ילדוּת (המאבק שלי ɪɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

986112

בראיון שנערך עם קרל אובה קנאוסגורד לרגל זכייתו בפרס ירושלים הוא סיפר כי בארצות-הברית ניגשה אליו אישה אינדיאנית ואמרה לו, "כתבת ספר על אישה אינדיאנית – אתה יודע את זה?". המשפט הזה הזכיר לי שכשכתבתי על ספרו "גבר מאוהב", השני בסדרת "המאבק שלי", ציטטתי ביקורת שקבעה כי קריאה בספר היא כמו מציאת סודותיך שלך כשאתה קורא ביומנו של אחר. נראה לי שאם הייתי צריכה לשים את האצבע על סוד הצלחתם של ספריו של קרל אובה (הפמיליאריות הזו טבעית ומובנת למי שקרא את הספרים), זו הנקודה שהייתי בוחרת: היכולת המופלאה לכתוב את הספר הפרטי ביותר, מבלי לגרום לקורא לחוש כמציצן, אלא לספק לו חוויה אישית מאוד של התבוננות בעצמו תוך שהוא חי את הדמות שביצירה. קרל אובה הילד – בן שש עד שלוש-עשרה בתקופה המתוארת בספר – אינו אני. נופי ילדותו אינם נופי ילדותי, הוריו אינם הורי, אופיו אינו אופיי. ובכל זאת, ככל שהספר התקדם נוכחתי לדעת שלומר שאני מבינה את הילד זו אמירה שמרדדת את תיאור החוויה. במידה רבה, הייתי הילד.

הספר נפתח בשנות השבעים, כשמשפחתו של הסופר, אז תינוק בן פחות משנה, עברה לגור בשכונת בנה ביתך חדשה. האב היה מורה, האם עובדת סיעודית, והאח אינגבה כבן חמש. לכאורה משפחתה נורמטיבית, מתפקדת, למעשה אזור טרור מבלבל ומטריד עבור הילדים. בעוד האם היתה עליזה ורוב הזמן קשובה, האב היה טיפוס קודר, בעל עינים קרות, כפי שמתאר בנו, מגדיר שורה של חוקים נוקשים, וכופה אותם על ילדיו באלימות: אסור לרוץ בבית, אסור לגעת בכלי העבודה שלו, אסור לאכול יותר מתפוח אחד ביום, אסור לשבת כפוף, אסור להזמין חברים, אסור להכין לבד משהו לאכול, אסור לפטפט מול הטלויזיה. הוא היה מסוגל לפרצי אבהות תקינה כמו גם לפרצי זעם קשים. קרל אובה, ילד פחדן, בכיין, חששן, הוציא הרבה מזמנו על רמיה ושקרים ומניפולציות, כדי לא לחשוף את "פשעיו", ועל נסיונות לרַצות, מסתיר את רצונותיו ואת העדפותיו כדי לא לעורר את חמת זעמו של האב. כך תיאר בראיון את השפעתו של האב על חייו: "כל היצירתיות שלי והמאמצים שלי היו מושקעים בו, בלנסות להבין מה הוא חושב, מה ישמח אותו. החיים אתו עיצבו אותי קצת כמו כלב. החושים שלי, עד היום, מכוונים לרַצות. אני מאוד מיומן בלהיות קשוב ומודע לאחרים. פליזֶר. אם יש משהו שמכניס אותי לחרדה גם כמבוגר זה עימותים. מספיק שירימו לידי את הקול ואני קופא".

על אמו, שאיתה יכול היה לפטפט שעות על כל נושא, הוא מספר שהיא נעדרת כמעט כליל מזכרונותיו, והוא מתקשה להבין מדוע. הוא יודע שתמיד היתה שם, אבל מתקשה לזכור זאת. מצד אחד הוא אומר, "היא הצילה אותי, כי אלמלא היא הייתי גדל לבדי עם אבא, ובמוקדם או במאוחר הייתי מתאבד בדרך זו או אחרת". מצד שני, "השאלה היא אם די בזה. השאלה היא אם אינה אחראית לכך שהיינו חשופים אליו במשך שנים כה רבות, גבר שהטיל עלינו פחד תהומי, תמיד, בכל רגע. השאלה היא אם די בכך שאיזנה את החושך. היא בחרה, היא נשארה אתו, ודאי היתה לה סיבה לכך".

הרהורים הגותיים כאלה מופיעים בספר לעתים רחוקות, בשונה מן הספר הקודם, "גבר מאוהב". לא שאין לסופר יכולת להתבונן בכל פרט מחייו במבט מפוכח, הוא כבר הוכיח את יכולתו ההגותית-רעיונית. הבחירה כאן היא לספר על הילדות כפי שהילד חווה אותה. הוא אמנם חי בעולמם הבלתי הוגן של המבוגרים, וצלו של אביו היה בגדר נוכחות מאיימת מתמדת, אך היו לו חיים מלאים גם מחוץ לבית, וגם כשלא היו מאושרים, כילד לא היתה לו המודעות המספקת כדי לנתח את חוסר הנחת. הוא מתאר את עצמו כילד שמשתגע מפחד, מכמה וכמה פחדים למעשה, כשחצן יודע-כל, כבלתי מתחבב בקלות, מבלה עם חברים אך לא ממש מקובל, כזה שבהצבעה לתפקיד בכתה הצביע לטובת מועמדותו שלו, ובדיעבד התברר שקיבל רק קול אחד. כמו ילד עבר בקלות מכאב להקלה, או כדבריו, " והרי כך זה בילדות, המרחק בין טוב לרע ולכואב קצר בהרבה מכפי שהוא בגיל מבוגר. צריך רק להוציא את הראש מהדלת ומיד התרחש משהו נפלא".

בסיום הספר קרל אובה כותב כי "לארועים הקטנים שהתרחשו בילדות אין יותר משקל מאשר לאבק שמיתמר אחרי מכונית חולפת, או לפלומת שן הארי בתום פריחתו, כשפה קטן נושף עליה ומפיצה לכל עבר. נכון שזה דימוי יפה? אירוע אחר אירוע נפוצים באוויר על פני האחו הקטנטן של ההיסטוריה הפרטית שלך, צונחים בין גבעולי הדשא ונעלמים?". ובכל זאת שנים אחרי הוא מגלה שכל פרט קטן נחקק בזכרונו שאינו שוכח דבר, תוך שהוא מכיר במגבלות הזכרון: "הזיכרון הוא לא מימד מהימן בחיים. והוא אינו מימד מהימן מהסיבה הפשוטה שהזיכרון אינו מציב את האמת כערך עליון […] הזיכרון הוא פרגמטי, הוא ערמומי ומחבל תחבולות, אבל לא באופן עוין או מרושע. להפך, הוא עושה הכל כדי להשביע את רצון מארחו".

כמו ב"גבר מאוהב", גם כאן הכתיבה מפורטת מאוד, שמה לב לפרטי הפרטים הקטנים המרכיבים את השלם. "ילדוּת" כתוב בכנות חושפנית, אך אינו ספר זכרונות גרידא. בעיני הוא מצטייר כמיקרוסקופ החודר אל בין הזכרונות הפרטיים, ומאינספור הרכיבים הקטנים מרכיב משמעות לחווית הילדות. הסיפור מתקדם כרונולוגית, אבל הארועים אינם כרוכים זה בזה כחרוזי שרשרת, אלא מצטברים ונערמים זה על זה, כך שעוצמת הספר הולכת וגוברת, וסיפור שנראה בתחילתו פרטי ומקומי הופך לחוויה טוטאלית.

עדיין לא קראתי את הספר הראשון בסדרה, "מוות במשפחה", שעוסק בעיקר ביחסיו עם אביו. נראה לי שסדר קריאת הספרים אינו מחייב, ואולי כעת דווקא אמצא מימד נוסף בספר, לאחר שהכרתי את פרשת ילדותו של הסופר. מכל מקום, הן "ילדות" והן "גבר מאוהב" עומדים לגמרי בפני עצמם, ואני ממליצה מאוד על שניהם.

Min Kamp 3 – Karl Ove Knausgård

מודן

2017 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

מודעות פרסומת

למה? / מריו ליביו

למה

כותרת משנה: מסע בעקבות הסקרנות האנושית

מריו ליביו, חוקר סקרן, מפנה בספר זה את תשומת לבו לשאלה למה אנחנו שואלים. כיצד קרה שבני-אדם, בשונה משאר בעלי החיים, אינם מסתפקים בעובדות שמול עיניהם, אלא מבקשים לדרוש במופלא מהם? מהי בעצם תכונת הסקרנות? מה מניע אותה? כיצד היא יוצאת אל הפועל? ליביו ניגש אל הנושא מכמה זויות, ומסכם את הידע הקיים, אך מדובר בתחום מחקרי המצוי בשלביו הראשונים, ויותר משהספר מספק תשובות הוא מעורר שאלות מעניינות.

את מסעו בעקבות הסקרנות האנושית פותח ליביו בתיאור שניים מן הסקרנים הגדולים בהיסטוריה. מטרתו אינה בהכרח למצוא מכנה משותף בין שניהם, כזה שיהווה תובנה מעמיקה על טיבה של הסקרנות. הוא סבור שמכיוון שמבחינת רוח החקרנות שניהם היו משכמם ומעלה בדורם, מעניין להתבונן בנושא מעיניהם. הראשון בהם הוא ליאונרדו דה וינצ'י, בן המאה החמש-עשרה וראשית המאה השש-עשרה. ליאונרדו לא זכה להשכלה מסודרת כמדען, ואל רוב תובנותיו הגיע מכוח הנסיון ולא מכוח הלימוד. כשתצפיותיו לא עלו בקנה אחד עם הידע שהצטבר עד זמנו, הוא הניח בפשטות שהתצפית גוברת על התיאוריה, ובכך ייצג למעשה את ראשית החשיבה המדעית המודרנית. סקרנותו וחקרנותו היו בעיניו טבעיות, כדבריו, "תשוקתם הטבעית של אנשים טובים היא הדעת". הסקרן השני הוא ריצ'רד פיינמן, ששאף לחקור כל תופעה שקסמה לו, לא רק בתחום המדע שבו תרם תרומות כבירות. פיינמן התנגד בחריפות לעמדה הטוענת שהמדע גורע מן היופי ומן המסתורין, ואמר, "מה התבנית, או המשמעות, או הלמה? לא יזיק לתעלומה אם נדע עליה משהו. כי האמת הרבה יותר נפלאה מכל מה שאמני העבר העלו בדמיונם".

לאחר שהציץ אל עולמם של מקרי הקיצון של הסקרנות, ליביו מבקש להתבונן בסקרנות מנקודות מבט מחקריות. תחילה הוא פונה אל הפסיכולוגיה ואל חקר ההתנהגות. המונחים העיקריים בהם הוא דן כאן ובהמשך הם סקרנות תפיסתית, הנובעת מחדשנות, כלומר ממידע שלא היה ידוע עד כה, וסקרנות אפיסטמית, שפירושה הרצון לידע. מונח מרכזי נוסף הוא פער בידע, הווה אומר, בלשונו של הפסיכולוג ג'ורג' לונסטיין, הסקרנות היא "חסך קוגניטיבי במקורו הנובע מתפיסת קיומו של פער בידע ובהבנה". ליביו מתאר מחקרים התנהגותיים בתחום זה, כולל מחקרים שהתרכזו בסקרנותם של פעוטות ובתהליך הלימוד המהיר המאפיין אותם.

מן המחקר ההתנהגותי פונה הכותב אל המחקר הפיסיולוגי, ומתאר את תוצאות הבדיקות שעקבו אחר פעולת המוח בעת סקרנות באמצעות fMRI (דימות תהודה מגנטית בתפקוד). תוצאות אחד המחקרים העלו קשר בין הסקרנות ובין מנגנוני גמול ועונג. תוצאות מחקר אחר גילו שהסקרנות משפעלת איזורי מוח הרגישים דווקא לתנאים לא נעימים. הפער הזה יכול להיות מוסבר בעובדה שבניסוי הראשון הופעלה סקרנות אפיסטמית, שהיא מענגת, בעוד בניסוי השני היה מדובר בסקרנות תפיסתית, שיש בה אלמנט של חרדה ושל חוסר נוחות. עוד נמצאו קשרים בין הסקרנות לבין מרכז ברוקה, האחראי על תהליכי השפה, ונמצא קישור בין הסקרנות לבין פעולת הזכרון המתרחשת בהיפוקמפוס. את קשיי המחקר מסביר ליביו כך: "המוח הוא פריט חומרה כה מורכב, והנפש היא פריט תוכנה כה משוכלל ובלתי-חדיר, עד שאפילו הניסויים המתוכננים בקפדנות מאין כמותה משאירים תמיד מעט מקום לבלתי-צפוי".

הפרק הבא מתייחס להתפתחות הסקרנות האנושית, ולקפיצה המדהימה במספר תאי העצב במוח בתקופה קצרה יחסית. ליביו מצביע על אפשרות של מנגנון משוב חיובי, שלפיו העליה במספר תאי העצב, שנבעה מן ההליכה על שתיים הצורכת פחות אנרגיה מהליכה על ארבע, ובכך מפנה משאבים לטובת המוח, העליה הזו תרמה לפיתוח הסקרנות, שבזכותה התאפשר השימוש בכלים ובאש. שימוש זה הביא לבישול אוכל, ובכך הפחית את העומס על מערכת העיכול, הווה אומר חסכון נוסף באנרגיה שהופנתה למוח. התוצאה היא מוח כפול בגודלו – 86 מליארד תאי עצב – וקידום הסקרנות האנושית.

לסיום חוזר מריו ליביו אל מספר אנשים המדגימים אורח חיים חקרני, מהם הוא מבקש להבין כיצד התפתחה סקרנותם, והוא מסכם בשאלה כיצד ניתן לעודד התנהגות סקרנית, גם אם לוקחים בחשבון שלגנטיקה יש השפעה מכריעה על הנטיה לחקרנות.

בעיני הסקרנות היא הנותנת טעם לחיים, וחשתי הזדהות כשמתוך סבך התיאוריות עלתה הסברה ש"הסקרנות היא הגמול של עצמה, והכוח המניע אותה הוא החתירה אל ההשפעות הנעימות של פליאה והתעניינות".

מריו ליביו הוא כותב רהוט, ענייני, המשלב מצוין מדע עם אנקדוטות, ומאזן בין מחקר יבש לסיפורים אישיים, ובכך מנגיש את עולם המחקר לקורא הסקרן שאינו מומחה. מסעו של ליביו בעקבות הידע מרתק ומזמין להצטרף אליו.

Why? – Mario Livio

אריה ניר ומודן

2017 (2017)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

הדוח של ברודק / פיליפ קלודל

648123

עלילת "הדוח של ברודק" מתרחשת בכפר צרפתי נידח, על גבול צרפת-גרמניה, מספר שנים אחרי מלחמת העולם השניה. הפרטים הללו אינם מצוינים במפורש בספר, כמו גם שמות מקומות אחרים וזהות הדמויות. גם שפת המקום מומצאת, מין ניב צרפתי-גרמני. למרות ה"הסוואה", שאולי נועדה להעניק לספר מימד רחב יותר, ולא לצמצם אותו לעמים מסוימים ולגזענות מסוימת, ההקשרים ההיסטוריים ברורים. הכפר נכבש במהלך המלחמה, והיה טרף לאימה. אנשיו, ברובם, מתוך דאגה לעורם שלהם, הקריבו שעירים לעזאזל, וכשהמלחמה תמה בחרו בהשתקת העבר.

אל הכפר מגיע זר. הופעתו יוצאת דופן, התנהלותו מסוגרת ומתבדלת, הוא בקושי מוציא מילה מפיו. שעות רבות הוא סגור בחדר ששכר בפונדק, וכשהוא יוצא ממנו הוא אינו חדל לשרבט בפנקסו. הנוכחות החריגה שלו מטרידה את שלוות התושבים, אלה שכבר הפגינו בעבר את פחדם מן השונה, את שנאתם כלפיו, ואת אדישותם כלפי גורלו. כשייחשף סודו, ייחרץ דינו.

הספר נפתח מיד אחרי שהזר נרצח. ברודק, שמפיו מסופר הספר, נדרש על ידי התושבים לכתוב דוח על ביקורו של הזר ועל סופו: "אתה חייב לומר ממש הכל כדי שמי שיקרא את הדוח יבין ויסלח". ברודק, שהיה בעצמו קורבן לאנוכיותם של אנשי הכפר ולאכזריותם, ויודע למה הם מסוגלים, מקבל על עצמו בלית ברירה את המשימה. בפועל, במקביל לכתיבת הדוח הרשמי, הוא כותב על קורותיו ועל קורות הכפר בתקופת המלחמה.

ברודק, ככל הנראה יהודי, ממוקם בשטח ההפקר שבין הזר למוכר. כילד היה ניצול יחיד מטבח, אולי פוגרום, שבו איבד את כל משפחתו. שלושים שנה לפני ההווה של הספר אומץ על ידי פדורין, אשה בודדה שמצאה אותו בין ההריסות, ואחרי נדודים השתקעו בכפר. השנים הרבות שעברו מאז לא הביאו לשילובו החברתי המלא בכפר, תמיד נותר שונה, אחר. בתקופת המלחמה היה כלוא במחנה ריכוז, הבליג על השפלות קשות מנשוא – "אני בחרתי לחיות והעונש שלי הוא חיי" – ושרד. באופן סמלי, ברודק הוא חי שחזר מן המתים: שמו נחקק על מצבת זכרון בכפר, ועם שובו קורצף, אך עדיין ניתן להבחין בעקבותיו. בשל עברו וחוויותיו, נוכחותו של הזר לא הטרידה אותו כפי שהטרידה את התושבים. למעשה, הוא היחיד שניהל שיחה ארוכה עם הזר, אם כי היה זה יותר מונולוג מצדו, הזדמנות נדירה לפרוק את מצוקותיו באוזני מאזין קשוב ולכאורה בלתי מעורב.

ברודק, אחד הבודדים בכפר שזכה להשכלה, כותב ברהיטות רבה, וגם בקשיים רבים, אודות דילמות שנובעות בחלקן מן החריגוּת שבמלחמה. אשמת הניצולים רודפת אותו, אובדן האנושיות מעסיק אותו ללא הרף, הן מצד הכובשים והן מצד הקורבנות. הוא תוהה איך אמורה להכתב היסטוריה, פרטית וכללית, דן בשאלות של אשמה ושל סליחה, של זכרון ושל השכחה. שנאת השונה היא נושא מרכזי, כך גם הבחירה בין היאחזות בחיים בכל מחיר מול הויתור עליהם בתנאים קיצוניים. ברודק משרטט במדויק את הדמויות המרכזיות בכפר, כל אחת לכשעצמה, ואת הדינמיקה ביניהן, ומאפיין את התנהלותו של ההמון. לצד האכזריות והאטימות, "הדוח של ברודק" מספר גם סיפור אהבה מפעים בין ברודק לבין אשתו אמליה, קורבן מלחמה אף היא, ובינו לבין בתם הפעוטה.

בשונה מספריו האחרים של קלודל – ביניהם "הנכדה של מר לין" התמציתי, ו"העץ של בני טורג'ה" שבו רעיון רודף רעיון – "הדוח של ברודק" הוא ספר איטי. ניכר שהמספר מתקשה בסיפורו, ההיזכרות בעבר כואבת לו, סודות ששמר בלבו נחצבים ביסורים. הקשיים האלה, כל-כך אנושיים וכל-כך מובנים, מקנים לספר אמינות מרובה, מעבר לאמינות של העלילה עצמה, ומציגים גיבור ספרותי בלתי נשכח.

שי סנדיק תרגם להפליא, וכיבד את הספר בעברית משובחת שמשתלבת ללא תפרים במרקם הלשוני שברא קלודל.

"הדוח של קלודל" הוא ספר מטריד, עמוק, מעורר מחשבה, נוגע ללב, ומאוד מומלץ.

Le Rapport de Brodeck – Philippe Claudel

מודן

2009 (2007)

תרגום מצרפתית : שי סנדיק

הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

961688

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין. הוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו.

הספר כולו מקופל בפיסקה הפותחת. מר לין, העומד בירכתי ספינה, עוזב מדינה מוכת מלחמה וטרור אחרי שאיבד את בנו ואת כלתו, כדי לספק לנכדתו, התינוקת שנולדה לא מכבר, סביבה מוגנת. במזוודה קלת משקל הוא נושא שני אוצרות יקרים – חופן מאדמת מולדתו ותמונה שלו בצעירותו עם אשתו המנוחה. לאחר ששה שבועות בים הוא מגיע למדינה זרה, בה איש אינו דובר את שפתו. כשהוא משתכנע לצאת מאכסנית הפליטים בה שוכן, ומתיישב על ספסל ברחוב, מצטרף אליו גבר זר, אלמן בודד כמוהו, והשניים, ללא מלים משותפות, הופכים לחברים, חברות שאינה זקוקה לשפה, רק לנוכחות ולמגע מנחם. שכשמר לין מברך את הזר ביום טוב, טאו-לאי בלשונו, טועה הזר לחשוב שמר לין, היחיד שיודע שכך קוראים לו, בעצם הציג את עצמו, והוא חוזר ופונה אליו בשם זה, טאו-לאי. מר לין, איש זקן, יחווה עד מהרה לא רק את בדידות ההגירה, אלא גם את חוסר האונים של הזיקנה, כשהאחראים על הטיפול בפליטים יחליטו עבורו שמקומו בבית-אבות, כלא דורסני תחת מעטה דק של דאגה.

סופו של הספר חושף סוד קורע לב, שרמזים רבים אודותיו פזורים במהלך העלילה. קראתי את הספר לפני כחמש שנים, כשיצא לאור, מבלי לדעת מה יקרה בסיומו, וקראתי כעת בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע לי מראש, והתברר שאין בכך כדי לפגום בחוויה. במידה מסוימת, הידע בדבר העתיד להתרחש מוסיף עוד גוון של רגש לעלילה.

פיליפ קלודל, שספריו השונים מאוד זה מזה נושאים כולם אמירות חברתיות ואנושיות, מטפל כאן ברגישות בקשיי הגירה, בחברות של אמת, בקשרי משפחה, וביחס החברה לזקניה. בשונה מספרים אחרים שלו – "העץ של בני טורג'ה" הרעיוני ו"לא אנושיים" הבוטה – "הנכדה של מר לין" עדין, פשוט לכאורה, רוקם בנחת סיפור רב עוצמה ונוגע מאוד ללב.

בשורה התחתונה: מומלץ מאוד.

La Petite Fille de Monsieur Linh – Philippe Claudel

מודן

2012 (2005)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

חוזרים אל הדם / טום וולף

20-53009b

"חוזרים אל הדם" הוא הרומן האחרון (עד כה) מאת הסופר והעתונאי טום וולף. שניים משלושת הרומנים הקודמים תורגמו לעברית: "מדורת ההבלים" ראה אור ב-1987 ו"גבר במלואו" ב-1998, הראשון מציג באופן מוחשי ותוסס את המתחים החברתיים בניו-יורק, והשני מתאר בחיות רבה את העולם העסקי והחברתי באטלנטה, ג'ורג'יה. שני הספרים משלבים סגנון ריאליסטי מדוקדק, היורד לפרטי הפרטים של רקע הארועים, יחד עם עלילה מרתקת. מכיוון שכך, ציפיתי לחוויה דומה עם "חוזרים אל הדם", אך התאכזבתי.

וולף מיקם הפעם את הספר במיאמי, פלורידה. את העלילה מניע בעיקר נסטור קמאצ'ו, שוטר ממוצא קובני, שכל פעולה שלו נתקלת איכשהו באחד המעקשים החברתיים בעיר. בתחילת הספר הוא מסכן את חייו בטיפוס על תורן, כדי להוריד ממנו פליט קובני, ובכך מקומם את אוכלוסית המהגרים. כשהוא מועבר ליחידה ללוחמה בסמים, הוא מציל את חייו של מפקדו ומתגבר על בריון אפרו-אמריקאי, אך סרט שלו ושל המפקד, כשהם מטיחים קללות בבריון המובס, עולה לרשת, ומעורר גל של זעם כנגד המשטרה. בעודו מושעה מתפקידו, הוא מעורב בתקרית אלימה בבית-ספר ובפרשת זיוף אמנות שבה בוחשים אוליגרכים רוסים. העלילה גולשת גם לפוליטיקה עירונית, להתמכרות לפורנוגרפיה, להתנהלות של העתונות, לתכניות ריאליטי, ועוד.

בדומה לספריו הקודמים, גם בספר הזה התיאורים המפורטים, והגלישה לסיפורים צדדיים, פורשים תמונה ריאליסטית של המקום ושל התקופה. בשונה מן הספרים הקודמים, הספר הזה פשוט מייגע. העלילה מתנהלת לאטה, מדשדשת, וכמעט הולכת לאיבוד בתוך התיאורים החוזרים על עצמם לעייפה. נדמה שהכשרון של וולף לספר סיפור רציף ומרתק התמוסס כאן, אך היכולת להכנס באופן משכנע וחי לפרטי הפרטים של הארועים ושל הדמויות נשמרה. אין בזה די כדי להחזיק ספר.

אני ממליצה מאוד על "מדורת ההבלים" ועל "גבר במלואו". כמו כן נהניתי לקרוא ספר עיון פרי עטו, "הצוות המובחר" שעוסק בהתפתחות הטיסה החל משבירת מחסום הקול ועד הטיסות לחלל. על "חוזרים אל הדם" אפשר, לדעתי, לוותר.

Back to Blood – Tom Wolfe

מודן

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק

צפון ודרום / אליזבת גאסקל

983162

מרגרט הייל, גיבורת "צפון ודרום", ממוקמת על קו התפר של מספר מאפיינים חברתיים באנגליה במחצית המאה התשע-עשרה. בחברה מעמדית נוקשה היא אינה נמנית עם האצילים וגם לא עם דלי העם: בדפים הפותחים את הספר היא נפרדת מחייה בבית דודתה העשירה בלונדון, וחוזרת לגור עם אביה הכומר ועם אמה בכפר. במהרה יתרחש שינוי מהותי נוסף בחייה, כשתעבור לגור בעיר תעשיתית בצפון המדינה, שם לא תהיה חלק ממעמד המעסיקים, אך תיחשב לגברת בעיני הפועלים. בחברה דתית, תחת כנפי הכנסיה האנגליקנית, אביה יתמלא ספקות באשר לכללי הכנסיה, ומרגרט תמצא עצמה בין מאמינים לכופרים. מרגרט נמצאת בין שני עולמות גם בהיבט הגיאוגרפי: לבה בדרום, בכפר הלסטון הפסטורלי, בחברת עובדי אדמה, אך פיזית היא חיה בצפון, בעיר מילטון, אפופת העשן והומת רעשי בתי החרושת.

קוי התפר האלה מאפשרים לאליזבת גאסקל, שכתבה את "צפון ודרום" ב-1854, לבחון תהליכים חברתיים באמצעות דמות מרכזית אחת, השפעתה על סביבתה והשפעת הסביבה עליה. ציר העלילה, אך בהחלט לא הנושא המרכזי שבה, הוא הרומן-לא-רומן בין מרגרט הייל ובין ג'ון תורנטון, תעשיין יהיר ונוקשה אותו היא פוגשת במילטון. בתחילת הספר נוצר הרושם שמדובר בספר בעל עלילה תקופתית שגרתית: נערה שעלתה לגדולה זמנית, שלמרות הסביבה הקלילה והרדודה שסביבה אינה נוהה אחר אהבהבים, אלא מתעלה מעל השטחיות שנגזרה על נשות התקופה ודבקה בערכיה. בהמשך היא דוחה הצעת נישואין מפתה, ומגעיה עם תורנטון נגועים בשמרנות, שבגינה נוצרות אי-הבנות רבות, שבתורן גורמות כאבי-לב, עד לסיום הצפוי (אם כי הדרך אליו אינה שגרתית). למעשה, סיפור האהבה הוא דבק המחבר יחדיו עלילות משנה חשובות לא פחות, וזרז להתפתחות השקפות ולשינוי עמדות.

שתי הדמויות המעניינות בספר הן אלה של ג'ון תורנטון ושל ניקולס היגנס, שניהם מייצגים מנקודות מבט שונות את אחד הנושאים המובילים בספר – התיעוש ויחסי מעסיקים ופועלים. תורנטון הוא בעל מטויה יהיר ומרוחק, שבעבורו הפועלים הם כוח עבודה, שיש לנצלו למיקסום רווחי העסק. היגנס הוא פועל, חבר איגוד, והרוח החיה בארגון שביתה במחאה על השכר ועל תנאי ההעסקה. כך מתבטא היגנס בראשית הדברים:

חשבתי, 'בסדר, בוא נראה מה יש לאנשים האלה להגיד ונראה מי מטומטם הם או אני'. לקחתי את הספר והתחלתי לדפדף בו, אבל שתהיה לי בריא, הוא התחיל שם עם הון ועבודה, ועבודה והון עד שהוא לגמרי הרדים אותי. לא הצלחתי בשום אופן להחליט מה זה מה, והוא דיבר עליהם כאילו הם יתרונות וחסרונות, ואני בכלל רציתי לדעת איפה הזכויות של הבני אדם, בלי קשר אם הם עשירים או עניים – רק בתור זה שהם בני אדם.

בהמשך, אחרי שהשביתה נשברת בעזרת פועלים אירים שהובאו למילטון כדי למלא את מקומם של השובתים, חלה התקרבות בין השניים, בתיווכה הבלתי-ישיר של מרגרט. תורנטון מתחיל להבין את חיוניות הקשר בינו ובין עובדיו, ואומר: קשר כזה הוא עצם נשמת החיים. יש לו תכניות כיצד ליצור קשר שכזה, והוא מבין כי התכנית לא תצליח אם לא תינשא בכוח אותו ענין משותף שתמיד, ללא יוצא מן הכלל, גורם לאנשים למצוא את האמצעים ואת הדרכים לראות זה את זה ולהכיר את תכונותיו ואת אישיותו של זה, לרבות מזג הפכפך ועגות דיבור. זה לא מה שיפסיק את השביתות, אבל לפחות ימנע את הארס ואת השנאה הנלווים להן.

גאסקל נזהרת שלא לצבוע את גיבוריה בשחור-לבן. למעט מרגרט, שהיא דמות כמעט מושלמת, הפועלים אמנם סובלים, אך אינם טהורים, תורנטון, שהוא דמות חיובית, זוכה לביקורת בכל מה שקשור להתנהלותו מול עובדיו, אמו של תורנטון, שמעוררת אנטגוניזם בשל קשיחותה, מפגינה דבקות ראויה לחיקוי בערכי הצדק והמוסר, אמה של מרגרט, שמצטיירת תחילה כריקנית, מגלה אומץ כשהיא ניצבת בפני משבר קיומי. וכך כמעט כל הדמויות שבספר, למעט מספר דמויות שוליים סטראוטיפיות, כמו אידית, בת-דודתה של מרגרט, אשה-ילדה ריקנית, שתחומי הענין שלה מצטמצמים לבגדים ולמסיבות.

נוסף לרומן שבין מרגרט לתורנטון, ולדיון הנרחב בבעיות האנושיות הנלוות לתיעוש – דיון מעניין מתנהל בשאלת יחסו של האיגוד לפועלים בהשוואה ליחסם של המעסיקים כלפיהם – הספר נוגע גם בשאלות של אמונה ושל כפירה, ביחסים תוך-משפחתיים, בהפרדה החברתית בין גברים לנשים, ובהבדלי האופי שבין הצפוניים לדרומיים.

כמקובל בספרות התקופה, הרגשות מועצמים בהגזמה, הנשים מתעלפות בתדירות גבוהה, וסדר היום נקבע ברובו במסגרת המוגבלויות של אותם ימים. בין השורות גאסקל מלגלגת במרומז על כמה מן המוסכמות הללו, וההומור הדק השזור בטקסט תורם לחווית הקריאה. בראש כל פרק מצוטט קטע משיר או מיצירה ספרותית אחרת, ומעשיר את התוכן.

נהניתי לקרוא את הספר. דמויותיו חיות ומורכבות, הנושא המרכזי בו מעניין גם על רקע התקופה וגם משום שהוא רלוונטי בימינו בהדגשים שונים, ההתיחסות לנושא זה ולאחרים מעמיקה ומוארת מזויות ראיה שונות, והסגנון רוב הזמן מענג. בהחלט מומלץ.

North and South – Elizabeth Gaskell

מודן

2016 (1854)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

פּוֹבּי ודינגֶן / בן רייס

0770000108730

אשמול ויליאמסון, ילד החי עם משפחתו בלייטנינג רידג', עיירת מכרות לֶשֶם (Opal) אוסטרלית, מספר בנובלה מקסימה ומרגשת את סיפור היעלמם של חבריה של אחותו, קֵליאן. הסיפור נפתח כשקליאן נכנסת לחדרו של אשמול, פניה נפוחות וחיוורות, ובקול מודאג היא אומרת לו שפובי ודינגן כנראה מתים. התגובה של אשמול – "תפסיקי להיות דפוקה בשכל" – נשמעת בוטה, עד שמתברר שפובי ודינגן הם חבריה הדמיוניים של קליאן.

באמצעות האפיזודה הלכאורה שולית הזו, בן רייס, באמצעות אשמול, מכניס את הקורא אל עולמם של כורי הלשם, חיים של עבודה מפרכת במעבה האדמה, חיים של חלומות על האבן המושלמת שתזכה את המוצא אותה בעושר אגדי. הגברים בעיירה הם אנשים קשים, חשדניים, מגוננים על חלקת אלוהים הקטנה שלהם, לעתים מאבדים קשר עם המציאות. אביו של אשמול הוא כזה: כורה בחירוק שיניים, בטוח שהאבן הנכספת עוד רגע תימצא, מטביע את תסכוליו בשתיה. אמו הבריטית של אשמול מרשה לעצמה מפעם לפעם הרהור על גורל חלופי שהיה נופל בחלקה, אילו נישאה לחבר נעורים בבריטניה, הרחק מן העיירה המאובקת והחמה. גם אשמול מקבל הצצה רגעית אל העולם שיכול היה להיות לו, כשהוא משתאה למראה מרבד פעמוניות בתמונת נעורים של האם.

פובי ודינגן, דמיוניים ככל שיהיו, נוכחים באופן ממשי מאוד בחייה של קליאן. אמה, רגישה לצרכיה של בתה, משתפת פעולה, מגישה לשניים אוכל, מתעניינת בהם. האב, בציניות לגלגנית, מכיר בקיומם. אשמול, ילד עם שתי רגליים על הקרקע, היה שמח אם היו מתפוגגים להם. היעלמותם והחשש שמתו מפילים את קליאן למשכב עד כדי סכנת חיים, וכתוצאה מכך משתנים הדגשים בחיי המשפחה, והם מנסים לסייע, איש בדרכו.

לאורכה של הנובלה כולה, בן רייס מוצא מקבילות בין פובי ודינגן למרדף אחר הלשם, בין היותם אמיתיים בעבור קליאן כשם שהלשם החמקמק אמיתי עבור אביה, בין חוסר האמון של הסביבה כלפי האב לחוסר האמון בחברים דמיוניים. ההקבלות האלה מעלות את הספר מעל לסיפור ילדים, כפי שהוא מצטייר למראית עין, לספר בעל עומק. במקביל הוא נוגע בסיפור האוסטרלי, ביחסים בין הלבנים לאבוריג'ינים, בחווית הסְפר  האוסטרלי, ובדינמיקה משפחתית.

ואם תבואו היום ללייטנינג רידג' עדיין תוכלו לראות אנשים מפסיקים באמצע מה שהם לא עושים […] כדי לדבר עם פובי ודינגן ועם הלֶשֶם בחלומות שלהם. ושאר העולם חושבים שאנחנו משוגעים על כל הראש […]. כי מי שדפוק בשכל זה הם, שלא יודעים מה זה להאמין במשהו שקשה לראות, או להמשיך לחפש משהו שנורא קשה למצוא.

המתרגמת הצליחה לתרגם יפה שיבושי לשון ילדותיים מבלי לרדד את השפה ולהוזילה.

הספר מלווה באיורים נעימים לעין מאת ליאורה גרוסמן.

לפני מספר שנים ביקרתי בקוּבֶּר פֶּדי, עיירת מכרות בלב המדבר האוסטרלי האדום. התיאורים בספר החיו אחד לאחד את כל זכרונותי מן המקום. בתמונה המצורפת נראה פיר כניסה למכרה במוזיאון המקומי. כשאשמול מתאר ירידה לתוך מכרה, עמדה מול עיני התמונה הזו.

בשורה התחתונה: ספר מקסים, המחזיק בין דפיו המעטים יחסית עושר סיפורי וחמלה שופעת

Pobby and Dingan – Ben Rice

מודן וספר הוצאה לאור

2002 (2000)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

%d7%a4%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%95%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%9f-%d7%9e%d7%9b%d7%a8%d7%94

טירת הזכוכית / ג'אנט וולס

33

ג'אנט וולס מספרת ב"טירת הזכוכית" את סיפור ילדותה והתבגרותה בשנות ה-60 וה-70. משפחתה של ג'אנט – ההורים רוז מרי ורקס, אחותה הבכורה לורי, אחיה בריאן ואחותה מורין – חיתה רוב השנים בעוני מחפיר, נודדת ממקום למקום מתוך אילוץ כמו בריחה מנושים, או בשל חוסר יכולת להאחז במקום אחד ומתוך תשוקה להיות בתזוזה מתמדת. לא נסיבות כלכליות הן שהיו שורש המצוקה, אלא אישיותם של ההורים, והחיבור הרה האסון ביניהם.

רוז מרי, שעל ילדותה הבלתי שגרתית ניתן לקרוא בספרה השני של וולס, "סוסי בר", פיתחה אישיות מרוכזת בעצמה, אדישה כלפי ילדיה, ואדישה כלפי סביבתה הפיסית. היו לה שפע של תיאוריות נאות בנוסח "מה שלא הורג אותך מחשל אותך", היא הטיפה לילדיה להתעלם מדעתם של אחרים, והאמינה בחיבור לטבע. דעות יפות, אולם הבעיה היתה בישומן: מחמת האדישות המשפחה התגוררה בבתים מתפוררים, עמוסי זבל, נגועי טחב. הילדים הסתובבו לבושים בבגדים מחנויות צדקה, קרועים ומהוהים, ארוחות מסודרות היו בחזקת ארוע נדיר. על תמיכה אימהית אפשר היה רק לחלום. כך, לדוגמא, הגיבה רוז מרי כשג'אנט סיפרה לה שדודה, אחי אביה, נגע בה באופן בלתי הולם:

"אמא, דוד סטנלי לא מתנהג יפה", אמרתי.

"את בטח רק מדמיינת את זה", אמרה.

"הוא שלח אלי ידים! והוא עושה ביד!"

אמא הטתה הצדה את ראשה ונראתה כמי שהדבר נוגע לליבו. "סטנלי המסכן", אמרה, "הוא כל כך בודד".

רקס היה טיפוס שונה. הוא ניחן ככל הנראה באינטליגנציה גבוהה ובידע נרחב, מעין גאון טכני. היו לו חלומות גדולים על פיתוח טכנולוגיות ועל תיקון עוולות, חלומות שנותרו על הנייר, בשל החיבור הקלוש שלהם למציאות (במובנים רבים הוא הזכיר לי את האב בספרו של פול תרו, "חוף מוסקיטו"). שמו של הספר, "טירת הזכוכית", ניתן לו על שם תכניתו הבלתי אפשרית של רקס לבנות טירה מזכוכית עבור משפחתו. בשל חוסר מנוחה וחוסר יכולת לקבל סמכות לאורך זמן, הוא לא הצליח להתמיד בעבודה כלשהי, והמשפחה סבלה לפיכך באופן קבוע מחוסר כסף, וכתוצאה מכך מתזונה לקויה ומתנאי חיים בלתי נסבלים. בנוסף לכך, רקס היה מכור לאלכוהול, ולעתים, בהיותו שיכור, היה נתקף זעם וטירוף. רקס בא גם הוא ממשפחה בלתי שגרתית, וסבל מהזנחתה של אם בלתי יציבה, שגם לה לא היה מודל הורי. כך סיפרה רוז מרי על חמותה:

הוריה של ארמה הלכו לעולמם כשהיתה ילדה קטנה. היא נזרקה מקרוב משפחה אחד למשנהו, התיחסו אליה כאל שפחה. שפשוף כביסה על קרש כביסה עד שניגר דם מפרקי אצבעותיה – זה הזכרון המרכזי של ארמה מילדותה […] "ארמה לא מסוגלת להפטר מהמצוקה שלה", אמרה אמא, "זה כל מה שהיא מכירה."

אולי רקס היה בעל ואב שונה אם היה נישא לאשה נחושה יותר, שהיתה מסוגלת להתמודד אתו במקום להכנע לקסמו האישי. אולי רוז מרי היתה אשה ואֵם שונה אם היתה נישאת לגבר יציב שהיה מחבר אותה לסביבתה. הצירוף של שני אלה יחדיו קבע את ילדותם הבלתי נסבלת של ארבעת ילדיהם. ובמפתיע, שלושת הילדים הגדולים פילסו את דרכם בנחישות הרחק מן הגורל שהיה עלול להיות מנת חלקם, ורק הבת הצעירה קרסה בגיל העשרה. למרות העוני הנורא והרעב המכרסם, הילדים ספגו מהוריהם רוחב אופקים – כולם למדו לקרוא בגיל צעיר מאוד, והיו תלמידים מצטיינים – ופיתחו תושיה, אולי מתוך חוסר ברירה, שעזרה להם לעזוב את הבית בזה אחר זה בהגיעם לגיל שבע-עשרה, ולבנות לעצמם חיים עצמאיים.

"טירת הזכוכית" לא נכתב בכעס או ברחמים עצמיים. ג'אנט וולס מתארת רגעים יפים של אהבת אב. רקס, למרות טירופו, אהב את ילדיו, בעיקר את ג'אנט, אבל לא היה לו מושג כיצד לתפקד כאב, ואולי גם לא היתה לו היכולת בשל אישיותו ובשל התמכרותו. רוז מרי, שיחסה האגבי והרשלני אל ילדיה והאגואיזם שלה מעוררים חמת זעם, התיחסה כך גם אל עצמה, כשלורי, הבת הבכורה, ביקשה מהוריה לעזוב את דירתה בניו-יורק לאחר שהפכו את חייה לגיהינום:

"לורי עושה את הדבר הנכון", אמרה לי. "לפעמים זקוקים למשבר קטן כדי שהאדרנלין יתחיל לזרום ויעזור לך להגשים את הפוטנציאל שלך".

"טירת הזכוכית" הוא ספר נוגע ללב על כוחה של משפחה, לטוב ולרע, על הורות גרועה ועל מצוקה העוברות מדור לדור, על כוונות טובות שמשתבשות, על חולשות ועל עקשנות, ועל הכוח להחלץ מכל אלה ולפלס דרך עצמאית. מומלץ.

The Glass Castle – Jeannette Walls

מודן

2006 (2005)

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק

שלושה ארונות קבורה לבנים / אנטוניו אונגר

שלושה ארונות קבורה לבנים

לורנסו קנטונה מתגורר עם אביו השתקן, ומנהל חיים שגרתיים, רובם בתוך הבית פנימה. מדי פעם הוא הולך לאוניברסיטה לשמוע הרצאה, ואינו יוצר קשר עם המרצים או עם הסטודנטים. בכלל, קשר אנושי קשה לו: בפרק הפותח את הספר, אביו חורג משגרת יומם, ומסרב ללכת לקנות לחם. לורנסו כמעט מתמוטט כשהוא נדרש לצאת אל הרחוב כדי למלא את המשימה הפשוטה הזו. יחודו היחיד של לורנסו, המספר את הספר בגוף ראשון, הוא בדמיונו הפיסי לפדרו אקירה, מנהיג האופוזיציה האמיץ במיראנדה, הנתונה תחת שלטון דיקטטורי רצחני. התנקשות בחייו של אקירה משנה את מסלול חייו של לורנסו. חברו מימי בית הספר, המשמש כיועצו של אקירה, משתף אותו בקנוניה פוליטית: הוא, ושותפיו למזימה, מודיעים לאומה שאקירה נפצע קשה, למרות שלמעשה נרצח, ולורנסו נעטף בתחבושות, מחובר למכשירים רפואיים, ומוצג כמנהיג ששרד.

תחילה לא נהניתי מהספר. חשבתי שהסופר משתמש ברעיון שכבר נלעס ביצירות אחרות – איש שולי נדחק בטעות אל תפקיד בכיר – רעיון שמשמש לצרכי סאטירה חברתית: "רביזור", לדוגמא, "להיות שם", "הקריירה של ניקודם דיזמה", ועוד. נראה לי לא סביר לצפות שהקורא יאמין במטמורפוזה בלתי הגיונית בעליל, לפיה אדם חרדתי, חסר כישורים חברתיים, מתפקד להפליא בחברת קושרי הקשר, ואפילו ניצב על במה לפני קהל ונושא דברים בבטחון. המשכתי לקרוא למרות ההסתיגויות בעיקר בשל הסגנון המשעשע של המספר, ולא התחרטתי. מעט אחרי מחצית הספר המפנה בעלילה הפתיע אותי, ובערך באותו שלב גם הבנתי שהספר – למרות נושאיו הכבדים – אינו לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, והנחתי לעצמי פשוט ליהנות מן הציניות של המספר.

העלילה מתרחשת, כאמור, בדיקטטורה, כנראה דרום-אמריקאית. במדינה שולט הנשיא טומאס דל פיטו, שבכוח הטרור שמפעילות פלוגות המוות שלו צובר לעצמו כוח ונכסים. שקרים, שחיתות ואלימות הם דבר יום ביומו, ובכל "אשמה" המחתרת הסטליניסטית, זו שהנשיא הצליח להכחיד לכאורה לפני שנים רבות, אך עדיין משמשת כמקור כל רע, על פי צרכיו. מרבית אוכלוסי מיראנדה הם עניים ומנושלים, בעוד שכבה דקה של מקורבים לשלטון נהנית מעושר מנקר עיניים. כך נשמעת מהדורת חדשות שגרתית במיראנדה:

סגן הנשיא קנה חגורת בטן מפחיתת משקל. שלושים ואחד איכרים מאזור הנפט מתו, כנראה בהתאבדות טקסית קולקטיבית, כל אחד מהם מכדור רובה בעורף. בהתקף חמלה הציע המנהיג העליון לקנות במחיר טוב את האדמות של האלמנות והיתומים. בנו של הנשיא מדד נעליים באלפיים דולר בניו יורק, כחלק מההכנות לנישואיו עם דוגמנית איטלקית. ספורטאי יליד מיראנדה התבלט אמש במקום ה-71 באליפות העולם לאופנוענים, ורב-החסד כבר הודיע שיתן לו עיטור, ירצה או לא ירצה.

מול השלטון המסואב, המזכיר את שלטונו של רפאל טרוחיו, כפי שתואר ב"חגיגת התיש" של יוסה, ניצבת מפלגת הצהובים בראשותו של אקירה. ההתנקשות במנהיג האופוזיציה מתרחשת חודשים ספורים לפני הבחירות, ותומכיו להוטים לרכב על גל האהדה לאישיותו בנסיון בלתי מציאותי לכבוש את השלטון. מכאן מתגלגל הסיפור, שהוא שילוב של מתח עם ביקורת פוליטית, עם סיפור על חברות ועל בגידה ועם סיפור אהבה, כולם מתוארים בתערובת של ציניות-חמלה-יאוש-הומור-גרדומים.

"שלושה ארונות קבורה לבנים" אינו ספרות גדולה, אבל הוא קצבי, קריא מאוד, נושא אמירה ביקורתית, ובשורה התחתונה מספק חווית קריאה מהנה.

Tres Ataúdes Blancos – Antonio Ungar

מודן וחרגול

2016 (2010)

תרגום מספרדית: ליה נירגד

המוזה והבת / ג'וליה אלוורז

20-51059b

זהו סיפורן של שתי נשים – סָלומֶה אורניה, משוררת לאומית של הרפובליקה הדומיניקנית (1850 – 1897) ומחלוצות החינוך לנשים, ובתה סלומה-קאמילה הנריקז אורניה (1894 – 1973). הספר נפתח ב-1960, כשקאמילה בת השישים, פרופסור לשפה הספרדית בפוקיפסי שבארצות-הברית, מחליטה לחזור לקובה, שם נולדה. היא מגייסת אסיסטנטית שתעזור לה למיין את ניירות המשפחה, כדי להחליט מה לקחת איתה, ומכאן נגול סיפורה לאחור עד להולדתה. במקביל מסופר סיפורה של האם, החל מילדותה ברפובליקה הדומיניקנית, עבור בהפיכתה לקולה של השאיפה לעצמאות, דרך נישואיה לפרנסיסקו הנריקז, רופא ופעיל פוליטי שאף שימש כנשיא המדינה במשך ארבעה חודשים, המעבר לקובה מסיבות של בריאות (סלומה היתה חולת שחפת) ומסיבות פוליטיות, וכלה במותה כשקאמילה היתה בת שלוש בלבד. סיפורן של השתיים שזור בהיסטוריה רבת הארועים וההפכפת של הרפובליקה הדומיניקנית ושל קובה, שתי מדינות שנשלטו על ידי מדינות זרות, ובמרבית שנות עצמאותן סבלו משלטון דיקטטורי. האסיסטנטית של קאמילה כותבת ברשימותיה: רקע היסטורי: טונות של מהפכות ומלחמות, יותר משאפשר לספור!

השיטה של שני הסיפורים המשולבים מעט בלבלה אותי תחילה. אמנם סיפורה של סלומה מסופר בגוף ראשון בסדר כרונולוגי, וסיפורה של קאמילה בגוף שלישי בסדר הפוך, כך שקל להבחין ביניהם, אבל ריבוי השמות והקפיצות בזמנים קצת ערבבו לי בין שני הסיפורים. לא עזרה גם העובדה שההיסטוריה הכאוטית של שתי המדינות חזרה על עצמה שוב ושוב לאורך חייהן של השתים – כיבוש ומרי ומהפכה ודיקטטורה וחוזר חלילה. ואולי יש כוונה בעירוב שני הסיפורים, כי בחייהן של השתים, למרות השונות הניכרת ביניהן, היו קוים רבים דומים, וצילה של סלומה ריחף מעל קאמילה כל חייה. כך או כך, ככל ששקעתי בעלילה, כן הלכה והתחבבה עלי דרך פרישתה, ומפגש שני הסיפורים ב-1897, לקראת סיומו של הספר, כשהשתים נפרדו לנצח לאחר שלוש שנים בלבד יחד, אכן ראוי היה להוות את שיאו של הספר.

אמנם לספר שתי גיבורות שסביבן סובבת העלילה, אבל זהו גם סיפורן של המדינות שבהן חיו, וגם סיפורה של נאמנות למולדת, ושל שאיפה לעצמאות. וזהו גם סיפורה של משפחה שחייה שלובים ללא הפרד בהיסטוריה. ולצד הנושאים הנכבדים הללו, זהו גם סיפורה של ילדה יתומה, שחונכה על ידי דודתה להתפלל בנוסח "בשם האב והבן, ובשם סלומה, אמא שלי", ונשאה את מורשתה של אמה ממש עד יום מותה.

ג'וליה אלוורז הסתמכה על מסמכי המשפחה ועל שיריה של סלומה אורניה בבואה לכתוב את הספר, והשלימה פרטים מדמיונה היוצר. התוצאה היא ספר מרתק ומרגש.

לקריאה נוספת על הדיקטטורה של הרפובליקה הדומיניקנית אני ממליצה על  "חגיגת התיש" מאת מריו ורגס יוסה ועל "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" מאת ג'ונוט דיאז. עוד ספר מומלץ מאת דיאז הוא "לטבוע", המתאר את חיי המהגרים מהרפובליקה הדומיניקנית לארצות-הברית, חוויה שקאמילה הכירה היטב.

In the Name of Salome – Julia Alvarez

מודן

2006 (2000)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

שיריה של סלומה אורניה