הדוח של ברודק / פיליפ קלודל

648123

עלילת "הדוח של ברודק" מתרחשת בכפר צרפתי נידח, על גבול צרפת-גרמניה, מספר שנים אחרי מלחמת העולם השניה. הפרטים הללו אינם מצוינים במפורש בספר, כמו גם שמות מקומות אחרים וזהות הדמויות. גם שפת המקום מומצאת, מין ניב צרפתי-גרמני. למרות ה"הסוואה", שאולי נועדה להעניק לספר מימד רחב יותר, ולא לצמצם אותו לעמים מסוימים ולגזענות מסוימת, ההקשרים ההיסטוריים ברורים. הכפר נכבש במהלך המלחמה, והיה טרף לאימה. אנשיו, ברובם, מתוך דאגה לעורם שלהם, הקריבו שעירים לעזאזל, וכשהמלחמה תמה בחרו בהשתקת העבר.

אל הכפר מגיע זר. הופעתו יוצאת דופן, התנהלותו מסוגרת ומתבדלת, הוא בקושי מוציא מילה מפיו. שעות רבות הוא סגור בחדר ששכר בפונדק, וכשהוא יוצא ממנו הוא אינו חדל לשרבט בפנקסו. הנוכחות החריגה שלו מטרידה את שלוות התושבים, אלה שכבר הפגינו בעבר את פחדם מן השונה, את שנאתם כלפיו, ואת אדישותם כלפי גורלו. כשייחשף סודו, ייחרץ דינו.

הספר נפתח מיד אחרי שהזר נרצח. ברודק, שמפיו מסופר הספר, נדרש על ידי התושבים לכתוב דוח על ביקורו של הזר ועל סופו: "אתה חייב לומר ממש הכל כדי שמי שיקרא את הדוח יבין ויסלח". ברודק, שהיה בעצמו קורבן לאנוכיותם של אנשי הכפר ולאכזריותם, ויודע למה הם מסוגלים, מקבל על עצמו בלית ברירה את המשימה. בפועל, במקביל לכתיבת הדוח הרשמי, הוא כותב על קורותיו ועל קורות הכפר בתקופת המלחמה.

ברודק, ככל הנראה יהודי, ממוקם בשטח ההפקר שבין הזר למוכר. כילד היה ניצול יחיד מטבח, אולי פוגרום, שבו איבד את כל משפחתו. שלושים שנה לפני ההווה של הספר אומץ על ידי פדורין, אשה בודדה שמצאה אותו בין ההריסות, ואחרי נדודים השתקעו בכפר. השנים הרבות שעברו מאז לא הביאו לשילובו החברתי המלא בכפר, תמיד נותר שונה, אחר. בתקופת המלחמה היה כלוא במחנה ריכוז, הבליג על השפלות קשות מנשוא – "אני בחרתי לחיות והעונש שלי הוא חיי" – ושרד. באופן סמלי, ברודק הוא חי שחזר מן המתים: שמו נחקק על מצבת זכרון בכפר, ועם שובו קורצף, אך עדיין ניתן להבחין בעקבותיו. בשל עברו וחוויותיו, נוכחותו של הזר לא הטרידה אותו כפי שהטרידה את התושבים. למעשה, הוא היחיד שניהל שיחה ארוכה עם הזר, אם כי היה זה יותר מונולוג מצדו, הזדמנות נדירה לפרוק את מצוקותיו באוזני מאזין קשוב ולכאורה בלתי מעורב.

ברודק, אחד הבודדים בכפר שזכה להשכלה, כותב ברהיטות רבה, וגם בקשיים רבים, אודות דילמות שנובעות בחלקן מן החריגוּת שבמלחמה. אשמת הניצולים רודפת אותו, אובדן האנושיות מעסיק אותו ללא הרף, הן מצד הכובשים והן מצד הקורבנות. הוא תוהה איך אמורה להכתב היסטוריה, פרטית וכללית, דן בשאלות של אשמה ושל סליחה, של זכרון ושל השכחה. שנאת השונה היא נושא מרכזי, כך גם הבחירה בין היאחזות בחיים בכל מחיר מול הויתור עליהם בתנאים קיצוניים. ברודק משרטט במדויק את הדמויות המרכזיות בכפר, כל אחת לכשעצמה, ואת הדינמיקה ביניהן, ומאפיין את התנהלותו של ההמון. לצד האכזריות והאטימות, "הדוח של ברודק" מספר גם סיפור אהבה מפעים בין ברודק לבין אשתו אמליה, קורבן מלחמה אף היא, ובינו לבין בתם הפעוטה.

בשונה מספריו האחרים של קלודל – ביניהם "הנכדה של מר לין" התמציתי, ו"העץ של בני טורג'ה" שבו רעיון רודף רעיון – "הדוח של ברודק" הוא ספר איטי. ניכר שהמספר מתקשה בסיפורו, ההיזכרות בעבר כואבת לו, סודות ששמר בלבו נחצבים ביסורים. הקשיים האלה, כל-כך אנושיים וכל-כך מובנים, מקנים לספר אמינות מרובה, מעבר לאמינות של העלילה עצמה, ומציגים גיבור ספרותי בלתי נשכח.

שי סנדיק תרגם להפליא, וכיבד את הספר בעברית משובחת שמשתלבת ללא תפרים במרקם הלשוני שברא קלודל.

"הדוח של קלודל" הוא ספר מטריד, עמוק, מעורר מחשבה, נוגע ללב, ומאוד מומלץ.

Le Rapport de Brodeck – Philippe Claudel

מודן

2009 (2007)

תרגום מצרפתית : שי סנדיק

הנכדה של מר לין / פיליפ קלודל

961688

איש זקן עומד בירכתי ספינה. הוא אוחז בידיו מזוודה קלת משקל ותינוקת שנולדה לא מכבר, קלה אף יותר מהמזוודה. לזקן קוראים מר לין. הוא היחיד שיודע שכך קוראים לו, כיוון שכל מי שידעו זאת מתו סביבו.

הספר כולו מקופל בפיסקה הפותחת. מר לין, העומד בירכתי ספינה, עוזב מדינה מוכת מלחמה וטרור אחרי שאיבד את בנו ואת כלתו, כדי לספק לנכדתו, התינוקת שנולדה לא מכבר, סביבה מוגנת. במזוודה קלת משקל הוא נושא שני אוצרות יקרים – חופן מאדמת מולדתו ותמונה שלו בצעירותו עם אשתו המנוחה. לאחר ששה שבועות בים הוא מגיע למדינה זרה, בה איש אינו דובר את שפתו. כשהוא משתכנע לצאת מאכסנית הפליטים בה שוכן, ומתיישב על ספסל ברחוב, מצטרף אליו גבר זר, אלמן בודד כמוהו, והשניים, ללא מלים משותפות, הופכים לחברים, חברות שאינה זקוקה לשפה, רק לנוכחות ולמגע מנחם. שכשמר לין מברך את הזר ביום טוב, טאו-לאי בלשונו, טועה הזר לחשוב שמר לין, היחיד שיודע שכך קוראים לו, בעצם הציג את עצמו, והוא חוזר ופונה אליו בשם זה, טאו-לאי. מר לין, איש זקן, יחווה עד מהרה לא רק את בדידות ההגירה, אלא גם את חוסר האונים של הזיקנה, כשהאחראים על הטיפול בפליטים יחליטו עבורו שמקומו בבית-אבות, כלא דורסני תחת מעטה דק של דאגה.

סופו של הספר חושף סוד קורע לב, שרמזים רבים אודותיו פזורים במהלך העלילה. קראתי את הספר לפני כחמש שנים, כשיצא לאור, מבלי לדעת מה יקרה בסיומו, וקראתי כעת בקריאה חוזרת, כשסופו ידוע לי מראש, והתברר שאין בכך כדי לפגום בחוויה. במידה מסוימת, הידע בדבר העתיד להתרחש מוסיף עוד גוון של רגש לעלילה.

פיליפ קלודל, שספריו השונים מאוד זה מזה נושאים כולם אמירות חברתיות ואנושיות, מטפל כאן ברגישות בקשיי הגירה, בחברות של אמת, בקשרי משפחה, וביחס החברה לזקניה. בשונה מספרים אחרים שלו – "העץ של בני טורג'ה" הרעיוני ו"לא אנושיים" הבוטה – "הנכדה של מר לין" עדין, פשוט לכאורה, רוקם בנחת סיפור רב עוצמה ונוגע מאוד ללב.

בשורה התחתונה: מומלץ מאוד.

La Petite Fille de Monsieur Linh – Philippe Claudel

מודן

2012 (2005)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק

חוזרים אל הדם / טום וולף

20-53009b

"חוזרים אל הדם" הוא הרומן האחרון (עד כה) מאת הסופר והעתונאי טום וולף. שניים משלושת הרומנים הקודמים תורגמו לעברית: "מדורת ההבלים" ראה אור ב-1987 ו"גבר במלואו" ב-1998, הראשון מציג באופן מוחשי ותוסס את המתחים החברתיים בניו-יורק, והשני מתאר בחיות רבה את העולם העסקי והחברתי באטלנטה, ג'ורג'יה. שני הספרים משלבים סגנון ריאליסטי מדוקדק, היורד לפרטי הפרטים של רקע הארועים, יחד עם עלילה מרתקת. מכיוון שכך, ציפיתי לחוויה דומה עם "חוזרים אל הדם", אך התאכזבתי.

וולף מיקם הפעם את הספר במיאמי, פלורידה. את העלילה מניע בעיקר נסטור קמאצ'ו, שוטר ממוצא קובני, שכל פעולה שלו נתקלת איכשהו באחד המעקשים החברתיים בעיר. בתחילת הספר הוא מסכן את חייו בטיפוס על תורן, כדי להוריד ממנו פליט קובני, ובכך מקומם את אוכלוסית המהגרים. כשהוא מועבר ליחידה ללוחמה בסמים, הוא מציל את חייו של מפקדו ומתגבר על בריון אפרו-אמריקאי, אך סרט שלו ושל המפקד, כשהם מטיחים קללות בבריון המובס, עולה לרשת, ומעורר גל של זעם כנגד המשטרה. בעודו מושעה מתפקידו, הוא מעורב בתקרית אלימה בבית-ספר ובפרשת זיוף אמנות שבה בוחשים אוליגרכים רוסים. העלילה גולשת גם לפוליטיקה עירונית, להתמכרות לפורנוגרפיה, להתנהלות של העתונות, לתכניות ריאליטי, ועוד.

בדומה לספריו הקודמים, גם בספר הזה התיאורים המפורטים, והגלישה לסיפורים צדדיים, פורשים תמונה ריאליסטית של המקום ושל התקופה. בשונה מן הספרים הקודמים, הספר הזה פשוט מייגע. העלילה מתנהלת לאטה, מדשדשת, וכמעט הולכת לאיבוד בתוך התיאורים החוזרים על עצמם לעייפה. נדמה שהכשרון של וולף לספר סיפור רציף ומרתק התמוסס כאן, אך היכולת להכנס באופן משכנע וחי לפרטי הפרטים של הארועים ושל הדמויות נשמרה. אין בזה די כדי להחזיק ספר.

אני ממליצה מאוד על "מדורת ההבלים" ועל "גבר במלואו". כמו כן נהניתי לקרוא ספר עיון פרי עטו, "הצוות המובחר" שעוסק בהתפתחות הטיסה החל משבירת מחסום הקול ועד הטיסות לחלל. על "חוזרים אל הדם" אפשר, לדעתי, לוותר.

Back to Blood – Tom Wolfe

מודן

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק

צפון ודרום / אליזבת גאסקל

983162

מרגרט הייל, גיבורת "צפון ודרום", ממוקמת על קו התפר של מספר מאפיינים חברתיים באנגליה במחצית המאה התשע-עשרה. בחברה מעמדית נוקשה היא אינה נמנית עם האצילים וגם לא עם דלי העם: בדפים הפותחים את הספר היא נפרדת מחייה בבית דודתה העשירה בלונדון, וחוזרת לגור עם אביה הכומר ועם אמה בכפר. במהרה יתרחש שינוי מהותי נוסף בחייה, כשתעבור לגור בעיר תעשיתית בצפון המדינה, שם לא תהיה חלק ממעמד המעסיקים, אך תיחשב לגברת בעיני הפועלים. בחברה דתית, תחת כנפי הכנסיה האנגליקנית, אביה יתמלא ספקות באשר לכללי הכנסיה, ומרגרט תמצא עצמה בין מאמינים לכופרים. מרגרט נמצאת בין שני עולמות גם בהיבט הגיאוגרפי: לבה בדרום, בכפר הלסטון הפסטורלי, בחברת עובדי אדמה, אך פיזית היא חיה בצפון, בעיר מילטון, אפופת העשן והומת רעשי בתי החרושת.

קוי התפר האלה מאפשרים לאליזבת גאסקל, שכתבה את "צפון ודרום" ב-1854, לבחון תהליכים חברתיים באמצעות דמות מרכזית אחת, השפעתה על סביבתה והשפעת הסביבה עליה. ציר העלילה, אך בהחלט לא הנושא המרכזי שבה, הוא הרומן-לא-רומן בין מרגרט הייל ובין ג'ון תורנטון, תעשיין יהיר ונוקשה אותו היא פוגשת במילטון. בתחילת הספר נוצר הרושם שמדובר בספר בעל עלילה תקופתית שגרתית: נערה שעלתה לגדולה זמנית, שלמרות הסביבה הקלילה והרדודה שסביבה אינה נוהה אחר אהבהבים, אלא מתעלה מעל השטחיות שנגזרה על נשות התקופה ודבקה בערכיה. בהמשך היא דוחה הצעת נישואין מפתה, ומגעיה עם תורנטון נגועים בשמרנות, שבגינה נוצרות אי-הבנות רבות, שבתורן גורמות כאבי-לב, עד לסיום הצפוי (אם כי הדרך אליו אינה שגרתית). למעשה, סיפור האהבה הוא דבק המחבר יחדיו עלילות משנה חשובות לא פחות, וזרז להתפתחות השקפות ולשינוי עמדות.

שתי הדמויות המעניינות בספר הן אלה של ג'ון תורנטון ושל ניקולס היגנס, שניהם מייצגים מנקודות מבט שונות את אחד הנושאים המובילים בספר – התיעוש ויחסי מעסיקים ופועלים. תורנטון הוא בעל מטויה יהיר ומרוחק, שבעבורו הפועלים הם כוח עבודה, שיש לנצלו למיקסום רווחי העסק. היגנס הוא פועל, חבר איגוד, והרוח החיה בארגון שביתה במחאה על השכר ועל תנאי ההעסקה. כך מתבטא היגנס בראשית הדברים:

חשבתי, 'בסדר, בוא נראה מה יש לאנשים האלה להגיד ונראה מי מטומטם הם או אני'. לקחתי את הספר והתחלתי לדפדף בו, אבל שתהיה לי בריא, הוא התחיל שם עם הון ועבודה, ועבודה והון עד שהוא לגמרי הרדים אותי. לא הצלחתי בשום אופן להחליט מה זה מה, והוא דיבר עליהם כאילו הם יתרונות וחסרונות, ואני בכלל רציתי לדעת איפה הזכויות של הבני אדם, בלי קשר אם הם עשירים או עניים – רק בתור זה שהם בני אדם.

בהמשך, אחרי שהשביתה נשברת בעזרת פועלים אירים שהובאו למילטון כדי למלא את מקומם של השובתים, חלה התקרבות בין השניים, בתיווכה הבלתי-ישיר של מרגרט. תורנטון מתחיל להבין את חיוניות הקשר בינו ובין עובדיו, ואומר: קשר כזה הוא עצם נשמת החיים. יש לו תכניות כיצד ליצור קשר שכזה, והוא מבין כי התכנית לא תצליח אם לא תינשא בכוח אותו ענין משותף שתמיד, ללא יוצא מן הכלל, גורם לאנשים למצוא את האמצעים ואת הדרכים לראות זה את זה ולהכיר את תכונותיו ואת אישיותו של זה, לרבות מזג הפכפך ועגות דיבור. זה לא מה שיפסיק את השביתות, אבל לפחות ימנע את הארס ואת השנאה הנלווים להן.

גאסקל נזהרת שלא לצבוע את גיבוריה בשחור-לבן. למעט מרגרט, שהיא דמות כמעט מושלמת, הפועלים אמנם סובלים, אך אינם טהורים, תורנטון, שהוא דמות חיובית, זוכה לביקורת בכל מה שקשור להתנהלותו מול עובדיו, אמו של תורנטון, שמעוררת אנטגוניזם בשל קשיחותה, מפגינה דבקות ראויה לחיקוי בערכי הצדק והמוסר, אמה של מרגרט, שמצטיירת תחילה כריקנית, מגלה אומץ כשהיא ניצבת בפני משבר קיומי. וכך כמעט כל הדמויות שבספר, למעט מספר דמויות שוליים סטראוטיפיות, כמו אידית, בת-דודתה של מרגרט, אשה-ילדה ריקנית, שתחומי הענין שלה מצטמצמים לבגדים ולמסיבות.

נוסף לרומן שבין מרגרט לתורנטון, ולדיון הנרחב בבעיות האנושיות הנלוות לתיעוש – דיון מעניין מתנהל בשאלת יחסו של האיגוד לפועלים בהשוואה ליחסם של המעסיקים כלפיהם – הספר נוגע גם בשאלות של אמונה ושל כפירה, ביחסים תוך-משפחתיים, בהפרדה החברתית בין גברים לנשים, ובהבדלי האופי שבין הצפוניים לדרומיים.

כמקובל בספרות התקופה, הרגשות מועצמים בהגזמה, הנשים מתעלפות בתדירות גבוהה, וסדר היום נקבע ברובו במסגרת המוגבלויות של אותם ימים. בין השורות גאסקל מלגלגת במרומז על כמה מן המוסכמות הללו, וההומור הדק השזור בטקסט תורם לחווית הקריאה. בראש כל פרק מצוטט קטע משיר או מיצירה ספרותית אחרת, ומעשיר את התוכן.

נהניתי לקרוא את הספר. דמויותיו חיות ומורכבות, הנושא המרכזי בו מעניין גם על רקע התקופה וגם משום שהוא רלוונטי בימינו בהדגשים שונים, ההתיחסות לנושא זה ולאחרים מעמיקה ומוארת מזויות ראיה שונות, והסגנון רוב הזמן מענג. בהחלט מומלץ.

North and South – Elizabeth Gaskell

מודן

2016 (1854)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

פּוֹבּי ודינגֶן / בן רייס

0770000108730

אשמול ויליאמסון, ילד החי עם משפחתו בלייטנינג רידג', עיירת מכרות לֶשֶם (Opal) אוסטרלית, מספר בנובלה מקסימה ומרגשת את סיפור היעלמם של חבריה של אחותו, קֵליאן. הסיפור נפתח כשקליאן נכנסת לחדרו של אשמול, פניה נפוחות וחיוורות, ובקול מודאג היא אומרת לו שפובי ודינגן כנראה מתים. התגובה של אשמול – "תפסיקי להיות דפוקה בשכל" – נשמעת בוטה, עד שמתברר שפובי ודינגן הם חבריה הדמיוניים של קליאן.

באמצעות האפיזודה הלכאורה שולית הזו, בן רייס, באמצעות אשמול, מכניס את הקורא אל עולמם של כורי הלשם, חיים של עבודה מפרכת במעבה האדמה, חיים של חלומות על האבן המושלמת שתזכה את המוצא אותה בעושר אגדי. הגברים בעיירה הם אנשים קשים, חשדניים, מגוננים על חלקת אלוהים הקטנה שלהם, לעתים מאבדים קשר עם המציאות. אביו של אשמול הוא כזה: כורה בחירוק שיניים, בטוח שהאבן הנכספת עוד רגע תימצא, מטביע את תסכוליו בשתיה. אמו הבריטית של אשמול מרשה לעצמה מפעם לפעם הרהור על גורל חלופי שהיה נופל בחלקה, אילו נישאה לחבר נעורים בבריטניה, הרחק מן העיירה המאובקת והחמה. גם אשמול מקבל הצצה רגעית אל העולם שיכול היה להיות לו, כשהוא משתאה למראה מרבד פעמוניות בתמונת נעורים של האם.

פובי ודינגן, דמיוניים ככל שיהיו, נוכחים באופן ממשי מאוד בחייה של קליאן. אמה, רגישה לצרכיה של בתה, משתפת פעולה, מגישה לשניים אוכל, מתעניינת בהם. האב, בציניות לגלגנית, מכיר בקיומם. אשמול, ילד עם שתי רגליים על הקרקע, היה שמח אם היו מתפוגגים להם. היעלמותם והחשש שמתו מפילים את קליאן למשכב עד כדי סכנת חיים, וכתוצאה מכך משתנים הדגשים בחיי המשפחה, והם מנסים לסייע, איש בדרכו.

לאורכה של הנובלה כולה, בן רייס מוצא מקבילות בין פובי ודינגן למרדף אחר הלשם, בין היותם אמיתיים בעבור קליאן כשם שהלשם החמקמק אמיתי עבור אביה, בין חוסר האמון של הסביבה כלפי האב לחוסר האמון בחברים דמיוניים. ההקבלות האלה מעלות את הספר מעל לסיפור ילדים, כפי שהוא מצטייר למראית עין, לספר בעל עומק. במקביל הוא נוגע בסיפור האוסטרלי, ביחסים בין הלבנים לאבוריג'ינים, בחווית הסְפר  האוסטרלי, ובדינמיקה משפחתית.

ואם תבואו היום ללייטנינג רידג' עדיין תוכלו לראות אנשים מפסיקים באמצע מה שהם לא עושים […] כדי לדבר עם פובי ודינגן ועם הלֶשֶם בחלומות שלהם. ושאר העולם חושבים שאנחנו משוגעים על כל הראש […]. כי מי שדפוק בשכל זה הם, שלא יודעים מה זה להאמין במשהו שקשה לראות, או להמשיך לחפש משהו שנורא קשה למצוא.

המתרגמת הצליחה לתרגם יפה שיבושי לשון ילדותיים מבלי לרדד את השפה ולהוזילה.

הספר מלווה באיורים נעימים לעין מאת ליאורה גרוסמן.

לפני מספר שנים ביקרתי בקוּבֶּר פֶּדי, עיירת מכרות בלב המדבר האוסטרלי האדום. התיאורים בספר החיו אחד לאחד את כל זכרונותי מן המקום. בתמונה המצורפת נראה פיר כניסה למכרה במוזיאון המקומי. כשאשמול מתאר ירידה לתוך מכרה, עמדה מול עיני התמונה הזו.

בשורה התחתונה: ספר מקסים, המחזיק בין דפיו המעטים יחסית עושר סיפורי וחמלה שופעת

Pobby and Dingan – Ben Rice

מודן וספר הוצאה לאור

2002 (2000)

תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן

%d7%a4%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%95%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%92%d7%9f-%d7%9e%d7%9b%d7%a8%d7%94

טירת הזכוכית / ג'אנט וולס

33

ג'אנט וולס מספרת ב"טירת הזכוכית" את סיפור ילדותה והתבגרותה בשנות ה-60 וה-70. משפחתה של ג'אנט – ההורים רוז מרי ורקס, אחותה הבכורה לורי, אחיה בריאן ואחותה מורין – חיתה רוב השנים בעוני מחפיר, נודדת ממקום למקום מתוך אילוץ כמו בריחה מנושים, או בשל חוסר יכולת להאחז במקום אחד ומתוך תשוקה להיות בתזוזה מתמדת. לא נסיבות כלכליות הן שהיו שורש המצוקה, אלא אישיותם של ההורים, והחיבור הרה האסון ביניהם.

רוז מרי, שעל ילדותה הבלתי שגרתית ניתן לקרוא בספרה השני של וולס, "סוסי בר", פיתחה אישיות מרוכזת בעצמה, אדישה כלפי ילדיה, ואדישה כלפי סביבתה הפיסית. היו לה שפע של תיאוריות נאות בנוסח "מה שלא הורג אותך מחשל אותך", היא הטיפה לילדיה להתעלם מדעתם של אחרים, והאמינה בחיבור לטבע. דעות יפות, אולם הבעיה היתה בישומן: מחמת האדישות המשפחה התגוררה בבתים מתפוררים, עמוסי זבל, נגועי טחב. הילדים הסתובבו לבושים בבגדים מחנויות צדקה, קרועים ומהוהים, ארוחות מסודרות היו בחזקת ארוע נדיר. על תמיכה אימהית אפשר היה רק לחלום. כך, לדוגמא, הגיבה רוז מרי כשג'אנט סיפרה לה שדודה, אחי אביה, נגע בה באופן בלתי הולם:

"אמא, דוד סטנלי לא מתנהג יפה", אמרתי.

"את בטח רק מדמיינת את זה", אמרה.

"הוא שלח אלי ידים! והוא עושה ביד!"

אמא הטתה הצדה את ראשה ונראתה כמי שהדבר נוגע לליבו. "סטנלי המסכן", אמרה, "הוא כל כך בודד".

רקס היה טיפוס שונה. הוא ניחן ככל הנראה באינטליגנציה גבוהה ובידע נרחב, מעין גאון טכני. היו לו חלומות גדולים על פיתוח טכנולוגיות ועל תיקון עוולות, חלומות שנותרו על הנייר, בשל החיבור הקלוש שלהם למציאות (במובנים רבים הוא הזכיר לי את האב בספרו של פול תרו, "חוף מוסקיטו"). שמו של הספר, "טירת הזכוכית", ניתן לו על שם תכניתו הבלתי אפשרית של רקס לבנות טירה מזכוכית עבור משפחתו. בשל חוסר מנוחה וחוסר יכולת לקבל סמכות לאורך זמן, הוא לא הצליח להתמיד בעבודה כלשהי, והמשפחה סבלה לפיכך באופן קבוע מחוסר כסף, וכתוצאה מכך מתזונה לקויה ומתנאי חיים בלתי נסבלים. בנוסף לכך, רקס היה מכור לאלכוהול, ולעתים, בהיותו שיכור, היה נתקף זעם וטירוף. רקס בא גם הוא ממשפחה בלתי שגרתית, וסבל מהזנחתה של אם בלתי יציבה, שגם לה לא היה מודל הורי. כך סיפרה רוז מרי על חמותה:

הוריה של ארמה הלכו לעולמם כשהיתה ילדה קטנה. היא נזרקה מקרוב משפחה אחד למשנהו, התיחסו אליה כאל שפחה. שפשוף כביסה על קרש כביסה עד שניגר דם מפרקי אצבעותיה – זה הזכרון המרכזי של ארמה מילדותה […] "ארמה לא מסוגלת להפטר מהמצוקה שלה", אמרה אמא, "זה כל מה שהיא מכירה."

אולי רקס היה בעל ואב שונה אם היה נישא לאשה נחושה יותר, שהיתה מסוגלת להתמודד אתו במקום להכנע לקסמו האישי. אולי רוז מרי היתה אשה ואֵם שונה אם היתה נישאת לגבר יציב שהיה מחבר אותה לסביבתה. הצירוף של שני אלה יחדיו קבע את ילדותם הבלתי נסבלת של ארבעת ילדיהם. ובמפתיע, שלושת הילדים הגדולים פילסו את דרכם בנחישות הרחק מן הגורל שהיה עלול להיות מנת חלקם, ורק הבת הצעירה קרסה בגיל העשרה. למרות העוני הנורא והרעב המכרסם, הילדים ספגו מהוריהם רוחב אופקים – כולם למדו לקרוא בגיל צעיר מאוד, והיו תלמידים מצטיינים – ופיתחו תושיה, אולי מתוך חוסר ברירה, שעזרה להם לעזוב את הבית בזה אחר זה בהגיעם לגיל שבע-עשרה, ולבנות לעצמם חיים עצמאיים.

"טירת הזכוכית" לא נכתב בכעס או ברחמים עצמיים. ג'אנט וולס מתארת רגעים יפים של אהבת אב. רקס, למרות טירופו, אהב את ילדיו, בעיקר את ג'אנט, אבל לא היה לו מושג כיצד לתפקד כאב, ואולי גם לא היתה לו היכולת בשל אישיותו ובשל התמכרותו. רוז מרי, שיחסה האגבי והרשלני אל ילדיה והאגואיזם שלה מעוררים חמת זעם, התיחסה כך גם אל עצמה, כשלורי, הבת הבכורה, ביקשה מהוריה לעזוב את דירתה בניו-יורק לאחר שהפכו את חייה לגיהינום:

"לורי עושה את הדבר הנכון", אמרה לי. "לפעמים זקוקים למשבר קטן כדי שהאדרנלין יתחיל לזרום ויעזור לך להגשים את הפוטנציאל שלך".

"טירת הזכוכית" הוא ספר נוגע ללב על כוחה של משפחה, לטוב ולרע, על הורות גרועה ועל מצוקה העוברות מדור לדור, על כוונות טובות שמשתבשות, על חולשות ועל עקשנות, ועל הכוח להחלץ מכל אלה ולפלס דרך עצמאית. מומלץ.

The Glass Castle – Jeannette Walls

מודן

2006 (2005)

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק

גבר מאוהב (המאבק שלי ɪɪ) / קרל אובה קנאוסגורד

2000532000b

קרל אובה קלאונסגורד, סופר נורבגי המתגורר בשבדיה, מספר על עצמו בסדרה של ששה ספרים תחת הכותרת "המאבק שלי". "גבר מאוהב" הוא הספר השני בסדרה. עדיין לא קראתי את הראשון, "מוות במשפחה", אך התרשמותי היא שלמרות שמדובר במסכת חיים אחת, ניתן לקרוא כל ספר בפני עצמו. אגב, קלאונסגורד עצמו לא העניק כותרות לספריו, ובמקור הם נקראים פשוט "ספר ראשון", "ספר שני" וכן הלאה. שמות הספרים בעברית שאולים מן התרגום לאנגלית.

"גבר מאוהב" מספר על חייו של הסופר, מהיום שעזב את נורבגיה והשתקע בשבדיה, דרך התאהבותו בלינדה, ועד לידת שלושת ילדיהם, וכתיבת הספר הראשון בסדרה. הספר נפתח בתיאור חופשת קיץ של קרל אובה, גבר בשנות השלושים לחייו, עם אשתו לינדה, ועם שלושת ילדיהם הפעוטים, וניה והיידי בגיל הגן, ויון התינוק. על פני כחמישה-עשר עמודים הוא מספר, פרט אחר פרט, על החוויה המתישה של השתרכות בחום ביריד עלוב, עם אשה עייפה וילדים תובעניים. מכיוון שלא הכרתי את המספר, חשבתי שצפוי לי ספר שמתבכיין לאורך יותר מחמש-מאות עמודים על גורלו של גבר הלכוד במשפחתיות. וכמה טעיתי. הספר מניח תחת מיקרוסקופ את החיים כפי שהם, וכדי להבין אותם לעומק פשוט בלתי אפשרי לוותר על הפרטים. אני מנסה להסביר לעצמי מדוע תיאור חייו של גבר זר זה כה ריתק אותי, ונדמה לי שההתבוננות המעמיקה והמפוכחת שלו בעצמו ובסביבתו מקנה לחוויותיו הפרטיות מימד אוניברסלי, ומעודדת התבוננות עצמית, או לפחות סקירה בעינים חדשות של אנשים ותופעות בסביבתו של הקורא. באחת הביקורות על הספר נכתב: like opening someone else's diary and finding your own secrets. יש בזה הרבה מן האמת.

מעבר לחשיבותם של פרטי הפרטים ליצירת הריאליזם הסיפורי והמכלול ההגותי, הם מקסימים לכשעצמם בתמונות המושלמות שהם מציירים. פתחתי את הספר באקראי, והעתקתי מעמוד אחד את שתי הדוגמאות הבאות:

נעצתי את המזלג בחצי תפוח האדמה שנשאר, כמעט צהוב כנגד הצלחת הלבנה, וקירבתי אותו לפי. בזמן שלעסתי אספתי מהצלחת את שיירי הקציצה על המזלג, נעזר בסכין, בתוספת כמה רצועות בצל מהסלט, בלעתי ושבתי וקירבתי את המזלג לפי.

וניה העבירה רגל אחת לפני האחרת בתנועות שהיו נלהבות יותר משהיו תכליתיות, עד שהגענו למדרגות, ושם הרפיתי בזהירות מידיה. לרגע קל עמדה זקופה והתנדנדה קצת. מיד אחר כך קרסה על ברכיה וזחלה את שלוש המדרגות. שעטה במהירות הבזק על ארבע עד שהגיעה לדלת הכניסה, כמו כלבלב קטן. כשהדלת נפתחה התישבה על ברכיה ונשאה את עיניה הגדולות אל הנכנסים.

אחרי הקטע ההגותי הראשון, שהעניק משמעות לתיאור חווית החופשה, חשבתי שהסופר סובל מחיים תחת זכוכית מגדלת אכזרית של מודעות עצמית. טעיתי שוב. הוא אינו חווה את המודעות העצמית החדה שלו כאכזרית. נהפוך הוא. היכולת להבין את עצמו ואת האחרים מעשירה את החיים, מעניקה להם עומק ורבדים מעבר להיסחפות בשגרה. בהקשר אחר, כשהוא מדבר על בידור קל לעומת בידור מורכב, הוא מתייחס לעושר שנובע מהמאמץ, והדברים מתאימים גם בהקשר של להסחף עם החיים מול להבין אותם:

זה היה מטופש, כי החיים האלה לא מעניקים דבר, הם פשוט מעבירים את הזמן […]. הלא ככה זה, העולם תמיד נשאר כמות שהוא, רק הדרך שבה אנחנו מתבוננים בו משתנה. היומיום שלעתים רמס אותנו ככף רגל הרומסת ראש, עשוי גם לרומם אותנו לרגעים מלאי שמחה. הכל בעיני המתבונן.

בניגוד למשתמע משמו המתוק משהו של הספר, הוא אינו ספר רומנטי. יחסיהם של קרל אובה ולינדה יודעים מכשולים מרובים, הנובעים מאופיים השונה ומההיסטוריה הפרטית של כל אחד מהם. אחרי ההתאהבות באה נסיגה, וגם חייהם להבא מאופינים בעליות ובמורדות, ברצונות מתנגשים, בחרדות, בצורך להיות לבד וביחד, ומבחינתו של המספר גם בהתנגשות בין מה שהוא מבין ומקבל כמחויבותו של גבר בעולם שוויוני לבין מסורת ארוכה ומושרשת של היות גבר:

כך מצאתי את עצמי – גבר מודרני שמחובר לצד הנשי שלו – מסתובב ברחובות סטוקהולם ובתוכי גבר זועם מהמאה התשע-עשרה.

עד כמה המספר מדויק? בעבר גרתי במשך שנתיים בשבדיה, ובמהלכן הרביתי לנסוע לנורבגיה. למרות שמדובר במדינות שכנות, עם גבולות פתוחים ושפות דומות זו לזו, אי אפשר להתבלבל ולהכליל אותן כחברה אחת. התרשמתי מאוד מהאבחנות המדויקות של הסופר לגבי ההבדלים התרבותיים שבין שתי המדינות, ומהתיחסותו אל האופי השבדי. תיאוריו את רחובות שטוקהולם, ובעיקר את האוירה בעיר בליל השנה החדשה, החיו אחד לאחד מקומות שראיתי ותחושות שחוויתי. מכיוון שהוא כל כך מדויק בתחום מוכר לי, אני מאמינה שאינו מזייף גם בתחומים אחרים.

איך מרגיש אדם שמעלה על הכתב לעיני הציבור את פרטי הפרטים של החיים האישיים של משפחתו ושל מכריו? הדיון בהיבט הזה של הספר נעדר כליל, וככל הנראה אינו מטריד את הסופר (אבל יש להודות שנדרשתי למאמץ להדחיק את השאלה כדי שלא תעמוד ביני ובין המסופר). הסבר לכך אפשר למצוא בדברים האלה שכתב על עצמו:

זה היה כלל בחיי. כשאני בחברת אחרים אני קשור אליהם, הקִרבה שחשתי היתה אדירה, ההזדהות גדולה […]. אבל ברגע שהייתי לבד לאחרים לא היתה כל חשיבות בעיני […]. הסיטואציה החברתית היא שקשרה אותי, ולא האנשים שבה […].

כשלוקחים בחשבון שהפיסקה שלמעלה מתייחסת גם לאשתו ולילדיו, אפשר לקלוט את העומק שאליו הוא מגיע בחשיפתו את נפשו. מעניין לציין בהקשר זה, שלמרות החשיפה הספר אינו מספק חוויה מגונה של מציצנות, וגם לא חוויה מקרבת של שיתוף, כי הסופר כותב בשביל עצמו ולא בשביל הקורא, אלא חוויה של התבוננות, שהיא הרבה יותר אישית.

הסופר מעיד על עצמו שהוא מתקשה בסיטואציות חברתיות. כשהוא ואשתו מארחים חברים, הוא זה שמבשל ומגיש, כדי שיהיה לו תרוץ לפרוש למטבח ולהמנע מהשתלבות בשיחה. שיחות חולין הן אתגר עבורו. מרתק הפער בין היכולות החברתיות בחיים האמיתיים לכושר הביטוי הבלתי נדלה בכתב. פער מרתק נוסף נמצא בין היכולת שלו לשחזר את העבר על כל פרטיו לבין מה שאומר עליו חברו גייר: "אתה המקום הכי בטוח להפקיד בו סודות. אתה שוכח הכל. המוח שלך הוא כמו גבינה שוויצרית בלי גבינה". נראה כי מה שמגשר על הפער זו המחויבות הטוטלית שלו לכתיבה, שעליה – ועל הימים הראשונים של האהבה – הוא כותב:

אלה שניים מהרגעים הטובים בחיי. ואני מתכוון לכל חיי. את האושר שבו מילאו אותי, והתחושה שהתעוררה בי – היותי בלתי מנוצח – חיפשתי מאז, אבל לא מצאתי.

אפשר לכתוב עוד ועוד אודות הספר, ולנסות להקיף את שלל התחומים שבהם הוא נוגע, אבל אי אפשר למצות אותו בסקירה. לפיכך אעצור כאן, ואסכם בהמלצת קריאה נלהבת.

Min Kamp Andre Bok – Karl Ove Knausgård

מודן

2016 (2009)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

שלושה ארונות קבורה לבנים / אנטוניו אונגר

שלושה ארונות קבורה לבנים

לורנסו קנטונה מתגורר עם אביו השתקן, ומנהל חיים שגרתיים, רובם בתוך הבית פנימה. מדי פעם הוא הולך לאוניברסיטה לשמוע הרצאה, ואינו יוצר קשר עם המרצים או עם הסטודנטים. בכלל, קשר אנושי קשה לו: בפרק הפותח את הספר, אביו חורג משגרת יומם, ומסרב ללכת לקנות לחם. לורנסו כמעט מתמוטט כשהוא נדרש לצאת אל הרחוב כדי למלא את המשימה הפשוטה הזו. יחודו היחיד של לורנסו, המספר את הספר בגוף ראשון, הוא בדמיונו הפיסי לפדרו אקירה, מנהיג האופוזיציה האמיץ במיראנדה, הנתונה תחת שלטון דיקטטורי רצחני. התנקשות בחייו של אקירה משנה את מסלול חייו של לורנסו. חברו מימי בית הספר, המשמש כיועצו של אקירה, משתף אותו בקנוניה פוליטית: הוא, ושותפיו למזימה, מודיעים לאומה שאקירה נפצע קשה, למרות שלמעשה נרצח, ולורנסו נעטף בתחבושות, מחובר למכשירים רפואיים, ומוצג כמנהיג ששרד.

תחילה לא נהניתי מהספר. חשבתי שהסופר משתמש ברעיון שכבר נלעס ביצירות אחרות – איש שולי נדחק בטעות אל תפקיד בכיר – רעיון שמשמש לצרכי סאטירה חברתית: "רביזור", לדוגמא, "להיות שם", "הקריירה של ניקודם דיזמה", ועוד. נראה לי לא סביר לצפות שהקורא יאמין במטמורפוזה בלתי הגיונית בעליל, לפיה אדם חרדתי, חסר כישורים חברתיים, מתפקד להפליא בחברת קושרי הקשר, ואפילו ניצב על במה לפני קהל ונושא דברים בבטחון. המשכתי לקרוא למרות ההסתיגויות בעיקר בשל הסגנון המשעשע של המספר, ולא התחרטתי. מעט אחרי מחצית הספר המפנה בעלילה הפתיע אותי, ובערך באותו שלב גם הבנתי שהספר – למרות נושאיו הכבדים – אינו לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, והנחתי לעצמי פשוט ליהנות מן הציניות של המספר.

העלילה מתרחשת, כאמור, בדיקטטורה, כנראה דרום-אמריקאית. במדינה שולט הנשיא טומאס דל פיטו, שבכוח הטרור שמפעילות פלוגות המוות שלו צובר לעצמו כוח ונכסים. שקרים, שחיתות ואלימות הם דבר יום ביומו, ובכל "אשמה" המחתרת הסטליניסטית, זו שהנשיא הצליח להכחיד לכאורה לפני שנים רבות, אך עדיין משמשת כמקור כל רע, על פי צרכיו. מרבית אוכלוסי מיראנדה הם עניים ומנושלים, בעוד שכבה דקה של מקורבים לשלטון נהנית מעושר מנקר עיניים. כך נשמעת מהדורת חדשות שגרתית במיראנדה:

סגן הנשיא קנה חגורת בטן מפחיתת משקל. שלושים ואחד איכרים מאזור הנפט מתו, כנראה בהתאבדות טקסית קולקטיבית, כל אחד מהם מכדור רובה בעורף. בהתקף חמלה הציע המנהיג העליון לקנות במחיר טוב את האדמות של האלמנות והיתומים. בנו של הנשיא מדד נעליים באלפיים דולר בניו יורק, כחלק מההכנות לנישואיו עם דוגמנית איטלקית. ספורטאי יליד מיראנדה התבלט אמש במקום ה-71 באליפות העולם לאופנוענים, ורב-החסד כבר הודיע שיתן לו עיטור, ירצה או לא ירצה.

מול השלטון המסואב, המזכיר את שלטונו של רפאל טרוחיו, כפי שתואר ב"חגיגת התיש" של יוסה, ניצבת מפלגת הצהובים בראשותו של אקירה. ההתנקשות במנהיג האופוזיציה מתרחשת חודשים ספורים לפני הבחירות, ותומכיו להוטים לרכב על גל האהדה לאישיותו בנסיון בלתי מציאותי לכבוש את השלטון. מכאן מתגלגל הסיפור, שהוא שילוב של מתח עם ביקורת פוליטית, עם סיפור על חברות ועל בגידה ועם סיפור אהבה, כולם מתוארים בתערובת של ציניות-חמלה-יאוש-הומור-גרדומים.

"שלושה ארונות קבורה לבנים" אינו ספרות גדולה, אבל הוא קצבי, קריא מאוד, נושא אמירה ביקורתית, ובשורה התחתונה מספק חווית קריאה מהנה.

Tres Ataúdes Blancos – Antonio Ungar

מודן וחרגול

2016 (2010)

תרגום מספרדית: ליה נירגד

המוזה והבת / ג'וליה אלוורז

20-51059b

זהו סיפורן של שתי נשים – סָלומֶה אורניה, משוררת לאומית של הרפובליקה הדומיניקנית (1850 – 1897) ומחלוצות החינוך לנשים, ובתה סלומה-קאמילה הנריקז אורניה (1894 – 1973). הספר נפתח ב-1960, כשקאמילה בת השישים, פרופסור לשפה הספרדית בפוקיפסי שבארצות-הברית, מחליטה לחזור לקובה, שם נולדה. היא מגייסת אסיסטנטית שתעזור לה למיין את ניירות המשפחה, כדי להחליט מה לקחת איתה, ומכאן נגול סיפורה לאחור עד להולדתה. במקביל מסופר סיפורה של האם, החל מילדותה ברפובליקה הדומיניקנית, עבור בהפיכתה לקולה של השאיפה לעצמאות, דרך נישואיה לפרנסיסקו הנריקז, רופא ופעיל פוליטי שאף שימש כנשיא המדינה במשך ארבעה חודשים, המעבר לקובה מסיבות של בריאות (סלומה היתה חולת שחפת) ומסיבות פוליטיות, וכלה במותה כשקאמילה היתה בת שלוש בלבד. סיפורן של השתיים שזור בהיסטוריה רבת הארועים וההפכפת של הרפובליקה הדומיניקנית ושל קובה, שתי מדינות שנשלטו על ידי מדינות זרות, ובמרבית שנות עצמאותן סבלו משלטון דיקטטורי. האסיסטנטית של קאמילה כותבת ברשימותיה: רקע היסטורי: טונות של מהפכות ומלחמות, יותר משאפשר לספור!

השיטה של שני הסיפורים המשולבים מעט בלבלה אותי תחילה. אמנם סיפורה של סלומה מסופר בגוף ראשון בסדר כרונולוגי, וסיפורה של קאמילה בגוף שלישי בסדר הפוך, כך שקל להבחין ביניהם, אבל ריבוי השמות והקפיצות בזמנים קצת ערבבו לי בין שני הסיפורים. לא עזרה גם העובדה שההיסטוריה הכאוטית של שתי המדינות חזרה על עצמה שוב ושוב לאורך חייהן של השתים – כיבוש ומרי ומהפכה ודיקטטורה וחוזר חלילה. ואולי יש כוונה בעירוב שני הסיפורים, כי בחייהן של השתים, למרות השונות הניכרת ביניהן, היו קוים רבים דומים, וצילה של סלומה ריחף מעל קאמילה כל חייה. כך או כך, ככל ששקעתי בעלילה, כן הלכה והתחבבה עלי דרך פרישתה, ומפגש שני הסיפורים ב-1897, לקראת סיומו של הספר, כשהשתים נפרדו לנצח לאחר שלוש שנים בלבד יחד, אכן ראוי היה להוות את שיאו של הספר.

אמנם לספר שתי גיבורות שסביבן סובבת העלילה, אבל זהו גם סיפורן של המדינות שבהן חיו, וגם סיפורה של נאמנות למולדת, ושל שאיפה לעצמאות. וזהו גם סיפורה של משפחה שחייה שלובים ללא הפרד בהיסטוריה. ולצד הנושאים הנכבדים הללו, זהו גם סיפורה של ילדה יתומה, שחונכה על ידי דודתה להתפלל בנוסח "בשם האב והבן, ובשם סלומה, אמא שלי", ונשאה את מורשתה של אמה ממש עד יום מותה.

ג'וליה אלוורז הסתמכה על מסמכי המשפחה ועל שיריה של סלומה אורניה בבואה לכתוב את הספר, והשלימה פרטים מדמיונה היוצר. התוצאה היא ספר מרתק ומרגש.

לקריאה נוספת על הדיקטטורה של הרפובליקה הדומיניקנית אני ממליצה על  "חגיגת התיש" מאת מריו ורגס יוסה ועל "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" מאת ג'ונוט דיאז. עוד ספר מומלץ מאת דיאז הוא "לטבוע", המתאר את חיי המהגרים מהרפובליקה הדומיניקנית לארצות-הברית, חוויה שקאמילה הכירה היטב.

In the Name of Salome – Julia Alvarez

מודן

2006 (2000)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

שיריה של סלומה אורניה

דומא קי / סטיבן קינג

tttrtttrr

סטיבן קינג מרתק אותי. לא משנה כמה מופרך התוכן של ספריו, אני קוראת אותם בנשימה עצורה, מתקשה להפסיק, לא רוצה שייגמרו. אני לא נמשכת לספרי מתח ואימה, אבל מרשה לקינג להפחיד אותי. אני אוהבת ספרים מבוססי מציאות, אבל מוכנה לקבל ממנו סיפורי רוחות ושאר הבלים.

למה? כי הכתיבה שלו מצוינת. אני חושבת שבלי קשר לעלילה, הדמויות המשכנעות הן שמייצרות את הקסם. במקרה של "דומא קי" אי אפשר שלא להזדהות עם יסוריו של אדגר פרימנטל, קבלן מצליח שתאונה בין משאית לעגורן פגעה קשות בכל גופו, גזלה ממנו את זרועו, ואולי הקשה מכל – פגמה בזכרונו וברהיטות דיבורו, וגרמה לו התקפי זעם שפגעו ביחסיו עם הסובבים אותו. אי אפשר שלא לאהוב את ג'רום ויירמן, שכנו בדומא קי, שגם הוא עבר טרגדיה, והוא משמש לאדגר חבר ומורה. ואיך אפשר שלא ייצא הלב אל אליזבת, שפעם היתה ילדת פלא, וכעת, כשרק היא נותרה ממשפחה שידעה אסונות, היא נאבקת בדמנציה. שלוש הדמויות האלה, ועוד דמויות משכנעות הסובבות אותן – ג'ק המסייע לאדגר, אילזה הבת האהובה, קיימן הרופא ועוד ועוד –  מתוארות באמינות וברגישות, וסיפוריהן המשתלבים גרמו לי להשעות כל שיפוט ביקורתי באשר למסגרת האל-טבעית של העלילה.

מכיוון שהדמויות אמינות, והכתיבה זורמת, והמתח נבנה בהדרגה והולך ומתעצם, שום ספינת מתים ורוע שטמון בציורים ובבובות חרסינה לא יצליחו לגרום להעלות על הדעת אופציה לנטישה. למרות שקינג משחרר כל הזמן רמזים באשר להמשך, המתח אינו נפגם, כי לא רק מה יקרה הלאה מעניין, אלא גם הדרך לשם, והדרך סוחפת.

בקיצור, מומלץ, ולא רק לחובבי אימה.

Duma Key – Stephen King

מודן

2015 (2008)

תרגום מאנגלית: בועז וייס