מלחינים ששינו את העולם / ג'רמי ניקולאס

כותרת משנה: חייהם ויצירתם של 50 מלחינים קלאסיים דגולים

"מלחינים ששינו את העולם" הוא ספר מעין אנציקלופדי. ג'רמי ניקולאס בחר חמישים מן המלחינים הקלאסים המובילים, והקדיש לכל אחד מהם כארבעה עמודים, שבהם פרטים ביוגרפים אישיים לצד התפתחות מוסיקלית, הסיבה להכללת המלחין בספר, אנקדוטה ראויה לציון במסגרת נפרדת, ורשימת היצירות המפורסמות ביותר של כל מלחין. הערכים מסודרים בסדר כרונולוגי, החל בפלסטרינה (1525 – 1594) וכלה בבנג'מין ברטן (1913 – 1976).

מצד אחד אני תוהה אם יש מקום בימינו לספרים אנציקלופדים, כשהמידע ברשת הרבה יותר מקיף ומתעדכן באופן שוטף. מצד שני, למי שמבקש לעשות היכרות על קצה המזלג עם עולמה של המוסיקה הקלאסית לאורך השנים בצורה מובנית, מבלי להעמיק יתר על המידה בהיבטים המוסיקלים, אבל תוך שילוב סיפורים אישיים שמקרבים את המלחינים אל הקורא ומעוררים רצון להאזין למוסיקה שכתבו, הספר הזה בהחלט מתאים. בילדותי אחד הספרים שאהבתי במיוחד סיפר על אפיזודות מחיי המלחינים הגדולים: שומן שהפך למלחין, לאחר שהרס את הקמיצה בידו הימנית כשקשר אותה בחוט לידית הדלת כדי לשפר את ביצועיה של האצבע על הפסנתר, צ'ייקובסקי שזכה לתמיכתה של אלמנה עשירה שהתנתה את תמיכתה בכך שלא ייפגשו לעולם, באך וסיפור כתיבת וריאציות גולדברג (ככל הנראה הגרסה השגויה) ועוד. זה היה אחד מאותם ספרים שבזמן אמת מעוררים סקרנות, ולטווח ארוך נחרתים בזכרון (אם כי שמו נשכח ממני). "מלחינים ששינו את העולם" מכיל כמה מאותם סיפורים בסגנון הפונה אל הקהל המבוגר יותר.

בתחילה התקשיתי למצוא בספר ענין, אולי בגלל המקום המצומצם שהוקדש לכל מלחין, ואולי משום שאת שני הראשונים (פלסטרינה ובירד) אני בקושי מכירה, ואת השלישי (מונטוורדי) אני לא כל-כך אוהבת. בשלב זה עלה לי בראש הרעיון המוצלח (בעיני) הבא: בתחילת כל ערך קראתי תחילה את רשימת יצירותיו של המלחין, חיפשתי אחת מהן ביו-טיוב, וקראתי כל ערך לצלילי המוסיקה המתאימה לו. חווית הקריאה השתפרה מאוד.

מטבע הדברים, כשרשימת המלחינים מוגבלת מראש לחמישים, יהיו מלחינים ראויים שיישארו מחוץ לספר. לדוגמא, הייתי מצפה למצוא כאן את גבריאל פורה. הסופר מסביר בפתח דבר לספר את שיקוליו ואת ושיקולי האנשים שיעצו לו בהרכבת הרשימה, ומודע מראש לכך שהרשימה לא תהיה מקובלת על כל הקוראים.

הספר מאזן יפה בין האישי למוסיקלי, כתוב שוטף, ואינו מעיק על הקורא הלא מקצועי בהרחבה יתרה של רזי המוסיקה. פה ושם הוא נוטה להפרזות מוזרות ולהכללות לא מדויקות, אבל אלה הן מיעוט בתוך הטקסט. הספר מוגש לקורא באריזה מכובדת – כריכה קשה, דפים עבים, עיטורי תוים בשוליים, תמונות המלחינים, ועריכה נאה.

לתשומת לב הקונים הפוטנציאלים: הספר ראה אור לראשונה ב-2009 בשם "המלחינים הגדולים" בסדרת ״מלחינים, חייהם ויצירתם״ של הוצאת מטר, זו שהוציאה כעת את הספר תחת סדרת "משני עולם".

בשורה התחתונה: מתנה נאה

זה הקטע המשעשע ששמעתי בפרק אודות רוסיני

The Great Composers – Jeremy Nicholas

מטר

2015

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

מודעות פרסומת

סונטה למרים / לינדה אולסון

ילדותו ובגרותו של אדם אנקר עברו עליו בשבדיה במשפחה בת שתי נפשות – הוא ואמו. הוא ידע במעורפל שנולד בפולין וששם משפחתו בעת הלידה היה אחר, אבל אמו לא הסכימה לדבר על העבר. את בתו מרים גידל בניו-זילנד מבלי לשים לב שהוא בעצם חוזר על אותו דפוס: מרים ידעה שנולדה בשבדיה, אבל אדם לא נענה לבקשתה לספר לה על נסיבות הולדתה. ביום בהיר אחד נגלה לו קצה חוט אל עברו, ובאותו יום עצמו איבד את בתו. מכאן מתגלגלת העלילה חזרה לפולין ולשבדיה, וסודות העבר נחשפים ומגלים כאב ומצוקה.

ביסודו זהו סיפור נוגע לב, אבל הביצוע סובל מכמה ליקויים, ואלה העיקריים שבהם:

– צירופי המקרים בספר הופכים אותו למופרך למדי

– דמותה של אמה של מרים נותרת לא מפוענחת, למרות שהפרקים האחרונים מסופרים מפיה. אמנם גם התנהגותה של אמו של אדם לא לגמרי ברורה, אבל לפחות במקרה שלה המצוקה הנוראה שסבלה מספקת הסבר. המצוקה של אמה של מרים איכשהו לא קשורה להחלטות שעשתה בחייה (אולי קל לי יותר להבין את אמו של אדם, כי הרקע של השואה מוכר לי, בעוד רקע חייה של אמה של מרים זר, אבל ספר טוב היה מצליח להפוך את הזר למוכר)

– כשסיפור מסופר מפי יותר מדמות אחת, אני מצפה לשמוע יותר מקול אחד. בספר הזה שני המספרים דוברים באותו קול בדיוק, ולי זה מאוד צורם

בחרתי לקרוא את הספר משלוש סיבות: שבדיה החביבה עלי, ניו-זילנד היפיפייה (מעין גן עדן, אם מתעלמים מרעידות האדמה), והמוסיקה השורה עליו (אדם הוא מלחין). לספר מצורף דיסק המכיל קטעים מוסיקליים הנזכרים בספר, והגימיק הזה קונה אותי בקלות.

אני לא ממליצה על הספר, אבל גם לא לא-ממליצה. לינדה אולסון יודעת לספר סיפור, תיאורי הנוף שלה יפיפיים, וניכר שהיא מזדהה עם רגשותיהם של גיבוריה. בסך הכל הספר קריא ונוגע ללב. אני חושבת שהוא לא יישמר בזכרוני לאורך זמן, ומצד שני אני לא מרגישה שקריאתו היתה מיותרת.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל.

Sonata for Miriam – Linda Olsson

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: שירה חפר

הנאשמת / אגתה טושינסקה

ויירה גראן נולדה בפולין ב-1916 בשם ורוניקה גרינברג. אביה נטש את המשפחה כשויירה היתה בת 3, והיא נותרה לחיות בעוני עם אמה ועם שתי אחיותיה הגדולות ממנה. כשהיתה בת 17 לערך התגלה כשרון השירה שלה, ובהיותה כבת 20 כבר היתה כוכבת זמר.

חייה, כמו חיי יהודי פולין כולם, התהפכו בספטמבר 1939. בעידוד אמה נטשה את ורשה הכבושה, ועברה ללבוב, שהיתה תחת שליטה רוסית, יחד עם בן-זוגה, נוצרי ממוצא יהודי. לא ברור אם השניים נישאו – לכל אחד מהם היתה גרסה משלו לתיאור יחסיהם – אבל היא התיחסה אליו כל חייה בתואר "בעלי", והוא, גם אם לא היה נשוי לה רשמית, דאג לה ולמעשה הציל את חייה. דרכיהם נפרדו שנים ספורות אחרי המלחמה, אבל הקשר ביניהם נשמר עד מותו.

החיים תחת השלטון הקומוניסטי לא נעמו לויירה, אמה רצתה מאוד להתאחד איתה מחדש, וכך היא קבלה החלטה חורצת גורל, וחזרה לורשה. עד מהרה מצאה עצמה כלואה מאחורי חומות הגטו.

ויירה המשיכה לשיר בגטו, בעיקר בקפה שטוקה בליווי שני פסנתרנים, אחד מהם היה ולאדיסלב שפילמן ("הפסנתרן" מהספר והסרט). הקהל הורכב ברובו מיהודים שיכלו להרשות לעצמם להתלבש יפה וחם, ולהתענג על המאכלים שהוגשו שם. בקהל נכחו גם יהודים חסרי כל אך חובבי תרבות, שבאו לשמוע את ויירה, וזמרות אחרות, והסתפקו בכוס מים חמים. מפעם לפעם הגיעו גם פולנים וגרמנים מחוץ לגטו. היו שאמרו כי ערבי התרבות האלה חיוניים, שרק בהם אפשר למצוא מפלט מצרות היומיום, והיו שגינו את הבריחה הזו מן המציאות. רבים תיעבו את המקום, כי מדרך הטבע היתה בו נוכחות בולטת של עברייני השוק השחור ומשתפי פעולה. והיו שם, כמו בעולם שמחוץ לגטו, יצרים ותככים ומלחמות אגו.

מכאן הולך הסיפור בשני כיוונים שונים, ולשניהם תימוכין ועדים וגרסאות ותתי גרסאות. יש עדויות שויירה גייסה בהופעותיה כסף לצדקה, וניהלה בית יתומים ובו כמאה ילדים. יש לעומת זאת עדויות שהיא נראתה מחוץ לגטו, מצביעה בפני הגרמנים על יהודים שהעזו להשאר בקרב הפולנים. הצדקה, אם היתה, נמחקה מדפי ההיסטוריה. שיתוף הפעולה, אם היה, רדף אותה כל חייה. ויירה עצמה הודתה ביציאה אחת בלבד מחוץ לחומות: היא הוזמנה להופיע אצל גרמני בכיר, וסירוב לא היה בא בחשבון. היציאה הנוספת, והאחרונה, שלה מן הגטו היתה ב-1943, כשבסיוע בעלה ברחה והסתתרה תחת זהות נוצרית עד לשחרור ורשה. אמה נשלחה לטרבלינקה ונרצחה שם. גורל אחיותיה לא נודע – ככל הנראה נרצחו בגטו עצמו.

חשוב להדגיש: לאחר המלחמה הוקם בפולין בית-דין יהודי שבפניו נשפטו אלה שנחשדו בשיתוף פעולה. ויירה נשפטה ונמצאה זכאית. ובכל זאת, השמועות וההאשמות רדפו אותה עד מותה ב-2004.

ויירה סיפרה שגילתה את החשדות נגדה, כשמיד אחרי המלחמה ביקשה משפילמן לסייע לה לקבל משרה ברדיו. הוא סירב לבקשתה בשל אותם חשדות. היא מצדה טענה שראתה אותו בגטו במדי שוטר, משתתף בפועל בציד יהודים. האם השניים ידעו משהו זה אודות זה, ושפילמן היה זריז יותר להאשים? או שמא ויירה חיברה עלילה נגדו כמכת נגד לעלילות נגדה? לעולם לא נדע. היא חשדה גם שאחד המסיתים נגדה פעל ממניעים לא נקיים, כדי להסית חשדות דומים שדבקו באשתו, זמרת גם היא. גם חשד זה יישאר תעלומה בלתי פתורה.

יש בספר הרבה שאלות, ומעט מאוד תשובות. הסופרת נכנסה לסיפורה של ויירה לפני ולפנים, הפכה כל אבן, קראה כל נייר. תשובות חד משמעיות אין. הזכרון האנושי, בפרט כשהוא מתמודד עם ארועים נוראים שכאלה, מתעתע, ואף פעם אינו נקי מרגש וממטענים אישיים.

אחרי המלחמה ויירה זכתה מצד אחד להצלחה, שהביאה אותה עד להופעה עם שרל אזנבור באולם אלהמברה, ומצד שני לתהומות של השפלה, כשניצולי שואה איימו להגיע להופעה שלה בתל-אביב לבושים בבגדי המחנות. היא נדדה רדופה ממדינה למדינה, עסקה במלאכות שונות, ובסופו של דבר השתכנה בדירה קטנה בפריס, שם התגוררה לבדה מוכת פרנויה, חשדנית כלפי כל אדם וכל צל.

הספר תפס אותי בלב ובגרון, והשתלט עלי לגמרי. אני לא יודעת, אף אחד לא יודע, מה באמת קרה עם ויירה בגטו. וגם אם נדע, לא בהכרח נוכל לשפוט. נקלעתי עם הספר למערבולת של תחושות ומחשבות, שקצת קשה לי לשתף ולשים על הנייר, כי הן יושבות אצלי יותר בבטן ופחות במוח. ימים מספר אחרי הקריאה, כשהמסופר קצת שקע, המחשבה שמתייצבת מעל האחרות היא זו: מי שהיה שם, אף פעם לא באמת השתחרר. זה שפילמן, שכתב את זכרונותיו כמה עשורים אחרי, למרות שכבר כתב אותם מיד אחרי המלחמה. זו ויירה, שעולמה הזוהר נזרק לזבל, והטעויות שעשתה – ואולי רק החשדות בטעויות שאולי נעשו – רדפו אותה בכל יום ויום במשך שישים שנה, אלה ניצולי המחנות ששלושים שנה אחרי עדיין בער בהם הרצון לנקום ולהחרים. אני יודעת שאמרו את זה לפני, אבל הספר מחדד מאוד את ההבנה הזו.

ספר מומלץ ביותר!!!

אחדים משיריה של ויירה גראן הועלו לרשת

L'Accusée: Wiera Gran (Oskarzona: Wiera Gran) – Agata Tuszynska

הוצאת דביר

2012 (2010)

תרגום מצרפתית: אריה אוריאל