כל מה שאני / אנה פאנדר

200703251b

בסידני שבאוסטרליה רות בקר, אשה המתקרבת לגיל מאה, מקבלת בשנת 2001 חבילה ובה מחברת ישנה. המחברת מעלה בה את זכרונות שנות השלושים של המאה העשרים באירופה. בארה"ב בשנת 1939 יושב הסופר ארנסט טולר בבית מלון, ומתרגם את ספרו האוטוביוגרפי מגרמנית לאנגלית, תוך שהוא כותב לראשונה אודות ארועים שהיסס לגעת בהם בעבר, בעיקר ארועים הקשורים באהובתו דורה פביאן. הספר מסופר לסרוגין מפיהם של רות ושל ארנסט.

רות ובעלה הנס וסמן , בת דודתה דורה והסופר טולר, נמנו עם מתנגדי הנאצים למן היום הראשון להופעתם על הבמה החברתית-פוליטית בגרמניה. כשהנאצים עלו לשלטון ב-1933 חיי המתנגדים היו בסכנה. כל הארבעה נמלטו לאנגליה, ויחד עם גולים אחרים ניסו לעורר את דעת הקהל נגד היטלר ושלטונו. באותה תקופה האנגלים שאפו לשמור על שקט פוליטי בהתנהלותם מול גרמניה, ועל הגולים נאסר באופן גורף לעסוק בפוליטיקה. בשמות בדויים, תוך שהם משתמשים כמקורות מידע בגורמי מחתרת שסיכנו את נפשם בתוככי גרמניה, ניסו, ולפעמים הצליחו, לפרסם בעתונות האנגלית ידיעות חשובות על הנעשה בתוך הרייך, על ההתארגנות הצבאית ועל מעשי הרצח והדיכוי. היה עליהם להזהר הן מן הסקוטלנד יארד, שניסה למנוע את פעילותם, הן מנאצים שהגיעו לאנגליה כדי לעצור אותם, ועצוב מכל – היה עליהם להשמר על נפשם ממעשי בגידה של חבריהם.

רבים מן האנשים המתוארים בספר היו יהודים, אך זה אינו סיפור אודות הסבל היהודי תחת המשטר הנאצי. זהו סיפורם של גרמנים, שלא תיארו לעצמם חיים במקום אחר, עד שראו את מדינתם נלקחת מהם, נאלצו להמלט, ובחירוף נפש עשו כל שביכולתם כדי להחזיר את גרמניה לשפיות. לקריאה נוספת אודות הגולים אני ממליצה על ספרו של ליון פויכטונגר "גלות".

כששמתי לב שמדובר בדמויות אמיתיות – ברתולד יאקוב שפעל בצרפת, הלמוט גולדשמידט שגורש על ידי האנגלים חזרה לגרמניה ונספה, תומאס ארוין המבוסס על דמותו של ארוין פלאק, וכן האנשים שהוזכרו למעלה ואחרים – מהרתי לקרוא אודותן ברשת, וכך התברר לי מה עלה בגורלן. למרות שלכאורה הרסתי בכך את המתח, הספר המשיך עד העמוד האחרון להקרא בנשימה עצורה.

"כל מה שאני" הוא ספר עוצמתי. כוחו נובע מכשרון הכתיבה של אנה פאנדר, שמצליחה להחיות אנשים וארועים, לעמוד על מניעיהם, ולשלב את הדינמיקה הבין-אישית עם הארועים הגלובלים. זהו סיפור על אומץ ועל נחישות, על אהבה ועל ידידות, על דבקות חסרת פשרות במטרה, וגם על יאוש, על פחדנות ועל בגידה. הספר נותן במה לגיבורים שנשכחו, ומאיר פן פחות "תקשורתי" מאותם זמנים של לפני המלחמה.

בשורה התחתונה הנה ציטוט מן הגרדיאן: "אנה פאנדר כתבה סיפור יוצא דופן, מדויק וצלול, גדוש תובנות ורגעי חסד ספרותיים." מומלץ ביותר.

All That I Am – Anna Funder

מחברות לספרות

2014

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מודעות פרסומת

חיים יקרים / אליס מונרו

967941

זהו ספרה האחרון של אליס מונרו, שהודיעה על פרישה מכתיבה בגיל 81. את ארבעה הסיפורים האחרונים בספר קיבצה תחת הכותרת "פינאלה": "אני מאמינה שאלה הדברים הראשונים והאחרונים – והאינטימים ביותר – שיש לי לומר על חיי". בארבעה סיפורים אחרונים אלה היא מציגה ארבעה זכרונות עזים מילדותה, וניתן למצוא בהם את הרקע לכלל יצירתה.

אם כבר קראתם סיפורים של מונרו, תהיה לכם תחושה של שיבה הביתה. על רקע אונטריו הכפרית, בשנות ה-40 עד שנות ה-70 של המאה ה-20, מונרו מציגה, כדרכה, סיפורים שעיקרם חיי שגרה שנשברים. בתיאור מדוקדק, אך לגמרי לא טרחני, היא מפליאה לשרטט דמויות על רקע חיי היומיום שלהן. במרבית הסיפורים בקובץ הזה הדמויות המרכזיות הן של נשים נכנעות עם חיים מוחמצים. ברוב המקרים הכניעות וההחמצה מרומזים, לא מציפים אל פני השטח מרמור ומרד. ואז מתרחש משהו שמשנה הכל. לפעמים השינוי דרמטי, כמו בסיפור "לעזוב את מייורלי", שבו לאה פשוט קמה ומסתלקת. לפעמים השינוי מינורי, כמו בסיפור "חוף מבטחים" (האהוב עלי ביותר בקובץ), שבו דון, אשה ש"תפקידה" להיות חוף מבטחים לבעלה, מעזה לערוך ארוע חברתי צנוע בביתה בלי לבקש את רשותו.

הכתיבה של מונרו יבשה, אך רק לכאורה, ויש לשים לב לניואנסים. השינוי שהזכרתי בפסקה הקודמת, שמהווה מעין שורת מחץ, כתוב גם הוא בדרך-כלל בלקוניות מטעה. יש ספרים וסיפורים שאפשר לקרוא ברפרוף מבלי להחמיץ דבר. אצל מונרו נדרשת קריאה מסוג אחר, מושקעת יותר, וההשקעה משתלמת. אוסף הפרטים הקטנים הוא שיוצר תמונה מושלמת.

מונרו נחשבת בעיני רבים לאמנית הסיפורים הקצרים. אני לא יודעת אם היא הטובה מכולם – קלאריס ליספקטור ואנה גבאלדה מצוינות בעיני – אבל הסיפורים שלה הם בהחלט מלאכת מחשבת.

Dear Life / Alice Munro

הוצאת מחברות לספרות

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

מפנקסו של שרלוק הולמס / ארתור קונן דויל

956357

"מפנקסו של שרלוק הולמס" הוא השלישי בסדרת כל סיפורי הבלש. הוא כולל בין השאר סיפורים שפורסמו קודם לכן בספר בשם "הקידה האחרונה". לספר צורפה אחרית דבר מעניינת מאת נועה מנהיים.

קצת מיותר לכתוב המלצה על הספר, כי המלצה במקרה הזה היא מובנת מאליה. כל אחד מהסיפורים הוא תענוג בפני עצמו, וכולם ביחד מספרים את סיפור כשרונו של ארתור קונן דויל, שהצליח לברוא רצף של סיפורים חכמים, מרתקים, המציגים שתי דמויות בלתי נשכחות – שרלוק הולמס וג`ון ווטסון.

הדבר היחיד שקצת הפריע לי בכל ספרי הסדרה זו העובדה שהסיפורים אינם מובאים בסדר כרונולוגי. כך, לדוגמא, הסיפור "הקידה האחרונה", שהוא מן המאוחרים שבסיפורי הולמס נכלל בספר הזה בסופו של החלק הראשון. מכל מקום, זוהי הפרעה מינורית, שכן כל סיפור עומד בפני עצמו.

מרבית הסיפורים מסופרים מפיו של ווטסון. שניים מסופרים מפי מספר חיצוני, ושניים מפיו של הולמס עצמו, שנכנע, לדבריו, ללחץ של ווטסון לתאר ארועים מנקודת מבטו. באחד משני הסיפורים הללו הולמס מתייחס להבדלים שבין כתיבתו שלו לזו של ווטסון, ובעצם מאיר בכך את אחד מסודות קסמם של הסיפורים – מערכת היחסים שבין השניים. ווטסון, שמכיר ומוקיר את הולמס שנים רבות, לא מפסיק להעריך את שכלו החד ואת כושר ההתבוננות שלו, ותופס בחיוך ובלי טרוניה את התפקיד השני בהיררכיה. שוב ושוב הוא מופתע מהצלחותיו של הולמס, ומתפעל כשהוא מסיק מסקנות מרחיקות לכת במקום שאחרים אינם רואים אפילו קצה רמז. פעמים רבות אפשר לשמוע ולראות בכתיבה שלו כיצד הלסת נשמטת בתדהמה ובהפתעה, והתחושה הזה של התפעלות ושל גילוי חוזר ונשנה של כישוריו של הולמס מדבקת, כך שהקורא (או לפחות כך זה במקרה שלי) מוצא עצמו מעריץ ומשתומם שוב ושוב.

תחילה חשבתי לקרוא את סיפורי הקובץ בהפסקות, סיפור פה סיפור שם בין ספרים אחרים, אבל ההנאה מכל סיפור משכה אותי לזה שאחריו, וקראתי את הספר ברצף.

יפה בעיני הבחירה להוציא לאור את סיפורי שרלוק הולמס כסדרה בעלת עיצוב אחיד ופשוט המשדר מכובדות.

 Sherlock Holmes – Arthur Conan Doyle

הוצאת מחברות לספרות

2011

תרגום מאנגלית: מיכאל הנדלזלץ ואורי בלסם

דיי / א"ל קנדי

2-70267b

ספוילרים בגוף הסקירה

אלפרד דיי היה בן פחות מ-16 כשפרצה מלחמת העולם השניה. הוא עזב מאחוריו את אמו האהובה ואת אביו השיכור שהתעלל בה, והתגייס לחיל האויר כמקלען. אחרי קרוב ל-30 גיחות מוצלחות מטוסו נפגע מאש נ"מ, והוא נפל בשבי הגרמנים. אנו פוגשים אותו ב-1949, כשהוא משתתף כניצב בסרט אודות מחנה שבויים. על רקע החוויה המשוחזרת הוא חי מחדש את תקופת המלחמה.

דיי הוא טיפוס מנותק, מכונס בתוך עצמו, צמא לאהבה. אביו מכה אותו ואת אמו, אחיותיו המבוגרות ממנו הצליחו להמלט מן המסגרת הקשה הזו. מסלול חייו עתיד להוביל אותו אל חנות הדגים של אביו. לא מפתיע שבחר לברוח אל המלחמה. מותה של אמו במהלך המלחמה, לכאורה מגג שקרס, הוא מהלומה שדיי מתקשה להחלים ממנה. הוא מאשים את אביו במות האם, ונוקם את מותה.

רק בתוך אימת המלחמה הוא מצליח להרגיש שייך. חבריו לצוות, אנשים שונים לחלוטין זה מזה, ולא בהכרח אנשים טובים (אחד מהם אפילו מכונה "הנבלה"), הופכים להיות המשפחה שלו. התלות המוחלטת שלהם זה בזה, כשהם יוצאים יחדיו לגיחות אויריות, הופכת אותם ליחידה מאוחדת. תיאורי האחווה ביניהם הם בעיני מהקטעים הטובים בספר. אבל גם המשפחה הזו אובדת לו. תחילה נהרג אחד מחברי הצוות, ובגיחה האחרונה, כשהמטוס נפגע, נהרגים כולם ורק דיי ניצל ונשבה.

באחת החופשות הוא פוגש אשה ומתאהב ממבט ראשון. אך גם באהבה הוא נוחל אכזבה. האשה נשואה, וממתינה לשובו של בעלה מהמלחמה.

לתוכן העמוס והנוגע ללב הזה יש פוטנציאל ליצור ספר מצוין, אבל הסגנון לטעמי מבולבל מדי, קטוע מדי, לא מאפשר היכרות לעומק עם דיי. הוא עמוס פרטים ודמויות, שאף אחת מהן לא מובהרת כליל, וקשה להקשר אליהן, או אפילו להתייחס אליהן ברמה סבירה של היכרות. הקפיצות בין הזמנים מקשות על הקריאה, בעיקר בשליש הראשון של הספר. לקח לי זמן רב יותר מן הסביר למקם את עצמי במקום ובזמן של ההתרחשויות. בביקורת מתוך הסנדיי טלגרף, המצוטטת על הכריכה, נכתב "דיבור מן הבטן משכנע להפליא, שבו המונולוג הפנימי של בחור מופרע ועילג מאוד הופך לשפה המעבירה הבזקי מחשבות בוטים, כואבים, משעשעים, שוֹבֵי לב". לטעמי המונולוג הפנימי מופרע מדי, והבזקי המחשבות קטועים מדי.

למרות האמור בפיסקה הקודמת, זו אינה אי-המלצה. יש ספרים שמשאירים תחושה של בזבוז זמן – זה בהחלט לא המקרה. למרות שחסר לי עומק נוסף, יש בספר כמה וכמה קטעים טובים מאוד, ששווים קריאה לכשעצמם. ובכל מקרה, מכיוון שהספר נכתב בכשרון בלתי מבוטל, יתכן שהוא לא נגע בי כפי שהייתי רוצה שיגע בגלל ההעדפות שלי כקוראה, ובקוראים אחרים יגע יותר.

Day – A. L. Kennedy

הוצאת מחברות לספרות

2010 (2007)

תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר

לטבוע / ג'ונוט דיאס

933469

"לטבוע" הוא קובץ של עשרה סיפורים משנת 1996. ג'ונוט דיאס אמנם זכה לכמה ביקורות חיוביות על הסיפורים כשראו אור, אבל הם זכו להכרה גורפת יותר ב-2007, לאחר שפרסם את "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", עליו קיבל את פרס הפוליצר. חששתי שלפנינו מקרה של קובץ סיפורים שתופס טרמפ על הצלחת הרומן, והופתעתי לטובה: הסיפורים מצוינים, בעלי זכות קיום עצמאית בשל איכותם, ללא קשר ליצירה המפורסמת יותר.

דיאס נולד וגדל בישוב קטן ליד סנטו דומינגו, בירת הרפובליקה הדומיניקנית. כשהיה בן ארבע נטש אביו את המשפחה ועבר לארה"ב. מדי פעם שלח מעט כסף לתמיכה במשפחתו, אך למעשה לא היה שום קשר רציף בין האב לאשתו ולשני בניו. חמש השנים הבאות עברו עליהם בעוני קשה, על סף הרעב. על חינוך מסודר לא היה מה לדבר, ושני הבנים לא ידעו קרוא וכתוב. כשהיה דיאס בן תשע המשפחה התאחדה בניו ג'רזי, ואף נולדו לו שלושה אחים נוספים, אך גם כאן לא היו חייהם סוגים בשושנים, והעוני היה מנת חלקם.

הסיפורים בקובץ מבוססים על חייו של דיאס. הם מסופרים בגוף ראשון, כנים וחושפניים, מעוררי אמון, מאוד חיים בכל פרטיהם. הם אולי יגרמו לכם לדמוע, אבל לא משום שהסופר מבקש לעורר רחמים, אלא בשל הריאליות שבה הוא כותב. אני לא נוהגת להתרשם מביקורות שמצוטטות על כריכות הספרים, אבל עם הביקורת הבאה אני מסכימה לגמרי: "הסיפורים שלו כובשים בליריות המתוחכמת שלהם, בנועזות הבטוחה, בשליטה המוחלטת והחרישית שלו באמנות הכתיבה."יש לו סגנון יחודי שקשה לי להגדיר מה עושה אותו כל כך מוצלח. למעשה, מאז "גלגול בפארק אווניו" של נתן אנגלנדר (בלי להשוות בין השניים, כי הם שונים זה מזה), לא זכור לי שנתקלתי בקול יחודי כל כך, שמעניק חווית קריאה שונה, מבלי לנקוט בטריקים מתחכמים מיותרים.

בעיני העובדה שמנתוני פתיחה נחותים כאלה צמח זוכה פוליצר היא מרשימה. זה מה שיש לדיאס לומר בהקשר זה (ציטוט מויקיפדיה):

I can safely say I`ve seen the US from the bottom up…I may be a success story as an individual. But if you adjust the knob and just take it back one setting to the family unit, I would say my family tells a much more complicated story. It tells the story of two kids in prison. It tells the story of enormous poverty, of tremendous difficulty

Drown – Junot Diaz

הוצאת מחברות לספרות

2010

תרגום מאנגלית: יורם מלצר

דקה דומיה / זיגפריד לנץ

7b0b5e2c95-40c9-44eb-aaa1-d9a5f763bc487d

אם לא הייתי מתחייבת לכתוב סקירה על הספר, סביר להניח שלא הייתי מזכירה אותו כאן, וזאת משום שהוא מאוד סתמי בעיני. למען הסדר הטוב וההגינות אתם מוזמנים לקרוא דעות אחרות כפי שפורסמו במעריב ובהארץ.

הספר הקצר (93 עמודים) נפתח בטקס אזכרה למורה לאנגלית בבית-ספר גרמני. בין התלמידים הנוכחים באזכרה נמצא גם כריסטיאן, ומסתבר שבינו ובין המורה סטלה התרחשה פרשית אהבים. כריסטיאן מגיש את הספר בגוף ראשון, ומספר על פרשת היכרותם, ועל חייהם של הנערים בעיר הקטנה השוכנת לחופו של ים. כריסטיאן נע בין דיבור ישיר אל סטלה לדיבור בגוף שלישי עליה, תחלופה המתרחשת לעיתים קרובות, לפעמים אפילו בתוך פיסקה – לטעמי סגנון מבולבל ומיותר, גם אם לוקחים בחשבון שהדובר הוא נער אבל.

להודות על האמת, גם אם זה יישמע קר, ליבי לא נשבר לנוכח צערו של כריסטיאן. אולי משום שכל הענין הזה של סיפור אהבה בין מורה לתלמיד פסול בעיני, אולי משום שלא השתכנעתי שמדובר באהבה, לא שלו אליה ובטח לא שלה אליו. בנוסף, הדמות של סטלה לא ברורה, אי אפשר להבין מה מניע אותה ולמה. שוב, אפשר לייחס זאת לגילו הצעיר של הדובר ולאבלו, אבל אם לדובר אין משהו משמעותי להגיד – למה בכלל לעשות מזה ספר?!

המקומות היחידים שבהם נהניתי מהספר הם בתיאורים של חיי היומיום של כריסטיאן. הוא עובד עם אביו ב"דיג אבנים", כלומר הם אוספים סלעים מלב ים על מנת לבנות שוברי גלים. בנוסף, הוא מפעיל סירת תיירים להנאת הנופשים על החוף. בקטעים האלה כשרון הסיפור של לנץ בא לידי ביטוי, והתוכן מעניין ולפעמים משובב.

בחרתי לקרוא את הספר, כי אהבתי ספרים אחרים של לנץ – "ההפלגה האחרונה" ו"שיחת העיר", אם להזכיר שניים. גם אחרי הספר הזה, למרות האכזבה ממנו, אמשיך לקרוא מספריו, כי יש בו הרבה יותר מכפי שהוא מציג כאן.

Schweigeminute – Siegfried Lenz

מחברות לספרות

2010 (2008)

תרגום מגרמנית: רחל בר-חיים

איך לצייר איש מת / שרה הול

955934

הספר מוגדר כרומן, אך הוא מורכב למעשה מארבעה סיפורים שיכלו להיות מסופרים בנפרד, ולא מצאתי שום הצדקה לספר אותם לסירוגין. אמנם יש נקודות השקה בין הארבעה, ואמנם כולם עוסקים באמנות, אבל במקום לספר סיפורים קוהרנטים, נוצר מיש-מש של סיפורים קטועים, שהקטיעה לא עושה להם טוב.

"משבר הראי", שעלילתו מתרחשת בהווה, הוא סיפורה של סוזן, ציירת וצלמת, שאיבדה את אחיה התאום בתאונת דרכים. הסיפור מסופר בגוף שני, כאילו מספר חיצוני מתאר לסוזן מה עובר עליה. אני מניחה שהבחירה בסגנון הזה נועדה להדגיש את הנתק שסוזן חשה לגבי עצמה, אבל לא הרגשתי נוח עם הבחירה הזו. היא מלאכותית מדי לטעמי, ולא עובדת לאורך זמן. אהבתי בסיפור הזה את תיאור היחסים הקרובים בין האח והאחות, וגם תיאורי תחושת האובדן עוצמתיים.

"מתורגם מתוך יומני הבקבוק" מסופר בגוף ראשון מפיו של צייר איטלקי לקראת סוף חייו בשנות ה-60 של המאה ה-20. דמותו הבדויה מבוססת על צייר אמיתי, ג`ורג`ו מורנדי (1964-1890), והציור שעל כריכת הספר הוא פרי מכחולו. בין השאר ג`ורג`ו מספר על מכתבים שקיבל בעבר מבחור בשם פיטר. בהמשך מתברר שפיטר הוא אביה של סוזן מן הסיפור הקודם. הסיפור הזה שזור באזכורים אמנותיים ובאזכורים פוליטיים-איטלקים, אבל הם פזורים כאילו באקראי, ואינם מספיק מעמיקים לדעתי. הוא מספר גם על אשתו היהודיה שהועלמה במלחמת העולם, אבל גם האפיזודה הזו שטחית למדי. לעומת זאת אהבתי את תיאורי החיים לבד לקראת הקץ.

"החזיון השמימי של אנט טמברוני" הוא סיפורה של ילדה איטלקיה שהתעוורה בגיל צעיר. קודם לכן הספיקה לקבל מספר שיעורים ברישום ובציור מן הצייר שבסיפור הקודם. זהו, לטעמי, הסיפור המוצלח מבין הארבעה. הוא מסופר בגוף שלישי, ומצליח לשלב היטב את המבט החיצוני של מספר יודע-כל עם המבט הפנימי של העיוורת. כמו בסיפורים האחרים, גם כאן נזרקים במהלך העלילה שברי סיפורים מן העבר שנותרים בלתי ברורים – במקרה הזה הערפל אופף את מותו של אביה. מאוד אהבתי את היכולת לתאר את החיים בתוך העיוורון.

"השוטה על הגבעה", גם הוא בגוף שלישי, הוא סיפורו של פיטר, אביה של סוזן, זה שכתב את המכתבים לג`ורג`ו. פיטר הוא צייר בוהמיין מצליח בן חמישים פלוס, שמרבה לצייר את נופיה הכפריים של סקוטלנד. הסיפור מתרחש ברובו זמן מה לפני מותו של הבן. במרכז הסיפור עומד לילה אחד שבו רגלו של פיטר נלכדת בין סלעים, והוא נותר תקוע. גם בסיפור הזה, כמו בקודם, יש שילוב מוצלח של נקודת הראות של המספר הצופה מן הצד עם תיאור מחשבותיו ותחושותיו של פיטר עצמו.

תוך כדי קריאה לא אהבתי את הספר. כאמור, הטכניקה של שילוב הסיפורים השונים מזיקה לו. לא הספקתי להשאב לתוך עלילה אחת, וכבר באה אחרת ודרשה תשומת לב, והצורך להכנס בכל פעם מחדש לתוך סיפור היה מייגע. אני נוטה לחשוב שהמאמץ לשלב בין הסיפורים בא על חשבון הנפח של העלילות הנפרדות, וכתוצאה מכך לפחות באחד מהם ("מתורגם מתוך יומני הבקבוק") יש תחושה של חפיפיות. גם "משבר הראי" לוקה בכך במידה מסוימת. שני הסיפורים האחרונים (החזיון והשוטה) טובים משני האחרים, ולדעתי הסיבה לכך היא המעבר לגוף שלישי, שמקנה לסופרת חופש גדול יותר לתאר רגשות ותובנות. ועדיין, גם שני אלה מתמסמסים איכשהו משום שהם נקטעים שוב ושוב לטובת סיפורים אחרים.

הטקסט שעל הכריכה קובע כי הספר "עוסק באופן מבריק ונועז באמנות ובמקומה בחיינו, ומפגין הבנה מעמיקה בשגיונות האמנים הגדולים, כמו גם בנצחונות יצירתיים צנועים יותר", וזו למעשה היתה הסיבה שביקשתי לקרוא אותו. אני אוהבת לקרוא על עבודתם של אמנים המסורים ליצירתם ("מיכלאנג`לו ותקרת האפיפיור", "התאווה לחיים", "היצירה", אם להזכיר כמה דוגמאות בולטות). לצערי אני לא יכולה להסכים עם הקביעה הזו, ומבחינה זו הספר הוא אכזבה. יחד עם זאת, כאמור, יש בו כמה אלמנטים יפים, ואם שיטת הסיפורים המסופרים במקביל לא מפריעה לכם, אולי תוכלו למצוא בו ענין ויופי.

How to Paint a Dead Man – Sarah Hall

הוצאת מחברות לספרות

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר

מסע תענוגות בארץ הקודש / מארק טוויין

113976

כך מסכם מארק טוויין את התרשמותו מהארץ:
"ארץ ישראל שוממה ומכוערת. ולמה תיראה אחרת? האם תוכל קללת אל לעשותה לארץ חמדה?
ארץ ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. היא מקודשת לשירה ולמסורת – ארץ חלום היא".

בראיה מן העתיד, סיכום ספרו של טוויין משעשע, ואם תורשה לי נימה ציונית – הסיכום הזה מעורר גאווה. השממה הופרחה.

קבוצה של אמריקאים יצאה ב-1867 למסע תענוגות באירופה ובארץ ישראל. מארק טוויין התלווה אליהם כעתונאי, ותיעד את המסע בכתבות עתונאיות ובספר. "מסע תענוגות בארץ הקודש" הוא חלק מיצירה רחבה יותר, "The Innocents Abroad", שלא תורגמה לעברית, וחבל.

כשהגיעה הקבוצה לארץ בחרו שמונה מאנשיה לערוך מסע על גבי סוסים וחמורים מסוריה ועד ים המלח. טוויין היה אחד מהם, והספר הוא תיעוד של המסע הזה. טוויין מתאר חום כבד, ארץ חומה-אפורה, ואוכלוסיה דלה להחריד. אבל יותר משהוא מתייחס לנופים ולאנשים, הוא מתרכז בהיבטים הדתיים-פולחניים של הנוצרים בארץ ושל הצליינים האורחים. טוויין עצמו היה פרוטסטנטי מאמין, אך האמונה לא הפריעה לו לשים ללעג את ה"תעשיה" הדתית. הנה דוגמא:
"הכמרים ניסו להראות לנו, מבעד לפרגוד קטן, חלק מעמוד ההלקאה שאליו נכבל ישו כאשר ייסרו אותו בשוטים. לא היה לאל ידנו לראותו, מפני שהיה חשוך מעבר לפרגוד. עם זאת, יש שם מקל שאותו נועץ עולה הרגל מבעד לחור בפרגוד, ואז אין לו עוד כל ספק שעמוד ההלקאה האמיתי אכן נמצא שם. אין לו שום עילה לפקפק בכך, משום שהוא יכול לחוש בו במקל. והוא יכול לחוש בו ממש כשם שהוא יכול לחוש בקיומו של כל דבר".
הספר מלא דוגמאות כאלה (אולי יותר מדי).

הוא לועג לממסד הדתי ולהתמסחרותו. הוא לועג לאמונה העיוורת של הצליינים שרואים מה שהם רוצים לראות, רק לא את המציאות. הוא מתייחס בציניות לחוסר היכולת של הפלגים השונים בנצרות לחיות בהרמוניה זה לצד זה. הוא מבקר בשנינה ספרי מסעות קודמים. ופה ושם הוא משלח חיצים באנשים ובתופעות נוספים.

לדוגמא: חושבים שהאמריקאים של היום המציאו את גישת "אמריקה ושאר העולם"? לא. הנה מה שהיה למארק טוויין לומר בענין זה כבר ב-1867:
"המסע היה חידוש מסעיר עבורנו, כך שצייתנו בהתנהגותנו לאינסטינקטים הטבעיים הטבועים בנו, ולא כבלנו את עצמנו בשום גינונים ומוסכמות. דאגנו תמיד להבהיר שאנחנו אמריקנים – אמריקנים! כאשר התברר לנו שזרים רבים לא שמעו כמעט על אמריקה… ריחמנו על בורות העולם הישן, אך לא המעטנו כהוא זה בחשיבותנו…
אנשים נעצו בנו עינים בכל מקום, ואנחנו נעצנו עינים בהם. על פי רוב הצלחנו לגרום להם להרגיש קטנים מאוד, אפסים, לפני שסיימנו את ענינינו איתם, מפני שהנחתנו עליהם את עוצמת גדולתה של אמריקה עד שהכרענו אותם".

הספר מעוטר באיורים מעשי ידיו של טוויין, ותוך כדי קריאה ראיתי בדמיוני את ציורי ארץ ישראל של דוד רוברטס, ואת ציורי התנ"ך של אבל פן.

Pleasure Excursion to the Holy Land from the Innocents Abroad, or the New Pilgrim’s Progress – Mark Twain

הוצאת מחברות לספרות

2009 (1869)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

מהו המה / דייב אגרס

0902044

זהו סיפורו האמיתי של ולנטינו אצ'אק דנג, וסיפורם של "הילדים האבודים" של סודן. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, פרצה – ולא בפעם הראשונה – מלחמת אזרחים בסודן: העילה הפעם – התנגדותם של בני הדרום הנוצרים להחלת חוקי האיסלם של השלטון בחרטום. אבל נדמה שזהו רק תירוץ: המתיחות בין השבטים ובין הדתות היא עתיקת יומין. ביומיום הם מצליחים להגיע לסטטוס קוו שכולם נהנים ממנו, אבל קל מאוד להלהיט את היצרים ולנצל אותם לצרכים של משחקי כוח ותאוות בצע. מעורבים פה נפט ואדמות מרעה, וגם גורמים מבחוץ בוחשים ומנסים להפיק תועלת לעצמם. מעשי אכזריות הופכים לשגרה, משפחות נקרעות, נשים נאנסות, ילדים נחטפים לעבדות. בני הדרום מתחילים לנהור בהמוניהם אל מעבר לגבול, ובתוכם אלפי ילדים.

הספר מתאר את מסעו של אצ'אק מכפרו ההרוס אל עבר אתיופיה, משם חזרה לסודן, ואחר-כך לקניה, עד שהוא מגיע בסופו של דבר לארצות-הברית, במסגרת מחווה של זו האחרונה לישוב "הילדים האבודים".

כואב מאוד לקרוא את הספר, וקשה לכתוב על כל הדברים הכואבים שבו. הכאב הוא בתמונה הגדולה, אבל גם בפרטים הקטנים שהוא מזכיר כבדרך-אגב. לדוגמא, ממש לפני ההגעה למחנה הפליטים הזדמן להולכים להמיר את מעט חפציהם באוכל. היו כאלה שמכרו את הבגדים שלגופם, כי זה כל מה שהיה להם. במשפט קצר, כאילו אגבי, הוא מספר שמאוחר יותר הם התחרטו על כך, כי במשך חצי שנה הם התהלכו עירומים, פשוטו כמשמעו. עד שהעולם שמע על המתרחש בסודן, עד שהתארגנו כוחות הסיוע, הם נותרו ללא בגדים. קשה להעלות על הדעת עליבות והשפלה שכאלה.

הספר כולו קורע לב. הנה קטע שלא אשכח לעולם:

(הבהרה: הראי שעליו הוא מדבר במשפט הראשון אינו ראי של ממש. הילדים מנחשים את מראה פניהם על פי מראה חבריהם)

בראי של ויליאם ק' לא נראיתי טוב ביום ההוא. הלחיים שלי היו שקועות, העיניים מוקפות טבעות כחולות. הלשון שלי היתה לבנה, עצמות האגן שלי בלטו מבעד למכנסים הקצרים. הרגשתי כאילו הגרון שלי מצופה עץ ועשב. הנסיון לבלוע גרם כאב עצום. ילדים דברו בידים מונחות על גרונם, מנסים לעסות לחות אל תוכם. אני שתקתי, והמשכנו ללכת. אחר הצהרים היה איטי מאוד. לא היינו מסוגלים ללכת בקצב שמתקרב לקצב שהלכנו בו בתחילת המסע. התקדמנו מעט כל כך. ביום ההוא ויליאם ק' ביקש לעצור לעתים קרובות.
רק לעצור ולעמוד לרגע, הוא אמר.

והיינו עוצרים וויליאם היה נשען עלי, מניח יד על כתפי. הוא היה נושם שלוש נשימות ואומר שהוא מוכן להמשיך. לא רצינו לפגר מאחור.
אני מרגיש כבד כל כך, אצ'אק. אתה מרגיש כבד ככה?
כן, כן, ויליאם, כולם מרגישים.

אחר הצהרים התקרר, והיה קל יותר לנשום את האוויר. עברה שמועה לאורך הטור שמישהו מצא נבלה של דיק-דיק. הם הבריחו את הנשרים, ועכשו ניסו למצוא מעט בשר אכיל על עצמות החיה.
אני צריך לנוח שוב, לחש ויליאם ק`. – כדאי שנשב קצת.

לא הסכמתי שכדאי שנשב, אבל ויליאם ק` כבר עשה את דרכו אל עץ, ועד מהרה ישב תחתיו, ראשו שעון על הגזע.
אנחנו צריכים ללכת, אמרתי.

ויליאם ק' עצם את עיניו. – אנחנו צריכים לנוח. תנוח איתי, אצ'אק.
הם מצאו דיק-דיק.
זה נשמע טוב.

הוא הביט אלי וחייך.
אנחנו צריכים להשיג משהו מהבשר. הוא ייגמר בתוך שניה, ויליאם.

הבטתי בשעה שעיניו של ויליאם ק' עפעפו, עפעפיו נעצמו לאיטם.
תכף, הוא אמר. – אבל שב שניה. זה עוזר לי. בבקשה.

עמדתי מעליו, מצל עליו, נותן לו רגעים אחדים של שלווה. ואז אמרתי שהגיע הזמן ללכת.
עוד לא, הוא אמר.
הבשר ייגמר.
לך תקח קצת. אתה יכול לקחת קצת ולהביא לי?

יסלח לי אלוהים, אבל חשבתי שזה רעיון טוב.
אני אחזור, אמרתי.
יופי, הוא אמר.
אל תעצום עינים, אמרתי.
בסדר, הוא אמר. הוא הביט בי והנהן. – אני צריך את זה. אני מרגיש שזה עוזר לי.

עיניו נעצמו לאטן, ואני רצתי להביא את חלקנו בחיה. בזמן שלא הייתי שם, החיים אזלו מויליאם ק' ובשרו חזר לאדמה.

את העטיפה המרשימה אייר ועיצב אמרי זרטל.

What Is the What: The Autobiography of Valentino Achak Deng – Dave Eggers

הוצאת מחברות לספרות

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

חדר הזכוכית / סיימון מאואר

956658

בני הזוג לנדאואר, הוא תעשין יהודי, היא נוצריה בת למשפחה עשירה, שניהם חסרי יחס מיוחד לדת כלשהי, נישאו לקראת סוף שנות ה-20 של המאה הקודמת בצ'כוסלובקיה. כשהגיעה שעתם לבנות לעצמם בית, בחרו להתנער מן האדריכלות הקישוטית המסורתית, ופנו לאדריכל מודרני שתכנן עבורם בית שקומת המגורים בו היתה חלל עצום, וקירותיו הפונים לגן עשויים זכוכית. בית לנדאואר שבספר הוא בעצם העתקו של בית אמיתי, וילה טוגנדהאט שבברנו שתוכננה על ידי האדריכל לודוויג מיס ון דר רוהה. קורותיו של הבית שבספר דומות מאוד להיסטוריה של הוילה, אך כל הדמויות שבספר בדויות. בני הזוג טוגנדהאט, שניהם יהודים, ברחו מצ'כוסלובקיה ב-1938 עם ילדיהם ומעולם לא חזרו. עם כיבוש צ'כוסלובקיה עברה הוילה לידי הנאצים, ואחריהם לידי הקומוניסטים. אונסק"ו הכריזה עליה ב-2002 כאתר מורשת עולמית

הבית שבספר מייצג אוטופיה, עולם מודרני, קוסמופוליטי, שקוף, חף מזיופים. בפועל אין לאוטופיה הזו יכולת להפוך למציאות. עוד לפני המלחמה דייריו נוצרים סודות, ואינם יכולים "להתיישר" לפי עקרונותיו. המלחמה, כמובן, מייצגת את ההפך הגמור ממנו. הקטע המסיים את הספר מביע את הרעיון הזה: " ומכל עבר סובב אותן חדר הזכוכית, מקום של איזון והיגיון, מקום חסר גיל שתחום במסגרת ישרת קווים, הנוהגת באור כבעצם, ובנפח כבחומר מוחשי, ומתכחשת לעצם קיומו של הזמן". 

סגנונו של הספר פשוט, מאופק, רוב הזמן יותר עובדתי מרגשי. יש בפשטות הזו ליריות כובשת, ודווקא משום שהסופר אינו "צועק" את רגשותיו, הוא משיג אפקט עמוק ומשפיע יותר.

הספר כולו כתוב בלשון הווה. בדרך כלל אני לא מתלהבת מהסגנון הזה, אבל כאן הוא עובד בצורה מושלמת. כמו בציטוט שהבאתי קודם, התחושה היא שלזמן אין משמעות, ורק ההווה נחשב. מה החשיבות בהיותו של לנדאואר תעשין מכובד, כשבתקופה אפלה שכזו מצטמצם כל קיומו בעיני אחרים ל"היהודון הזה"? מה המשמעות של העתיד, כשמה שבאמת חשוב זה לשרוד את הרגע?

בתקופה של לפני המלחמה מאואר מתאר את הוילה בפרוטרוט, ומכניס את הקורא אל האוירה ששררה בחוג מכריהם הבורגנים של בני הזוג לנדאואר בצ´כוסלובקיה ובוינה של טרום המלחמה. כשהוא עובר לתקופת המלחמה, הטון הרגוע שלו משתנה קמעא. הוא עדיין נוקט לשון איפוק, אבל אי אפשר שלא להבחין בדעתו על הגרמנים באמצעות תיאור המכון לחקר הפנוטיפ הגזעי שהתנחל בבית. כשמגיעים הרוסים מתגנב אל סגנונו משהו הומוריסטי, נימה דקה של לגלגנות שנועצת סיכה בבלון הקומוניסטי

ספרים לא גורמים לי לבכות, ובכל זאת סיומו של הספר הזה העלה לחלוחית בעיני. מנבכי העבר עולות שתי דמויות שעברו גלגולים כאוטים, וכאמור "מכל עבר סובב אותן חדר הזכוכית, מקום של איזון והיגיון". איזה ניגוד. אבל שוב, ההווה הוא זה שנחשב.

סיימון מאואר זכור לטוב מהספר "הגמד של מנדל", ו"חדר הזכוכית" זכה בצדק להיות בין המועמדים הסופיים לפרס בוקר.

The Glass Room – Simon Mawer

הוצאת מחברות לספרות

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: שאול לוין