מחשבות והמצאות / ג'ף בזוס

ב-1994 ג'ף בזוס, אז בן שלושים, זיהה שהשימוש ההולך ומתרחב באינטרנט פותח הזדמנויות עסקיות מרחיקות לכת. הוא נטש קריירה נאה בחברת ניהול השקעות, וייסד את אמזון, עסק מקוון למכירת ספרים. אמזון הפכה אימפריה, בזוס הרחיב את תחומי התעניינותו, והיום הוא מחזיק בין השאר גם את חברת החלל בלו אוריג'ין ואת העתון וושינגטון פוסט. לאחר שהפך לאיש השני בעושרו בעולם, הוא תורם באמצעות קרנות שהקים למטרות כמו חינוך וסביבה. הספר "מחשבות והמצאות" מורכב משני חלקים: הראשון מורכב ממכתביו השנתיים של בזוס לבעלי המניות של אמזון, והשני מכמה מנאומיו ומכמה ראיונות שהעניק.

הסופר והעיתונאי וולטר אייזקסון, שכתב מספר ביוגרפיות מצליחות, סבור כי בזוס הוא אישיות מהליגה של ליאונרדו דה וינצ'י, בנג'מין פרנקלין, אלברט איינשטיין, עדה לאבלייס וסטיב ג'ובס, בזכות הסקרנות הנלהבת, היצירתיות, הדמיון והחדשנות. במבוא לספר הוא מספר על חייו של בזוס, מאז היה ילד לאם בת-עשרה שבן-זוגה נטש אותה, ולאב שאימץ אותו באהבה בהיותו בן ארבע, דרך חופשות הקיץ המרתקות והמאתגרות עם סבו, שבמידה רבה עיצב אותו, ועד ליוזמותיו העיסקיות הנמשכות עד היום. אייזקסון מסכם את עיקרי תפיסת עולמו של בזוס, ולמען האמת אפשר לבחור אם לקרוא את הדברים שבזוס עצמו כתב או את המבוא. הם חופפים לגמרי, ובכתביו של בזוס יש מטבע הדברים חזרות רבות, בעיקר בזכות העקביות שלו. הערך המוסף שבקריאת הכתבים אחרי המבוא הוא ההתרשמות הבלתי אמצעית מן ההתלהבות של בזוס ומן הרעננות שהשתמרה אצלו גם אחרי עשורים של פעילות.

אלה הם עקרונות התרבות הארגונית על פי בזוס: התמקדות אובססיבית בלקוחות במקום במתחרים, דחף המצאה חלוצי, נכונות להכשל, חשיבה לטווח הארוך, גאווה מקצועית במצוינות תפעולית. את התרבות הארגונית גיבש כבר במכתב הראשון, ובשנים הבאות נהג לצרף את המכתב הזה כנספח למכתבים השנתיים, מעיד שהוא עדיין מחזיק בה ללא פשרות ושהיא מניבה תוצאות. "אנחנו מאמינים בלב שלם שיש קשר הדוק בין האינטרסים ארוכי הטווח של בעלי המניות לבין אלה של הלקוחות שלנו", כתב לבעלי המניות, וגם "אני נלהב בנוגע לעסק הזה לא פחות מאי-פעם. יש לפנינו יותר חדשנות משיש מאחורינו". את מכתביו בשנים האחרונות חתם במלים "זה עדיין היום הראשון", כשכוונתו לדחף הבלתי פוסק להתחדש ולהמציא. "היום השני", לדבריו, הוא המקום בו אינו רוצה למצוא את החברה. זה המקום שבו חברה יכולה להתקיים במשך שנים כשהיא קופאת על השמרים ונישאת מכוח האינרציה על הישגי "היום הראשון", אבל סופה לגווע. לאחת הקרנות שהקים נתן את השם Bezon Day 1 Fund.

ואלה הם הטיפים של בזוס לניהול חיים מספקים ומלאי משמעות: עשו שימוש במתנות שהחיים נתנו לכם; בחרו במה שמלהיב אתכם; העדיפו מקוריות על פני שגרתיות; חיי שירות והרפתקאות על פני חיי שגרה; הכירו בטעויות; הפגינו נחישות וטוב לב; קבלו החלטות בשיטת "מזעור חרטות", כלומר חישבו כיצד תרגישו לגבי החלטה מסוימת כשתהיו בני שמונים ונסו להמנע מלגרום לעצמכם חרטה עתידית.

תפיסת עתיד כדור הארץ של בזוס מעניינת: בשונה מן הגישה המקובלת, הסבורה שהאנושות תצטרך למצוא תחליף לכדור הארץ שלא יוכל לכלכל אותה, בזוס מעדיף לשמור עליו כמרכז האנושות. מושבות החלל תיבננה בטווח נסיעה קצרה – הירח הוא אופציה סבירה – ותעשיות כבדות ומזהמות תפעלנה בהן. כדור הארץ עצמו ייוותר מוגן במרכז, מקום יפה לחיות בו.

כאמור למעלה, יש הרבה חזרות בספר, ולכן פה ושם קראתי בדילוגים. למרות זאת (ולמרות התרגום חסר המעוף של שמו המקורי של הספר – Invent & Wander), אני ממליצה על קריאתו, בזכות ההתלהבות המדבקת וההזדמנות להתוודע אל האיש שמאחורי היוזמות הגדולות.

Invent & Wander – Jeff Bezos

מטר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

רעש / דניאל כהנמן, אוליביה סיבוני, קאס סאנסטיין

כותרת משנה: הפגם בכושר השיפוט האנושי וכיצד ניתן להתגבר עליו

בשנת 1973 פרסם השופט האמריקאי מרווין פרנקל ספר בשם "המשפט הפלילי: חוק ללא סדר". בספר הצביע השופט על אי השוויון בפסיקה הפלילית, הנובע ברובו ממה שכהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה, ועמיתיו סיבוני וסאנסטיין מכנים "רעש". בשונה מ"הטייה" דוגמת תפיסת עולם ליברלית או שמרנית, רעש הוא מצבור של הפרעות רקע מזדמנות, המשפיעות באופן מהותי על החלטותיהם של שופטים: מידת הרעב או השובע של השופט, הנצחון או ההפסד של קבוצת הבייסבול שהוא אוהד, טיבן של ההחלטות שהתקבלו על ידיו במשפטים אחרים באותו יום, ועוד. התוצאה היא פערים בלתי נסבלים בעונשים שמוטלים על נאשמים בעבירות זהות, ואי-שוויון מובהק בפני החוק. לדעתו של פרנקל, לא ניתן לקבל מצב שבו גורלו של אדם מוכרע על פי "הגרלה", כלומר לא רק בפני מי הזדמן לו להשפט, אלא גם מתי ובאילו נסיבות. "שלטון החוק דורש גוף של כללים בלתי אישיים, החלים על כל מקרה ומקרה ומחייבים שופטים וכל אחד אחר", קבע פרנקל, וקרא לקבוע סולמות קשיחים של גזרי דין, ולצמצם את שיקול הדעת של השופטים כדי למנוע את ההשפעה הדרמטית של הרעש. בעקבות מאבקו נחקקו תקנות, שהשפעתן על צמצום אי השוויון היתה ניכרת.

פרשנות קיצונית לעמדתו של פרנקל עלולה להפוך את הנאשמים ל"מקרים", ולעקר יחס אישי, אך לא זו הכוונה. ההחלטות של השופטים צריכות להיות ערכיות, אך הן צריכות להשען על כללים שהם ניטרליים מעֶרכיות. הגיוון רצוי, השונוּת פחות.

"בכל מקום שיש בו שיפוטים אנושיים, צפוי להמצא רעש". הדברים נכונים לא רק בתחום קובע גורלות כמו המשפט, אלא בכל תחום בו נדרשת קבוצת אנשים להחליט החלטות בנושאים החוזרים על עצמם, וגם במקרים של החלטות שהן לכאורה חד-פעמיות המתקבלות על ידי אנשים יחידים. כותבי הספר מרבים בדוגמאות, ועומדים על מגוון הגורמים היוצרים רעש, שרוב הזמן איננו מודעים לו אך השפעתו משמעותית, גוררת שגיאות וגורמת נזקים. מנהלי ארגונים, שהתבקשו להעריך את רמת הרעש בארגונם (לדוגמא, מנהלי חברת ביטוח שאנשיהם קובעים פרמיות ופיצויים), טעו בסדר גודל של עשרות אחוזים כשניחשו מהם הפערים בין החלטותיהם של העובדים. מודעות לבעיה היא, כמובן, צעד ראשון לפתרונה.

הפתרון, אם לצמצם ספר מקיף ומפורט למשפט אחד, הוא היגיינת החלטות. יש לזכור כי מטרתו של השיפוט היא דיוק, לא ביטוי אישי; צריך לחשוב בצורה סטטיסטית ולהביט על המקרה מבחוץ; להבְנות שיפוטים על ידי חלוקה למשימות בלתי תלויות; להמנע מאינטואיציות בשלב מוקדם מדי; לאסוף שיפוטים בלתי תלויים וליצור אגרגציה שלהם. לספר מצורפים נספחים לישום בפועל.

הצורך לצמצם את הרעש נשמע הגיוני והכרחי, אך יש לו גם התנגדויות. עלויות הישום עלולות להיות גבוהות; צמצום הרעש עלול לגרום דווקא לשגיאות ולהטיות; יש בתהליך פגיעה בכבודו של אדם המבקש להשמע; בחירה בכללים מובנים על פני שיפוט אנושי מונעת התקדמות וחונקת יצירתיות, ועוד.

כקוראת יחידה, שאינה ארגון, מצאתי ענין מיוחד בידיעה ששונות בהחלטות אינה קיימת רק בתוך קבוצה, אלא גם אצל אדם יחיד, שכן אדם הוא לא תמיד אותו אדם, והוא פחות דומה לעצמו מכפי שנדמה לו. לכן יש ערך לדעה שניה, גם אם היא ניתנת על ידי אותו אדם לעצמו אחרי פרק זמן מסוים. או כמו שנהוג לומר, ובצדק: "תישנו על זה ותחשבו על זה שוב בבוקר".

מגרעתו העיקרית של הספר בעיני קורא כמוני היא הפרטנות המרובה ועודף החומר ה"טכני". עם זאת, המחברים עצמם "מתירים" למעוניינים בפרקטיקה, ופחות בתיאוריה, לדלג על שניים מן הפרקים, כך שהעומס אינו בהכרח מכשול, ו"רעש" הוא ספר מעניין ורב-תועלת.

ראיון עם דניאל כהנמן

Noise: A Flaw in Human Judgment – Daniel Kahneman, Olivier Sibony and Cass Sunstein

מטר וכנרת זמורה דביר

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

מה שעובד / פרופ' תלמה ליבל

 

כותרת משנה: הדברים הקטנים שמשפרים את ביצועינו ומסייעים לנו ליצור סביבת עבודה טובה ומאושרת יותר

הפסיכולוגית תלמה ליבל מפנה זרקור אל גורמים, שלרוב איננו מודעים לקיומם או לא מייחסים להם חשיבות, העשויים לתרום לרווחה בסביבת העבודה ולביצועים טובים. עם גורמים אלה נמנים תאורה, צבע, טמפרטורה, מוזיקה, סדר ובלגן, לחיצת יד, היצמדות לטלפון חכם, הבעת רגשות במשא ומתן, וכיוצא באלה. הספר מחולק לשלושה שערים: מה שעובד במשרד: הגורמים המשפיעים על סביבת העבודה; מה שעובד עבור הצוות שלכם: גורמים מפתיעים המשנים את האופן שבו אנו עובדים יחד; מה שעובד בשבילכם: כוחם של ההרגלים האישיים. פרקי המשנה בשערים אלה, שכל אחד מהם סובב סביב אחד הגורמים הנדונים, מכילים תיאורים רבים של מחקרים ולצדם טיפים לאימוץ מסקנות המחקרים.

במבוא נכתב כי זה אינו עוד ספר עזרה עצמית, ובאחרית דבר נכתב כי מדובר בנסיון לשתף את הקהל הרחב בממצאים מדעיים מבוססי ראיות. למען האמת, הספר די נופל בתפר שבין מדע לעזרה עצמית, ולוקה במאמץ יתר. אם הכוונה להציג תפריט עשיר של דברים שעובדים כדי שכל קורא יבחר את מה שעובד בשבילו, השפע הרב מדי של המחקרים מטביע את תפריט העצות. אם הכוונה להציג מחקרים משכנעים, חסרים פרטים חשובים, בעיקר אודות מתודות המחקר ואודות מחקרים סותרים, אם ישנם כאלה, ובהעדר המידע הזה קשה להשתכנע שהנחרצות של המסקנות מדויקת.

רבות ממסקנות המחקרים ברורות מאליהן, אינטואיטיביות, ולכן ההרחבה התיאורית של מחקר ועוד מחקר ועוד אחד מיותרת ומייגעת. אני מבינה את הצורך של החוקרים להפוך תחושות בטן לעובדות מוכחות, אבל במרבית המקרים המאמץ לשכנע בתקפות המחקרים תוקע את הספר, והקורא הרי בסופו של דבר יבחר לקרוא אותו כדי לממש את ההבטחה שבכותרת המשנה, כלומר לקבל עצות. המינון הבלתי מאוזן של הדידקטיות והטיפים מרחיק, לדעתי, את הספר מן הקורא הפוטנציאלי שעשוי להרוויח ממנו.

בעייתיות נוספת נובעת מן ההכללה. קביעה מסוג "רמת התפקוד מגיעה לשיאה בטווח שבין 20 ל-22 מעלות", לגמרי לא רלוונטית למי שמרגיש נוח לתפקד בחדר מקורר היטב או להפך. היא אולי משמעותית כשבאים לכוון את המזגן בעבודה בחלל פתוח, כך שהטמפרטורה תתאים – אולי – למרבית העובדים, אבל היא מאבדת משמעות כשמתיחסים לעובד יחיד. הדבר נכון לגבי מרבית הקביעות שבספר. בפרק העוסק בהאזנה למוזיקה הכותבת מציינת כי "גורם נוסף שיש לשקול הוא מאפייני האישיות של כל אחד מאתנו". זה נכון לגבי הבחירה במוזיקה ונכון לגבי כל אחד מן הגורמים האחרים הנדונים כאן. לכן בנחרצות של המסקנות יש טעם לפגם.

חלל פתוח כסביבת עבודה, אם כבר הזכרתי אותו, הוא רעה חולה, לא רק לעובדים אלא גם למעסיקים, והפרק העוסק בו הוא אחד מאלה שבהם הסכמתי לגמרי עם מסקנותיה של הכותבת (אם כי העצות עשויות רק להקל, לא לפתור את הקשיים).

ועם כל ההסתיגויות מצאתי ענין בחלק מן המקרים, הסכמתי עם חלק מן המסקנות או עם וריאציה שלהן, למדתי כמה וכמה דברים שלא ידעתי (קיומה של נומופוביה No Mobile Phone Phobia, פוביה חדשה יחסית, כדוגמא), והוארו עבורי כמה זויות ראיה מעניינות על דברים שהתקיימו קודם כתחושה (היתרון המשמעותי של מגוון אנושי בצוות הוא אחד מהם). כדאי לפתח מודעות לגורמים הסביבתיים המשפיעים על היומיום של כולנו, ולהתאים כל אחד לעצמו את מה שעובד עבורו.

Whatever Works – Thalma Lobel

מטר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

אדון הלילה / לאה שדה

כשאני מנסה למצוא את הניסוח שיביע את התרשמותי מן הסיפורים שב"אדון הלילה" עולה במוחי המילה "קפסולה". בדומה לכמוסה תרופתית או לדרגון של ספייסאקס, שהן קפסולות ארוזות בהידוק המכילות את כל הנחוץ להן ביעילות נקיה ומדויקת, כך גם הסיפורים בספר. כל אחד מהם בנוי בַּמינון המאוזן היטב הדרוש לבריאת העולם שהוא יוצר. השימוש במונחים "יעילות" ו"דיוק" עלול להעלות על הדעת משהו קר ומחושב, אבל בהקשר של הספר הזה הם חיים בשלום יחד עם היכולת להציג דמויות הנכנסות אל הלב ועלילות שקל מאוד למצוא אִתן נקודות חיבור. אם כל זה נשמע קצת מעורפל, אוסיף דברים שכתבה דפנה שחורי, עורכת הספר, על הסיפורים שבו: "סיפור קצר כדי ש'יצדיק את קיומו', חשוב שישמור לכל אורכו על הידוק רעיוני ולשוני. לא 'ירדם בשמירה' ולא ירשה לעצמו, גם לא לרגע אחד, 'לנמנם על שטחים מתים'. סיפור קצר טוב מחזיק את הקוראים דרוכים, גם אם לכאורה אין סיבה. בסיפור קצר טוב משהו מסתורי שטמון בו משאיר אותנו פקוחי עיניים. תמיד מוכנים לקראת הבלתי צפוי שממתין מעבר לעיקול כמו נסיעה בחושך". סיפורי "אדון הלילה" הם כאלה.

חמישה-עשר הסיפורים מסופרים בגוף ראשון, רובם על ידי נשים. בניגוד לכנות החשופה של המספרות, המודעות העצמית שלהן לקויה. אולי המשותף למרבית הסיפורים הוא קיומה של נקודה עיוורת כלשהי. בסיפור הראשון, לדוגמא, שכותרתו "מקסי", המספרת היא אשה גבוהה, מכוערת, לפחות בעיני עצמה, הסובלת מחרדה חברתית קשה. כדי להמחיש את תחושתה שמאז ומעולם היא מעוררת דחיה, היא מספרת כבדרך-אגב: "אמא שלי היתה אומרת לי, "דקלה, כשאלוהים חילק גובה לא היית צריכה להדחף. מספיק חטפת". היא היתה מסרקת אותי עם שביל בצד שמאל, ככה שהשיער הארוך יוכל לכסות חלק מהפנים שלי. שלא יראו הכל בבת אחת". אין לה שמץ של מושג שההתיחסות הזו של אמה היא שמן הסתם גרמה לה להגיש דוחה ודחויה מלכתחילה.

הורות מרעילה נוכחת גם בכמה מן הסיפורים האחרים. אולי הבולט שבהם הוא "חלב חמוץ", מונולוג של אשה מזדקנת, שבתה המנותקת חידשה אתה קשר אחרי מותו של האב. האשה מלאה טרוניות כרימון, אפילו כשהיא מתארת את העוול שגרמה לבתה, ושבשלו ובשל האגוצנטריות שלה עצמה נגרם הנתק מלכתחילה.

מרבית גיבורי הסיפורים שרוטים באופן כלשהו, מתקשים להשתלב ושוגים בהבנת הסובבים אותם. תלמידת נהיגה שבטוחה שבינה ובין המורה מתקיים קשר אהבה, גבר שמבלבל בין יחס מקצועי של מעסה ליחס אישי, ואחר שלוקה כהגדרת בת-זוגו בחוסר חוש בִּרְבּוּר. "זה חוש מיוחד שאתו אתה מברבר לאחרים במוח ונותן להם לברבר בשלך. זה חוש שמוליד לך קשרים חברתיים".

גם לזיקנה ולפרישה לגמלאות יש נוכחות משמעותית בסיפורים. אשה מחפשת אצל קוראת בקפה את עתידה כשפרשה אחרי שלושים שנות עבודה; נשים זקנות סובלות מבלבול ומחוסר אונים כשהן נאלצות להתאשפז בבית חולים; אשה מזדקנת, שאינה מרוצה מן הקשר עם בנה ומן האופן שבו התגלגלו חייו, מוצאת בשליח הפיצה "בן חילופי".

ופה ושם, בין השרוטים והשוגים, מבליחות דמויות שמתנערות מן השגרה הרעה שבה שקעו ומעזות ליצור שינוי, גם אם בקנה מידה קטן. כזו היא גיבורת "טריקת דלת", הנשואה לגבר תלותי, שנוהג לעזוב מדי פעם, מן הסתם כדי לשאוב תשומת לב. לראשונה בחייה היא אינה משחקת את תפקיד המתחננת והמפצירה והמבטיחה להשתנות כשהוא שוב קם ועוזב, ודי מתחשק להריע לה.

סיפור טוב מצליח ליצור קשר בין הקורא לדמויות, גם אם חוויותיהם שונות, וגם אם בין המציאות של הקורא למציאות של הדמות אין נקודות השקה. לאה שדה, בספר ראשון החף לחלוטין מבוסריות של ביכורים, יוצרת את החיבור הזה בכל סיפור וסיפור. דמויותיה ארציות, ממשיות ואמינות, ולמרות שמדובר בסיפורים קצרים הן מצליחות להכות שורשים ולהמשיך לחיות גם בסיום הקריאה.

ספר מרשים בהחלט ומומלץ.

מטר

2022

בשורות טובות / שירז אפיק

"בשורות טובות" הוא בשכבת העור החיצונית שלו מעין סיפור מתח. כעשרים שנה לפני ההווה של העלילה, גונן, אחיה של אראלה המספרת, יצא מן הבית ולא שב. מאחור נותרו אמו, אחיו התאום עידו, אחותו הצעירה אראלה, ואשתו שלי. שום סימן חיים לא ניתן ממנו, אולי כבר מת, אך גם גופה לא נמצאה. כעת, כשאראלה בודקת את החשבונות המשפחתיים, היא מגלה שקרן החסכון של גונן נפדתה, ומנסה לפתור את תעלומת הכסף שנעלם בתקווה לפתור סוף סוף את תעלומת האח האבוד.

זוהי המעטפת החיצונית, אך שירז אפיק, כידוע לקוראיה, נכנסת תמיד מתחת לעור. שם נמצא משפחה שבה אב נעדר, אם שמעדיפה בבירור אחד מילדיה על פני האחרים, יחסים טעונים בין אחים, התמודדות עם תקווה ועם אבל, ויותר מכל עיוורון שאנשים מפתחים כשמדובר באהוביהם. ושם נמצא גם יחסי חברות וקנאה, אהבה וחשדנות, וגם עולם מבעבע של חיי לילה, דרי רחוב, הלומי קרב, עבריינים וצדיקים, שכולם שזורים ברקמה סיפורית אחת.

אחד הדברים שאני מעריכה במיוחד בכתיבה של הסופרת הוא ההימנעות שלה משיפוטיות ומניתוח הארועים עבור הקורא. אראלה, כמו תמר ב"מתחת לעור", היא אינטליגנטית, חיובית, מודעת לעצמה ולסביבתה, וטועה. חייהן יוליכו אותן בסופו של דבר לחשבון נפש, לתובנות, אולי לשינוי, אבל הסופרת נמנעת מלהצביע מפורשות על טעויותיהן בטרם יכירו בכך בעצמן. הקורא, לעומת זאת, באמצעות התמונות שהיא בוחרת להציג, מבחין במשגים של הדמויות, והקריאה מתנהלת לפיכך בשני מישורים – זה שהדמויות כושלות בו, וזה שמשקיף מבחוץ דרך הפרטים הסיפוריים וללא העיוורון שבקירבה. " איך אפשר להתבלבל בין שני אלה?" תוהה אראלה כשהיא מתייחסת לשני אחיה. "גוני היה מופז […] הכל בו ריצד […]. עידו, שחונן באותם תווי פנים, היה חום וחיוור, כמו גונן אחרי יותר מדי כביסות". זו אותה אראלה שעובדת ככותבת סיפורי חיים, זו שאמרה בראיון עבודה, "אנשים מרתקים אותי. מעניין אותי להגיע לליבה שלהם, למה שמסתתר מתחת למסכות". אולי אנחנו לא רואים את מה שאנחנו מעדיפים לא לראות. אולי קל לנו יותר לראות את ליבתם של זרים. מכל מקום, הריצוד הזה, שנבע מן הכריזמה של גונן, שנבעה בתורה מאופיו הבלתי שגרתי, הטוב ורע לסירוגין, החופשי, הסתיר מעיני משפחתו הן את אישיותו הבעייתית, והן את הנזקים שגרם לקרוביו. ברקע הסיפור מרחף כל הזמן המשפט שאמרה אמם אחרי היעלמותו, "הוא היה האהוב עלי משלושתכם", משפט שאולי לא גרם לעידו ולאראלה להתכווץ חיצונית, אבל לבטח חלחל אל עצמיותם. הקורא, שמקבל הצצה אל סצנת ילדות, ושהמשפט הזה אינו יכול שלא לצרום את אוזניו, מצליח לראות מתחת לאור המסנוור של גונן.

שירז אפיק כותבת בחמלה, מניחה מקום להבנה ולקבלה. כתיבתה מדויקת מאוד, הן בתיאור הדמויות האמינות והן במינון המלל והרגש. נסחפתי עם הסיפור, ואני מאמינה שכמו שני ספריה המאוחרים יותר, "אבקועים" ו"מתחת לעור", גם "בשורות טובות" יישאר איתי לאורך זמן.

מטר

2017

עובדתיות / הנס רוסלינג, אולה רוסלינג, אנה רוסלינג רונלונד

כותרת משנה: תנו לעובדות לדבר! עשר סיבות מדוע אנחנו טועים לגבי העולם ומדוע המצב טוב יותר ממה שאנחנו חושבים

הנס רוסלינג, מומחה ברפואה ציבורית ובסטטיסטיקה, חבר אל בנו אולה ואל כלתו אנה כדי להציג תמונה של העולם המבוססת על עובדות ועל נתונים. רוסלינג, שנפטר כשנה לפני שהספר ראה אור, הרבה להרצות בנושא זה, וקרן גאפמיינדר, שהקים יחד עם אולה ואנה, מספקת כלים אינטראקטיביים שנועדו לרכז יחדיו נתונים משפע מקורות ולסייע בהבנת תהליכים ומגמות.

העולם מפציץ אותנו בשפע מידע, ופילטרים פנימיים מאפשרים לנו לסנן אותו כדי להמנע מהצפת חושים ולשרוד את היומיום. יחד עם זאת, כך טוענים הכותבים, מידע שמדבר אל האינסטינקטים הדרמטיים עובר את הפילטרים. לפעמים האינסטינקטים הללו הם רבי תועלת, אבל רוב הזמן הם גורמים לעיוות באופן בו אנו תופסים את העולם, וכתוצאה מכך מקבעים דעות קדומות, בולמים שינוי, ומונעים קבלת החלטות מושכלת. כפי שלמדנו לרסן את התאווה, ששורשיה אבולוציונים, לסוכר ולשומן, כך עלינו ללמוד לשלוט בצריכת הדרמה.

כדי להדגים עד כמה תפיסתנו את העולם שגויה, מוצגות בפתחו מספר שאלות, כמו כמה בנות זוכות להשכלה יסודית, כמה ילדים זוכים להתחסן, וכיוצא באלה. רובם הגדול של הנשאלים, ללא קשר לידע ולמומחיות, נכשל כליל בכל השאלות למעט זו שעוסקת בהתחממות הגלובלית, נושא שנהנה מיחסי ציבור מעולים. למעשה, כפי שרוסלינג מזכיר שוב ושוב, לו הציג את השאלות לשימפנזים, היה מקבל תשובות בהתפלגות צפויה של 33% (יש שלוש תשובות אפשריות לכל שאלה). בני אדם משיגים תוצאות שהן הרבה מתחת לזה, וכל זה בגלל אותם אינסטינקטים, הגורמים לנשאלים לבחור שוב ושוב בתשובה המייצגת את האפשרות הגרועה מכולן. הדרך להתגבר על ההטיה הזו היא עובדתיות, להתבונן בעובדות ולדבוק בהן.

הנה עשרת המזיקים שיש לתת עליהם את הדעת. אינסטינקט הפער גורם לראית עולם מקוטבת בשל הפיתוי לחלק דברים לשתי קבוצות מוגדרות, ולעתים קרובות מנוגדות זו לזו, שביניהן פער מדומה. כך אנחנו מחלקים את העולם ל"אנחנו" ו"הם", עניים ועשירים, צפון ודרום, בשעה שהנתונים מורים על רצף, לא על קיטוב. אינסטינקט השליליות הוא הנטיה לשים לב לרע יותר מאשר לטוב, שתוצאותיה הן התפיסה ש"המצב נעשה גרוע יותר" ואובדן תקווה. אינסטינקט הקו הישר מניח שמגמות תימשכנה כפי שהן בהתעלם ממשתנים עתידיים רבים. שמו של אינסטינקט הפחד מעיד עליו, והתקשורת הזמינה מעצימה אותו. "הדימוי של עולם מסוכן מעולם לא שודר באופן אפקטיבי יותר מאשר עכשו, בשעה שהעולם הרבה פחות אלים והרבה יותר בטוח", אומר רוסלינג (שאגב, אינו מאשים את התקשורת בדבר – גם עיתונאים לוקים באותן הטיות כמו בני אדם אחרים, ותפקידם להתחרות על תשומת הלב של לקוחותיהם הצמאים לדרמה). אינסטינקט הגודל גורם להוצאת דברים מפרופורציה. אינסטינקט ההכללה מארגן את העולם בקטגוריות, למרות שבמקרים רבים מתקיימת בתוכם שונות ומתקיימת ביניהן הקבלה. אינסטינקט הגורל הוא הרעיון שתכונות מולדות קובעות את גורלם של בני האדם, מדינות, דתות ותרבויות, ושאין אפשרות לשינוי. אינסטינקט הפרספקטיבה היחידה הוא התפיסה שלכל בעיה יש סיבה אחת שצריך להתנגד לה ופתרון אחד שצריך לתמוך בו. התוצאה היא לעתים בחירה בפתרון הבלתי מתאים. אינסטינקט ההאשמה נובע מן הרצון להאמין שדברים קורים מפני שמישהו רוצה שהם יקרו, שאם לא כן העולם היה נראה לא צפוי, מבלבל ומפחיד. והאחרון, שבעיני רוסלינג הוא החמור מכולם, הוא אינסטינקט החירום המכניס ללחץ, מגביר אינסטינקטים אחרים ומקשה את השליטה עליהם, חוסם מחשיבה אנליטית ומעודד פעולות דרסטיות בלי מחשבה.

רוסלינג מאמין, על סמך הנתונים וניתוחם, שהעולם נמצא במקום טוב בהרבה מכפי שהיה במהלך ההיסטוריה, ושמגמת השיפור נמשכת. למרות ההפתעה החוזרת ונשנית שלו מתוצאות השאלונים, דוגמת זה שהוצג בתחילת הספר, הוא מבין כי גם כשמנסים לנקוט בגישת העובדתיות עדיין גורמים רגשיים מונעים את היכולת להודות כי הדברים הרבה יותר טובים מכפי שאנו מאמינים. זכרון מעוות של העבר, דיווחים סלקטיביים של התקשורת והפעילים, התחושה שכל עוד הדברים רעים זה יהיה חסר רגישות להגיד שהם משתפרים – כל אלה הם מכשולים בפני אימוץ העובדות. אבל לומר שדברים משתפרים אין פירושו להתעלם מהבעיות שנותרו. "אני לא אופטימיסט. זה נשמע כאילו אני נאיבי. אני "אפשרותיסט" רציני מאוד. זאת מילה שהמצאתי. פירושה, מישהו שגם לא מקווה בלי סיבה, וגם לא מפחד בלי סיבה, מישהו שכל הזמן מתנגד לתפיסת עולם דרמטית מדי. כ"אפשרותיסט" אני רואה את כל ההתקדמות הזאת ומרגיש שכנוע עמוק ותקווה שיש אפשרות להתקדמות. זה לא אומר שאני אופטימי. זה אומר שיש לי מושג ברור והגיוני על מצב העניינים. זה אומר תפיסת עולם קונסטרוקטיבית ומועילה".

חמש הסכנות הגלובליות המדאיגות את רוסלינג הן מגפה כלל עולמית, התמוטטות פיננסית, מלחמת עולם, שינוי אקלים ועוני קיצוני. מועמדת שישית: סכנה לא ידועה שעלולה לצוץ. למרות שהעובדות מצביעות על שיפור מתמיד, ברור שהעולם הוא עדיין מקום קשה לרבים מתושביו, ורוסלינג אינו מתעלם מכך. הוא רק קורא לראות את המציאות נכוחה, ולקבל החלטות מבוססות נתונים. "אני לא אומר לכם לא לדאוג. אני אומר לכם לדאוג לדברים הנכונים […] תשלטו באינסטינקט החירום שלכם. תשלטו בכל האינסטינקטים הדרסטיים. תהיו לחוצים פחות בגלל הבעיות המדומינות של עולם דרמטי מוגזם, וערים יותר לבעיות ממשיות ולדרך לפתור אותן".

רוסלינג הוא כותב מוכשר, שולט בחומר, ומגבה אותו בדוגמאות מחייו שלו, הפרטיים והמקצועיים, שמקרבות את הכותב אל הקוראים. הוא אינו מסתפק בתיאור האינסטינקטים המכשילים, אלא מציע כלים להתגברות עליהם. מכיוון שהנושא בוער בו – הוא הקדיש את שנותיו האחרונות להעלאתו על הכתב – יש בספר משהו מיסיונרי והרבה חזרות, אבל יש בו גם שפע הגיון ומידע, והקריאה להסתמך על עובדות ועל נתונים, ולא על אינסטינקטים ועל תחושות בטן, מן הראוי שתקבל במה שוב ושוב.

קראתי את הספר בעותק דיגיטלי, ומשום כך החמצתי את יופיים של התרשימים הנכללים בו. האתר של גאפמיינדר (בתרגום חופשי, מוּדעוּת לפער) מספק תחליף רב תועלת בדמות מידע רב ומגוון המוצג בכלים אינטראקטיבים.

מומלץ מאוד.

Factfulness – Hans Roslong, Ola Rosling, Anna Rosling Rönnlund

מטר

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

הדרך אל נחלת בכור / אלי לבן

כותרת משנה: מהמעברה אל הנחלה הגלילית, סיפור הצלחה ישראלי

אלי לבן, בן בכור להוריו, הגיע מלוב לארץ כתינוק ב-1951 היישר אל המעברה ברמת ישי. תנאי החיים היו קשים, ילדים נוספים נולדו בזה אחר זה, חלקם לא שרדו, הפרנסה היתה דלה, והרעב היה דייר קבע. היום אלי לבן הוא איש עסקים מצליח, מן היזמים המובילים במקום בו עמדה מעברת ילדותו, ומעיד על עצמו כי "יש לי הכל". בספרו הוא מתאר את חייו מנקודת המוצא הדלה והקשיים שבדרך עד להווה שבו הוא בונה לעצמו ולמשפחתו נחלה בבית שערים.

למרות מכשולים רבים שניצבו בדרכו, אלי הוא לא אדם כועס. הוא בוחן את חייו בעיניים פקוחות, ובוחר לראות גם את הצדדים החיוביים במקומות שאחרים אולי היו מפתחים אך ורק זעם ותסכול. יכול להיות שהתכונה הזו היא שסייעה בידו לדחוף את עצמו להישגים. לא להתמרמר על המכשולים, אלא לזהות את התמריצים. כך, לדוגמא, הוא כותב על אביו, האיש שהיה משתכר בשבתות ומטיל את חיתתו על בני הבית, האיש שמנע ממנו להמשיך ללמוד ושלח אותו להיות נגר: "יכולתי לתאר אותו כאדם קשה יום ובזה לסגור את הסיפור, אבל זה לא כך. אבא שלי היה אדם מורכב והוא זה שבאופן עמוק סלל לי את הדרך. בין המקל לגזר הוא כיוון אותי ואילץ אותי להתבגר במהירות רבה. בו זמנית פחדתי ממנו ואהבתי אותו, כעסתי עליו והערכתי אותו". כך הוא מתבטא גם כשהוא נדרש לרגשי הקיפוח: "השד העדתי הלך איתי לאורך כל הדרך. הרגשתי מקופח, הייתי בטוח שהמדינה עשתה לנו עוול, שבראשה יושבים אשכנזים שהקימו וניווטו אותה על פי ראות עיניהם […] בדרך הם שכחו את יוצאי צפון אפריקה ומדינות ערב, זרקו אותנו למעברות ולעיירות פיתוח, שיגרו ושכחו […] לא ביקשתי לעצמי מתנות בחינם, רק הזדמנות להתחיל את החיים מנקודת מוצא שווה לזו של נער בקיבוץ או בתל אביב, למשל. אבל ידעתי שבסך הכול הם עשו עבודה טובה: בזכותם יש לנו ארץ מתפקדת, משגשגת, פורחת ומתפתחת, מדינה שעושה נפלאות כל הזמן, בכל תחום, בזכות המנהיגים והאנשים ההם שלחמו במחתרות וחיו בשביל ולמען הקמת מדינה ליהודים".

הדרך אל הנחלה, שהחלה במעברה, ידעה קשיים וטרגדיות. תינוקת שנפטרה, בן שסובל משיתוק מוחין, חברים שנהרגו במלחמות, אצבעות שנקטעו בנגריה, שותפים שלא עמדו בציפיות. אבל אלי היה להוט להוכיח את עצמו. בדרך הזדמנו לו אנשים שהאמינו בו, היתה – ועדיין – נטועה בו אמונה בעצמו, הוא נטל סיכונים והצליח. אי אפשר לקבוע קטגורית כי כל אחד יכול לעשות את אותו המסלול ולהגיע לאותם ההישגים, אבל סיפור חייו בהחלט מעורר תקווה והשראה.

נדמה כי הדחף החזק ביותר שהניע את אלי היה הצורך להתרחק ככל שניתן מזכרון הרעב שאינו מניח לו: "התחזקה אצלי ההבנה שלא משנה כמה כסף יהיה לי, הכסף לעולם לא ייתן תשובה לתודעת העוני. אני אמנם עשיר בתחומים רבים בחיי, אבל העוני הוא כצלקת, הוא פנימי, והרעב מקורו בנפש. הרעב הוא בלבי והוא "חבר" שהולך איתי לכל מקום". כמו בהתייחס למהמורות אחרות בחייו, גם כאן הצליח למנף את הצלקת לתמריץ.

משום שהסיפור וההשראה הם העיקר, הספר אינו צריך להשפט ספרותית. יש בו ניסוחים שהייתי משנה, קטעים שהייתי משמיטה, אבל זה לא הסיפור שלי, כמובן. אלי לבן מספר בלהט, בחן ובסיפוק שמצליח להשאר צנוע, סיפור שראוי להשמע.

מטר

2021

עדיין אליס / ליסה ג'נובה

בלבה של אליס, חוקרת ומרצה מוערכת בהרווארד, התעורר חשש, כשנתקעה באמצע הרצאה, שאותה נשאה כבר פעמים רבות. מילה שרצתה להשתמש בה פשוט נמחקה ממוחה. לא עמדה על קצה הלשון, לא הבהבה בירכתי הזכרון. פשוט לא היתה שם. אליס הצליחה איכשהו למצוא מילה חילופית, אבל הארוע הטריד אותה. החשש הפך לפניקה, כשבעת ריצה שגרתית, לא רחוק מביתה, במסלול מוכר, לא זיהתה את מיקומה. אליס היתה בת חמישים, המחזור החודשי החל להשתבש לה. היא קוותה שכל התופעות המטרידות הן חלק מגיל המעבר.

הן לא. למרות גילה הצעיר, אליס לקתה באלצהיימר.

הספר מתלווה אל אליס ואל משפחתה במשך שנתיים, חודש אחר חודש, ומתאר בנאמנות את ההידרדרות שאליס חווה, לפעמים מודעת, לפעמים לא. מן הרגע בו אושרה האבחנה ידעה שחייה ישתנו לתמיד. לא רק מצבה המנטלי ילך ויורע. יחס הסביבה אליה יקשה עליה, שאלות של זהות עצמית יעסיקו אותה. כבר באחת השיחות הראשונות עם הרופאים, כשנשאלה בזהירות אם היא מבינה את השאלה שהופנתה אליה, היתה לה תחושה קשה לגבי הבאות. בין השורות ראתה את השיחות הצפויות לה בעתיד. האם היא כשירה דיה להבין את הנאמר? האם מוחה ניזוק מדי, האם היא מבולבלת מדי לתת את הסכמתה? מאז ומתמיד פנו אליה בכבוד רב. אם כישוריה המנטליים יתחלפו יותר ויותר במחלת נפש, מה יחליף את הכבוד הרב ההוא? רחמים? התנשאות? מבוכה? במקום עבודתה, שם היו לה מכרים וידידים רבים, חשה בהסתיגות כלפיה, כאילו לקתה במחלת נפש, כאילו הציבה בפני העמיתים תמונה אפשרית של הצפוי להם עצמם. הפגישה עמה היתה מפחידה. ולכן רוב הזמן נמנעו מפגישות עמה. היא לא איחלה לעצמה להחליף את האלצהיימר במחלה קשה אחרת, אבל ידעה כי חולי סרטן יכולים לצפות לתמיכה מהקהילה שלהם. אליס ציפתה להיות מנודה. כשאזרה עוז להתוודות בפני ראש החוג על מצבה, ונדרשה להפסיק להרצות ולא לנסוע עוד לכנסים כנציגת המוסד, לא יכלה שלא לתהות, "מי היא, אם לא תהיה עוד פרופסור לפסיכולוגיה בהרווארד?"

אליס מנסה לנקוט בכל מיני תכסיסים כדי להתגבר על הבלבול ההולך וגובר. היא מנהלת רשימות מפורטות, עושה לעצמה סימנים כדי להתמצא. היא מצטרפת לניסוי קליני בתרופה חדשה. אבל שום דבר אינו מונע את ההידרדרות. נראה כי למרות המודעות למה שצפוי לה, היא לא חזתה – מי יכול היה לחזות – כמה קשה יהיה לה. היא מחליטה כי יגיע שלב שבו תעדיף לשים קץ לחייה. כדי לזהות את הרגע הנכון היא מכינה לעצמה קובץ ובו רשימה של חמש שאלות פשוטות, שעליהן עליה לענות פעם בשבוע. הבלקברי תוכנת לספק תזכורת שבועית, כי היא יודעת שלבטח לא תזכור בעצמה. אם תתקשה במתן תשובות, יהיה עליה לפתוח קובץ אחר ולפעול על פי ההוראות. מחושב מאוד. אבל איך תדע אם היא עונה תשובות נכונות? ואם תפתח את הקובץ השני, האם תהיה במצב שיאפשר לה לעקוב אחר הכתוב בו? וכך, היא לעתים מזהה את בני משפחתה ולעתים לא. היא הופכת את הבית בחיפוש אחר דבר מה שאינה זוכרת מה הוא. אשה שהוצגה בפניה נשכחה ממנה אחרי דקות ספורות. היא חוזרת על שאלות שכבר נענו. הראיה המרחבית שלה משתבשת. היא מערבבת עבר והווה. עם חלוף הזמן היא נזקקת לעזרה בפעולות הפשוטות ביותר.

אבל אליס אמיצה ושורדת. בזמנים צלולים היא מתעקשת לקבוע את גורלה בעצמה. מכיוון שאיש אינו באמת מבין אותה, גם אם היא מוקפת אהבה, היא מקימה קבוצת תמיכה קטנה עם שלושה חולי אלצהיימר צעירים אחרים. במאמץ גדול היא כותבת נאום לכנס של מטפלים באלצהיימר, עומדת בפני הקהל כשעיניה נעוצות בנייר לבל תיתקע ותאבד את חוט המחשבה, ונושאת את המסר החשוב, שהוא בסופו של דבר לבו של הספר: "מתי לא אהיה עוד אני? האם אותו חלק במוחי האחראי ל'אני' היחודי לי פגיע למחלה הזו? או שמא זהותי היא משהו שמעל לנוירונים, לחלבונים ולמולקולות דנ"א פגומות? האם נשמתי ורוחי חסינות בפני פגעי מחלת האלצהיימר? אני מאמינה שכן". האשה הנמרצת, הפעילה, האינטלקטואלית, אמנם התחלפה באשה איטית, תלותית, שאינה מסוגלת לקרוא, אבל היא עדיין אליס.  

ליסה ג'נובה, דוקטור למדעי המוח ופעילה באגודת האלצהיימר האמריקאית, כתבה ספר מרגש ומלמד. יש בספר מינון נבון של ידע רפואי, מסר ברור לגבי היחס אל החולים, ותיאור חי ומשכנע, וגם מטיל אימה, של אשה שגורלה זימן לה מחלה חשוכת מרפא ועתירת סטיגמות. המתרגמת עדי גינצבורג-הירש, שתרגמה יפה, הוסיפה גם הערות מועילות.

ספר עוצמתי, נוגע ללב וחשוב.

Still Alice – Lisa Genova

מטר

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

999 נשים צעירות / הת'ר דיון מאקאדם

כותרת משנה: סיפורו של הטרנספורט הראשון לאושוויץ

ב-26 במרץ 1942 הגיע לאושוויץ טרנספורט הנשים היהודיות הרשמי הראשון. תשע מאות תשעים ותשע נשים היו אמורות להכלל בו, כולן רווקות צעירות, תושבות סלובקיה או יהודיות שמצאו בה מקלט. תשע מאות תשעים ושבע צעירות (הפקידים טעו במיספור הרשימה) נותקו ממשפחותיהן. הנשים נקראו להתגייס לעבודה לתקופה של שלושה חודשים – "חוזים לתרומות" היא הכותרת שבראש רשימת שמותיהן, כאילו התנדבו מרצונן. חלקן חשו שהן ממלאות את חובתן לארצן, אחרות ראו בכך הרפתקה, והיו גם כאלה שרצו להוכיח שהיהודיות חזקות ובעלות ערך לחברה. אחרי תקופה ארוכה של השפלה, של חוקים שבודדו את היהודים והגבילו אותם, ניתנה לבנות, לכאורה, הזדמנות להשתלב מחדש.

ימים ספורים בלבד אחרי שהגיעו לאושוויץ, הגיע הטרנספורט השני, ובו בנות משפחה וחברות. הבאות לא זיהו את ה"ותיקות". "חשבנו שהן משוגעות", מעידות ניצולות הטרנספורט השני. לא רק השיער שגולח שינה אותן לבלי הכר. הנערות, שיצאו לדרך ברוח טובה, פחות או יותר, עברו בימים שחלפו מאז תהליך מזורז וברוטלי של מחיקת זהות. ברגע שנסגרה הדלת מאחוריהן בנקודת הכינוס, ובעוד הוריהן עומדים בחוץ ומקווים שיחזירו להם את בנותיהם, נעלמו החיוכים של המלווים. הן אולצו להתפשט תחת מבטי הזימה של שומריהן, כאילו לצורך בדיקה רפואית, אוכסנו בתנאים לא תנאים, נמנע מהן מזון מספק, ובקרונות בקר שוגרו אל הלא נודע, שם חיכתה להן קבלת פנים אכזרית עוד יותר.

רק אתמול היית נערה תמימה, מתפקעת מהתרגשות לקראת חתונתה של חברה, משוטטת בשוק שלובת זרוע עם חברותיך, סועדת בחברת בני משפחתך המגוננים. והיום את עומדת על ספסל, עירומה, רועדת מקור ומרעב, ערוותך בגובה עיניו של גבר זר, המגלח אותך מכף רגל ועד ראש. אתמול רקמת חלומות רומנטיים, והיום פולשת אל תוכך יד אכזרית, פוצעת, מחפשת דברי ערך. אתמול ארזת בגדים נאים לנסיעה, והיום את עטופה בקושי בבגדים קרועים ומטונפים מדמם של שבויים שהוצאו להורג. אף אחת כבר לא ידעה במה להאמין. כל הציפיות שלהן נמחצו בגלגלי הטרנספורט. עד היום, עשרות שנים אחר-כך, העדות הקשישות עדיין חשות בושה על העירום ועל ההשפלה המינית, מתקשות לדבר עליהם.

הת'ר דיון מאקאדם מתארת את קורותיהן של נשות הטרנספורט הראשון עד לשחרורן של הבודדות ששרדו. סיפורה מסתמך על עדויות של ניצולות שהצליחה לאתר ועל תחקיר. במקומות שאין לה מידע מדויק, היא מציגה את הפרטים החלקיים שהצליחה לברר, ואינה מנסה להמציא דבר מדמיונה. היא מספרת את המציאות כפי שהיתה, מתיחסת בכבוד ובחמלה לאלה שהפגינו גבורה ולאלה שדאגו בעיקר לעצמן. אלה ואלה היו קורבנות, והאשם במה שעבר שעליהן הוא כולו של מי שדחף אותן אל תחתית הגיהינום. אדית פרידמן, אחת מבנות הטרנספורט, ולימים רעייתו של הסופר לדיסלב גרוסמן, זוכרת היטב, כמו כולן, את מי שגנבה ממנה מזון, ואת מי שהגניבה לה תוספת, אבל היא יודעת כי "עד שלא חווית בפועל איך זה לגווע ברעב, לא תדע מה אתה מסוגל לעשות לבן אנוש אחר".

אם קבלת את תפקיד מחלקת המרק, יכולת לבחוש אותו ולתת לכל אחת מהבנות מעט בשר וירקות, ויכולת לא לבחוש ולשמור את המשקע המזין יחסית לעצמך ולחברותיך. אם עבדת ב"קנדה", יכולת להבריח נעליים וגרביים לחברותיך שעבדו באזור פתוח, ולהסתכן בעונש מוות, או לשמור על עצמך ולהמנע מלעזור לאחרות. מי רשאי לשפוט? הנשים שפטו, לא תמיד בצדק. רייה, אחת הנשים שעמדו לצאת אל צעדת המוות, האמינה לשמועה לפיה הגרמנים עומדים להעלות באש את המחנה ואת החולים שיישארו בו. בחמלה ובאהבה הזריקה לאחותה הגוססת מורפיום כדי לזכות אותה במוות נטול כאבים. כל חברותיה גינו אותה, והיא נאלצה לחיות כל חייה עם תחושת האשם כשהתברר שהשמועה היתה כוזבת. ארבע האחיות צימרשפיץ נחשבו קליקה סגורה ומתנשאת, ונחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. בפועל עבדו עבור המחתרת, וניתקו קשר עם האחרות כדי שלא יינזקו אחרי בריחתן. הלנה התחננה בפני קצין גרמני, שהיה מאוהב בה, שיציל מתאי הגזים את אחותה רוזינקה, שהגיעה בטרנספורט שנתים אחריה, ונאלצה להתמודד עם האשמותיה של רוזינקה על שבגללה שני ילדיה נספו לבדם.

רגשות האשם היו גם נחלתם של בני משפחותיהן של הבנות. הוריהן של מגדושקה ונוסי, התלוננו במכתביהן לקרובת משפחתן, שהתברגה לתפקיד שאיפשר לה לקיים התכתבות חלקית, על שהבנות אינן כותבות. כשקיבלו הודעה מוצפנת על גורלן של הבנות לא חדלו לייסר את עצמם בשל התלונות: "קיבלתי דואר מבתך מגדושקה ומאחייניתך נוסי, בגן עדן. הן בסדר. הן מבקשות שתבקר לעתים קרובות את הדוד קדיש". עמנואל, אביהן של אדית ושל לאה, לא סלח לעצמו על שהתיר להן להצטרף לטרנספורט מתוך גישה שזהו החוק, ויהודי אינו יכול להפר אותו מבלי לשאת בהשלכות החמורות. החלטות הרות גורל התקבלו בתוך ערפל כבד של חוסר ידיעה, וייסרו את מקבליהן.  

איך ניתן היה לשרוד במקום שבו גורלות נחרצו בהינף אצבע שרירותי? שבו תנאי החיים נועדו בקושי לספק קיום מינימלי? שבו אדם עבד עד אפיסת כוחות והוחלף בקלות בקורבן הבא? אחות או חברה היו נכס שלא ניתן היה בלעדיו – "אובדן של אחות היה שקול לאובדן יד או רגל, או איבר פנימי חיוני. אחיות העניקו, נוסף על תמיכה גשמית, גם קשר רוחני עמוק וחיבור בין נשמות […] לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני". אחיות וחברות סעדו את החולות, גוננו על החלשות, ניצלו שיבוץ בעבודה פונקציונרית כדי להבריח בגדים או תוספת מזון. אבל בסופו של דבר ההישרדות היתה מקרית, ענין של נס או של מזל או של צירוף מקרים.

"999 נשים צעירות" מציב יד זכרון מרשימה ומכבדת לנשות הטרנספורט הראשון. הת'ר דיון מקאקדם הלכה בעקבות כל קצה חוט כדי לתת שם ופנים לכל אשה, שאודותיה ניתן היה למצוא מידע. היא כותבת בתחושת הזדהות עמוקה, ונותנת לארועים הדרמטיים לספר את עצמם. כך, ורק כך, יש לכתוב על השואה.  

999 – Heather Dune Macadam

מטר

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

האישה שחיכתה / אנדרי מאקין

"האשה שחכתה" הוא שיעור בענווה. המספר, גבר צעיר כבן עשרים ושש, מְגוּבֶּה בזוהר האינטלקט של לנינגרד, נשלח למחוז ארכנגלסק שבצפון, לכתוב סדרה של כתבות על אורחות החיים ומנהגי המקום. בכפר הנידח שבו הוא משתכן הוא פוגש את ורה, המבוגרת ממנו בכשלושים שנה. דמותה מהלכת עליו קסם, והוא מנסה לפענח אותה. ביהירותו הוא בטוח בכל רגע ורגע שהוא מבין מי היא ומה מניע אותה, ופעם אחר פעם מגלה עד כמה שגה. בתקופה המתוארת הוא צועד בבטחה מטעות לטעות, אבל במבט לאחור, כשהוא נזכר באותם ימים, הוא מסוגל להודות בעיוורונו.

"האשה שחכתה" הוא גם מבט על ברית-המועצות של שנות השבעים. בחוגי האמנים בלנינגרד רוחשת במחתרת התנגדות למשטר, למרות הסכנות המרחפות מעל ראשיהם. האוירה, כפי שהמספר מתאר אותה, היא של שנות הששים במערב שהגיעו לברית-המועצות בעיכוב של עשור. בכפרים הנידחים, שגם בהם מבצבצים ניצני התנגדות, החיים עדיין מתנהלים בצלה של המלחמה. רבים מבני הכפר לא שבו מן הקרבות, והאוכלוסיה המזדקנת מורכבת בעיקר מנשים ומילדים מעטים. הטבע המרהיב והנוקשה מכתיב את קצב החיים, והכפרים מידלדלים, לעתים נכנעים להתפוררות.

ורה היתה בת שש-עשרה כשבן זוגה בן השמונה-עשרה יצא להלחם. הצעיר, שנמנה עם השנתון האחרון של החיילים באפריל 1945, לא שב, וההכרזה עליו כנעדר הכניסה את חייה של ורה למצב של המתנה. המספר מנסה להבין מדוע בחרה בחיים שקפאו. הנחה אחת שלו היא שורה לא בחרה לחכות, אלא נלכדה בכפר בגלל הקושי להשיג אישור מעבר ליעד אחר, ועד שיכלה לעזוב כבר חשה מחויבות לנשים הזקנות. הנחה אחרת היא שחיים אלה בעצם נכפו עליה, משום שהאחרים גזרו עליה להיות "מצבה ניידת". כשהוא רואה אותה לבושה כמו לפגישה, הוא סבור שהיא מקיימת קשר עם גבר אחר. למראה הספרים בחדרה הוא חושב לעצמו שהם נועדו רק להשרות הלך רוח אינטלקטואלי. כשנדמה לו שנוצר בינו ובין ורה קשר אינטימי, הוא מאמין שהיא תנסה לכבול אותו אליה. טעות אחרי טעות.

אישיותה של ורה, תחושותיה ואמונותיה, מתוארות בעדינות, חושפות אשה שבחרה בתקווה, בנאמנות ובהשלמה כדרך חיים. לעתים היא מצטיירת מנותקת מן ההווה, אך היא מחוברת בכל נימיה אל מציאות חייה. יש בה משהו גדול מהחיים, ויחד עם זאת בפעמים המועטות שבהן היא פותחת את סגור לבה נחשפת אנושיות פשוטה וכובשת.

לטבע תפקיד גדול בעלילה, ואנדריי מאקין מצטיין בתיאורו, ממש כמו שהוא מיטיב לתאר את נפשות גיבוריו. הנה תיאור אחד מני רבים, שבו המספר שואב מים מבאר קפואה יחד עם ורה: "הקרח נשבר בצליל של צ'מבלו. הבטנו זה בזה. כל אחד מאתנו התכוון לבטא את היופי שבצלצול הזה, ואז שינה את דעתו. הד הצ'מבלו התפוגג בזוהר שעמד באוויר, התערבב בקינתו החוזרת ונשנית של הזַהבן, בניחוח האש והעצים שעלה מן הבקתה הסמוכה. יופיו של אותו רגע עתיד היה להיעשות, בפשטות גמורה, החיים שלנו".

אנדריי מאקין הוא סופר צרפתי יליד רוסיה. הכפילות הזו באה לידי ביטוי באחדים מספריו, וזו הזדמנות טובה להמליץ גם על "צוואה צרפתית" המצוין שלו. "האשה שחכתה" הוא ספר חכם ורגיש, חגית בן-עדה תרגמה אותו יפה לעברית, וקריאתו מהנה ומומלצת.

La Femme qui Attendait – Andreï Makine

מטר

2006 (2004)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה