מלחינים ששינו את העולם / ג'רמי ניקולאס

9a7c6f5c-88ab-49ba-91ac-aa17ee193548

כותרת משנה: חייהם ויצירתם של 50 מלחינים קלאסיים דגולים

"מלחינים ששינו את העולם" הוא ספר מעין אנציקלופדי. ג'רמי ניקולאס בחר חמישים מן המלחינים הקלאסים המובילים, והקדיש לכל אחד מהם כארבעה עמודים, שבהם פרטים ביוגרפים אישיים לצד התפתחות מוסיקלית, הסיבה להכללת המלחין בספר, אנקדוטה ראויה לציון במסגרת נפרדת, ורשימת היצירות המפורסמות ביותר של כל מלחין. הערכים מסודרים בסדר כרונולוגי, החל בפלסטרינה (1525 – 1594) וכלה בבנג'מין ברטן (1913 – 1976).

מצד אחד אני תוהה אם יש מקום בימינו לספרים אנציקלופדים, כשהמידע ברשת הרבה יותר מקיף ומתעדכן באופן שוטף. מצד שני, למי שמבקש לעשות היכרות על קצה המזלג עם עולמה של המוסיקה הקלאסית לאורך השנים בצורה מובנית, מבלי להעמיק יתר על המידה בהיבטים המוסיקלים, אבל תוך שילוב סיפורים אישיים שמקרבים את המלחינים אל הקורא ומעוררים רצון להאזין למוסיקה שכתבו, הספר הזה בהחלט מתאים. בילדותי אחד הספרים שאהבתי במיוחד סיפר על אפיזודות מחיי המלחינים הגדולים: שומן שהפך למלחין, לאחר שהרס את הקמיצה בידו הימנית כשקשר אותה בחוט לידית הדלת כדי לשפר את ביצועיה של האצבע על הפסנתר, צ'ייקובסקי שזכה לתמיכתה של אלמנה עשירה שהתנתה את תמיכתה בכך שלא ייפגשו לעולם, באך וסיפור כתיבת וריאציות גולדברג (ככל הנראה הגרסה השגויה) ועוד. זה היה אחד מאותם ספרים שבזמן אמת מעוררים סקרנות, ולטווח ארוך נחרתים בזכרון (אם כי שמו נשכח ממני). "מלחינים ששינו את העולם" מכיל כמה מאותם סיפורים בסגנון הפונה אל הקהל המבוגר יותר.

בתחילה התקשיתי למצוא בספר ענין, אולי בגלל המקום המצומצם שהוקדש לכל מלחין, ואולי משום שאת שני הראשונים (פלסטרינה ובירד) אני בקושי מכירה, ואת השלישי (מונטוורדי) אני לא כל-כך אוהבת. בשלב זה עלה לי בראש הרעיון המוצלח (בעיני) הבא: בתחילת כל ערך קראתי תחילה את רשימת יצירותיו של המלחין, חיפשתי אחת מהן ביו-טיוב, וקראתי כל ערך לצלילי המוסיקה המתאימה לו. חווית הקריאה השתפרה מאוד.

מטבע הדברים, כשרשימת המלחינים מוגבלת מראש לחמישים, יהיו מלחינים ראויים שיישארו מחוץ לספר. לדוגמא, הייתי מצפה למצוא כאן את גבריאל פורה. הסופר מסביר בפתח דבר לספר את שיקוליו ואת ושיקולי האנשים שיעצו לו בהרכבת הרשימה, ומודע מראש לכך שהרשימה לא תהיה מקובלת על כל הקוראים.

הספר מאזן יפה בין האישי למוסיקלי, כתוב שוטף, ואינו מעיק על הקורא הלא מקצועי בהרחבה יתרה של רזי המוסיקה. פה ושם הוא נוטה להפרזות מוזרות ולהכללות לא מדויקות, אבל אלה הן מיעוט בתוך הטקסט. הספר מוגש לקורא באריזה מכובדת – כריכה קשה, דפים עבים, עיטורי תוים בשוליים, תמונות המלחינים, ועריכה נאה.

לתשומת לב הקונים הפוטנציאלים: הספר ראה אור לראשונה ב-2009 בשם "המלחינים הגדולים" בסדרת ״מלחינים, חייהם ויצירתם״ של הוצאת מטר, זו שהוציאה כעת את הספר תחת סדרת "משני עולם".

בשורה התחתונה: מתנה נאה

זה הקטע המשעשע ששמעתי בפרק אודות רוסיני

The Great Composers – Jeremy Nicholas

מטר

2015

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

מודעות פרסומת

ארמונות בחול / כריס בוג'אליאן

d790d7a8d79ed795d7a0d795d7aa-d791d797d795d79c-d79bd7a8d799d7a1-d791d795d792d7b3d790d79cd799d790d79f-d79bd7a8d799d79bd7aa-d794d7a1d7a4d7

הספר עוסק ברצח העם הארמני, שהתחולל בשנים 1915 עד 1918, ומסופר מפיה של דור שלישי לרצח (דמותה, כמו הדמויות האחרות בספר, בדויה). סבה של המספרת, ארמן, היה גבר צעיר באותה תקופה, נשוי ואב לתינוקת. איכשהו חמק מן הטבח שערכו התורכים בקרב הגברים הארמנים, אך אשתו ובתו לא חמקו מגורלן, ונשלחו במסע רגלי מפרך אל מחנה ריכוז מדברי. סבתה של המספרת, אליזבת, היתה צעירה אמריקאית, שהגיעה לחאלב שבסוריה, שם עברו חלק מן המגורשים לפני שהמשיכו אל המדבר, עם אביה ועם משלחת סיוע קטנה, כדי לנסות להקל על סבלם של הארמנים. מעטים שרדו את מסעות המוות, שנערכו בתנאי חום בלתי נסבל, עם מים ומזון במשורה, תוך שמלוויהם התורכים נוקטים "יוזמות אישיות" של מעשי ברבריות, אונס ואלימות. דרכיהם של אליזבת וארמן הצטלבו בחאלב. לנוכח מספרם העצום של המתים, ארמן הניח שנותר לבדו, ובדרך-לא-דרך עבר למצרים להצטרף אל הצבא הבריטי ולהלחם בתורכים. כשאביה של אליזבת ומרבית המשלחת שבו לארצות הברית, אליזבת בחרה להשאר בחאלב בתקווה שארמן ישרוד את הקרבות וישוב אליה.

סבה וסבתה של לורה, הנכדה המספרת, לא הרבו לדבר על מה שעבר עליהם. לורה יוצאת למסע בעקבות תמונת אשה ארמנית מאותם ימים, אשה ששם משפחתה כשם משפחתו של הסב, ומחקרה עוזר לה לחבר רסיסי מידע ששמעה במהלך השנים. היא מוצאת יומן ומכתבים של ארמן ואליזבת, שנמסרו לארכיון ארמני, ומרכיבה בהדרגה את קורותיהם.

התורכים, כידוע, מכחישים את השואה הארמנית. מעניין ללמוד מן הספר כי בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם הראשונה הם הכירו בעוולות שגרמו, ומחקו את זכרם של שלושת מובילי הטבח. אחד מן השלושה נרצח על ידי צעיר ארמני, והרוצח לא נענש. שנים אחר-כך המגמה התהפכה, וכיום יש בתורכיה מקומות על שמם של אותם שלושה "גיבורים". הספר אמנם בדוי, אך הסופר נעזר בזכרונותיהם של אנשים שהיו שם, וניתן ללמוד מעט על הלכי הרוח של מדינות זרות מן ההתכתבות בין הקונסול הגרמני לקונסול האמריקאי בחאלב, שמהווה אחד ממקורות המידע שעליהם הסתמך הסופר.

לא נכתבו ספרים רבים על רצח העם הארמני, ולכן זהו ספר חשוב וראוי לקריאה. נוסף לחשיבותו ההיסטורית, הוא כתוב היטב, ולמרות הארועים המזעזעים המתוארים בו הוא קריא ושוטף. יחד עם זאת, הוא מדגים את הנטיה להפרזה בעלילת משנה, תכונה שמאפיינת לפעמים סיפורים בדויים על רקע היסטורי, ושבגללה אני כמעט תמיד מעדיפה סיפורים שהיו: הסופר שזר לתוך העלילה סוד לכאורה שאליזבת נצרה בליבה באשר לגורלה של אשתו הראשונה של ארמן. הוא אמנם חמק יפה מפגיעה בדמותה של אליזבת, אבל ההעצמה של סיפורה של האשה הראשונה באמצעות מוטיב של אופרת סבון לגמרי מיותר בעיני. הסיפור חזק ומצמרר גם בלי הגלישה הזו.

Sandcastle Girls – Chris Bohjalian

הוצאת מטר

2014

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

ההערכות מדברות על 1.2 מליון נרצחים ומתים ארמנים במהלך אותן שנים. מסופר כי כאשר היטלר נשאל לגבי תגובה צפויה של העולם על השמדת היהודים, הוא אמר: "מי זוכר היום את רצח העם הארמני?"

לקריאה על רצח העם הארמני

תעלומת האיש שמת צוחק / טרקווין הול

d7aad7a2d79cd795d79ed7aa-d794d790d799d7a9-d7a9d79ed7aa-d7a6d795d797d7a7-d798d7a8d7a7d795d795d799d79f-d794d795d79c-d79bd7a8d799d79bd7aa-

"תעלומת האיש שמת צוחק" הוא בלש בטעם של פעם: ויש פורי, גבר שמן וצולע, לא נראה כמו בלש מהסרטים. כליו העיקריים הם שכל ישר ואינטואיציה, בשילוב כישורים טכנולוגיים ותעוזה של עוזריו. הסקרנות והחקרנות מוטבעות מן הסתם בדנ"א שלו, שכן במקביל לתעלומה העיקרית שבה עוסק הספר, אמו של ויש עוסקת ללא ליאות בחקירה משל עצמה, וגוררת איתה את כלתה, אשתו של ויש. הבלש הזה כיכב גם בספר נוסף שתורגם לעברית, "תעלומת המשרתת הנעדרת", אך להרגשתי אין משמעות לסדר הקריאה. לא הרגשתי שחסר לי ידע על האיש, ולא נראה לי שהיו בספר הזה התיחסויות לקודם (ואם היו ולא ידעתי, לא חשתי שהחמצתי משהו).

באזור ציבורי בדלהי מתכנסת לה קבוצה קטנה של אנשים ומתרגלת צחוק על בסיס האמירה הקובעת כי הצחוק יפה לבריאות. אחד מאנשי הקבוצה ידוע ברבים בהתנגדותו לגורואים למיניהם, המבצעים לכאורה מעשי ניסים באמצעות כוחות על. בדיוק חודש קודם לכן הבטיח אחד הגורואים, יריבו המר, שתוך חודש יוכיח את כוחותיו. כשדמותה של האלה קאלי צצה לפתע במרכז מעגל האנשים הצוחקים, ונועצת חרב בלבו של המתנגד, אנשים רבים מאמינים כי אכן מדובר במעשה לא טבעי. ויש פורי מתבקש על ידי חוקר משטרתי לרדת לשורש הענין.

"תעלומת האיש שמת צוחק" הוא ספר נעים מאוד לקריאה, בעיקר בזכות ההומור השזור בו, ובזכות הדמויות החביבות המוצגות בו. ויש אנושי מאוד, תיאורי דלהי חיים מאוד, הדמויות המשניות מעוררות חיבה ברובן, ומשתלבות יפה באוירת הספר. יש בספר קוסמים וקסמים מעוררי סקרנות, ואפילו חשיפה של מאחורי הקלעים של כמה אחיזות עיניים. המתח הולך ונבנה בהדרגה, ולקראת הסוף קשה להפרד מן הספר.

למרות הקלילות לכאורה של הספר, הוא עוסק בנושא כבד-ראש של אמונות וכתות ומאחזי עיניים. הנה אחת מהאמירות היותר משמעותיות בספר:

כשאני מחזיר תרנגולות לחיים – כפי שאני עושה לא פעם – הם שואלים אותי איך עשיתי את זה. אם אני אומר להם שזה רק טריק, שילוב של זריזות ידים עם הסחת הדעת, הם כועסים מאוד ומאשימים אותי שאני מסתיר מהם משהו! כדי לפייס אותם עלי לומר שאני שואב את כוחותי משינה באתר שרפת גופות, ואז הם מרוצים ומפסיקים לכנות אותי נוכל!" הקוסם חייך בהבנה: "אתה מבין," הוסיף, "אנשים צריכים להאמין בדברים האלו. הם רוצים שיוליכו אותם שולל, אבל הם לא רוצים שיציגו אותם כשוטים!

אהבתי מאוד את הבחירה של הסופר במוטיב המרכזי של שני העמודים המסיימים (אך מטעמי ספוילר לא אתייחס אליהם כאן).

בשורה התחתונה: ספר מענג

The Case of The Man Who Die Laughing – Tarquin Hall

הוצאת מטר

2014

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל

חטאים קלים / אווה מנסה

חטאים קלים

"חטאים קלים" הוא קובץ המכיל שבעה סיפורים, כל אחד מהם נושא כותרת של אחד משבעת החטאים שדינם מוות על פי הנצרות: עצלנות, גרגרנות, תאוות בשרים, זעם, גאווה, קנאה, חמדנות. אני מתקשה למצוא מלים לתאר את הסיפורים, מהסיבה הפשוטה שלמרות שעברה רק יממה מאז הקריאה, הם כבר הספיקו להתערפל בזכרוני, ולמען האמת הם החלו להתפוגג כבר במהלך הקריאה. למעט שניים מן הסיפורים – זעם וחמדנות – כולם אינם מהודקים מספיק, סובלים מעודף פרטים ומחוסר בהירות, ובמילה אחת משעממים.

עודף הפרטים, לדעתי, הוא הליקוי הגדול ביותר של הסיפורים. דמויות רבות מדי צצות ללא הקשר וללא הסבר, פרטים ביוגרפים מיותרים נזרקים לחלל הסיפורי, וכתוצאה מכך המוקד נעלם והסיפור נמרח. שני הסיפורים שהזכרתי קודם חמקו מהליקוי הזה, ולכן הם נהירים יותר, חדים יותר, גם אם הקשר לכותרות שנבחרו להם מאולץ.

בחרתי לקרוא את הספר הזה כי הערכתי את כשרונה של הסופרת בספר קודם שתורגם, "וינה". אם כאן הפריע לי ריבוי הפרטים, ברומן הוא דווקא יצר פסיפס ביוגרפי וחוויתי מעניין. למרות שברומן יש מקום נרחב יותר לבריאת כמה מוקדים לסיפור, הוא היה ממוקד מאוד בנושא מרכזי, בעוד דווקא הסיפורים הקצרים לא הצליחו להבנות סביב חוט שדרה מרכזי. ברומן בלט מאוד ההומור השנון של הסופרת, ובסיפורים הוא טבע בים המלל.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

Lassliche Todsunden – Eva Menasse

הוצאת מטר

2013 (2011)

תרגום מגרמנית: עופרה קק

ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון / ג'יימס קינג

d794d794d796d793d79ed7a0d795d7aa-d794d790d797d7a8d795d7a0d794-d7a9d79c-d791d799d79c-d795d795d7a8d799d7a0d792d798d795d79f

ביל וורינגטון מזדקן ומתחיל לסבול מתופעות של דמנציה. אין לו עם מי לחלוק את מצוקתו: אשתו נפטרה ממחלת הסרטן שנים רבות קודם לכן, לאחר מותה החל לשתות למעלה מן הרצוי, ויחסיו עם ילדיו התערערו. קשריו עם בנו הבכור מייק נותקו לגמרי, שכן הבן האשים אותו במותה של האם, לאחר שראה אותו מונה כמות כפולה של כדורים לשיכוך כאבים שנתן לה. עם בנו השני ניק הוא מדבר בערך פעם בשנה, ורק בתו מרסי מגיעה מפעם לפעם לבקר ולטפל בבית שהוא מזניח. ילדיו כולם אינם מאושרים בחייהם: מייק הוא רודף שמלות, שאחרי שנים של בגידות הסתבך עם אשה שבחרה לשתף את אשתו ברומן שנהלה אתו, וכתוצאה מכך הוא מוצא את עצמו משתכר במלון עלוב. ניק התאלמן מאשתו, וכשסוף סוף הוא מצליח ליצור קשר עם אשה, היא משקרת לו. מרסי מתמודדת לבדה עם קשיי גידול אייפריל בת-העשרה, לאחר שבעלה נטש אותן. גם היחסים בין שלושת ילדיו של ביל אינם מזהירים: מייק מנותק כמעט לחלוטין, וניק ומרסי שומרים על קשר רופף.

איכשהו נוצר קשר בין ביל לנכדתו אייפריל, והוא מחליט להשתמש בקשר הזה כדי לאחד בין ילדיו. הוא מנצל את חלומה של אייפריל לברוח לסן-פרנסיסקו ולהפוך לזמרת-יוצרת, והשניים יוצאים יחד לנסיעה ארוכה במכוניתו הישנה של ביל. בדרך הוא משגר מעין כתבי חידה לילדיו, כדי לגרום להם לאחד כוחות ולהגיע למקומות מסוימים, שם אולי ימסור את אייפריל לידיהם. אם כל זה נשמע לכם מבולבל ולא אמין, יש לזה סיבה: הספר מבולבל ולא אמין.

בחרתי לקרוא את הספר הזה משום שיש לי משיכה מסוימת לספרים העוסקים באלצהיימר ובשטיון. הבעיה היא שהתופעות הללו אינן מטופלות ספרותית לכשעצמן, אלא מהוות כלי לקידום העלילה. ביל צלול בדיוק כשהוא צריך להיות צלול, ומבולבל במקומות שבהם הבלבול לא נורא מזיק, או שהוא מזיק בדרך שתוביל לתפנית חיונית בעלילה. ובכלל, הדמויות כולן, למעט זו של אייפריל, סובלות מחד-מימדיות ומחוסר עומק. אייפריל היא הדמות היחידה שמתפתחת, שמפגינה אופי, שמעוררת הזדהות וחמלה. גם הקטעים שבהם ביל מודע למצבו נוגעים ללב, אבל בכל זה אין די כדי להחזיק ספר.

לדעתי, חולשתו של הספר נובעת מחוסר נסיון של הסופר. זהו ספר ביכורים, ולפי עדות הסופר הוא טרח עליו רבות במסגרת תכנית לכתיבה יוצרת. נראה לי שהוא ניסה להקיף יותר מדי נושאים, והתוצאה היא שלא הצליח להקיף אפילו נושא אחד באופן משכנע. מישהו במהלך העבודה על הספר היה צריך לסייע לו להדק את העלילה, ולוותר על נושאים צדדיים.

Bill Warrington's Last Chance – James King

הוצאת מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל

מספר הסיפורים ממרקש / ג'וידיפּ רוי-בהטצ'אריה

1850_200

"מספר הסיפורים ממרקש" הוא ספר סתמי. באתר הוצאת מטר נכתב כי הספר "הוא הראשון במחזור שאפתני של רומנים המתרחשים בעולם המוסלמי", ואני תוהה למה. נכון שסופר לא צריך להיות מוגבל לנושאים שהוא בקיא בהם, אבל במקרה הזה ניכרת התלישות של הכותב: ג'וידיפ רוי-בהטצ'אריה נולד בהודו וחי בניו-יורק, ואופתע אם יתברר שיש איזה קשר בינו לבין תרבות צפון-אפריקה, כי בספר לקשר שכזה אין כל ביטוי אמין. סביר להניח שערך מחקר כלשהו וליקט מידע (בסוף הספר מובא מילון להסברת מונחים מקומיים המשולבים בעלילה), אבל הסך-הכל מאוד נזיל וחסר עומק.

הספר מסופר בסגנון אלף לילה ולילה, ומנסה לשלב בין האוירה האגדית הזו לבין מעין סיפור בלשי. חסן הוא מספר סיפורים, שהוכשר לתפקיד זה מילדות על ידי אביו. פעם בשנה הוא מגיע לכיכר המרכזית במרקש לספר אודות תעלומה שארעה במקום, במטרה להבין מה באמת ארע, ולטהר את שמו של אחיו שהודה בפשע שכנראה לא ביצע. זוג מערבי עומד במרכזה של התעלומה: היא יפיפיה שסחררה את ראשי כל מי שראו אותה באותו יום גורלי, הוא בן זוגה המסתורי. יש האומרים שהוא נעלם, והיא באה פעם בשנה למרוקו לחפש אותו. יש אומרים שהיא נעלמה, והוא מסתובב שבור. ויש האומרים ששני בני הזוג נעלמו. כמספר המאזינים בקהל כן מספר הגרסאות על מה שארע.

הסופר משלב בספר אמירות בנושאים שונים כמו אהבה וזכרון, אבל למען האמת לא מצאתי אמירה עמוקה שראויה לציטוט. יש בספר קטעים מעניינים, כמו לדוגמא תיאור השונות של חסן ושני אחיו, והדרך בה כל אחד מהם בוחר לו את עתידו, אך אין די בקטעים האלה כדי להחזיק את הספר כולו. בסוף הספר נזרק רמז כאילו חסן יודע יותר ממה שהוא חושף: למרות שהרמז הזה די צפוי ובנאלי, הוא לא נדבק טוב לעלילה, ונוצר הרושם שהסופר חש צורך לייצר עוד טוויסט, סתם כך. התחושה הכללית היא של נסיון שלא עלה יפה ליצור יצירה מתעתעת. כדי להיות מספר סיפורי אלף לילה ולילה בעולם מודרני צריך כנראה להוולד כסלמן רושדי ("הקוסמת מפירנצה" מומלץ ביותר), או לפחות כאורהאן פאמוק ("שמי הוא אדום" לא רע בכלל), ורוי-בהטצ'אריה לא מתקרב לרמה הזו.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

The Storyteller of Marrakesh – Joydeep Roy-Bhattacharya

הוצאת מטר

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: יונתן פיין

מעולם ועד עתה / שון קרול

d79ed7a2d795d79cd79d-d795d7a2d793-d7a2d7aad794

כותרת משנה: החיפוש אחר התיאוריה המקיפה של הזמן

על כריכת הספר נכתב: "לפני עשרים שנה, ב"קיצור תולדות הזמן", ניסה סטיבן הוקינג להסביר את הזמן באמצעות הסברת המפץ הגדול. כעת אומר שון קרול שעלינו להיות שאפתנים יותר. כדי להבין את הזמן, עלינו לדעת מה קרה לפני המפץ הגדול". קראתי בזמנו את ספרו של הוקינג, והרגשתי שאני מעשירה את ידיעותי ואת עולמי. לא הפכתי לפיסיקאית, אני לא בטוחה שהבנתי הכל לעומק, ובטח שכחתי את הרוב. אבל תוך כדי קריאה הרגשתי שאני מתחברת לטקסט ולתכניו, שהוקינג מצליח להסביר תחום סבוך להפליא לקורא ההדיוט, זה שמספיק סקרן ושואף ידע ומוכן להשקיע מאמץ בהבנת הדברים. הספר לא היה קל, אבל הוקינג הצליח להתבטא בדרך שגרמה לי להאמין שאני מבינה את הנאמר.

הייתי להוטה לקרוא את "מעולם ועד עתה", כי, כאמור, את "קיצור תולדות הזמן" הערכתי מאוד, וחשבתי שבהחלט הגיע הזמן לעדכן את הידע הדל שלי. לצערי, החוויה מרחיבת הדעת לא התרחשה הפעם. ספרו של שון קרול לא עומד בדרישת המינימום מספר שמיועד לקורא שאינו מדען, להעניק לקורא את ההרגשה שהפיסיקה המסובכת מתחילה להתפענח עבורו. הוא לכאורה עממי, אבל למעשה מרחף בגובה רב מדי. אין ספק שהוא בקיא לגמרי בתחום שעליו הוא כותב (ד"ר שון קרול הוא פיזיקאי תיאורטי במכון הטכנולוגי של קליפורניה), אבל נראה שהוא מתקשה להפנים שיש אנשים שלא מסוגלים לתפוס מיד את מה שהוא מסביר. לכן הדוגמאות שהוא מציג להמחשה אינן ברורות דיין. הוא נותן דוגמא, ומניח שהיא משכנעת, אבל הוא לא לוקח בחשבון שאנשים שאינם חיים פיסיקה על בסיס יומי מתקשים עם הסברים שאינם אינטואיטיבים. זה לא אומר שהוא צריך לרדת ברמה, אבל אולי לתת דוגמאות נוספות, לנסות לתת הסברים מכמה זויות בהנחה שאחת מהן תתפוס.

לזכותו ייאמר שהוא מתבל את החומר באנקדוטות ובהומור, ומרבה באיורים שנועדו לתרום להבנה. הספר, למרות הנושא הכבד, קריא, והצגת החומר מובנית בצורה לוגית. ניכר שהוא אוהב את תחום עיסוקו, ויש משהו מדבק באהבה הזו.

התחלתי לקרוא את הספר בתנופה, שהלכה והואטה, עד שלקראת עמוד 90 דעכה כשהגעתי למשפט הזה: מהירות ההקפה של כדור הארץ את השמש היא כשלושים קילומטרים בשניה, לכן ההבדל בגודל המהירות בין החורף והקיץ עומד על כשישים קילומטרים בשניה, שכן כדור הארץ נע בכיוונים מנוגדים בעונות אלה. בטח יש איזו אמת פיסיקלית מאחורי המשפט הזה, אבל האמירה שכיוון התנועה של כדור הארץ משתנה עם עונות השנה עצרה את תנופת הקריאה שלי כליל. אי אפשר להשאיר משפט מוזר כזה ללא הסבר.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל, אין לי מושג למי יתאים הספר הזה: פיסיקאים אינם זקוקים לו, ולדעתי קוראים שאינם פיסיקאים לא יחכימו ממנו. כך שבשורה התחתונה אין לי לצערי אפשרות להמליץ עליו.

From Eternity to Here: The Quest for the Ultimate Theory of Time – Sean Carroll

הוצאת מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: אורי שגיא

שם הקוד: סליל / פול מקיואן

d7a9d79d-d794d7a7d795d793-d7a1d79cd799d79c-d7a4d795d79c-d79ed7a7d799d795d790d79f

אני אוהבת ספרים על מדע שנכתבים באהבה. אני אוהבת ספרים מבוססי מציאות. אני אוהבת ספרים כתובים היטב. "שם הקוד: סליל" נותן מענה מוצלח לשלוש אהבות אלה.

יחידה 731 היתה לכאורה קבוצה יפנית למחקר ביולוגי תמים. למעשה עסקה הקבוצה בפיתוח נשק ביולוגי בתקופת מלחמת יפן-סין, שהתנהלה במרבית שנותיה במקביל למלחמת העולם השניה. הקבוצה ביצעה ניסויים בבני אדם באזור העיר חרבין שבצפון סין. אלפי בני אדם מצאו את מותם בניסויים אלה, רובם סינים. האמריקאים התיחסו לאנשי היחידה כפי שהתיחסו למדענים הגרמנים: הם העניקו להם חנינה בתמורה לחשיפת המידע שבידיהם.

עלילת הספר מתרחשת 64 שנים אחרי תום המלחמה. ליאם קונור, אז חייל-מדען וכיום פרופסור מוערך זוכה פרס נובל, נמצא מת לאחר שקפץ מגשר באוניברסיטת קורנל בה לימד וחקר. חקירת הארוע מובילה חזרה אל יחידה 731, ואל פטריה קטלנית שפיתחה. פוליטיקה ומדע מתערבים זה בזה במירוץ לחסום אפשרות של הפצת הפטריה בקרב האוכלוסיה.

פול מקיואן, שזהו ספרו הראשון והיחיד עד כה, הוא פרופסור באוניברסיטת קורנל, ותחום עיסוקו הוא ננוטכנולוגיה. ננוטכנולגיה היא אחד מתחומי המדע המשחקים תפקיד משמעותי בספר, לצד ביולוגיה, הנדסה גנטית ועוד. מבלי לפגוע בפן המותח של הספר, הוא מעשיר מאוד מבחינת הידע המקיף שהוא מציג, ומבחינתי הערך המוסף הזה הוא נקודת החוזק העיקרית של הספר. ניכר מאוד שפרט לידע האישי שהוא מביא לספר, הוא טרח לחקור ולהעמיק בכל היבט אחר של העלילה. לדוגמא, בדברי התודה בסוף הספר הוא מזכיר שוטר שעזר לו להבין מה היתה המשטרה עושה אם מדען היה נמצא מת מתחת לגשר בקורנל. סופרים שטחיים יותר היו מסתפקים בסטראוטיפים ששאבו מן הטלויזיה.

היו לי תכניות לשבת, וזנחתי את כולן, כדי לא לעזוב את הספר. מעבר לעושר המידע שבו, הוא פשוט ספר מתח טוב. הוא קצבי, מטיל אימה במידה, זורם, אמין, וקשה להניח אותו מהיד. בנוסף, הוא מציג כמה דמויות שאי אפשר שלא להתאהב בהן, כמו ליאם קונור, עוזרו, נכדתו ונינו.

בשורה התחתונה: ספר מתח משובח ומעשיר.

Spiral – Paul mcEuen

הוצאת מטר

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

וינה / אווה מנסה

1475_200

בפרק הלפני אחרון של הספר מצאתי שני משפטים שמסכמים יפה את ההתיחסות שלי לצד ה"טכני" של הספר:

המשפחה הזו בה העובדתי היה לעתים קרובות לא ברור, בה הכל הגיע לידי שלמות רק אם היה אפשר לנסח אותו כסיפור עם שורת מחץ.

סיפור המשפחה שלנו כולו עשוי אנקדוטות מיופות מצד אחד, ובשל כך חורים בולטים עוד יותר מן הצד השני.

הספר הוא פסיפס, אלבום משפחתי, ובו דמויות וארועים מחיי שלושה דורות בוינה – הסב היהודי הנשוי לקתולית, בתם ושני בניהם, וצאצאיהם של שני הבנים – מסופר מפיה של אחת הנכדות. חלק מהארועים מתוארים בהרחבה, חלקם ברפרוף, פה ושם חסר רצף עלילתי, חלק מהדמויות לא לגמרי מפותחות. לפעמים קיבלתי את הרושם שרק מאורעות שניתן לעשות מהם סיפור מתוארים כאן, ורק אם אפשר לצרף להם פאנץ` ליין, והנה זה בדיוק מה שהסופרת אומרת על משפחתה – אנקדוטות עם שורות מחץ וחורים בעלילה.

האם המבנה הסיפורי הזה פוגם בספר? לא בהכרח. עיקרו של הסיפור הוא לא הדיוק ההיסטורי. עיקרו האחד הוא סיפור הגלגולים שעוברים בני המשפחה בעולם לא יציב, ועיקרו השני, הקשור מן הסתם לראשון, הוא שאלת הזהות העצמית של בני המשפחה. שאלת הזהות עוברת כחוט שני בכל עלילותיהם – לפעמים היא מונעת על ידי כוחות חיצוניים, כמו בתקופת השואה, לעתים היא מונעת על ידי חיבוטים פנימיים. לדוגמא, המשפחה המעורבת הלא דתית הזו נקלעת לסחרחורת, כשיום אחד מגלה אחד הנכדים שעל פי ההלכה הם כבר מזמן לא יהודים, תודות לסבתא הנוצריה. אני עוד צריכה לברר עם עצמי למה בעצם זה היה כל-כך אכפת להם. התשובות נמצאות בספר, אבל אני עדיין קרובה מדי לקריאה וצריכה להניח לדברים לשקוע.

כך או כך, עם תשובות או בלעדיהן, הספר מעניין לקריאה, וכתוב בחינניות רבה ובהומור מדבק.

הנה דוגמא לסצנה מן הפרק הראשון. הסבתא מתקשה להפרד ממשחק ברידג` בבית קפה, למרות שהיא יודעת שהיא עומדת ללדת בכל רגע, ומגיעה הביתה ברגע האחרון ממש. כשהסבא מגיע, הוא נשלח להביא את המיילדת, ומתפתח הדיאלוג הצעקני הבא:
"
אתה אשם בכל," צעקה סבתא שלי, "אתה איחרת לבוא לקחת אותי!"
"איפה הצעיף שלי," צעק סבא שלי בעומדו ליד הפתח, "את היית צריכה ללכת הביתה יותר מוקדם!"
"אתה הדבקת לי את התינוק הזה," צעקה סבתא שלי, "בתיבה שליד הדלת!"
"בטח התעקשת לגמור את הסיבוב עד הסוף," צעק סבא שלי, "באיזו תיבה?"
"עם איזו שיקסע הסתובבת?" צעקה סבתי "עיוור שכמותך, על יד הדלת אמרתי לך"
"
בחייך, עזבי אותי בשקט", אמר סבא שלי בכניעה, כשמצא את הצעיף שלו והתכונן לצאת. כי כפי שכולם ידעו, גם אלה שכמעט ולא הכירו אותו, האהובות שלו היו יהודיות, וחוץ מזה ברוב המקרים גם נשואות. אף פעם לא היו לו יחסים עם שיקסע. הוא הכיר רק שיקסע אחת מקרוב – האשה שלה היה נשוי.

בנסיבות האלה הגיע אבי לעולם: כבן של סוכן יהודי ליינות ומשקאות חריפים, ושל קתולית, גרמניה מחבל הסודטים, אשר פרשה מן הכנסיה.

Vienna – Eva Menasse

הוצאת מטר

2008 (2005)

תרגום מגרמנית: מיכאל דק

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק / נתן אנגלנדר

d7a2d79c_d79ed794_d790d7a0d797d7a0d795_d79ed793d791d7a8d799d79d_d79bd7a9d790d7a0d797d7a0d795_d79ed793d791d7a8d799d79d_d7a2d79c_d790d7a0

הפתיחה הנלהבת של הסקירה הזו היתה כתובה לי בראש עוד לפני שהספר הגיע לידי. רציתי לספר על ההתפעמות שחשתי כשגיליתי לראשונה את הסיפורים ב"גלגול בפארק אווניו", ועל ההערכה העצומה שלי לקול המיוחד של אנגלנדר ב"המשרד למקרים מיוחדים". הייתי בטוחה שבהמשך לכך אכתוב שהספר החדש שומר על אותה רמה. אבל הוא לא.

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", קובץ של שמונה סיפורים, זיכה את הסופר בפרסים. לפי הטקסט על הכריכה הפך לרב-מכר, והמובילים בין הסופרים היהודים-אמריקאים הצעירים (שייבון, פרזנן, ספרן-פויר ועוד) חולקים לו שבחים (באתר אמזון מצוטטות ביקורות אוהדות נוספות). לצערי, ואני באמת מצטערת על כך צער אנוכי של קוראת מאוכזבת, אני לא שותפה לדעתם. הסיפורים בספר הזה הם בעיני חיקוי חיוור של הקובץ הקודם, וגם של סיפורים שכתב פיליפ רות` לפני למעלה מארבעים שנה. בניגוד ליחודיות של כל אחד מסיפורי "גלגול בפארק אווניו", הספר הזה אינו מציג רעיונות מקוריים. ובהשוואה למורכבות ולתחכום של "המשרד למקרים מיוחדים", הכתיבה בספר הזה רדודה. אני מנסה, אך מתקשה, להתייחס אל הספר הזה בפני עצמו, ולא בהשוואה לאחרים. אולי אם לא מכירים את עבודתו הקודמת ההתרשמות מן הספר החדש תהיה טובה יותר. אבל אני ציפיתי לחווית הקריאה המיוחדת שחוויתי עם  שני הספרים האחרים, ובספר הזה היא לא קרתה.

הסיפורים כולם עוסקים בנושאים יהודיים, כמו זכרון השואה, התבוללות, אנטישמיות ועוד. כמה מן הסיפורים הם ישראלים בתוכנם, ובעיני הם החלשים ביותר בספר (גם ב"גלגול בפארק אווניו" נכלל סיפור ישראלי, והוא היה החלש ביותר בקובץ, יוצא דופן בין סיפורים מבריקים). אמנם אנגלנדר חי מספר שנים בארץ, הוא מבקר כאן, ויש לו חברים מקומיים, אבל לסיפורים הישראלים יש ניחוח זר של מתבונן מן החוץ, שכנראה מאמין שהוא בן-בית. התוצאה, לפיכך, מזייפת.

ואולי חלק מן הבעיה נעוץ בתרגום? את "המשרד למקרים מיוחדים" תרגמה כרמית גיא המצוינת. את "גלגול בפארק אווניו" תרגמה יערית טאובר בן-יעקב, שהוכיחה את כישוריה במגוון תרגומים. את הספר הזה תרגמו אסף גברון ואתגר קרת. לא קראתי ספרים שכתב אסף גברון, כך שאין לי אפשרות להתייחס לכשרונו כסופר וכמתרגם. את אתגר קרת כסופר אני לא מעריכה, בלשון המעטה. לא קראתי את הספר בשפת המקור, ולכן אני לא קובעת אלא מעלה השערה: יכול להיות שחלק מן התחכום האנגלנדרי התרדד במהלך התרגום לשטיחות מבית קרת?

בשורה התחתונה: אני ממליצה בחום רב על "המשרד ולמקרים מיוחדים" ועל "גלגול בפארק אווניו", אך לא על "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", ומקווה לתיקון בספר הבא של אנגלנדר.

 

What We Talk About When We Talk About Anne Frank – Nathan Englander

הוצאת כתר ומטר

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אתגר קרת ואסף גברון