על סיפונה של אניה, המפליגה לארץ ישראל, נפגשים קורט רוזנדורף ואגון לֶוֶנטל. רוזנדורף הוא כנר בעל שם, לונטל סופר. התקופה היא מחצית שנות השלושים, היטלר כבר עלה לשלטון, ושני הגברים היהודים נדחקו החוצה מן המקום בו הם רואים מולדת. רוזנדורף נבחר על ידי הכנר ברוניסלב הוברמן לנגן בתזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית שייסד, והוא עולה לארץ לבדו, מותיר מאחוריו את אשתו הלא-יהודיה ואת בתו, נגנית מוכשרת אף היא. לונטל כבר טעם את נחת זרועו של המשטר החדש, כשנכלא בדכאו. את הרשימות שיכתוב בארץ יבקש לונטל להכתיר בכותרת "יומן של גולה", ויירתע משום דעתם של אחרים, אך תחושת הגלות היא בין הגורמים המחברים בינו ובין רוזנדורף. בעבור שניהם ארץ-ישראל היא גלות, מקלט זמני עד יעבור זעם, ויהודים יוכלו לשוב לגרמניה.
רוזנדורף, שאינו מסופק דיו מנגינה בתזמורת, מקים בארץ רביעיה קאמרית, בה הוא מנגן כינור ראשון. את תפקיד הכינור השני נוטל קונרד פרידמן, אף הוא יליד גרמניה, אך בשונה מרוזנדורף הוא ציוני נלהב, שעלה לארץ מטעמים אידיאולוגיים. הגבר השלישי בחבורה הוא ברנרד ליטובסקי, המנגן בצ'לו, אף הוא נדחף לעזוב את גרמניה בשל עלית הנאציזם. כמו רוזנדורף, הוא חש תחושת גלות, אך סקרנותו והאמביציה שלו מסייעות לו להשלים עם המהפך בחייו. בחירתו על ידי הוברמן לנגן בתזמורת הביאה אותו לארץ, ארוע מקרי שונה יכול היה לטלטל אותו למקום אחר על פני הגלובוס. הצלע הרביעית היא אווה שטאובנפלד, המנגנת בויולה. שטאובנפלד היא יהודיה למחצה, בעלת רקע משפחתי סבוך ומייסר, וכמו רוזנדורף וליטובסקי עלתה לארץ כדי לנגן בתזמורת. הספר מסופר בחמישה פרקים, כל פרק מתאר את התקופה ואת הרביעיה מנקודת מבטו של אחד מחבריה, כשהפרק האחרון כולל את רשימותיו של לונטל, הצופה ברביעיה מקרוב.
הפרק של לונטל הוא הברקה מרשימה של נתן שחם. בעוד כל אחד מחברי הרביעיה מציג בעיקר את עצמו, את תפיסת עולמו, את אישיותו ואת יחסו למוסיקה, הפרק של לונטל, למרות שאף הוא אישי במידה רבה, מספק מבט-על ותובנות מפורשות. דקות האבחנה שלו, והיותו מעין "ספח" חיצוני לרביעיה, מאפשרים לו נייטרליות מסוימת, ובחינה רחבת היקף של הנושאים העולים מן הפרקים שלפניו. ברשימותיו לונטל מתווה טיוטה לספר אודות הרביעיה, וכשהוא חש צורך להתנצל על הנושא שבחר בתקופה שאולי מחייבת להשכיר את העט למאבק בנאצים, הוא בעצם משמש פה לשחם, המכניס את הקורא אל חדר העבודה שלו. "רביעית כלי קשת היא מיקרוקוסמוס", מסביר לונטל את הבחירה בנושא לספרו, "היא תמצית הוייתה של החברה האנושית כולה. בחוגה הסגור נרקמת אחוה לחוצה, שמרוסנים בה כל יצרי אנוש, כבכל קהילה שליכודה הוא תנאי נחוץ והכרחי לביצוע תפקידיה". בתקופה בה גרמניה הופכת לתזמורת סימפונית תחת ניצוחו של אדם אחד, שעמו רואה בו גיבור, לונטל מבקש את האינטימיות הקאמרית: "רק זאת אוכל לומר: המאורעות בגרמניה עשו אותי לאיש קאמרי. אני רוצה ליצור פרוזה בלי עלילה, לכתוב רומן בלי דמות שלטת, ולחיות בעולם בלי גיבורים".
הגירה, גלות, מולדת ובית, הם נושאים השבים ועולים מדבריהם של כל החמישה. שטאובנפלד, שרואה עצמה נטולת שורשים ומחויבויות, שנסיונה לימד אותה להתקשח והתגמש גם יחד, אומרת כי "מולדתי היא המקום שאוכל לנגן בו מוסיקה קאמרית ברמה כזאת". ליטובסקי, בדברו על שטאובנפלד ועל פרידמן, מאבחן כי "לשניהם הרביעיה היא הבית והתזמורת היא מקום העבודה. בית, במובן משפחה". לוונטל מתייחס לתזמורת כאל "החוט הדק הקושר אותי לאירופה". כל החמישה מתמודדים בדרכם עם התלישות שנכפתה עליהם, ומבקשים, כל אחד על פי נטייתו, לשמר את אירופה במזרח התיכון, להביא את הבית אל המקום בו הם מצויים, עד שיוכלו לשוב אליו.
המוסיקה, מטבע הדברים, היא נושא מרכזי בספר. בעבור ארבעת חברי הרביעיה היא לוז חייהם, בעבור לונטל היא תרבותו וביתו. שטאובנפלד מורה לעצמה לבקש את הטעם לחיים במוסיקה עצמה. לא כמפלט מדאגות היומיום, אלא כאורח-חיים לעצמו. המוסיקה תובענית, דורשת התמסרות ועבודה מתמדת, הרביעיה מחייבת איזון בין אחריות כל אחד לתפקידו לעבודת צוות. בעולם שצועד לקראת טירוף המלחמה, בארץ שנעים בה ממקום למקום ברכבים משוריינים, המוסיקה היא נווה מדבר, עולם סגור לעצמו, מקום בו ניתן להתענג על צלילים נצחיים שההווה אינו יכול לגעת בהם.
הכללתה של אשה יפה ומושכת ברביעיה מציפה את הנושא המרכזי הנוסף בספר, יחסי גברים-נשים. שטאובנפלד, בשל התנסויותיה, רואה בגברים שורש כל רע, והתבטאויותיה כלפיהם קיצוניות: "הגברים הם שעושים את המלחמות [..] הגברים, שמנהלים אותן באכזריות והולכים למות בהן בהתלהבות של שוטים. בכל גבר מסתתר ילד שלא ניתנה לו ההזדמנות לממש את אכזריותו […] הנאציזם הוא רק הצורה הגרמנית, הנפרזת, שלובשת גאוה גברית פגועה". מנסיון חייה הפיקה את הלקח שעליה לשמור ללא הרף על שליטה מלאה ביחסים בינה וביניהם. כמעט באמרת אגב מגניב נתן שחם אל הסיפור את האלטרנטיבה, בדמותה של מרתה, אשתו של ליטובסקי, שעברה הפלה אחרי הפלה כדי שיוכלו להקדיש את חייהם למירוץ של בעלה אל הפסגה.
לונטל ברשימותיו שב ודן בדאגה באופייה המתגבש של החברה הארץ-ישראלית ובעתיד הצפוי לילדיה. במעין קריצה עצמית כותב שחם, יליד הארץ להורים עולים, שהיה ילד באותו עשור: "תמהני אילו סופרים יצמחו מקרב הנערים הללו, שאינם יודעים אלא לשון אחת, ועוד לשון שחסרים בה ניבים עממיים ומלים שימושיות". סופרים מצוינים, מסתבר.
"רביעית רוזנדורף" הוא ספר מרשים, סבלני, עתיר פרטים, המשרטט בכשרון רב דמויות ותקופה. מומלץ מאוד.
עם עובד
1987
