אין מה לפחד / ג'וליאן בארנס

904355

"ההיית מעדיף לפחד מן המוות, או לא לפחד?", זו אחת מן השאלות הרבות שמעלה ג'וליאן בארנס בספר "אין מה לפחד", שבניגוד לשמו המרגיע עוסק בהרחבה בפחד המוות שממנו סובל הסופר. הוא סבור כי "אי שם בין הפניית עורף מועילה וטקטית כגון זו [המחשבה כי אנו בני אלמוות] ובין ההסתכלות הנבעתת שלי בבור, קיימת – בהכרח – גישת ביניים הגיונית, בוגרת, מדעית, ליברלית", אולם הספר למעשה מציע דיון, לא פתרון.

הסופר טוען כי הספר אינו אוטוביוגרפיה, וגם לא נסיון "לחפש" אחר הוריו, ובכל זאת הוא נקרא במידה רבה ככזה. הוא נסמך על זכרונות ילדות שלו ושל אחיו, הפילוסוף ג'ונתן בארנס, ומתאר דמויות במשפחתו – בחייהן ובמותן. לאורכו של הספר כולו הוא מנהל דיאלוג עם אחיו, ומשום שגישותיהם לחיים כל כך שונות, הדיאלוג מאפשר לסופר להרחיב את הדיון ולהציג מול כל עמדה שלו עמדה נוגדת או משלימה. כבר בפיסקה הפותחת של הספר, הוא מבקש מאחיו תגובה על הצהרתו כי "אינני מאמין באלוהים, אבל הוא חסר לי", והפילוסוף מגיב במילה אחת: "רכרוכית".

הספר שופע רעיונות, ונסמך על אינספור דוגמאות ומובאות. משום ש"סביבת המחיה" של הסופר היא הספרות, יחסם של סופרים אחרים אל המוות – ובראשם ז'ול רנאר – מוצג בהרחבה. לצדם מציג הסופר את עמדותיהם של אנשי מפתח מעולם המוזיקה, הפילוסופיה והמדע, ביניהם סטרווינסקי, דוקינס, מונטיין ורבים אחרים. הספר נפתח, כאמור, באלוהים, ושאלת קיומו ומהותו עולה שוב ושוב בהמשך, שכן לא ניתן להפריד בין הדיון במוות לדיון באמונה בעולם הבא. בשולי הדברים נוגע הספר במלאכתו של ג'וליאן בארנס כסופר.

בשל ריבוי הרעיונות, והאופן בו האחד מוביל אל משנהו, קשה לסכם את הספר בסקירה. אסתפק איפה בציון סגנונו הדיבורי, המקרב את הנושא ואת הכותב אל הקורא, ובאזכור ההומור השזור בו למרות הנושא כבד הראש, ואולי גם המטיל אימה, שבו הוא עוסק.

הנה כמה ציטוטים לטעימה:

על האמונה: אם כיניתי את עצמי אתאיסט בגיל עשרים ואגנוסטיקן בגיל חמישים וששים, אין זה מפני שקניתי בינתים עוד ידע: רק עוד מודעות לבּוּרוּת.

על הדת הנוצרית: היא שרדה גם מפני שהיתה שקר יפיפה, ומפני שהדמויות, העלילה, "הארועים התיאטרליים" השונים, המאבק המגשר בין טוב לרע, יצרו רומן נהדר. סיפורו של ישו – שליחות נשגבת, התקוממות נגד המשעבד, רדיפה, בגידה, הוצאה להורג, חזרה לחיים – הוא דוגמא מושלמת לנוסחה שהוליווד מחפשת אחריה בקדחתנות: טרגדיה עם סוף טוב.

הקומוניזם הסובייטי, הוליווד והדת הממוסדת היו קרובים זה לזה יותר מכפי ששיערו – בתי חרושת לחלומות שייצרו את אותה הפנטזיה ["טרגדיה אופטימית"].

על חוסר היכולת האנושית לתפוס באמת את המוות – ציטוט מספר של ארתור קסטלר: אף אחד, אפילו בתא הנדונים, אפילו כשהם שומעים את קול הירי בידידיהם ובחבריהם, אינו מסוגל אי פעם להאמין במותו שלו.

