קרנפורד / אליזבת גאסקל

992701

"ראשית כל, בקרנפורד שולטות האמזונות", כך נפתח הספר שנכתב ב-1864, ומתרכז במעמד הבורגני בעיירה בריטית מנומנמת. מעמד זה נשלט רובו ככולו בידי נשים מבוגרות, חלקן אלמנות, חלקן לא נישאו מעולם. חייהן של הנשים נוחים בדרך-כלל – הן נסמכות על פירותיהן של השקעות שנעשו בעבר ומניבות להן הכנסה שנתית. מכיוון שעבודה היא טאבו, ימיהן, מנקודת התצפית של תקופתנו, ריקים מכל עיסוק משמעותי. הן סורגות ורוקמות, כותבות מכתבים, משחקות קלפים, מבקרות זו אצל זו, ובעיקר עסוקות בשמירה על מידרג חברתי נוקשה ועל כללים נאותים.

הספר מסופר מפיה של מרי סמית, תושבת קרנפורד לשעבר, שמרבה לבקר את חברותיה בעיירה ולשהות אצלן תקופות ממושכות. ידידתה הקרובה ביותר היא מיס מטי, אשה שברירית, שבויה בכללים שקבעה אחותה הבכורה הנערצת, גם אחרי מותה של האחרונה. לצדה מתוארות נשים נוספות, אחת מתנשאת, שניה "רדיקלית", שלישית שטופת פחדים ואמונות תפלות, וכולן מעורבות עד צוואר זו בחייה של זו.

משפט הפתיחה אולי מרמז על עלילה פמיניסטית, אבל אליזבת גאסקל בחרה בכיוון הזה באופן מרומז ומעודן. היא מתיחסת בין השאר לסוגית הנישואים, בעד ונגד, ומותירה את הנושא פתוח ללא מסר רדיקלי או שמרני. אמנם אחת הנשים טוענת בלהט שהיא שמה לב שהם [הנישואים] תמיד הופכים את האדם לפתי גמור. למעשה, היא חשבה שאשה אשר אינה מסוגלת להמנע מנישואים היא פתיה ותמימה מטבעה, אך מצד שני הנשים אינן נמנעות מחלומות על אהבה, על משק בית זוגי ועל ילדים. בתקופה שבה רעיון ההגשמה האישית הנשית נרמס תחת כללים חברתיים נוקשים של התנהגות נשית הולמת, נישואים יכלו לשמש פתח להגשמה באמצעות הבעל. מיס מטי, ברגע של גילוי לב, מספרת שאחותה היתה רוצה להנשא לארכידיאקון ולכתוב בשמו את ההנחיות לכמרים שבתחום אחריותו, ושהיא, שלא ראתה את עצמה מוכשרת כאחותה, חשבה "שאצליח לנהל משק בית… ותמיד חיבבתי כל כך ילדים קטנים". אמנם על אחת הנשים נכתב שהיא "מתעבת את הרעיון המודרני ולפיו נשים שוות לגברים. שוות! היא הרי ידעה שהן נעלות", אבל בתנאי התקופה לעליונות הזו לא יכול היה להנתן ביטוי מעשי. די עצוב לעקוב אחר הנשים שאינן מודעות לאפשרויות החסומות בפניהן, ושלצורך ביצוע רעיונותיהן הן לחלוטין תלויות בגברים. לא הצלחתי לברר עם עצמי עד תום אם העצבות הזו נובעת מנקודת המבט של קוראת במאה ה-21, או שיש לה גם מקור ביצירה עצמה.

לעומת התלות הזו, העלילה מתכנסת לכוחה של הקבוצה הנשית להתגייס לטובת חברותיה בעת משבר. הנשים, שחלקן הצטיירו רוב הזמן כריקניות וכבורות, נחלצות יחדיו, בתושיה, בתבונה וברגישות, לפתור בעיה קשה שאליה נקלעה אחת מהן. לא אכנס לפרטים כדי להמנע מקלקלנים, אומר רק שהאופן בו הן מתכננות כל פרט, כדי לתמוך בחברתן מבלי לפגוע ברגשותיה וברגשות החברות כולן, מרשים.

מרי סמית מספרת על חברותיה בחמלה, באהבה, וגם בלגלגנות עדינה. כך, לדוגמא, היא מתארת משרתות לשעבר, שהפכו למוכרות כובעים, וכעת אינן מוכנות למכור מתוצרתן לגברות נטולות יחוס. המוכרות עצמן אינן נמנות עם העילית החברתית, שכן עיסוק במסחר נחשב בזוי. באמצעות הסיפור הקטן הזה, כמו באמצעות העלילה כולה, אנו נחשפים אל ערכי התקופה ואל מנהגיה, ומגלים – שוב – שהערכים אמנם השתנו, אך בני האדם בבסיסם נותרו כשהיו.

החיבור שלי לספר היה איטי. למען האמת, בערך עד מחציתו הוא נראה לי דל מדי – כל פרק בנפרד מקסים, בעוד החיבור העלילתי קלוש – אבל בהדרגה התחלתי להקשר לדמויות, העלילה צברה נפח, בפרקיו האחרונים כבר התפעלתי ממנו, ואחרי סיום הקריאה המשכתי לחשוב עליו. ודאי אקרא אותו שוב, הפעם עם הידיעה על כוחה של הקבוצה. אפרופו כל פרק בנפרד – שני הפרקים הראשונים פורסמו ב-1851 כסיפור בכתב העת של צ'רלס דיקנס, והסופר דחק באליזבת גאסקל להמשיך לכתוב ("מועדון הפיקוויקים" של דיקנס הוא נושא לשיחה בפרק הראשון – הגברת הדומיננטית בקבוצה מעדיפה ספרות שמרנית יותר, וסבורה כי פרסום בחלקים הוא דבר המוני, מתחת לכבודה של הספרות).

כתיבה איטית מאפיינת את אליזבת גאסקל גם ב"צפון ודרום", שבשונה מ"קרנפורד" לא הסתגר בתוך חברה מצומצמת, אלא נע בין הכפר לעיר, ודן בכל הנושאים החברתיים המהותיים של תקופתו. בהזדמנות זו אני שבה וממליצה גם עליו.

Cranford – Elizabeth Gaskel

תשע נשמות, הכורסא ומודן

2019 (1864)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

מודעות פרסומת

בני בולטימור / ז'ואל דיקר

boltimor_master

מרקוס גולדמן, הסופר שסיפר בגוף ראשון את "האמת על פרשת הארי קברט", מספר ב"בני בולטימור" את סיפורה של משפחתו. העלילה נעה קדימה ואחורה בזמן, וסובבת כל הזמן סביב אסון כלשהו שהתרחש באוקטובר 2004. מה היה אותו אסון נגלה רק לקראת סיומו של הספר.

מרקוס השתייך לענף העני יותר של המשפחה, הגולדמנים ממונטקלייר. אביו היה מהנדס, ואמו מוכרת בחנות אופנה. הענף העשיר יותר, הגולדמנים מבולטימור, כלל את דודו סול, עורך-דין בעל שם, את דודתו אניטה, אונקולוגית ידועה, את בנם הילל, בן גילו של מרקוס, ואת וודי פין, ילד שנעזב על ידי הוריו, ונאסף על ידי הבולטימורים. שלושת הילדים, כנופית גולדמן כפי שהתכנו, היו קשורים בקשרי נפש, ושלושתם כאחד היו מאוהבים באלכסנדרה. להילל ניבאו גדולות ונצורות בשל מוחו החד, לוודי ציפה עתיד של שחקן פוטבול בעל כשרון נדיר, אלכסנדרה חלמה לשיר, ומרקוס בחר לשלוח ידו בכתיבה.

בעיניו של מרקוס הילד היו הבולטימורים כלילי שלמות, אך החיים זימנו לו תגליות שפוררו את תפיסתו המוטעית. אט אט נחשפים במהלך עלילת הספר סודות המשפחה, סכסוכים ישנים, חולשות אנוש. מרקוס יגלה שאפילו תחת מעטה החברות המושלמת של הכנופיה פעלו יצרים אפלים, שבאופן כמעט בלתי נמנע הוליכו לטרגדיות.

בניגוד ל"האמת על פרשת הארי קברט", שהוא ספר דינמי ושופע תובנות, "בני בולטימור" הוא ספר טרחני לעייפה. הסופר חוזר עד זרא על אותם סיפורים, כשבכל חזרה הוא מוסיף שביב דל של מידע, מותח באופן מלאכותי סיפור פשוט לספר עב כרס. בסקירה על הספר הקודם הצבעתי על נטיה לסטראוטיפיות, שנחוותה כשולית משום איכותה הכללית של היצירה. בספר הנוכחי, בשל דלות החומר, הסטראוטיפיות בולטת, ומשום כך שום פיתול בעלילה אינו מצליח להפתיע.

לצערי, אכזבה רבתי.

Le Livre des Baltimore – Joël Dicker

מודן

2017 (2015)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

ברית עולם / טיארי ג'ונס

40227154_1933973193308378_3121666235998142464_n

סלסטיאל ורוי – היא אמנית, הוא מנהל מכירות – היו נשואים מזה כשנה וחצי, כשנסעו לבקר את הוריו של רוי באטלנטה. למרות שההורים הכינו עבורם חדר בביתם, הם העדיפו להעביר את הלילה במלון. במהלך הערב התפתח ביניהם ויכוח, אך לפני שיהפוך לריב החליטו לקחת לעצמם חמש-עשרה דקות בנפרד להרגע. רוי יצא מן החדר להביא קרח, פגש אשה מבוגרת מוגבלת בתנועה, סייע לה לשוב לחדרה, וחזר אל סלסטיאל. מאוחר יותר באותו לילה נכנסו שוטרים לחדרם, ועצרו את רוי לאחר שהאשה האשימה אותו באונס. שורה של מקרים קבעה את גורלם: לולא בחרו לישון במלון, לולא התווכחו, לולא מנעו בחוכמה את הריב, לולא התנדבותו של רוי לעזור, חייהם היו מוסיפים להתקדם במסלולם. ולולא עורו השחור של רוי, אולי לא היה מסומן כאשם עוד לפני החקירה, ואולי היה זוכה ליחס אחר מן השופט. אבל רוי נשפט בדרום הגזעני של ארצות הברית, ונדון לשתים-עשרה שנות מאסר על לא עוול בכפו.

"ברית עולם" מלווה את בני הזוג בחמש השנים הבאות, ומתבונן אל תוך תוכם של נישואים במבחן. העבר המשותף של השניים קצר – האם די בו כדי לשמר את הזוגיות נוכח ההווה המתמשך לאין קץ? שותפו של רוי לתא אומר לו משפט שממצה את כל מה שמבדיל בינו לבין סלסטיאל: "הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא שהחיים של כולם נמשכו, ורק שלך לא". בעוד סלסטיאל מתפתחת כאמנית וזוכה להצלחה, רוי זוכה ל"קידום" בכלא, כשהוא מועבר מקטיף פולי סויה לאיסוף אשפה. מערך הכוחות ביניהם משתנה משוויון לתלות, וקשיים יומיומיים מאתגרים את האהבה ואת הנאמנות. לצדם של בני הזוג משולבים בעלילה הוריהם ואנדרה, חבר משותף, שמכיר את סלסטיאל מילדות ואת רוי מהקולג'. כולם כמהים לאהבה ולשלווה, מבקשי טוב ליקרים להם, לא גדולים מהחיים ולכן כובשי לב.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא יחסי הורים וילדים, בעיקר אבות וצאצאיהם. הויכוח שבפתח העלילה החל כשרוי סיפר לסלסטיאל שאביו, שהעניק לו את שמו וגידל אותו, אינו אביו הביולוגי, וסלסטיאל התרעמה על שהסתיר ממנה היבט כל כך משמעותי בחייו. תפיסת האבהות של שני הגברים תבוא לידי ביטוי בהמשך. אביה של סלסטיאל הוא אב מגונן, שטובת בתו קודמת אצלו לנאמנויות אחרות. אנדרה חי בצל נטישתו של אביו, שהקים משפחה חדשה.

בפרסומים לספר מצוטט ברק אובמה כאומר, "תיאור מרגש של ההשפעות ההרסניות של האשמת שווא על זוג אפרו-אמריקאי צעיר". בעיני זהו תיאור מדויק ובלתי מדויק בו זמנית. האשמת השווא היא ברקע האירועים, אבל הנושא אינו העיוות המשפטי והמוסרי, אלא ההתמודדות של זוג צעיר עם פירוד כפוי. לאורך פרקים שלמים בספר אפשר לשכוח שמדובר באפרו-אמריקאים, שכן אותם רגשות ואותן תהפוכות נפשיות יכלו להיות נחלתם של זוגות מכל מוצא שהוא. מצד שני, הקורא אולי יכול לשכוח במי מדובר, אבל גיבורי הספר עצמם אינם יכולים. היחס כלפי שחורי העור צץ שוב ושוב, בהתלבטות איזה רכב לקנות, שלא ייראה כמו רכב של סוחר סמים ויעורר חשד, במחשבה היכן למקם חנות, כך ששחורים ירגישו נוח להגיע אליה מבלי להיראות יוצאי דופן על רקע לבן, ועוד. כפי שהסופרת מטפלת ברגישות בנושאי הספר האחרים, כך גם בנושא הגזענות, אליה היא מתיחסת במינון מבוקר.

כשקראתי אודות הספר, לפני שקראתי אותו עצמו, מצאתי בו דמיון אל "סיפורו של רחוב ביל", שגם בו מואשם צעיר שחור באונס שלא ביצע, והקשר בינו ובין ארוסתו עומד למבחן. יש מן המשותף בין שני הספרים, אבל אולי ששים השנים שמפרידות ביניהם מפרידות גם בין הדגשים שבחרו שני הסופרים ליצירותיהם. בעוד ספרו של ג'יימס בולדווין שם דגש מירבי על האפליה ועל הקיפוח, טיארי ג'ונס בחרה לספר סיפור אוניברסלי יותר (ושמו המקורי של הספר – "נישואים אמריקאים" – מצביע על כך). מכל מקום, הסופרת חלקה כבוד לבולדווין, כשהזכירה אותו ואת ספרו הראשון בספרה.

"ברית עולם" הוא ספר סוחף, מרגש, מעורר מחשבה ואמפתיה, ולכן מומלץ.

An American Marriage – Tayari Jones

אריה ניר ומודן

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

לרקוד בחשכה (המאבק שלי IV) / קרל אובה קנאוסגורד

dance_master

הספר הרביעי ביצירתו המונומנטלית של קרל אובה קנאוסגורד, "המאבק שלי", מתמקד בשנותיו כנער צעיר, בן שש-עשרה עד תשע-עשרה בקירוב. כשסיים את לימודיו בגימנסיה, ארז קרל אובה, יליד דצמבר 1968, את תקליטיו ואת מכונת הכתיבה שלו, ועבר מן העיר קריסטיאנסנד שבדרום נורבגיה אל הופיורד, כפר קטן ובו מאתים וחמישים תושבים, בצפון הרחוק והמיושב בדלילות. הוא נענה למודעה לשמש מורה זמני בישוב לא משום שההוראה בדמו – שני הוריו מורים – אלא משום שגמר בנפשו להפוך לסופר, וסבר ששעות העבודה הנוחות והריחוק של הכפר יאפשרו לו לשקוע בכתיבה. הספר מתאר את השנה בכפר, וגם את שנות הגימנסיה האחרונות. כמו ב"גבר מאוהב" וב"ילדוּת", גם כאן עוצמתו של הספר נובעת מן הריאליזם החד, מהירידה לפרטי הפרטים המרכיבים את היומיום, ומכֵּנות חושפנית.

"לרקוד בחשכה" הוא כנראה הספר הטוב ביותר שקראתי על החוויה של היות בן-עשרה. קרל אובה אמנם מתאר נערות שהיא אולי יחודית לצירוף הנסיבות של המקום, הזמן (שנות השמונים) וקורות חייו של המספר עצמו, אבל נדמה לי שכל מי שזוכר את ימיו כנער יזהה משהו מעצמו בסערה ובהפכפכות של ההתבגרות. הוא מעיד על עצמו כך: "רציתי לגנוב, לשתות, לעשן חשיש ולהתנסות בחומרים אחרים, קוקאין, אמפטמין, מסקלין, לרדת לגמרי מהפסים ולחיות את חיי הרוק-אנד-רול הגדולים, לשים זין מוחלט על הכל ולשקוע בזה כל כולי. הוי, כמה שזה היה מפתה! אבל בה בעת היו בי קולות אחרים שרצו שאהיה תלמיד מצטיין, בן טוב, אדם הגון. לו רק יכולתי לנפץ אותם לחתיכות!". ובמקום אחר הוא כותב שוב על הבלבול ועל ריבוי הפנים: "כשהייתי בחברתה [של אמי] הייתי אני האמיתי. והייתי אני האמיתי גם בחברת הילדֶה. וגם אני האמיתי כששתיתי לשכרה בחברת אֶסְפֶּן או תלמידים אחרים מהגימנסיה. הייתי אני האמיתי, אבל האמיתות השונות סתרו זו את זו".

קרל אובה הנער שקול ומתוכנן וגם נמשך לסכנה. הוא כותב נחוש ובעל משמעת ברזל וגם תלמיד המרבה להעדר מבית הספר. הוא כמֵה לאהבה ובורח ממנה. הוא בעל בטחון עצמי חיצוני כשבתוכו קלחת רותחת של פחדים חברתיים, מוקף חברים, אבל מתנהל לבדו בעולמו הפנימי, הבודד, במאבק יומיומי לא לחשוף את לבדיותו. הוא פורק עול, אבל מתמיד בשתי עבודות במקביל. הוא להוט לרַצות ולהוט להביא לידי ביטוי את יחודיותו. את כל הטלטלות האלה הוא מתאר ללא התנצלות וללא מבוכה בספר. הוא מספר על הצלחות וגם על כשלונות, כמו בעית השפיכה המוקדמת שלו, ומתייחס לעצמו בביקורתיות עניינית (על ילד בכתתו הוא מספר: הוא היה ילד מתועב ביותר. הוא הזכיר לי את עצמי כילד קטן). בסקירות קודמות על ספריו כתבתי כי קריאת היצירה שלו יש בה משום התבוננות של הקורא אל תוך נפשו שלו. למרות ששום דבר בחיי אינו דומה לחייו, חוויתי זאת גם כאן. כזהו כוחה של הכתיבה האינטימית-חושפנית הנפלאה.

הסופר לא נתן שמות לשישה הספרים שכתב תחת הכותרת "המאבק שלי". שמו של הספר בעברית, "לרקוד בחשכה" מושאל מן התרגום לאנגלית, ויש בו, כך נראה לי, שתי משמעויות. הוא מבטא את הערפול בחיי הכותב, שהיו באותה תקופה חסרי מיקוד ושזורים מוסיקה וריקודים. והוא מתייחס גם אל השנה בכפר הצפוני, שבמשך חודשים ארוכים היה שרוי בחושך מוחלט, אותו הוא מתאר במלים, "החושך הזה המית הכל […] הכל נעלם, הכל התפוגג בחושך הגדול שבו חיינו". חודשי האור היו מוזרים לא פחות: "השמש כבר לא שקעה, היא שוטטה בשמים במשך כל שעות היממה, ואור כמו זה שבו שטפה את הנוף הפראי, לא ראיתי מימי. הוא היה אדמדם וסמיך, כאילו היה שייך לקרקע ולהרים, כאילו הם אלה שפלטו קרינה, כמו אחרי אסון". למרות שהיה מורה מוצלח למדי, למרות שהִרבה לבלות, ולמרות שהתקדם בכתיבתו (אם כי סיפוריו נדחו על ידי הוצאה לאור), התקופה בכפר נחרטה בזכרונו כסיוט.

גיל שש-עשרה היה נקודת מפנה בחייו, כשהוריו התגרשו, ואביו, שהיה בעבורו נוכחות מאיימת ומגמדת כל השנים, כפי שתואר ב"ילדות", עזב את הבית. קרל אובה, שתיאר את עצמו בראיון כמתוכנת לרַצות, ניסה לשמור אתו על קשר, לפעמים נדחה, לפעמים התקבל. במקביל לשקיעה שלו עצמו בשתיה, הוא מתאר את שקיעתו של אביו, שנותר מתוח, תקיף, מרוסן, כפי שהיה כל השנים, אך נעשה תלוי יותר ויותר באלכוהול. בתמונה קשה יושבים קרל אובה ואחיו אינְגְבֶה עם אמם, ומעלים זכרונות מיחסיהם עם האב: אמרתי שפחדתי ממנו כל הזמן. אינגבה אמר שאפילו עכשו אבא שולט בו ובמחשבותיו […]. אמא נשמה נשימה עמוקה. "הייתי נאמנה לו. לא הייתי צריכה להיות נאמנה לו בענין הזה. זו היתה טעות מצדי. טעות גדולה". בתמונה קשה אחרת מתקשר האב אל הוריו אחרי שהוא מתחתן בשנית: הוא בכה. הדמעות זלגו על לחייו. כשדיבר, פניו התעוותו לבלי הכר. "התחתנתי היום! ואתם סירבתם לבוא! אפילו פרחים לא שלחתם! לחתונה של הבן שלכם!". הוא טרק את הטלפון וזמן מה רק בהה נכחו. הדמעות הוסיפו לזלוג על לחייו. האם ילדות קשה היא שגרמה לאב להפוך את חיי ילדיו לגיהינום? בעיני זהו תירוץ, לא סיבה. קרל אובה רק מניח את הדברים על הנייר.

תרגומה של דנה כספי טבעי וזורם, ואני מקווה שתתרגם גם את שני הספרים האחרונים של היצירה. "המאבק שלי" הוא פרויקט יחודי, מרשים ביותר, שלמרות היותו מאוד פרטי, ואולי דווקא משום כך, הוא נוגע באופן אינטימי גם בקוראים. אמנם מדובר ביצירה שלמה אחת, אך אפשר לקרוא כל ספר כעומד בפני עצמו (אבל למה לוותר על מלוא החוויה?).

Min Kamp 4 – Karl Ove Knausgård

מודן

2018 (2010)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

האשה העשרים / אינדו סאנדרסאן

20-50819b

בחודש מאי 1611 נישאו הקיסר ג'הנגיר ומהרוניסה, בתו של הוזיר. מהרוניסה, שאחרי נישואיה ניתן לה השם נור ג'הן, אור העולם, הפכה בכך לאשתו העשרים של הקיסר. בעידן בו נשותיו של הקיסר ופילגשיו חיו בכלוב של זהב בארמון ומעולם לא נראו בציבור, נור ג'הן רכשה לעצמה מעמד יחודי. האשה בת השלושים וארבע – גיל מופלג במקום בו פילגשים בנות שלושים חדלו להיות ראויות לשמש את הקיסר – שלטה בפועל באימפריה המוגולית עד למותו של בעלה ב-1627. הקיסר לא נשא נשים נוספות אחריה, וסיפור אהבתם משתמר עד היום בשירה ההודית.

סקרנותה של הסופרת אינדו סאנדרסאן דחפה אותה לחקור את קורותיה של נור ג'הן. היא הסתמכה על מקורות כתובים מן התקופה, כולל יומן שכתב הקיסר עצמו, וציטוטים ממקורות אלה מופיעים בראשו של כל פרק. את הפערים בתיעוד השלימה מדמיונה, תוך שהיא נצמדת לארועים ההיסטוריים. סאנדרסאן כתבה טרילוגיה אודות התקופה, ממנה תורגמו משום מה רק הספר הראשון והאחרון. "האשה העשרים" הוא הראשון בשלישיה, והוא מתרחש בין 1577, שנת לידתה של נור ג'הן, לשנת 1611, השנה בה נישאה לקיסר.

האימפריה המוגולית, כך מצאתי ברשת, נחשבת לתור הזהב האחרון של הודו. הסופרת מתארת את שלהי כהונתו של הקיסר אכבר, אביו של ג'הנגיר, ואת התככים בחצרו, כולל המרד שמרד בו בנו. גלגל ההיסטוריה חזר על עצמו שנים מספר אחר כך כשבנו של ג'הנגיר ניסה להתנקש בחייו כדי לזכות בכתר. ג'הנגיר עצמו היה מצד אחד שליט נאור: שתים-עשרה התקנות שהתקין מתאפיינות בצדק ובנדיבות חריגים לתקופתו. בין השאר קבע את זכויות הירושה (עד ימיו רכושם של נפטרים הועבר אל השליט), הקים בתי חולים ועוד. ביומנו סיפר שהורה להתקין שרשרת זהב ארוכה שנקשרה אל חומת ארמונו, כדי שכל מי שחש שנגרם לו עוול יוכל לצלצל בה, ובכך להסב אליו את תשומת לבו האישית של הקיסר. מצד שני ניחן ג'הנגיר באכזריות קשת-לב: כשבנו מרד בו, הורה להוציא להורג ביסורים את אלפי חייליו, והוליך את בנו ביניהם לחזות במותם. הסופרת מתארת גם את המצב הפוליטי בתקופת האימפריה, את היחסים עם פרס השכנה, ואת נסיונותיהם של המסיונרים הפורטוגלים להרחיק את הסוחרים האנגלים שהחלו לגלות את יתרונות המקום.

בן אחר של ג'הנגיר, שאה ג'האן, הוא זה שבנה את הטאג' מהאל כדי להנציח את אשתו, שהיתה אחייניתה של נור ג'הן.

"האשה העשרים", למרות שליבתו היא סיפור רומנטי – ילדה מתאהבת בנסיך וזוכה להנשא לו לאחר טלטלות בחיי שניהם – הוא ספר היסטורי מעניין. הוא אמנם אינו עושה לאימפריה המוגולית שירות בדומה לזה שעשה רוברט האריס לאימפריה הרומית, אך הוא גילה לי עולם שלם שלא הכרתי. הרומן הפרטי והמדיניות האימפריאלית משולבים בו יפה, וסגנונו קריא. חווית קריאה טובה.

The Twentieth Wife – Indu Sundaresan

מודן

2005 (2002)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

דג חמקמק / הוקן נסר

slipperyfish_master

מפקח המשטרה ואן וטרן חוקר את מקרה הרצח של אווה רינגמר, שנמצאה מתה בחדר האמבטיה בביתה. החשוד המיידי הוא בעלה מזה שלושה חודשים, יאנק מיטר. יאנק בטוח שלא רצח את אשתו, אבל שעת הרצח נמחקה לחלוטין מזכרונו בשל שתיה עד אובדן חושים. למותר לציין שאליבי של "איני זוכר" אינו משחק לטובתו, ואשמתו נראית ברורה ובלתי ניתנת לערעור. ואן וטרן, שניחן בחוש המאפשר לו לזהות אשמה וחפות בתשעה-עשר מקרים מתוך עשרים, מאמין שיש להוסיף ולחקור בענין.

בביקורת מ"הסאנדיי טיימס", המצוטטת על הכריכה, נכתב כי הספר היה יכול לשמש כתסריט לסרט של היצ'קוק. רוב הזמן אכן הרגשתי כך. האוירה ה"היצ'קוקית" מצויה במיקומה של העלילה באזור בלתי ברור (תערובת של מספר מדינות אירופאיות), במזג האויר הבלתי יציב, באדי האלכוהול, בחוש השישי של ואן וטרן, ובאיום שבדמותו  של הרוצח המגיח מדי פעם אל תוך העלילה בדרכו אל קורבן נוסף. אוירת האיוּם שבספר ליוותה אותי גם אחרי הקריאה. עד כאן מעלותיו. החקירה עצמה, מצד שני, בלתי משכנעת בעיני. קו המחשבה של ואן וטרן מסתמך במידה מופרזת על חושיו, ולמרות התנשאותו מעל שותפיו, שאינם מצליחים בניחושיהם כמוהו, לא השתכנעתי שיש הגיון בהתרה אליה הוא מגיע, או שיש בחקירה רמזים שדי בהם כדי להגיע להתרה זו.

הוקן נסר כתב את הספר ב-1993, לפני גל ספרי המתח השבדים, וזו הסיבה שבחרתי לקרוא אותו, למרות שספרי מתח לשמם אינם הסוגה המועדפת עלי. יכול להיות שחובבי הסוגה ייהנו ממנו יותר ממני.

Det Grovmaskiga Nätet – Håkan Nesser

הכורסא ומודן

2018 (1993)

תרגום משבדית: רות שפירא

צבע השמים שלנו / אמיטה טראסי

989385

מוקטה נולדה בכפר הודי, בת ונכדה לשושלת של דֶוודָאסיס, משרתות האל, כינוי מכובס לזונות. בנות הקסטה הנמוכה הוקדשו לאל בעודן ילדות צעירות, נאנסו על ידי בני הקסטות הגבוהות, ונדונו לחיי זנות. אמה של מוקטה ביקשה למלט אותה מן הגורל המיועד לה, אך כשלה. לאחר שמוקטה נאנסה ואמה מתה, התמזל מזלה ואחת מנשות הכפר שכנעה את בנה, שפעל להצלת ילדים יתומים, לקחת את הילדה למומבאי. בניגוד למנהגו למסור את הילדים לבתי יתומים, את מוקטה שיכן בביתו, שם פגשה את בתו טארה. למרות תנאי החיים השונים של השתיים – טארה זכתה לילדות רגילה, כולל השכלה מסודרת, מוקטה ביצעה מטלות בבית – צמחה ביניהן בהדרגה קירבה שהפכה לחברות. עולמן התהפך סמוך לאחר פיגועי התופת בעיר ב-12 במרץ 1993, בהם נהרגה אמה של טארה, כשגבר זר נכנס לביתן, וחטף את מוקטה מול עיניה ההמומות של טארה. אביה של טארה סיפר לה שמוקטה מתה, והאב ובתו היגרו לארצות-הברית. הספר נפתח אחת-עשרה שנים אחר-כך, כשטארה חוזרת להודו, ומנסה לחפש את חברתה.

מזה כעשרים שנה תופעת הדוודאסיס אסורה בהודו על פי החוק. למרות זאת, סקר משנת 2013 מצביע על קיומן של 450,000 נשים במעמד זה. חשיבותו של הספר הוא בהעלאת הנושא למודעות, ובהדגשת העוול הנורא הנגרם לילדות רכות בשנים, שנדחפות "להתקדש לאל" מתוך עוני ומצוקה הכרוכים בין השאר בשיטת הקסטות. באתר של הסופרת ניתן למצוא פרטים נוספים על הסיפור שמאחורי הספר, וכן קישורים לארגונים המנסים לסייע לנשים.

הספר מסופר בקולותיהן של שתי הבנות. הוא נע כרונולוגית קדימה עם הבזקים רבים לאחור. נוסף לתופעת הדוודאסיס, הוא עוסק בחברות, בהתבגרות, ביחסים בין המעמדות בהודו, ובעוני המחפיר המוביל לאלימות ולאומללות. ספרותית הוא אינו מרשים במיוחד. הוא סובל משטחיות מסוימת בהתבוננות אל פנים נפשן של הדמויות הפועלות. כמו כן, ויתור על חזרות ועל סיפורים צדדיים היה מעצים אותו. יחד עם זאת יש בו קטעים מרגשים, ואני יכולה לדמיין אותו כסרט נוגע ללב ובעל מסר חד ומשפיע.

בשל המציאות שמאחורי הסיפור הבדוי אני ממליצה על קריאתו.

The Color of Our Sky – Amita Trasi

אריה ניר ומודן

2018 (2015)

תרגום מאנגלית: רחלי לביא

האמת על פרשת הארי קברט / ז'ואל דיקר

570171

ב-30 באוגוסט 1975 נעלמת נולה קלרגאן, נערה בת חמש-עשרה, בעיר הקטנה אורורה שבניו-המפשייר. אשה תושבת המקום, שראתה אותה רצה אל היער ובעקבותיה גבר, מדווחת למשטרה ונרצחת. שלושים ושלוש שנים אחר-כך נמצאת גופתה של נולה טמונה באדמה בסמיכות לביתו של הסופר הנודע הארי קֶבֶּרט, תושב המקום. קברט מודה שניהל עימה רומן, אך מכחיש שרצח אותה. מרקוס גולדמן, תלמידו וחברו של קברט, לוקח על עצמו לטהר את שמו, משתכן בביתו, ופותח בחקירה עצמאית.

"האמת על פרשת הארי קברט" הוא ספר סוחף. אם מפשיטים אותו מכל שכבותיו, נותרים עם ליבה של סיפור מתח מרובה חשודים ומרובה תפניות מפתיעות (אם כי כמה מהן ניחשתי), שבמרכזו נערה אחת מיוסרת וכובשת לבבות. כשמרקוס כותב ספר על הפרשה, מזכירתו, שעמלה על כתב היד שלו, מתקשרת אליו יום אחד ואומרת:

"מרקוס, נדמה לי שאני בוכה".

"מה קרה?" שאלתי.

"בגלל הילדה הזאת, נולה. נדמה לי שגם אני אוהבת אותה".

חייכתי:

"נדמה לי שכולם אהבו אותה, דניז. כולם".

עוצמתו של הספר נובעת, לפיכך, לא מן הפן הבלשי של הסיפור, שהוא אמנם משכנע, אבל לא יחודי, אלא מדמויותיו המשורטטות בחיות ובחיבה, ומעוצמת הרגש המניע אותן – אהבה מסחררת, כאב עמוק, סוד נורא שיש להסתיר, קנאה מעוורת, בקשת כפרה.

יחודו של הספר הוא בשילוב שבין סיפור תעלומת הרצח לתיאור עולמו של מרקוס גולדמן. אחרי שכתב ספר מצליח מאוד, מרקוס נקלע למחסום כתיבה. ההוצאה לאור, אצלה הוא חתום על חוזה לחמישה ספרים, לוחצת לקבל את הספר הבא, וביאושו הוא פונה לעזרתו של קברט, שהיה מרצה שלו באוניברסיטה, והפך לחבר ולמנטור. הספר בנוי משלושים ואחד פרקים, כל אחד מהם עוקב אחרי עצה של קברט הקשורה לכתיבה. עצתו הראשונה, לדוגמא, היא זו: "הפרק הראשון הוא המכריע, מרקוס. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא את הספר שלך". בהיותו עבור מרקוס יותר ממדריך כתיבה, עצותיו חורגות מתחום הספרות אל החיים, כמו דבריו על האהבה, שהיא במידה רבה הכוח המניע של הספר כולו: "תוקיר את האהבה, מרקוס. תהפוך אותה לכיבוש היפה ביותר שלך, לשאיפה היחידה שלך. אחרי בני-האדם יהיו עוד בני-אדם. אחרי הספרים יהיו עוד ספרים. אחרי הכסף יהיה עוד כסף. אבל אחרי האהבה, מרקוס, אחרי האהבה יש רק מלח הדמעות". מרקוס מספר על נולה ועל דמויות נוספות באורורה, מתאר את היווצרות ספרו על הפרשה וגם את היווצרות הספר שכתב קברט על נולה, והשילוב המורכב הזה עובד יפה.

הספר שופע התבוננויות מעניינות, חלקן ציניות וביקורתיות, על עולם הספרות, על ההצלחה ועל חרדת הכשלון, על אמת ושקר בפרסום, על מועדי הגשה לוחצים שבגינם יש להתפשר על איכות, ועל זמן המדף הקצר להפליא שלו זוכה ספר בשל תשומת הלב הנודדת של הציבור. פה ושם נשזרות תובנות לגבי החברה האמריקאית ולגבי מערכת הצדק שלה.

מכיוון שהספר דינמי ונכנס אל הלב, אפשר להעלים עין מכמה מגרעות שוליות, שהבולטת בהן היא נטיה לסטראוטיפיות: אמו של מרקוס תמיד, אבל תמיד, עומדת הכן עם הצעת שידוך לבנה בן השלושים, וכל משפט שלה כאילו יצא מבדיחות האם הפולניה. המו"ל מדבר אך ורק על כסף ועל חלון הזדמנויות. האדם הפגום ביותר הוא גם הרחום ביותר. מכל מקום, במכלול המוצלח המגרעות האלה נבלעות ונסלחות.

"האמת על פרשת הארי קברט" הוא ספר שקשה להניח מהיד. לא ספרות מופת, אבל בהחלט ספר כובש לב שלא בקלות יישכח. מומלץ.

La Vérité sur l’Affaire Harry Quebert – Joël Dicker

מודן

2014 (2012)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

עיניהם צופות באלוהים / זורה ניל הרסטון

300px-their_eyes_were_watching_god_hebrew

אז האיש הלבן זורק לרצפה את כל המשא ואומר לאיש השחור להרים את זה. ואז הוא מרים כי הוא חייב, אבל הוא לא מחזיק את זה על הגב שלו. הוא נותן את זה לנשים. האשה השחורה היא הפרד של העולם.

"עיניהם צופות באלוהים" הוא סיפורה של ג'ייני, אשה שחורה בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. ג'ייני, בת לאב לבן, שאנס את אמה, ולאם שהסתלקה, איש אינו יודע לאן, גדלה אצל סבתה, שהתמסרה לגידולה ודאגה לרווחתה, אך אילצה אותה להנשא בגיל צעיר לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות. ג'ייני בעלת הדעות משל עצמה, עזבה את בעלה לטובת ג'ו, גבר צעיר וכריזמטי, והשניים עברו לאיטון שבפלורידה, אחד מראשוני הישובים שנבנו אחרי ביטול העבדות עבור שחורי עור. ג'ו, בעל חושים חדים, רכש בישוב אדמות, שאותן מכר עד מהרה ברווח, הקים חנות, ייסד סניף דואר, ודחף את עצמו אל עמדת ראש העיר. לאחר מותו התאהבה ג'ייני בטי קייק הצעיר ממנה. כשהספר נפתח, ג'ייני, לשעבר אשת ראש העיר המהדרת בלבושה, שבה לאיטון לבושה בסרבל מאובק, והלשונות מתחילות להתגלגל: "מה היא חושבת שהיא עושה שהיא באה הנה עם האוברול הזה? […] למה אשה בת ארבעים מסתובבת ככה עם כל השיער מפוזר על הגב כאילו שהיא איזו בחורה צעירה? […] הוא בטח מצא לו איזה בחורונת צעירה כזו שעוד לא צמחו לה שערות בכלל". פיבי, חברתה של ג'ייני, נשלחת לדובב אותה, והספר חוזר אחורה בזמן ומגולל את סיפור חייה של ג'ייני.

זורה ניל הרסטון היתה אחת הסופרות המרכזיות בתנועה התרבותית "הרנסנס של הארלם", שהיתה פעילה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, ולכן הנחתי שהספר יעסוק ביחסי שחורים-לבנים ובהגדרה העצמית של אפרו-אמריקאים, בדומה ל"חוצה את הקו" מאת נלה לרסן. הספר אכן נוגע בנושאים אלה, אבל יותר מכך זהו ספר בעל אופי פמיניסטי. במסה "ככה זה להיות אני השחורה", המצורפת לספר, הסופרת כותבת כי נהפכה לשחורה רק בהיותה בת שלוש-עשרה, כשנשלחה ללמוד בג'קסונוויל. עד אז חיתה באיטון, זו המתוארת בספר, שבה לבנים היו רק תיירים חולפים. היא מסרבת להגדיר את עצמה על רקע עברם של השחורים כעבדים: "שישים שנה עברו מאז ביטול העבדות. הניתוח הצליח והחולה מתפקד היטב, תודה רבה. המאבק הנורא שהפך אותי משִפְחה פוטנציאלית לאמריקאית קרא: "למקומות!"; בתקופת השיקום והבניה מחדש קראו: "היכון!"; והדור שלפני קרא: "רוץ!". יצאתי לדרך במהירות שיא ואסור לי לעצור כדי להסתכל אחורה בבכי". ככל הנראה בשל גישה זו הספר אמנם אינו מתעלם מן הגזענות, ואינו מקל ראש בשאלת ההפרדה הגזעית, אך אינו מתעכב לכעוס בגינן. הרסטון בחרה לשים כאן את הדגש על מעמד האשה ועל יחסי זוגיות.

כשפיבי מנסה להזהיר את ג'ייני מפני טי קייק, ג'ייני, שזה עתה התאלמנה והשתחררה מחיי נישואים שמיקמו אותה בתפקיד עזר כנגדו בלבד ("מישהו צריך לחשוב בשביל נשים וילדים ותרנגולות ופרות. כי בחיי, הם פשוט לא יודעים לחשוב כלום בעצמם", כך היה ג'ו סבור), מסבירה כך את מה שדוחק בה לשנות את חייה: "אני כבר חייתי בדרך של סבתא, עכשו אני רוצה לחיות בדרך שלי. היא נולדה בזמן של העבדות מתי שאנשים, זאת אומרת אנשים שחורים, לא ישבו בכל פעם שהתחשק להם לשבת. אז לשבת במרפסות כמו איזו גברת לבנה נראה בעיניה כמו משהו ממש נפלא […]. אז אני טיפסתי על הכסא הגבוה כמו שהיא אמרה לי, אבל פיבי, אני כמעט מתתי מניוון שמה למעלה. הרגשתי כאילו העולם מדבר על העדכונים האחרונים ואני עדיין אפילו לא קראתי את הכותרות".

הספר שופע אבחנות חדות בכל מה שקשור ליחסי גברים-נשים, לאופן בו יש להפיח רוח חיים בזוגיות, לפתיחות הנדרשת, לשיתוף ולשוויון. בעולם בו זכותו של הגבר להכות את אשתו, לא בהכרח מתוך כעס אלא גם מתוך הצורך להפגין בעלות, זורה ניל הרסטון מציגה את ג'ייני, שהיא מצד אחד סבלנית וסובלנית בכל הקשור לערכים מסורתיים, ומצד שני נאבקת על זכותה לאהוב ולהיות נאהבת, להיות שותפה מלאה לחיים, בעוני ובעושר, בבריאות ובחולי, בטוב וברע.

כאמור, הרקע של התקופה, חוקי ההפרדה והגזענות, אינם נעדרים מן הספר. באחד הפרקים האחרונים, אחרי הוריקן קטלני, השלטונות מאלצים מובטלים שחורים ולבנים לקבור את גופות המתים. חוקי ג'ים קראו עומדים בעינם גם אחרי המוות: למתים הלבנים נבנים ארונות עץ, את השחורים קוברים ללא ארון בקבר אחים. בפרק אחר אשה צבעונית מעדיפה את חברתה של ג'ייני בת התערובת על חברתם של השחורים בשל צבע עורה הבהיר יחסית, ומתמרמרת על שהלבנים מפלים אותה כאילו היתה שחורה בעצמה.

הרסטון כתבה את ספריה בניב הדיבור השחור ולא באנגלית תקנית. סגנונה הקנה לה מבקרים הן מקרב הלבנים, שבעיניהם היה ירוד, והן מקרב השחורים שראו בו קריקטורה. הבחירה בניב זה הקשתה על תרגומו של הספר, ורעות בן יעקב התיחסה לכך בנספח לספר. לא השוויתי למקור, אבל התוצאה משביעת רצון בעיני.

"עיניהם צופות באלוהים" הוא, אם כך, ספר שמצליח להיות רב-נושאי אך בו בזמן ממוקד. ג'ייני היא דמות אמינה מאוד, משכנעת מאוד, ונראה לי שלא במהרה תישכח. אשמח אם יתורגמו ספרים נוספים פרי עטה של זורה ניל הרסטון.

Their Eyes were Watching God – Zora Beale Hurston

הכורסא ומודן

2018 (1937)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

ילדוּת (המאבק שלי ɪɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

986112

בראיון שנערך עם קרל אובה קנאוסגורד לרגל זכייתו בפרס ירושלים הוא סיפר כי בארצות-הברית ניגשה אליו אישה אינדיאנית ואמרה לו, "כתבת ספר על אישה אינדיאנית – אתה יודע את זה?". המשפט הזה הזכיר לי שכשכתבתי על ספרו "גבר מאוהב", השני בסדרת "המאבק שלי", ציטטתי ביקורת שקבעה כי קריאה בספר היא כמו מציאת סודותיך שלך כשאתה קורא ביומנו של אחר. נראה לי שאם הייתי צריכה לשים את האצבע על סוד הצלחתם של ספריו של קרל אובה (הפמיליאריות הזו טבעית ומובנת למי שקרא את הספרים), זו הנקודה שהייתי בוחרת: היכולת המופלאה לכתוב את הספר הפרטי ביותר, מבלי לגרום לקורא לחוש כמציצן, אלא לספק לו חוויה אישית מאוד של התבוננות בעצמו תוך שהוא חי את הדמות שביצירה. קרל אובה הילד – בן שש עד שלוש-עשרה בתקופה המתוארת בספר – אינו אני. נופי ילדותו אינם נופי ילדותי, הוריו אינם הורי, אופיו אינו אופיי. ובכל זאת, ככל שהספר התקדם נוכחתי לדעת שלומר שאני מבינה את הילד זו אמירה שמרדדת את תיאור החוויה. במידה רבה, הייתי הילד.

הספר נפתח בשנות השבעים, כשמשפחתו של הסופר, אז תינוק בן פחות משנה, עברה לגור בשכונת בנה ביתך חדשה. האב היה מורה, האם עובדת סיעודית, והאח אינגבה כבן חמש. לכאורה משפחתה נורמטיבית, מתפקדת, למעשה אזור טרור מבלבל ומטריד עבור הילדים. בעוד האם היתה עליזה ורוב הזמן קשובה, האב היה טיפוס קודר, בעל עינים קרות, כפי שמתאר בנו, מגדיר שורה של חוקים נוקשים, וכופה אותם על ילדיו באלימות: אסור לרוץ בבית, אסור לגעת בכלי העבודה שלו, אסור לאכול יותר מתפוח אחד ביום, אסור לשבת כפוף, אסור להזמין חברים, אסור להכין לבד משהו לאכול, אסור לפטפט מול הטלויזיה. הוא היה מסוגל לפרצי אבהות תקינה כמו גם לפרצי זעם קשים. קרל אובה, ילד פחדן, בכיין, חששן, הוציא הרבה מזמנו על רמיה ושקרים ומניפולציות, כדי לא לחשוף את "פשעיו", ועל נסיונות לרַצות, מסתיר את רצונותיו ואת העדפותיו כדי לא לעורר את חמת זעמו של האב. כך תיאר בראיון את השפעתו של האב על חייו: "כל היצירתיות שלי והמאמצים שלי היו מושקעים בו, בלנסות להבין מה הוא חושב, מה ישמח אותו. החיים אתו עיצבו אותי קצת כמו כלב. החושים שלי, עד היום, מכוונים לרַצות. אני מאוד מיומן בלהיות קשוב ומודע לאחרים. פליזֶר. אם יש משהו שמכניס אותי לחרדה גם כמבוגר זה עימותים. מספיק שירימו לידי את הקול ואני קופא".

על אמו, שאיתה יכול היה לפטפט שעות על כל נושא, הוא מספר שהיא נעדרת כמעט כליל מזכרונותיו, והוא מתקשה להבין מדוע. הוא יודע שתמיד היתה שם, אבל מתקשה לזכור זאת. מצד אחד הוא אומר, "היא הצילה אותי, כי אלמלא היא הייתי גדל לבדי עם אבא, ובמוקדם או במאוחר הייתי מתאבד בדרך זו או אחרת". מצד שני, "השאלה היא אם די בזה. השאלה היא אם אינה אחראית לכך שהיינו חשופים אליו במשך שנים כה רבות, גבר שהטיל עלינו פחד תהומי, תמיד, בכל רגע. השאלה היא אם די בכך שאיזנה את החושך. היא בחרה, היא נשארה אתו, ודאי היתה לה סיבה לכך".

הרהורים הגותיים כאלה מופיעים בספר לעתים רחוקות, בשונה מן הספר הקודם, "גבר מאוהב". לא שאין לסופר יכולת להתבונן בכל פרט מחייו במבט מפוכח, הוא כבר הוכיח את יכולתו ההגותית-רעיונית. הבחירה כאן היא לספר על הילדות כפי שהילד חווה אותה. הוא אמנם חי בעולמם הבלתי הוגן של המבוגרים, וצלו של אביו היה בגדר נוכחות מאיימת מתמדת, אך היו לו חיים מלאים גם מחוץ לבית, וגם כשלא היו מאושרים, כילד לא היתה לו המודעות המספקת כדי לנתח את חוסר הנחת. הוא מתאר את עצמו כילד שמשתגע מפחד, מכמה וכמה פחדים למעשה, כשחצן יודע-כל, כבלתי מתחבב בקלות, מבלה עם חברים אך לא ממש מקובל, כזה שבהצבעה לתפקיד בכתה הצביע לטובת מועמדותו שלו, ובדיעבד התברר שקיבל רק קול אחד. כמו ילד עבר בקלות מכאב להקלה, או כדבריו, " והרי כך זה בילדות, המרחק בין טוב לרע ולכואב קצר בהרבה מכפי שהוא בגיל מבוגר. צריך רק להוציא את הראש מהדלת ומיד התרחש משהו נפלא".

בסיום הספר קרל אובה כותב כי "לארועים הקטנים שהתרחשו בילדות אין יותר משקל מאשר לאבק שמיתמר אחרי מכונית חולפת, או לפלומת שן הארי בתום פריחתו, כשפה קטן נושף עליה ומפיצה לכל עבר. נכון שזה דימוי יפה? אירוע אחר אירוע נפוצים באוויר על פני האחו הקטנטן של ההיסטוריה הפרטית שלך, צונחים בין גבעולי הדשא ונעלמים?". ובכל זאת שנים אחרי הוא מגלה שכל פרט קטן נחקק בזכרונו שאינו שוכח דבר, תוך שהוא מכיר במגבלות הזכרון: "הזיכרון הוא לא מימד מהימן בחיים. והוא אינו מימד מהימן מהסיבה הפשוטה שהזיכרון אינו מציב את האמת כערך עליון […] הזיכרון הוא פרגמטי, הוא ערמומי ומחבל תחבולות, אבל לא באופן עוין או מרושע. להפך, הוא עושה הכל כדי להשביע את רצון מארחו".

כמו ב"גבר מאוהב", גם כאן הכתיבה מפורטת מאוד, שמה לב לפרטי הפרטים הקטנים המרכיבים את השלם. "ילדוּת" כתוב בכנות חושפנית, אך אינו ספר זכרונות גרידא. בעיני הוא מצטייר כמיקרוסקופ החודר אל בין הזכרונות הפרטיים, ומאינספור הרכיבים הקטנים מרכיב משמעות לחווית הילדות. הסיפור מתקדם כרונולוגית, אבל הארועים אינם כרוכים זה בזה כחרוזי שרשרת, אלא מצטברים ונערמים זה על זה, כך שעוצמת הספר הולכת וגוברת, וסיפור שנראה בתחילתו פרטי ומקומי הופך לחוויה טוטאלית.

עדיין לא קראתי את הספר הראשון בסדרה, "מוות במשפחה", שעוסק בעיקר ביחסיו עם אביו. נראה לי שסדר קריאת הספרים אינו מחייב, ואולי כעת דווקא אמצא מימד נוסף בספר, לאחר שהכרתי את פרשת ילדותו של הסופר. מכל מקום, הן "ילדות" והן "גבר מאוהב" עומדים לגמרי בפני עצמם, ואני ממליצה מאוד על שניהם.

Min Kamp 3 – Karl Ove Knausgård

מודן

2017 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי