רביעית רוזנדורף / נתן שחם

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a8d791d799d7a2d799d7aa_d7a8d795d796d7a0d793d795d7a8d7a32

על סיפונה של אניה, המפליגה לארץ ישראל, נפגשים קורט רוזנדורף ואגון לֶוֶנטל. רוזנדורף הוא כנר בעל שם, לונטל סופר. התקופה היא מחצית שנות השלושים, היטלר כבר עלה לשלטון, ושני הגברים היהודים נדחקו החוצה מן המקום בו הם רואים מולדת. רוזנדורף נבחר על ידי הכנר ברוניסלב הוברמן לנגן בתזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית שייסד, והוא עולה לארץ לבדו, מותיר מאחוריו את אשתו הלא-יהודיה ואת בתו, נגנית מוכשרת אף היא. לונטל כבר טעם את נחת זרועו של המשטר החדש, כשנכלא בדכאו. את הרשימות שיכתוב בארץ יבקש לונטל להכתיר בכותרת "יומן של גולה", ויירתע משום דעתם של אחרים, אך תחושת הגלות היא בין הגורמים המחברים בינו ובין רוזנדורף. בעבור שניהם ארץ-ישראל היא גלות, מקלט זמני עד יעבור זעם, ויהודים יוכלו לשוב לגרמניה.

רוזנדורף, שאינו מסופק דיו מנגינה בתזמורת, מקים בארץ רביעיה קאמרית, בה הוא מנגן כינור ראשון. את תפקיד הכינור השני נוטל קונרד פרידמן, אף הוא יליד גרמניה, אך בשונה מרוזנדורף הוא ציוני נלהב, שעלה לארץ מטעמים אידיאולוגיים. הגבר השלישי בחבורה הוא ברנרד ליטובסקי, המנגן בצ'לו, אף הוא נדחף לעזוב את גרמניה בשל עלית הנאציזם. כמו רוזנדורף, הוא חש תחושת גלות, אך סקרנותו והאמביציה שלו מסייעות לו להשלים עם המהפך בחייו. בחירתו על ידי הוברמן לנגן בתזמורת הביאה אותו לארץ, ארוע מקרי שונה יכול היה לטלטל אותו למקום אחר על פני הגלובוס. הצלע הרביעית היא אווה שטאובנפלד, המנגנת בויולה. שטאובנפלד היא יהודיה למחצה, בעלת רקע משפחתי סבוך ומייסר, וכמו רוזנדורף וליטובסקי עלתה לארץ כדי לנגן בתזמורת. הספר מסופר בחמישה פרקים, כל פרק מתאר את התקופה ואת הרביעיה מנקודת מבטו של אחד מחבריה, כשהפרק האחרון כולל את רשימותיו של לונטל, הצופה ברביעיה מקרוב.

הפרק של לונטל הוא הברקה מרשימה של נתן שחם. בעוד כל אחד מחברי הרביעיה מציג בעיקר את עצמו, את תפיסת עולמו, את אישיותו ואת יחסו למוסיקה, הפרק של לונטל, למרות שאף הוא אישי במידה רבה, מספק מבט-על ותובנות מפורשות. דקות האבחנה שלו, והיותו מעין "ספח" חיצוני לרביעיה, מאפשרים לו נייטרליות מסוימת, ובחינה רחבת היקף של הנושאים העולים מן הפרקים שלפניו. ברשימותיו לונטל מתווה טיוטה לספר אודות הרביעיה, וכשהוא חש צורך להתנצל על הנושא שבחר בתקופה שאולי מחייבת להשכיר את העט למאבק בנאצים, הוא בעצם משמש פה לשחם, המכניס את הקורא אל חדר העבודה שלו. "רביעית כלי קשת היא מיקרוקוסמוס", מסביר לונטל את הבחירה בנושא לספרו, "היא תמצית הוייתה של החברה האנושית כולה. בחוגה הסגור נרקמת אחוה לחוצה, שמרוסנים בה כל יצרי אנוש, כבכל קהילה שליכודה הוא תנאי נחוץ והכרחי לביצוע תפקידיה". בתקופה בה גרמניה הופכת לתזמורת סימפונית תחת ניצוחו של אדם אחד, שעמו רואה בו גיבור, לונטל מבקש את האינטימיות הקאמרית: "רק זאת אוכל לומר: המאורעות בגרמניה עשו אותי לאיש קאמרי. אני רוצה ליצור פרוזה בלי עלילה, לכתוב רומן בלי דמות שלטת, ולחיות בעולם בלי גיבורים".

הגירה, גלות, מולדת ובית, הם נושאים השבים ועולים מדבריהם של כל החמישה. שטאובנפלד, שרואה עצמה נטולת שורשים ומחויבויות, שנסיונה לימד אותה להתקשח והתגמש גם יחד, אומרת כי "מולדתי היא המקום שאוכל לנגן בו מוסיקה קאמרית ברמה כזאת". ליטובסקי, בדברו על שטאובנפלד ועל פרידמן, מאבחן כי "לשניהם הרביעיה היא הבית והתזמורת היא מקום העבודה. בית, במובן משפחה". לוונטל מתייחס לתזמורת כאל "החוט הדק הקושר אותי לאירופה". כל החמישה מתמודדים בדרכם עם התלישות שנכפתה עליהם, ומבקשים, כל אחד על פי נטייתו, לשמר את אירופה במזרח התיכון, להביא את הבית אל המקום בו הם מצויים, עד שיוכלו לשוב אליו.

המוסיקה, מטבע הדברים, היא נושא מרכזי בספר. בעבור ארבעת חברי הרביעיה היא לוז חייהם, בעבור לונטל היא תרבותו וביתו. שטאובנפלד מורה לעצמה לבקש את הטעם לחיים במוסיקה עצמה. לא כמפלט מדאגות היומיום, אלא כאורח-חיים לעצמו. המוסיקה תובענית, דורשת התמסרות ועבודה מתמדת, הרביעיה מחייבת איזון בין אחריות כל אחד לתפקידו לעבודת צוות. בעולם שצועד לקראת טירוף המלחמה, בארץ שנעים בה ממקום למקום ברכבים משוריינים, המוסיקה היא נווה מדבר, עולם סגור לעצמו, מקום בו ניתן להתענג על צלילים נצחיים שההווה אינו יכול לגעת בהם.

הכללתה של אשה יפה ומושכת ברביעיה מציפה את הנושא המרכזי הנוסף בספר, יחסי גברים-נשים. שטאובנפלד, בשל התנסויותיה, רואה בגברים שורש כל רע, והתבטאויותיה כלפיהם קיצוניות: "הגברים הם שעושים את המלחמות [..] הגברים, שמנהלים אותן באכזריות והולכים למות בהן בהתלהבות של שוטים. בכל גבר מסתתר ילד שלא ניתנה לו ההזדמנות לממש את אכזריותו […] הנאציזם הוא רק הצורה הגרמנית, הנפרזת, שלובשת גאוה גברית פגועה". מנסיון חייה הפיקה את הלקח שעליה לשמור ללא הרף על שליטה מלאה ביחסים בינה וביניהם. כמעט באמרת אגב מגניב נתן שחם אל הסיפור את האלטרנטיבה, בדמותה של מרתה, אשתו של ליטובסקי, שעברה הפלה אחרי הפלה כדי שיוכלו להקדיש את חייהם למירוץ של בעלה אל הפסגה.

לונטל ברשימותיו שב ודן בדאגה באופייה המתגבש של החברה הארץ-ישראלית ובעתיד הצפוי לילדיה. במעין קריצה עצמית כותב שחם, יליד הארץ להורים עולים, שהיה ילד באותו עשור: "תמהני אילו סופרים יצמחו מקרב הנערים הללו, שאינם יודעים אלא לשון אחת, ועוד לשון שחסרים בה ניבים עממיים ומלים שימושיות". סופרים מצוינים, מסתבר.

"רביעית רוזנדורף" הוא ספר מרשים, סבלני, עתיר פרטים, המשרטט בכשרון רב דמויות ותקופה. מומלץ מאוד.

עם עובד

1987

זבוב על הפסנתר / אבי גרפינקל

688597

עידו רוזן הוא פסנתרן. כשהיה ילד התגלה כשרונו המוסיקלי, אך הוא מודה ביושר כי יותר משקסמה לו המוסיקה קסמה לו תהילתם של הפסנתרנים הדגולים. כעת, כשהוא כמעט נושק לגיל שלושים, הוא עדיין מחפש את ההזדמנות לפרוץ אל התודעה, לזכות בכבוד ובהערכה, וגם בתגמולים הנלווים אליהם. הספר נפתח ביום בו מתקיים שלב חצי הגמר בתחרות האביב, שהיא מבחינתו של עידו, המשתתף המבוגר ביותר, נקודת מפנה: או שיזכה וידבק בקריירה של פסנתרן, או שיפסיד, ימסור את פסנתרו למכוון הפסנתרים, שלו הוא חייב כסף, ויחפש עיסוק אחר.

יומו של עידו נפתח בשעתיים של נגינה, ללא פשרות. הדבקות בלוח הזמנים הזה פוגמת ביחסיו עם בת זוגו, וכשהוא מאבד אותה הוא נותר למעשה לגמרי לבדו. הוריו מתגוררים בקיבוץ מרוחק, וסבורים שעליו למצוא לעצמו עיסוק מכניס. יש לו רק חבר אחד, דלפון כמוהו. עידו מתעקש על מגורים במה שהוא מכנה "תל אביב האמיתית", למרות שכר הדירה המאמיר. אין לו גרוש על הנשמה, בעל הדירה מאיים לפנות אותו, ונדמה שביש המזל מתעקש לדבוק בו. פרנסתו היחידה היא מעבודתו בקייטרינג, עבודה בלתי סדירה, שבה, בניגוד להתנהלותו הרגילה, הוא ממוקד ונחשב למי שניתן לסמוך עליו.

אבי גרפינקל לוקח את הקורא לסיור בתוך נפשו של עידו, שהוא מעין אנטי-גיבור, טיפוס די מעצבן בנזקקות שלו, כזה שמתחשק לטלטל ולשלוח אחר כבוד למצוא עבודה, לאו דווקא על חשבון הנגינה. אפשר גם וגם, במקום לרבוץ בדירה מטונפת ולחלום על העתיד. יחד עם זאת, הדבקות שלו במוסיקה מעוררת חיבה והשתאות, ובמקביל לדחף לשגר אותו בבעיטה למסלול שונה מתקיים לו גם הדחף לאלץ את שופטי התחרות להעניק לו את הניצחון, ולשגר אותו על שטיח אדום אל התהילה.

הסיפור מסופר רובו ככולו מנקודת מבטו של עידו, למעט הפסקאות בהן מסתגרים השופטים, דנים בנגינתם של המתחרים ובוחרים את הזוכה. איך אפשר לכמת איכות של נגינה? כשאי אפשר, קובעים הטעם האישי, נטית הלב של השופטים, ומאזן הכוחות ביניהם.

בכוחו של הסופר הכל-יכול לשים לאל את כל תקוותיו של עידו. בכוחו גם להעניק לו את הנצחון. אבי גרפינקל בחר בדרך שלישית. אפשר להתייחס לבחירה שלו כאל טריק ספרותי, או כאל פתרון קל, אבל נראה לי שביקש לומר שבעצם, כשמדובר בעידו, זה לא באמת משנה. בדומה לגיבורו של "אישוליים", שחשב שחייו ישתנו אם יסע למקום חדש, אבל בעצם לקח אתו לשם את אישיותו הבלתי משתנה, גם עידו יישאר אותו אדם, בלתי מרוצה ובלתי מסופק, ללא קשר לתוצאות התחרות.

במאמר מוסגר אציין שעידו מתגורר ברחוב ג'ורג' אליוט בתל אביב, בגלל מחסור במזומנים הוא הולך הרבה ברגל, ונהניתי לשוטט אתו במחוזות ילדותי.

"זבוב על הפסנתר" הוא ספר קומי-למחצה-טרגי-למחצה על תלישותו של אדם שעדיין לא התבגר, מתוך חוסר יכולת או מתוך בחירה בלתי מודעת. עידו, כאמור, עיצבן אותי, אך הוא מתואר באמינות, והספר קריא, מדויק ומומלץ.

כרמל

2009

מלחינים ששינו את העולם / ג'רמי ניקולאס

9a7c6f5c-88ab-49ba-91ac-aa17ee193548

כותרת משנה: חייהם ויצירתם של 50 מלחינים קלאסיים דגולים

"מלחינים ששינו את העולם" הוא ספר מעין אנציקלופדי. ג'רמי ניקולאס בחר חמישים מן המלחינים הקלאסים המובילים, והקדיש לכל אחד מהם כארבעה עמודים, שבהם פרטים ביוגרפים אישיים לצד התפתחות מוסיקלית, הסיבה להכללת המלחין בספר, אנקדוטה ראויה לציון במסגרת נפרדת, ורשימת היצירות המפורסמות ביותר של כל מלחין. הערכים מסודרים בסדר כרונולוגי, החל בפלסטרינה (1525 – 1594) וכלה בבנג'מין ברטן (1913 – 1976).

מצד אחד אני תוהה אם יש מקום בימינו לספרים אנציקלופדים, כשהמידע ברשת הרבה יותר מקיף ומתעדכן באופן שוטף. מצד שני, למי שמבקש לעשות היכרות על קצה המזלג עם עולמה של המוסיקה הקלאסית לאורך השנים בצורה מובנית, מבלי להעמיק יתר על המידה בהיבטים המוסיקלים, אבל תוך שילוב סיפורים אישיים שמקרבים את המלחינים אל הקורא ומעוררים רצון להאזין למוסיקה שכתבו, הספר הזה בהחלט מתאים. בילדותי אחד הספרים שאהבתי במיוחד סיפר על אפיזודות מחיי המלחינים הגדולים: שומן שהפך למלחין, לאחר שהרס את הקמיצה בידו הימנית כשקשר אותה בחוט לידית הדלת כדי לשפר את ביצועיה של האצבע על הפסנתר, צ'ייקובסקי שזכה לתמיכתה של אלמנה עשירה שהתנתה את תמיכתה בכך שלא ייפגשו לעולם, באך וסיפור כתיבת וריאציות גולדברג (ככל הנראה הגרסה השגויה) ועוד. זה היה אחד מאותם ספרים שבזמן אמת מעוררים סקרנות, ולטווח ארוך נחרתים בזכרון (אם כי שמו נשכח ממני). "מלחינים ששינו את העולם" מכיל כמה מאותם סיפורים בסגנון הפונה אל הקהל המבוגר יותר.

בתחילה התקשיתי למצוא בספר ענין, אולי בגלל המקום המצומצם שהוקדש לכל מלחין, ואולי משום שאת שני הראשונים (פלסטרינה ובירד) אני בקושי מכירה, ואת השלישי (מונטוורדי) אני לא כל-כך אוהבת. בשלב זה עלה לי בראש הרעיון המוצלח (בעיני) הבא: בתחילת כל ערך קראתי תחילה את רשימת יצירותיו של המלחין, חיפשתי אחת מהן ביו-טיוב, וקראתי כל ערך לצלילי המוסיקה המתאימה לו. חווית הקריאה השתפרה מאוד.

מטבע הדברים, כשרשימת המלחינים מוגבלת מראש לחמישים, יהיו מלחינים ראויים שיישארו מחוץ לספר. לדוגמא, הייתי מצפה למצוא כאן את גבריאל פורה. הסופר מסביר בפתח דבר לספר את שיקוליו ואת ושיקולי האנשים שיעצו לו בהרכבת הרשימה, ומודע מראש לכך שהרשימה לא תהיה מקובלת על כל הקוראים.

הספר מאזן יפה בין האישי למוסיקלי, כתוב שוטף, ואינו מעיק על הקורא הלא מקצועי בהרחבה יתרה של רזי המוסיקה. פה ושם הוא נוטה להפרזות מוזרות ולהכללות לא מדויקות, אבל אלה הן מיעוט בתוך הטקסט. הספר מוגש לקורא באריזה מכובדת – כריכה קשה, דפים עבים, עיטורי תוים בשוליים, תמונות המלחינים, ועריכה נאה.

לתשומת לב הקונים הפוטנציאלים: הספר ראה אור לראשונה ב-2009 בשם "המלחינים הגדולים" בסדרת ״מלחינים, חייהם ויצירתם״ של הוצאת מטר, זו שהוציאה כעת את הספר תחת סדרת "משני עולם".

בשורה התחתונה: מתנה נאה

זה הקטע המשעשע ששמעתי בפרק אודות רוסיני

The Great Composers – Jeremy Nicholas

מטר

2015

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

סונטה למרים / לינדה אולסון

image_sonata_le_miryam_master

ילדותו ובגרותו של אדם אנקר עברו עליו בשבדיה במשפחה בת שתי נפשות – הוא ואמו. הוא ידע במעורפל שנולד בפולין וששם משפחתו בעת הלידה היה אחר, אבל אמו לא הסכימה לדבר על העבר. את בתו מרים גידל בניו-זילנד מבלי לשים לב שהוא בעצם חוזר על אותו דפוס: מרים ידעה שנולדה בשבדיה, אבל אדם לא נענה לבקשתה לספר לה על נסיבות הולדתה. ביום בהיר אחד נגלה לו קצה חוט אל עברו, ובאותו יום עצמו איבד את בתו. מכאן מתגלגלת העלילה חזרה לפולין ולשבדיה, וסודות העבר נחשפים ומגלים כאב ומצוקה.

ביסודו זהו סיפור נוגע לב, אבל הביצוע סובל מכמה ליקויים, ואלה העיקריים שבהם:

– צירופי המקרים בספר הופכים אותו למופרך למדי

– דמותה של אמה של מרים נותרת לא מפוענחת, למרות שהפרקים האחרונים מסופרים מפיה. אמנם גם התנהגותה של אמו של אדם לא לגמרי ברורה, אבל לפחות במקרה שלה המצוקה הנוראה שסבלה מספקת הסבר. המצוקה של אמה של מרים איכשהו לא קשורה להחלטות שעשתה בחייה (אולי קל לי יותר להבין את אמו של אדם, כי הרקע של השואה מוכר לי, בעוד רקע חייה של אמה של מרים זר, אבל ספר טוב היה מצליח להפוך את הזר למוכר)

– כשסיפור מסופר מפי יותר מדמות אחת, אני מצפה לשמוע יותר מקול אחד. בספר הזה שני המספרים דוברים באותו קול בדיוק, ולי זה מאוד צורם

בחרתי לקרוא את הספר משלוש סיבות: שבדיה החביבה עלי, ניו-זילנד היפיפייה (מעין גן עדן, אם מתעלמים מרעידות האדמה), והמוסיקה השורה עליו (אדם הוא מלחין). לספר מצורף דיסק המכיל קטעים מוסיקליים הנזכרים בספר, והגימיק הזה קונה אותי בקלות.

אני לא ממליצה על הספר, אבל גם לא לא-ממליצה. לינדה אולסון יודעת לספר סיפור, תיאורי הנוף שלה יפיפיים, וניכר שהיא מזדהה עם רגשותיהם של גיבוריה. בסך הכל הספר קריא ונוגע ללב. אני חושבת שהוא לא יישמר בזכרוני לאורך זמן, ומצד שני אני לא מרגישה שקריאתו היתה מיותרת.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל.

Sonata for Miriam – Linda Olsson

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: שירה חפר

הנאשמת / אגתה טושינסקה

הנאשמת

ויירה גראן נולדה בפולין ב-1916 בשם ורוניקה גרינברג. אביה נטש את המשפחה כשויירה היתה בת 3, והיא נותרה לחיות בעוני עם אמה ועם שתי אחיותיה הגדולות ממנה. כשהיתה בת 17 לערך התגלה כשרון השירה שלה, ובהיותה כבת 20 כבר היתה כוכבת זמר.

חייה, כמו חיי יהודי פולין כולם, התהפכו בספטמבר 1939. בעידוד אמה נטשה את ורשה הכבושה, ועברה ללבוב, שהיתה תחת שליטה רוסית, יחד עם בן-זוגה, נוצרי ממוצא יהודי. לא ברור אם השניים נישאו – לכל אחד מהם היתה גרסה משלו לתיאור יחסיהם – אבל היא התיחסה אליו כל חייה בתואר "בעלי", והוא, גם אם לא היה נשוי לה רשמית, דאג לה ולמעשה הציל את חייה. דרכיהם נפרדו שנים ספורות אחרי המלחמה, אבל הקשר ביניהם נשמר עד מותו.

החיים תחת השלטון הקומוניסטי לא נעמו לויירה, אמה רצתה מאוד להתאחד איתה מחדש, וכך היא קבלה החלטה חורצת גורל, וחזרה לורשה. עד מהרה מצאה עצמה כלואה מאחורי חומות הגטו.

ויירה המשיכה לשיר בגטו, בעיקר בקפה שטוקה בליווי שני פסנתרנים, אחד מהם היה ולאדיסלב שפילמן ("הפסנתרן" מהספר והסרט). הקהל הורכב ברובו מיהודים שיכלו להרשות לעצמם להתלבש יפה וחם, ולהתענג על המאכלים שהוגשו שם. בקהל נכחו גם יהודים חסרי כל אך חובבי תרבות, שבאו לשמוע את ויירה, וזמרות אחרות, והסתפקו בכוס מים חמים. מפעם לפעם הגיעו גם פולנים וגרמנים מחוץ לגטו. היו שאמרו כי ערבי התרבות האלה חיוניים, שרק בהם אפשר למצוא מפלט מצרות היומיום, והיו שגינו את הבריחה הזו מן המציאות. רבים תיעבו את המקום, כי מדרך הטבע היתה בו נוכחות בולטת של עברייני השוק השחור ומשתפי פעולה. והיו שם, כמו בעולם שמחוץ לגטו, יצרים ותככים ומלחמות אגו.

מכאן הולך הסיפור בשני כיוונים שונים, ולשניהם תימוכין ועדים וגרסאות ותתי גרסאות. יש עדויות שויירה גייסה בהופעותיה כסף לצדקה, וניהלה בית יתומים ובו כמאה ילדים. יש לעומת זאת עדויות שהיא נראתה מחוץ לגטו, מצביעה בפני הגרמנים על יהודים שהעזו להשאר בקרב הפולנים. הצדקה, אם היתה, נמחקה מדפי ההיסטוריה. שיתוף הפעולה, אם היה, רדף אותה כל חייה. ויירה עצמה הודתה ביציאה אחת בלבד מחוץ לחומות: היא הוזמנה להופיע אצל גרמני בכיר, וסירוב לא היה בא בחשבון. היציאה הנוספת, והאחרונה, שלה מן הגטו היתה ב-1943, כשבסיוע בעלה ברחה והסתתרה תחת זהות נוצרית עד לשחרור ורשה. אמה נשלחה לטרבלינקה ונרצחה שם. גורל אחיותיה לא נודע – ככל הנראה נרצחו בגטו עצמו.

חשוב להדגיש: לאחר המלחמה הוקם בפולין בית-דין יהודי שבפניו נשפטו אלה שנחשדו בשיתוף פעולה. ויירה נשפטה ונמצאה זכאית. ובכל זאת, השמועות וההאשמות רדפו אותה עד מותה ב-2004.

ויירה סיפרה שגילתה את החשדות נגדה, כשמיד אחרי המלחמה ביקשה משפילמן לסייע לה לקבל משרה ברדיו. הוא סירב לבקשתה בשל אותם חשדות. היא מצדה טענה שראתה אותו בגטו במדי שוטר, משתתף בפועל בציד יהודים. האם השניים ידעו משהו זה אודות זה, ושפילמן היה זריז יותר להאשים? או שמא ויירה חיברה עלילה נגדו כמכת נגד לעלילות נגדה? לעולם לא נדע. היא חשדה גם שאחד המסיתים נגדה פעל ממניעים לא נקיים, כדי להסית חשדות דומים שדבקו באשתו, זמרת גם היא. גם חשד זה יישאר תעלומה בלתי פתורה.

יש בספר הרבה שאלות, ומעט מאוד תשובות. הסופרת נכנסה לסיפורה של ויירה לפני ולפנים, הפכה כל אבן, קראה כל נייר. תשובות חד משמעיות אין. הזכרון האנושי, בפרט כשהוא מתמודד עם ארועים נוראים שכאלה, מתעתע, ואף פעם אינו נקי מרגש וממטענים אישיים.

אחרי המלחמה ויירה זכתה מצד אחד להצלחה, שהביאה אותה עד להופעה עם שרל אזנבור באולם אלהמברה, ומצד שני לתהומות של השפלה, כשניצולי שואה איימו להגיע להופעה שלה בתל-אביב לבושים בבגדי המחנות. היא נדדה רדופה ממדינה למדינה, עסקה במלאכות שונות, ובסופו של דבר השתכנה בדירה קטנה בפריס, שם התגוררה לבדה מוכת פרנויה, חשדנית כלפי כל אדם וכל צל.

הספר תפס אותי בלב ובגרון, והשתלט עלי לגמרי. אני לא יודעת, אף אחד לא יודע, מה באמת קרה עם ויירה בגטו. וגם אם נדע, לא בהכרח נוכל לשפוט. נקלעתי עם הספר למערבולת של תחושות ומחשבות, שקצת קשה לי לשתף ולשים על הנייר, כי הן יושבות אצלי יותר בבטן ופחות במוח. ימים מספר אחרי הקריאה, כשהמסופר קצת שקע, המחשבה שמתייצבת מעל האחרות היא זו: מי שהיה שם, אף פעם לא באמת השתחרר. זה שפילמן, שכתב את זכרונותיו כמה עשורים אחרי, למרות שכבר כתב אותם מיד אחרי המלחמה. זו ויירה, שעולמה הזוהר נזרק לזבל, והטעויות שעשתה – ואולי רק החשדות בטעויות שאולי נעשו – רדפו אותה בכל יום ויום במשך שישים שנה, אלה ניצולי המחנות ששלושים שנה אחרי עדיין בער בהם הרצון לנקום ולהחרים. אני יודעת שאמרו את זה לפני, אבל הספר מחדד מאוד את ההבנה הזו.

ספר מומלץ ביותר!!!

אחדים משיריה של ויירה גראן הועלו לרשת

L'Accusée: Wiera Gran (Oskarzona: Wiera Gran) – Agata Tuszynska

הוצאת דביר

2012 (2010)

תרגום מצרפתית: אריה אוריאל