יחידה X / ליאה גארט

כותרת משנה: הקומנדו היהודי הסודי של מלחמת העולם השניה

בשנת 1942 נוסד בצבא הבריטי קומנדו 10, שהורכב מפליטים שנמלטו מאירופה הכבושה. חיילי הקומנדו, שהתנדבו לשירות, סופחו כיחידים לכוחות הבריטיים, ונשלחו לסייע בפעולותיהן הקרביות. הקומנדו הורכב משמונה יחידות, שכל אחת מהן התמקדה במדינה שנפלה לידי הגרמנים. יחידה מספר שלוש, שכונתה גם יחידה X או היחידה הבריטית, היתה יוצאת דופן: המתנדבים אליה היו יוצאי גרמניה ואוסטריה, הווה אומר אזרחי מדינות אויב, ורובם ככולם היו יהודים, שהגיעו לבריטניה בדרך זו או אחרת, כולל משלוח הילדים (הקינדרטרנספורט). היחידה זכתה למעטה חשאיות, אשר נועד להגן הן על פעולותיה והן על זהותם של חבריה, שסכנת מוות ריחפה מעל ראשם אילו נחשפו מעבר לקווי האויב. עד היום חלק מן המסמכים העוסקים ביחידה חסויים.  

ליאה גארט, פרופסור להיסטוריה יהודית, מספרת את קורותיה של היחידה, את סיפורם המשותף של חבריה, ואת סיפורם המפורט של כמה מהם. הגברים כולם הגיעו לבריטניה בגיל צעיר יחסית, מבקשים מקלט מן הרדיפות בארצות מוצאם. כמה מהם היו מודעים ליהדותם מלידה, אחרים נחשפו אליה רק כשהיא הפכה ל"בעיה". אחדים גדלו במשפחות ששמרו על אורח חיים יהודי, אחרים במשפחות שהמירו את דתן, או בכאלה שבהן רק אחד ההורים היה יהודי. היו שנאלצו להקרע ממשפחתם ונשלחו לבדם לבריטניה, אחרים הגיעו בלווית בני משפחה. חלקם איבדו קרובים שנרצחו עוד לפני המלחמה. בריטניה הוותה מקום מקלט עד לפרוץ מהמלחמה. החל מאותו יום הפליטים הצעירים הפכו לאויבים. הם נכלאו במחנות בתנאים קשים, או שהורחקו למושבות שמעבר לים ושם נעצרו שוב. גארט מתארת, בין השאר, מסע ימי מסויט לאוסטרליה, בנוסח ספינות העבדים, שבו היו הפליטים היהודים טרף לרב חובל אנטישמי סדיסט. במשך חודשים על חודשים סבלו יסורים במחנות מעצר בבריטניה, בקנדה ובאוסטרליה.

ב-1942 חל שינוי במצבם של כשלוש-מאות גברים, שזומנו להצטרף ליחידה X. שמונים ושבעה מתוכם התקבלו. מכיוון שיועדו לפעול בתוך אירופה הכבושה, ובין השאר לחקור גרמנים שבויים ולאסוף מודיעין, היתה חשיבות מרובה להסוואת זהותם. אחרי כל התלאות שעברו לא נותרו להם חפצים אישיים רבים שיהוו קשר אל עברם, והם נדרשו להפטר גם ממה שנותר. יתרה מזו, היה עליהם לוותר על שמם ולבחור במקומו שם בריטי למהדרין וסיפור חיים חדש. המתנדבים עברו אימוני שדאות ברמת קושי גבוהה, והתאמנו בפעילות גרילה ופעילות מודיעין. מיותר לציין כי המוטיבציה שלהם היתה גבוהה. לכולם היו קרובי משפחה באזורים הכבושים, והשמועות על השמדת היהודים החרידו אותם.

חיילי יחידה X לא לחמו כגוף אחד, אלא צורפו כיחידים ליחידות אחרות. הם הרגו ושבו גרמנים, לפעמים שכנעו אותם להכנע. הם אספו מודיעין רב תועלת, נטלו תפקידי מנהיגות בשדה הקרב בזכות כישורי השדאות שרכשו, ועשו לעצמם שם ומוניטין. גארט מספרת, בין השאר, על מקרה שבו אחד מחברי היחידה, איאן האריס, שבה לבדו חיל מצב שלם, ועל מדליה צבאית שקיבל בשל מעשה גבורה תחת אש. עשרים ושניים מחיילי היחידה נהרגו בקרב, עשרים ושניים נפצעו קשה. שמונה-עשר קודמו בדרגה במהלך המלחמה, מתוכם ארבעה בשדה הקרב. עם תום הקרבות עסקו בחשיפת תאים נאצים, בזיהוי נאצים בודדים, ובהכנת מסמכים למשפטי נירנברג. מנפרד גנץ, שנקרא אז פרד גריי, שם פעמיו לטרייזנשטט, בתקווה לאתר את הוריו. הוא מצא אותם במצב ירוד, אך בחיים, ובהמשך הגיע עד הנסיכה ההולנדית יוליאנה כדי לשכנע אותה לפעול להשבתם של יהודי הולנד לארצם.

עם תום המלחמה, כמה אירוני ומקומם, שבו החיילים למעמד של נתיני מדינות אויב. נדרשו מאמצים מייגעים וממושכים כדי להעניק להם את האזרחות הבריטית, שזכו בה בדם וביזע. מעניין לציין שכמעט כל חיילי יחידה X דבקו בזהות ששימשה אותם בשנות השירות. מנפרד גנץ, שהוזכר קודם, שגדל במשפחה אורתודוקסית, היה אחד הבודדים שחזר אל שמו המקורי ואל יהדותו. הניתוק מן העבר שלפני המלחמה, שניתן להסבר בכמה אופנים, בא לידי ביטוי בולט כשהוקמה אנדרטה ליחידה בעיר אברדווי, ששימשה להם בית בתקופת האימונים הראשונה. כל יוצאי היחידה, למעט חריגים בודדים, בחרו שלא לציין על האנדרטה את היותם של כתשעים וחמישה אחוזים מן היחידה יהודים.

ליאה גארט צללה אל תוך המסמכים, כולל כאלה שנחשפים כאן לראשונה, שוחחה עם שניים מן הלוחמים שהיו בחיים בעת הכתיבה, ונפגשה עם בני משפחות. היא מובילה את הקוראים אל יהדות גרמניה ואוסטריה בעת עלית הנאצים, אל בריטניה העומדת על נפשה, ואל שדות הקרב. הספר אמנם תיעודי, אך הוא נקרא כרומן מרתק, מעניין ומרגש, המוכיח, כדברי הקלישאה, שהמציאות עולה על כל דמיון.

מומלץ מאוד.

X Troop – Leah Garrett

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

מי המציא את הגלגל / קודי קסידי

כותרת משנה: הדמויות והסיפורים יוצאי הדופן שמאחורי ההתחלות הגדולות בהיסטוריה

קודי קסידי יצא למסע – בספרים, במעבדות, במכוני מחקר ובשטח – כדי לגלות את בני האדם שלאורך מאות אלפי שנים קידמו את האנושות, הנחשונים שהרהיבו עוז להתנסות, הגאונים שגילו תגליות והמציאו המצאות, אלה שעיצבו את תרבות ההומו ספיינס. הוא מבקש לנפץ את הסטראוטיפ לפיו "האנשים שחיו "לפני שחר ההיסטוריה" היו פראים אנאלפביתים. אדיוטים. בריונים שחיו במערות חשוכות ושנשנשו המבורגר ממותה בין נהמה לנאקה", וטוען כי "בדיוק כפי שהיו אז מטומטמים, טיפשים, ליצנים, בוגדים, פחדנים, נבזים מרושעים ופסיכופתים נקמניים […] תמיד היו גם מקביליהם של דה וינצ'י וניוטון".

מסעו מתחיל לפני שלושה מליון שנים, במחצית הדרך בין שימפנזה להומו ספיינס, עם אוסטרלופיתקוס, קופת אדם חכמה, הולכת על שתים, אם צעירה שהמציאה את המנשא כדי להיטיב להשגיח על הצאצא חסר האונים שילדה. מא, הדמות שעליה קסידי מספר, מתוארת על רקע נוף חייה, ועל רקע האתגרים המיוחדים שהציבו ההליכה הזקופה והמוח הגדול. המנשא, שהיה פשוט טכנית אך מאתגר רעיונית, היה מתקן מהפכני בהיבטים רבים. היא איפשר להאריך את תקופת חוסר האונים הארוכה המייחדת תינוקות אנושיים, תקופה חיונית להשלמת יצירת סינפסות במוח, חיזק את הקשר אם-תינוק, והגדיל לאין ערוך את סיכויי ההישרדות של הרך הנולד. הרעיון, שזכה לחיקויים, הדגים גם את אחת היכולות האנושיות החיוניות – למידה חברתית.

למותר לציין שמא מדומיינת. לא נותרו כל עקבות שיעידו על קיומה. הדבר נכון גם לגבי מרבית הדמויות העומדות במרכזם של פרקי הספר. אולם העובדה שאין תיעוד אינדיבידואלי אינה הופכת את הדמויות אמיתיות פחות. כשקסידי מתאר כיצד נראו, מה לבשו, מה היו אורחות חייהם, הוא מסתמך על ממצאים ארכיאולוגים ועל מידע שקיבל מחוקרים (ויפה עשתה המתרגמת כשליד שמם בעברית ציינה בסוגריים את שמם בשפתם). כך גם כשהוא עומד על המשמעות העמוקה של ההמצאות ושל התגליות ועל השפעתם. כמה מן הדמויות הותירו חותם גלוי לעין, ביניהן האיש שצייר על קירות מערת שובה, ורואה החשבון המסופוטמי החתום על לוחות חימר והוא היחיד ששמו האמיתי ידוע – קוּשים (שמחתי לפגוש שוב את רואי החשבון הללו שהכרתי לפני זמן קצר ב"פלוסים ומינוסים"). האחרות נותרו אלמוניות לחלוטין.

פרקי הספר דנים באלה שגילו את האש, אכלו את הצדפה הראשונה, המציאו את הביגוד (מן הסתם כאקט של גנדרנות אופנתית), ירו את החץ הראשון, ציירו את יצירת המופת הראשונה (במערת שובה), גילו את אמריקה (לפני שישה-עשר אלף שנה, הרבה לפני קולומבוס וגם הרבה לפני הויקינגים), שתו את הבירה הראשונה (שכנראה היא ולא הלחם היו ממקדמי המהפכה החקלאית), ביצעו את הניתוח הראשון (חירור גולגולת להקלת לחץ תוך מוחי לפני שבעת-אלפים שנה), הראשונים שרכבו על סוס, המציאו את הגלגל, כיכבו בתפקיד הרוצח בתעלומת הרצח הראשונה (של איש הקרח אוצי), הותירו לראשונה את שמם ברשומות (קוּשים), גילו את הסבון שהציל אינספור חיים, נדבקו ראשונים באבעבועות שחורות, סיפרו את הבדיחה הידועה הראשונה, וגילו את הוואי.

כל אחד מן הפרקים כתוב בפרוזה מענגת, שמקרבת את הידע הרב אל הקורא מבלי ליצור תחושה דידקטית, אך גם מבלי לוותר על עושרם של הפרטים ועל עומקם. רוב הזמן קסידי מקפיד להזכיר על מה מסתמכות קביעות שהוא מציג, והמבקשים להרחיב ימצאו רשימה ארוכה של מקורות בסיומו של הספר. בחירת דמויותיו, גברים ונשים, משעשעת, ומהווה בחלק מן המקרים מחווה לדמויות מן ההיסטוריה הקרובה. כך, לדוגמא, האיש שגילה כיצד להשתמש ברסן כדי להשתמש בסוס לצורכי תחבורה, קיבל את השם נפוליאון על שמו של נפוליאון ציבולסקי, הפיזיולוג הפולני שהיה הראשון שבודד את האדרנלין (דמיינו את פרץ ההתלהבות במעבר ממהירות הליכה למהירות רכיבה). האיש שכתב את הבדיחות המופיעות בספרי הלימוד השוּמרים זכה להקרא וויל, מחווה לשייקספיר. שני פרקים אלה, כמו כל האחרים, אינם מתמקדים רק במעשה היחיד עצמו. ריסון הסוס הוא חלק מדיון בביות בעלי חיים בכלל וסוסים בפרט, ובדיחות הקרש השוּמריות הן טריגר לדיון בטיבו של ההומור האנושי. "אריכות הימים של ההומור, הגסויות וארכיטיפ הנוכל כמאפיינים קבועים וקדומים, מצביעה על העובדה שכל תרבות הומו ספיינס עסקה בהם, הרבה לפני שוויל התחיל לחרוט את סיפוריו". כל אחד ואחד מן הפרקים בספר מרתק, בין השאר משום היותם מולטי-דיציפלינריים. לדוגמא, הפרק העוסק בניתוח לחירור הגולגולת (איחוי גבולות החור מעיד כי במקרים רבים המנותחים שרדו) אינו עוסק רק באבן-דרך רפואית, אלא גם בהתפתחותה של היררכיה חברתית חדשה באירופה הנאוליתית, שכן ללא הופעתה של ההתמקצעות, ושל הסמכות הנובעת ממנה, למה שמישהו יפקיר את גולגולתו ללהב הצור של מאן-דהוא?

"מי המציא את הגלגל", או בשמו המקורי "מי אכל את הצדפה הראשונה" הוא ספר מרתק. נהניתי מאוד לקרוא אותו, הועשרתי בידע, ואני ממליצה עליו.

Who Ate the First Oyster – Cody Cassidy

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

פלוסים ומינוסים / סטפן בויסמן

כותרת משנה: איך המתמטיקה מקילה את התנהלותנו בעולם

סטפן בויסמן, פילוסוף של המתמטיקה, מסביר ב"פלוסים ומינוסים" עד כמה המתמטיקה, שזכורה לרבים מאתנו כמטלה מתישה וסתומה-משהו מן השיעורים בתיכון, היא שימושית, וכמה חשוב להבין את ההגיון שלה ואת עקרונותיה. מטרתו אינה להפוך את הקוראים למתמטיקאים נלהבים, אלא להראות כיצד התחום הזה, שמצטייר לעתים מנותק ובלתי רלוונטי, מניע את חיינו באינספור היבטים. מכיוון שנוכחותו בחיינו כל כך דומיננטית, הדעת נותנת שהיכרות מסוימת אתו רצויה וחיונית.

בעולם של היום עדיין מצויות חברות המתנהלות ללא מספרים, ומבססות את קיומן על מיומנויות מולדות. מן הסתם די היה בכך בעולם של פעם, שבו הניהול החברתי היה פשוט ואינטואיטיבי משום שהיחידות החברתיות היו קטנות ופשוטות אף הן. המספרים והמתמטיקה הופיעו כשבני האדם החלו להתקבץ בחבורות גדולות, והתנהלות מסודרת היתה בלתי אפשרית בלעדיהם, בין אם מדובר בצרכי המסחר ובין אם בגביית מסים. בויסמן מתאר את ההתפתחויות במסופוטמיה, שהותירה אחריה עדויות רבות חרוטות על חרסים, במצרים, שהשתמשה בפפירוסים מתכלים ולכן היא דלה יותר בעדויות, ביוון, שהעדיפה את התיאוריה על פני היישום והניחה את היסודות לחשיבה מתמטית, ובסין שהעדיפה את היישום ולא עסקה בתיאוריה.

מכאן עובר הכותב להתפתחותם של תחומים מורכבים יותר. הוא מסביר את תמצית מהותם של אינטגרלים ודיפרנציאלים, ואת נוכחותם בכל מה שמקיף אותנו, מבנית גשרים ועד תחזית מזג האויר. הוא מתאר את התפתחות הסטטיסטיקה, שמופיעה בין השאר בכל סקר שאנו קוראים, וטוען כי "אם אתם מבינים איך המידע מחושב ואיך הוא יכול להיות שגוי, אתם יכולים להתבונן בו בעין ביקורתית יותר". לבסוף הוא כותב על תורת הגרפים שבבסיס האלגוריתמים של פייסבוק וגוגל, ועל השפעתם של אלה כל מה שמעסיק אותנו ללא הרף, כגון חדשות כזב, פרטיות, בינה מלאכותית.

המספרים, אומר בויסמן, "עוזרים לנו להקנות מבנה לכל מה שאנו פוגשים סביבנו. הם מועילים וקלים ליישום מפני הם ממקדים את תשומת לבנו במבנה, ומתעלמים מכל הפרטים שאינם חשובים באותו רגע". קלים לישום? תלוי למי, אני מניחה. מועילים? ללא עוררין. מכל מקום, אין ספק שהבנה כיצד פועלים הדברים "מאחורי הקלעים" מרחיבה את הבנת הדברים הנראים, ומאפשרת יתר שיקול דעת במקומות בהם הוא נדרש.

מן הספר נעדרות כליל נוסחאות. לעומת זאת יש בו אנקדוטות רבות המסופרות בחן, ביניהן תיאורים מן העולם העתיק וסכסוכי אגו וכבוד בין דמויות שנחקקו בהיסטוריה. אחד מן הקטעים החביבים בעיני הוא מובאה מתוך טקסט משנת 1740 לפני הספירה שנמצא בבית ספר במסופוטמיה. בטקסט מתוארת שיחה בין שני סופרים, כלומר מתמטיקאים, מנהלי חשבונות, יודעי קרוא וכתוב. הגבר הזקן מן השניים מתלונן כי "הצעירים של היום כבר לא יודעים לעשות שום דבר, אפילו לא לחלק כברת אדמה בין שני אנשים", ומאשים את רמת ההוראה שהידרדרה מאוד. נשמע עכשווי בכל דור.

"פלוסים ומינוסים" הוא ספר מעשיר, נעים לקריאה ומומלץ.

Pluses and Minuses – Stefan Buijsman

מטר

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: עדי מרקוזה הס

הניתוח הצליח החולה מת / אבי רובינשטיין

כותרת משנה: רשלנות רפואית ותוצאותיה

ד"ר אבי רובינשטיין הוא נוירוכירורג שעסק במשך שנים במקצועו, עד שחש כי אינו מוצא את מקומו בסבך הפוליטיקה הרפואית ומלחמות האגו המתנהלות גם על גבו של החולה. הוא החליט לא להשלים עם המצב, פנה ללימודי משפטים, וכיום הוא שותף במשרד רובינשטיין-יקירביץ המתמחה ברשלנות רפואית. בספרו הוא מתאר כמה מן המקרים שבהם טיפל כתובע. פרטיהם של לקוחותיו שונו כדי לשמור על פרטיותם, וכן מרבית פרטיהם של המוסדות הרפואיים ושל הרופאים המעורבים, שכן אין המדובר בהפניית אצבע מאשימה אל מוסד זה או אחר, אלא בהפניית תשומת הלב אל התופעה. כל אחד מן המקרים מתואר תחילה כסיפור, עם פה ושם קישוטים פרוזאיים, ועובר אל פירוט ההליך המשפטי עד לקבלת פסק דין או עד להשגת פשרה.

המקרים המובאים בספר מצויים בתמצית גם באתר המשרד, ביניהם המקרה הקשה של צעירה שסובלת מנזק מוחי בגלל כשל באבחון חסר בויטמין B1, והמקרה הטרגי של גבר שמת מדלקת ריאות בלתי מאובחנת בעת שהיה כפות שלא כדין במוסד פסיכיאטרי. בכמה מן המקרים הרשלנות פושעת, באחרים מדובר בשיקול דעת לקוי או ביהירות מזלזלת, והתוצאות תמיד קורעות לב.

סיבת המוות השלישית בארצות הברית היא רשלנות רפואית – שלוש מאות וחמישים אלף מקרים בשנה. לאלה יש להוסיף את הסובלים מנכויות קשות שמספרם אינו ידוע (אין נתונים על מוות מרשלנות רפואית בארץ). הסיבות לכך רבות: רופאים שאינם טורחים לרענן את הידע שלהם, ולכן מחמיצים מקרים בלתי שגרתיים; הפקדת הטיפול בידי רופא זוטר או מתמחה, שאינו מוצא לנכון להתייעץ עם בכירים ממנו; התעלמות של רופאים מן הנסיון והידע של אחיות ותיקות; יהירות אנושית ועיגול פינות; בישראל, בשונה מהמערכת הפרטית, במערכת הרפואה הציבורית אין לחולה רופא בכיר אחד שאחראי עליו, וכך הוא נופל לעתים בין הכסאות; ועוד.

תביעות בגין רשלנות רפואית, ככל שתהיינה מטרידות, צריכות להוות הזדמנות למערכת לתקן את עצמה. כל מקרה שנדון ומציף פגם בתהליכים, צריך להוות בסיס לשינוי. הכותב מזכיר מקרים שבהם אכן הופקו לקחים ויושמו תיקונים, אך אלה, לדבריו, בגדר מיעוט. כפי שקשה למצוא רופאים שיסכימו לצאת נגד עמיתיהם ולהעיד לטובת התובעים, כך קשה למצוא רופאים ומוסדות רפואיים שיביעו נכונות להודות באשמה גם אם פסק הדין הוקיע אותם.

הכותב מציע לחולים כמה טיפים שיכולים למזער נזקים: לא להתבייש לבקש מהרופא המטפל להתייעץ עם האחראי עליו, לעמוד על הזכות לחוות דעת נוספת, לוודא שטיפול שהומלץ אכן ניתן במלואו. מוטב להיות מסומנים כטרדנים, הוא אומר, מלהתחרט מאוחר יותר.

למען ההגינות יש לציין שהספר נכתב אך ורק מזוית הראיה של התובעים. הכותב חווה אמנם את שני הצדדים כרופא וכעורך-דין, אבל הוא אינו מקבל אף אחד מן התירוצים של הנתבעים. אולי במקרים שהכותב נטל על עצמו האשמה היתה ברורה, אולי מקצוע הרפואה, שהחיים והמוות בידיו, צריך להיות חף מטעויות (זה בכלל אפשרי?), אבל כדאי לזכור שקולם של הרופאים, כשהוא נקי מפרשנות הכותב, לא נשמע כאן.

בשורה התחתונה: ספר חשוב שעוסק בתופעה קשה שיש לצמצם ככל האפשר. ובינתים, יש לשמור על עירנות מירבית ולנסות לוודא קבלת טיפול מיטבי.

בריאות טובה לכל.

מטר

2022

לאורו הבוהק של היום / אדוארד רייכר

כותרת משנה: יומנו של רופא יהודי בפולין 1939 – 1945

אדוארד רייכר, רופא עור יהודי פולני, ניהל חיי שגרה עם אשתו פולה ובתם הפעוטה עד ה-1 בספטמבר 1939, יום פרוץ מלחמת העולם השניה. שני אחיו, שחשו כי האדמה בוערת תחת רגליהם, עלו עם בני משפחותיהם לארץ-ישראל. אדוארד בחר להשאר כדי לא לנטוש את אביו המזדקן. אחותם של השלושה נרצחה יחד עם בני ביתה, ואדוארד עם מי שנותרו נאלץ לנטוש בית מרווח וקליניקה פעילה, ולעבור לצפיפות ולתנאי החיים הקשים מנשוא של גטו לודז'. משום שנרדף אישית על ידי רומקובסקי (שאותו הוא מתאר ללא כחל ושרק כפדופיל, כמגלומן וכמטורף) וחשש לחייו, נאלץ לעזוב את אביו בגטו, ולעבור עם אשתו ובתו לורשה. כשהבין שאיש מהם לא ייצא חי מגטו ורשה, העדיף לחיות עם תעודות מזויפות בצד הארי של העיר. את זכרונותיו מן השנים הללו כתב במחבוא לקראת שחרורה של פולין, אך הדפים אבדו (במהלך ההתקוממות של ורשה ב-1944, ולא במהלך ההתקוממות של גטו ורשה, שארעה למעלה משנה קודם לכן, כפי שמצוין בטעות על הכריכה). שנים אחרי המלחמה כתב אותם מחדש, וסיפר גם על החזרה לעירו הריקה מחברים ומקרובים, ועל העדויות שמסר במשפטיהם של פושעים נאצים. הזכרונות ראו אור רק למעלה מעשור אחרי מותו.

בדברי הסיום כותב רייכר כי כתב את הדברים לא משום שהוא מבקש נקמה, ולא משום שהוא מסרב לסלוח. נהפוך הוא, הוא מבקש להמנע משנאה, ומטרתו היא לדווח על הדברים לצעירים, כי בכוחם לממש את מה שדורות רבים הזניחו: ללכת בדרך של הומניזם צודק ובר-קיימא. אולי דווקא משום שאינו כותב בזעם, עוצמת העלבון וחוסר האונים שחש זועקת, ומעשי החסד שזכה להם מוארים באור יקרות. מצד אחד מעשי סחיטה והלשנה שהותירו אותו מוכה וחסר כל. מצד שני אנשים שלטוב לבם הוא חב את חייו, ביניהם נסיכה – אניילה וורונייצקה – וזונה – רוז'ה חמילבסקה – שהוכרו כחסידות אומות עולם. מצד אחד חברים ותיקים שהפנו לו עורף, והוא תהה אם הפכו את עורם בשל תהפוכות התקופה, או שהנסיבות חשפו את טבעם האמיתי. מצד שני מכרים שזיהו אותו, והפעילו את סמכותם כדי לאפשר לו לחמוק מן השלטונות. מצד אחד חייל גרמני, שבא לבקש עצה רפואית, והפך למגן המשפחה. מצד שני הרמן הפלה, שנזקק אף הוא לרופא עור, והמשיך למלא את תפקידו המפלצתי בהשמדה. היה מקום לתושיה וליוזמה בנסיון להשפיע על הגורל, אך החיים היו תלויים על בלימה, נתונים לחסדם של המזל ושל גחמות המקריות.

את כל אלה ועוד מתאר רייכר במפורט, בחִיּוּת עזה, בהכרת תודה על גילויי החסד, ובתמיהה אינסופית על ההתפרצויות של הרוע ושל השנאה האנטישמית העיוורת והמעוורת. בפרק מכמיר לב בסיומו של הספר הוא מספר על השיבה ללודז', על שיקום בית הכנסת שהקים אביו, ועל ההבנה הקרה שנוף ילדותו ובגרותו הפך זר ומנוכר.

לספר מצורף מבוא מאת בתו של אדוארד, שכילדה הופרדה לתקופה מסוימת מהוריה ונמסרה למוסד בתקווה להציל לפחות נפש אחת מן המשפחה. נכדו של אחד מאחיו של אדוארד, שיזם את התרגום לעברית, הוסיף אף הוא מאמר קצר, המתאר את גורלם של האחים ושל צאצאיהם. המתרגמת כתבה על הקשר האישי שלה לזכרונות כבת לאם ניצולת שואה ונכדה לסבתא שנרצחה, שתיהן ילידות לודז'.

אישיותו של הכותב, ונקודת המבט הבהירה שלו, מייחדים את הזכרונות הללו, והם מומלצים מאוד לקריאה ולתשומת לב.

W Ostrym Świetle Dnia – Edward Reicher

מטר

2022 (1989)

תרגום מפולנית: נורית לימור

שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה / ג'ולייט גריימס

ג'ולייט גריימס, אמריקאית ממוצא איטלקי מצד אמה, הכירה את סבתה כאשה זקנה, מוזרה מעט, אחרי שעברה לובוטומיה בעקבות פגיעה מוחית כשנכדתה היתה בת חמש. למרות שעות רבות שבילתה בחברתה כשהתבגרה, ולמרות נסיונות להבין מי היתה לפני שהפכה לאשה קשה, עיקשת ובוטה, היא חשה שלא הצליחה לפענח לחלוטין את אישיותה קודם לפגיעה. אבל היא הבינה שהיו סיבות טובות לכך שסבתה הפכה להיות מי שהיתה, ועל בסיס העובדות שאספה בצירוף מחקר מקיף באיטליה ובארצות-הברית, כתבה סיפור בדיוני על סטלה פורטונה, בת גילה ובת דורה של סבתה.

סטלה פורטונה נולדה בכפר איבולי שבאצבעות המגף האיטלקי. אחותה הבכורה, שנקראה באותו השם, נפטרה כפעוטה מן השפעת הספרדית שהביא אתו אביה משדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. אמה אסונטה נישאה לאנטוניו בהיותה בת ארבע-עשרה בלבד בשל מצוקה כלכלית אחרי מותו של אביה. אנטוניו היה בעל ואב נעדר, תחילה בשל המלחמה, ובשנים שאחר-כך בשל החלטתו להתפרנס ולמצוא חיים באמריקה. פעם בכמה שנים היה שב הביתה, מטיל את חיתתו על המשפחה, מעבר את אשתו, ומסתלק שוב. בסופו של דבר החליט לצרף אליו את אשתו ואת ארבעת ילדיהם, ואחרי שצלח את תלאות הביורוקרטיה יצאו החמישה לדרכם בספינה האחרונה שהפליגה מאיטליה לפני שמוסוליני עצר את זרם המהגרים.

זהו סיפור על אחיות, על הקשר המורכב והטעון בין סטלה לאחותה הצעירה ממנה צ'טינה, בין הבכורה הכריזמטית, העיקשת, מהירת התפיסה, השואפת לעצמאות, ובין הצעירה הרכה, הנגררת, הנכנעת למוסכמות. זהו גם סיפור על ההבדל בין הדורות, בין אסונטה, שלמרות חייה הקשים קיבלה על עצמה בהשלמה, ואפילו בחיוך ובנועם, את תפיסת עליונותו של בעלה ואת אדנותו, ובין סטלה שסירבה בעיקשות להכנע לגורלה של אשה לשמש את צרכיו של הגבר וללדת ילדים ביסורים. וזהו סיפור על הגירה ועל קשייה, על הקושי להסתגל לסביבה הזרה ועל טינתה של המדינה החדשה אל הזרים שביקשו להבלע בה. ויותר מכל, זהו סיפור על נשיות הנאבקת למצוא לעצמה מקום וקול ומשמעות בעולם פטריארכלי.

הסופרת מוליכה את העלילה בין ארועי הכמעט-מוות של סטלה, שכל אחד מהם מייצג, כפי שנרמז בבירור בשמות הפרקים, אבן דרך בחייה: כוויות (התפתחות קוגניטיבית), מעיים שפוכים (כאבים גוברים), הכאה באלה (לימודים), טביעה (הגירה), אונס (נישואים), איבוד דם (אימהות), חנק (שינוי חיים), שטף דם מוחי (דמנציה). לא ברור איזו מן התאונות האלה אכן התרחשה, אבל כמו שהמספרת כותבת, "לעתים אגדה טובה היא אמיתית יותר מהאמת עצמה". כך או כך, התאונות האנקדוטיות הללו משרתות היטב את העלילה.

למרות שמדובר בספר שהוא בבירור פמיניסטי, ולמרות שאנטוניו הוא בהחלט טיפוס דוחה וגם מרבית הגברים האחרים במשפחה לוקים בתחושת עליונות "טבעית", הסופרת אינה פונה לכיוון של שנאת גברים. "כיום, כל מה שאנחנו זוכרים מאנטוניו פורטונה – בצדק או שלא בצדק – הם דברים מרושעים שהוא אמר ועשה", היא כותבת.  "אבל התמונה בשלמותה מסובכת מחלקיה, הפשוטים והמכוערים כל כך כשהם נבחנים כיחידות נפרדות". היא מספרת על חיים בלתי נסבלים במשפחה, שהילדים שהתרבו בה מדי שנה חלקו עם הוריהם במקרה הטוב חדר, ובמקרה הרע מיטה משותפת. הקירבה הכפויה חשפה אותם לעיוותים ולסטיות, לא הותירה מקום לחסד ולפרטיות, וכולם, ואנטוניו בתוכם, מיהרו להסתלק אל משק בית אחר בו יכלו לטפח תחושת ערך על חשבון נשותיהם, ולבנות משפחה חדשה, שבסופו של דבר היתה דומה לזו שעזבו. "אני לא אומרת שאנטוניו פורטונה לא היה מפלצת. אני רק מספרת מאיפה באה המפלצת הזאת", היא מסכמת. מסבירה אך לא מצדיקה.

כשהחליט אנטוניו שעל סטלה להנשא למרות התנגדותה הנחרצת, היה עליה להחליט. האם היא תניח לזה לקרות? תניח לחייה להיות תוצר של בחירות שעושים אחרים בשבילה? היא מעולם לא בחרה משהו לעצמה – וזאת היתה שגיאה. היא מעולם לא ידעה מה הדבר שהיא בעצם רוצה מהחיים, אלא רק מה אינה רוצה. מכיוון שסטלה היא סבתה של המספרת, בת דמותה של הסופרת, אנחנו יודעים שנולדו לה ילדים. ומכיוון שמסופר כבר בתחילה שבעשורים האחרונים לא החליפה מילה עם אחותה, אנחנו יודעים גם שהקשר הקרוב בין השתים התפורר. כיצד הגיעו הדברים לידי כך? כדאי מאוד להתלוות אל סטלה לאורך כל חייה כדי להכיר את סיפורה.

ג'ולייט גריימס כתבה בכשרון וברגש עז אך מאופק עלילה רבת עוצמה על אשה רבת פנים, "שיכלה לשלוט בעולם בכוח הרצון שלה" גם כשנאלצה להכנע לו. צילה אלעזר תרגמה היטב, והספר מומלץ מאוד.

The Seven or Eight Deaths of Stella Fortuna – Juliet Grames

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

מלחמת 100 השנים הבאות / ערן ניצן

כותרת משנה: העימות המתעצם בין סין לארצות הברית והשפעתו על כל אחד מאתנו

לפני זמן מה קראתי את "קיסרות אדומה", ספר מעניין שבו ביקש ניצן דוד פוקס להציג בפני הקורא הישראלי את סין בת זמננו, שהיא שחקנית מובילה במערך הכוחות הגלובלי. ערן ניצן, לשעבר הנציג הכלכלי הישראלי בוושינגטון, פורש אף הוא, בספר מעניין לא פחות, את ההיסטוריה הקרובה של סין, ואת המהפך המרשים שעברה בעשורים האחרונים. המוקד של ספרו הוא העימות היחודי בין שתי המעצמות, השונות זו מזו כמעט בכל דרך, ארצות-הברית וסין.

קל לטעות ולנסות גזירה שווה מיחסי ארצות-הברית וברית-המועצות בתקופת המלחמה הקרה ליחסים שבין ארצות-הברית וסין כיום. ההבדלים רבים כמעט בכל תחום. החל ביחסם של האזרחים הסינים אל מדינתם, כשבשונה מאזרחי ברית-המועצות אינם רואים בעצמן קורבנות, עבור במניעיה של סין, שאינה שואפת להשתלט על אדמות או להפיץ אידיאולוגיה, אלא לרכוש שליטה והשפעה עולמית, ובאופן בו סין משפיעה על כל תחומי החיים בעולם כולו, וכלה בתלות ההדדית שבין שני השווקים הגדולים.

סין הצטרפה, ביוזמת ארצות-הברית, לארגון הסחר העולמי, ולדברי הכותב היא מנצלת אותו למטרותיה, אך אינה מייצרת כללים הוגנים לתחרות נגדה. כחברה בבנק העולמי ובקרן המטבע היא ספקית חוב למרבית מדינות העולם המתפתח, ולכן בעלת משקל יתר בגיבוש מדיניות הבנק והקרן לגביהן. במסגרת היוזמה השאפתנית "החגורה והדרך" סין מעורבת בפרויקטים נרחבים של תשתיות ברחבי הגלובוס, כולל בישראל. מדברים על המעורבות הסינית בבחירות האמריקאיות, אבל ההשפעה הסינית רחבה יותר: החרדה מפני עליתה של סין גברה על הרתיעה של האמריקאים מפני מעורבות ממשלתית, כך שבפועל סין כבר שינתה את הפוליטיקה האמריקאית ואת ארצות הברית כולה.

מבחינת מדיניות פנים, סין עברה מהפך מרשים, כשממדינה תלותית ורעבה הפכה למדינה תעשייתית, מודל יחודי של דיקטטורה קפיטליסטית, שהצליחה למחוק כמעט לחלוטין את העוני. מאיימות עליה בעיות פנימיות עתידיות – דמוגרפיה, מחירי נדל"ן, פערים חברתיים – אך נראה שהממשל, לפחות זה הנוכחי, מיומן בהתמודדות עם חולשות ועם משברים. מבחינת מדיניות חוץ, סין חרדה לכבודה ולשלמותה, וחשה מאוימת מן הנוכחות האמריקאית המסיבית באוקינוס השקט. למרות התלות ההדדית, היחסים בין שתי המעצמות נפיצים. נסיון לנבא את העתיד נדון, כמובן, לכשלון, אבל יש להיות ערים לתהליכים.

אזרחי סין, גם אם הם מפגינים פטריוטיות ושביעות רצון, משלמים את מחיר השינויים ברמיסת זכויות הפרט ובהעדר מוחלט של פרטיות, ונראה כי במערב מקבלים זאת כזכותו של הממשל. ערן ניצן מספר את סיפור הכניעה של אפל, שאפשרה לסין גישה למידע בשרתיה, אחרי שעמדה יפה בלחצים לספק גישה דומה, אך מוגבלת בהיקפה, לשירותי הביון האמריקאים. אינטרסים כלכליים גרמו לכניעה בנימוק מפוקפק לפיו מדובר רק במידע הטמון בשרתים על אדמת סין. כלומר, המשתמשים הסינים במכשירי אפל הופקרו. גישה דומה מפגינים אולפני הוליווד, הרגישים לזכויות אדם ולליברליזם, שלא היו מתחשבים ברגישויות של הממשל האמריקאי, אבל מטילים על עצמם צנזורה עצמית כדי לרצות את השלטון הסיני.

מהי הדרך הנכונה לנהוג בסין? האם דרכו האגרסיבית של טראמפ, שראה את העולם בשחור-לבן, וזכה לתרועות על שלא התכופף מול הבריון השכונתי (ובסופו של דבר גרם נזק לארצות-הברית)? או אולי דרכו של קלינטון שביקש לאמץ ולהכיל, וסלל את הדרך בפני סין לרכוש עוצמה? האם נכון לשתף פעולה בנושאי חוץ ולהעלים עין מעוולות מדיניות הפנים? ההגיון אומר, כמובן, ששיתוף פעולה יועיל לכל הצדדים, אך הגיון לחוד ואינטרסים אישיים ומדיניים לחוד. בעולם, שעלול להתלקח ברגע ולגלוש למלחמה גרעינית, אין תשובות פשוטות.

"מלחמת 100 השנים הבאות" מרתק, מטריד ומומלץ.

מטר

2022

אפקט נוצת הקסם / מלאני וורנר

כותרת משנה: מדע הרפואה האלטרנטיבית וכוחה של האמונה בריפוי הגוף

הרפואה האלטרנטיבית לא צלחה מבחנים מדעיים, ובכל זאת רבות העדויות על הצלחתה לפתור בעיות רפואיות. העיתונאית מלאני וורנר, שתפיסת העולם שלה מדעית ולא אמונית, מבקשת להבין כיצד ומדוע. למרות ההטיה המדעית הברורה שלה היא ניגשת לנושא בראש פתוח. "האנרגיה המיסטית הזאת מעולם לא קבלה תוקף מדעי", היא אומרת כשהיא משתתפת בהתכנסות בראשות הילרית, "אבל לא באתי לכאן כדי לגחך עליה או לחשוף את ערוותה".

היקף המחקר שערכה וורנר מרשים. היא קראה אינספור מחקרים, נפגשה עם מרפאים בשלל שיטות, שוחחה עם חולים שדיווחו על ריפוי, ועם רופאים שמבקשים כמוה להבין. תחת מטריה אחת קיבצה תחומים כמו אקופונקטורה, כירופרקטיקה, הילינג אנרגטי, הומיאופתיה, צ'י קונג, ריפוי ניסי ואמוני ועוד.

הנה כמה מן הנקודות המעניינות בספר:

הפסיכיאטר האמריקאי ארתור קליינמן יצר הבחנה בין שני מונחים קרובים: "מחלה היא פתולוגיה אובייקטיבית של דברים שניתן למדוד אותם. חולי, לעומת זאת, הוא חוויה חיה של סימפטומים […] והמשמעות האישית והרגשית שאנחנו מצמידים לדברים כאלה. זה גם הקושי שהסימפטומים האלה יוצרים בחיינו". הרפואה האלטרנטיבית מיטיבה לטפל בחולי, הווה אומר באופן שבו הגוף והנפש מתייחסים למחלה, ואין בכוחה לטפל במחלה עצמה.

במקרים בהם מדווח על הקלה ועל שיפור, תמיד ניתן למצוא הסבר מדעי. לדוגמא, לכמה מחלות יש תקופות רגיעה טבעיות; בגלל הנטיה לפנות לטיפול כשהמצב מחמיר, הסיכוי להרגיש טוב גבוה יותר; ניתן לחווט את המוח לתקן פציעות – הרפואה עושה זאת באמצעים טכנולוגיים, וכמה שיטות רוחניות עשו זאת כבר קודם באמצעים "לואו-טקיים"; טעויות באבחון עשויות לגרום לפרשנות שגויה של הריפוי.

אחת מני דוגמאות רבות שבהן הספר עוסק היא הריפוי הניסי של דנילה קסטלי בלוּרד. בביקורה השלישי במקום, אחרי שנים של סבל קשה, שהתבטא בין השאר בעליות מהירות וקיצוניות בלחץ הדם, חשה שמחה יוצאת דופן, שאחריה השתחררה ממכאוביה. חסידי לורד מונים את הריפוי שלה בין מעשי הנס המוכחים של המקום (ומשמיטים על הדרך פרטים שיסתרו את הקביעה). וורנר מראה כי האשה, שאובחנה כחולה בתסמונת נדירה ועברה ניתוחים רבים בגינה ללא הועיל, סבלה מטראומה ולא מהתסמונת. "מה שנעלם ביום ההוא במאי 1989 לא היה גידול. סביר יותר שזאת היתה מצוקה פסיכולוגית, שבמשך שנים עוררה סימפטומים פיזיים […] קרוב לודאי שטיהור רגשי מהסוג שקשה כל כך לגרום לו הוא שמסביר את הנסים המשוערים".

וורנר דנה באריכות בשני מונחים – פלצבו ופסיכוסומטיה – ומנערת אותם מן המשמעות השלילית שדבקה בהם. "עלינו לשאול את עצמנו למה לגיטימי יותר שהגוף שלנו יצור תאים סרטניים או יחסום את עורקינו, מאשר שהמוח שלנו יצור הפרעת המרה או יגיב לאיתותים גופניים באופן שמגביר כאב או מקבע אותו". רופאים בארצות-הברית, כך היא אומרת, אינם מוכנים לומר את המילה "פסיכוסומטיה", שנשמעת לחולים מעליבה בנוסח "זה הכל בראש שלך". היא מבקרת בגרמניה, בבית-חולים שמוקדש כולו לתחום זה, ובו לומדים החולים – בין השאר אלה הסובלים מכאב כרוני – להתמודד עם "משחק הגומלין בין גורמים פסיכולוגיים לתחושות וסימפטומים גופניים".

וורנר סבורה כי מה שהרפואה האלטרנטיבית מציעה ומיטיבה לעשות הוא בדיוק מה שחסר ברפואה המודרנית. "תרפיות גוף-נפש מניעות מולקולות במוחנו באופן שיכול להפחית את החוליים שאנחנו מרגישים בגופנו, וכך גורמות לנו להרגיש שיש לנו תמיכה, מגייסות את כוח הציפיות והאמונה, מרגיעות את הגוף ומפחיתות לחצים ומתחים […] הן עושות דברים שלעתים קרובות הרפואה המקובלת אינה מקדישה להם מספיק תשומת לב או לא ממש יודעת איך להתמודד איתם". רופאים, אולי מחוסר זמן ואולי מעודף ידע, כושלים לעתים קרובות בהיבטים האמפטיים הנחוצים לחולים, בדיוק ההיבטים שמטפלים אלטרנטיביים עוסקים בהם, גם אם ההסברים שהם נותנים להם – צ'י, מרידיאנים ודומיהם – משוללי כל בסיס. וורנר קוראת לעוסקים ברפואה אלטרנטיבית להתרכז בפרקטיקה ולא להאחז בתיאוריות מפוקפקות, וקוראת לרפואה המודרנית לאמץ את הפרקטיקה האלטרנטיבית ואת עקרונותיה המועילים. "הרפואה האלטרנטיבית אינה הולכת לשום מקום כל עוד היא ממשיכה לתת לאנשים משהו שחסר להם נואשות", היא מסכמת.

האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של שי רפאלי.

"אפקט נוצת הקסם" הוא מספר מעמיק, שופע ידע, מרתק ומומלץ.

The Magic Feather Effect – Melanie Warner

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

לזמן קצר יש בנו קסם / אושן וונג

"אני יודע שאת מאמינה בגלגול נשמות. אני לא יודע אם אני מאמין, אבל אני מקווה שזה נכון. כי אז אולי תחזרי הנה בפעם הבאה. אולי תהיי ילדה ואולי שוב יקראו לך רוז, ויהיה לך חדר מלא בספרים, והורים שיקראו לך סיפורים לפני השינה במדינה שלא הושפעה ממלחמה. אולי אז, בחיים ההם ובעתיד הזה, תמצאי את הספר הזה ותדעי מה קרה לנו. ותזכרי אותי. אולי".

לָאן הוייטנאמית ברחה לסייגון עם בתה מאי שנולדה מנישואי שידוך שנכפו עליה. בעיר, אחרי שעסקה בזנות כדי לקיים את שתיהן, נישאה ב-1967 לפול, חייל אמריקאי, ונולדה לה בת שניה, הונג. "לזמן קצר יש בנו קסם" הוא מכתב ארוך שכותב בנה בן העשרים ושמונה של הונג אל אמו, מנסה להגיע אליה במילותיו ומוביל אותה אל עצמו.

שנתים אחרי שנולד הבן נאלצה המשפחה להמלט על נפשה, וקיבלה מקלט בארצות הברית. פול כבר לא היה חלק מן המשפחה – הוא הוחזר למולדתו ולא שב. מאי עברה לגור עם בן זוג אלים, ונמלטה ממנו. הונג, שנקראה עכשו רוז, סבלה אף היא מבן זוג מתעלל, עד שהמשטרה עצרה אותו. המשפחה הצטמצמה לשלוש נפשות: לאן הבלתי יציבה, רוז הפוסט-טראומטית, והילד שגדל בצלן.

"לא ידעתי שהמלחמה עדיין בתוכך, שבכלל היתה מלחמה, שברגע שהיא נכנסת לתוכך היא אף פעם לא יוצאת משם", כותב הבן בדיעבד. אולי משום שאנשים מוכים הופכים למכים, או אולי משום שהורים שסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית נוטים יותר להכות את ילדיהם – כפי שמצא במחקר בנושא – ילדותו של הבן היתה רצופה פגיעות פיזיות, שעליהן הוא מספר בכאב אך ללא טינה. באמפתיה עמוקה הוא מתאר את חייה הקשים של אמו, שהפסיקה ללמוד בגיל צעיר מאוד אחרי שבית הספר נפגע מנפלאם ונותרה אנאלפביתית, שמצאה עצמה חלק ממיעוט זר ודחוי בארץ חדשה, שנאלצה להתפרנס במשך שלושה עשורים בסלון יופי שאיכל את ריאותיה והרס את ידיה – "הידים שלך מזעזעות – ואני שונא את כל מה שגרם לכך. אני שונא את העובדה שהן החורבן והחשבון של החלום", שנאלצה להתנצל על עצם קיומה ולהנמיך את עצמה "כדי שהלקוחה תרגיש נינוחה, נעלה ונדיבה". כשהיה בן עשר וברח מן הבית, התחננה בפניו סבתו שיבין: "אמא שלך. היא לא נורמלית, אוקיי? היא סֵבל. היא כאב. אבל היא רוצה אותך, היא צריכה אותנו […] היא אוהבת אותך […] אבל היא חולה. חולה כמוני. במוח".

האֵם הקשה הזו, שהיתה בו זמנית אוהבת ומסורה, קיבלה אותו כפי שהוא, למרות הפחדים והמסורת שהכתיבו אחרת, כשהתוודה בפניה בהיותו בן שש-עשרה על העדפותיו המיניות, והציע לעזוב את הבית כדי לא לבייש אותה: "אתה לא חייב ללכת לשום מקום. זה רק אתה ואני, כלב קטן. אין לי אף אחד אחר" ("כלב קטן" הוא כינוי שניתן לו כהגנה מרוחות רעות).

הספר הוא כתב האשמה נוקב נגד אפליה וגזענות ובורות, וכתב קינה על נוראות המלחמה ועל הטראומות הנמשכות ממנה. הוא גם סיפור התבגרות תחת קשיים חברתיים, משפחתיים ואישיים, וסיפורם העצוב והקשה של אנשי השוליים השקופים. אין דבר שהכותב מסתיר, והוא מתאר בחיות רבה סֵבל אפור, מוות ומין, וגם רגעים יפים של חום ושל צבע. וכולם יחד אפופים חמלה וקשר לבבות של בן ואמו.

אושן וונג, שסיפורו הביוגרפי הוענק לבן, הוא משורר ומסאי עטור פרסים ואותות כבוד. זהו ספר הפרוזה הראשון שלו, והוא מצטיין, בין השאר, בסגנונו הפואטי, כמעט שירי בחלקו, וביכולתו לחלץ תובנות עמוקות מפרטים יומיומיים. מלאכת התרגום הופקדה בידיה של אסנת הדר, שעשתה עבודה מצוינת.

"כל הזמן הזה סיפרתי לעצמי שנולדנו ממלחמה – אבל טעיתי, מאמא. נולדנו מיופי. בל יטעה מישהו ויחשוב שאנחנו פרי האלימות – אבל אותה אלימות, שחלפה דרך הפרי, לא קלקלה אותנו".

יוצא דופן, עדין וקשוח, ומומלץ.

פרק ראשון

On Earth We're Briefly Gorgeous – Ocean Voung

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

מחשבות והמצאות / ג'ף בזוס

ב-1994 ג'ף בזוס, אז בן שלושים, זיהה שהשימוש ההולך ומתרחב באינטרנט פותח הזדמנויות עסקיות מרחיקות לכת. הוא נטש קריירה נאה בחברת ניהול השקעות, וייסד את אמזון, עסק מקוון למכירת ספרים. אמזון הפכה אימפריה, בזוס הרחיב את תחומי התעניינותו, והיום הוא מחזיק בין השאר גם את חברת החלל בלו אוריג'ין ואת העתון וושינגטון פוסט. לאחר שהפך לאיש השני בעושרו בעולם, הוא תורם באמצעות קרנות שהקים למטרות כמו חינוך וסביבה. הספר "מחשבות והמצאות" מורכב משני חלקים: הראשון מורכב ממכתביו השנתיים של בזוס לבעלי המניות של אמזון, והשני מכמה מנאומיו ומכמה ראיונות שהעניק.

הסופר והעיתונאי וולטר אייזקסון, שכתב מספר ביוגרפיות מצליחות, סבור כי בזוס הוא אישיות מהליגה של ליאונרדו דה וינצ'י, בנג'מין פרנקלין, אלברט איינשטיין, עדה לאבלייס וסטיב ג'ובס, בזכות הסקרנות הנלהבת, היצירתיות, הדמיון והחדשנות. במבוא לספר הוא מספר על חייו של בזוס, מאז היה ילד לאם בת-עשרה שבן-זוגה נטש אותה, ולאב שאימץ אותו באהבה בהיותו בן ארבע, דרך חופשות הקיץ המרתקות והמאתגרות עם סבו, שבמידה רבה עיצב אותו, ועד ליוזמותיו העיסקיות הנמשכות עד היום. אייזקסון מסכם את עיקרי תפיסת עולמו של בזוס, ולמען האמת אפשר לבחור אם לקרוא את הדברים שבזוס עצמו כתב או את המבוא. הם חופפים לגמרי, ובכתביו של בזוס יש מטבע הדברים חזרות רבות, בעיקר בזכות העקביות שלו. הערך המוסף שבקריאת הכתבים אחרי המבוא הוא ההתרשמות הבלתי אמצעית מן ההתלהבות של בזוס ומן הרעננות שהשתמרה אצלו גם אחרי עשורים של פעילות.

אלה הם עקרונות התרבות הארגונית על פי בזוס: התמקדות אובססיבית בלקוחות במקום במתחרים, דחף המצאה חלוצי, נכונות להכשל, חשיבה לטווח הארוך, גאווה מקצועית במצוינות תפעולית. את התרבות הארגונית גיבש כבר במכתב הראשון, ובשנים הבאות נהג לצרף את המכתב הזה כנספח למכתבים השנתיים, מעיד שהוא עדיין מחזיק בה ללא פשרות ושהיא מניבה תוצאות. "אנחנו מאמינים בלב שלם שיש קשר הדוק בין האינטרסים ארוכי הטווח של בעלי המניות לבין אלה של הלקוחות שלנו", כתב לבעלי המניות, וגם "אני נלהב בנוגע לעסק הזה לא פחות מאי-פעם. יש לפנינו יותר חדשנות משיש מאחורינו". את מכתביו בשנים האחרונות חתם במלים "זה עדיין היום הראשון", כשכוונתו לדחף הבלתי פוסק להתחדש ולהמציא. "היום השני", לדבריו, הוא המקום בו אינו רוצה למצוא את החברה. זה המקום שבו חברה יכולה להתקיים במשך שנים כשהיא קופאת על השמרים ונישאת מכוח האינרציה על הישגי "היום הראשון", אבל סופה לגווע. לאחת הקרנות שהקים נתן את השם Bezon Day 1 Fund.

ואלה הם הטיפים של בזוס לניהול חיים מספקים ומלאי משמעות: עשו שימוש במתנות שהחיים נתנו לכם; בחרו במה שמלהיב אתכם; העדיפו מקוריות על פני שגרתיות; חיי שירות והרפתקאות על פני חיי שגרה; הכירו בטעויות; הפגינו נחישות וטוב לב; קבלו החלטות בשיטת "מזעור חרטות", כלומר חישבו כיצד תרגישו לגבי החלטה מסוימת כשתהיו בני שמונים ונסו להמנע מלגרום לעצמכם חרטה עתידית.

תפיסת עתיד כדור הארץ של בזוס מעניינת: בשונה מן הגישה המקובלת, הסבורה שהאנושות תצטרך למצוא תחליף לכדור הארץ שלא יוכל לכלכל אותה, בזוס מעדיף לשמור עליו כמרכז האנושות. מושבות החלל תיבננה בטווח נסיעה קצרה – הירח הוא אופציה סבירה – ותעשיות כבדות ומזהמות תפעלנה בהן. כדור הארץ עצמו ייוותר מוגן במרכז, מקום יפה לחיות בו.

כאמור למעלה, יש הרבה חזרות בספר, ולכן פה ושם קראתי בדילוגים. למרות זאת (ולמרות התרגום חסר המעוף של שמו המקורי של הספר – Invent & Wander), אני ממליצה על קריאתו, בזכות ההתלהבות המדבקת וההזדמנות להתוודע אל האיש שמאחורי היוזמות הגדולות.

Invent & Wander – Jeff Bezos

מטר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: עפר קובר