד לפני שפתחתי את הספר חיפשתי קצת מידע ברשת. מסתבר שלא רק הספר זכה לתואר המחמיא הנ"ל, גם הסופרת נבחרה לכותבת הטובה ביותר בתחום ספרי הפשע.

הספר, המסופר מפיו של הרופא הכפרי ד"ר שפארד, נפתח במקרה מוות של תושבת הכפר, שארע בשל מנת יתר של סם שינה שנלקח בטעות או במתכוון, ונמשך במקרה הרצח של רוג'ר אקרויד, שאולי קשור למוות הקודם ואולי לא. בבית הסמוך לביתם של ד"ר שפארד ושל אחותו קרוליין, מתגורר אדם זר, שמתגלה כעת כהרקול פוארו, הבלש המהולל שחשק באנונימיות. פוארו אינו מהסס כשהוא נקרא לפתור את התעלומה, וחמוש ב"תאיו האפורים" וב"מחשבותיו הקטנות", כפי שהוא נוהג להתבטא בענווה יהירה, הוא נענה לאתגר. ד"ר שפארד, שמגדיר את חייו שלו עצמו כמשמימים, משמש כיד ימינו, ואף מעלה את כל שלבי החקירה על הכתב. פוארו רואה בו מעין ממלא מקום של ידידו ועוזרו הקבוע, קפטן הייסטינגס. שפארד סבור שהשילוב ביניהם מזכיר צמד מפורסם אחר: "אם אני גילמתי את ווטסון, הוא היה שרלוק".  

מככבים בספר בני משפחה של הנרצח, המשרתים בביתו, ואנשים שהיו בקשר עסקי אתו. כרגיל אצל אגתה כריסטי, כולם חשודים, לכולם יש מניע או כמה מניעים, לרובם יש גם הזדמנות לבצע את הרצח. וכרגיל, לקורא, שמרבית העובדות חשופות בפניו, יש רוב הזמן מושג מי הרוצח, מושג שמשתנה עם כל תפנית בעלילה, ונהפך על ראשו בסיום.

שני דברים מייחדים את יצירתה של אגתה כריסטי: הסיפור הבלשי, כמובן, אבל גם, ולא פחות חשוב, העובדה שהיא פשוט יודעת לספר סיפור. מבלי לסטות מן הציר הבלשי, היא מצליחה להעמיד דמויות אמינות, לתאר סביבה ואוירה באופן משכנע וחי, ולהעביר את הקורא אל תוך המקום והזמן שהיא מתארת. חובבי מתח יתמוגגו מהספר, אבל גם מי שאינו מגדיר עצמו ככזה ייהנה עד מאוד מן הביקור בכפר, ומן ההיכרות עם דמויותיו המאובחנות בהומור ובחיבה:

הכפר שלנו, קינגס אבוט, דומה מן הסתם לכל כפר אחר. העיר הגדולה שלנו היא קרנצ'סטר, 15 קילומטר מהכפר. יש לנו תחנת רכבת גדולה, משרד דואר קטן ושתי חנויות מכולת יריבות. בחורים שכוחם במותניהם עוזבים בדרך כלל את הכפר בעודם צעירים, אבל יש לנו שפע של גברות לא נשואות ושל קציני צבא בדימוס. את פעילות הפנאי שלנו אפשר לסכם במילה אחת: "רכילות".

אחד הדברים המלבבים מבחינתי בספרים ישנים זו ה"תגלית" שמה שהיה הוא שיהיה. כך, לדוגמא, הרופא מחווה את דעתו על הספרות שבנות תקופתו קוראות. השיחה, שנפתחה בדיון על פריטים שבני אדם אוספים, התגלגלה לספרים:

"… העט ששימש את ג'ורג' אליוט כדי לכתוב את הטחנה על הנהר פלוס – דברים כאלה – הרי זה בסך הכל עט. מי שאוהב כל כך את ג'ורג' אליוט, מוטב שיקנה לו את הטחנה על הנהר פלוס במהדורה זולה ויקרא את הספר".

"את מן הסתם לא קוראת ספרים מיושנים כאלה, מיס פלורה?"

"אתה טועה, ד"ר שפארד. אני אוהבת מאוד את הטחנה על הנהר פלוס".

שמחתי לשמוע זאת. הספרים שעלמות צעירות קוראות בימינו ואף טוענות שהן נהנות מהם מפילים עלי אימה.

מכיוון שכאמור קראתי מעט על הספר לפני שקראתי אותו עצמו, ידעתי שהסיום שלו אמור להיות יוצא דופן, טוויסט יצירתי שהטביע את חותמו על הסוגה כולה. אמנם נסחפתי עם הנאת הקריאה ושכחתי לצפות להפתעה, אבל הייתי די גאה בעצמי כשרגע לפני שפוארו חשף את מסקנותיו הצלחתי להבין לאן אגתה כריסטי מכוונת בגאוניות את גיבורה המבריק, ונוכחתי לדעת שלא בכדי היצירה הזו עטורת שבחים.

מיכל אלפון תרגמה יפה, בשפה נאה ונעימה שמצליחה להיות עדכנית מבלי לטשטש את הבריטיות הכפרית המיושנת.

בשורה התחתונה: חווית קריאה מומלצת

The Murder of Roger Ackroyd – Agatha Christie

עם עובד

2017 (1926)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

 

קליפת אגוז / איאן מקיואן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a7d79cd799d7a4d7aa_d790d792d795d7962

"קליפת אגוז" מסופר מפיו של עוּבָֹּר, שבועיים לפני מועד הלידה. העובר העירני קשוב לקולות של סביבתו, מפענח גוני קול, תנועות וטעמים, ולומד על העולם מהאזנה לרדיו ולטלויזיה, ומפודקסטים וספרי שמע שאמו שומעת.

באמצע לילה ארוך ושקט לפעמים אני בועט בכוח באמי. היא מתעוררת, שנתה נודדת, מושיטה יד אל מכשיר הרדיו. זה אכזרי, אני יודע, אך עם עלות השחר שנינו מלומדים יותר.

העובר, שזמנו בידו, ואין לו בעצם מה לעשות מלבד לגדול, מפתח דעות משל עצמו, ומחווה דעה בתחומים שונים, החל מזוטות של יום-יום, דרך מחשבות על מצבו הנוכחי של העולם, וכלה בהרהורים על גורלה של האנושות, ובביקורת על פוליטיקה, על דת ועל אמונה ועוד.

מכיוון שהוא שומע הכל, הוא נחשף גם לתכניתם של אמו ושל דודו להפטר מאביו. אביו ואמו של העובר חיים בנפרד, בעוד אחיו של האב מנהל רומן עם האם. בעבורם העובר הוא במקרה הטוב מטרד שיש להרחיק לאחר שייולד, או במקרה הרע חסר משמעות כלל. כיצד חש ילד בהתהוות כשאביו בסכנה? האם יש בכוחו להתערב ולהטות את מהלך האירועים?

כתיבתו של מקיואן מדויקת מאוד, משכנעת מאוד, נכנסת לעורו של מי שמתוודע אל העולם באמצעות גירויים שונים, שהראיה אינה אחת מהם. אם היו לי השגות כלפי רעיון הפקדת תפקיד המספר בידי עובר (מייקי מ"תראו מי מדבר" עלה בדמיוני), הן התפוגגו במהרה לנוכח הטקסט הרהוט והאמין שמקיואן שם בפיו.

המוטו של הספר לקוח מ"המלט" של שייקספיר: "הו, אל עליון, הלא גם בתוך קליפת אגוז יכולתי להיות בנפשי מלך על מרחבי אין-קץ, לולא חלומותי הרעים", והספר עצמו רצוף מחוות ואנלוגיות למחזה המפורסם. שמותיהם של האם ושל הדוד בספר הם טרודי וקלוד, שדמיונם לשמות האם והדוד במחזה – גרטרוד וקלאודיוס – בולט. הבית בו הם מתגוררים מוזנח, מתפורר, וזבל מפוזר בו בכל פינה, כאזכור ל"משהו רקוב בממלכת דנמרק". העובר מעלה בדמיונו את רוח הרפאים של האב, בדומה לאחד הארועים המרכזיים במחזה. וההקבלה, שהיא אולי הבולטת מכולם – העובר מתלבט אם להוולד או לא, גרסת מקיואן ל"להיות או לא להיות". אני מניחה שקוראים, הבקיאים ב"המלט" יותר ממני, ימצאו קוי דמיון נוספים.

"קליפת אגוז" הוא מעין מותחן, אך הוא גם רומן פסיכולוגי וגם ספר הגות חברתי. כל האספקטים שלובים יחדיו ליצירה מעניינת, הכתובה במיומנות נפלאה.

בדרך-כלל כשמתפתח דיון ביצירתו של מקיואן, אני מציגה את עצמי כ"לא חסידה שלו, אבל…". אחרי "אבל כפרה" ו"אבל דברי מתיקה", וכעת "אבל קליפת אגוז", משפט הפתיחה שלי כבר אינו רלוונטי.

מיכל אלפון העניקה לספר תרגום מצוין. כבר בעמוד הראשון התלהבתי מבחירת המלים המוצלחת במשפט "עכשו, הפוך ומהופך, דחוק ודחוס, ברכי תקועות לי בבטני, ראשי כבר התבסס ובתוך כך אני מתבוסס במחשבות", ובהמשך לא היתה לי סיבה לשנות את דעתי על הנוסח העברי.

מומלץ, כמובן

Nutshell – Ian McEwan

עם עובד

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

החזרה / אלינור קטון

d794d797d796d7a8d794

כשקראתי את "המאורות", ספרה השני של אלינור קטון, עמדתי על הפער הגדול שבין התוכן לסגנון. נהניתי מאוד מהכתיבה היפה, מהפירוט הסבלני, מפיתוח הדמויות, אבל כל אלה היו עטיפה של תוכן דל. גם ב"החזרה", ספרה הראשון קיים פער, הפעם לטובת התוכן: מעניין להתעמק בנושאים בהם היא מטפלת, אך הכתיבה עמוסת פרטים שדילולם היה מיטיב עם הספר. בנוסף, העלילה מתוארת בפרקי זמן קצרים בהווה, לא לגמרי ברור מה קודם למה, והבלבול הזה נראה בעיני כקישוט סגנוני בלתי נחוץ.

