בשורות טובות / שירז אפיק

"בשורות טובות" הוא בשכבת העור החיצונית שלו מעין סיפור מתח. כעשרים שנה לפני ההווה של העלילה, גונן, אחיה של אראלה המספרת, יצא מן הבית ולא שב. מאחור נותרו אמו, אחיו התאום עידו, אחותו הצעירה אראלה, ואשתו שלי. שום סימן חיים לא ניתן ממנו, אולי כבר מת, אך גם גופה לא נמצאה. כעת, כשאראלה בודקת את החשבונות המשפחתיים, היא מגלה שקרן החסכון של גונן נפדתה, ומנסה לפתור את תעלומת הכסף שנעלם בתקווה לפתור סוף סוף את תעלומת האח האבוד.

זוהי המעטפת החיצונית, אך שירז אפיק, כידוע לקוראיה, נכנסת תמיד מתחת לעור. שם נמצא משפחה שבה אב נעדר, אם שמעדיפה בבירור אחד מילדיה על פני האחרים, יחסים טעונים בין אחים, התמודדות עם תקווה ועם אבל, ויותר מכל עיוורון שאנשים מפתחים כשמדובר באהוביהם. ושם נמצא גם יחסי חברות וקנאה, אהבה וחשדנות, וגם עולם מבעבע של חיי לילה, דרי רחוב, הלומי קרב, עבריינים וצדיקים, שכולם שזורים ברקמה סיפורית אחת.

אחד הדברים שאני מעריכה במיוחד בכתיבה של הסופרת הוא ההימנעות שלה משיפוטיות ומניתוח הארועים עבור הקורא. אראלה, כמו תמר ב"מתחת לעור", היא אינטליגנטית, חיובית, מודעת לעצמה ולסביבתה, וטועה. חייהן יוליכו אותן בסופו של דבר לחשבון נפש, לתובנות, אולי לשינוי, אבל הסופרת נמנעת מלהצביע מפורשות על טעויותיהן בטרם יכירו בכך בעצמן. הקורא, לעומת זאת, באמצעות התמונות שהיא בוחרת להציג, מבחין במשגים של הדמויות, והקריאה מתנהלת לפיכך בשני מישורים – זה שהדמויות כושלות בו, וזה שמשקיף מבחוץ דרך הפרטים הסיפוריים וללא העיוורון שבקירבה. " איך אפשר להתבלבל בין שני אלה?" תוהה אראלה כשהיא מתייחסת לשני אחיה. "גוני היה מופז […] הכל בו ריצד […]. עידו, שחונן באותם תווי פנים, היה חום וחיוור, כמו גונן אחרי יותר מדי כביסות". זו אותה אראלה שעובדת ככותבת סיפורי חיים, זו שאמרה בראיון עבודה, "אנשים מרתקים אותי. מעניין אותי להגיע לליבה שלהם, למה שמסתתר מתחת למסכות". אולי אנחנו לא רואים את מה שאנחנו מעדיפים לא לראות. אולי קל לנו יותר לראות את ליבתם של זרים. מכל מקום, הריצוד הזה, שנבע מן הכריזמה של גונן, שנבעה בתורה מאופיו הבלתי שגרתי, הטוב ורע לסירוגין, החופשי, הסתיר מעיני משפחתו הן את אישיותו הבעייתית, והן את הנזקים שגרם לקרוביו. ברקע הסיפור מרחף כל הזמן המשפט שאמרה אמם אחרי היעלמותו, "הוא היה האהוב עלי משלושתכם", משפט שאולי לא גרם לעידו ולאראלה להתכווץ חיצונית, אבל לבטח חלחל אל עצמיותם. הקורא, שמקבל הצצה אל סצנת ילדות, ושהמשפט הזה אינו יכול שלא לצרום את אוזניו, מצליח לראות מתחת לאור המסנוור של גונן.

שירז אפיק כותבת בחמלה, מניחה מקום להבנה ולקבלה. כתיבתה מדויקת מאוד, הן בתיאור הדמויות האמינות והן במינון המלל והרגש. נסחפתי עם הסיפור, ואני מאמינה שכמו שני ספריה המאוחרים יותר, "אבקועים" ו"מתחת לעור", גם "בשורות טובות" יישאר איתי לאורך זמן.

מטר

2017

עובדתיות / הנס רוסלינג, אולה רוסלינג, אנה רוסלינג רונלונד

כותרת משנה: תנו לעובדות לדבר! עשר סיבות מדוע אנחנו טועים לגבי העולם ומדוע המצב טוב יותר ממה שאנחנו חושבים

הנס רוסלינג, מומחה ברפואה ציבורית ובסטטיסטיקה, חבר אל בנו אולה ואל כלתו אנה כדי להציג תמונה של העולם המבוססת על עובדות ועל נתונים. רוסלינג, שנפטר כשנה לפני שהספר ראה אור, הרבה להרצות בנושא זה, וקרן גאפמיינדר, שהקים יחד עם אולה ואנה, מספקת כלים אינטראקטיביים שנועדו לרכז יחדיו נתונים משפע מקורות ולסייע בהבנת תהליכים ומגמות.

העולם מפציץ אותנו בשפע מידע, ופילטרים פנימיים מאפשרים לנו לסנן אותו כדי להמנע מהצפת חושים ולשרוד את היומיום. יחד עם זאת, כך טוענים הכותבים, מידע שמדבר אל האינסטינקטים הדרמטיים עובר את הפילטרים. לפעמים האינסטינקטים הללו הם רבי תועלת, אבל רוב הזמן הם גורמים לעיוות באופן בו אנו תופסים את העולם, וכתוצאה מכך מקבעים דעות קדומות, בולמים שינוי, ומונעים קבלת החלטות מושכלת. כפי שלמדנו לרסן את התאווה, ששורשיה אבולוציונים, לסוכר ולשומן, כך עלינו ללמוד לשלוט בצריכת הדרמה.

כדי להדגים עד כמה תפיסתנו את העולם שגויה, מוצגות בפתחו מספר שאלות, כמו כמה בנות זוכות להשכלה יסודית, כמה ילדים זוכים להתחסן, וכיוצא באלה. רובם הגדול של הנשאלים, ללא קשר לידע ולמומחיות, נכשל כליל בכל השאלות למעט זו שעוסקת בהתחממות הגלובלית, נושא שנהנה מיחסי ציבור מעולים. למעשה, כפי שרוסלינג מזכיר שוב ושוב, לו הציג את השאלות לשימפנזים, היה מקבל תשובות בהתפלגות צפויה של 33% (יש שלוש תשובות אפשריות לכל שאלה). בני אדם משיגים תוצאות שהן הרבה מתחת לזה, וכל זה בגלל אותם אינסטינקטים, הגורמים לנשאלים לבחור שוב ושוב בתשובה המייצגת את האפשרות הגרועה מכולן. הדרך להתגבר על ההטיה הזו היא עובדתיות, להתבונן בעובדות ולדבוק בהן.

הנה עשרת המזיקים שיש לתת עליהם את הדעת. אינסטינקט הפער גורם לראית עולם מקוטבת בשל הפיתוי לחלק דברים לשתי קבוצות מוגדרות, ולעתים קרובות מנוגדות זו לזו, שביניהן פער מדומה. כך אנחנו מחלקים את העולם ל"אנחנו" ו"הם", עניים ועשירים, צפון ודרום, בשעה שהנתונים מורים על רצף, לא על קיטוב. אינסטינקט השליליות הוא הנטיה לשים לב לרע יותר מאשר לטוב, שתוצאותיה הן התפיסה ש"המצב נעשה גרוע יותר" ואובדן תקווה. אינסטינקט הקו הישר מניח שמגמות תימשכנה כפי שהן בהתעלם ממשתנים עתידיים רבים. שמו של אינסטינקט הפחד מעיד עליו, והתקשורת הזמינה מעצימה אותו. "הדימוי של עולם מסוכן מעולם לא שודר באופן אפקטיבי יותר מאשר עכשו, בשעה שהעולם הרבה פחות אלים והרבה יותר בטוח", אומר רוסלינג (שאגב, אינו מאשים את התקשורת בדבר – גם עיתונאים לוקים באותן הטיות כמו בני אדם אחרים, ותפקידם להתחרות על תשומת הלב של לקוחותיהם הצמאים לדרמה). אינסטינקט הגודל גורם להוצאת דברים מפרופורציה. אינסטינקט ההכללה מארגן את העולם בקטגוריות, למרות שבמקרים רבים מתקיימת בתוכם שונות ומתקיימת ביניהן הקבלה. אינסטינקט הגורל הוא הרעיון שתכונות מולדות קובעות את גורלם של בני האדם, מדינות, דתות ותרבויות, ושאין אפשרות לשינוי. אינסטינקט הפרספקטיבה היחידה הוא התפיסה שלכל בעיה יש סיבה אחת שצריך להתנגד לה ופתרון אחד שצריך לתמוך בו. התוצאה היא לעתים בחירה בפתרון הבלתי מתאים. אינסטינקט ההאשמה נובע מן הרצון להאמין שדברים קורים מפני שמישהו רוצה שהם יקרו, שאם לא כן העולם היה נראה לא צפוי, מבלבל ומפחיד. והאחרון, שבעיני רוסלינג הוא החמור מכולם, הוא אינסטינקט החירום המכניס ללחץ, מגביר אינסטינקטים אחרים ומקשה את השליטה עליהם, חוסם מחשיבה אנליטית ומעודד פעולות דרסטיות בלי מחשבה.

רוסלינג מאמין, על סמך הנתונים וניתוחם, שהעולם נמצא במקום טוב בהרבה מכפי שהיה במהלך ההיסטוריה, ושמגמת השיפור נמשכת. למרות ההפתעה החוזרת ונשנית שלו מתוצאות השאלונים, דוגמת זה שהוצג בתחילת הספר, הוא מבין כי גם כשמנסים לנקוט בגישת העובדתיות עדיין גורמים רגשיים מונעים את היכולת להודות כי הדברים הרבה יותר טובים מכפי שאנו מאמינים. זכרון מעוות של העבר, דיווחים סלקטיביים של התקשורת והפעילים, התחושה שכל עוד הדברים רעים זה יהיה חסר רגישות להגיד שהם משתפרים – כל אלה הם מכשולים בפני אימוץ העובדות. אבל לומר שדברים משתפרים אין פירושו להתעלם מהבעיות שנותרו. "אני לא אופטימיסט. זה נשמע כאילו אני נאיבי. אני "אפשרותיסט" רציני מאוד. זאת מילה שהמצאתי. פירושה, מישהו שגם לא מקווה בלי סיבה, וגם לא מפחד בלי סיבה, מישהו שכל הזמן מתנגד לתפיסת עולם דרמטית מדי. כ"אפשרותיסט" אני רואה את כל ההתקדמות הזאת ומרגיש שכנוע עמוק ותקווה שיש אפשרות להתקדמות. זה לא אומר שאני אופטימי. זה אומר שיש לי מושג ברור והגיוני על מצב העניינים. זה אומר תפיסת עולם קונסטרוקטיבית ומועילה".

חמש הסכנות הגלובליות המדאיגות את רוסלינג הן מגפה כלל עולמית, התמוטטות פיננסית, מלחמת עולם, שינוי אקלים ועוני קיצוני. מועמדת שישית: סכנה לא ידועה שעלולה לצוץ. למרות שהעובדות מצביעות על שיפור מתמיד, ברור שהעולם הוא עדיין מקום קשה לרבים מתושביו, ורוסלינג אינו מתעלם מכך. הוא רק קורא לראות את המציאות נכוחה, ולקבל החלטות מבוססות נתונים. "אני לא אומר לכם לא לדאוג. אני אומר לכם לדאוג לדברים הנכונים […] תשלטו באינסטינקט החירום שלכם. תשלטו בכל האינסטינקטים הדרסטיים. תהיו לחוצים פחות בגלל הבעיות המדומינות של עולם דרמטי מוגזם, וערים יותר לבעיות ממשיות ולדרך לפתור אותן".

רוסלינג הוא כותב מוכשר, שולט בחומר, ומגבה אותו בדוגמאות מחייו שלו, הפרטיים והמקצועיים, שמקרבות את הכותב אל הקוראים. הוא אינו מסתפק בתיאור האינסטינקטים המכשילים, אלא מציע כלים להתגברות עליהם. מכיוון שהנושא בוער בו – הוא הקדיש את שנותיו האחרונות להעלאתו על הכתב – יש בספר משהו מיסיונרי והרבה חזרות, אבל יש בו גם שפע הגיון ומידע, והקריאה להסתמך על עובדות ועל נתונים, ולא על אינסטינקטים ועל תחושות בטן, מן הראוי שתקבל במה שוב ושוב.

קראתי את הספר בעותק דיגיטלי, ומשום כך החמצתי את יופיים של התרשימים הנכללים בו. האתר של גאפמיינדר (בתרגום חופשי, מוּדעוּת לפער) מספק תחליף רב תועלת בדמות מידע רב ומגוון המוצג בכלים אינטראקטיבים.

מומלץ מאוד.

Factfulness – Hans Roslong, Ola Rosling, Anna Rosling Rönnlund

מטר

2022 (2018)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

הדרך אל נחלת בכור / אלי לבן

כותרת משנה: מהמעברה אל הנחלה הגלילית, סיפור הצלחה ישראלי

אלי לבן, בן בכור להוריו, הגיע מלוב לארץ כתינוק ב-1951 היישר אל המעברה ברמת ישי. תנאי החיים היו קשים, ילדים נוספים נולדו בזה אחר זה, חלקם לא שרדו, הפרנסה היתה דלה, והרעב היה דייר קבע. היום אלי לבן הוא איש עסקים מצליח, מן היזמים המובילים במקום בו עמדה מעברת ילדותו, ומעיד על עצמו כי "יש לי הכל". בספרו הוא מתאר את חייו מנקודת המוצא הדלה והקשיים שבדרך עד להווה שבו הוא בונה לעצמו ולמשפחתו נחלה בבית שערים.

למרות מכשולים רבים שניצבו בדרכו, אלי הוא לא אדם כועס. הוא בוחן את חייו בעיניים פקוחות, ובוחר לראות גם את הצדדים החיוביים במקומות שאחרים אולי היו מפתחים אך ורק זעם ותסכול. יכול להיות שהתכונה הזו היא שסייעה בידו לדחוף את עצמו להישגים. לא להתמרמר על המכשולים, אלא לזהות את התמריצים. כך, לדוגמא, הוא כותב על אביו, האיש שהיה משתכר בשבתות ומטיל את חיתתו על בני הבית, האיש שמנע ממנו להמשיך ללמוד ושלח אותו להיות נגר: "יכולתי לתאר אותו כאדם קשה יום ובזה לסגור את הסיפור, אבל זה לא כך. אבא שלי היה אדם מורכב והוא זה שבאופן עמוק סלל לי את הדרך. בין המקל לגזר הוא כיוון אותי ואילץ אותי להתבגר במהירות רבה. בו זמנית פחדתי ממנו ואהבתי אותו, כעסתי עליו והערכתי אותו". כך הוא מתבטא גם כשהוא נדרש לרגשי הקיפוח: "השד העדתי הלך איתי לאורך כל הדרך. הרגשתי מקופח, הייתי בטוח שהמדינה עשתה לנו עוול, שבראשה יושבים אשכנזים שהקימו וניווטו אותה על פי ראות עיניהם […] בדרך הם שכחו את יוצאי צפון אפריקה ומדינות ערב, זרקו אותנו למעברות ולעיירות פיתוח, שיגרו ושכחו […] לא ביקשתי לעצמי מתנות בחינם, רק הזדמנות להתחיל את החיים מנקודת מוצא שווה לזו של נער בקיבוץ או בתל אביב, למשל. אבל ידעתי שבסך הכול הם עשו עבודה טובה: בזכותם יש לנו ארץ מתפקדת, משגשגת, פורחת ומתפתחת, מדינה שעושה נפלאות כל הזמן, בכל תחום, בזכות המנהיגים והאנשים ההם שלחמו במחתרות וחיו בשביל ולמען הקמת מדינה ליהודים".

הדרך אל הנחלה, שהחלה במעברה, ידעה קשיים וטרגדיות. תינוקת שנפטרה, בן שסובל משיתוק מוחין, חברים שנהרגו במלחמות, אצבעות שנקטעו בנגריה, שותפים שלא עמדו בציפיות. אבל אלי היה להוט להוכיח את עצמו. בדרך הזדמנו לו אנשים שהאמינו בו, היתה – ועדיין – נטועה בו אמונה בעצמו, הוא נטל סיכונים והצליח. אי אפשר לקבוע קטגורית כי כל אחד יכול לעשות את אותו המסלול ולהגיע לאותם ההישגים, אבל סיפור חייו בהחלט מעורר תקווה והשראה.

נדמה כי הדחף החזק ביותר שהניע את אלי היה הצורך להתרחק ככל שניתן מזכרון הרעב שאינו מניח לו: "התחזקה אצלי ההבנה שלא משנה כמה כסף יהיה לי, הכסף לעולם לא ייתן תשובה לתודעת העוני. אני אמנם עשיר בתחומים רבים בחיי, אבל העוני הוא כצלקת, הוא פנימי, והרעב מקורו בנפש. הרעב הוא בלבי והוא "חבר" שהולך איתי לכל מקום". כמו בהתייחס למהמורות אחרות בחייו, גם כאן הצליח למנף את הצלקת לתמריץ.

משום שהסיפור וההשראה הם העיקר, הספר אינו צריך להשפט ספרותית. יש בו ניסוחים שהייתי משנה, קטעים שהייתי משמיטה, אבל זה לא הסיפור שלי, כמובן. אלי לבן מספר בלהט, בחן ובסיפוק שמצליח להשאר צנוע, סיפור שראוי להשמע.

מטר

2021

עדיין אליס / ליסה ג'נובה

בלבה של אליס, חוקרת ומרצה מוערכת בהרווארד, התעורר חשש, כשנתקעה באמצע הרצאה, שאותה נשאה כבר פעמים רבות. מילה שרצתה להשתמש בה פשוט נמחקה ממוחה. לא עמדה על קצה הלשון, לא הבהבה בירכתי הזכרון. פשוט לא היתה שם. אליס הצליחה איכשהו למצוא מילה חילופית, אבל הארוע הטריד אותה. החשש הפך לפניקה, כשבעת ריצה שגרתית, לא רחוק מביתה, במסלול מוכר, לא זיהתה את מיקומה. אליס היתה בת חמישים, המחזור החודשי החל להשתבש לה. היא קוותה שכל התופעות המטרידות הן חלק מגיל המעבר.

הן לא. למרות גילה הצעיר, אליס לקתה באלצהיימר.

הספר מתלווה אל אליס ואל משפחתה במשך שנתיים, חודש אחר חודש, ומתאר בנאמנות את ההידרדרות שאליס חווה, לפעמים מודעת, לפעמים לא. מן הרגע בו אושרה האבחנה ידעה שחייה ישתנו לתמיד. לא רק מצבה המנטלי ילך ויורע. יחס הסביבה אליה יקשה עליה, שאלות של זהות עצמית יעסיקו אותה. כבר באחת השיחות הראשונות עם הרופאים, כשנשאלה בזהירות אם היא מבינה את השאלה שהופנתה אליה, היתה לה תחושה קשה לגבי הבאות. בין השורות ראתה את השיחות הצפויות לה בעתיד. האם היא כשירה דיה להבין את הנאמר? האם מוחה ניזוק מדי, האם היא מבולבלת מדי לתת את הסכמתה? מאז ומתמיד פנו אליה בכבוד רב. אם כישוריה המנטליים יתחלפו יותר ויותר במחלת נפש, מה יחליף את הכבוד הרב ההוא? רחמים? התנשאות? מבוכה? במקום עבודתה, שם היו לה מכרים וידידים רבים, חשה בהסתיגות כלפיה, כאילו לקתה במחלת נפש, כאילו הציבה בפני העמיתים תמונה אפשרית של הצפוי להם עצמם. הפגישה עמה היתה מפחידה. ולכן רוב הזמן נמנעו מפגישות עמה. היא לא איחלה לעצמה להחליף את האלצהיימר במחלה קשה אחרת, אבל ידעה כי חולי סרטן יכולים לצפות לתמיכה מהקהילה שלהם. אליס ציפתה להיות מנודה. כשאזרה עוז להתוודות בפני ראש החוג על מצבה, ונדרשה להפסיק להרצות ולא לנסוע עוד לכנסים כנציגת המוסד, לא יכלה שלא לתהות, "מי היא, אם לא תהיה עוד פרופסור לפסיכולוגיה בהרווארד?"

אליס מנסה לנקוט בכל מיני תכסיסים כדי להתגבר על הבלבול ההולך וגובר. היא מנהלת רשימות מפורטות, עושה לעצמה סימנים כדי להתמצא. היא מצטרפת לניסוי קליני בתרופה חדשה. אבל שום דבר אינו מונע את ההידרדרות. נראה כי למרות המודעות למה שצפוי לה, היא לא חזתה – מי יכול היה לחזות – כמה קשה יהיה לה. היא מחליטה כי יגיע שלב שבו תעדיף לשים קץ לחייה. כדי לזהות את הרגע הנכון היא מכינה לעצמה קובץ ובו רשימה של חמש שאלות פשוטות, שעליהן עליה לענות פעם בשבוע. הבלקברי תוכנת לספק תזכורת שבועית, כי היא יודעת שלבטח לא תזכור בעצמה. אם תתקשה במתן תשובות, יהיה עליה לפתוח קובץ אחר ולפעול על פי ההוראות. מחושב מאוד. אבל איך תדע אם היא עונה תשובות נכונות? ואם תפתח את הקובץ השני, האם תהיה במצב שיאפשר לה לעקוב אחר הכתוב בו? וכך, היא לעתים מזהה את בני משפחתה ולעתים לא. היא הופכת את הבית בחיפוש אחר דבר מה שאינה זוכרת מה הוא. אשה שהוצגה בפניה נשכחה ממנה אחרי דקות ספורות. היא חוזרת על שאלות שכבר נענו. הראיה המרחבית שלה משתבשת. היא מערבבת עבר והווה. עם חלוף הזמן היא נזקקת לעזרה בפעולות הפשוטות ביותר.

אבל אליס אמיצה ושורדת. בזמנים צלולים היא מתעקשת לקבוע את גורלה בעצמה. מכיוון שאיש אינו באמת מבין אותה, גם אם היא מוקפת אהבה, היא מקימה קבוצת תמיכה קטנה עם שלושה חולי אלצהיימר צעירים אחרים. במאמץ גדול היא כותבת נאום לכנס של מטפלים באלצהיימר, עומדת בפני הקהל כשעיניה נעוצות בנייר לבל תיתקע ותאבד את חוט המחשבה, ונושאת את המסר החשוב, שהוא בסופו של דבר לבו של הספר: "מתי לא אהיה עוד אני? האם אותו חלק במוחי האחראי ל'אני' היחודי לי פגיע למחלה הזו? או שמא זהותי היא משהו שמעל לנוירונים, לחלבונים ולמולקולות דנ"א פגומות? האם נשמתי ורוחי חסינות בפני פגעי מחלת האלצהיימר? אני מאמינה שכן". האשה הנמרצת, הפעילה, האינטלקטואלית, אמנם התחלפה באשה איטית, תלותית, שאינה מסוגלת לקרוא, אבל היא עדיין אליס.  

ליסה ג'נובה, דוקטור למדעי המוח ופעילה באגודת האלצהיימר האמריקאית, כתבה ספר מרגש ומלמד. יש בספר מינון נבון של ידע רפואי, מסר ברור לגבי היחס אל החולים, ותיאור חי ומשכנע, וגם מטיל אימה, של אשה שגורלה זימן לה מחלה חשוכת מרפא ועתירת סטיגמות. המתרגמת עדי גינצבורג-הירש, שתרגמה יפה, הוסיפה גם הערות מועילות.

ספר עוצמתי, נוגע ללב וחשוב.

Still Alice – Lisa Genova

מטר

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

999 נשים צעירות / הת'ר דיון מאקאדם

כותרת משנה: סיפורו של הטרנספורט הראשון לאושוויץ

ב-26 במרץ 1942 הגיע לאושוויץ טרנספורט הנשים היהודיות הרשמי הראשון. תשע מאות תשעים ותשע נשים היו אמורות להכלל בו, כולן רווקות צעירות, תושבות סלובקיה או יהודיות שמצאו בה מקלט. תשע מאות תשעים ושבע צעירות (הפקידים טעו במיספור הרשימה) נותקו ממשפחותיהן. הנשים נקראו להתגייס לעבודה לתקופה של שלושה חודשים – "חוזים לתרומות" היא הכותרת שבראש רשימת שמותיהן, כאילו התנדבו מרצונן. חלקן חשו שהן ממלאות את חובתן לארצן, אחרות ראו בכך הרפתקה, והיו גם כאלה שרצו להוכיח שהיהודיות חזקות ובעלות ערך לחברה. אחרי תקופה ארוכה של השפלה, של חוקים שבודדו את היהודים והגבילו אותם, ניתנה לבנות, לכאורה, הזדמנות להשתלב מחדש.

ימים ספורים בלבד אחרי שהגיעו לאושוויץ, הגיע הטרנספורט השני, ובו בנות משפחה וחברות. הבאות לא זיהו את ה"ותיקות". "חשבנו שהן משוגעות", מעידות ניצולות הטרנספורט השני. לא רק השיער שגולח שינה אותן לבלי הכר. הנערות, שיצאו לדרך ברוח טובה, פחות או יותר, עברו בימים שחלפו מאז תהליך מזורז וברוטלי של מחיקת זהות. ברגע שנסגרה הדלת מאחוריהן בנקודת הכינוס, ובעוד הוריהן עומדים בחוץ ומקווים שיחזירו להם את בנותיהם, נעלמו החיוכים של המלווים. הן אולצו להתפשט תחת מבטי הזימה של שומריהן, כאילו לצורך בדיקה רפואית, אוכסנו בתנאים לא תנאים, נמנע מהן מזון מספק, ובקרונות בקר שוגרו אל הלא נודע, שם חיכתה להן קבלת פנים אכזרית עוד יותר.

רק אתמול היית נערה תמימה, מתפקעת מהתרגשות לקראת חתונתה של חברה, משוטטת בשוק שלובת זרוע עם חברותיך, סועדת בחברת בני משפחתך המגוננים. והיום את עומדת על ספסל, עירומה, רועדת מקור ומרעב, ערוותך בגובה עיניו של גבר זר, המגלח אותך מכף רגל ועד ראש. אתמול רקמת חלומות רומנטיים, והיום פולשת אל תוכך יד אכזרית, פוצעת, מחפשת דברי ערך. אתמול ארזת בגדים נאים לנסיעה, והיום את עטופה בקושי בבגדים קרועים ומטונפים מדמם של שבויים שהוצאו להורג. אף אחת כבר לא ידעה במה להאמין. כל הציפיות שלהן נמחצו בגלגלי הטרנספורט. עד היום, עשרות שנים אחר-כך, העדות הקשישות עדיין חשות בושה על העירום ועל ההשפלה המינית, מתקשות לדבר עליהם.

הת'ר דיון מאקאדם מתארת את קורותיהן של נשות הטרנספורט הראשון עד לשחרורן של הבודדות ששרדו. סיפורה מסתמך על עדויות של ניצולות שהצליחה לאתר ועל תחקיר. במקומות שאין לה מידע מדויק, היא מציגה את הפרטים החלקיים שהצליחה לברר, ואינה מנסה להמציא דבר מדמיונה. היא מספרת את המציאות כפי שהיתה, מתיחסת בכבוד ובחמלה לאלה שהפגינו גבורה ולאלה שדאגו בעיקר לעצמן. אלה ואלה היו קורבנות, והאשם במה שעבר שעליהן הוא כולו של מי שדחף אותן אל תחתית הגיהינום. אדית פרידמן, אחת מבנות הטרנספורט, ולימים רעייתו של הסופר לדיסלב גרוסמן, זוכרת היטב, כמו כולן, את מי שגנבה ממנה מזון, ואת מי שהגניבה לה תוספת, אבל היא יודעת כי "עד שלא חווית בפועל איך זה לגווע ברעב, לא תדע מה אתה מסוגל לעשות לבן אנוש אחר".

אם קבלת את תפקיד מחלקת המרק, יכולת לבחוש אותו ולתת לכל אחת מהבנות מעט בשר וירקות, ויכולת לא לבחוש ולשמור את המשקע המזין יחסית לעצמך ולחברותיך. אם עבדת ב"קנדה", יכולת להבריח נעליים וגרביים לחברותיך שעבדו באזור פתוח, ולהסתכן בעונש מוות, או לשמור על עצמך ולהמנע מלעזור לאחרות. מי רשאי לשפוט? הנשים שפטו, לא תמיד בצדק. רייה, אחת הנשים שעמדו לצאת אל צעדת המוות, האמינה לשמועה לפיה הגרמנים עומדים להעלות באש את המחנה ואת החולים שיישארו בו. בחמלה ובאהבה הזריקה לאחותה הגוססת מורפיום כדי לזכות אותה במוות נטול כאבים. כל חברותיה גינו אותה, והיא נאלצה לחיות כל חייה עם תחושת האשם כשהתברר שהשמועה היתה כוזבת. ארבע האחיות צימרשפיץ נחשבו קליקה סגורה ומתנשאת, ונחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. בפועל עבדו עבור המחתרת, וניתקו קשר עם האחרות כדי שלא יינזקו אחרי בריחתן. הלנה התחננה בפני קצין גרמני, שהיה מאוהב בה, שיציל מתאי הגזים את אחותה רוזינקה, שהגיעה בטרנספורט שנתים אחריה, ונאלצה להתמודד עם האשמותיה של רוזינקה על שבגללה שני ילדיה נספו לבדם.

רגשות האשם היו גם נחלתם של בני משפחותיהן של הבנות. הוריהן של מגדושקה ונוסי, התלוננו במכתביהן לקרובת משפחתן, שהתברגה לתפקיד שאיפשר לה לקיים התכתבות חלקית, על שהבנות אינן כותבות. כשקיבלו הודעה מוצפנת על גורלן של הבנות לא חדלו לייסר את עצמם בשל התלונות: "קיבלתי דואר מבתך מגדושקה ומאחייניתך נוסי, בגן עדן. הן בסדר. הן מבקשות שתבקר לעתים קרובות את הדוד קדיש". עמנואל, אביהן של אדית ושל לאה, לא סלח לעצמו על שהתיר להן להצטרף לטרנספורט מתוך גישה שזהו החוק, ויהודי אינו יכול להפר אותו מבלי לשאת בהשלכות החמורות. החלטות הרות גורל התקבלו בתוך ערפל כבד של חוסר ידיעה, וייסרו את מקבליהן.  

איך ניתן היה לשרוד במקום שבו גורלות נחרצו בהינף אצבע שרירותי? שבו תנאי החיים נועדו בקושי לספק קיום מינימלי? שבו אדם עבד עד אפיסת כוחות והוחלף בקלות בקורבן הבא? אחות או חברה היו נכס שלא ניתן היה בלעדיו – "אובדן של אחות היה שקול לאובדן יד או רגל, או איבר פנימי חיוני. אחיות העניקו, נוסף על תמיכה גשמית, גם קשר רוחני עמוק וחיבור בין נשמות […] לא היה שום סיכוי לשרוד במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני". אחיות וחברות סעדו את החולות, גוננו על החלשות, ניצלו שיבוץ בעבודה פונקציונרית כדי להבריח בגדים או תוספת מזון. אבל בסופו של דבר ההישרדות היתה מקרית, ענין של נס או של מזל או של צירוף מקרים.

"999 נשים צעירות" מציב יד זכרון מרשימה ומכבדת לנשות הטרנספורט הראשון. הת'ר דיון מקאקדם הלכה בעקבות כל קצה חוט כדי לתת שם ופנים לכל אשה, שאודותיה ניתן היה למצוא מידע. היא כותבת בתחושת הזדהות עמוקה, ונותנת לארועים הדרמטיים לספר את עצמם. כך, ורק כך, יש לכתוב על השואה.  

999 – Heather Dune Macadam

מטר

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

האישה שחיכתה / אנדרי מאקין

"האשה שחכתה" הוא שיעור בענווה. המספר, גבר צעיר כבן עשרים ושש, מְגוּבֶּה בזוהר האינטלקט של לנינגרד, נשלח למחוז ארכנגלסק שבצפון, לכתוב סדרה של כתבות על אורחות החיים ומנהגי המקום. בכפר הנידח שבו הוא משתכן הוא פוגש את ורה, המבוגרת ממנו בכשלושים שנה. דמותה מהלכת עליו קסם, והוא מנסה לפענח אותה. ביהירותו הוא בטוח בכל רגע ורגע שהוא מבין מי היא ומה מניע אותה, ופעם אחר פעם מגלה עד כמה שגה. בתקופה המתוארת הוא צועד בבטחה מטעות לטעות, אבל במבט לאחור, כשהוא נזכר באותם ימים, הוא מסוגל להודות בעיוורונו.

"האשה שחכתה" הוא גם מבט על ברית-המועצות של שנות השבעים. בחוגי האמנים בלנינגרד רוחשת במחתרת התנגדות למשטר, למרות הסכנות המרחפות מעל ראשיהם. האוירה, כפי שהמספר מתאר אותה, היא של שנות הששים במערב שהגיעו לברית-המועצות בעיכוב של עשור. בכפרים הנידחים, שגם בהם מבצבצים ניצני התנגדות, החיים עדיין מתנהלים בצלה של המלחמה. רבים מבני הכפר לא שבו מן הקרבות, והאוכלוסיה המזדקנת מורכבת בעיקר מנשים ומילדים מעטים. הטבע המרהיב והנוקשה מכתיב את קצב החיים, והכפרים מידלדלים, לעתים נכנעים להתפוררות.

ורה היתה בת שש-עשרה כשבן זוגה בן השמונה-עשרה יצא להלחם. הצעיר, שנמנה עם השנתון האחרון של החיילים באפריל 1945, לא שב, וההכרזה עליו כנעדר הכניסה את חייה של ורה למצב של המתנה. המספר מנסה להבין מדוע בחרה בחיים שקפאו. הנחה אחת שלו היא שורה לא בחרה לחכות, אלא נלכדה בכפר בגלל הקושי להשיג אישור מעבר ליעד אחר, ועד שיכלה לעזוב כבר חשה מחויבות לנשים הזקנות. הנחה אחרת היא שחיים אלה בעצם נכפו עליה, משום שהאחרים גזרו עליה להיות "מצבה ניידת". כשהוא רואה אותה לבושה כמו לפגישה, הוא סבור שהיא מקיימת קשר עם גבר אחר. למראה הספרים בחדרה הוא חושב לעצמו שהם נועדו רק להשרות הלך רוח אינטלקטואלי. כשנדמה לו שנוצר בינו ובין ורה קשר אינטימי, הוא מאמין שהיא תנסה לכבול אותו אליה. טעות אחרי טעות.

אישיותה של ורה, תחושותיה ואמונותיה, מתוארות בעדינות, חושפות אשה שבחרה בתקווה, בנאמנות ובהשלמה כדרך חיים. לעתים היא מצטיירת מנותקת מן ההווה, אך היא מחוברת בכל נימיה אל מציאות חייה. יש בה משהו גדול מהחיים, ויחד עם זאת בפעמים המועטות שבהן היא פותחת את סגור לבה נחשפת אנושיות פשוטה וכובשת.

לטבע תפקיד גדול בעלילה, ואנדריי מאקין מצטיין בתיאורו, ממש כמו שהוא מיטיב לתאר את נפשות גיבוריו. הנה תיאור אחד מני רבים, שבו המספר שואב מים מבאר קפואה יחד עם ורה: "הקרח נשבר בצליל של צ'מבלו. הבטנו זה בזה. כל אחד מאתנו התכוון לבטא את היופי שבצלצול הזה, ואז שינה את דעתו. הד הצ'מבלו התפוגג בזוהר שעמד באוויר, התערבב בקינתו החוזרת ונשנית של הזַהבן, בניחוח האש והעצים שעלה מן הבקתה הסמוכה. יופיו של אותו רגע עתיד היה להיעשות, בפשטות גמורה, החיים שלנו".

אנדריי מאקין הוא סופר צרפתי יליד רוסיה. הכפילות הזו באה לידי ביטוי באחדים מספריו, וזו הזדמנות טובה להמליץ גם על "צוואה צרפתית" המצוין שלו. "האשה שחכתה" הוא ספר חכם ורגיש, חגית בן-עדה תרגמה אותו יפה לעברית, וקריאתו מהנה ומומלצת.

La Femme qui Attendait – Andreï Makine

מטר

2006 (2004)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

לוטסיה / פייר אסולין

אדואר קיפר, הממונה על הבטחון במלון לוטסיה בפריז, מספר את קורותיו של המלון משנות השלושים של המאה העשרים ועד אחרי מלחמת העולם השניה. אדואר הוא איש צללים – "ניחנתי מן הסתם בכשרון להציב את עצמי בשוליים", הוא מעיד על עצמו – שוטר בנשמתו, אין במלון דבר הנסתר מעיניו. בחלקו הראשון של הספר – "העולם של פעם" – הוא מתאר את החיים השגרתיים במלון, ואת אורחיו הידועים יותר או פחות. הארועים בגרמניה מתחילים לחלחל אל לוטסיה, כשכמה מן המהגרים הבולטים ממנה משתקעים במלון, וכשחיכוכים מתגלעים בין אורחים משתי המדינות. חלקו השני של הספר – "במשך הזמן הזה" – נפתח ב-15 ביוני 1940, כשהאבווהר, המודיעין הצבאי הגרמני, מפקיע אותו, וקובע בו את משכנו. חלקו השלישי – "החיים שאחרי" – מתרחש אחרי השחרור, כשהמלון מופקע שנית, והפעם כדי לשמש כמרכז קליטה למגורשים ששבו אל ארצם.

חלקו הראשון של הספר, הנינוח מבין השלושה, מעניק הצצה אל החברה הצרפתית של התקופה, עוסק בפכים קטנים מחייהם של אישים דגולים (אוהבי ספרות ייהנו לפגוש כאן סופרים רבים), ומציג בהרחבה את דמותו של המספר. אדואר הוא יליד אלזס, חצוי בין התרבות הגרמנית והצרפתית. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה היה לוחם בחפירות ונפצע, מפעמים בו. הוא איש של ערכים מוחלטים, סבור כי "ללא כבוד אינך ולא כלום". מכיוון שתפקידו מחייב אותו להתמצא בכל נבכי המלון, הוא מנהל כרטסת מפורטת על כל אורחיו ועל כל עובדיו, ומכיר כל פינה. המלון הוא ביתו וחלק בלתי נפרד מאישיותו. במידה רבה הוא הזכיר לי את סטיבנס, רב המשרתים ב"שארית היום", שניהם מתמזגים באופן מלא עם תפקידיהם, ומזדהים הזדהות מלאה עם מקום שירותם. הדבקות של אדואר בערכיו תעמוד במבחן בתקופת המלחמה.

רבים מעובדי המלון פוטרו לאחר הכיבוש, אך אדואר נותר בתפקידו תחת מגבלות. הוא נאלץ לשמש כמתורגמן, התנועה שלו במלון הוגבלה במידה מסוימת, אבל למרות סלידתו מן הכובש ומן הכיבוש, המשיך למלא את תפקידו נאמנה, כי "אין זה משנה מה אתה עושה, כל עוד אתה עושה זאת על הצד הטוב ביותר, תוך הצטיינות ובתכלית השלמות". בעת עימות עם מנהל החשבונות של המלון, שהיה מתנגד פעיל, אף טען כי "אסור היה לתת להם [לגרמנים] להכנס, אבל עכשו זה מאוחר מדי, הם פה… היטלר נבחר לקנצלר ופטן השיג יפוי כוח. כל זה באופן ד-מו-קר-טי ו-חו-קי", וישלכבד את החוק, "כן, החוק כביטוי של הרצון הכללי". אמונתו המוצקה התערערה מעט כשאולץ להרים עם הגרמנים כוסית לחגוג את פתיחת מבצע ברברוסה, והוא החל שואל את עצמו כמה רחוק יכול אדם ללכת בלי לאבד את תום לבו. כשאילצו אותו הגרמנים לנגן בקרן היער שלו, למרות שנדר לו לעשות זאת עד שיחזרו החברים שאיתם נהג לנגן, נשבר בו משהו. כמו חלקו הראשון של הספר, גם החלק השני מספר על החברה הצרפתית, על שיתוף הפעולה עם הגרמנים, על האופורטוניסטים ששגשגו על הקרקע שסיפקה המלחמה – אנשי שוק שחור, תאבי כוח – וגם על אלה שהתנגדו.

שני החלקים הראשונים עתירי ידע וכתובים היטב, אבל הם נמוגים מעט מול עוצמתו של החלק השלישי, ונראה לי שבעיקר בגינו נכתב הספר. מלונות פריז, שהופקעו קודם לכן על ידי הגרמנים, הופקעו כעת על ידי בעלות הברית והשלטונות הצרפתים. "כאילו היה בכוחה של הסבת המלון למרכז קליטה לנקותו מהכתם השחור של הכיבוש. כפרה זו, שהוצעה בלי שאיש ביקש אותה, חוללה הזדמנות היסטורית בלוטסיה […] לוטסיה היה המלון היחיד שנגאל מהפקעה בזויה אחת על ידי הפקעה שאין ראויה ממנה". אדואר היה מעורב בתהליך הקליטה של המגורשים, בשל הצורך לזהות מתחזים שניסו ליצור לעצמם זהות חדשה ולהסתיר את פשעיהם. משום קרבתו לארועים הוא יכול לתאר את תהליכי קבלת ההחלטות סביב הקליטה של החוזרים, יהודים ופעילים פוליטיים שגורשו או חיילים שנשבו. הוא מספר כיצד תהליכים שגובשו מבלי לדעת מה עבר על החוזרים, נאלצו להשתנות כדי לטפל באנשים ברגישות המתחייבת. הוא מחלץ את הסיפורים הפרטיים מתוך הגוש ההומוגני לכאורה, ומזכיר אנשים בשמם – ולעתים גם במספר שנחקק בהם – מציב יד זכרון. הוא מיטיב לתאר את ציפיית המשפחות שהתגודדו יום אחר יום בשערי המלון בהמתנה ליקיריהם, את היאוש הגורף, את התקווה, וגם את האושר הנדיר של האיחוד. הוא מתאר כמה מן הדמויות של העוסקים בקליטה, ביניהם שלוש נשים שצלחו את הכיבוש בגבורה ובהסתכנות עצמית. ניכר שהוא מעורב רגשית בכל אחד ואחד מסיפורי החיים שהוא מגולל, ועומק רגשותיו מדבק.

בשולי הכרונולוגיה של המלון ושל אדואר, מתוארת פרשת אהבים של המספר, והשיבה של המלון לשגרת העבר מלווה בסגירת מעגלים בחייו. אולי ביקש הסופר לשוות לגיבורו פן רך, אבל לספר הוא אינו מועיל. מכיוון שהיבטים אלה שוליים למדי, אין בהם גם משום נזק.

בדומה ל"האחרון לבית קמונדו" גם ב"לוטסיה" פייר אסולין משלב בהצלחה בין פרוזה לתיעוד, יוצא מסיפור פרטי אל סיפורה של תקופה, ומוביל את הספר באיטיות אל שיא מרגש. מומלץ מאוד.

Lutetia – Pierre Assouline

מטר

2007 (2005)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

כך זה התחיל / איימי אפרון

1020_350

"היא מעולם לא הבינה כראוי מה פירושה של התנהגות נאותה", כך נפתח הספר, ומתמצת במלים ספורות את המוטיב המרכזי שבו.

ארבע חברות – מרי, בטסי, אייריס ולוסי – נפגשות בביתה של אחת מהן למשחק קלפים. בעד החלון הן רואות חברה אחרת, ליזי, יוצאת ממלון בחברתו של גבר, המאורס לקלרה, חברה נוספת שלהן. בטסי, המבוגרת שבהן, ודווקא זו שמפגינה זלזול מסוים במוסכמות, מפטירה את המשפט שצוטט למעלה, ומטביעה בכך חותמת על החברה הסוררת לכאורה. אבל מה שמקובל כהתנהגות נאותה מכתיב למעשה את התנהלות כל בנות החבורה, ובמידה רבה מצר את צעדיהן ומצמצם את עולמן. מרי הגיעה למפגש למרות עייפותה, כדי לא להתמודד עם התחקיר שיערכו לה הוריה לאחר ששבה מאוחר ממסיבה, ולמרות שהיא מתעבת את חברת הנשים. לוסי, שנישאה כשהיא בחודש השני להריונה, משקיעה את האנרגיה שלה בהסתרת עובדה מבישה זו מכולם, כולל מבעלה. "אני מרגישה לכודה בצורה כל-כך איומה. כל החיים אשאל את עצמי מה עוד הייתי יכולה לעשות, מה עוד הייתי אולי יודעת, מה עוד הייתי יכולה ללמוד, מה היה עשוי להועיל לי, מי הייתי הופכת להיות", כך היא אומרת, ולמרות שהיא על סף התמוטטות היא שמחה בילד שייוולד, כי כך צריך. קלרה, המודעת לחלוטין לאופיו המפוקפק של ארוסה, מצהירה שאינה רוצה כל קשר אתו, אבל נישאת לו כמתוכנן. אייריס, האפורה שבחבורה, מאמינה להבטחותיו של גבר נשוי, בשל חוסר אמון בעצמה. כולן אומרות א' ועושות ב', כי זהו "פירושה של התנהגות נאותה", ולא רק משום שאחרים קבעו את הכללים, אלא משום שהן עצמן למדו להאמין להם.

אני מניחה שאמי אפרון ביקשה להעביר בדרמה מינורית זו מסר על תחושת החנק של נשים בעולם המגביל אותן ומצמצם את האפשרויות הפתוחות בפניהן, אבל מיקום העלילה בשנות העשרים די מעקר את המסר מתוכן. יחד עם זאת, תפאורת הספר נעימה (ניכר שהסופרת תסריטאית), הדמויות מאובחנות יפה, העלילה ממוקדת, ולמרות הריחוק במקום ובזמן עדיין יש בו רלוונטיות מסוימת, בעיקר לאופן בו נורמות חברתיות עשויות לאמלל.

One Sunday Morning – Amy Ephron

מטר

2006 (2005)

תרגום מאנגלית: אראלה טלנברג-לרר

פיצות, איקאה ודילמת האיש השמן / יוסי יסעור

9900021917b

כותרת המשנה של הספר מפרטת את מטרתו – שיפור תהליך קבלת ההחלטות שלנו באופן אקטיבי ופסיבי – והצעד הראשון בדרך לשיפור הוא הכרה והבנה. יוסי יסעור, מרצה לתורת ההחלטות ולמנהל עסקים, מציג בספר כמה מן הגורמים המשפיעים על האופן בו מתקבלות החלטות, בנושאים כבדי ראש ובנושאים שוליים גם יחד. כמו שקורה לעתים קרובות בספרים מסוג זה, אין בו בהכרח חידוש, אבל יש הצגה בהירה של הדברים, והעמדת משנה סדורה של מה שמובן לאדם הסביר באופן אינטואיטיבי.

הנה כמה מן הנקודות המעניינות בספר:

בחירות של אנשים אינן מבוססות רק על העדפותיהם, אלא גם על האופן שבו השאלה מנוסחת. כך, לדוגמא, הצגתם של נתונים זהים לחלוטין, פעם באור חיובי ופעם באור שלילי, תגרום לקבלת החלטות הפוכות. דוגמא נוספת, החלטות לגבי צריכת דלק של מכוניות משתנות אם נתוני הצריכה מוצגים כמספר קילומטרים לליטר לעומת מספר הליטרים לקילומטר.

אנחנו לא נהנים או סובלים ממה שיש לנו, אלא מההפרש בין מה שיש לנו ובין מה שיש לאחרים, או בין מה שיש לנו ובין מה שהיה לנו בעבר או היה יכול להיות לנו. הדוגמאות לענין זה אינסופיות ויומיומיות. חנויות עושות שימוש בעיקרון זה, כשהן מציגות זה לצד זה את המחיר ה"מקורי" ואת המחיר הנוכחי לאחר הנחה. רובנו יודעים שמדובר לעתים קרובות במניפולציה, ועדיין חשים הישג בשל המציאה. כשחברת ג'יי סי פני החליטה לחדול מן המנהג הזה מטעמי הגינות, היא צברה בתוך שנה הפסדים ניכרים. הקונים מעדיפים ליהנות מן המוצר ומן ההנחה, ובלי השלט המכריז על הנחה הנאתם נחצית.

הכאב שנגרם כתוצאה מהפסד הוא כפול מאשר ההנאה הנובעת כתוצאה מרווח. עיקרון זה מסביר את הקושי בניהול משא ומתן, משום שכל צד מאמין שהויתור שלו גדול מזה של הצד השני.

החלטה אקטיבית היא החלטה על שינוי, ואילו החלטה פסיבית היא החלטה על שימור. הבנת העיקרון הזה עשויה לשמש גורם מכריע בהשפעה על החלטות הזולת. דוגמא בולטת היא בנושא תרומת איברי מתים. בדנמרק לא נוטלים איברים של נפטרים, אלא אם כן הצהירו על מראש על הסכמתם לתרום. בשבדיה נוטלים איברים, אלא אם הצהירו מראש על אי הסכמה לתרום. בדנמרק שיעור תרומת האיברים הוא 4%, בשבדיה 86%. הפער הזה מוסבר בקושי לקבל החלטה אקטיבית (לתרום בדנמרק, לא לתרום בשבדיה) לעומת הקלות בה מתקבלת החלטה פסיבית, שפירושה שמירה על הסטטוס קוו.

עוד בספר על השפעת השעה ביום ורמת הרעב או השובע על קבלת החלטות, על הטיית האישוש, על ה"דחיפה הקלה" המסייעת בקבלת החלטה, על החרטה ותפקידה בתהליך ועוד. בסיומו מספק הכותב טיפים לעקיפת המנגנון האוטומטי כדי לאפשר תהליך רציונלי יותר.

הספר כתוב בחן, מרחיב דעת, מועיל ומומלץ.

מטר

2019

ג'נטלמן במוסקבה / אמור טאוולס

agentlemaninmoscow_master

הרוזן אלכסנדר רוסטוב נקרא ביוני 1922 להתייצב בפני ועדת החירום של קומיסריון הפנים העממי (אחד מן הגלגולים הקודמים של הק.ג.ב.). תאריו ומעמדו היוו עילה מספקת להוצאתו להורג, אך מכיוון שכמה מבכירי המפלגה ראו בו אחד מגיבורי טרום המהפכה, בזכות שיר שפורסם תחת שמו שנים קודם לכן, דנה אותו הועדה למעצר ללא מגבלת זמן במלון מטרופול במוסקבה, בו התגורר בארבע השנים האחרונות. הרוזן הצעיר, כבן שלושים, קיבל לרשותו חדר צר בעלית הגג, מקום בו התגוררו בעבר משרתיהם של אורחי המלון. אל החדר דחס כמה פריטים מן הרכוש שהחזיק עד אז בסוויטת פאר, אך את מרבית נכסי המשפחה השאיר מאחוריו. היתה זו הצטמצמות שניה שנאלץ לעבור בתוך זמן קצר. ארבע שנים קודם לגזר דינו, חזר לרוסיה מגלות בפריז, לאחר ששמע על הוצאתו להורג של הצאר והבין את הסכנה הנשקפת לבני מעמדו. הוא שלח את סבתו מאחוזת המשפחה אל מחוץ לרוסיה, העמיס כמה מנכסיו על עגלות, ועבר למטרופול. על אופיו של רוסטוב ניתן ללמוד מן המשפט המסכם את פרשת הויתור על חפציו: וכך, משהחליק את מספרי אחותו לכיסו, הסתכל הרוזן פעם נוספת בנכסים המשפחתיים שנותרו, ואחר כך מחק אותם לעד מכאב לבו.

עולמו של רוסטוב קודם מעצרו היה נינוח, נטול מחויבויות ממשיות. במענה לשאלות הועדה אמר כי "לג'נטלמן אין עיסוקים", וכי הוא מבלה את זמנו "בסעודות, דיונים. קריאה, הרהורים. ההבלים הרגילים". הוא רגיל לקום ולצאת כרצונו לשוטט בעיר, לבקר בהצגת תיאטרון, לצפות בבולשוי. כיצד יסתגל לעולם המצומצם שנכפה עליו? אמור טאוולס העניק לגיבורו את התכונות המגולמות במונח "ג'נטלמן", גרעין נפשי קשיח של אצילות, של תפיסת comme il faut, כיאה וכיאות. גם כשכופים על סובביו לחדול מלהתייחס אליו כ"הוד מעלתך", גם כשהוא לומד לשרת את עצמו, גם כשהוא מאמץ עיסוק שלא היה עולה בדעתו בגלגולו הקודם, הוא מקפיד על התנהלות ג'נטלמנית, על עמידה בזמנים, על קפדנות בביצוע, על נימוסים מושלמים. אם לרגע היה נדמה שגיבורנו העצל ישקע בחוסר מעש מנוון, הגרעין הג'נטלמני שבו איפשר לו להסתגל מבלי להתפשר על מה שבאמת חשוב.

"ג'נטלמן במוסקבה" הוא סיפורו של אדם יחיד, אבל הוא גם סיפורה של תקופה. הסופר מתייחס בציניות שנונה להתנהלות המדינה הקומוניסטית, לאבסורדים היומיומיים שבה, לעקרונות שהתמוססו. הוא שופע אמירות חברתיות, שהמרחב המצומצם בו מתנהלת העלילה – מלון מטרופול – מחדד ומעמיק, ואִתן גם הרהורים הגותיים, על משמעותו של הזמן, על תפקידם של המזל ושל הגורל, ועוד. לצד דמויות דוגמטיות, כמו מלצר שעלה לגדולה והפך למנהל המלון, הוא מציג את חברו הטוב של רוסטוב, שנפל קורבן למהפכה, ומספר בעיקר על האנשים הפשוטים, שתמרנו כדי להסתגל ולשרוד.

אמור טאוולס מספר סיפור מוצלח, ועושה זאת בסגנון מלבב. בשפה נאה, שהתרגום של אסנת הדר משרת היטב, בניסוחים שנעים בין פמיליאריות להערות מדיניות מלומדות, הוא מציג גיבור משכנע וכובש לב. כל פרטי הסיפור נקשרים אלה לאלה, והסופר מוביל את גיבורו ואת הקוראים, לאורך למעלה משלושה עשורים, אל שיא מחמם לב.

מהנה ומומלץ.

A Gentleman in Moscow – Amor Towels

מטר

2018 (2016)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר