שדרת השקמים / ג'ון גרישם

ג'ייק בריגנס הוא עורך-דין בעיירה קלנטון שבמיסיסיפי. כשלוש שנים קודם התרחשות עלילת הספר הוא השיג זיכוי במשפט עבור לקוח שחור, שירה בשני גברים לבנים שאנסו את בתו. הקו קלוקס קלאן המקומי, בתגובה, שרף את ביתו של ג'ק, ושוטר עדיין מוצב מול הדירה אליה נאלץ לעבור כדי להגן עליו. התקופה היא שלהי שנות השמונים של המאה העשרים, פורמלית שורר במקום שוויון זכויות, מעשית הגזענות נוכחת ומבעבעת. יומיים אחרי התאבדותו של סת האברד, תושב מקומי לבן שגסס מסרטן, ג'ייק מקבל ממנו מכתב שנשלח יום לפני ההתאבדות. למכתב מצורפת צוואה כתובה ביד, המנשלת את הצאצאים, ומורישה כמעט את כל הונו לסוכנת הבית השחורה שלו. סת בחר בג'ייק כעורך-הדין של העזבון, והעמיד אותו פעם נוספת במרכזה של מחלוקת גזעית.

בנו ובתו של סת, למרות היחסים המנוכרים בינם ובין אביהם, יוצאים, כמובן, למאבק כדי לבטל את הצוואה החדשה. לטי בלאק, הסוכנת, שסת הבטיח לה כי ישאיר לה משהו קטן, אינה מבינה כיצד זכתה בירושה, שמתברר כי היא מסתכמת במליוני דולרים. קרובי משפחה רחוקים – אמיתיים ומזויפים – מתנחלים סביבה. עורכי-דין להוטים מסתערים על כל המעורבים – הבן והבת, הנכדים, לטי, בעלה של לטי – כדי לזכות בשכר טרחה שמן. שפיותו של סת מוטלת בספק, שמה של לטי מוכפש – נדמה שלכל אדם בעיירה דעה לגבי הצוואה השנויה במחלוקת.

ג'ון גרישם מפרט את כל המהלכים שקדמו למשפט, וכמובן את כל שלביו של המשפט עצמו. הכללים המקצועיים ברורים, אבל התהליכים כולם מושפעים מאישיותו של השופט, בן המקום, ידידו של ג'ייק, שמחליט כמה החלטות תמוהות, שעשויות לגרור את הפרשה לשרשרת של ערעורים שתמשך שנים. מכיוון שהוא מתיר לצד אחד להעלות לדוכן עדים מניפולטיביים, ומכיוון שהוא מאפשר לצד השני להציג תצהיר מצולם שמזעזע את הצופים, המושבעים, בסופו של דבר, למרות כל ההנחיות הפורמליות, יחליטו על גורל העזבון על פי רגשותיהם ולא על פי הראיות שהוצגו להם. משום מה גרישם אינו מתייחס לכך כלל. כ"פיצוי", הוא מציע בסופו של דבר פתרון שיש בו לרַצות את כל המעורבים.

גרישם, כמו תמיד, יודע לספר סיפור, הבקיאות שלו בפן המשפטי ברורה, והספר, למרות שאינו "תפור" עד הסוף, קריא ומעורר ענין ומחשבה.

Sycamore Row – John Grisham

מודן

2014 (2013)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון

עד שהנשמה תצוף / אורי שורצמן

אורי שורצמן הרשים אותי בספרו "רופא לבן אלים שחורים", שבו דן, זו לצד זו, ברפואה המערבית וברפואה השבטית האפריקאית, וביקש להראות כי יש מקום לשתיהן.

"עד שהנשמה תצוף" הוא ספר שונה. גם כאן ניתן מקום לאמונות ילידיות, הפעם בדרום-אמריקה, ונקודת המוצא מכבדת, אך הספר הוא רומן, לא עיון דוקומנטרי.

סופי, מתמחה בפסיכיאטריה, מטפלת בנועה, צעירה ששבה מברזיל במצב מנותק לגמרי. נועה אינה מגיבה לנסיונות לדובב אותה, אף תרופה אינה משפיעה עליה. סופי מחליטה לסטות מן הפרוטוקול, ולנסות לחלץ את נועה ממצבה באמצעות איבוגה, צמח פסיכודלי מיערות הגשם, בלתי חוקי ברוב העולם, שעל פי טענות, שלא אוששו כראוי, יכול לגמול כבמטה קסם מתמכרים לסמים ולאלכוהול. גם בהשפעת האיבוגה נועה אינה יוצרת קשר עם האנשים סביבה, אבל היא מתחילה לדבר, ומגוללת את קורותיה. היא מספרת על עבודתה ההתנדבותית בבית חולים למצורעים, על מעורבותה בעל כורחה במעשי רצח פולחניים, ועל נחישותה לפתור את תעלומת הרציחות גם במחיר שלומה הפיזי והנפשי.

הסיפור שזור פרטים מעניינים על האמונות, בעיקר דת הקנדומבלה, ועל אורחות החיים בברזיל, וברור שהסופר מכיר את הנושא מיד ראשונה, כמו גם את ההליכים הפסיכיאטריים מתוקף עבודתו. הבעיה היא שמהלך הסיפור שומם למדי, גם סופי וגם נועה, ולמעשה כל הדמויות, נותרות בלתי מפוענחות ובלתי נגישות לקורא, והתוספת הקישוטית של עלילותיו של תומר, בעלה של סופי, עלילות מיניות ומדעיות (הוא חוקר את המדוזה בת האלמוות, נושא מעניין בפני עצמו), אינה משתלבת בסיפור בשום צורה וחוזרת על עצמה עד זרא.

פוטנציאל שהוחמץ, וחבל.

אריה ניר ומודן

2021

מגלן / שטפן צווייג

ב-30 בספטמבר 1519, בעיצומו של עידן התגליות, יצאו מספרד חמש ספינות, ובהן כמאתים ושבעים אנשי צוות, בפיקודו של פרדיננד מגלן. כמעט שלוש שנים אחר כך, ב-6 בספטמבר 1522, שבה אחת מהן, חבוטה ומתפוררת, ועל סיפונה שמונה-עשר איש מותשים ומורעבים. מגלן לא נמנה עימם, אבל חזונו בדבר מציאת המעבר המערבי להודו הוגשם. במרץ 1522 השלימו שני בני אדם לראשונה את הקפתו המלאה של העולם, גם אם לא בהפלגה רצופה אחת: מגלן, שהשתתף בעבר במסעות מפורטוגל לאיי האוקינוס ההודי וחזרה, מצא כעת את מותו באותם איים, אליהם הגיע הפעם ממזרח, ועבדו אנריקה, שנחטף מסומטרה לפורטוגל, שב עם אדונו אל מקום הולדתו. גם אם מיצרי מגלן לא הפכו לנתיב רב חשיבות, ההפלגה ההרואית היוותה פריצת דרך בהכרת האדם את עולמו, ומגלן נמנה עד היום, בצדק, עם גדולי המגלים ופורצי הדרך.

שטפן צווייג סוקר את חייו ואת פועלו של מגלן בביוגרפיה שהיא, כרגיל אצלו, אישית ונובעת מהערצה. יחד עם זאת, בניגוד לביוגרפיות האחרות שלו שקראתי – לדוגמא, זו של בלזאק, שאותה כתב מוכה סנוורים מהערצה – כאן הוא שומר על אובייקטיביות יחסית, ומעביר ביקורת על גיבורו כשיש לכך מקום (גם אם הוא מוצא לו הצדקות). הוא מספר על חייו כחייל פשוט וכקצין, שהוכיח את אופיו כשהציל חבר שנקלע לסכנת חיים, וכשהתנדב, למרות מעמדו כיליד אצולה, להשאר עם החיילים הפשוטים לאחר שספינתם עלתה על שרטון והקצינים האחרים בחרו להציל קודם את עצמם. הוא מתלווה אליו כשהוא מנסה לשכנע את מלך פורטוגל לתמוך בחלומו למצוא את הנתיב המערבי להודו, וכשהוא נדחה ומתייאש ובוחר למצוא תמיכה אצל המלך היריב בספרד. כאן פותח צווייג את השאלה האם דינו של המהלך הזה להחשב כבגידה, ובצר לו קובע כי "האדם היוצר כפוף לחוק אחר, נעלה יותר, מאשר חוק הלאום", אמירה צווייגית אופיינית, שלמרבה השמחה אין עוד כמוה בספר. הסופר אינו מגנה את הקברניטים הספרדים שמרדו במגלן הפורטוגלי, ולמעשה מצדיק את מניעיהם שנבעו מאחריות כלפי המלך ששלח אותם וכלפי אנשי צוותם. הוא עומד על יחודו של מגלן, שבזכות אופיו העיקש והדקדקן התמיד במשימה שהציב לעצמו, ובזכות סבלנותו וסובלנותו לא נקשרו בשמו מעשי אכזריות כגון אלה שאפיינו מגלים וכובשים אחרים. לעג הגורל הוא שלמרות שהקפיד על התפשטות בדרכי שלום בלבד ועל הימנעות מאלימות, הגיע לסוף דרכו ולסוף חייו בפעולה מלחמתית נגד אי סורר, שאותו ביקש להעמיד על מקומו כדי לבצר את מעמדו של מלך משתף פעולה.

מעניין לגלות שחזונו של מגלן התבסס על טעות. בהתבסס על מסמכים סודיים הוא היה בטוח שקיים מעבר, ושמקומו ידוע לו, אך התברר שהמידע היה שגוי, ומי שסיפק אותו טעה לראות בריו דה לה פלאטה, הנהר העצום, פתח למעבר לאוקינוס השקט (שמו של האוקינוס ניתן לו על ידי מגלן עצמו). צווייג מתחקה על מקורות המידע, ומגיע משום מה למסקנה המופרכת שמגלן ניכס לעצמו תגלית קודמת, גם אם שגויה. מסקנה משונה, בלשון המעטה, שהרי כך מתקדם המדע ונצבר הידע, נדבך על נדבך.

התיעוד של המסע הושמד בחלקו הגדול. קשה להניח שמגלן לא ניהל יומן, אך פרט למסמך אחד לא נותר דבר מכל מה שכתב. צווייג משער שסבסטיאן דל קאנו, האיש שפיקד על ויקטוריה, הספינה היחידה שחזרה, השמיד את היומן, כדי לא לחשוף את חלקו במרד נגד מגלן (צווייג מביע מרמור על הכבוד לו זכה דל קאנו – כבוד מוצדק, לדעתי, לאור המסע ההרואי שהוביל – ועל דחיקת זכרו של מגלן, אך ההיסטוריה גמלה לאחרון). יתכן שגם ידם של מורדים אחרים ששבו (אחת האניות ערקה ממש לפני היציאה מן המעבר, המוכר כיום כמיצרי מגלן, אל האוקינוס השקט) היתה במעל. אנטוניו פיגפטה, איטלקי שנלווה אל המשלחת ותיעד את קורותיה מדי יום ביומו, מסר את יומנו למלך, ולא קיבל אותו חזרה. מאוחר יותר פרסם תקציר שלו, כך שחלק מן המידע אבד.

תיאור המסע הוא, כמובן, לבו של הספר, אך צווייג מרחיב גם באשר לרקע הפוליטי והחברתי של התקופה. אחת התופעות המעניינות היא הקלות שבה ניכס לעצמו העולם האירופי את שאר העולם. האפיפיור סימן קו לאורך כדור הארץ, וקבע כי מה שיתגלה ממערב לו ישתייך לספרד, וממזרח לו לפורטוגל. וכך יצאו לדרך חוקרים וסוחרים וחיילים וכמרים, ובלבם הבטחון כי העולם השתייך להם בזכות. צווייג מגניב אל תוך הטקסט את המשפט הביקורתי המיתמם הזה, כשהוא מתאר את הילידים באיי מריאנה, חסרי תפיסת הרכוש הפרטי, הנוטלים את חפציהם של המלחים: "עובדי האלילים התמימים האלה תוקעים פריט נוצץ בשערם באותה טבעיות שבה הספרדים, האפיפיור והקיסר הכריזו מראש שכל האיים החדשים האלה, על יושביהם והחיות שבהם, יהיו מעתה קניינו החוקי של המלך הנוצרי מכל המלכים".

מסעו של מגלן הניב תגליות רבות, ביניהם, כמובן, מיצרי מגלן, וגם ענני מגלן, אישוש היותה של הארץ כדור, הוכחה לסיבוב כדור הארץ סביב צירו, קיומם של בעלי חיים בלתי מוכרים ועוד.  

הספר תורגם לראשונה ב-1951 על ידי יצחק הירשברג בהוצאת בקר תחת השם "מאגלאן, האיש ופועלו". בשל הזמן שחלף והיעלמותו של הספר מן המדפים, טוב עשתה הוצאת מודן שהוציאה לאור מחדש את הביוגרפיה הממצה והמחכימה הזו בתרגומה הנאה של ליה נירגד.

Magellan, der Mann und seine Tat – Stefan Zweig

מודן

2021 (1937)

תרגום מגרמנית: ליה נירגד

Ferdinand Magellan set out from Spain with a fleet of five ships to find a western route to the Spice Islands  | Image: Arindam Mukherjee | ThePrint

העלמה מקזאן / מאיה ערד

עידית היא רווקה על סף גיל ארבעים. אם זו היתה הבחירה המודעת שלה, אולי היתה מאושרת, אבל העניינים התגלגלו איכשהו כך בניגוד לתוכניותיה. אולי משום שמאז ומעולם התקשתה ליצור קשרים ולשמר אותם, אולי משום שיש בה משהו מתנשא ומתבדל. קצת קשה להבחין בין סיבה ומסובב, אבל זה המצב כעת: עידית משתוקקת לזוגיות, רוצה להיות אמא כמו כולן, וזה פשוט לא קורה.

היא לא בררנית, כך היא אומרת לעצמה, היא פשוט מחכה בסבלנות ולא מוכנה להתפשר, כי בסופו של דבר דברים טובים קורים למי שיודע לחכות. אבל כשהיא מצליחה להניע את עצמה לפעולה, מתברר שהיא בררנית ועוד איך. או אולי לא החלטית. או שמא רק חמוצה שכזו, נעלבת בקלות, נוטשת בקלות. "אכלו לי, שתו לי", כמו שאומר עליה בעלה של חברתה.

מורתה של עידית מהתיכון "מאשימה" את עצמה בבררנות הבלתי ריאלית של תלמידתה לשעבר, משום שחינכה אותה על בסיס הרומן האנגלי מהמאה התשע-עשרה. "לא משנה מה קורה ואיזה תהפוכות את עוברת, בסוף הגיבור מגיע ויש חתונה. אני מרגישה קצת אשמה בזה. עודדתי אותה לקרוא ספרות אנגלית במקור. ג'יין אוסטן. האחיות ברונטה. דיקנס. התכוונתי לתת לה דברים יותר עדכניים בהמשך. ספרים על נשים רווקות חזקות. מיוריאל ספארק, אניטה ברוקנר, ברברה פים, אבל בדיוק נסענו לשבתון…".

הפסיביות של עידית מתחלפת באקטיביות בלתי נעימה כשחברתה משדכת לה את מיכאל. עידית בטוחה שהוא האיש שיועד לה. הוא אדיש? לא, הוא ביישן. הוא מתחמק ממנה? רק כי הוא לא מבין כמה היא מתאימה לו. הם בילו לילה ביחד? סימן ברור לחיים משותפים באושר ובעושר. מיכאל מתפלא איך שוב ושוב היא חודרת לכל סדק שהוא פותח בטעות, נאחזת בציפורניים ולא מרפה.

מאיה ערד מעבירה את הגיבורה הבלתי סימפטית שלה בכל התחנות בדרך אל האימהות. היא מתעניינת בתרומת זרע, בטיפולי הפריה, שוקלת הורות משותפת עם חבר הומוסקסואל ובן זוגו, מחפשת פרטנרים ברשת, בודקת אפשרויות לאימוץ. המסע שלה רצוף מכשולים, אובייקטיביים ופנימייים. ברגע האחרון היא דוחה כמעט כל אחת מהאפשרויות, בדרך כלל בגלל שיקולים שנראים שטחיים, ולמרות החתירה הבלתי פוסקת אל היעד היא כלל אינה בטוחה ביכולתה הרגשית להיות אם. בנסיונות ליצור זוגיות היא משקיעה הרבה פחות, בטוחה, למרות כל הסימנים הברורים, שמיכאל יתפכח ויבין שהם נועדו להיות יחד. דרכיהם מצטלבות, לעתים ביוזמתה, לעתים במקרה, ובמעין נקודת מפנה, בקזאן הרחוקה, מבין מיכאל שהם בעצם אינם שונים: לא משנה מה יחשוב, לא משנה מה יאמר לעצמו, בסופו של דבר הוא בא לכאן לבחור לעצמו אשה, בדיוק כפי שעידית באה לכאן למצוא ילד.

מיכאל לא יהפוך אוהב יותר, עידית לא תהפוך נעימה יותר, אבל נסיבות החיים יחליקו פינות, יעדנו חריגות. "אלה החיים שלה, הגורל שלה. זו מנת חלקה", כך מרגישה עידית, והפעם ללא מרירות, במשפט החותם את הספר. מלים אלה מתאימות גם למיכאל.

מאיה ערד מספרת סיפור רב-נושאי. לבו הוא, כמובן, סיפורה של עידית, המרוץ לזוגיות ולאימהות, אבל מסתעפים ממנו נושאים אחרים. אחד המעניינים שבהם עולה בקזאן, ועוסק באחריות ובמחויבות. עידית מתוודעת לעולם העצוב של בתי היתומים, מיכאל מתוודע אל עולמן של הנשים הנואשות להחלץ מן המצוקה באמצעות גברים מערביים. האם השרירותיות והמקריות של המפגשים יוצרת מחויבות של עידית ומיכאל, כאן כמייצגי המערב השבע?

"העלמה מקזאן", כמו שני ספריה האחרים של ערד שקראתי – "חשד לשיטיון" ו"קנאת סופרות" – כתוב בכשרון, קריא מאוד, מעורר מחשבות ומומלץ.

חרגול ומודן

2015

קנאת סופרות / מאיה ערד

אביגיל שלו היא סופרת בשנות הארבעים לחייה. שלושה ספרים מצליחים, פחות או יותר, מאחוריה, האחרון אף נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר, והרביעי בתהליך כתיבה. אביגיל נשואה כבר למעלה מעשרים שנה לניב, שעדיין אוהב אותה, והם מגדלים בת ובן. השניים מתפרנסים מעבודתו של ניב כהיסטוריון באוניברסיטת תל-אביב, ומתגמוליה של אביגיל מספריה, ולהשלמת הכנסה היא מנחה סדנת כתיבה.

על הנייר חייה של אביגיל שלווים ומספקים, אבל בפועל אינם כך. היא חיה בחרדה מתמדת לשמה הטוב, מתערערת כשספרה אינו נכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר, מתקפדת כשעורכת ספריה מסתייגת מן הספר הרביעי, מאוימת כשתלמידתה פורשת מהסדנה ומתחילה לכתוב, משווה ללא הרף בין היחס שהיא מקבלת לזה שמקבלות סופרות אחרות. גם בחוג המשפחה היא אינה נינוחה. בתה נכנסת לגיל ההתבגרות, בנה אולי סובל מהפרעת קשב, בעלה כבר אינו הצעיר הנמרץ והמבטיח שהיה עשרים שנה קודם לכן. לצורך הספר החדש היא מתבוננת בהרכבים משפחתיים סבוכים, ואינה לומדת דבר, ואף נסחפת אחרי האפשרות לעזוב ולבחור דרך חדשה.

מאיה ערד מיטיבה לתאר את אביגיל ואת עולמה, אינה טורחת לחבב אותה עלינו, ואין צורך בכך. אביגיל מוצגת במלוא חמיצותה וקטנוניותה, ויש מקום בספרות גם לדמויות כאלה. לקראת סיומו של הספר היא נחשפת לסוד, מאולץ למדי לדעתי, ואם היה לה אופי מגובש אפשר היה לנחש כיצד היתה מגיבה. אבל לאביגיל אין באמת אופי, רק שבשבת של תחושות ותגובות.

משום העיסוק הנרחב בהיבטים שונים של עולם הספרות, תהיתי בערך עד שליש הספר אם מי שאינו מתעניין בנושא ימצא ענין בספר, אבל מכיוון שהתרחב גם לדילמות המשפחתיות אני סבורה שימצא לו קהל מגוון.

את הדברים המעניינים ומעוררי המחשבה ביותר נתנה הסופרת בפיה של אחינועם, מרצה בחוג לספרות. לדוגמא, "גברים מקבלים סמכות מעצם המעמד שלהם. נשים מייצרות לעצמן סמכות דרך קשרים אישיים […] הן מפצות על היעדר הסמכות הפורמלית במערכות יחסים אנושיות: מפגשים עם קוראות, מיילים ומסרים בפייסבוק, קהילות ספרותיות אונליין", וגם "היחס לכתיבה של נשים, בצדק או שלא בצדק, הוא כאל ספרות בנות, לא ספרות גבוהה". אחינועם סבורה שהקנון הספרותי, כמו קנונים תרבותיים אחרים, כבר נסגר, ומעמדם של הסופרים כמסמני דרך נשחק (עמוס עוז אמר בנושא זה ב"ממה עשוי התפוח?": "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו"). לא עם כל הקביעות שלה הסכמתי, אבל מעניין להרהר בהן.

לקנאה שבשם הספר יש יותר מהסבר אחד. אביגיל, כאמור, קנאית לשמה הטוב, ומקנאה בכל מי שזכתה, או שעשויה לזכות, בכבוד גדול יותר, או בהצלחה גדולה יותר, או בכל סוג של הכרה שהיא רוצה לנכס לעצמה. היא מקנאה גם בלבד של אחינועם, שחולקת משמורת עם אבי בתה, משום שנישואיה שלה בגיל צעיר שללו ממנה את האפשרות להיות פשוט לבדה. אחת הדמויות בספר מדברת על "קנאתן של הנשים כלפי מקומן בקנון של הספרות העברית". אחינועם הופכת על פיו את המשפט "קנאת סופרים תרבה חוכמה", וטוענת כי משום שהקנון נסגר העוגה הספרותית הולכת ונעלמת, וכתוצאה מכך "קנאת סופרות תרבה רק מרירות ואיבה ומלחמות עולם על כל פירור בצק. כשסופרת מגלה שרעותה זכתה לקמצוץ של כבוד, לאיזה שמץ של הוקרה, פרס שולי, איזכור סתמי, ביקורת חצי משבחת – תשמור אלוהימה מהאש המשתוללת".

אילו הייתי כותבת את הסקירה מיד בסיומה של הקריאה, היא היתה פושרת יותר. לקח לי הרבה זמן להתחיל למצוא ענין בספר, אולי חיכיתי לאיזו תפנית בסיום שתאיר את אביגיל באור אחר, ורוב הזמן הרגשתי שהעלילה חביבה בלבד. יומיים אחרי הקריאה, ותוך כדי כתיבה, אני רואה את הספר באור חיובי יותר. הוא הולך ומתגבש במחשבתי, הנושאים שעולים בו עדיין גורמים לי להרהר בהם, ולכן אני ממליצה עליו.

חרגול ומודן

2021

סליחה שיריתי בך, מר בלומנפלד / לורה בלומנפלד

סליחה שיריתי בך מר בלומנפלד

כותרת משנה: סיפור של תקווה

בשנת 1986 נורה דייויד בלומנפלד, רב רפורמי אמריקאי, בעיר העתיקה בירושלים. חולית מחבלים החליטה באותם ימים לפגוע בישראל באמצעות פגיעה בתיירים, ובלומנפלד היה הקורבן הראשון. למזלו, הכדור שנורה לעברו רק שרט את גולגולתו, והיורה השליך את האקדח והסתלק מהמקום מבלי לירות יריה נוספת. לורה בלומנפלד, בתו של דייויד, ביקשה נקמה, שתים-עשרה שנים אחרי הארוע. בשנת הנישואים הראשונה שלה התגוררה בירושלים כשליחת הוושינגטון פוסט, ואת מסעה הפרטי שילבה במחקר מקיף בפניה השונות של הנקמה. הספר מתאר את קורותיה ואת מסקנותיה באותה שנה.

עוד במסגרת לימודיה בקולג' כתבה שיר, שהסתיים במלים, "אם אתה הוא הערבי / שכיוון את נשקו עם רדת ערב / ששרט את רקתו / שהחטיא את חייו / היד הזו תמצא אותך / אני בתו". איזה אופי תלבש הנקמה? מה בכלל הניע את לורה לנקום פגיעה קלה כזו? לא היה לה מושג. באופן מעורפל ידעה שאין היא רוצה לנקוט באלימות, אך חשוב לה שהמחבל יבין שטעה, שיתנצל. כך או כך, הצורך לשים נקודה בסוף הסיפור היה חזק ממנה והשתלט על חייה. "חשתי שאני לכודה בתוך הפנטזיה שלי", היא כותבת. "כתבתי לעצמי תפקיד בסיפור שלא יכולתי לשלוט בו".

מחקרה של לורה הוביל אותה למקומות שונים על פני הגלובוס. בארצות-הברית, שם שימש בעלה כתובע, התבוננה במערכת הצדק המערבית, שניכסה לעצמה את המונופול על הנקמה, למרות הפער שבין הנקמה הסובייקטיבית לצדק האובייקטיבי. האמריקאים, לדבריה, מדברים על צדק ולא על נקמה, כי ההודאה בכך שאנו חפצים בנקמה כמוה כהודאה שנחלנו תבוסה, ושעלינו לבנות את עצמנו מחדש. מעטים הם אלה שקל להם להודות בכך, אפילו בינם לבין עצמם. באלבניה למדה את הקודקס המקומי המורכב המגדיר את מעשי הנקם. באיטליה נפגשה עם אנשי מאפיה, שלהם, לדבריהם, יש "רק חוק אחד: החוק של האינטרס האישי. המטרה היא הרס כללי. גופני ופיננסי". בסיני פגשה בדואי, שנשותיו נטשו אותו לאחר שנאסר בשל סחר בסמים, וכדי לנקום בהן פרסם שירים שהכפישו את שמן הטוב. באירן, המקיימת הלכה למעשה את הכלל "עין תחת עין", שמעה על פסקי דין ברוח זו. בארץ שוחחה עם הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק על האבחנה בין נקמה לפעולות תגמול. בפגישה עם ערבים ישראלים התעניינה בגאולת דם ובסולחה. היא נפגשה עם ויטקה קובנר, שיחד עם ניצולי שואה אחרים תכננה להרעיל את המים בגרמניה ולגרום מוות המוני, כי השואה היתה רוע קולקטיבי, ולכן גם הנקמה חייבת להיות קולקטיבית. היא ניסתה לעורר אצל בנימין ועידו נתניהו יצר של נקמה אישית במי שירה באחיהם באנטבה, אבל הבינה כי כל אדם עומד במרכז מפת הנקמה שלו, לעתים לבדו, ולעתים עם הקבוצה הרחבה שאליה הוא משתייך. את ההיבטים הדתיים והרוחניים של הנקמה חקרה באמצעות שיחות עם אנשי דת ועם מיסטיקנים. ועוד כהנה וכהנה.

גם את עצמה ואת משפחתה הניחה תחת זכוכית המגדלת של העתונאית. היא ניסתה להבין מדוע אחיה אדיש ליצר הנקמה שמפעם בה, חקרה את יחסיהם של הוריה הגרושים, ניסתה לגייס את כולם למאמץ משפחתי. בעיני, עודף העיסוק בנושאים משפחתיים אינטימיים הוא הצד החלש של הספר, וניתן היה לצמצם בו. עוד בהיבט האישי, לורה תהתה אם יצר הנקמה הרודה בה הוא תוצאה של פרשנותה את היריה, והיא יצאה לגלות כיצד פירשו אותה קורבנות אחרים של אותה החוליה. אחד ראה בה תאונה, בני משפחתו של קורבן שנהרג ראו בהתנקשות בו התגשמותה של נבואה, שלישי ביקש למצוא כאן הזדמנות להפגין את "אהוב את אויביך".

באומץ לב, או בטפשות, יצרה לורה קשר אישי עם משפחתו של היורה, עומאר אל-חאטיב, שישב באותה תקופה בכלא. היא לא הזדהתה כיהודיה, וגם לא כבתו של אביה, אלא כעתונאית, ביקרה מספר פעמים בביתם בקלנדיה, והתלוותה אליהם לכלא בנסיון לפגוש אותו. אביה התנגד למעשיה בטענה שהיא חוטאת ב"גנבת דעת", כשהיא מעלימה את זהותה, אך למרות התנגדות בני משפחתה וחבריה היא המשיכה כאחוזת דיבוק. כשרכשה את אמון המשפחה, הצליחה להבריח מכתבים אל המחבל, ולקבל תשובות שהוברחו אליה. מאוחר יותר ניסתה להתערב בהליך המשפטי בעת דיון בבקשתו לקצר את תקופת מאסרו.

כפי שניתן להבין משמו של הספר ומכותרת המשנה, לורה זכתה בסוג הנקמה שביקשה. האם מחבל אחד שהתנצל, בעקבות קשר אישי קרוב שנוצר בשל התעקשותה, הוא סיפור של תקווה? הלוואי. מכל מקום, כפי שעולה מן המחקר, הנקמה היא יצר בסיסי, המשותף באופן כזה או אחר למרבית האנושות, והוא מפעיל מעגל שוטים שקשה מאוד להחלץ ממנו.

"סליחה שיריתי בך, מר בלומנפלד" הוא ספר מושקע ומעניין, כתוב בכנות ובשטף, ומעורר מחשבה.

Revenge – Laura Blumenfeld

מודן

2004 (2002)

תרגום מאנגלית: דורית בריל-פולק

שנת הפלאות / ג'רלדין ברוקס

שנת הפלאות

מגפת הדבר, שפרצה בלונדון ב-1665, התפשטה אל האזורים הכפריים, והגיעה גם אל הכפר אים (Eyam) שבמחוז דרבישר. בהחלטה אמיצה ויוצאת דופן קיבלו על עצמם התושבים הסגר מרצון, מתוך הבנה שהמחלה מתפשטת במגע בין בני אדם. בהנהגתו של הכומר האנגליקני ויליאם מומפסון, שזכה לשיתוף פעולה נדיר עם הכומר הפוריטני תומס סטנלי, אורגנה אספקת מזון ומצרכים לכפר, ואורחות החיים הותאמו למציאות החדשה. במשך למעלה משנה נשמר הסגר, כשני שליש מתושבי הכפר נספו, אך נמנעה הדבקתם של תושבי כפרים סמוכים. ג'רלדין ברוקס הסתמכה בכתיבת הספר על מסמכים ועל סיפורים עממיים מקומיים שהשתמרו (כפי שעשתה בהצלחה גם בכתיבת "אנשי הספר"). את שמו של הכומר מומפסון שינתה למומפליון, משום שהוסיפה צד אפל לדמותו המופתית, אך כמה מן הדמויות האחרות נקובות בשמן האמיתי. את הסיפור הפקידה בידיה של אנה פרית', המשרתת בבית הכומר, דמות שבנתה מדמיונה על סמך משפט שכתב הכומר אחרי מותה של אשתו: "המשרתת שלי עדיין בריאה; וזו ברכה מרובה, משום שלו היה ליבה נופל בה, היה מצבי בכי רע".

בלתי אפשרי לקרוא את הספר היום מבלי למצוא מקבילות לימי הקורונה. תושבי אים, שלא ידעו דבר וחצי דבר על הגורמים למחלה (החיידק הגורם לה התגלה למעלה ממאתים שנה אחר-כך), נקטו בכל זאת אמצעי זהירות מן הסוג הנהוג כיום. כדי לקבל אספקה מבחוץ, השאירו מטבעות בחורים שנקדחו באבן הגבול ומולאו חומץ, במטרה לטהר אותם מ"זרעי" המגפה. העגלון, שבא מחוץ לכפר, המתין במרחק רב, עד שקיבל סימן שכל התושבים התרחקו, ורק אז התקרב בבטחה ופרק את המצרכים. התפילות הועברו מן האולם הסגור של הכנסיה אל אזור פתוח, והמתפללים ניצבו במרחק בטוח זה מזה. קורבנות המגפה נקברו בחלקות אקראיות ללא טקסים מרובי משתתפים. אנה ואשת הכומר השקיעו מאמצים בעיקר בחיזוקם של הבריאים, כדי למנוע את הדבקתם במחלה. אנשים נמנעו כמיטב יכולתם מביקור בבתים נגועים, וחלקם אף בחרו בבידוד מרצון. בשיאו של הספר, הכומר משכנע את בני עדתו, שכבר הפכו דלים וחסרי כל, לשרוף כל דבר שברשותם שבא במגע כלשהו עם החולים, כדי לקטוע לחלוטין את שרשרת ההדבקה.

למרות האומץ והנחישות, הכפר לא היה נקי מאמונות טפלות, מאנוכיות ומחמדנות. סיפור מקומי, שמתגלגל במקום מאז אותה שנה, מתאר קברן חמדן, שכדי להשתלט על רכושו של גוסס, קבר אותו בעודו בחיים. בגרסת הספר נוספו ארועים הלקוחים מספרי התקופה, גם אם לא קרו בכפר: תיאוריות קונספירציה היו שכיחות, אז כמו היום, ושתי נשים מקומיות הואשמו בכישוף שהמיט את האסון על הכפר. רבים מתושבי הכפר היו כורי עופרת; לפי הנוהג יכול היה כל כורה להשתלט על המכרה של רעהו, אם האחרון לא עמד במכסה היומית, והיה מי שניצל את מותו של כורה כדי לנשל את משפחתו. האמונה הדתית עמדה, מן הסתם, במבחן קשה; כמה תושבים הקצינו, אחרים הפכו ספקנים. ג'רלדין ברוקס מספרת על כל אלה ועוד באמינות מרובה, עד שקל לשכוח שאין המדובר במספרת בת הזמן.

שמו של הספר שאול מפואמה שכתב המשורר ג'ון דריידן בשנת 1667, ובה התייחס לארועים, שבעיניו היו ניסיים, שהתרחשו ב-1666, שנת המגפה.

מעבר להיסטוריה ולמקבילות לימינו, "שנת הפלאות" הוא בראש וראשונה סיפור כתוב היטב. דמויותיו מלאות חיים ורב-מימדיות, והעולם הקטן והסגור של הכפר קם לתחיה על הטוב והרע שבו, תוצר של מחקר מעמיק ושל אמפתיה. מומלץ בהחלט.

Year of Wonders – Geraldine Brooks

מודן

2002 (2001)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

 

הלקונה / ברברה קינגסולבר

lacuna_master

ויולט בראון, מי שהיתה המזכירה של הסופר הריסון ויליאם שפרד, התבקשה על ידו, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, להשמיד את כל כתביו. "הלקונה" בעריכתה, הוא סיפור חייו של שפרד, המורכב מיומנים שכתב כל חייו, שאותם שרפה לכאורה מול עיניו, ומהשלמות פרי עטה על בסיס היכרותם הארוכה. ויולט מעידה על עצמה שנאבקה עם מצפונה, אבל מצאה לעצמה תמיכה בהתנהלותו של שפרד עצמו, שהתאבל על מותו של נער חובב צילום, שנעדר לגמרי מן התמונות שהותיר אחריו: "הוא חשב," כותבת ויולט, "שיש פסול בכך שאדם נעלם ואיננו".

ספריו של שפרד עסקו בהיסטוריה של מכסיקו, אותה הכיר כילד וכנער. הוא נולד בארצות הברית לאב אמריקאי ולאם מכסיקנית. ההורים לא התגרשו פורמלית, אך דרכיהם נפרדו, והילד עבר עם אמו למולדתה, שם עסקה בעיקר בחיפוש גבר שיתמוך בה. השכלתו של שפרד הוזנחה, אבל כבר מגיל צעיר נמשך לקריאה ולכתיבה. אמו האשימה אותו כי "אתה קורא את הספרים שלך ומסתלק למרחק של מאה קילומטרים מפה. אתה מתעלם ממני". למנהל בית הספר למפגרים, חירשים-אלמים וילדים בעלי אופי רע, לשם נשלח ללמוד לאחר שלא עמד במבחנים לתיכון, סיפר כי הוא כותב רק "בימים המעניינים. ברוב הימים זה משהו שדומה לרומן גרוע בלי אף דמות שיוצאת מזה עם איזשהו מוסר השכל".

סיפור חייו של שפרד משולב בהיסטוריה של ארצות הברית ושל מכסיקו במחצית הראשונה של המאה העשרים. במכסיקו הוא משמש כמערבב טיח לצייר דייגו ריברה, ומאוחר יותר כטבח בביתו. נפשו נקשרת בנפשה של פרידה קאלו, אשתו של ריברה וציירת מוכרת בעצמה. היא טוענת כי הוא סופר, הרבה לפני שכתב לפרסום, ותמיכתה מצילה אותו בצמתים קריטיים בחייו. באמצעות בני הזוג הוא מתוודע ללב טרוצקי, שנמלט למכסיקו מאימת סטלין, והוא משמש לו כמתורגמן וכמזכיר לעת מצוא. לאחר שטרוצקי נרצח הוא נאלץ להמלט, ומתגלגל אל העיר אשוויל שבצפון קרולינה – מקום הולדתו של תומס וולף ומקום מותה של זלדה פיצ'רלד – שם הוא קובע את מגוריו. באשוויל הוא כותב את ספריו, וזוכה לפרסום ולהכרה. היכרותו עם הפעילים הקומוניסטים במכסיקו מחשידה אותו, כשארצות הברית נשטפת בבהלה אדומה, ומשפט שאמרה אחת מן הדמויות בספרו מהווה עילה להכפשתו ולרדיפתו. שוב הוא מוצא עצמו במנוסה, הפעם מארצות הברית חזרה למכסיקו.

ברברה קינגסולבר כתבה ספר מרובה נושאים, המשולבים זה בזה באופן מרהיב. מתאים לצטט פה משפט מתוך ביקורת על ספרו השני של שפרד, שעסק בגירוש האצטקים מבית אבותיהם: "מסע מפותל יותר מצמה של סיני. עד שהוא מגיע אל סופו, עוסק הסופר בכמה נושאים מפתיעים, ביניהם שאלת פצצת האטום". באופן דומה מפתלת הסופרת סיפור מורכב, ושוזרת יחדיו את חייו של שפרד עם נושאים כגון נפילת ציויליזציות, קשר עם העבר, האופן בו נכון לספר היסטוריה עתיקה, שנאת זרים בארצות הברית בהיסטוריה הקרובה, תפקידה של האמנות וההתיחסות אליה, מירוץ החימוש, העיתונאות וביקורת הספרות, העדריות המבוהלת והמבהילה של הציבור ועוד ועוד.

ואולי דחוס הספר כולו כבר בתוך המשפטים הראשונים: "בראשית היו המייללים […] זה התחיל במיילל אחד בלבד […] קריאותיו עוררו אחרים לידו, דחקו בהם להצטרף אל שירתו המפלצתית. עד מהרה הדהדו היללות הגרוניות מעצים אחרים, רחוקים יותר בחוף, עד שהג'ונגל כולו נמלא בעצים שואגים". שפרד הצעיר ואמו מבועתים, מדמיינים שדים מטילי אימה, ומגלים כי מדובר בקופים. אבל היללות והמייללים שבים וצצים בחייו של שפרד, לובשים פנים מגוונות. כאלה הם המאשימים את טרוצקי בבימוי התנקשות בחייו, אלה הכולאים אמריקאים-יפנים במחנות ריכוז וכותבים בעתונים כי "הזיהום עדיין לא קורצף מהעיר", וגם אלה ששולחים לשפרד מכתבי שטנה, במקום מכתבי ההערצה שהורגל לקבל, מרגע שסומן כחובב קומוניסטים. וכזוהי בעלת הבית החביבה, שמוכנה להשכיר חדרים רק לאנשים טובים, אבל לא ליהודי, ואלה שמכים שחור עור שהעז להכנס למלון ללבנים, ומתנצלים בחצי פה רק כשמתברר שהוא שגריר זר. ונמנים עמם גם פוליטיקאים שהתכחשו להבטחה להעניק בונוס לחיילים משוחררי מלחמת העולם הראשונה, וגם מקארתור, שראה בהתארגנות של החיילים מזימה קומוניסטית והפעיל כוח צבאי קטלני כדי לפנות אותם. ואלה הם גם העתונאים הבודים עובדות: "כשאין להם כלום, הם ממלאים חללים. אם לא עוצרים אותם, הם ממלאים עוד ועוד".

"הלקונה" הוא ספר מורכב, שופע ידע, משלב באופן מושלם בין גיבור בדיוני להיסטוריה, ונקרא בנשימה עצורה. בדומה לספריה האחרים של ברברה קינגסולבר, ביניהם "כיוון הנדידה", גם ספר זה מצטיין, בין השאר, באמינות גבוהה. צילה אלעזר תרגמה להפליא, קטע הציור של דייגו ריברה שעל העטיפה משתלב היטב בעלילה, וחווית הקריאה בספר מהנה, מרחיבת דעת ומומלצת מאוד.

The Lacuna – Barbara Kingsolver

מודן

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

וירג'יל וביאטריס / יאן מרטל

936714

"וירג'יל וביאטריס" נפתח בספר שנכשל עוד לפני שראה אור. הנרי, סופר שכתב שני ספרים מצליחים, החליט לכתוב על השואה באופן שונה מהמקובל. לדבריו, היצוג הספרותי של השואה הוא רובו ככולו מסוגת הריאליזם ההיסטורי, בעוד ארועים טראומטיים אחרים בהיסטוריה האנושית זכו ליצוג ספרותי בדיוני. לדעתו, אין הצדקה לכך שהטיפול הספרותי בשואה שונה. הספר שכתב במשך כחמש שנים הורכב משני חלקים, האחד פרוזה בדויה והשני מאמר. כדי לא לתת לחלק אחד עדיפות על פני השני, הציע לשלב אותם זה בזה כ"ספר היפוך", הווה אומר שני מערכי עמודים נפרדים, הפוכים זה מזה ובגבם זה לזה. המו"לים, שהיו אמורים לפרסם את הספר, הסבירו לו בעקיפין, אך בבירור, כי הרומן מייגע, המאמר שברירי, ורעיון ספר ההיפוך הוא לא יותר מגימיק. משום שהרגיש כי קולו הושתק, החליט לוותר על הכתיבה. הוא שכנע את אשתו לעזוב את עבודתה, ושניהם יחד הרחיקו מביתם בקנדה לעיר גדולה, אולי באירופה אולי באמריקה, ששמה לא נמסר, שם שוקע הנרי, שאת ספריו כתב בשם עט, באנונימיות. הקשר היחיד שלו עם עברו כסופר מתקיים באמצעות מכתבי קוראים שהמו"לים וסוכניו מעבירים אליו.

אחד המכתבים שהנרי מקבל מגיע מאדם, שאף שמו הנרי. המכתב מכיל קטע ממחזה, ופתק המבקש מהסופר עזרה. מכיוון שהכותב מתגורר בעיר בה השתקע הנרי, הוא מחליט לשלשל את תשובתו לתיבת הדואר של הכותב בעת שייצא לטייל עם כלבו. כשהוא מגיע אל היעד מתברר לו כי מדובר בסדנתו של מפחלץ, אדם חמור סבר, נטול חוש הומור, ממוקד לחלוטין בעבודתו ובכתיבת המחזה. ביאטריס ווירג'יל, שני גיבורי המחזה הקרויים על שם שתי דמויות בקומדיה האנושית של דנטה, הם אתון וקוף שאגן הרוכב על גבה, שפוחלצו על ידיו. השניים מסתובבים ומשוחחים במדינה, שהיא בעצם חולצת פסים. וירג'יל חרד "כי הוא קוף שאגן בעולם שלא רוצה קופים שאגנים". ביום בהיר אחד הוא מגלה שהאזרחים במדינתו נחלקים לשתי קטגוריות – אזרחים ולא-אזרחים – והוא עצמו נמנה עם האחרונה. השניים עוברים זוועות, והשאלה המרכזית שמעסיקה אותם, וכך גם את שני ההנרי, היא "איך נדבר על מה שקרה לנו יום אחד כשזה ייגמר?". לוקח להנרי הסופר זמן ארוך מדי להבין שלא הכחדת בעלי חיים היא הנושא שמעסיק את הנרי המפחלץ, אלא זכר השואה. נדרש רמז ברור, אזכור של רחוב נובוליפקי 68, שם התגלה ארכיון עונג שבת, כדי שהסופר, וגם הקוראים, יבינו שמה שהטיף לו הסופר בתחילת הספר, הווה אומר כתיבה אחרת על השואה, אכן הולך ומתממש כאן. כיצד חווה המפחלץ את השואה? את זאת יבין הנרי רק ברגע האחרון.

ההעדפה הברורה שלי בספרות שואה היא ספרי עדות וספרי מחקר. אני סבורה שהסיפורים האישיים, על אינספור גווניהם השונים, עוצמתיים דיים, ואין צורך בקישוטים ספרותיים ובזוועות מומצאות כדי לחדד את המסר העולה מהם. יחד עם זאת, אני לא דוחה על הסף ספרות אלגורית, כפי ש"וירג'יל וביאטריס" מנסה להיות. הבעיה בספר הזה היא שלוקח לו יותר מדי זמן, יותר מדי גיבובי מלים, כדי להגיע ללב הענין, ולכן הוא רוב הזמן טרחני וחסר מיקוד. כשהוא ממוקד, בתחילתו ובסיומו, הוא קולע אל השערה.

בסיומו של הספר כותב הנרי פרק פרוזה ראשון אחרי שנים. שמו של הפרק "משחקים לגוסטב", כשם אחת הדרכים שהמציאו וירג'יל וביאטריס כדי לדבר על מה שעבר עליהם. הפרק מורכב משאלות מוסריות קצרות ונוקבות, כולן מתיחסות לארועי השואה, והאחרונה שבהן נוגעת ישירות בנושא הזכרון: "רופא מדבר אליך: "הגלולה הזאת תמחק את זכרונך. אתה תשכח את כל סבלך ואת כל אובדנך. אבל תשכח גם את כל עברך". האם תבלע את הגלולה?".

קשה להמליץ על הספר משום הטרחנות שבו. יחד עם זאת, הוא מיוחד, מדויק כשהוא ממוקד, ובדרכו מעורר מודעות לתקופה הטראומטית ולתוצאותיה. אסכם אם כך בהמלצה מסויגת.

Beatrice and Virgil – Yann Martel

מודן

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

פרקליט רחוב / ג'ון גרישם

abm5xs1phyrjwdns

מייקל ברוק הוא עו"ד מצליח, בדרך לפסגה בחברה בה הוא עובד. את מרבית שעות הערות הוא מקדיש לעבודתו, על חשבון כל היבט אחר בחייו. המטרה המוצהרת שלו היא הון ומעמד. זו התורה שספג מהוריו, וזו התכנית שהתווה עם אשתו, קרייריסטית אף היא, מתמחה בכירורגיה. חייו משתנים ביום חורפי אחד, כשחסר בית כולא אותו ועוד שמונה מעמיתיו בחדר ישיבות במשרדם המפואר, ומבקש לדעת כמה מהכנסותיהם תרמו לטובת עניי עירם. המשטרה מחלצת את הכלואים, חסר הבית נורה למוות, עמיתיו של מייקל חוזרים לשגרה, אבל הוא מתקשה לנהוג כמותם. הוא יוצר קשר עם פרקליטי רחוב, המספקים סיוע משפטי לחסרי בית תמורת משכורת זעומה, המוענקת להם על ידי קרן שעומדת לגווע, ומחליט – לא בקלות, אך מתוך שכנוע עמוק – לעבור לעבוד איתם ולנטוש את עבודתו הנוצצת. כשמתבררת לו הסיבה בגינה בחר חסר הבית דווקא במשרד החברה שהעסיקה אותו, הוא נחוש לגרום לחברה לשלם על דורסנותה.

ג'ון גרישם כתב ספר מתח קצבי על רקע דילמות חברתיות בוערות, כשהוא מערב מידע משפטי מעניין עם קמצוץ רומנטיקה והומור. קל להזדהות עם מייקל, המתלבט בין חיים פיזיים נוחים לעצמו ובין מצפונו, מודע לחולשותיו ולפחדיו. כצפוי, הצדק מנצח, אבל הנצחון נקודתי, והשפעתו על חיי חסרי הבית מזערית. מכל מקום, מטרתו של הספר אינה לייצר קתרזיס אוטופי, אלא לתאר מציאות. מרדכי גרין, פרקליט הרחוב ששכנע את מייקל להצטרף אליו, הוא במידה רבה הדמות המרכזית בספר. הוא חושף בפני מייקל את המציאות העגומה של חוקים בלתי אנושיים, של מדיניות סוציאלית בלתי הגיונית, ושל מערכות סיוע קורסות. והוא גם האיש שללא לאות טורח ועמל במישור האישי ובמישור הפדרלי ליצירת שינוי. כל הישג קטן, כולל הנצחון במקרה המתואר בעלילה, הוא פתח תקווה להישגים נוספים.

קריא, מעניין וראוי לתשומת לב.

The Street Lawyer – John Grisham

מודן

1998 (1998)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש