מנהיגות וכריזמה / מיכה פופר ועמרי קסטלנובו

תופעת כוחו של מנהיג לסחוף המונים מרתקת. כיצד מצליח אדם יחיד להפנט את הרבים אליו, להטות אותם לדעתו? כיצד קורה שקבוצת אנשים בוחרת לשאת עיניה אל היחיד שינהיג אותה? "מנהיגות וכריזמה" עוסק בפענוח חידות אלה.

נקודת המוצא של הדיון היא שהמנהיג והמנהיגות אינם יכולים להבחן במבודד מן המונהגים ומן ההקשר שבו הם פועלים. אם להשתמש באש כדימוי, הרי שהיא תוצר של שלושה גורמים: המנהיג שהוא הניצוץ המצית חומרי בעירה, המונהגים שהם חומרי הבעירה, והנסיבות המייצגות את החמצן המזין אותה. הספר דן בשלושתם. בתמצית על קצה המזלג, המוּנהגוּת היא תופעה אבולוציונית-ביולוגית, הנובעת מצרכים בסיסיים של ביטחון, כיוון, חזון, תחושה שיש על מי לסמוך. המנהיגות מסקרנת, מפני שהיא מציגה אדם החורג מן הצורך הציבורי בהנהגה ומציב עצמו בראש. כריזמה, כפי שהיא נתפסת בדרך-כלל, אינה יכולה להסביר זאת. הנסיבות הן המשתנה המגוון מכולם, תלויות תרבות, ארועים גיאו-פוליטיים, תהליכים חברתיים ועוד.

הספר מציע מבט משולב ביולוגי-סוציולוגי-אנתרופולוגי-היסטורי, הנתמך במחקרים מרתקים רבים, וחותר עמוק אל לב התופעה. בשורה התחתונה, אם לדלג ישירות לשם, המונהגות היא הדורשת את מירב תשומת הלב. אדם יחיד, מוכשר ומושך לב ככל שיהיה, הוא בסופו של דבר מנהיג רק אם יש ציבור שמוכן לקבל את הנהגתו. "הנטייה "לצרוך מנהיגים" (מכל סוגמדריכים רוחניים, מנהיגים פוליטיים) היא ברירת מחדל, שמקורה הראשוני הוא קדום. טענה זו אין משמעה שלא ניתן להיאבק בנטייה (התלותית) הזו, לצמצמה ולהרחיב את טווח הבחירה והאוטונומיה. זאת למעשה הנגזרת של ההבנה שמדובר בגומחה אבולוציונית ביולוגיתתרבותית, שבתוכה אינטראקציה מתמדת בין דטרמיניזם ביולוגי לבין מרחב בחירה […] שיפורנו כמונהגים, הגברת מודעותנו ויכולת ההיקש שלנו והקניית פרמטרים לבחינת מקורות האמון שלנו במנהיגיםיכולים לשפר מהותית את המנהיגים עצמם. לפיכך, פיתוח מונהגים הוא במידה רבה פיתוח מנהיגות איכותית יותר".

באופן טבעי, כשתוהים על כוחו של מנהיג ועל עדריותו של הציבור הנוהה אחריו, הדיון מגיע אל היטלר. גם בספר זה להיטלריזם מיוחד מקום, בין דיונים בדמויות אחרות. העיסוק בו "פוגש" כמה אזכורים והתיחסויות לתופעה שמשכו את תשומת לבי במקורות נוספים. קרל אובה קנאוסגורד, במסה על היטלר שכתב בכרך האחרון של "המאבק שלי", נגע אף הוא בסימביוזה בן המנהיג למונהגים: "בלעדי ההמון הוא היה אף אחד, גבר בודד וכושל בעל דעה חיובית ביותר על עצמו, ללא כל צידוק […] הוא נתן להמון מה שההמון רצה, את ה-אני הבלתי תלוי ב-אנחנו, וההמון נתן לו מה שהוא רצה, את ה-אנחנו התלוי ב-אני". איאן קרשו התייחס לכך ב"המיתוס של היטלר", בדגש על המונח "מיתוס", שמצביע על הפער בין מי שהיטלר היה לבין מי שמונהגיו בחרו לראות. יואכים פסט בביוגרפיה על היטלר כתב על תופעת "לכוון לדעתו של הפיהרר", שמשמעותה שהמנהיג לא היה חייב להיות ברור וחד-משמעי בכל פרט – מונהגיו בחרו להבין אותו כרצונם. אין בכך, כמובן, משום הפחתה באחריותו, אבל בלי אלה שאפשרו אותו הוא פשוט לא היה עולה על במת ההיסטוריה.

הנה כמה אמירות מעניינות שמשכו את תשומת לבי:

מחקרים עדכניים הצביעו על כך שלא רק שלבני אדם יש ככל הנראה נטייה מולדת לקבוצתיות, הם גם רגישים מאוד, מגיל מוקדם מאוד, להבחנה בין הקבוצה "שלי" לקבוצה של "אחרים".

הצורך בסמלים עצמם כיוצרי ומחזקי סולידריות קבוצתית הוא אוניברסלי. […] גם מנהיגים או מועמדים לתפקידי מנהיגות הם בחזקת אותות עבור המונהגים. מידת הכריזמטיות המיוחסת להם,  הנכונות להיות מובלים על ידם, ניתנות להבנה ולפירוש במסגרת ניתוחם כאותות.

כוחו המפתיע של המנהיג הכריזמטי מושג מתוך הכמיהה ליכולתו (גם אם היא מדומיינת) לתווך לנו, באמצעות רגישותנו, הבטחה הטבועה בנו. מורכב ככל שיהיה המסר הכריזמטי, יש לו איכות חווייתית פשוטה אך עלזמנית הדומה לזו של תינוק הנלקח בזרועות אמו – תחושה של "הגעה אל הנחלה".

ההיבט המוטיבציוני הזה הוא ככל הנראה אחת ההבחנות החשובות בין מנהיגים כריזמטיים כדוגמת לינקולן, רוזוולט, בןגוריון, גנדי ומנדלה הנחשבים ל"כריזמטיים חיוביים", לבין מנהיגים כהיטלר וג'ים ג'ונס, הנחשבים ל"כריזמטיים שליליים". הראשונים היו בעלי דימוי עצמי חיובי. רובם, כפי שצוין, ראו עצמם כמי שמיועדים להנהגה ומתאימים לה מרגע שעמדו על דעתם. האחרונים גילו את יכולתם להשפיע באקראי בנסיבות של עלייה על בימה כלשהי.

הכריזמה, כפי שתואר, היא מופע של המונהגים יותר מאשר מאפיין של המנהיג.

ואמירה אחת שהפתיעה אותי: הביוגרפיה היא הסוגה הנחותה ביותר של מחקר היסטורי. למה? האם המדד אינו איכות המחקר אלא הסוגה?

"מנהיגות וכריזמה" הוא ספר מעמיק, מעורר מחשבה ומומלץ.

רסלינג

2022