הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו / ג'ונתן ג'ונס

כותרת משנה: הדו-קרב האמנותי שהגדיר את הרנסנס

בשנת 1504 הוזמן לאונרדו דה וינצ'י לצייר על קיר באולם המרכזי בבית המועצה של פירנצה. מיכלאנג'לו בואונרוטי, שהשלים באותה שנה את פסלו דויד, הוזמן אף הוא לצייר על אחד הקירות. מיכלאנג'לו היה בן עשרים ותשע, וכבר פסל ידוע. לאונרדו, המבוגר ממנו בעשרים ושלוש שנים, היה בשיא תהילתו, איש אשכולות וצייר בעל שם. לאונרדו בחר בקרב אנגיארי משנת 1440, בו ניצחה פירנצה את מילנו, כנושא ציורו, והרישומים שהכין הציגו את זוועותיו של שדה הקרב. מיכלאנג'לו בחר בקרב קשינה מ-1364 בין פירנצה לפיזה, והתרכז בארוע בו הופתעו חיילי פירנצה על ידי אויביהם בעת שרחצו בנהר (מכיוון שרק החיילים הרוחצים נראים בתמונה בעת שהם נחפזים להתלבש ולהתארגן, התמונה מכונה גם בשם "המתרחצים"). שני הציורים לא הושלמו. מיכאלנג'לו, שהספיק לסיים את הסקיצות על קרטון, נקרא לרומא על ידי האפיפיור להקים לו מצבת קבר. לאונרדו, שהיה ידוע כמי שאינו נלהב להביא את יצירותיו לכלל סיום, התמהמה, וכשכבר החל לצייר על הקיר נתקל בקשיים טכניים וזנח את המלאכה. הסקיצות של השניים אבדו, ורק העתקים שעשו מהן בני זמנם, או העתקים של העתקים שנעשו מאוחר יותר, נותרו.

את הארוע החד פעמי הזה, שבו עבדו שני האמנים הדגולים על אותו פרויקט, העמיד מבקר האמנות ג'ונתן ג'ונס בלב ספרו, והוא מתייחס אליו כשיאו של המאבק בין השניים, השונים עד מאוד זה מזה. בקיאותו עולה, כמובן, במידה ניכרת על זו שלי, אבל אי אפשר להשתחרר מן ההרגשה שהוא מאלץ את העובדות להתאים לסיפור על מאבק איתנים מתמשך. יחד עם זאת, הספר שופע מידע מרתק, בעיקר על אישיותו של לאונרדו ועל עבודתו, ומרחיב מן האמנות אל הרקע ההיסטורי והחברתי. לכן, גם אם הרמתי גבה פה ושם, בסיכומו של דבר קראתי אותו בענין רב.

ג'ונס מתאר את פירנצה של אותה תקופה, את התהפוכות הפוליטיות שעברה, ואת מלחמתה המתמשכת נגד פיזה. הן לאונרדו והן מיכלאנג'לו הושפעו ללא הרף מארועי תקופתם. שניהם היו מעורבים במלחמות כאדריכלים, ולאונרדו אף יעץ בעניני אסטרטגיה ותכנן כלי נשק, ושניהם היו תלויים בבעלי שררה. ג'ונס עומד על ההבדל המהותי בתפיסת עולמם, שבא לידי ביטוי גם בעבודותיהם: מיכלאנג'לו היה אדוק בדתו ורפובליקני, לאונרדו היה אפיקורס פוליטי ואולי גם דתי. הוא מספר על התחרותיות והביקורתיות שאפיינה את הסביבה התרבותית של פירנצה – מקיאבלי כתב בספרו שהיריבויות הרבות שאפיינו את העיר דחפו אותה קדימה, ולאונרדו דיבר בהקשר זה על "קנאה טובה". על יחודה של התחרות בין השניים כותב ג'ונס, כי בפעם הראשונה בהיסטוריה האמנותית לא היתה זו תחרות טכנית: האישיות עמדה כאן על כף המאזניים. את שני האמנים השוו והנגידו מבחינת סגנונותיהם השונים באופן דרמטי יותר ולא חולקו נקודות עבור הצטיינות טכנית.

ג'ונס קובע כי מיכלאנג'לו הוזמן לצייר באותו אולם בו עמד לאונרדו לצייר, כדי לזרז את הצייר המתמהמה, ובכך הוכרזה באופן בלתי רשמי תחרות ביניהם. אבל התחרות, לדבריו, התבטאה כבר בכמה אופנים קודם לכן, ועתידה היתה להמשך גם בשנים שאחר-כך. הנה כמה דוגמאות שבהן הוא מבקש לחזק את טענתו זו. ציורו של ליאונרדו את המשפחה הקדושה מציג את מריה ואת אמה אנה, יחד עם ישו ועם יוחנן המטביל הנראים מיודדים. גרסתו של מיכלאנג'לו שונה, ולדעת ג'ונס במתכוון: הטונדו של מיכלאנג'לו מחליף את אנה ביוסף, ואת הידידות בין הילדים ברתיעה. בכך, לדעת ג'ונס, הוא "דוחה את המשפחה הקדושה האלטרנטיבית המוצגת בחזונו של לאונרדו", ותוקף את "התרבות הפופולרית בפירנצה במטרה לתקוף את לאונרדו…התנוחה תחרותית באופן בוטה". על חיוכה של המונה ליזה אומר ג'ונס כי הוא תשובה לעירומים האינטימיים של מיכלאנג'לו. אין צורך בכל הקימורים והפיתולים של הגופים שמצייר מיכלאנג'לו, כאשר בעצם די לשם כך בשפתים. "בלי לזוז מכסאה, ליזה דל ג'וקונדו מסלקת את הגברים של מיכלאנג'לו בחיוך לגלגני". בציורי הקפלה הסיסטינית מופיעים ספרים רבים, ולדעת ג'ונס הכוונה שמאחוריהם היא לגבור על האינטלקט של לאונרדו ועל אמנותו. ליאונרדו תכנן לכלול ב"קרב אנגיארי" אדם בעל פרצוף רושף, ולדעתו של ג'ונס פרצוף זה מהווה תשובה למבט האצילי של דויד, שעל פניו הוא אומר כי יש בהם "פשטות קריקטורית"… את דמותו של המפקד הזקן ב"המתרחצים" רואה ג'ונס כבכחוס, ותוהה אם מיכלאנג'לו ביקש לרמוז לנהנתנותו של לאונרדו ולמעורבותו בתכנית להטות את נהר ארנו כדי להביס את פיזה. גם לארוע, שיתכן שיש בו מוטיב של תחרות – הצעתו של לאונרדו להציג את דויד עם "קישוט מהוגן" על חלציו – ג'ונס מציע הסבר מפליג ולפיו מדובר באקט של סירוס. בכל אלה ועוד הוא, לטעמי, מרחיק לכת בפרשנותו, אבל, כאמור, בצד החיוב הוא עשיר במידע, וגם בהתלהבות. יש לזכור, בהקשר זה, גם את דברי לאונרדו על "קנאה טובה" – השניים, מעצם עבודתם באותן שנים, ובין אם התחרו זה בזה או לאו, הושפעו הדדית, והיו מוכנים ללמוד זה מזה.

נראה לי כי חיבתו של ג'ונס נתונה ללאונרדו. הוא אינו אומר זאת במפורש, אך הוא סלחני כלפיו, ותיאוריו את אישיותו ואת חייו תופסים את רובו של הספר. מיכלאנג'לו נוכח בספר יותר כיריבו של לאונרדו ופחות כאמן בפני עצמו. במשפט מובלע מזכיר ג'ונס שמיכלאנג'לו נודע כרגזן, בעוד לאונרדו עדיין מהלך קסם גם בעולם המודרני. כך או כך, המסע שאליו הוא נוטל אותנו במוחו של לאונרדו, בתחומי הענין שלו, ובמחברות שהשאיר אחריו, מרתק. עיסוקו העיקרי של ג'ונס כמבקר אמנות ניכר מאוד בספר, בעיקר כשהוא מתעכב על פרטי פרטים ביצירות, מתאר כל משיחת מכחול, ומנתח תפיסות והלכי רוח שעמדו מאחריהן ושמשפיעות על הצופה.  

כשממתנים מעט את הפומפוזיות שבכתיבה, וקוראים קריאה ביקורתית, "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" הוא ספר רב ענין ומומלץ בהחלט.

The Lost Battles – Jonathan Jones

כנרת זמורה ביתן דביר

2014 (2010)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

חיי מיכלאנג'לו / אירוינג סטון

חיי מיכלאנגלו

מיכלאנג'לו די לודוביקו בואונארוטי סימוני, המוכר בפשטות בשמו הפרטי, היה מן המייצגים המובהקים של תקופת הרנסנס. הוא נולד ב-6 במרץ 1475 בפירנצה, שבה, על פי כמה מן ההיסטוריונים, נולד הרנסנס, וזכה בעודו נער לחסותו של לורנצו דה מדיצ'י "המפואר", פטרון האמנויות ששלט בעיר. מיכלאנג'לו דבק מגיל צעיר בשאיפתו לעסוק באמנות, הצטרף לסדנת ציור ולסדנת פיסול למרות התנגדותו של אביו, וכשהלך לעולמו, והוא כמעט בן תשעים, הותיר מאחוריו יצירות מופת נצחיות, ביניהן הפייטה, שפיסל בהיותו בן עשרים וארבע בלבד, הפרסקו שעל תקרת הקפלה הסיסטינית, ובזיליקת פטרוס שבותיקן.

אירוינג סטון, כותב ביוגרפיות מחונן, שכתב בין השאר את "התאווה לחיים" אודות ון-גוך ואת "האהבה היא נצחית" אודות לינקולן, מספר ב"חיי מיכלאנג'לו" את קורותיו של האמן מן היום בו הצטרף לסדנתו של דומניקו גירלנדיו, ועד למותו לאחר שהשלים את תכנון כיפת הבזיליקה. סטון עוקב אחר מיכלאנג'לו שנה אחר שנה, מתאר כל אחת מיצירותיו, כולל הטכניקות לביצוען והלך הנפש שברא אותן, מרחיב ברקע ההיסטורי והחברתי שהשפיע עמוקות על חייו ועל עבודותיו, ומרבה לתאר פכים קטנים המצטברים יחדיו לביוגרפיה מקיפה ומרשימה וחושפים את האדם שמאחורי היצירות.

מיכלאנג'לו מתואר בדרך כלל כאדם מלנכולי, קצר רוח ומתבודד. אצל סטון נובעות תכונות אלה מהתמסרותו המוחלטת של האיש לאמנותו, ומן המעקשים עימם נאלץ להתמודד. כך, לדוגמא, נאלץ לחתום על חוזה לתכנון קברו של אפיפיור אחד, ולהפר אותו במצוותו של אפיפיור אחר. אפיפיור שלישי ציווה עליו לפסל עבורו אך ורק משיש שנחצב בהרים בהם איש לא חצב קודם לכן, ואחרי שהסתכסך משום כך עם החוצבים בקאררה ובילה למעלה משנה בהכשרת מחצבה חדשה, החליט האפיפיור לוותר על הפסלים ולהשתמש בשיש לחידוש הריצוף בדואומו. מיכאלנג'לו ראה בעצמו בראש וראשונה פסל, אך נאלץ נגד רצונו לצייר על תקרת הסיסטינית, ומאוחר יותר גם על קיר בקפלה. מלחמות תכופות קטעו את עבודתו, ובאחת מהן אף אולץ לתכנן ביצורים. הוא היה מעורב בעל כורחו במלחמות דת, שפרצו חדשות לבקרים בשל אפיפיורים מושחתים ונזירים קנאים דוגמת סוונארולה. ציור "יום הדין" שלו על קיר הסיסטינית היה אחד מקורבנות מלחמה שכזו, כשהוחלט לכסות את מערומי הדמויות שלו בבגדים (רובם הוסרו כשהתחלף האפיפיור). ואם לא די בכל אלה, הוא הוטרד כל חייו בתביעות הכספיות של בני משפחתו. כמה יצירות נוספות יכול היה ליצור אילו הניחו לו.

סטון מספר גם על חייו הפרטיים של מיכלאנג'לו. הסופר מייחס לו שתי אהבות שלא מומשו, לקונטסינה, בתו של לורנצו, ולויטוריה קולונה, אצילה ומשוררת. הוא מייחס לו גם קרבת לבבות עם שני גברים, ידידות עמוקה שמיכלאנג'לו נחרד כשנרמז כי יש בה גם משיכה הומוסקסואלית. הוא עוסק גם בענייניו הכספיים של האמן, בסדר יומו ובמשק ביתו, בקשריו החברתיים ובסכסוכים האמנותיים והאישיים שבהם היה מעורב. הערצתו לעבודתו של מיכלאנג'לו גלויה ומובנת מאליה, והאיש שמאחורי היצירות – הפיסוליות, הציוריות והאדריכליות – עולה מן הספר מלא חיים ומעורר חיבה רבה.

מיכלאנג'לו, כך למדתי מן הספר, שלח ידו גם בכתיבת שירה. בין השאר תיאר את יסורי עבודתו על תקרת הסיסטינית בשורות אלה (בתרגומו של אפרים ברוידא):

צימחתי זפק במחסור הזה / כמו חתול לומברדי הגומע / מֵימֵי אגם נרפש עד התפקע / וכרסו תופחת עד חזה.

שמיימה זקני משקיף הוזה / אל שִכְמוֹתַי ערפי אני תוקע / ופרצופי כמים פסיפס שופע / מרוב כתמים שמִכחולי מַזֶּה.

מכליותי בבטן מועקה / לשם איזון אזקוף את ירכַי / רגלי בעיוורוני דורכות כך סתם / עורי מלפנים נמתח, נבקע / מרוב כפיפה נקמט מאחורי / וכקשת ארמים הוא מעוקם.

כוזב ומעומעם / גם המשפט אשר רוחי חורץ / אם קנה הירי עקום, יחטיא החץ.

חזקני ואמץ / ג'ובני, מלאכתי וגאוני / רַע המקום ולא צייר אני.

את "חיי מיכלאנג'לו" קראתי לפני שנים רבות, והוא הותיר עלי רושם עז. בקריאה חוזרת שמחתי להיווכח שלא נס ליחו.

The Agony and the Ecstasy – Irving Stone

עם עובד

1972 (1961)

תרגום מאנגלית: שמואל שניצר

518px-miguel_c381ngel2c_por_daniele_da_volterra_28detalle29

 

 

 

 

 

 

דיוקנו של מיכלאנג'לו, פרי מכחולו של דניאלה דה וולטרה