עדיין אליס / ליסה ג'נובה

בלבה של אליס, חוקרת ומרצה מוערכת בהרווארד, התעורר חשש, כשנתקעה באמצע הרצאה, שאותה נשאה כבר פעמים רבות. מילה שרצתה להשתמש בה פשוט נמחקה ממוחה. לא עמדה על קצה הלשון, לא הבהבה בירכתי הזכרון. פשוט לא היתה שם. אליס הצליחה איכשהו למצוא מילה חילופית, אבל הארוע הטריד אותה. החשש הפך לפניקה, כשבעת ריצה שגרתית, לא רחוק מביתה, במסלול מוכר, לא זיהתה את מיקומה. אליס היתה בת חמישים, המחזור החודשי החל להשתבש לה. היא קוותה שכל התופעות המטרידות הן חלק מגיל המעבר.

הן לא. למרות גילה הצעיר, אליס לקתה באלצהיימר.

הספר מתלווה אל אליס ואל משפחתה במשך שנתיים, חודש אחר חודש, ומתאר בנאמנות את ההידרדרות שאליס חווה, לפעמים מודעת, לפעמים לא. מן הרגע בו אושרה האבחנה ידעה שחייה ישתנו לתמיד. לא רק מצבה המנטלי ילך ויורע. יחס הסביבה אליה יקשה עליה, שאלות של זהות עצמית יעסיקו אותה. כבר באחת השיחות הראשונות עם הרופאים, כשנשאלה בזהירות אם היא מבינה את השאלה שהופנתה אליה, היתה לה תחושה קשה לגבי הבאות. בין השורות ראתה את השיחות הצפויות לה בעתיד. האם היא כשירה דיה להבין את הנאמר? האם מוחה ניזוק מדי, האם היא מבולבלת מדי לתת את הסכמתה? מאז ומתמיד פנו אליה בכבוד רב. אם כישוריה המנטליים יתחלפו יותר ויותר במחלת נפש, מה יחליף את הכבוד הרב ההוא? רחמים? התנשאות? מבוכה? במקום עבודתה, שם היו לה מכרים וידידים רבים, חשה בהסתיגות כלפיה, כאילו לקתה במחלת נפש, כאילו הציבה בפני העמיתים תמונה אפשרית של הצפוי להם עצמם. הפגישה עמה היתה מפחידה. ולכן רוב הזמן נמנעו מפגישות עמה. היא לא איחלה לעצמה להחליף את האלצהיימר במחלה קשה אחרת, אבל ידעה כי חולי סרטן יכולים לצפות לתמיכה מהקהילה שלהם. אליס ציפתה להיות מנודה. כשאזרה עוז להתוודות בפני ראש החוג על מצבה, ונדרשה להפסיק להרצות ולא לנסוע עוד לכנסים כנציגת המוסד, לא יכלה שלא לתהות, "מי היא, אם לא תהיה עוד פרופסור לפסיכולוגיה בהרווארד?"

אליס מנסה לנקוט בכל מיני תכסיסים כדי להתגבר על הבלבול ההולך וגובר. היא מנהלת רשימות מפורטות, עושה לעצמה סימנים כדי להתמצא. היא מצטרפת לניסוי קליני בתרופה חדשה. אבל שום דבר אינו מונע את ההידרדרות. נראה כי למרות המודעות למה שצפוי לה, היא לא חזתה – מי יכול היה לחזות – כמה קשה יהיה לה. היא מחליטה כי יגיע שלב שבו תעדיף לשים קץ לחייה. כדי לזהות את הרגע הנכון היא מכינה לעצמה קובץ ובו רשימה של חמש שאלות פשוטות, שעליהן עליה לענות פעם בשבוע. הבלקברי תוכנת לספק תזכורת שבועית, כי היא יודעת שלבטח לא תזכור בעצמה. אם תתקשה במתן תשובות, יהיה עליה לפתוח קובץ אחר ולפעול על פי ההוראות. מחושב מאוד. אבל איך תדע אם היא עונה תשובות נכונות? ואם תפתח את הקובץ השני, האם תהיה במצב שיאפשר לה לעקוב אחר הכתוב בו? וכך, היא לעתים מזהה את בני משפחתה ולעתים לא. היא הופכת את הבית בחיפוש אחר דבר מה שאינה זוכרת מה הוא. אשה שהוצגה בפניה נשכחה ממנה אחרי דקות ספורות. היא חוזרת על שאלות שכבר נענו. הראיה המרחבית שלה משתבשת. היא מערבבת עבר והווה. עם חלוף הזמן היא נזקקת לעזרה בפעולות הפשוטות ביותר.

אבל אליס אמיצה ושורדת. בזמנים צלולים היא מתעקשת לקבוע את גורלה בעצמה. מכיוון שאיש אינו באמת מבין אותה, גם אם היא מוקפת אהבה, היא מקימה קבוצת תמיכה קטנה עם שלושה חולי אלצהיימר צעירים אחרים. במאמץ גדול היא כותבת נאום לכנס של מטפלים באלצהיימר, עומדת בפני הקהל כשעיניה נעוצות בנייר לבל תיתקע ותאבד את חוט המחשבה, ונושאת את המסר החשוב, שהוא בסופו של דבר לבו של הספר: "מתי לא אהיה עוד אני? האם אותו חלק במוחי האחראי ל'אני' היחודי לי פגיע למחלה הזו? או שמא זהותי היא משהו שמעל לנוירונים, לחלבונים ולמולקולות דנ"א פגומות? האם נשמתי ורוחי חסינות בפני פגעי מחלת האלצהיימר? אני מאמינה שכן". האשה הנמרצת, הפעילה, האינטלקטואלית, אמנם התחלפה באשה איטית, תלותית, שאינה מסוגלת לקרוא, אבל היא עדיין אליס.  

ליסה ג'נובה, דוקטור למדעי המוח ופעילה באגודת האלצהיימר האמריקאית, כתבה ספר מרגש ומלמד. יש בספר מינון נבון של ידע רפואי, מסר ברור לגבי היחס אל החולים, ותיאור חי ומשכנע, וגם מטיל אימה, של אשה שגורלה זימן לה מחלה חשוכת מרפא ועתירת סטיגמות. המתרגמת עדי גינצבורג-הירש, שתרגמה יפה, הוסיפה גם הערות מועילות.

ספר עוצמתי, נוגע ללב וחשוב.

Still Alice – Lisa Genova

מטר

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

999 נשים צעירות / הת'ר דיון מאקאדם

כותרת משנה: סיפורו של הטרנספורט הראשון לאושוויץ

ב-26 במרץ 1942 הגיע לאושוויץ טרנספורט הנשים היהודיות הרשמי הראשון. תשע מאות תשעים ותשע נשים היו אמורות להכלל בו, כולן רווקות צעירות, תושבות סלובקיה או יהודיות שמצאו בה מקלט. תשע מאות תשעים ושבע צעירות (הפקידים טעו במיספור הרשימה) נותקו ממשפחותיהן. הנשים נקראו להתגייס לעבודה לתקופה של שלושה חודשים – "חוזים לתרומות" היא הכותרת שבראש רשימת שמותיהן, כאילו התנדבו מרצונן. חלקן חשו שהן ממלאות את חובתן לארצן, אחרות ראו בכך הרפתקה, והיו גם כאלה שרצו להוכיח שהיהודיות חזקות ובעלות ערך לחברה. אחרי תקופה ארוכה של השפלה, של חוקים שבודדו את היהודים והגבילו אותם, ניתנה לבנות, לכאורה, הזדמנות להשתלב מחדש.

ימים ספורים בלבד אחרי שהגיעו לאושוויץ, הגיע הטרנספורט השני, ובו בנות משפחה וחברות. הבאות לא זיהו את ה"ותיקות". "חשבנו שהן משוגעות", מעידות ניצולות הטרנספורט השני. לא רק השיער שגולח שינה אותן לבלי הכר. הנערות, שיצאו לדרך ברוח טובה, פחות או יותר, עברו בימים שחלפו מאז תהליך מזורז וברוטלי של מחיקת זהות. ברגע שנסגרה הדלת מאחוריהן בנקודת הכינוס, ובעוד הוריהן עומדים בחוץ ומקווים שיחזירו להם את בנותיהם, נעלמו החיוכים של המלווים. הן אולצו להתפשט תחת מבטי הזימה של שומריהן, כאילו לצורך בדיקה רפואית, אוכסנו בתנאים לא תנאים, נמנע מהן מזון מספק, ובקרונות בקר שוגרו אל הלא נודע, שם חיכתה להן קבלת פנים אכזרית עוד יותר.

רק אתמול היית נערה תמימה, מתפקעת מהתרגשות לקראת חתונתה של חברה, משוטטת בשוק שלובת זרוע עם חברותיך, סועדת בחברת בני משפחתך המגוננים. והיום את עומדת על ספסל, עירומה, רועדת מקור ומרעב, ערוותך בגובה עיניו של גבר זר, המגלח אותך מכף רגל ועד ראש. אתמול רקמת חלומות רומנטיים, והיום פולשת אל תוכך יד אכזרית, פוצעת, מחפשת דברי ערך. אתמול ארזת בגדים נאים לנסיעה, והיום את עטופה בקושי בבגדים קרועים ומטונפים מדמם של שבויים שהוצאו להורג. אף אחת כבר לא ידעה במה להאמין. כל הציפיות שלהן נמחצו בגלגלי הטרנספורט. עד היום, עשרות שנים אחר-כך, העדות הקשישות עדיין חשות בושה על העירום ועל ההשפלה המינית, מתקשות לדבר עליהם.

הת'ר דיון מאקאדם מתארת את קורותיהן של נשות הטרנספורט הראשון עד לשחרורן של הבודדות ששרדו. סיפורה מסתמך על עדויות של ניצולות שהצליחה לאתר ועל תחקיר. במקומות שאין לה מידע מדויק, היא מציגה את הפרטים החלקיים שהצליחה לברר, ואינה מנסה להמציא דבר מדמיונה. היא מספרת את המציאות כפי שהיתה, מתיחסת בכבוד ובחמלה לאלה שהפגינו גבורה ולאלה שדאגו בעיקר לעצמן. אלה ואלה היו קורבנות, והאשם במה שעבר שעליהן הוא כולו של מי שדחף אותן אל תחתית הגיהינום. אדית פרידמן, אחת מבנות הטרנספורט, ולימים רעייתו של הסופר לדיסלב גרוסמן, זוכרת היטב, כמו כולן, את מי שגנבה ממנה מזון, ואת מי שהגניבה לה תוספת, אבל היא יודעת כי "עד שלא חווית בפועל איך זה לגווע ברעב, לא תדע מה אתה מסוגל לעשות לבן אנוש אחר".

אם קבלת את תפקיד מחלקת המרק, יכולת לבחוש אותו ולתת לכל אחת מהבנות מעט בשר וירקות, ויכולת לא לבחוש ולשמור את המשקע המזין יחסית לעצמך ולחברותיך. אם עבדת ב"קנדה", יכולת להבריח נעליים וגרביים לחברותיך שעבדו באזור פתוח, ולהסתכן בעונש מוות, או לשמור על עצמך ולהמנע מלעזור לאחרות. מי רשאי לשפוט? הנשים שפטו, לא תמיד בצדק. רייה, אחת הנשים שעמדו לצאת אל צעדת המוות, האמינה לשמועה לפיה הגרמנים עומדים להעלות באש את המחנה ואת החולים שיישארו בו. בחמלה ובאהבה הזריקה לאחותה הגוססת מורפיום כדי לזכות אותה במוות נטול כאבים. כל חברותיה גינו אותה, והיא נאלצה לחיות כל חייה עם תחושת האשם כשהתברר שהשמועה היתה כוזבת. ארבע האחיות צימרשפיץ נחשבו קליקה סגורה ומתנשאת, ונחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. בפועל עבדו עבור המחתרת, וניתקו קשר עם האחרות כדי שלא יינזקו אחרי בריחתן. הלנה התחננה בפני קצין גרמני, שהיה מאוהב בה, שיציל מתאי הגזים את אחותה רוזינקה, שהגיעה בטרנספורט שנתים אחריה, ונאלצה להתמודד עם האשמותיה של רוזינקה על שבגללה שני ילדיה נספו לבדם.

רגשות האשם היו גם נחלתם של בני משפחותיהן של הבנות. הוריהן של מגדושקה ונוסי, התלוננו במכתביהן לקרובת משפחתן, שהתברגה לתפקיד שאיפשר לה לקיים התכתבות חלקית, על שהבנות אינן כותבות. כשקיבלו הודעה מוצפנת על גורלן של הבנות לא חדלו לייסר את עצמם בשל התלונות: "קיבלתי דואר מבתך מגדושקה ומאחייניתך נוסי, בגן עדן. הן בסדר. הן מבקשות שתבקר לעתים קרובות את הדוד קדיש". עמנואל, אביהן של אדית ושל לאה, לא סלח לעצמו על שהתיר להן להצטרף לטרנספורט מתוך גישה שזהו החוק, ויהודי אינו יכול להפר אותו מבלי לשאת בהשלכות החמורות. החלטות הרות גורל התקבלו בתוך ערפל כבד של חוסר ידיעה, וייסרו את מקבליהן.  

איך ניתן היה לשרוד במקום שבו גורלות נחרצו בהינף אצבע שרירותי? שבו תנאי החיים נועדו בקושי לספק קיום מינימלי? שבו אדם עבד עד אפיסת כוחות והוחלף בקלות בקורבן הבא? אחות או חברה היו נכס שלא ניתן היה בלעדיו – "אובדן של אחות היה שקול לאובדן יד או רגל, או איבר פנימי חיוני. אחיות העניקו, נוסף על תמיכה גשמית, גם קשר רוחני עמוק וחיבור בין נשמות […] לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני". אחיות וחברות סעדו את החולות, גוננו על החלשות, ניצלו שיבוץ בעבודה פונקציונרית כדי להבריח בגדים או תוספת מזון. אבל בסופו של דבר ההישרדות היתה מקרית, ענין של נס או של מזל או של צירוף מקרים.

"999 נשים צעירות" מציב יד זכרון מרשימה ומכבדת לנשות הטרנספורט הראשון. הת'ר דיון מקאקדם הלכה בעקבות כל קצה חוט כדי לתת שם ופנים לכל אשה, שאודותיה ניתן היה למצוא מידע. היא כותבת בתחושת הזדהות עמוקה, ונותנת לארועים הדרמטיים לספר את עצמם. כך, ורק כך, יש לכתוב על השואה.  

999 – Heather Dune Macadam

מטר

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

האישה שחיכתה / אנדרי מאקין

"האשה שחכתה" הוא שיעור בענווה. המספר, גבר צעיר כבן עשרים ושש, מְגוּבֶּה בזוהר האינטלקט של לנינגרד, נשלח למחוז ארכנגלסק שבצפון, לכתוב סדרה של כתבות על אורחות החיים ומנהגי המקום. בכפר הנידח שבו הוא משתכן הוא פוגש את ורה, המבוגרת ממנו בכשלושים שנה. דמותה מהלכת עליו קסם, והוא מנסה לפענח אותה. ביהירותו הוא בטוח בכל רגע ורגע שהוא מבין מי היא ומה מניע אותה, ופעם אחר פעם מגלה עד כמה שגה. בתקופה המתוארת הוא צועד בבטחה מטעות לטעות, אבל במבט לאחור, כשהוא נזכר באותם ימים, הוא מסוגל להודות בעיוורונו.

"האשה שחכתה" הוא גם מבט על ברית-המועצות של שנות השבעים. בחוגי האמנים בלנינגרד רוחשת במחתרת התנגדות למשטר, למרות הסכנות המרחפות מעל ראשיהם. האוירה, כפי שהמספר מתאר אותה, היא של שנות הששים במערב שהגיעו לברית-המועצות בעיכוב של עשור. בכפרים הנידחים, שגם בהם מבצבצים ניצני התנגדות, החיים עדיין מתנהלים בצלה של המלחמה. רבים מבני הכפר לא שבו מן הקרבות, והאוכלוסיה המזדקנת מורכבת בעיקר מנשים ומילדים מעטים. הטבע המרהיב והנוקשה מכתיב את קצב החיים, והכפרים מידלדלים, לעתים נכנעים להתפוררות.

ורה היתה בת שש-עשרה כשבן זוגה בן השמונה-עשרה יצא להלחם. הצעיר, שנמנה עם השנתון האחרון של החיילים באפריל 1945, לא שב, וההכרזה עליו כנעדר הכניסה את חייה של ורה למצב של המתנה. המספר מנסה להבין מדוע בחרה בחיים שקפאו. הנחה אחת שלו היא שורה לא בחרה לחכות, אלא נלכדה בכפר בגלל הקושי להשיג אישור מעבר ליעד אחר, ועד שיכלה לעזוב כבר חשה מחויבות לנשים הזקנות. הנחה אחרת היא שחיים אלה בעצם נכפו עליה, משום שהאחרים גזרו עליה להיות "מצבה ניידת". כשהוא רואה אותה לבושה כמו לפגישה, הוא סבור שהיא מקיימת קשר עם גבר אחר. למראה הספרים בחדרה הוא חושב לעצמו שהם נועדו רק להשרות הלך רוח אינטלקטואלי. כשנדמה לו שנוצר בינו ובין ורה קשר אינטימי, הוא מאמין שהיא תנסה לכבול אותו אליה. טעות אחרי טעות.

אישיותה של ורה, תחושותיה ואמונותיה, מתוארות בעדינות, חושפות אשה שבחרה בתקווה, בנאמנות ובהשלמה כדרך חיים. לעתים היא מצטיירת מנותקת מן ההווה, אך היא מחוברת בכל נימיה אל מציאות חייה. יש בה משהו גדול מהחיים, ויחד עם זאת בפעמים המועטות שבהן היא פותחת את סגור לבה נחשפת אנושיות פשוטה וכובשת.

לטבע תפקיד גדול בעלילה, ואנדריי מאקין מצטיין בתיאורו, ממש כמו שהוא מיטיב לתאר את נפשות גיבוריו. הנה תיאור אחד מני רבים, שבו המספר שואב מים מבאר קפואה יחד עם ורה: "הקרח נשבר בצליל של צ'מבלו. הבטנו זה בזה. כל אחד מאתנו התכוון לבטא את היופי שבצלצול הזה, ואז שינה את דעתו. הד הצ'מבלו התפוגג בזוהר שעמד באוויר, התערבב בקינתו החוזרת ונשנית של הזַהבן, בניחוח האש והעצים שעלה מן הבקתה הסמוכה. יופיו של אותו רגע עתיד היה להיעשות, בפשטות גמורה, החיים שלנו".

אנדריי מאקין הוא סופר צרפתי יליד רוסיה. הכפילות הזו באה לידי ביטוי באחדים מספריו, וזו הזדמנות טובה להמליץ גם על "צוואה צרפתית" המצוין שלו. "האשה שחכתה" הוא ספר חכם ורגיש, חגית בן-עדה תרגמה אותו יפה לעברית, וקריאתו מהנה ומומלצת.

La Femme qui Attendait – Andreï Makine

מטר

2006 (2004)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

לוטסיה / פייר אסולין

אדואר קיפר, הממונה על הבטחון במלון לוטסיה בפריז, מספר את קורותיו של המלון משנות השלושים של המאה העשרים ועד אחרי מלחמת העולם השניה. אדואר הוא איש צללים – "ניחנתי מן הסתם בכשרון להציב את עצמי בשוליים", הוא מעיד על עצמו – שוטר בנשמתו, אין במלון דבר הנסתר מעיניו. בחלקו הראשון של הספר – "העולם של פעם" – הוא מתאר את החיים השגרתיים במלון, ואת אורחיו הידועים יותר או פחות. הארועים בגרמניה מתחילים לחלחל אל לוטסיה, כשכמה מן המהגרים הבולטים ממנה משתקעים במלון, וכשחיכוכים מתגלעים בין אורחים משתי המדינות. חלקו השני של הספר – "במשך הזמן הזה" – נפתח ב-15 ביוני 1940, כשהאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני, מפקיע אותו, וקובע בו את משכנו. חלקו השלישי – "החיים שאחרי" – מתרחש אחרי השחרור, כשהמלון מופקע שנית, והפעם כדי לשמש כמרכז קליטה למגורשים ששבו אל ארצם.

חלקו הראשון של הספר, הנינוח מבין השלושה, מעניק הצצה אל החברה הצרפתית של התקופה, עוסק בפכים קטנים מחייהם של אישים דגולים (אוהבי ספרות ייהנו לפגוש כאן סופרים רבים), ומציג בהרחבה את דמותו של המספר. אדואר הוא יליד אלזס, חצוי בין התרבות הגרמנית והצרפתית. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה היה לוחם בחפירות ונפצע, מפעמים בו. הוא איש של ערכים מוחלטים, סבור כי "ללא כבוד אינך ולא כלום". מכיוון שתפקידו מחייב אותו להתמצא בכל נבכי המלון, הוא מנהל כרטסת מפורטת על כל אורחיו ועל כל עובדיו, ומכיר כל פינה. המלון הוא ביתו וחלק בלתי נפרד מאישיותו. במידה רבה הוא הזכיר לי את סטיבנס, רב המשרתים ב"שארית היום", שניהם מתמזגים באופן מלא עם תפקידיהם, ומזדהים הזדהות מלאה עם מקום שירותם. הדבקות של אדואר בערכיו תעמוד במבחן בתקופת המלחמה.

רבים מעובדי המלון פוטרו לאחר הכיבוש, אך אדואר נותר בתפקידו תחת מגבלות. הוא נאלץ לשמש כמתורגמן, התנועה שלו במלון הוגבלה במידה מסוימת, אבל למרות סלידתו מן הכובש ומן הכיבוש, המשיך למלא את תפקידו נאמנה, כי "אין זה משנה מה אתה עושה, כל עוד אתה עושה זאת על הצד הטוב ביותר, תוך הצטיינות ובתכלית השלמות". בעת עימות עם מנהל החשבונות של המלון, שהיה מתנגד פעיל, אף טען כי "אסור היה לתת להם [לגרמנים] להכנס, אבל עכשו זה מאוחר מדי, הם פה… היטלר נבחר לקנצלר ופטן השיג יפוי כוח. כל זה באופן ד-מו-קר-טי ו-חו-קי", וישלכבד את החוק, "כן, החוק כביטוי של הרצון הכללי". אמונתו המוצקה התערערה מעט כשאולץ להרים עם הגרמנים כוסית לחגוג את פתיחת מבצע ברברוסה, והוא החל שואל את עצמו כמה רחוק יכול אדם ללכת בלי לאבד את תום לבו. כשאילצו אותו הגרמנים לנגן בקרן היער שלו, למרות שנדר לו לעשות זאת עד שיחזרו החברים שאיתם נהג לנגן, נשבר בו משהו. כמו חלקו הראשון של הספר, גם החלק השני מספר על החברה הצרפתית, על שיתוף הפעולה עם הגרמנים, על האופורטוניסטים ששגשגו על הקרקע שסיפקה המלחמה – אנשי שוק שחור, תאבי כוח – וגם על אלה שהתנגדו.

שני החלקים הראשונים עתירי ידע וכתובים היטב, אבל הם נמוגים מעט מול עוצמתו של החלק השלישי, ונראה לי שבעיקר בגינו נכתב הספר. מלונות פריז, שהופקעו קודם לכן על ידי הגרמנים, הופקעו כעת על ידי בעלות הברית והשלטונות הצרפתים. "כאילו היה בכוחה של הסבת המלון למרכז קליטה לנקותו מהכתם השחור של הכיבוש. כפרה זו, שהוצעה בלי שאיש ביקש אותה, חוללה הזדמנות היסטורית בלוטסיה […] לוטסיה היה המלון היחיד שנגאל מהפקעה בזויה אחת על ידי הפקעה שאין ראויה ממנה". אדואר היה מעורב בתהליך הקליטה של המגורשים, בשל הצורך לזהות מתחזים שניסו ליצור לעצמם זהות חדשה ולהסתיר את פשעיהם. משום קרבתו לארועים הוא יכול לתאר את תהליכי קבלת ההחלטות סביב הקליטה של החוזרים, יהודים ופעילים פוליטיים שגורשו או חיילים שנשבו. הוא מספר כיצד תהליכים שגובשו מבלי לדעת מה עבר על החוזרים, נאלצו להשתנות כדי לטפל באנשים ברגישות המתחייבת. הוא מחלץ את הסיפורים הפרטיים מתוך הגוש ההומוגני לכאורה, ומזכיר אנשים בשמם – ולעתים גם במספר שנחקק בהם – מציב יד זכרון. הוא מיטיב לתאר את ציפיית המשפחות שהתגודדו יום אחר יום בשערי המלון בהמתנה ליקיריהם, את היאוש הגורף, את התקווה, וגם את האושר הנדיר של האיחוד. הוא מתאר כמה מן הדמויות של העוסקים בקליטה, ביניהם שלוש נשים שצלחו את הכיבוש בגבורה ובהסתכנות עצמית. ניכר שהוא מעורב רגשית בכל אחד ואחד מסיפורי החיים שהוא מגולל, ועומק רגשותיו מדבק.

בשולי הכרונולוגיה של המלון ושל אדואר, מתוארת פרשת אהבים של המספר, והשיבה של המלון לשגרת העבר מלווה בסגירת מעגלים בחייו. אולי ביקש הסופר לשוות לגיבורו פן רך, אבל לספר הוא אינו מועיל. מכיוון שהיבטים אלה שוליים למדי, אין בהם גם משום נזק.

בדומה ל"האחרון לבית קמונדו" גם ב"לוטסיה" פייר אסולין משלב בהצלחה בין פרוזה לתיעוד, יוצא מסיפור פרטי אל סיפורה של תקופה, ומוביל את הספר באיטיות אל שיא מרגש. מומלץ מאוד.

Lutetia – Pierre Assouline

מטר

2007 (2005)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

כך זה התחיל / איימי אפרון

1020_350

"היא מעולם לא הבינה כראוי מה פירושה של התנהגות נאותה", כך נפתח הספר, ומתמצת במלים ספורות את המוטיב המרכזי שבו.

ארבע חברות – מרי, בטסי, אייריס ולוסי – נפגשות בביתה של אחת מהן למשחק קלפים. בעד החלון הן רואות חברה אחרת, ליזי, יוצאת ממלון בחברתו של גבר, המאורס לקלרה, חברה נוספת שלהן. בטסי, המבוגרת שבהן, ודווקא זו שמפגינה זלזול מסוים במוסכמות, מפטירה את המשפט שצוטט למעלה, ומטביעה בכך חותמת על החברה הסוררת לכאורה. אבל מה שמקובל כהתנהגות נאותה מכתיב למעשה את התנהלות כל בנות החבורה, ובמידה רבה מצר את צעדיהן ומצמצם את עולמן. מרי הגיעה למפגש למרות עייפותה, כדי לא להתמודד עם התחקיר שיערכו לה הוריה לאחר ששבה מאוחר ממסיבה, ולמרות שהיא מתעבת את חברת הנשים. לוסי, שנישאה כשהיא בחודש השני להריונה, משקיעה את האנרגיה שלה בהסתרת עובדה מבישה זו מכולם, כולל מבעלה. "אני מרגישה לכודה בצורה כל-כך איומה. כל החיים אשאל את עצמי מה עוד הייתי יכולה לעשות, מה עוד הייתי אולי יודעת, מה עוד הייתי יכולה ללמוד, מה היה עשוי להועיל לי, מי הייתי הופכת להיות", כך היא אומרת, ולמרות שהיא על סף התמוטטות היא שמחה בילד שייוולד, כי כך צריך. קלרה, המודעת לחלוטין לאופיו המפוקפק של ארוסה, מצהירה שאינה רוצה כל קשר אתו, אבל נישאת לו כמתוכנן. אייריס, האפורה שבחבורה, מאמינה להבטחותיו של גבר נשוי, בשל חוסר אמון בעצמה. כולן אומרות א' ועושות ב', כי זהו "פירושה של התנהגות נאותה", ולא רק משום שאחרים קבעו את הכללים, אלא משום שהן עצמן למדו להאמין להם.

אני מניחה שאמי אפרון ביקשה להעביר בדרמה מינורית זו מסר על תחושת החנק של נשים בעולם המגביל אותן ומצמצם את האפשרויות הפתוחות בפניהן, אבל מיקום העלילה בשנות העשרים די מעקר את המסר מתוכן. יחד עם זאת, תפאורת הספר נעימה (ניכר שהסופרת תסריטאית), הדמויות מאובחנות יפה, העלילה ממוקדת, ולמרות הריחוק במקום ובזמן עדיין יש בו רלוונטיות מסוימת, בעיקר לאופן בו נורמות חברתיות עשויות לאמלל.

One Sunday Morning – Amy Ephron

מטר

2006 (2005)

תרגום מאנגלית: אראלה טלנברג-לרר

פיצות, איקאה ודילמת האיש השמן / יוסי יסעור

9900021917b

כותרת המשנה של הספר מפרטת את מטרתו – שיפור תהליך קבלת ההחלטות שלנו באופן אקטיבי ופסיבי – והצעד הראשון בדרך לשיפור הוא הכרה והבנה. יוסי יסעור, מרצה לתורת ההחלטות ולמנהל עסקים, מציג בספר כמה מן הגורמים המשפיעים על האופן בו מתקבלות החלטות, בנושאים כבדי ראש ובנושאים שוליים גם יחד. כמו שקורה לעתים קרובות בספרים מסוג זה, אין בו בהכרח חידוש, אבל יש הצגה בהירה של הדברים, והעמדת משנה סדורה של מה שמובן לאדם הסביר באופן אינטואיטיבי.

הנה כמה מן הנקודות המעניינות בספר:

בחירות של אנשים אינן מבוססות רק על העדפותיהם, אלא גם על האופן שבו השאלה מנוסחת. כך, לדוגמא, הצגתם של נתונים זהים לחלוטין, פעם באור חיובי ופעם באור שלילי, תגרום לקבלת החלטות הפוכות. דוגמא נוספת, החלטות לגבי צריכת דלק של מכוניות משתנות אם נתוני הצריכה מוצגים כמספר קילומטרים לליטר לעומת מספר הליטרים לקילומטר.

אנחנו לא נהנים או סובלים ממה שיש לנו, אלא מההפרש בין מה שיש לנו ובין מה שיש לאחרים, או בין מה שיש לנו ובין מה שהיה לנו בעבר או היה יכול להיות לנו. הדוגמאות לענין זה אינסופיות ויומיומיות. חנויות עושות שימוש בעיקרון זה, כשהן מציגות זה לצד זה את המחיר ה"מקורי" ואת המחיר הנוכחי לאחר הנחה. רובנו יודעים שמדובר לעתים קרובות במניפולציה, ועדיין חשים הישג בשל המציאה. כשחברת ג'יי סי פני החליטה לחדול מן המנהג הזה מטעמי הגינות, היא צברה בתוך שנה הפסדים ניכרים. הקונים מעדיפים ליהנות מן המוצר ומן ההנחה, ובלי השלט המכריז על הנחה הנאתם נחצית.

הכאב שנגרם כתוצאה מהפסד הוא כפול מאשר ההנאה הנובעת כתוצאה מרווח. עיקרון זה מסביר את הקושי בניהול משא ומתן, משום שכל צד מאמין שהויתור שלו גדול מזה של הצד השני.

החלטה אקטיבית היא החלטה על שינוי, ואילו החלטה פסיבית היא החלטה על שימור. הבנת העיקרון הזה עשויה לשמש גורם מכריע בהשפעה על החלטות הזולת. דוגמא בולטת היא בנושא תרומת איברי מתים. בדנמרק לא נוטלים איברים של נפטרים, אלא אם כן הצהירו על מראש על הסכמתם לתרום. בשבדיה נוטלים איברים, אלא אם הצהירו מראש על אי הסכמה לתרום. בדנמרק שיעור תרומת האיברים הוא 4%, בשבדיה 86%. הפער הזה מוסבר בקושי לקבל החלטה אקטיבית (לתרום בדנמרק, לא לתרום בשבדיה) לעומת הקלות בה מתקבלת החלטה פסיבית, שפירושה שמירה על הסטטוס קוו.

עוד בספר על השפעת השעה ביום ורמת הרעב או השובע על קבלת החלטות, על הטיית האישוש, על ה"דחיפה הקלה" המסייעת בקבלת החלטה, על החרטה ותפקידה בתהליך ועוד. בסיומו מספק הכותב טיפים לעקיפת המנגנון האוטומטי כדי לאפשר תהליך רציונלי יותר.

הספר כתוב בחן, מרחיב דעת, מועיל ומומלץ.

מטר

2019

ג'נטלמן במוסקבה / אמור טאוולס

agentlemaninmoscow_master

הרוזן אלכסנדר רוסטוב נקרא ביוני 1922 להתייצב בפני ועדת החירום של קומיסריון הפנים העממי (אחד מן הגלגולים הקודמים של הק.ג.ב.). תאריו ומעמדו היוו עילה מספקת להוצאתו להורג, אך מכיוון שכמה מבכירי המפלגה ראו בו אחד מגיבורי טרום המהפכה, בזכות שיר שפורסם תחת שמו שנים קודם לכן, דנה אותו הועדה למעצר ללא מגבלת זמן במלון מטרופול במוסקבה, בו התגורר בארבע השנים האחרונות. הרוזן הצעיר, כבן שלושים, קיבל לרשותו חדר צר בעלית הגג, מקום בו התגוררו בעבר משרתיהם של אורחי המלון. אל החדר דחס כמה פריטים מן הרכוש שהחזיק עד אז בסוויטת פאר, אך את מרבית נכסי המשפחה השאיר מאחוריו. היתה זו הצטמצמות שניה שנאלץ לעבור בתוך זמן קצר. ארבע שנים קודם לגזר דינו, חזר לרוסיה מגלות בפריז, לאחר ששמע על הוצאתו להורג של הצאר והבין את הסכנה הנשקפת לבני מעמדו. הוא שלח את סבתו מאחוזת המשפחה אל מחוץ לרוסיה, העמיס כמה מנכסיו על עגלות, ועבר למטרופול. על אופיו של רוסטוב ניתן ללמוד מן המשפט המסכם את פרשת הויתור על חפציו: וכך, משהחליק את מספרי אחותו לכיסו, הסתכל הרוזן פעם נוספת בנכסים המשפחתיים שנותרו, ואחר כך מחק אותם לעד מכאב לבו.

עולמו של רוסטוב קודם מעצרו היה נינוח, נטול מחויבויות ממשיות. במענה לשאלות הועדה אמר כי "לג'נטלמן אין עיסוקים", וכי הוא מבלה את זמנו "בסעודות, דיונים. קריאה, הרהורים. ההבלים הרגילים". הוא רגיל לקום ולצאת כרצונו לשוטט בעיר, לבקר בהצגת תיאטרון, לצפות בבולשוי. כיצד יסתגל לעולם המצומצם שנכפה עליו? אמור טאוולס העניק לגיבורו את התכונות המגולמות במונח "ג'נטלמן", גרעין נפשי קשיח של אצילות, של תפיסת comme il faut, כיאה וכיאות. גם כשכופים על סובביו לחדול מלהתייחס אליו כ"הוד מעלתך", גם כשהוא לומד לשרת את עצמו, גם כשהוא מאמץ עיסוק שלא היה עולה בדעתו בגלגולו הקודם, הוא מקפיד על התנהלות ג'נטלמנית, על עמידה בזמנים, על קפדנות בביצוע, על נימוסים מושלמים. אם לרגע היה נדמה שגיבורנו העצל ישקע בחוסר מעש מנוון, הגרעין הג'נטלמני שבו איפשר לו להסתגל מבלי להתפשר על מה שבאמת חשוב.

"ג'נטלמן במוסקבה" הוא סיפורו של אדם יחיד, אבל הוא גם סיפורה של תקופה. הסופר מתייחס בציניות שנונה להתנהלות המדינה הקומוניסטית, לאבסורדים היומיומיים שבה, לעקרונות שהתמוססו. הוא שופע אמירות חברתיות, שהמרחב המצומצם בו מתנהלת העלילה – מלון מטרופול – מחדד ומעמיק, ואִתן גם הרהורים הגותיים, על משמעותו של הזמן, על תפקידם של המזל ושל הגורל, ועוד. לצד דמויות דוגמטיות, כמו מלצר שעלה לגדולה והפך למנהל המלון, הוא מציג את חברו הטוב של רוסטוב, שנפל קורבן למהפכה, ומספר בעיקר על האנשים הפשוטים, שתמרנו כדי להסתגל ולשרוד.

אמור טאוולס מספר סיפור מוצלח, ועושה זאת בסגנון מלבב. בשפה נאה, שהתרגום של אסנת הדר משרת היטב, בניסוחים שנעים בין פמיליאריות להערות מדיניות מלומדות, הוא מציג גיבור משכנע וכובש לב. כל פרטי הסיפור נקשרים אלה לאלה, והסופר מוביל את גיבורו ואת הקוראים, לאורך למעלה משלושה עשורים, אל שיא מחמם לב.

מהנה ומומלץ.

A Gentleman in Moscow – Amor Towels

מטר

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

ילדות מתורגמת / ג'ין קווק

959360

ג'ין קווק, הצעירה מבין שבעת ילדי משפחתה, היגרה בהיותה בת חמש מהונג-קונג לארצות-הברית, כחלק מגל ההגירה לפני החזרתה של הונג-קונג לידי סין. המשפחה, שאיבדה את כל רכושה עם המעבר, התגוררה בדירה קפואה ומוכת חרקים וחולדות בשכונה עניה בניו-יורק, וג'ין הצעירה בילתה את כל השעות שאחרי הלימודים במפעל טקסטיל בצ'יינטאון, סדנת זיעה בת ימינו. התמזל מזלה והיא ניחנה בכשרון לימודי, ובזכותו פילסה דרכה להשכלה מרופדת במלגות. למחייתה עבדה בארבע משרות בו-זמנית תוך כדי לימודיה בהרווארד. ההשכלה היא שחילצה אותה מן העוני. על חייה סיפרה בראיון לדיילי מייל.

"ילדות מתורגמת" מבוסס על הביוגרפיה של הסופרת. אה-קים, המספרת בגוף ראשון, הגיעה עם אמה לארצות-הברית ("אמא וגורה", הן מכנות את הברית ביניהן), בתמיכתה הכספית של דודתה, אחותה הבכורה של האם. הדודה, שנישאה לבעל מפעל טקסטיל, שיכנה את השתיים בבית מיועד להריסה בברוקלין, ונתנה לאם עבודה במפעל. השכר נקבע על פי התפוקה, ככל הנראה בניגוד לחוק, וכדי לעמוד במכסות הבלתי אפשריות הביאו הפועלים את ילדיהם לסייע בידם, גם זאת בניגוד לחוק העסקת קטינים. משכרן ניכו הדוד והדודה את חובותיה של האם בעבור הסיוע הכספי שהגישו לה בעת ההגירה, ובעבור שכר הדירה. אה-קים, ששמה הוחלף לקימברלי האמריקאי, למדה בבוקר בבית-ספר ציבורי, ילדה סינית יחידה, ואחר הצהרים, ולפעמים עד שעות הערב המאוחרות, עבדה במפעל.

קימברלי מתארת בפשטות ובכנות את קשיי החיים, החל בקושי הבסיסי להבין את השפה, עבור בפערים התרבותיים שבשלהם היתה במשך זמן רב חריגה בבית-ספרה, וכלה במלכודת העוני. בחייה עברו אנשים אטומי-לב, כמו הדודה הקרה והמורה שלגלג בפומבי על קשייה, ואנשים רחבי-לב, כמו חבר לעבודה שעזר לה אחרי שסיים את משימותיו שלו, ומנהלת בית-הספר שדחפה אותה לרכוש השכלה גבוהה. לקשיים היומיומיים, דוגמת הקיפאון ששרר בדירה נטולת ההסקה, נוסף המאבק היומיומי להסתיר את מצבה מחבריה לכתה, שמצבם היה טוב לאין ערוך משלה. כמו שקורה לעתים קרובות במקרי הגירה, קימברלי נאלצה במידה רבה לקחת על עצמה את תפקיד המתווך בין אמה לסביבתה, שכן האם התקשתה עד מאוד ברכישת השפה. העצמאות שנכפתה עליה בשל כך סייעה לנחישותה בהמשך דרכה.

הספר עוסק בהרחבה בחווית ההגירה בתנאים קשים, מרווחה יחסית בהונג-קונג לעמל מפרך ולעוני בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הוא עוסק גם בחווית חברת הילדים בבית-הספר, חוויה מעצבת ולא תמיד קלה לכל אחד, ובמיוחד לילדה כמו קימברלי, שמצד אחד הוכרחה להתגבר בתהליך מואץ, ומצד שני כמהה להיות ילדה ככולם. לצד אלה ניתנת תשומת לב לתפקידם של המורים ולחוסנה של משפחה. ולא נפקד מקומו של סיפור אהבה יפה שהעמיד את קימברלי בפני ההחלטה הקשה בחייה.

ג'ין קווק כתבה בסגנון פשוט ובלתי מתלהם סיפור קשה. קימברלי היא דמות שנכנסת ללב, הדמויות שלצדה משורטטות במדויק, וחוויותיה מתוארות בחיות ובאמינות. המספרת ואמה אמנם נחלצו מן העולם אליו נקלעו בעל כורחן, ולפיכך הספר מציע תקווה, אך בו זמנית לא נשכחים אלה שעדיין לכודים במעגל של עבודה מפרכת ששכרה דל, ואין להם דבר להציע לילדיהם מלבד גורל דומה.

מרגש ומומלץ.

Girl in Translation – Jean Kwok

מטר

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: טל ארצי

מרגלי הבלקן / אלן פירסט

968357

עלילת "מרגלי הבלקן" מתרחשת בתקופה שבין אוקטובר 1940 לאפריל 1941, ימי מלחמת איטליה-יוון. מוסוליני, שהשתוקק למצֵב את איטליה כמעצמה בעיניו של היטלר, החליט לכבוש את יוון. מאמצי הפלישה שלו עלו בתוהו, הצבא היווני הדף את האיטלקים ואף כבש מידיהם חלקים מאלבניה. היטלר התערב במלחמה, דחה את פתיחת המערכה נגד ברית-המועצות בארבעה שבועות, וצבאו פלש ליוון דרך בולגריה, ששיתפה אתו פעולה, ודרך יוגוסלביה, שהתנגדה לו אך הוכרעה.

קוסטה זאניס הוא איש משטרה יווני, שבתקופה האמורה משרת ביחידה יחודית, המטפלת בבעיות עדינות שמחייבות טיפול הרחק מאור הזרקורים. כמי שמורגל בחשאיות הוא מוצא עצמו מעורב בהברחת יהודים מגרמניה לחוף מבטחים בתורכיה, וכן בסיוע לביון הבריטי ובפוליטיקה הפנימית ביוגוסלביה המסוכסכת אל מול אולטימטום גרמני, נעזר בקשריו בחלונות הגבוהים, בכוחות המשטרה במדינות סמוכות, ובפושעים בכירים וזוטרים. במקביל הוא מטפל במשפחתו, ודואג להבריח אותה למצרים רגע לפני הכיבוש הגרמני. הוא נפרד בעל-כורחו מבת זוגו, שהתגלתה כמרגלת בריטית, ומתאהב ממבט ראשון באשתו של גבר יווני רב עוצמה.

אלן פירסט מתואר בספר כמי ש"מוכר בעולם כאמן ספרי הריגול ההיסטוריים". בהתבסס על ספר זה, היחיד משמונה-עשר ספריו שתורגם לעברית, אני סבורה שתיאור זה מופרז. הפן ההיסטורי מעניין, אבל דמותו של זאניס אינה משכנעת. מניעיו אינם ברורים, אישיותו שטוחה למדי, פרשת האהבה שלו מופרכת. לפעמים נדמה שלמרות שהוא פועל בתנאים מסוכנים הוא די מתנהל בחלל ריק ובלתי מתקבל על הדעת, כאילו דבר אינו יכול לפגוע בו. אמנם למדתי מן הספר על הפוליטיקה של אותם שבועות, בעיקר ביוון וביוגוסלביה, אבל הפרטים כולם – והרבה יותר מהם – עולים ברשת בחיפוש פשוט, ואין בספר חידוש וגילוי.

לפיכך, למרות שאני נמשכת לספרי ריגול מבוססי היסטוריה, על הספר הזה אפשר, לדעתי, לוותר.

Spies of the Balkans – Alan Furst

מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

מלחינים ששינו את העולם / ג'רמי ניקולאס

9a7c6f5c-88ab-49ba-91ac-aa17ee193548

כותרת משנה: חייהם ויצירתם של 50 מלחינים קלאסיים דגולים

"מלחינים ששינו את העולם" הוא ספר מעין אנציקלופדי. ג'רמי ניקולאס בחר חמישים מן המלחינים הקלאסים המובילים, והקדיש לכל אחד מהם כארבעה עמודים, שבהם פרטים ביוגרפים אישיים לצד התפתחות מוסיקלית, הסיבה להכללת המלחין בספר, אנקדוטה ראויה לציון במסגרת נפרדת, ורשימת היצירות המפורסמות ביותר של כל מלחין. הערכים מסודרים בסדר כרונולוגי, החל בפלסטרינה (1525 – 1594) וכלה בבנג'מין ברטן (1913 – 1976).

מצד אחד אני תוהה אם יש מקום בימינו לספרים אנציקלופדים, כשהמידע ברשת הרבה יותר מקיף ומתעדכן באופן שוטף. מצד שני, למי שמבקש לעשות היכרות על קצה המזלג עם עולמה של המוסיקה הקלאסית לאורך השנים בצורה מובנית, מבלי להעמיק יתר על המידה בהיבטים המוסיקלים, אבל תוך שילוב סיפורים אישיים שמקרבים את המלחינים אל הקורא ומעוררים רצון להאזין למוסיקה שכתבו, הספר הזה בהחלט מתאים. בילדותי אחד הספרים שאהבתי במיוחד סיפר על אפיזודות מחיי המלחינים הגדולים: שומן שהפך למלחין, לאחר שהרס את הקמיצה בידו הימנית כשקשר אותה בחוט לידית הדלת כדי לשפר את ביצועיה של האצבע על הפסנתר, צ'ייקובסקי שזכה לתמיכתה של אלמנה עשירה שהתנתה את תמיכתה בכך שלא ייפגשו לעולם, באך וסיפור כתיבת וריאציות גולדברג (ככל הנראה הגרסה השגויה) ועוד. זה היה אחד מאותם ספרים שבזמן אמת מעוררים סקרנות, ולטווח ארוך נחרתים בזכרון (אם כי שמו נשכח ממני). "מלחינים ששינו את העולם" מכיל כמה מאותם סיפורים בסגנון הפונה אל הקהל המבוגר יותר.

בתחילה התקשיתי למצוא בספר ענין, אולי בגלל המקום המצומצם שהוקדש לכל מלחין, ואולי משום שאת שני הראשונים (פלסטרינה ובירד) אני בקושי מכירה, ואת השלישי (מונטוורדי) אני לא כל-כך אוהבת. בשלב זה עלה לי בראש הרעיון המוצלח (בעיני) הבא: בתחילת כל ערך קראתי תחילה את רשימת יצירותיו של המלחין, חיפשתי אחת מהן ביו-טיוב, וקראתי כל ערך לצלילי המוסיקה המתאימה לו. חווית הקריאה השתפרה מאוד.

מטבע הדברים, כשרשימת המלחינים מוגבלת מראש לחמישים, יהיו מלחינים ראויים שיישארו מחוץ לספר. לדוגמא, הייתי מצפה למצוא כאן את גבריאל פורה. הסופר מסביר בפתח דבר לספר את שיקוליו ואת ושיקולי האנשים שיעצו לו בהרכבת הרשימה, ומודע מראש לכך שהרשימה לא תהיה מקובלת על כל הקוראים.

הספר מאזן יפה בין האישי למוסיקלי, כתוב שוטף, ואינו מעיק על הקורא הלא מקצועי בהרחבה יתרה של רזי המוסיקה. פה ושם הוא נוטה להפרזות מוזרות ולהכללות לא מדויקות, אבל אלה הן מיעוט בתוך הטקסט. הספר מוגש לקורא באריזה מכובדת – כריכה קשה, דפים עבים, עיטורי תוים בשוליים, תמונות המלחינים, ועריכה נאה.

לתשומת לב הקונים הפוטנציאלים: הספר ראה אור לראשונה ב-2009 בשם "המלחינים הגדולים" בסדרת ״מלחינים, חייהם ויצירתם״ של הוצאת מטר, זו שהוציאה כעת את הספר תחת סדרת "משני עולם".

בשורה התחתונה: מתנה נאה

זה הקטע המשעשע ששמעתי בפרק אודות רוסיני

The Great Composers – Jeremy Nicholas

מטר

2015

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש