בית פושקין / אנדריי ביטוב

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d799d7aa_d7a4d795d7a9d7a7d799d79f2

הספר נפתח ברוח השוטפת ברחובות לנינגרד. בהיכנסה דרך חלון פרוץ למבנה שהיה בעברו ארמון וכעת מכון מחקר, היא מוצאת על רצפת אחד החדרים גופת גבר כבן שלושים. זהו לְיוֹבָה אודויֶבצֶב, הדמות הראשית שב"חזית" הספר. בשלושת חלקי "בית פושקין" מוצגים חייו של ליובה משלוש זויות שונות. החלק הראשון – "אבות ובנים", כשם יצירתו של טורגנייב – עוסק ביחסיו עם אביו, שממנו הוא מבקש לבדל את עצמו, ביחסיו עם הדוד דיקנס, מכר של המשפחה ששב מגלות, וליובה מדמה שהוא הוא אביו האמיתי, וביחסיו עם סבו, שבמשך שנים רבות האמין שמת. החלק השני – "גיבור זמננו", כשם יצירתו של לרמונטוב – סובב סביב חיי האהבה של ליובה וסביב יחסיו המורכבים עם מיטישטייב, חברו ויריבו. החלק השלישי – "פרש עלוב", הכלאה של "פרש הנחושת" של פושקין ו"אנשים עלובים" של דוסטויבסקי – מתרחש בלילה אינטנסיבי אחד, ששיאו דו קרב בין ליובה למיטישטייב.

קשה לדבר על עלילה ב"בית פושקין" במובן המסורתי של התרחשויות סיפוריות. אולי מדויק יותר לדבר על תמונות חיים, נקודות בזמן במהלך חייו הקצרים של ליובה. ובעצם התמונות הללו גם הן אינן "מטרת" הספר. אני מגששת למצוא הגדרה לספר, כדי שניתן יהיה לתת לו כיסוי סקירתי ממצה, אבל הספר מסרב להתכנס להגדרה ממוסגרת אחת. מופע זיקוקים עולה על הדעת, אוסף מרהיב של רעיונות, של עומק פילוסופי ושל חדות פסיכולוגית. הספר הוא מסוג "מצמצת – פספסת": אי אפשר לקרוא אותו "מלמעלה", כל מילה מחייבת תשומת לב.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא החיים בברית המועצות בשלהי תקופת סטלין ובתקופה שאחריו. אנשים מוקעים, נלקחים, נעלמים, שבים. יחסי הכוחות החברתיים משתנים, אמנות ה"מה מותר לומר למי" מתפתחת, הצנזורה שוררת. רוח התקופה מכתיבה את חיי היומיום, נוכחת בכל, בחיי המשפחה, בבחירות המקצועיות.

נושא מרכזי עוד יותר, בעצם הנושא הראשי, הוא הספרות הרוסית ועבודת הסופר. החל משמות חלקי הספר וכלה בביאורים שבסופו, החל בכינויו של הדוד דיקנס וכלה בעבודת המחקר של ליובה, הספרות הרוסית היא חלק בלתי נפרד מחיי הדמויות כולן. ויותר מזה, הספרות בכלל, היצירה הספרותית, היא הנושא שאתו מתמודד ביטוב: האם ניתן לתאר את המציאות בספר? היכן "מוצב" הסופר היודע-כל? מהם יחסי הגומלין בין הסופר לגיבורו? איך נולד רעיון לספר וכיצד הוא מתפתח? ביטוב עוצר לדון בנושאים אלה ודומיהם במהלך הספר, שובר את רצף העלילה – אם ניתן לדבר על עלילה – לטובת הדיון, משלב אותם בחיי דמויותיו.

"בית פושקין", אם כך, מושרש עמוק בתרבות הרוסית ובחוויה הסובייטית. ביטוב אמנם מציין לקראת סיום שנדרשת היכרות עם הספרות ברמת תיכון בלבד, אך הוא מכוון, כמובן, לתיכון רוסי. למרות זאת, הספר מתגבר על מכשלת המקומיוּת, והחוויה שהוא מציע גלובלית, מכוונת לכל בן תרבות.

הספר מרבה בהערות שוליים, חלקן של הסופר עצמו, שאינן קוטעות את הרצף. כמה מן ההערות מפנות לביאורים בסוף הספר, אך נמנעתי מלדלג לשם תוך כדי קריאה. אחרי סיומו ה"רשמי" של הספר פניתי לקרוא את הביאורים ברצף. ההסברים הללו, חלקם קצרים חלקם ארוכים, הם ברובם קטעי הגות יפיפיים, היכולים להקרא כעומדים בפני עצמם. דברי הפתיחה לביאורים מקפלים בתוכם כמה מרעיונותיו המעניינים של ביטוב, והנה כמה משפטים מתוכם לטעימה מחווית הספר: מכוח ההתמד של הכתיבה ובהתחשב ביחסיו עם הגיבור שלו […] ניגש המחבר תכף ומיד לביאורים, שכתב כביכול בשנת 1999 הגיבור [..] למהדורת היובל של הרומן. כך ניתנה לגיבור האומלל הזדמנות להתחשבן עם המחבר: תוך כדי שמירה על יושרו האקדמי הוא שקד לגלות את פרצופו האמיתי של המחבר בעזרת טיעונים מנומקים, כלומר פשוט הוקיע את בורותו […]. ואז ירד על המחבר שיממון […]. מבלי משים שקע המחבר בכתיבת ביאורים מסוג אחר לגמרי […] הוא לא ביאר עוד עניינים מקצועיים, אלא את מה שנחשב […] לידע כללי. במוחו של המחבר צץ פתאם הרעיון שדווקא דברים ידועים לכל […] הם שישקעו בבוא העת בתהום הנשיה […]. העניינים האלה עשויים להצטייר כבר עתה כתעלומה גמורה בעיני מי שיקרא את הרומן בשפה אחרת […]. מה שמעניין היום הוא גם המהירות שבה מתיישן (ומאילו בחינות…) טקסט המכוון בפירוש אל העתיד [..]. כמה שרירותיות יש בדרך שבה בורר טקסט רציף את פיסות המציאות שלו…

בסקירה ישנה שלי על "הר הקסמים" כתבתי שזה הספר שאקח לאי בודד, משום שאפשרויות הקריאה השונות בו יעסיקו אותי למשך זמן רב. "בית פושקין" מועמד אף הוא להלקח לאותו מקום: ניתן להפוך בו ולחפור בו, וכל קריאה תחשוף עוד ועוד פרטים מוכמנים.

למרות שאין לי יכולת להשוות את התרגום למקור, אני מתרשמת שמיכאל שקודניקוב עשה עבודה מצוינת, ולמרות ה"רוסיוּת" של הטקסט הוא זורם באופן טבעי בעברית. "בית פושקין" הוא ספר מורכב, שונה, מחייב קריאה קשובה, ורצוי יותר מקריאה אחת. חגיגה ספרותית.

Пушкинский дом – Андре́й Гео́ргиевич Би́тов

עם עובד

2018 (1978)

תרגום מרוסית: מיכאל שקודניקוב

מודעות פרסומת

נגמרה לי המלחמה, היא חסרה לי כל כך / אנתוני לויד

b83298d5-5bde-4b09-9958-62937930c625

אנתוני לויד אהב עוד בילדותו לשמוע על סיפורי המלחמה של הדורות הקודמים במשפחתו, וחלם להיות חייל. כשהתבגר שירת חמש שנים בצבא הבריטי, אך תשוקתו למלחמות לא באה על סיפוקה. המלחמה בבוסניה סיפקה לו את הריגוש שחיפש. כשבחן דרכים להגיע לשם, פסל את האפשרות להפוך לכתב צבאי:

… מה גם שכתבי-מלחמה לא זכו להלחם בעצמם אלא במקרים נדירים. והלא הלחימה היתה המפתח בכל העסק. הרי מה הטעם לצאת למלחמה אם לא נלחמים בה? איש עוד לא זכה במדליה בזכות הנפת עט כדורי ברגע הנכון.

לויד עבר קורס צילום בלונדון, ויצא לספליט שבקרואטיה מצויד במכתב המצהיר כי הנו צלם. בהסתמך על המכתב הוענקה לו במקום תעודת עתונאי של האו"ם, והוא יצא לדרך לסרייבו המוכה. תחילה התארח אצל משפחה מקומית, עד שיום אחד החל לשאול את עצמו מה הוא בעצם עושה שם.

שעות על שעות התהלכתי בעיר, מלא שנאה עצמית, הבטחון והנוחות של חיי בסרייבו נשרו ממני כעור מת, מוחי המה שאלות. למה הייתי שם? חייבת היתה להיות סיבה. לא הייתי בוסני שתקוע בסרייבו, אלא זר שבאפשרותו לעזוב. למה אם כן נשארתי? האם הייתי חובבן חסר בושה המבקר יומיום בתוך סיוטיהם של אחרים? אולי.

כתוצאה ממחשבות אלה חזר לספליט, אבל בחוסר מנוחה חיפש את דרכו חזרה למלחמה. העיירה ויזֶר שבמרכז בוסניה עלתה לכותרות בשל הקרבות שבסביבתה, ולויד החליט לנסוע אליה.

כיעד, היא נראתה לי בחירה מתבקשת, מקום שבו אוכל לראות מלחמה בתנועה.

בדרכו עבר לויד בכפרים שנמחקו ו"טוהרו" מיושביהם. הוא פגש שכירי חרב, שהחליפו נאמנויות כמו גרביים, לוחמים צעירים שהאכזריות הפכה חלק בלתי נפרד מהם, זקנים שניסו להסתגל. אוירה של חשדנות ושל טרור שררה בכל, ובצל הנופים הקסומים שכנו מוות והרס.

בשלב זה, בסביבות עמוד 70, נטשתי את הספר. היו לכך כמה סיבות: אישיותו המסובכת של הסופר השתלטה על הספר. ממה שקראתי ברקע למדתי שהוא רק יסתבך עוד – עם סמים ונטיות אובדניות – וסיפורו האישי, למען האמת, לא עניין אותי בכלל. הגישה המנוכרת שלו, במקרה הטוב, והלהוטה, במקרה הרע, אחרי זוועות המלחמה, הפריעה לי. חשוב מזה, לא הרגשתי שאני מצליחה ללמוד משהו על המלחמה המסובכת ורבת הפנים הזו, ולא עלו שום תובנות פרט לכך שקל לשטוף את מוחם של בני אדם, ולהפוך אותם לעדר אכזר המונע על ידי שנאה לאחר. לא משהו חדש. דפדפתי קדימה, והתרשמתי שזה יהיה רק עוד ועוד מאותו דבר, לא ספר מלחמה, אלא ספר מציצני אל סבלותיהם של היוגוסלבים. לכן החלטתי לוותר.

My War Gone by, I Miss It So – Anthony Loyd

פרדס

2002 (1999)

תרגום מאנגלית: מיכאל שקודניקוב