העלילה מתרחשת בשני ערוצים במקביל: באחד סטנלי, בוגר תיכון השואף להיות שחקן, עושה את צעדיו הראשונים במכון להכשרת שחקנים. בשני איסולד, תלמידת כתה י', מתמודדת עם פרשה בה מעורבת אחותה הבכורה ויקטוריה, שנתפסה מנהלת רומן אסור עם מר סלדין, מורה לג'ז בבית הספר בו לומדות השתים. שני הערוצים האלה מתרחשים באותו המקום ובאותה התקופה, ובהמשך העלילה נוצרים ביניהם קשרים (על כריכת הספר מוזכרים הקשרים הללו – אולי כדאי להמנע מקריאתה למניעת ספוילר).

אלינור קטון, שניחנה במבט חודר וביכולת אבחון ואפיון, מצליחה לתאר באופן משכנע מאוד את התנהגותם של כל המתוארים בספר, ברובם תלמידי תיכון. היא עומדת יפה על מערך היחסים בין איסולד לויקטוריה, האחיות המתמודדות על מקומן במשפחה. תיאוריה את חבורת הבנות סביב ויקטוריה, ואת הלכי רוחן סביב הפרשה, קולעים אל חוט השערה. היא מתיחסת בלגלוג משתמע אל שיעורי החינוך המיני בבית הספר, מטפלת בנושא יחסים בתוך המשפחה – כמו אביו הפסיכולוג של סטנלי שאין לו מושג כלשהו על המתרחש בנפשו של בנו, או האמהות המנסות לקדם את לימודי המוסיקה של בנותיהן מבלי לשעות לדעת מומחים. באמצעות איסולד ושתי בנות נוספות, הלומדות נגינה בסקסופון אצל אותה מורה, היא מאפיינת שלושה טיפוסים – המורדת, הצייתנית והמחוקה. ואפשר להמשיך עוד ועוד ברשימת המטעמים המעניינים שבספר.

הנושא המלכד את העלילה הוא התיאטרון. בערוץ של סטנלי, התיאטרון הוא ממשי, והסופרת אינה חוסכת בפרטים על הכשרתם של התלמידים במכון, ועל אחורי הקלעים של אמנות זו. בערוץ של איסולד, יש משהו תיאטרלי בחיים עצמם, והסופרת משחקת ללא הרף על התפר שבין מציאות והצגה. דמות מפתח בערוץ זה היא המורה לסקסופון, שאופן דיבורה, התיחסותה לסביבתה הפיסית, והאופן בו היא מתמרנת את תלמידותיה כבמאית או כמפעילת בובות, משרים מעין עמימות על ההתרחשויות, ולא פעם תהיתי אם אגלה בסופו של דבר שמדובר כאן בהצגה בתוך הצגה בתוך הצגה.

בסיומו של הספר בחרה הסופרת לערבב בין דמויות, בין עבר והווה, לטעמי שלא לצורך. למוסיקה יש מקום חשוב בספר, והתחושה שהיתה לי בסיום היא של אקורד שונה, קולני ומהדהד, אולי מתאים למוטיב הדומיננטי של הספר, אבל מופרז מדי.

תוך כדי קריאה הגדרתי את אלינור קטון כמעייפת, וחשבתי שגם על הספר הזה אמנע מלהמליץ. אבל במפתיע, מהעודף הסיפורי, מהעומס ומהעמימות, התגבש במבט לאחור ספר מעניין, יוצא דופן, שכדאי להשקיע בקריאתו, ולהרהר בתובנותיו ובתמונת העולם העולה ממנו.

The Rehearsal – Eleanor Catton

עם עובד

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

המאורות / אלינור קטון

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d79ed790d795d7a8d795d7aa2

"המאורות" הותיר אותי מבולבלת. מצד אחד זהו ספר כתוב מצוין ברובו, סבלני, מפורט, משלב בחן סגנון ויקטוריאני מיושב בדעתו עם הפראות של העולם החדש במאה ה-19. מצד שני, התעלומה שבספר נמתחת יותר מדי שלא לצורך, והתרתה בסיומו השאירה אותי עם תחושה של "נו, אז? בשביל הסיפור הזה נכתב הספר? בזבוז". לפיכך זו אינה המלצה או אי-המלצה: אולי כדאי לקרוא את הספר בגלל הכתיבה המוצלחת, אבל ציר העלילה בלתי משכנע. פול גז בחצי ניוטרל.

בפתח הספר נקלע וולטר מודי, צעיר סקוטי שהגיע להוקיטיקה שבניו-זילנד לחפש זהב, לאולם אפלולי באחד המלונות בעיר, שם התכנסו תריסר מתושבי המקום. מודי חד העין מבחין עד מהרה שאין זו התכנסות מקרית, ומצליח לגרום לתריסר לחשוף באוזניו את הסוד המעיק עליהם. האנשים שבאולם מייצגים מקצועות שונים במקום, ובאורח יוצא דופן, למרות דעות קדומות אך בשל חומרת המצב, נכללים ביניהם גם שני סינים ומאורי אחד. בהמשך יתכנס הסיפור בעיקר סביב שלוש דמויות נוספות – נער שהתעשר ונעלם, זונה שאולי נסתה להתאבד ואולי הורעלה, וקברניט השולח ידו בפלילים. הסיפור מסופר לכל אורכו מנקודות מבט שונות, כשהמספר היודע-כל מתגייס מדי פעם לתרום לרציפות ולארגון של המאורעות.

ההפרעות היו טרחניות, וסגנונו של בלפור רצוף סטיות מהעיקר, ואיננו מוצאים כל צורך להביא את דברי כל הנוכחים מילה במילה. אנו ננפה את הפגמים ונשליט סדר מופתי בדברים שסיפר בחפזה בעל חברת התובלה בעודו קופץ מנושא לנושא; נסתום בטיט מעשה ידינו את הסדקים והחורים בזכרון האנושי ונקומם מעפר את ההיכל, שבזכרונו של היחיד אינו אלא עיי חורבות.

אלינור קטון מפגינה כושר תיאורי מרשים, ויכולת להתבונן בפנימיותן של דמויותיה. לכל דמות בספר ניתן מקום משלה, אבחון משלה, ויחסי הגומלין ביניהן משכנעים בהיתכנותם. הנה דוגמא להתבוננותה של הסופרת באחת הדמויות:

ג'וזף פריצ'רד תמיד חיפש מניעים נסתרים, אמיתות מתחת לפני השטח; הוא היה כרוך אחר תיאוריות קונספירציה. הוא היה מפתח סברות כמו שאחרים מפתחים תלות – ההשתכנעות היתה לו כצמא – ואת סברותיו הזין בלהט ארוטי של חסיד מושבע. גם על עצמו הוא לא חס בהתמסרותו זו. כשסערו מי התהום של נפשו, היה צולל פנימה ומתאמץ לחתור מטה-מטה – בבעיטות חזקות, נחושות, כמבקש להגיע עד קרקעית התהום של הפנטזיות האפלות שלו; כמבקש לטבוע.  

בראש כל פרק מופיעות כותרות משנה, המבשרות על הצפוי בו. אהבתי אותן בספרים של פעם, ונהניתי למצוא אותן כאן, משתלבות בניחוח המיושן והמשובח של היצירה כולה. הנה דוגמא מפרק אקראי, שכותרתו "נוגה במזל גדי":

ובו האלמנה שוטחת את השקפתה בעניני אושר ועושר; תקוותיו של גסקואן עולות בתוהו; ולנו נודע משהו חדש על קרוסבי ולס

בפרקים האחרונים, פרקים קצרים מאוד, כותרות המשנה הולכות וצוברות נפח, והופכות לחלק מן הטקסט. המבנה החדש יוצר קצב חדש לספר, קרשנדו שמעורר ציפיה לשיא, אך, כאמור, זה אינו מגיע.

כותרות הפרקים כולן שאולות ממערכי הכוכבים וממונחים אסטרולוגים. גם ההקדמה עוסקת בנושא זה. אולי יש קשר בין הכותרות שנבחרו לבין תוכן הפרקים – לא בדקתי, ומבחינתי, מכיוון שאין שום אזכור לנושא בתוכן של הספר עצמו, זהו בעיני גימיק מבוזבז.

"המאורות" זכה בפרס מאן בוקר ב-2013. לטעמי, לפחות שני ספרים מרשימת המועמדים טובים ממנו: "הבקעה" מאת ג'ומפה להירי ו"לחצות אוקינוס" מאת קולום מק'קאן. אני מניחה שהשופטים הסתנוורו מכתיבתה הנוצצת של אלינור קטון, שהשלימה את כתיבת הספר בהיותה בת 27 בלבד. אני עצמי הייתי מרותקת אליו עד הרבע האחרון שלו (בספר 806 עמודים), ונהניתי עד מאוד מן הסגנון, מהפיתוח של הדמויות המרובות (17) ושל העלילה, ומההיכרות עם ניו-זילנד של אז. לצערי בסיומו חשתי כמתואר בפתח הדברים.

The Luminaries – Eleanor Catton

עם עובד

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הפרשה המסתורית בסטיילס / אגתה כריסטי

983310

"הפרשה המסתורית בסטיילס", כמו ספריה האחרים של אגתה כריסטי, מותח ומהנה. רצח המבקש את פתרונו, בלש אינטליגנטי שהעובדות וההגיון מנחים אותו, בריטיות של פעם בתיבול מבטא בלגי, ואוסף של דמויות שלכל אחת סוד – כל אלה יחד נרקחים לספר מתעתע ונעים מאוד לקריאה.

הנרצחת הפעם היא אמילי אינגלתורפ, בעלת אחוזת סטיילס. החשוד המיידי הוא בעלה, הצעיר ממנה בעשרים שנה. מתגוררים באחוזה גם שני בניה החורגים, אשתו של אחד הבנים, ובת-חסות צעירה. סביבם סובבים רופא יהודי, מומחה לרעלים, משרתת מסורה וצוות העובדים בבית. המספר, חברו של אחד הבנים, הוא בלש חובב שבא לביקור. בדרך מקרה נקלע לכפר גם מכרו הוותיק של המספר, הבלש הבלגי הרקול פוארו. כדי למנוע עיסוק ציבורי ברצח, מופקדת החקירה בידיו הדיסקרטיות של פוארו. במהלך רוב הספר "ידעתי" בוודאות מי הרוצח, אם כי בכל דף נאלצתי להטיל ספק ב"ידיעה" הזו, עד שבניתי תיאוריה סבוכה שכרכה כמה חשודים יחדיו. בסופו של הספר התברר, כרגיל, שטעיתי. "התנחמתי" בעובדה שהראיה המוצקה נחשפה ממש לקראת הסיום, ובכל מקרה משחק הבילוש שהקורא עובר הוא חלק מחווית הספר.

"הפרשה המסתורית בסטיילס" הוא הספר הראשון שבו הופיע הרקול פוארו, שכיכב גם בשלושים ושלושה ספרים נוספים ובחמישים וארבעה סיפורים. פוארו, כמו ג'יין מארפל, הבלשית הישישה בשנים-עשר ספרים ובעשרים סיפורים, זכה לעיבודים קולנועיים וטלויזיונים רבים. אגתה כריסטי ניצבת בראש רשימת רבי המכר של כל הזמנים יחד עם שייקספיר, ומספר העותקים של ספריה נאמד בין שניים לארבעה מליארד.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת דרוד משעני. בפתח דבריו משעני מציג ביקורות על ספריה של כריסטי, הטוענות כי הם ההפך מספרות יפה, ואינם ראויים לקריאה שניה. במענה לביקורות אלה הוא מציע קריאה שונה בספר, חתרנית משהו. אני לא לגמרי מסכימה עם גישתו, אבל אני סבורה כמוהו שלמרות הקלילות לכאורה יש בספר עומק ותחכום.

מומלץ, כמובן.

The Mysterious Affair at Styles – Agatha Christie

עם עובד

2016 (1920)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

ustinov

ניצב כל הלילות / הרפר לי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a0d799d7a6d791_d79bd79c_d794d79cd799d79cd795d7aa2

"ניצב כל הלילות", שהוא מעין ספר המשך של "אל תגע בזמיר", הוא בעצם הנוסח הראשון של הספר הידוע. ג'ין לואיז פינץ', אשה צעירה בשנות העשרים לחייה, מגיעה מניו-יורק לבקר את אביה אטיקוס במייקום שבאלבמה, לבו של הדרום האמריקאי. התקופה היא שנות החמישים של המאה העשרים. תשעים שנה אחרי הרצחו של לינקולן, ארצות-הברית עדיין מתבוססת בסוגיות של שוויון זכויות לשחורים. בשנה בה מתרחשת עלילת הספר פסק בית המשפט העליון של ארצות-הברית כי יש לבטל את ההפרדה הגזעית בחינוך הציבורי, פסיקה שהסעירה את הרוחות, הן בקרב תומכי ההפרדה, והן בקרב המתנגדים למעורבות הפדרלית במדיניות הממשל של מדינות האיחוד. הספר עמוס בפלשבקים מילדותה של ג'ין לואיז (שכילדה כונתה סקאוט), ומהם לומד מי שלא קרא את "אל תגע בזמיר" על המשפט שניצב במרכז אותו ספר, משפט שבו שימש אטיקוס כסניגורו של טום רובינסון, צעיר שחור שהואשם באונס בחורה לבנה. ג'ין לואיז, שראתה מאז ומתמיד באביה מצפן מוסרי, מזדעזעת כשהיא מגלה שהוא משתתף במפגש של מועצת האזרחים הלבנים, ואינו מוחה כשנישא במפגש נאום גזעני.

אטיקוס שב"אל תגע בזמיר" נחקק בלב הקוראים כדמות מופת, לוחם צדק אמיץ, מגן השחורים. מסיבה זו הופעת "ניצב כל הלילות", המעורר ספקות לגבי שלמות אופיו, עוררה תרעומת (תרעומת שקצת מצחיקה אותי, כי הרי אין המדובר בהשחרת פניה של דמות אמיתית, אלא של דמות בדויה פרי דמיונה של הרפר לי). לדעתי, קריאה דקדקנית ב"אל תגע בזמיר" מגלה שתדמיתו של אטיקוס בעיני הקוראים מושלמת יותר מכפי שהתכוונה הסופרת. אטיקוס לא התנדב לייצג את טום רובינסון – "קיויתי כי חיי יחלפו בלי שאיאלץ לטפל במשפט מסוג זה, אך ג'ון טיילור הצביע עלי ואמר: 'אתה האיש!'"("אל תגע בזמיר", עמ' 90) – והוא לא דחה את המינוי, כי לא יכול היה לנמק את הסירוב לילדיו. משעה שהוטל עליו תפקיד הסניגור, הוא מילא אותו בשלמות, משום שהיה חייל נאמן בשרות החוק והמשפט. סובלנותו ותמיכתו הבלתי מסויגת בחופש הדיבור חלו גם על האנשים שתכננו לבצע לינץ' בטום, וכך אמר אחרי הארוע לסקאוט ולאחיה ג'ם: "איני רוצה כי תשמרו לאנשים הללו טינה בענין זה, ויקרה אשר יקרה" ("אל תגע בזמיר", עמ' 157). כשקוראים כך את הספר הראשון, עמדותיו של אטיקוס בספר השני נראות פחות מפתיעות.

שמו של הספר באנגלית לקוח מישעיהו כ"א, ו': כִּי כֹה אָמַר אֵלַי, אֲדֹנָי: לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה, אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד. הביטוי "לך העמד המצפה" ללא ניקוד הוא קצת סבוך כשם לספר, והבחירה בביטוי קל יותר מאותו פרק, שני פסוקים אחר-כך, נראית לי מוצלחת: וַיִּקְרָא, אַרְיֵה–עַל-מִצְפֶּה אֲדֹנָי, אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם, וְעַל-מִשְׁמַרְתִּי, אָנֹכִי נִצָּב כָּל-הַלֵּילוֹת.

הספר נפתח במאמר מעניין שכתבה ד"ר סוניה וינר אודות הרקע ההיסטורי והתקופתי ואודות הספר. כדאי לקרוא.

אני אוהבת מאוד את "אל תגע בזמיר". קראתי אותו לפני שנים רבות יותר מפעם אחת, ולאחרונה, בשל ההמולה סביב הספר החדש, קראתי אותו שוב, ולא נס ליחו. התלבטתי אם לקרוא את "ניצב כל הלילות", כדי לא לקלקל את הטעם הטוב, ובדיעבד אני שמחה שקראתי. הוא אמנם פחות מגובש ופחות מרגש מקודמו, אבל הוא משקף מציאות מסוימת, מעלה דילמות מעניינות, ומעשיר את חווית ההיכרות עם בני פינץ' ועם תקופתם.

Go Set a Watchman – Harper Lee

עם עובד וידיעות ספרים

2016 (2015, 1957)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הבקעה / ג'ומפה להירי

d7a2d798d799d7a4d794_-_d794d791d7a7d7a2d7941

זהו סיפורם של שני אחים, סובָּאש ואודָיָאן, שנולדו בכלכותה שבהודו בשנות ה-40, מספר שנים לפני שהמדינה קבלה את עצמאותה. סובאש נולד כחמישה-עשר חודשים לפני אודיאן, אך השניים גדלו כמעט כתאומים, קשורים וכרוכים זה בזה. הוריהם אף המתינו עד שאודיאן הצעיר הגיע לגיל בית ספר, כדי לרשום את שניהם לכתה הראשונה. השניים היו דומים פיזית, אך באופיים היו הפכים. סובאש הבכור היה ילד-טוב-כלכותה, שקט, צייתן והולך בתלם, בעוד אודיאן היה תזזיתי, הרפתקני, לא מהסס למרוד בסמכות. עד לגיל קולג' התנהלו חייהם יחדיו, ואז החלו להפרד ביותר ממובן אחד: הם בחרו תחומי לימוד שונים ומוסדות לימוד שונים, ויותר משנפרדו פיזית הפרידה ביניהם הפוליטיקה ההודית. אודיאן הצטרף לתנועה מאואיסטית שמאלנית, שפעיליה נקראו על שם העיר נקסלברי שבמערב בנגל שבהודו, שם פרצו ב-1967 סכסוכי דמים בשל קיפוח חסרי הקרקעות. סובאש בחר להשאר א-פוליטי. בעוד אדויאן ראה בארה"ב את שליח השטן, סובאש בחר להרחיק לרוד איילנד ללימודי תואר מתקדם. האחים שמרו על קשר מכתבים רופף, עד שהגיע אל סובאש מכתב ובו בשורה משנה חיים.

הסיפור מוגש לקוראים באופן כרונולוגי, מגיל ילדות על גיל שיבה, ומשלב פלשבקים מחייהן של הדמויות השונות, שמאירים אותן באור נוסף, ומוסיפים להבנת התנהלותן. זהו סיפור על משפחה ועל יחסים בין דוריים, על אהבת אם ואב, על מחויבות וגם על התנערות ממנה. זהו גם סיפור על התמודדות עם טראומות, על נקיטת עמדה ועל המחיר הנלווה לכך, וגם על הגירה, על נטיעת שורשים באדמה חדשה, ועל קשרים בלתי ניתנים לניתוק עם המולדת ועם השורשים.

גדולתה של הסופרת בעיני הוא ביכולתה לפרוש בפני הקורא מסכת של רגשות סבוכים בלשון פשוטה. העלילה זורמת מאוד, אך ללא ויתור על עומק הרגש ועל הרחבה בפרטי הרקע. יפה בעיני שהסיפור אינו שיפוטי: הקורא רשאי, כמובן, לנקוט עמדה, והספר מעלה נושאים שאי אפשר שלא תהיה עמדה כלפיהם, אבל הסופרת מספרת, לא שופטת, מתארת ארועים משפיעים, ומספקת הסברים שנובעים מתוך הדמויות, לא מן העמדה הפרטית שלה.

הספר היה מועמד לפרס בוקר 2013, ובצדק.

לקריאת פרק ראשון

 

The Lowland – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2014

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

שנים עשר השבטים של האטי / איאנה מאתיס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d7a0d799d79d_d7a9d7a2d7a8_d794d7a9d791d798d799d79d2

הדפים הראשונים של הספר מפגישים אותנו בשנת 1925 עם האטי בת השבע-עשרה, אם לתאומים הגוססים מדלקת ריאות בשל מחסור בתרופות, במזון ובמים חמים. שנתיים קודם לכן עברה האטי עם אמה ועם שתי אחיותיה מג'ורג'יה שבדרום ארה"ב אל פילדלפיה שבצפונה, ממעוז הגזענות האמריקאית, שתחת מערכת חוקים מקומיים (שנקרא "חוקי ג'ים קרו") הנציחה את אפלית השחורים, אל מעוז החופש והליברליות. אביה של האטי נרצח בידי לבנים, שמהרו לאחר הרצח להשתלט על עסקיו, ואמה של האטי החליטה להמלט. בכך הצטרפה המשפחה לגל "ההגירה הגדולה" – מליוני אפרו-אמריקאים, מומרצים על ידי האפליה ועל ידי המצוקה של המשבר הכלכלי, נהרו צפונה. בהגיען לפילדלפיה האטי נדהמה לראות שחורים הולכים על המדרכה ללא פחד, לא נאלצים לרדת לשוליים ולפנות את הדרך ללבנים. היא נדרה לעולם לא לחזור לג'ורג'יה. לתאומים שנולדו לה קראה פילדלפיה וג'ובילי, סמל לאופטימיות ולאמונה בעתיד טוב. מן הפחד האטי אמנם השתחררה, אבל לא מן המצוקה. בגיל שבע-עשרה כבר הפכה לאם שכולה, ועד סוף ימיה לא הצליחה להתנער מן האומללות.

תשעה ילדים נולדו להאטי ולבעלה אוגוסט. פרקי הספר נקראים על שמם, ופוגשים אותם בנקודות משמעותיות בחייהם: הבת שגססה משחפת, הבן שאלוהים נגלה לו בגיל העשרה, הבת שנישאה לרופא עשיר ולא נחלצה מן האומללות של ילדותה, הבת שנמסרה לאחותה של האטי, ואחרים. כולם דור חדש למצוקה, על כולם מרחף צילה של אמם, שאהבה אותם בכל ליבה ומעולם לא הראתה להם זאת. מתוך חייה למודי התלאות, עם בעל בוגדני, ללא אהבה מנחמת, בתוך עוני ומחסור, בשכונה לשחורים בלבד למרות הליברליות המוצהרת של הצפון, האטי לא ידעה לבטא אהבה. אשה קשה, קשוחה, שורדת, לקחה על עצמה את מלחמת הקיום למענה ולמען ילדיה, אבל לא הנחילה להם את קשיחותה. אין סיפורים שמחים בספר. כל אחד מילדיה של האטי מייצג קושי ומשבר. אף אחד אינו מוצא אושר ושלוות נפש (היחיד שאולי שלם עם עצמו הוא סיקס, הבן שהקים כנסיה משלו, אבל האטי רואה בו נוכל ומאחז עיניים). אחד-עשר הילדים, יחד עם הנכדה שעל שמה נקרא הפרק האחרון המתרחש ב-1980, הם שנים עשר השבטים של האטי.

הבחירה לא לספר סיפור רציף, אלא לנוע דרך תחנות בזמן כשהזרקור מופנה בכל פעם לדמות אחרת, היא בחירה מעניינת, ומבוצעת לא רע. רוב הזמן אפשר להשלים מן הדמיון את הפרטים הכרונולוגיים החסרים, וסיפורה של האטי שלם ולא קטוע. יחד עם זאת נותרתי עם תחושת תיפלות מסוימת. מה רצתה הסופרת לומר, איזה לקח רצתה להשמיע? חסר לי המסר בסיפור. על הכריכה משווים את הסופרת לטוני מוריסון. לדעתי עוד ארוכה הדרך עד שההשוואה תהיה בת תוקף. לטוני מוריסון, בנוסף על היכולת המופלאה לספר סיפור, יש תמיד מה לומר, והאמירות שלה חדות וברורות. לא ברור מה רצתה איאנה מאתיס לומר. האם היא נושאת דברם של המופלים? של צאצאי העבדים? של האנשים שנולדו עם נקודת פתיחה נמוכה? לא ברור. יכול להיות שהליקוי נובע מחוסר נסיון. זהו ספר הביכורים של הסופרת, וכרגע יש לה בעיני רק כובע אחד להתהדר בו, זה של מספרת סיפור. כדי להיות סופרת מוערכת נדרש יותר מזה.

לכן, בשורה התחתונה, אפשר לוותר.

לקריאת פרק ראשון

The Twelve Tribes of Hattie – Ayana Mathis

הוצאת עם עובד

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

דברי מתיקה / איאן מקיואן

divrei_large21_wa

"דברי מתיקה" הוא ספר כיפי. במהלך הקריאה היתה לי תחושה שהסופר פשוט נהנה לכתוב אותו, ותחושת ההנאה הזו חלחלה אלי כקוראת. הוא לא ספר עמוק, אולי תוך כמה שבועות יישכח ממני, אבל הוא מעניק חווית קריאה מספקת, ולפעמים די בכך. חובבי ספרים ייהנו גם מהאזכורים הספרותיים הרבים: הגיבורה היא מעין תולעת ספרים, קוראת הרבה ומהר, ומעודכנת בכל חידושי הספרות בתקופתה – שנות השבעים של המאה העשרים.

"דברי מתיקה" הוא מעין ספר מתח/ביון. סרינה, חובבת ספרות כאמור, השלימה תואר ראשון במתמטיקה. במהלך לימודיה ניהלה רומן עם מרצה, ובהשפעתו ובתמיכתו קיבלה תפקיד באמ.איי.5. לאחר תקופת הכשרה מתסכלת, קיבלה משימה הקשורה לתחום הספרות, ומשם העלילה מסתבכת כשהיא מפתחת קשר אהבה עם הסוכן שהיא אמורה להפעיל. לא ארבה בפרטים נוספים על מהלך הארועים, כדי להמנע מספוילרים.

איאן מקיואן משכנע מאוד כאשה מספרת. אין שום תחושה של אילוץ בכניסה שלו לעורה של אשה. הוא בונה דמות אמינה של צעירה, שהיא לעתים מפוכחת, לעתים אבודה, מתאהבת בקלות, נתונה להשפעות, מעט מאוד נוטלת יוזמה, והרבה מאוד מניחה לעצמה להסחף עם הארועים. בנוסף להיותו ספר מתח, זהו גם סיפור אהבה, וגם קומדיה, והשילוב של השלושה עובד יפה.

הספר לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל אין זאת אומרת שהוא לא מושקע בפרטים. כפי שהוא מיטיב להתבטא כאשה, הוא גם משקף יפה את רוח התקופה, וניכר שהשקיע בתחקיר.

בשורה התחתונה: הנאה מובטחת

Sweet Tooth / Ian McEwan

עם עובד

2013

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

החור שברעש / פטריק נס

956469

כשתגיעו לדף האחרון של הספר בטח תשמיעו "אוף" או "לא!!!", כי סיומו של הספר פתוח לגמרי, וממש מחייב ספר המשך. ואכן ספר ההמשך כבר נכתב, וגם זה שאחריו: "החור שברעש" הוא הראשון בטרילוגיה "כאוס מהלך". לו אני הסופר, הייתי בוחרת לספר סוף סגור יותר עם אופציות לפיתוח בהמשך, אבל זו הבחירה של פטריק נס, ואני מניחה שהיא תביא ללחץ של הקוראים על ההוצאה לתרגם גם את שני הספרים הנוספים בסדרה.

אם לתאר את הספר במילה אחת, הייתי אומרת שהוא קצבי. ואם בשתי מלים – קצבי ומותח. גיבור הספר, טוד יואיט, נקלע כבר בדפים הראשונים לנסיבות שמחייבות אותו לבריחה, ומרבית הספר מתנהלת בריצה. גם כשמזדמן לו לנוח, הדחף להמשיך לכיוון היעד לא מרפה ממנו. תחושת הדחיפות הזו נדבקת גם אל הקורא, וכתוצאה מכך די קשה להפסיק את הקריאה.

העלילה בקווים כלליים, כדי להמנע מספוילרים: טוד, נער בן כמעט שלוש-עשרה, הוא הצעיר ביותר בישוב פרנטיסטאון, בו חיים פחות ממאתים גברים ואף לא אשה אחת. ככל הידוע לו, זהו הישוב היחיד בעולמחדש, כוכב רחוק מכדור הארץ, אליו הרחיקו בני האדם כשסביבת המחיה על כדור הארץ כבר לא אפשרה חיים סבירים. החייזרים תושבי המקום פגעו בבני האדם באמצעות חיידק שגרם לשתי תופעות: חיסל את הנשים, והפך את מחשבותיהם של הגברים, וגם של בעלי חיים, לנשמעות גם ללא דיבור. המחשבות האלה הן הרעש שבשם הספר. אי אפשר להמלט מן הרעש הזה, אבל יום אחד טוד מגלה חור של דממה בתוך הרעש, ומכאן מתחילה העלילה להתגלגל. הוא נאלץ להמלט מפרנטיסטאון, ובמהלך גלגוליו בדרכים מתגלות לו אמיתות חדשות על ההיסטוריה הפרטית שלו ועל החיים בעולמחדש.

אני לא "לקוחה" טבעית של ספרים מסוג זה: גם קצת מד"ב, גם מוגדר כספר נוער, גם נקרא במקור “The knife of never letting go”עם תמונה מאיימת על כריכת הספר. הסיבה שבחרתי לקרוא אותו היא נושא הרעש והשקט. אני פריקית של שקט, סובלת מרעשים שלא מטרידים אנשים אחרים. התיאור של מציאת חור של שקט בתוך הרעש מאוד מצא חן בעיני, והרגשתי שאוכל להזדהות עם הספר. וכך, כמעט במקרה, מצאתי את עצמי קוראת ספר שאולי לא הייתי קוראת בנסיבות אחרות, ונהנית מאוד.

הספר, כאמור, מוגדר כמיועד לנוער. גיבוריו הם שני ילדים, ויש בו מאפיין של שחור-לבן לא מורכב: הטובים טובים מאוד והרעים מרושעים מאוד. יחד עם זאת הוא נוגע בנושאים סבוכים יותר: הבאת היצר הרע האנושי לכוכבים מרוחקים, הטירוף שבדת שמנוהלת על ידי קיצוניים, תאוות כבוד ושלטון, יחסי גברים-נשים, היחס לחריג ולדחוי, הכורח לחרוג מעקרונותיך כשחייך בסכנה. אהבתי בו את הגוונים השונים של הטיפול ברעש, החל מפיתוח שליטה עליו והפחתתו לכלל המהום לא מטריד, וכלה ביציאה מן הדעת בגינו.

בשורה התחתונה, זהו ספר קצבי, שומר על רמה גבוהה של מתח לכל אורכו, ומציג גיבור שקל לאהוב.

The Knife of Never Letting Go (The Chaos Walking trilogy: Book One) – Patrick Ness

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון