מולאטית ושמה בדידות / אנדרה שוורץ-בארט

מולאטית ושמה בדידות

לא הרבה ידוע על חייה של בדידות, הדמות שעליה מבוסס הספר. ב-29 בנובמבר 1802, בהיותה כבת שלושים, הוצאה להורג על ידי חיילים צרפתיים בשל השתתפותה במרד העבדים בגוואדלופ. יום קודם לכן ילדה תינוק, לא ברור אם בן או בת, שנמסר לעבדות. שש שנים אחרי שהאספה הלאומית הצרפתית החליטה על ביטול העבדות בכל מושבותיה של המדינה, החליט נפוליאון להפוך את ההחלטה. בדידות הצטרפה אל כוחותיו המורדים של לואיס דלגרס, ואחרי שהמנהיג פוצץ עצמו יחד עם אנשיו ועם כל כוח החלוץ הצרפתי, בבחינת תמות נפשו עם פלישתים, הוסיפה לפעול עם המורדים הנותרים עד שנתפסה.

אנדרה שוורץ-בארט, שהוריו נשלחו לאושוויץ והוא עצמו הצטרף לרזיסטנס, ושנים אחר-כך נישא לאשה ילידת גוואדלופ, רקם את סיפורה של בדידות סביב הפרטים המעטים הללו וסביב סיפורם של העבדים באי. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר את חייה של בַּיַאנְגוּמַאי, אמה של בדידות, באפריקה. בַּיַאנְגוּמַאי היתה נערה עצמאית, בעלת אופי עיקש, שקיבלה על עצמה את תנאי החיים בקרבו של השבט על פי תנאיה שלה. חייה של הנערה התהפכו כשנלכדה על ידי ציידי עבדים, והושלכה כחפץ חסר נשמה אל מתחת לסיפונה של הספינה שתביא אותה אל אדוניה. סמוך לסיומה של ההפלגה הועלו הנשים שנכללו ב"מטען" אל הסיפון, נשטפו והופקרו לתאוותם של המלחים. בדידות היתה התוצאה של האונס שעברה אמה. בהיוולדה ב-1772 ניתן לה השם רוזלי, משום שסמוך להיוולדה מתה שפחה שזה היה שמה והיה צורך לשמור על רשימת המלאי של האחוזה בשלמותה. רשימת ה"משאבים" נקבעה פעם אחת ולתמיד: שמות המתים הוענקו לחיים, ואלה השיבו אותם עם נשמתם בבוא יומם. בבגרותה, אחרי שאמה, שהפכה בתוך זמן קצר מצעירה תוססת לזקנה כמושה, הצליחה להמלט והותירה אותה לגורלה, אחרי ששימשה כבובת משחק לילדת אדוניה, אחרי שהוכתה ונכלאה ועונתה, אחרי שהפכה לאחת מן הזומבים – אנשים שנשמתם נטשה אותם: הם נשארו חיים, אך נשמתם כבר לא היתה שם – נתנה לעצמה את השם בדידות.

סגנונו של שוורץ-בארט פואטי מאוד, מעט מיסטי (הזכיר לי את "להזין את הרוחות" של פרד ד'אגיאר המתרחש בספינת עבדים), אולי משום תפיסת עולמם של ילידי אפריקה, אולי מפני שקשה לתפוס במילים פשוטות את זוועת העבדות. הזעם שהוא חש על העוולות שבני אדם מעוללים אלה לאלה בא לידי ביטוי ברור במלים ישירות, וגם בציניות בלתי מוסווית. הוא כולל תחת ביקורתו את הלבנים שראו בשחורים רכוש, וגם את השחורים שלקחו על עצמם לצוד קורבנות באפריקה וללכוד עבדים נמלטים בגוואדלופ. "ארץ הגברים האמיתיים התייסרה תחת הרוע שחדר לדמה", הוא כותב על האופן בו הפכו ניצודים לציידים. "האדם הלבן הוא כמו אלוהים – תנהג כפי שתנהג, הוא יהרוג אותך", יודעים העבדים הנמלטים שסופם הרע ידוע גם להם עצמם.

במשפט המסיים את האפילוג כותב שוורץ-בארט כי בגוואדלופ ניתן לחוש ברוחותיהם של העבדים, שהן כאותן רוחות תועות בין החורבות המושפלות של גטו ורשה. משפט זה הביא עליו ביקורת בשל ההשוואה לשואה. בעיני אין בהזכרת שני האסונות הללו יחדיו משום גימודה של השואה. מאות שנות העבדות היו זוועה בלתי נתפסת, והסופר, שהשואה הפכה את חייו, וההיסטוריה הקשה של גוואדלופ היתה לחלק ממנו באמצעות אשתו, מצא קוים משותפים ביניהן, והתריע מפני תוצאותיהן של אפליה וגזענות.

"מולאטית ושמה בדידות" כתוב מצוין, מתורגם יפה על ידי מיכל אילן, והקריאה בו מלווה מועקה קשה. בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספרה של סימון שוורץ-בארט, "בת האיים הפלאית", המתרחש בקרב צאצאי העבדים בגוואדלופ כמאה שנים אחרי ביטול העבדות, וכמאה וחמישים שנה אחרי הוצאתה להורג של בדידות.

La Mulâtresse Solitude – André Schwarz-Bart

נהר ספרים

2012 (1972)

תרגום מצרפתית: מיכל אילן

עבד אמריקני, סיפור חייו / פרדריק דאגלס

עבד אמריקני

פרדריק דאגלס נולד ב-1818 בשם פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי לאם שפחה ולאב בלתי ידוע, כנראה אדוניה של האם, שאנס אותה. לקשרי המשפחה לא היתה כל משמעות בעיני אדוני העבדים, ופרדריק הופרד מאמו כשהיה בן שנה. עד שנפטרה כשהיה בערך בן שבע, התראה איתה פעמים ספורות, כשכיתתה רגליה בלילה מן החווה בה הועסקה, כדי לשהות זמן קצר לידו.

התמזל מזלו של הילד, והוא נמסר לידי אדון אחר בבולטימור, שם החלה אשת האדון ללמדו קריאה, עד שהוכרחה על ידי בעלה לחדול. טענתו של האדון הלבן היתה, שהקריאה תהפוך את פרדריק בלתי כשיר להיות עבד, ותאמלל אותו. חלקו הראשון של הטיעון היה עבור הילד בגדר התגלות, וכפי שכתב בביוגרפיה שלו, "מרגע זה הבנתי את הדרך מעבדות לחירות". חלקו השני של הטיעון התברר כמדויק. הקריאה האירה בבירור את מצבו הנקלה של העבד, אך לא הציעה כל מרפא או דרך מוצא.

בהיותו כבן עשרים עלה בידו של דאגלס להמלט לצפון, לאחר שנסיון קודם, שלוש שנים קודם לכן, הסתיים במאסר. בשנים שלפני הבריחה התגלגל מיד ליד. תחילה נקרא לחזור מבולטימור, "כדי שיוכלו לאמוד את ערכי עם שאר הרכוש", לצורך חלוקת ירושת אדונו שנפטר. מזלו חדל לשחק לו, והוא נשלח לעבוד בפרך בחווה, וכשהצטייר כמרדן הופקד בידיו האכזריות של מאלף עבדים. על שבירת רוחו באותה תקופה כתב, "הנה כך הופך אדם לבהמה". כשההין בפעם הראשונה להתנגד לעונש הלקאה, החל בתהליך ההפוך, לשוב להיות אדם.

בצפון נישא לאשה שהכיר בבולטימור ושינה את שמו. שלוש שנים אחר כך, לאחר שהתבקש לשאת דברים בכנס של מתנגדי העבדות, השתלב בפעילות הציבורית. עד סוף חייו פעל למען זכויות השחורים, ובמקביל גם למען זכויות הנשים. את ספרו האוטוביוגרפי כתב כשהיה בן עשרים ושבע, והיתה זו הפעם הראשונה שהעבדות נכתבה מנקודת המבט של מי שהיה עבד. בשנים מאוחרות יותר כתב שני ספרים ביוגרפים נוספים.

ספרו של דאגלס מצטיין בפשטות תיאורית ובמבט פסיכולוגי מעמיק על תופעת העבדות. הוא מתאר, בזעזוע ובכאב אך מבלי להתלהם, אכזריות נטולת מעצורים מצד אלה שבידיהם הופקד גורלם של העבדים. הוא מצביע על מגוון הדרכים בהן תומרנו העבדים להשלים עם מצבם: כמדיניות, אדוניהם וידאו שהחופש ייראה בעיניהם מאוס (לדוגמא, בימים החופשיים שבין חג המולד לשנה החדשה עודדו אותם לשתות לשוכרה). התלות באדונים טופחה ושומרה, לבל תעלה על הדעת אפשרות אחרת, ודאגלס אכן מתאר תופעות של הזדהות עם המשעבדים עד כדי קטטות בין עבדים מחוות מתחרות. וכמובן, איומים תמידיים בעונשים חמורים על בריחה היו תלויים מעל ראשם. כשדאגלס וחבריו הרהרו בבריחה, הם עמדו בפני בחירה אכזרית בין מציאות עגומה אך מוכרת ובין חירות מוטלת בספק. דגלאס עצמו נזהר תמיד לסייג את דבריו, וכשהוא כותב על מעביד טוב הוא שב ומזכיר כי מדובר בטוב יחסית, עד כמה שניתן לצרף את המילה הזו לעוולה של בעלות על עבדים. מעניינת אבחנתו על אכזריותם היתרה של אדונים שמצאו בדת תמיכה לעמדותיהם ולמעשיהם. מעניינות גם התבוננותו ביחסן של המשפחות הלבנות כלפי הילדים שנולדו לאבות מן השפחות, וקביעתו כי העבדות משחיתה לא רק את נפשו של העבד אלא מביאה גם להתבהמותו של בעל העבדים.

החירות שחיכתה לבורחים בצפון ארצות הברית לא היתה נקיה מפחדים. חוטפי עבדים רודפי בצע ארבו לבורחים כדי להשיבם לדרום תמורת פרס כספי. החירות התבטאה בהיות האדם חופשי לעשות לביתו, אך האפליה והגזענות עדיין שלטו ביומיום. רק כששהה דאגלס שנתיים בבריטניה, לשם גלה מחשש שפרסומו יביא לחטיפתו, התנסה לראשונה בחיים שוויוניים שבהם צבע עורו לא היווה שום שיקול ביחסן של הבריות כלפיו.

זקיפות הקומה של דאגלס מרשימה. למרות שבמשך עשרים שנות חייו הראשונות הושפל, נחשב רכוש, נאלץ להרכין ראש ולעולם לא להישיר מבט אל עיניו של בעליו הלבן, הוא מכיר בערך עצמו כאדם, ונושא את דגל השוויון מתוך הכרה עמוקה בצדק שבו.

למהדורה הראשונה של הספר צורפו שתי הקדמות מרגשות מאת פעילים לביטול העבדות. השניים מוסיפים פרטים על דמותו של דאגלס, על העוול הנורא שבעבדות, ועל המאבק הסיזיפי לביטולה.

"עבד אמריקני, סיפור חייו" הוא ספר מרשים מאת אדם מרשים. העבדות בצורתה דאז אמנם חלפה מן העולם, אך גזענות וניצול והתעמרות בחלשים עודם כאן, וראויים דבריו של פרדריק דאגלס להשמע גם היום.

Narrative of the Life of Frederick Douglass, an American Slave – Frederick Douglass

נהר ספרים

2006 (1845)

תרגום מאנגלית: מיכל אילן