כשניסיתי להבין מה בכרכי "המאבק שלי" כל כך מדבר אלי, נתפסתי למשפט מתוך אחת הביקורות על הספרים, שלפיה הקריאה בהם משולה לפתיחת יומנו של אדם אחר ומציאת סודותיך שלך בתוכו. בכרך האחרון מצאתי שקרל אובה קנאוסגורד אומר זאת, כמובן, טוב יותר. "לא קשה לכתוב טוב, אבל קשה להביא את הכתוב לכדי תנועה, להביא לכך שבאותה תנועה הוא יפתח את העולם ויכווץ אותו". אני חושבת שהמשפט הזה, שמתייחס למלאכת הכתיבה, מתמצת היטב את חווית הקורא, שמתוך קריאה על עולם שמכווץ ליומיומי, לבנאלי ולפשוט, נפתח אל עולם ומלואו, אל עולמו של הסופר, אל מרחבי הפילוסופיה, האמנות והחברה, ואל עולמו שלו עצמו.
השליש הראשון של "הסוף", אם לכווץ אותו לגמרי, עוסק בימים שלפני פרסום הכרך הראשון, בחרדה הטבעית מפני החשיפה, וביתר שאת בחרדה מפני תגובותיהם של האנשים המתוארים בו בשמותיהם האמיתיים על החיובי שבהם ועל השלילי. מצד אחד חשש ממה שאחרים יחושו כלפיו – "כשהתחלתי לכתוב על זה, על האופן שאני באמת רואה את הדברים, זה היה טירוף, זה טירוף מוחלט, כי בזאת חשפתי את עצמי לדבר היחידי שבאמת פחדתי ממנו – מורת רוח כלפיי מצד אנשים אחרים" – ומן הצד השני חשש מפגיעה באחרים – "הצידוק הקלוש שהיה לי למעשי, למשל שאני רק כותב על עצמי, נמוג ברגע שאחד האנשים שעליהם כתבתי פנה והביט בי. הם עשו זאת לפי הסדר, ואני השפלתי את עיניי, הסטתי את מבטי, הסתכלתי על העמוד ברומן והמשכתי לכתוב". יותר מכל מטרידה אותו בשלב זה תגובתו של דודו, אחיו של אביו. אולי משום שהדוד כינה אותו שקרן, וגרם לו לפקפק בזכרונותיו שלו, אולי משום זעמו שהתבטא באיומים, ואולי בעיקר משום שאחרי מות אביו הדוד הוא שתפס במידה כלשהי את משבצת האב, זה שממנו הוא מפחד, ושאותו הוא כפוי לרַצות. פועל יוצא מאיומים אלה היה החלפת שמו של הדוד, יחד עם שמות קרובי משפחה אחרים, בשמות בדויים, והבטחה לא להשתמש בשמו של אביו. מכיוון שלא יכול היה להביא את עצמו לתת לאביו שם שאינו שלו, שכן השם אינו מילה סתמית אלא נושא זהות, האב בספרים הנו חסר שם.
מכאן המעבר היה חלק לדיון בשמות, או בהיעדרם, בכלל, ובספרות בפרט. הוא כותב, בין השאר, על המשמעות של מחיקת שמו של אדם, של התיחסות לציבור כאוסף של גופים ולא כקבוצה של שמות, מה שמוביל לנושא שנגע בו מעט קודם לכן – היחס ליהודים בשואה. בקצהו של דיון בשיריו של פאול צלאן הוא פונה לחקור את שפת הרייך השלישי, נושא שעסק בו ויקטור קלמפרר, ופותח במסה מקיפה על היטלר, ואחר-כך על ההיטלריזם, באמצעות ספרו של האחרון, 'מיין קאמפף', "הקאנטוס פלאנוס המוזר הזה שכולו התמרמרות, העצמה אישית של המחבר וזעמו העצור".
קנאוסגורד, איש של מלים, מנסה להתחקות אחרי אישיותו של היטלר באמצעות מילותיו שלו, ובאמצעות מילותיהם של אנשים שהכירו אותו וכתבו עליו. הוא מודע למגמתיות של כל הכותבים – ביניהם אלברט שפר, שביקש לטהר את עצמו, ואוגוסט קוביצק שהוא כנראה האדם היחיד שיכול היה להעיד על עצמו שהיה חברו של היטלר במשך מספר שנים – וצולל לכל משפט בנסיון להפיק ממנו תובנה. בשורה התחתונה, כי אי-אפשר לכתוב כאן מסה על המסה, הוא אומר כי "אנחנו מתנגדים לכל מה שהוא ייצג, ובצדק. היטלר הוא התשליל שלנו. אבל זאת ביחס למה שהוא עשה, לא מה שהיה. כי הוא היה כמונו". ב'מיין קאמפף' הוא מוצא כי היטלר היה "חסר מעצורים וחסר גבולות, הוא לא מחפש לגיטימיות בשום מקום אלא בעצמי שלו […] טופח לעצמו על השכם, מרוכז בעצמו, צדקן, חסר שליטה עצמית, נוטף שנאה וקטנוני, אבל תופס את עצמו כהגון והגיוני ודגול". יתכן כי אם היה מצליח כאמן, או לולא היה מוצא את המלחמה כבית לעצמו ולא היה נדחף לפעילות פוליטית, לא היינו שומעים עליו. אבל איתרע המזל וכוחות התקופה, יחד עם הפגמים באישיותו וזימון המקרים שהביא אותו אל הפוליטיקה, סללו את דרכו אל מול פני ההמון הצמא לגיבור. "בלעדי ההמון הוא היה אף אחד, גבר בודד וכושל בעל דעה חיובית ביותר על עצמו, ללא כל צידוק […] הוא נתן להמון מה שההמון רצה, את ה-אני הבלתי תלוי ב-אנחנו, וההמון נתן לו מה שהוא רצה, את ה-אנחנו התלוי ב-אני". קנאוסגורד אינו מותיר אבן בלתי הפוכה, מתייחס לפרטי ולחברה, ובאמצע המסה יוצא לעיקוף בן עשרות עמודים, שבו הוא דן בהיסטוריה האנושית – הופעת האדם, בריאת העולם, יציאת מצרים, דת, התגבשות חברתית ועוד – כדי להגיע לאלימות הגרמנית אחרי המלחמה, ולהמשיך בתיאור עלית הנאציזם. שפה וזהות מעסיקים אותו בלי הרף, והוא הופך בהם והופך בהם גם כאן: "ברייך השלישי קול המצפון לא אמר: לא תרצח, הוא אמר: אסור לא לרצוח, כפי שחנה ארדנט כותבת בדיוק מפליא. הדבר התאפשר באמצעות שינוי בשפה, המופיע בצורתו הטהורה ב'מאבקי', שבו אין שום "אתה", רק "אני" ו"אנחנו", ושינוי זה הוא המאפשר להפוך את "הם" ל"זה". ב"אתה" טמונה ההגינות. ב"זה" טמון הרוע. אבל ה"אנחנו" הוא שהוציא אותו לפועל".
למרות התרשמותי מעומקם של הדברים ומן המחשבה שניכר שהושקעה בהם, התנגדתי להתנגדות שלו לביוגרפיה שכתב איאן קרשו, שהיא בעיניו בלתי קריאה, ובעיני מרתקת. הביקורת שלו נובעת מהרגשתו כי "כתיבתו של קרשו נפגמת בשל העובדה שהוא מתאר כל דבר – ואני מתכוון לכל דבר – הקשור להיטלר באופן שלילי ביותר, גם את הדברים הקשורים לילדותו ולנעוריו, כאילו האדם שנעשה כעבור עשרים שנה מכתים גם את מי שהיה כנער". הדוגמאות שהוא מביא בהמשך אינן מוכיחות, לדעתי, את טענתו זו, והן נובעות בעיקר מפרשנות שונה שלו ושל קרשו לדברים שנכתבו על היטלר. אבל יתרה מזו, קנאוסגורד אינו מביא בחשבון את תפיסתו הבסיסית של קרשו, שסבר שהביוגרפיה הפרטית שולית, ולמרות שכתב על הדיקטטור, הדיקטטורה היא שהיתה בעיניו ראויה לבדיקה. ובכלל, קנאוסגורד עצמו טוען שהיטלר שאנחנו מכירים הוא זה שעוצב במלחמת העולם הראשונה, ולא הילד והנער והגבר הצעיר שהיה קודם לכן. "נעוריו של היטלר מזכירים את נעורי", הוא כותב, אבל המשך חייהם שונה לחלוטין, כמובן. אז אולי אין כל-כך משמעות בהקשר ההיסטורי לארועי הילדות. ואולי, כדבריו של יואכים פסט, אנשים כמו היטלר צריכים להדאיג אותנו פחות מאשר אנשים כמו אלברט שפר, אלה שאפשרו את הנאציזם. כך או כך, בין אם נוקטים עמדה זו או אחרת, המחקר של קנאוסגורד, רעיונותיו ותובנותיו, מרתקים.
המשכו של הספר מתרחש בימים שאחרי פרסום הכרך הראשון, בתגובות הסביבה, בכתיבת הכרכים הבאים, במה שנלווה לפרסום האישי, וכמובן ביומיום עם ילדיו ועם חבריו, באותה דקדקנות והנחת עצמו תחת זכוכית מגדלת חושפת מגרעות כפי שנהג גם בכרכים הקודמים.
הנה משפט שלא חשבתי שאכתוב: הספר היה צריך להסתיים מאה עמודים מוקדם יותר. כן, הפתעתי את עצמי. קראתי את הכרך האחרון, כמו את קודמיו, בשקיקה ובהשתאות, וקצת בעצב בידיעה ש"הסוף" הוא באמת הסוף. אבל אחרי התיאורים המאליפים של ההתחבטויות סביב פרסום הכרך הראשון, ואחרי המסה המרהיבה על 'מאבקי' וכל המסות הצנועות יותר בהיקפן אך המעניינות אף הן בשלל נושאיהן, ואחרי מה שהצטייר כהתכנסות לקראת סיכום, מאה העמודים האחרונים הם תיאור מדוקדק, יום אחר יום, של המשבר שפקד את לינדה, מתהומות הדיכאון המשתק ועד פסגות המאניה המסחררת. אותה לינדה שעליה הוא כותב בתגובה לדברי ביקורת של אמה: "מתחת לכל זה הסתתרה ההאשמה המרומזת לפיה הדברים שכתבתי הם הגורם לכך שלינדה שוכבת מפורקת במיטה. הרגשתי את זה כל הזמן. התוכחה באה ממני וגם ממנה". זו שעל מה שהעביר אותה בכתיבתו ובפרסומו הוא יודע שלא יוכל לכפר. אז כן, יש לו תירוצים למכביר. בקטע מוקדם בספר הוא תוהה, "מדוע אנחנו שומרים בסוד את הדברים שאנחנו שומרים בסוד. מהו הדבר המביש בהידרדרות גופנית או נפשית? […] למה עלינו לחוש בושה, למה לשמור בסוד את הדבר, שבמובן העמוק ביותר הוא אולי האנושי מכל?". וממש בסיום הוא מסביר כי, "לינדה היא בת אנוש, ואין דרך לתאר את המהות שלה, את הנוכחות המסוימת שלה, את האופי שלה ואת נשמתה, שהיתה שם כל הזמן, לצידי, הנשמה שראיתי והכרתי, ללא כל קשר לכל שאר הדברים שקרו. המהות של לינדה לא טמונה במעשיה, לא טמונה בדברים שהיא אומרת, אלא במה שהיא". הוא צודק: המחלה שלה אינה מבישה והיא חלק ממנה, ובכל זאת – וכאן הוא ודאי היה מאשים אותי בצדקנות – הבחירה לסיים את היצירה החד-פעמית הזו בתוך המיטה והנשמה של לינדה, שבודאי לא בחרה בכך, צורמת ואפילו מכעיסה. הצהרת האהבה כלפיה בשורה האחרונה אינה מתקנת זאת (ואחת-עשרה שנים אחר-כך היא למעשה בלון עצוב שהתרוקן מאויר, שכן הוא נשוי כעת לאשה אחרת אליה הוא מתייחס כ"אהבת חיי"). איבדתי קצת מהכבוד שרחשתי כלפיו כאדם, ומסיבה שאינה לחלוטין נהירה לי – שהרי אני לא באמת מכירה אותו כאדם, רק כסופר – זה קצת מעציב אותי.
"כתבתי אותו כנסיון, והנסיון נכשל, כי לרגע אפילו לא הייתי קרוב לומר מה שאני באמת חושב ולתאר את מה שבאמת ראיתי, אבל הוא לא חסר ערך, על כל פנים לא לחלוטין, כי כאשר תיאור המציאות של אדם יחיד, שנכתב מתוך שאיפה לכנות גדולה ככל האפשר, נשפט כלא מוסרי ומעורר סקנדל, כוחה של החברה מתגלה כמו גם האופן שבו היא מווסתת ושולטת באינדיבידואל", כותב הסופר על ספרו כשהוא מתקרב לסיום. יתכן שהוא חש שלא הצליח להשיג את מה ששאף להשיג, אבל בעיני כקוראת אין לזה משמעות של ממש. מבחינתי, אם לחזור להתחלה, למרות שחיינו שונים כמעט בכל מובן, הקריאה בספריו נחוותה במקומות רבים כתגלית כמעט אישית. זאת יחד עם דיונים מרתקים בשפע נושאים ועם כושר תיאור עילאי ויכולת להפוך את הבנאלי למיוחד, עושים את "המאבק שלי" ליצירה יחודית.
דנה כספי עשתה, שוב, עבודה מצוינת בהמרת הסגנון המפותל מעט של הספרים, על משפטיהם הארוכים והמורכבים, לעברית שוטפת ומדויקת.
אז כן, הספר הזה היה צריך להסתיים מוקדם יותר, אבל ללא שום תחושה של סתירה אומר "חבל שנגמר".
Min Kamp 6 – Karl Ove Knausgård
מודן
2022 (2011)
תרגום מנורווגית: דנה כספי
.jpg)
סקירות ספרים 