על ה"אלמוות" של האמנות: אפילו נצחונה הגדול ביותר של האמנות על המוות זמני עד גיחוך. סופר עשוי לקוות לדור קוראים נוסף – לשניים או שלושה במקרה הטוב – מה שאולי מרגיש כמו לעג למוות; אבל למעשה אינו אלא גירוד על קיר תאו של הנידון למוות. אנחנו עושים זאת כדי לומר: גם אני הייתי פה.

דילמה של סופר: ההיית מעדיף למות באמצע רומן ושאיזה נבלה יסיים אותו במקומך, או להשאיר אחריך עבודה בתהליך, שאפילו לא נבלה אחד בעולם יגלה שמץ של ענין בהשלמתה?

משום שהספר כתוב בכשרון, מעמיק ומעורר מחשבה, אני ממליצה על קריאתו.

Nothing to be Frightened of – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

להיות בן תמותה / אטול גוואנדה

%d7%9c%d7%94%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9f-%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%94

כותרת משנה: הרפואה ומה שחשוב בסוף החיים

הבעיה ברפואה, ובמוסדות לטיפול בחולה ובזקן שהיא מצמיחה, אינה שיש להם השקפה לא נכונה על מה שעושה את החיים לבעלי משמעות. הבעיה היא שאין להם שום השקפה. המוקד של הרפואה צר. מקצועות הרפואה מתמקדים בתיקון הבריאות, לא בתמיכה בנשמה. ובכל זאת – וזהו הפרדוקס הכאוב – החלטנו שהם-הם שיקבעו במידה רבה איך נחיה בערוב ימינו. זה יותר מחצי מאה אנחנו מטפלים בסבלות המחלה, ההזדקנות והתמותה כבעיות רפואיות. זהו ניסוי בהנדסה חברתית, להפקיד את גורלנו בידי אנשים שמיומנותם הטכנית מוערכת יותר מאשר הבנתם בצורכי האדם.

ד"ר אטול גוואנדה, רופא מנתח, מומחה לרפואת הציבור וראש המרכז לחדשנות, עוסק בספר בדרכים להתמודד עם סוף החיים. מחציתו הראשונה של הספר מוקדשת לטיפול בזקנים הזקוקים לסיוע, ומחציתו השניה לחולים סופניים בני כל הגילים.

הספר נפתח בסקירת ההיסטוריה של הטיפול בזקנים, והשינויים שחלו בה בהשפעת הטכנולוגיה והדמוגרפיה. הכותב מספר על סבו ההודי, שנפטר בגיל 110, ועד יומו האחרון חי על אדמתו, מוקף בני משפחתו. לדבריו, החברה השתנתה עם השנים, ופתרון כמה דורות המתגוררים יחדיו כבר אינו רלוונטי לתקופתנו עם התפתחות האידיאל של "האני העצמאי". במקביל הוא מספר על סבתה של אשתו האמריקאית, שהתאלמנה בגיל צעיר יחסית, ובחרה לחיות לבדה חיים עצמאיים, עד שלא היתה מסוגלת לטפל בעצמה, ושוכנה במוסד סיעודי, הטוב ביותר שיכלו ילדיה למצוא עבורה. באמצעות סיפורה הוא עומד על ליקויי הדרך בה החברה מטפלת בזקניה, כשהיא מקדישה את מלוא תשומת הלב לבריאותם הגופנית ולבטחונם, אך אינה מקשיבה לצורכיהם האמיתיים.

סופנו שאנחנו מגיעים למוסדות שממלאים כמה וכמה יעדים חברתיים […] אבל לעולם לא את היעד החשוב לאנשים ששוכנים בהם: איך לחיות חיים שראוי לחיותם כשאנחנו חלשים ושבריריים ולא יכולים לדאוג לעצמנו עוד.

דיור מוגן, או דיור נתמך, כמו גם המוסדות הסיעודיים, הם בעבור המתגוררים בהם כלא, לא בגלל כוונות רעות, אלא בשל מסגרת ומשטר. למען נוחותם של המטפלים, יש שעת השכמה, יש "פס יצור" של רחצה-הלבשה-האכלה, ולא נותר מקום לאינדיבידואליות, לתחושה של עצמאות ושל חיים בעלי ערך. כך, לדוגמא, הוא מספר על סבתה של אשתו:

אליס בוודאי הרגישה שהיא עברה את הגבול לארץ זרה, ולעולם לא יורשה לה לעזוב אותה. שומרי הגבול היו ידידותיים וטובי מזג. הם הבטיחו לה מקום נחמד שתקבל בו טיפול טוב. אבל היא לא רצתה שמישהו יטפל בה; היא רק רצתה לחיות חיים משלה. ושומרי הגבול טובי המזג האלה לקחו את המפתחות שלה ואת דרכונה. עם ביתה אבדה לה השליטה על חייה.

פה ושם נעשים נסיונות ליצור פתרונות דיור מותאמים יותר, גמישים יותר, ומעניין לקרוא עליהם.

גם במחצית המוקדשת לזיקנה וגם בזו המוקדשת לחולים סופניים, הסופר מייחס חשיבות מרובה לגישה הנכונה של הרופאים כלפי מטופליהם. הוא מתאר שלושה סוגי קשרים – פטרנלי, שבו הרופא הוא יודע-כל וסמכותי, אינפורמטיבי, שבו הרופא מתאר אפשרויות אך אינו מאפשר בחירה, ופרשני, שבו ניתן משקל להעדפותיו של החולה בהנתן לו המידע הרלוונטי. הוא מטיף, כמובן, לסוג הקשר האחרון, ולהקדשת זמן משמעותי לשיחות עם החולה כדי להבין כיצד הוא רוצה לנהל את מחלתו, ובהתאם לכך להגיע להחלטות שיתאימו לו בנקודות קריטיות. הוא מספר על מחלתו ומותו של אביו, ועל האופן בו אפשרו לו להחליט על עומק הטיפול בו ועל אופיים של ימיו האחרונים.

אטול גוואנדה יוצא נגד הגישה הרפואית לנסות עוד ועוד טיפולים שלא יסייעו לחולים, במחיר פגיעה קשה בערך החיים. לדעתו, המרדף הזה אחר האפשרויות הקלושות ביותר אמנם אינו פסול, אך הוא נובע לעתים מחוסר יכולת להתמודד עם תקוותיהם הבלתי מציאותיות של החולים, ובא תמיד על חשבון ההתכוננות לתוצאה הסבירה יותר של המוות.

הרתיעה שלנו מלבחון ביושר את חווית ההזדקנות והגסיסה מגדילה את הנזק שאנו מסבים לאנשים ושוללת מהם את הנחמות היסודיות שהן זקוקים להן יותר מכל. באין השקפה קוהרנטית איך אנשים יכולים לחיות חיים מוצלחים עד הסוף ממש, הנחנו לגורלנו להשלט בידי ציוויי הרפואה, הטכנולוגיה ואנשים זרים.

הספר עוסק בשלל נושאים נלווים לנושא המרכזי. בין השאר הוא עוסק במנגנונים הביולוגיים של ההזדקנות, ברתיעה מפניה למומחי גריאטריה, בירידה המשמעותית במספר הסטודנטים לרפואה הבוחרים להתמחות ברפואה גריאטרית ובחוסר תמיכה תקציבית ממשלתית, בהמתת חסד ועוד. הכותב מתאר זקנים וחולים סופניים אותם פגש במסגרת עבודתו, וסיפוריהם, כמו גם התיחסותו אליהם, מרגשים עד דמעות.

הספר אינו קל לקריאה, גם משום שלא נעים לחשוב על הזיקנה הצפויה (כאשר הפנטזיה השלטת היא שאנחנו יכולים להיות חסרי גיל, הדרישה הלא נוחה של הגריאטרים היא שנשלים עם כך שאיננו חסרי גיל), ועל המחלות שאולי ייקרו בדרכנו. אבל הוא ראוי מאוד לתשומת לב, גם משום שכולנו בני תמותה, ובכך הוא נוגע לכל קורא, והן משום שרובנו ייאלצו להתמודד בשלב מסוים עם חוסר האונים והיסורים של אנשים קרובים ללבנו, וכדאי שניתן את הדעת על הדרכים בהן נוכל לאפשר להם חיים בעלי ערך עד הרגע האחרון.

אתה לא צריך לוותר על האוטונומיה שלך רק מפני שאתה זקוק לעזרה בחייך […] יהיו אשר יהיו המגבלות והיסורים שאנחנו מתמודדים אתם, אנחנו רוצים לשמור על האוטונומיה – החרות – לכתוב את ספור חיינו. זו עצם המהות של בן אנוש.

"להיות בן תמותה" הוא ספר חשוב, מרגש ומומלץ.

Being Mortal – Atul Gawande

עם עובד

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

כולנו בני חלוף / ארווין יאלום

 

983104כותרת משנה: וסיפורים אחרים של פסיכותרפיה

שמו של הספר, המרמז על תוכנו, לקוח מציטוט מספרו של מרקוס אורליוס, קיסר ופילוסוף, "מחשבות לעצמי": "כולנו בני חלוף; הן הזוכר והן מושא הזכרון". ארווין יאלום, פסיכיאטר בעל שם ומספר סיפורים מוכשר, פורש בעשרה פרקים, המבוססים על מקרים אמיתיים, קשת של התמודדויות אנושיות עם המוות. במספר פרקים המטופלים מתקשים לעכל את מותם של קרוביהם, באחרים הם חרדים ממותם שלהם. נאמן לשיטתו "לראות את האדם השלם" בגישה "הוליסטית הומניסטית", יאלום אינו מתמקד בנושא האחד הזה, אלא חוקר את חוויותיהם של מטופליו מכיוונים שונים כדי להגיע לליבתו של הגורם המשבש את חייהם.

יש לי כמה הסתיגויות שנובעות בעיקר מן הספקנות שהקונספט הטיפולי מעורר בי, אך אלה אינן נושאה של הסקירה. בהתעלם מהן, נהניתי מאוד לקרוא את הספר. יאלום מצטיין בשילוב של אמפטיה וסימפטיה, והוא מתמרן יפה בין ההזדהות שלו עם מטופליו לחובה לשמור על ריחוק מקצועי. סיפוריו חושפים לא רק את חוויותיהם של המטופלים, אלא גם את נקודת המבט של המטפל, ואת התורה הסדורה מול האינטואיציה שמנחה אותו, כמטפל מנוסה, כשהוא מוליך את המטופל מן הפרטים שמסביב אל לב הבעיה. המטופלים אינם אנשים חריגים (למעט מקרה אחד של אספנות כפייתית), אלא אנשים נורמטיבים שנקלעו למשבר: גבר שעצמאותו חיונית לו והוא מתקשה לשאת את מגבלות הדיור המוגן, אשה שאיבדה חבר מן העבר, חולה סופנית שנותרה לה שנה לחיות, רופא שאחיו נפטר אחרי שנים רבות שבהן לא היה ביניהם קשר, ועוד. גם מי שלא עבר חוויה דוגמת אלה המתוארות בספר, יכול למצוא ענין במסופר, להזדהות עם המצוקה, ולצאת עם תובנות.

ברבים מן הסיפורים, בהקשר של סוף החיים, חוזר ועולה גילו של הכותב. כשפונים אלי בתואר "גברת", לוקח לי שניה להתעשת ולהבין שהתואר המוזר הזה מופנה אלי, ואני צריכה להזכיר לעצמי שמי שעומד מולי רואה את גיל העמידה שבחוץ, לא את חוסר תודעת הגיל שבפנים. לכן, למרות פער הגילים הגדול בינינו, מאוד הזדהיתי עם יאלום, יליד 1931, המתייחס לזקנתו כך:

שמונים ואחת זה זקן. אני עצמי המום כשאני חושב על זה. אני לא מרגיש זקן, ושוב ושוב אני תוהה איך הגעתי להיות בן שמונים ואחת. תמיד הייתי הילד הכי צעיר – בכיתות שלי, בקבוצת הבייסבול של מחנה הקיץ, בקבוצת הטניס – וכעת אני פתאם האדם הכי זקן בכל מקום – במסעדות, בבתי קולנוע, בכנסים מקצועיים. אני לא מצליח להתרגל לזה.

כאמור, יש בספר תובנות מעניינות, לא בהכרח בנושא המוות. חלקן עולות מן השיחות בין המטפל למטופלים, ואחרות הן מובאות מדבריו של מרקוס אורליוס. אחדות מן התובנות חכמות בעיני: משכה את ליבי זו שבפרק השביעי, שנבחרה ככותרת לפרק: "את חייבת לזנוח את התקווה לעבר טוב יותר". כל-כך פשוט, כל-כך חכם. עם מובאות ותובנות אחרות ניהלתי ויכוח תוך כדי קריאה: המשכו של המשפט שבכותרת הספר הוא "עד מהרה תשכח את כל הדברים, אך עד מהרה ישכחו כל הדברים אף אותך", משפט שעצם ציטוטו, כאלפיים שנה אחרי שנכתב, סותר את עצמו.

מעניין לקרוא על ההבנות שיאלום עצמו מגיע אליהן באשר לתהליך הטיפולי, כתוצאה מהיותו קשוב מאוד במהלך השיחות, ופתוח מאוד ללמוד ממטופליו. בפרק האחרון הוא מתחזק בעמדתו כנגד אבחנות פסיכיאטריות על-פי הספר, והדברים ראויים לדעתי להשמע:

אני מצדי קיבלתי נקודת מבט חדשה על הסלידה שחשתי כל חיי מפעולת האבחון. לעתים קרובות במהלך הכשרתי כפסיכיאטר נראה לי שסיווגי האבחון הרשמיים הם בעייתיים […]. סיווגים אבחוניים הם מומצאים ושרירותיים: הם תוצר של הצבעת ועדה, ותמיד עוברים שינויים עם כל עשור שחולף […]. הפגישה שלי עם הלנה הבהירה לי שהליבה של קביעת אבחנה רשמית היא יותר מאשר מטרד פשוט. היא עלולה, למעשה, להכשיל את עבודתנו בטשטוש, בנטרול אפילו, את האדם הרב-ממדי, רב הפנים, שניצב מולנו במשרד.

בשורה התחתונה: ספר מעשיר

את הכריכה היפה ורבת המשמעות עיצב אמרי זרטל

Creatures of a Day – Irvin D. Yalom

כנרת זמורה ביתן

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

העץ של בני טוֹרָגָ'ה / פיליפ קלודל

העץ של בני טורג'ה

בפרק הפותח את הספר אנו לומדים על יחסם של בני טורג'ה באינדונזיה אל המוות. בשונה מן הנהוג בתרבות המערבית, לקיים טקס הלוויה סמוך למיתה, ולהרחיק את נוכחותו של המוות מן החיים, אצל בני טורג'ה טקסי הלוויה עשויים להמשך חודשים, והחיים והמוות שלובים זה בזה. לתינוקות שמתו בחודשים הראשונים לחייהם יוחד עץ המשמש קבר. את התינוקות מטמינים בחור בגזע העץ, ואת הקבר אוטמים בענפים ובבדים. בד בבד עם צמיחתו של העץ מתקדם מסעם של הפעוטות אל השמים. כשהמספר, תסריטאי ובמאי, שב לצרפת, ממתינה לו במשיבון הודעה מאז'ן, ידידו והמפיק של סרטיו: "אתה תצחק," אמר, "יש לי סרטן קטלני".

הספר מלווה את המספר בתקופת מחלתו של אז'ן ולאחר מותו. הנוכחות הפתאומית של הסרטן ושל המוות הקרוב אינה יכולה שלא להשפיע עליו. הוא שוקע במחקר דקדקני על יחס האדם לגופו, במטרה להגיע לתובנה בשאלה רחבה יותר של שילוב המוות ביומיום. המחקר מוביל אותו להיכרות עם אשה צעירה, שעד כה היתה שכנתו, והוא זונח את מערכת היחסים הנינוחה שהוא מנהל עם גרושתו. במקביל הוא שוקע בעבודה על תסריט חדש. הוא רואה מחלות ומוות בכל מקום, בהווה ובעבר: אמו התשושה מאושפזת בדיור מוגן סיעודי, חבר ילדות התאבד, חבר אחר מת לצדו במהלך טיפוס על הר, פליטים מלוב טובעים מול עיניו במשדר טלויזיוני, חורבות בקרואטיה גורמות לו להרהר באימפריות קדומות, ועוד ועוד.

אמנם הספר עוסק בעיקר במוות, אך זה אינו ספר קודר. אולי יהיה מדויק יותר לומר שעיסוקו בחיים ליד המוות, או בהתגברות על המוות ועל החרדה מפניו, או במשמעות החיים נוכח העובדה שהמוות בלתי נמנע. ובעצם הוא סך כל אלה יחד ויותר מאלה. צמצומו של הספר לסקירה הוא כמעט עוול, משום שיש בו שפע רעיוני שכדאי להתעכב עליו. כמעט בכל עמוד שייפתח באקראי יימצאו מחשבה, או גרוי למחשבה, או רעיון שראוי לתשומת לב.

מכיוון שהמספר הוא איש של מלים ושל תמונות, יש בכוחו לשמר את מתיו. כמו התינוקות בעץ של בני טורג'ה, המתים, הנעדרים בגופם, ממשיכים לצמוח, וכך גם אז'ן:

הספר הזה הפך למקום שבו מתקיימת החברות שלנו. אז'ן נמצא כאן, בדפים, בשורות או ביניהם. הסיפור הוא חדרו לא פחות מאשר קברו. ונינון צדקה: גם אם המצבה שלו תהיה עשויה מבטון פשוט ותתפורר בחלוף החודשים, אין בכך כלום. אז'ן אינו עוד מתחתיה. הוא כאן. הטקסט הזה הפך לעץ של בני טורג'ה.

באופן סמלי הספר מסתיים בשניים בנובמבר, יום המתים, יום חגיגי שהעצבות ממנו והלאה.

יצוין לטובה התרגום של שי סנדיק. קראתי את הספר בקריאה איטית, גם משום שהתעכבתי לעתים לגלגל שוב רעיונות שעלו בו, וגם כדי להתענג על משפטים מנוסחים להפליא. אמנם אין לי יכולת להשוות בין המקור הצרפתי לתרגום העברי, אבל אפשר לחוש שמלאכת התרגום נעשתה בתשומת לב ובאהבה, ושפת הספר מענגת.

מוטיב בולט בהקשר השפה הוא החשיבה החזותית של המספר. מכיוון שהוא תסריטאי ובמאי, הוא "מתרגם" לעתים קרובות את סביבתו לשפת הקולנוע. הנה לדוגמא תיאור בוקר הלוויה של אז'ן:

חודש פברואר בא אל קצו, והבוקר עדיין היה קפוא. בית הקברות נראה כאילו טכנאי לאפקטים מיוחדים הכין אותו מראש: הכפור על הגדר החיה, פניני הקרח על הענפים הנמוכים של העצים – הכל היה מופלא והכל נראה מלאכותי. בית קברות מסיפור מעשיות או מסרט.

עוד ראוי לציין את האזכורים הרבים לעולם התרבות. היומיום של גיבורי הספר שזור אמנות וספרות, כמו גם מפגשים עם שחקנים, דמויות אמיתיות שמשולבות בעלילה. מעט לפני מותו של אז'ן השניים יושבים בבית קפה, וסמוך אליהם מתיישב הסופר מילן קונדרה. אז'ן, מעריץ של הסופר, אומר בין השאר את הדברים הבאים, איתם אני מסכימה בהחלט:

אני משוכנע שחלק גדול מהמבנה הנפשי והרגשי שלנו אנו חבים לאמנים, מתים או חיים, וליצירות שהוציאו תחת ידיהם – שהמשיכו להתקיים למרות היעלמות המחברים, למרות הזמן שמוחק את החיוכים, את הפנים ואת הגוף.

בשורה התחתונה: ספר בלתי שגרתי, מעניין ומומלץ.

 

L’arbre du Pays Toraja – Philoppe Claudel

תמיר//סנדיק

2016 (2016)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

שדות התהילה / ז`אן רואו

שדות התהילה

כשהתחלתי לקרוא את הספר, והתאהבתי בסבא הקמצן, מחשבותי נדדו באסוציאציה די חופשית ל"שואה שלנו", שפותח גם הוא בדמויות של אנשים, שאולי היו מעצבנים אותי בחיים האמיתיים, אבל כשהם מתוארים בכשרון ובאהבה על הנייר אי אפשר שלא למצוא בהם קסם. כשניסיתי לנסח סקירה שתעשה צדק עם הספר המקסים הזה, עלתה לי בראש הקבלה נוספת: שני הספרים מסופרים מפי ילדים, פותחים בתיאור דמויות וחיי יומיום אפופים מועקה עלומה משהו, ובחלקם האחרון מוסרות כפפות המשי לטובת כפפות אגרוף, ומתוארים ארועים קשים – סיפורי שואה אצל גוטפרוינד, ותיאורי שדות הקטל אפופי הגז הרעיל אצל רואו.

"שדות התהילה" מספר על משפחה צרפתית החל משנת 1912 ועל פני שתי המלחמות. אין בו עלילה שמתפתחת כרונולוגית, אלא התמקדות בדמויות מסוימות ובתמונות מחייהן. סגנונו של רואו, כשהוא עוסק באנשים הקטנים, משלב מפוכחות צינית עם טוב לב חומל, והספר נקרא בחיוך מלווה צביטה בלב. כשהוא עוסק בארועים עולמיים, כמו המלחמה, מורגשים ברור כעס ויאוש, והכתיבה העדינה אינה מסתירה אותם, אפילו מעצימה אותם. כוחו גדול גם בתיאורי נוף.

מוזר שרק כעת אני שמה לב שהספר עוסק בעיקר במוות. תוך כדי קריאה העובדה הברורה הזו חמקה איכשהו מעיני. מוות של הסבא הזקן, גסיסה ממושכת של הדודה, האחים החיילים ומותם האכזרי בקרב, ועוד. רואו מתאר תמונות מחייהם, אבל למעשה בכל עלילות המשנה מובלות הדמויות אל מותן. במהלך הקריאה המוות, כשאינו בשדה הקרב, מתקבל כחלק מהחיים, ובתוך החיבה שמתפתחת כלפי האנשים אפילו מותם נקרא בחיוך. לא נראה לי שאני מצליחה לכתוב בדיוק את מה שאני מתכוונת לכתוב, בכל אופן כוונתי היא שהספר עוסק במוות, ובכל זאת הוא יפיפה. סוג של קסם בעטו של הסופר.

לצד המוות, גם הרומנטיקה היא מוטיב מרכזי. היא קצת הלכה לי לאיבוד בגלל הקפיצות בין הזמנים בסיפור. למען האמת, גם לא לגמרי הבנתי איך מתקשרים לסיפור העמודים האחרונים, והייתי צריכה לקרוא את דבריו של מנחם פרי על הכריכה כדי לעשות קצת סדר. כשדפדפתי בספר כדי לבחור ציטוט לסקירה (אבל אי אפשר לנתק משפטים מהקשרם), שקעתי שוב בקריאה, ומצאתי את עצמי צוחקת בקול, בעוד שבקריאה ראשונה "רק" חייכתי. לפיכך במקום להניח את הספר במקומו, החזרתי אותו אל מדף הממתינים לקריאה חוזרת, כדי ליהנות מכמה גילויים ותובנות חדשים

Les champs d`honneur  – Jean Rouaud

הוצאת הספריה החדשה

1992 / 2007 (1990)

תרגום מצרפתית: מרים טבעון