חלום על איטליה / ניקי פלגרינו

העיירה ההררית מונטנלו מזדקנת. תושבים רבים עזבו לחפש את עתידם במקומות אחרים, והותירו אחריהם בתים מתפוררים. אם לא יתרחש שינוי העיירה תגווע ותיעזב. סלביו, ראש העיר החדש, צעיר ונמרץ, רוקם יחד עם אוגוסטו, עובד מבוגר וותיק, תכנית לחידוש פני המקום. השניים מפרסמים ברחבי הרשת מודעה, המציעה בתים עזובים תמורת אירו אחד בלבד (למה זה קורה רק בספרים?), ומתנה את העיסקה בהתחייבות של הקונים לשפץ את הבתים בתוך פרק זמן סביר ולהחזיק בהם לפחות חמש שנים.

המודעה זוכה להיענות רבה, ושלושה זוכים נבחרים לשקם את הבתים הראשונים. עבור כל אחד מהם מדובר בשינוי אישי, בהזדמנות לפתוח פרק חדש וטוב יותר. מימי האנגליה, בשנות החמישים לחייה, חוותה בגידה ונטישה מצד בעלה הדומיננטי, והיא ניצבת בפני האפשרות המסחררת לקבל החלטות בעצמה. אליס, מורה אנגליה צעירה, היתה תקועה עם בן זוגה בחיים בינוניים ללא עתיד מזהיר. היא מזהה פוטנציאל לשיפור, ויוצאת להגשים אותו למגינת לבו של בן הזוג החששן. אדוארד, שחי עם בן זוגו ג'ינו בסידני שבאוסטרליה, חש שהקשר ביניהם בלתי מספק, ומקווה שאיטליה, וליתר דיוק מונטנלו, מקום מוצאו של ג'ינו, תיטיב עם שניהם.

"חלום על איטליה" הוא ספר קליל למדי, המציע חוויה מוכרת של רומן רומנטי הנפתח בקשיים ומסתיים בנשיקה. יחד עם זאת, הוא נעים לקריאה, דמויותיו מתחבבות, הכאב שהן חוות זמני ומהווה מקפצה לשינוי מבורך, כך שאינו מעיק על הקורא, ויש תחושה של נחת כשבסופו של דבר כל חלקי העלילה משתבצים יפה במקומם. אוכל איטלקי בשפע, אהבה, נופים, אנשים טובים – מתאים לקריאה נינוחה כשהראש אינו פנוי לתכנים תובעניים (ומתגמלים) יותר.

A Dream of Italy – Nicki Pellegrino

אריה ניר ומודן

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

התיקון של רוז גולד / סטפני רובל

פאטי ווטס משתחררת מהכלא אחרי חמש שנים. מחוץ לכתלי הכלא מחכה לה בתה רוז גולד. עד שהיתה בת שמונה-עשרה סבלה הבת ממחלות שונות, בעיקר בעיות עיכול, שבגינן בילתה לעתים קרובות במרפאות ובבתי חולים, הורחקה מחברת בני גילה, חונכה בחינוך ביתי על ידי אמה, והוזנה באמצעות צינור. כשהגיעה לבגרות התברר כי פאטי, שזכתה לאהדה ולהערכה על טיפולה המסור בבת החולה, היא זו שהרעילה אותה בשיטתיות. אולי היתה פאטי זקוקה לתחושה של שליטה אחרי שחוותה התעללות כילדה, אולי לקתה בתסמונת מינכהאוזן, אולי היתה פשוט פסיכוטית. מכל מקום, רוז גולד, שעדותה שלחה את האם לכלא, חידשה איתה את הקשר אחרי ניתוק בן ארבע שנים, וכעת היא אוספת אותה אל ביתה, שם היא חיה עם בנה בן החודשיים.

הספר מסופר לסירוגין מפיהן של האם והבת. הפרקים המסופרים על ידי רוז גולד מתארים את שהתרחש בחייה בחמש השנים האחרונות, ואלה של פאטי מתארים את ההווה. הבת, שנותקה מן הסימביוזה עם אמה, התקשתה ליצור קשרים חברתיים, וחוותה במהלך השנים אכזבות ומכאובים, תוך שהיא חושפת עוד ועוד שקרים שהולעטה בהם על ידי אמה. פאטי, לעומתה, נראה שלא השתנתה כלל. היא מודעת לעצמאות היחסית של בתה, אך מבקשת לשוב ולתפוס שליטה על חייה ועל חיי בנה.

מאזן אימה שורר בין שתי הנשים. נדמה כי רוז גולד עדיין פוחדת מנזקים שאמה עלולה לגרום לה, והיא מהססת לתת בה אמון. פאטי מצדה חושדת בכוונותיה של בתה מן הרגע שמתברר לה שהיא רכשה את בית ילדותה של פאטי, הבית שצילק אותה והותיר בה פחדים וטראומות. הצירוף של תיאור כשלונותיה של רוז גולד לאורך השנים, והגילויים על ניצנים של נקמנות אכזרית מצדה, עם אי הבטחון של פאטי ועם תכניותיה להשיב את העבר על כנו, הופכים את הספר מטריד, מצמרר, ומותח עד כי קשה להרפות ממנו.

לא רק פאטי ורוז גולד חשות שחייהן מתרחשים באוירה של דו-משמעות, תעתוע וחוסר בטחון. גם הקורא מיטלטל בתחושותיו כלפי שתיהן. מפלצות או קורבנות? מעוררות שנאה או חמלה? מסורות או מזניחות? האם אפשר להיות גם וגם?

מותח, מעורר תהיות ומומלץ.

The Recovery of Rose Gold – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

ההבטחה / דיימון גלגוט

השנה היא 1986. אָמוֹר סווארט בת השלוש-עשרה, שהורחקה מבית משפחתה לפנימיה בשל מחלתה של אמה רייצ'ל, נקראת לשוב ללוויתה של האם. אחיה אנטון, חייל בצבא דרום-אפריקה, שממש באותו היום ירה למוות במפגינה, שב אף הוא הביתה. באחוזה המשפחתית מתגוררת אחותם אסטריד עם אביהם מאני, אלכוהוליסט לשעבר שהפך לפנאט דתי, הנתון להשפעתו של מנהיג רוחני נוכל. את עבודות משק הבית, כולל גידול הילדים וטיפול באם הגוססת, ביצעה מאז ומעולם סלומה, עובדת שחורה, עליה נהג סבה של אמור לומר, "אה, סלומה, קיבלתי אותה עם השטח".

משפחת סווארט היא משפחה מפוררת, ומותה של האם מעמיק את השברים. אמור, על קו התפר בין ילדות לבגרות, מתחילה להבין באיזה עולם היא חיה, רואה לראשונה בעיניים מפוכחות את משפחתה ואת מדינתה, שחוקי האפרטהייד עדיין חלים בה. זמן מה קודם לכן שמעה את מאני מבטיח לרייצ'ל החולה להעניק לסלומה בעלות על הבית הקטן שבו היא מתגוררת, והיא בטוחה בתמימותה שההבטחה תקוים. בפועל כשאמור מעלה את הנושא היא רק מעצימה את המחלוקות הפנימיות.

בני המשפחה, או מי שיישאר ממנה, ישובו וייפגשו בעיקר בלוויות במהלך שלושת העשורים הבאים. סלומה תהיה שם ברקע, עדיין שקופה, עוטה את חייה כמו מסכה, פסל ומסכה. דרום-אפריקה תעבור תהפוכות שלטוניות וחברתיות, אך האיבה הגזעית, הדעות הקדומות, ההיסטוריה המעוותת, לא יתפוגגו. כשאמור תנסה שוב ושוב לקיים את משאלתה של אמה ולקיים את הבטחתו של אביה, היא תיאלץ להכיר במה שאינו משתנה, ובסופו של דבר תבין שמחוץ לעולם הלבן התרחשו שינויים רבי משמעות.

דיימון גלגוט מאכלס את הספר בשורה של דמויות מעוותות, שקועות בעצמן, להוטות אחר רווח אישי, מתפוררות ועיוורות לסביבתן. בני המשפחה הגרעינית הם כאלה, וגם הקרובים שסביבם, כמו אשתו של אנטון שדרום-אפריקה מאכזבת אותה. מי תיאר לעצמו שאבא שלה, שכולם כיבדו אותו ופחדו מפניו, יצטרך להתייצב לפני "ועדת האמת והפיוס" ולהודות במעשים כל-כך איומים והכרחיים? הבעיה של הארץ הזאת, לדעתה, היא שאנשים פשוט לא מסוגלים להניח לעבר. הסופר חובט בכומר סימרס, שבעבר חטא בגילוי עריות, והיום משחק בנפשות הנוהים אחריו, בכומר נוסף שמפר את חסיון הוידוי, בעורכת הדין המשפחתית, שהוסיפה עוד שם לקרקפות הבעלים-לשעבר שהיא מתהדרת בהן. מעניין לציין שבעוד הוא מנסה להכנס אל נפשן של הדמויות הלבנות, לדמויות השחורות לא ניתן קול של ממש, למעט ממש בסיום. אני מניחה שהדבר נעשה במכוון, משום יחסם של הלבנים אל השחורים כשקופים. "נראה שאף אחד לא רואה אותה", הוא כותב על סלומה. "מסתבר שהיא בלתי נראית. ומה שסלומה מרגישה גם הוא בלתי נראה".

מול כל הדמויות המעוותות עומדת אמור. בעודה ילדה היכה בה ברק, ונדמה שהסופר, כמו כמה מן הדמויות, מתייחס לכך כאל מגע אלוהי שהבדיל אותה וייחד אותה. אמור מרחיקה את עצמה מן המשפחה, מכסף ומנכסים, פונה לנתיב של עזרה לזולת כאחות, ובמשך כל העשורים המתוארים בספר שבה ומעלה את שאלת הבית שהובטח לסלומה.

גלגוט כותב בסגנון יחודי, דיבורי לעתים, רוחני לעתים, ציני רוב הזמן, ומסריו חדים, כואבים וכועסים. תהיתי מדוע בחר ביצוג כל-כך חד-צדדי של גיבוריו, ללא נסיון להבין, ללא חמלה. המוטו שבחר לספר, ציטוט מדבריו של פדריקו פליני, מסביר את בחירתו: הבוקר פגשתי אשה עם אף זהב. היא נסעה בקדילק וקוף בזרועותיה. הנהג שלה עצר והיא שאלה אותי: "אתה פליני?" ובאותו קול חלול המשיכה: "מדוע בסרטים שלך אין אף בן-אדם נורמלי אחד?"

מיכל אלפון תרגמה היטב, והספר מומלץ בהחלט.

The Promise – Damon Galgut

חרגול ומודן

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הכלבה / פילאר קינטנה

"הכלבה" מתרחש בכפר דייגים על חוף האוקינוס השקט בקולומביה. בין הים המאיים מצד אחד והיערות האפלים מן הצד השני, מתגוררים דמריס ורוחליו, כבני ארבעים, בבקתה המצויה בשוליה של אחוזה שבעליה הלבנים האמידים אינם מתגוררים בה. רוחליו מתפרנס מדיג ומתחזוקת האחוזה. דמריס משגיחה על הנקיון, מוודאת שהרטיבות והחרקים לא יעשו שמות במבנה כפי שהם עושים בבקתה. נישואיהם של השניים, נישואי אהבה, שקעו עם השנים, כשכל נסיונותיהם ללדת ילדים כשלו, במעין מסירוּת עוינת, חיים זה לצד זה כשכל אחד מכונס בשלו, קרובים ומרוחקים לסרוגין.

דמריס נכבשת יום אחד בקסמה של גורת כלבים, ומחליטה לאמץ אותה. בבית כבר יש לבני הזוג שלושה כלבים תחת חסותו המטַפחת-מתאכזרת של רוחליו, אבל הכלבה החדשה היא כולה של דמריס. תחליף לילד? תחליף לבעל? נחמה על חבר ילדות שנלקח על ידי הים? הכלבה, שדמריס מעניקה לה את השם צ'ירלי, על שמה של מי שנבחרה כמיס קולומביה ב-1977, שנה טראומטית בילדותה, היא אולי כל אלה ויותר. היא ילד, היא נחמה, היא חברה נאמנה, אבל היא גם יריבה והיא בלתי ניתנת לריסון. יחסיה של דמריס עם כלבתה מורכבים ועצובים וכואבים כמו כל הקשרים בחייה.

פילאר קינטנה כתבה ספר קצר המכיל הרבה, וכל פרט בו הוא רב-מימדי. היא מספרת על זוגיות מורכבת, על פערים חברתיים בלתי הוגנים, על משפחות מפורקות, על החיים ועל מאבקי ההישרדות בתנאי מצוקה תחת כוחם הפראי של איתני הטבע. הסופר חואן גבריאל ואסקס, המצוטט על כריכת הספר, סיכם יפה את קסמו של הספר: "הקסם של הרומן הקצר הזה הוא יכולתו לדבר על דברים רבים, כולם חשובים, בשעה שנדמה שהוא עוסק במשהו אחר לגמרי. מהם הדברים האלה? אלימות, בדידות, שרידות, אכזריות. קינטנה מדהימה בפרוזה המפוכחת, העניינית והחזקה שלה." אני מסכימה אתו לגמרי, וממליצה על הספר המיוחד הזה.

מיכל שליו תרגמה יפה. את הכריכה היפיפיה איירה ועיצבה טליה בר.

La Perra – Pilar Quintana

חרגול ומודן

2022 (2017)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

נקשרות

כותרת משנה: סופרות כותבות על נשיות

"נקשרות" הוא קובץ הכולל שבעה סיפורים פרי עטן של סופרות ישראליות, וששה שנכתבו על ידי סופרות צרפתיות. הסיפורים הצרפתיים פורסמו ב-2020 כחלק ממחאת #MeToo, ונועדו להביא לידי ביטוי את חווית הנשיות מנקודת מבטן של הכותבות. הסיפורים הישראלים תורמים לקובץ את זוית הראיה של הכותבות הישראליות.

עורכות הספר בחרו לפתוח בקורבנוּת ובמסכנוּת מבית מדרשה של אילנה ברנשטיין, בחירה מקוממת ושאינה במקומה. הקורבנוּת נוכחת גם בכמה מן הסיפורים האחרים. נשים מצמצמות את עצמן, מתאימות את עצמן כדי למצוא מקום וקול. קולן של נשים דעתניות, עצמאיות, המכירות בערכן ואינן מודדות את שווין מנקודת מבט שוביניסטית, נעדר כמעט לגמרי. לא זה צריך להיות היצוג של קולה של הנשיות, לפחות לא בעולם המערבי של ימינו. למעט מקרי קיצון של אלימות ושל טרור, לנשים בעולם המערבי יש אפשרות בחירה, אפשרות להגדיר את עצמן לא מתוך השוואה לגברים אלא מתוך עצמיותן. מאבק על סגירת פערים צריך להיעשות מן העמדה המוצקה של הזכות הלגיטימית לשוויון, לא מן ההתמסכנות. משום מה, דווקא כמה נשים כותבות מנציחות את הנחיתות שנגדה הן מבקשות להתריס.

לכותבות לא ניתנו הנחיות בדבר תוכן הסיפורים ורוחם, ובכל זאת במרביתם המסר השתלט על העלילה הסיפורית, וחבל. אם כבר מבקשים להעביר מסר, עדיף בעיני הסגנון המאמרי של מארי דריוסק בסיפורה "בבריכה". בקול צלול היא אומרת ברורות כי לא הנשים צריכות להשתנות כדי למנוע הטרדות ותקיפות, אלא הגברים. חבל שהגיבורות של אילנה ברנשטיין ושל מליס דה קרנגל, לדוגמא, לא ניחנו באותה תובנה – האחת מקטינה את עצמה כדי לזכות סוף סוף בבן זוג, השניה מסגלת לעצמה קול נמוך כדי להשמע גברית יותר, ולכן סמכותית יותר.

הקובץ כולל סיפורים טובים יותר וטובים פחות, אך למעט המגדר של הכותבות ושל הדמויות הראשיות לא מצאתי כל הצדקה לכנס אותם יחד.

לצערי, לא אוכל להמליץ על הספר.

אריה ניר ומודן

2022

המשפט האחרון/ סקוט טורו

סנדי סטרן, עורך דין בשנות השמונים לחייו, מנהל את המשפט האחרון בחייו, כשהוא מגן על ידידו ד"ר קיריל פאפקו. זהו גם המשפט האחרון של הפירמה סטרן את סטרן, לאחר שמרתה, בתו של סנדי ושותפתו, החליטה לפרוש מעריכת דין. נגד קיריל, חתן פרס נובל לרפואה, שפיתח תרופה פורצת דרך לסרטן, הוגשה תביעה בגין הסתרת מידע מהותי מ-FDA בתהליך קבלת האישור לתרופה, וגם בגין שימוש במידע פנים כדי לעשות רווח ממניות החברה שקיריל מנהל. חמור מכל, קיריל מואשם ברצח, משום שהפיץ את התרופה למרות תופעת לוואי שגרמה למספר מקרי מוות.

סקוט טורו, שהוא עצמו עורך דין פלילי, מוביל את הקוראים אל נבכי מערכת המשפט האמריקאית. הוא עוקב אחרי מהלך המשפט יום אחר יום, דן לעומק בסוגיות שעל הפרק, ועוסק בשאלות של אמת ושל צדק, שני מונחים שאינם בהכרח מתיישבים זה עם זה. משום שיש לו ידע מקיף והוא להוט לשתף אותו, פה ושם יש תחושה של עומס שתוקע את התקדמות העלילה, אבל רוב הזמן הפרטים מעניינים ומעלת הרווח עולה על הפסד הדינמיות.

אחד הנושאים המעניינים בספר, על רקע ימינו אלה, הוא תהליך האישור שיש לעבור כדי להפיץ תרופה, או מוצר רפואי אחר. הספר ראה אור במאי 2020, לפני שפותח חיסון לקורונה, והוא מתאר תהליך של אישור מואץ, דוגמת זה שעבר החיסון. המהלך המואץ, ממש כמו המהלך הרגיל, מוקפד וביורוקרטי, ולשניהם יש אותן מעלות ואותם חסרונות.

למרות הדקדקנות המשפטית, הספר עוסק בעיקרו באנשים. סנדי המזדקן, הבוחן את חייו לאחור ומודע לסופו הקרוב; קיריל המלא מעצמו ומקיים מערכת יחסים טעונה עם בני משפחתו; השופטת סוני, ידידה הן של התובע והן של הסנגור, ובעלת זיקות אישיות משלה שמן הסתם משפיעות על שיפוטה; פינקי, נכדתו של סנדי, כמעט בת שלושים, מרחפת כמו בת-עשרה, ומגלה כישורים נחוצים; אינס, יד ימינו של קיריל והמאהבת שלו, שמנסה לתחמן את כולם; ועוד.

המונח "מעבר לכל ספק סביר" שב ועולה בספר, ולסנדי הסנגור די באי-הוודאות הזו. אבל סנדי האדם, החבר, אינו מסתפק בכך. כשהמשפט תם הוא מבקש את האמת, ויוצא למסע גילויים. השאלות שמנקרות בכולם, כולל בקוראים, במהלך העלילה, באות על פתרונן בחלקו האחרון של הספר.

"המשפט האחרון" הוא מותחן משפטי מוצלח, אמנם פחות רחב היקף ומחדש מ"עדות", שהתרחש  בין כותלי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, אך כמוהו גם הוא מעשיר ומומלץ.

The Last Trial – Scott Turow

אריה ניר ומודן

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

יומה של מיס פטיגרו / ויניפרד ווטסון

גווינביר פטיגרו, רווקה ובתולה בת ארבעים, מיטלטלת כבר שנים בין משרות כאומנת, לא מוצלחת במיוחד, אצל מעסיקים קשים. כשהיא נשלחת על ידי לשכת התעסוקה לברר אפשרות לשמש כאומנת אצל מיס דליסיה לאפוס, היא יודעת שהיא חייבת ויהי מה להשיג את המשרה. מיס פטיגרו מובטלת, סובלת מתת תזונה, על סף סילוק מן הדירה בה היא מתגוררת בשכירות. היא נחושה לעשות רושם טוב, ולא לשוב אל הלשכה בידים ריקות. רק בסופו של היום המתואר בספר היא מבינה את מה שהקוראים הבינו מיד: בלבול בדרישות העבודה הוביל אותה אל מה שיתברר כמפגש גורלי שישנה את חייה.

מיס לאפוס היא זמרת במועדוני לילה, טיפוס בוהמייני, שמקבלת את מיס פטיגרו אל חייה מבלי לתהות מדוע נקשה על דלתה. בכל פעם שמיס פטיגרו מבקשת לפתוח בלב חרד בנושא שלשמו באה, מיס לאפוס, המרוכזת בעצמה, מְתנה את צרותיה ומשתפת את האורחת בהתחבטויותיה. מיס פטיגרו, ההמומה מאורח החיים הנהנתני וחסר המוסר של המארחת, מוצאת עצמה נסחפת אל הקלילות ואל הזוהר, מרשה לעצמה להרפות מן העקרונות שהשרישו בה הוריה, ומתפקדת לסירוגין כמבוגר אחראי כלפי מיס לאפוס וכלפי חברתה מיס אידית דובארי, וכנערה קלת דעת, לראשונה בחייה אחת מהחבורה.

ההבנה החברתית של מיס פטיגרו נובעת משני מקורות. האחד הוא החינוך המחמיר שקיבלה, שראה ביופי ובהנאה חטא: פודרה, הרעים אביה הכומר, היא הדרך לגיהנום. שפתון, לחשה אמה, הצעד הראשון בדרך לתהום. סומק, הוכיח אביה, הוא נשקן של פרוצות. השני התבסס כולו על מה שראתה בסרטים הרומנטיים. כשהיא מוצאת עצמה נכנסת אל תוך אחד הסרטים שאהבה, ומגלה שאין רע בתענוגות, ושתחת בגדי המשי וגילויי החיבה בפומבי יש בני אדם, טובים ורעים ממש כמו מחוץ למסך, היא מרשה לעצמה לראשונה בחייה לפקפק בדוגמטיות של ההטפות.

"יומה של מיס פטיגרו" הוא ספר פמיניסטי, מבלי להבליט את היותו כזה. והוא מצליח להיות כזה למרות התלות של שתי הנשים הצעירות בגברים שסביבן, למרות שמיס לאפוס היא אשה מוחזקת, ולמרות שמיס דובארי הקימה את מכון היופי שלה באמצעות נישואים לגבר עשיר. אבל הראשונה מוכשרת בתחומה ונאחזת בתלות בלית ברירה, והשניה הפכה את המכון למצליח בעשר אצבעותיה אחרי שהתאלמנה. בעידן שוביניסטי הן יודעות לנצל הזדמנויות ולהפיק את המירב. "היו לי חיים מוגנים מדי", חושבת מיס פטיגרו. "לא הערכתי נכון כמה התקדמו בנות מיני. הגיע הזמן שאבין". התמזל מזלן של שתי החברות ומיס פטיגרו הזדמנה אל תוך חייהן, והגניבה, תחת הכובע של המבוגר האחראי, שכל ישר ובחירות נבונות שיביאו להן אושר. זהו גם ספר על אחווה נשית, על כוחן של נשים לתמוך זו בזו. שתי הצעירות אינן המרוויחות היחידות מן הזיווג האקראי עם האומנת המובטלת. מיס דובארי, באמצעות כישוריה המקצועיים, ומיס לאפוס, באמצעות רוחה הטובה, משנות משמעותית את הדרך בה מיס פטיגרו רואה את עצמה.

חינו של הספר בא לו מדמותה הכובשת של מיס פטיגרו. ויניפרד ווטסון יצרה בתבונה דמות רבת-פנים, מתחבטת, אנושית מאוד, שמייחלת להיות מקובלת ומבקשת בו זמנית לשמר את גרעין אישיותה. כך, לדוגמא, היא מגיבה למראה חדרה המבולגן של מיס דובארי: "מיס פטיגרו של אתמול צקצקה לעצמה. ילדה מבולגנת מאוד. מרושלת מאוד. שום סדר. שום דאגה. חינוך גרוע. חדר שינה של גברת לא אמור להיראות כך. מיס פטיגרו של אתמול נָדמה. איזה בלגאן מקסים, חשבה מיס פטיגרו ברוחב לב. איזו תחושת קלילות נעימה! איזו התרגעות מופלאה! בלי להיות דוגמה לאחרים, בלי לעמוד בשום סטנדרט. בלי שום סדר שיאה לאישה מכובדת".

למרות שהיא מרשה לעצמה להסחף, ולו ליום אחד, אל עולמן של חברותיה החדשות, היא מודה בתוך עצמה ביושר ובכנות שהתפרקה מכל עקרונותיה. התשוקה להחלץ מחייה חסרי התקווה חזקה מהכל: "בכל חייה הבודדים מיס פטיגרו לא הבינה כמה בודדה היא, עד עכשיו, כשלמשך יום אחד כבר לא הרגישה בודדה. היא לא הצליחה לרדת לסופו של ההבדל. במשך שנים חיתה בבתיהם של אחרים ואף פעם לא הרגישה שייכת, ועכשיו, תוך שעות אחדות, היא הרגישה נינוחה ושלווה כמו בבית. היא התקבלה". אבל האמת היא שגם אם נדמה לה שהתפרקה מעקרונותיה, הם חיים בה, ויוצרים עבורה ועבור חברותיה שילוב רב עוצמה בין הנאה למוסר. אפשר גם וגם, ונדמה שלשם הספר מכוון.

הספר מזכיר באוירתו ובדמות הראשית את "פרחים לגברת האריס" שנכתב עשרים שנה אחריו. אך בעוד האחרון נוטף סטראוטיפיות ומכוון למוסר השכל מקומם משהו, "יומה של מיס פטיגרו" חוגג את האנושיות על מעלותיה ועל פגמיה, ומספר אגדה מחממת לב.

יש לציין כי למרות שהספר מתרחש באנגליה ב-1938, עשרים שנה אחרי מלחמת העולם הראשונה ועל סף השניה, למציאות החיצונית אין שום נוכחות בספר. גם לביוגרפיה האישית של הגיבורה אין כמעט זכר. הספר, כשמו, מתרכז כולו בקורות יום אחד, בחוג חברתי ספציפי, ממוקד כמעט לחלוטין בעימות הפנימי שבין החינוך הנוקשה למציאות וביישובו.

את הספר מלווים האיורים המקוריים מאת מרי תומסון.

חינני ומומלץ.

Miss Pettigrew Lives for a Day – Winifred Watson

הכורסא ומודן

2021 (1938)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכא

שדרת השקמים / ג'ון גרישם

ג'ייק בריגנס הוא עורך-דין בעיירה קלנטון שבמיסיסיפי. כשלוש שנים קודם התרחשות עלילת הספר הוא השיג זיכוי במשפט עבור לקוח שחור, שירה בשני גברים לבנים שאנסו את בתו. הקו קלוקס קלאן המקומי, בתגובה, שרף את ביתו של ג'ק, ושוטר עדיין מוצב מול הדירה אליה נאלץ לעבור כדי להגן עליו. התקופה היא שלהי שנות השמונים של המאה העשרים, פורמלית שורר במקום שוויון זכויות, מעשית הגזענות נוכחת ומבעבעת. יומיים אחרי התאבדותו של סת האברד, תושב מקומי לבן שגסס מסרטן, ג'ייק מקבל ממנו מכתב שנשלח יום לפני ההתאבדות. למכתב מצורפת צוואה כתובה ביד, המנשלת את הצאצאים, ומורישה כמעט את כל הונו לסוכנת הבית השחורה שלו. סת בחר בג'ייק כעורך-הדין של העזבון, והעמיד אותו פעם נוספת במרכזה של מחלוקת גזעית.

בנו ובתו של סת, למרות היחסים המנוכרים בינם ובין אביהם, יוצאים, כמובן, למאבק כדי לבטל את הצוואה החדשה. לטי בלאק, הסוכנת, שסת הבטיח לה כי ישאיר לה משהו קטן, אינה מבינה כיצד זכתה בירושה, שמתברר כי היא מסתכמת במליוני דולרים. קרובי משפחה רחוקים – אמיתיים ומזויפים – מתנחלים סביבה. עורכי-דין להוטים מסתערים על כל המעורבים – הבן והבת, הנכדים, לטי, בעלה של לטי – כדי לזכות בשכר טרחה שמן. שפיותו של סת מוטלת בספק, שמה של לטי מוכפש – נדמה שלכל אדם בעיירה דעה לגבי הצוואה השנויה במחלוקת.

ג'ון גרישם מפרט את כל המהלכים שקדמו למשפט, וכמובן את כל שלביו של המשפט עצמו. הכללים המקצועיים ברורים, אבל התהליכים כולם מושפעים מאישיותו של השופט, בן המקום, ידידו של ג'ייק, שמחליט כמה החלטות תמוהות, שעשויות לגרור את הפרשה לשרשרת של ערעורים שתמשך שנים. מכיוון שהוא מתיר לצד אחד להעלות לדוכן עדים מניפולטיביים, ומכיוון שהוא מאפשר לצד השני להציג תצהיר מצולם שמזעזע את הצופים, המושבעים, בסופו של דבר, למרות כל ההנחיות הפורמליות, יחליטו על גורל העזבון על פי רגשותיהם ולא על פי הראיות שהוצגו להם. משום מה גרישם אינו מתייחס לכך כלל. כ"פיצוי", הוא מציע בסופו של דבר פתרון שיש בו לרַצות את כל המעורבים.

גרישם, כמו תמיד, יודע לספר סיפור, הבקיאות שלו בפן המשפטי ברורה, והספר, למרות שאינו "תפור" עד הסוף, קריא ומעורר ענין ומחשבה.

Sycamore Row – John Grisham

מודן

2014 (2013)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

עד שהנשמה תצוף / אורי שורצמן

אורי שורצמן הרשים אותי בספרו "רופא לבן אלים שחורים", שבו דן, זו לצד זו, ברפואה המערבית וברפואה השבטית האפריקאית, וביקש להראות כי יש מקום לשתיהן.

"עד שהנשמה תצוף" הוא ספר שונה. גם כאן ניתן מקום לאמונות ילידיות, הפעם בדרום-אמריקה, ונקודת המוצא מכבדת, אך הספר הוא רומן, לא עיון דוקומנטרי.

סופי, מתמחה בפסיכיאטריה, מטפלת בנועה, צעירה ששבה מברזיל במצב מנותק לגמרי. נועה אינה מגיבה לנסיונות לדובב אותה, אף תרופה אינה משפיעה עליה. סופי מחליטה לסטות מן הפרוטוקול, ולנסות לחלץ את נועה ממצבה באמצעות איבוגה, צמח פסיכודלי מיערות הגשם, בלתי חוקי ברוב העולם, שעל פי טענות, שלא אוששו כראוי, יכול לגמול כבמטה קסם מתמכרים לסמים ולאלכוהול. גם בהשפעת האיבוגה נועה אינה יוצרת קשר עם האנשים סביבה, אבל היא מתחילה לדבר, ומגוללת את קורותיה. היא מספרת על עבודתה ההתנדבותית בבית חולים למצורעים, על מעורבותה בעל כורחה במעשי רצח פולחניים, ועל נחישותה לפתור את תעלומת הרציחות גם במחיר שלומה הפיזי והנפשי.

הסיפור שזור פרטים מעניינים על האמונות, בעיקר דת הקנדומבלה, ועל אורחות החיים בברזיל, וברור שהסופר מכיר את הנושא מיד ראשונה, כמו גם את ההליכים הפסיכיאטריים מתוקף עבודתו. הבעיה היא שמהלך הסיפור שומם למדי, גם סופי וגם נועה, ולמעשה כל הדמויות, נותרות בלתי מפוענחות ובלתי נגישות לקורא, והתוספת הקישוטית של עלילותיו של תומר, בעלה של סופי, עלילות מיניות ומדעיות (הוא חוקר את המדוזה בת האלמוות, נושא מעניין בפני עצמו), אינה משתלבת בסיפור בשום צורה וחוזרת על עצמה עד זרא.

פוטנציאל שהוחמץ, וחבל.

אריה ניר ומודן

2021

מגלן / שטפן צווייג

ב-30 בספטמבר 1519, בעיצומו של עידן התגליות, יצאו מספרד חמש ספינות, ובהן כמאתים ושבעים אנשי צוות, בפיקודו של פרדיננד מגלן. כמעט שלוש שנים אחר כך, ב-6 בספטמבר 1522, שבה אחת מהן, חבוטה ומתפוררת, ועל סיפונה שמונה-עשר איש מותשים ומורעבים. מגלן לא נמנה עימם, אבל חזונו בדבר מציאת המעבר המערבי להודו הוגשם. במרץ 1522 השלימו שני בני אדם לראשונה את הקפתו המלאה של העולם, גם אם לא בהפלגה רצופה אחת: מגלן, שהשתתף בעבר במסעות מפורטוגל לאיי האוקינוס ההודי וחזרה, מצא כעת את מותו באותם איים, אליהם הגיע הפעם ממזרח, ועבדו אנריקה, שנחטף מסומטרה לפורטוגל, שב עם אדונו אל מקום הולדתו. גם אם מיצרי מגלן לא הפכו לנתיב רב חשיבות, ההפלגה ההרואית היוותה פריצת דרך בהכרת האדם את עולמו, ומגלן נמנה עד היום, בצדק, עם גדולי המגלים ופורצי הדרך.

שטפן צווייג סוקר את חייו ואת פועלו של מגלן בביוגרפיה שהיא, כרגיל אצלו, אישית ונובעת מהערצה. יחד עם זאת, בניגוד לביוגרפיות האחרות שלו שקראתי – לדוגמא, זו של בלזאק, שאותה כתב מוכה סנוורים מהערצה – כאן הוא שומר על אובייקטיביות יחסית, ומעביר ביקורת על גיבורו כשיש לכך מקום (גם אם הוא מוצא לו הצדקות). הוא מספר על חייו כחייל פשוט וכקצין, שהוכיח את אופיו כשהציל חבר שנקלע לסכנת חיים, וכשהתנדב, למרות מעמדו כיליד אצולה, להשאר עם החיילים הפשוטים לאחר שספינתם עלתה על שרטון והקצינים האחרים בחרו להציל קודם את עצמם. הוא מתלווה אליו כשהוא מנסה לשכנע את מלך פורטוגל לתמוך בחלומו למצוא את הנתיב המערבי להודו, וכשהוא נדחה ומתייאש ובוחר למצוא תמיכה אצל המלך היריב בספרד. כאן פותח צווייג את השאלה האם דינו של המהלך הזה להחשב כבגידה, ובצר לו קובע כי "האדם היוצר כפוף לחוק אחר, נעלה יותר, מאשר חוק הלאום", אמירה צווייגית אופיינית, שלמרבה השמחה אין עוד כמוה בספר. הסופר אינו מגנה את הקברניטים הספרדים שמרדו במגלן הפורטוגלי, ולמעשה מצדיק את מניעיהם שנבעו מאחריות כלפי המלך ששלח אותם וכלפי אנשי צוותם. הוא עומד על יחודו של מגלן, שבזכות אופיו העיקש והדקדקן התמיד במשימה שהציב לעצמו, ובזכות סבלנותו וסובלנותו לא נקשרו בשמו מעשי אכזריות כגון אלה שאפיינו מגלים וכובשים אחרים. לעג הגורל הוא שלמרות שהקפיד על התפשטות בדרכי שלום בלבד ועל הימנעות מאלימות, הגיע לסוף דרכו ולסוף חייו בפעולה מלחמתית נגד אי סורר, שאותו ביקש להעמיד על מקומו כדי לבצר את מעמדו של מלך משתף פעולה.

מעניין לגלות שחזונו של מגלן התבסס על טעות. בהתבסס על מסמכים סודיים הוא היה בטוח שקיים מעבר, ושמקומו ידוע לו, אך התברר שהמידע היה שגוי, ומי שסיפק אותו טעה לראות בריו דה לה פלאטה, הנהר העצום, פתח למעבר לאוקינוס השקט (שמו של האוקינוס ניתן לו על ידי מגלן עצמו). צווייג מתחקה על מקורות המידע, ומגיע משום מה למסקנה המופרכת שמגלן ניכס לעצמו תגלית קודמת, גם אם שגויה. מסקנה משונה, בלשון המעטה, שהרי כך מתקדם המדע ונצבר הידע, נדבך על נדבך.

התיעוד של המסע הושמד בחלקו הגדול. קשה להניח שמגלן לא ניהל יומן, אך פרט למסמך אחד לא נותר דבר מכל מה שכתב. צווייג משער שסבסטיאן דל קאנו, האיש שפיקד על ויקטוריה, הספינה היחידה שחזרה, השמיד את היומן, כדי לא לחשוף את חלקו במרד נגד מגלן (צווייג מביע מרמור על הכבוד לו זכה דל קאנו – כבוד מוצדק, לדעתי, לאור המסע ההרואי שהוביל – ועל דחיקת זכרו של מגלן, אך ההיסטוריה גמלה לאחרון). יתכן שגם ידם של מורדים אחרים ששבו (אחת האניות ערקה ממש לפני היציאה מן המעבר, המוכר כיום כמיצרי מגלן, אל האוקינוס השקט) היתה במעל. אנטוניו פיגפטה, איטלקי שנלווה אל המשלחת ותיעד את קורותיה מדי יום ביומו, מסר את יומנו למלך, ולא קיבל אותו חזרה. מאוחר יותר פרסם תקציר שלו, כך שחלק מן המידע אבד.

תיאור המסע הוא, כמובן, לבו של הספר, אך צווייג מרחיב גם באשר לרקע הפוליטי והחברתי של התקופה. אחת התופעות המעניינות היא הקלות שבה ניכס לעצמו העולם האירופי את שאר העולם. האפיפיור סימן קו לאורך כדור הארץ, וקבע כי מה שיתגלה ממערב לו ישתייך לספרד, וממזרח לו לפורטוגל. וכך יצאו לדרך חוקרים וסוחרים וחיילים וכמרים, ובלבם הבטחון כי העולם השתייך להם בזכות. צווייג מגניב אל תוך הטקסט את המשפט הביקורתי המיתמם הזה, כשהוא מתאר את הילידים באיי מריאנה, חסרי תפיסת הרכוש הפרטי, הנוטלים את חפציהם של המלחים: "עובדי האלילים התמימים האלה תוקעים פריט נוצץ בשערם באותה טבעיות שבה הספרדים, האפיפיור והקיסר הכריזו מראש שכל האיים החדשים האלה, על יושביהם והחיות שבהם, יהיו מעתה קניינו החוקי של המלך הנוצרי מכל המלכים".

מסעו של מגלן הניב תגליות רבות, ביניהם, כמובן, מיצרי מגלן, וגם ענני מגלן, אישוש היותה של הארץ כדור, הוכחה לסיבוב כדור הארץ סביב צירו, קיומם של בעלי חיים בלתי מוכרים ועוד.  

הספר תורגם לראשונה ב-1951 על ידי יצחק הירשברג בהוצאת בקר תחת השם "מאגלאן, האיש ופועלו". בשל הזמן שחלף והיעלמותו של הספר מן המדפים, טוב עשתה הוצאת מודן שהוציאה לאור מחדש את הביוגרפיה הממצה והמחכימה הזו בתרגומה הנאה של ליה נירגד.

Magellan, der Mann und seine Tat – Stefan Zweig

מודן

2021 (1937)

תרגום מגרמנית: ליה נירגד

Ferdinand Magellan set out from Spain with a fleet of five ships to find a western route to the Spice Islands  | Image: Arindam Mukherjee | ThePrint