הגוף / ביל ברייסון

כותרת משנה: מדריך למשתמשים

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל", אחד מספריו הקודמים של ביל ברייסון, החל בהיווצרותו של היקום והסתיים בהופעתו של האדם. "הגוף", כשמו, יורד לחקר גופו של האדם. מאפייניו של ספר זה דומים לאלה שעשו את הספר הקודם מוצלח כל כך: כתיבה בהירה, זרימה לוגית מנושא לנושא, שילוב בין מידע רב למעט פיסות רכילות אודות המדענים, המסייעות "לקבע" את הידע, הצגת האופן בו המדע מתקדם, ותחושה מתמדת של סקרנות ושל היקסמות. בכל הקשור לגוף, ממש כמו בכל הקשור ליקום, עדיין רב הלא ידוע, ונותר לנו עוד הרבה ללמוד. המורכבות המדהימה של הגוף בכל אחד ממרכיביו, העובדה שהוא פועל עשרות שנים, ובדרך כלל בלי צורך בתחזוקה שוטפת או בהתקנת חלקי חילוף, הנפש הנוצרת מן התרכובות האורגניות – כל אלה, כפי שברייסון כותב, עושים את האדם "פלא אמיתי" (ובענווה הוא מוסיף, "אך יש להודות, כזו היא גם התולעת הנוברת באדמה").

ברייסון אינו מדען, ואינו מבקש להציג תגליות חדשות, אבל בדרכו היעילה והמושכת הוא מסכם את הידע הקיים, שרובנו איננו שואלים עליו, או שאיננו טורחים לחפש תשובות. אם בבדיקת שמיעה נתבשר על ירידה בשמיעת התדרים הגבוהים, נקבל זאת כאקסיומה. ככה זה, אלה התדרים שנעלמים ראשונים. ברייסון שואל למה וגם עונה (בגלל האופן בו ממוקמות נימות השיער השונות בשבלול שבאוזן). באופן זה הוא מכסה מגוון עצום של פרטי מידע, ומלמד אותנו על עצמנו את כל מה שאפילו לא ידענו שאנחנו לא יודעים. הוא מטפל בכל אחת ממערכות הגוף בנפרד, בודק מדוע אנו חולים ומה עושה הרפואה בנידון, וחותם בהזדקנות ובמוות.

הנה מדגם אקראי של ארבעה נושאים מעניינים העולים מן הספר:

קיימת תיאוריה לפיה המוח יכול היה לגדול למימדיו וליכולותיו בזכות הבישול. האנתרופולוגית נינה יבלונסקי מייחסת זאת גם לזיעה: "'איבוד רובו הגדול של שיער הגוף, ורכישת היכולת לאבד חום גוף עודף באמצעות הזעה, סייעו ליכולת להגדיל באופן דרמטי את האיבר בגופנו הרגיש ביותר לטמפרטורה, את המוח'. כך, היא טוענת, סייעה הזיעה להפוך אתכם ליצורים הפיקחים שהנכם".

המוח היום קטן משמעותית מכפי שהיה לפני עשרת אלפים שנה. "ההשערה המקובלת היא שהמוחות שלנו פשוט נעשו יעילים יותר". אבל, מוסיף ברייסון בסקפטיות, "איש אינו יכול להוכיח שלא נעשינו פשוט טיפשים יותר".

משבר האנטיביוטיקה צריך להדאיג מאוד את כולנו. תרופות ניתנות שלא לצורך, חיידקים מפתחים עמידות, ו"שיעור מקרי המוות ממחלות זיהומיות מטפס ועולה וחזר לרמתו מלפני ארבעים שנה". התחזית לעתיד הקרוב מטרידה מאוד, כדבריו של אחד הרופאים שאיתם שוחח ברייסון: "אנו ניצבים בפני האפשרות שלא נוכל עוד לבצע החלפה של מפרק הירך או הליכים שגרתיים אחרים מפני שהחשש מזיהום יהיה גדול מדי".

ד"ר בנימין מוזס, בספרו "להיות רופא בעידן הבערות מרצון", הצביע על הכשלים בבדיקות ממוגרפיה, ועל הנזק הנגרם כתוצאה ממצאיהן ("בשלושים השנים האחרונות תויגו כ-1.3 מליון נשים כחולות בסרטן השד, אף שסבלו מסרטן עצל שאינו מזיק"). ברייסון עוסק אף הוא בנושא זה, ומרחיב גם אל בדיקות PSA לגילוי סרטן הערמונית. הוא אינו שולל את שתי הבדיקות, אבל לאור הממצאים ממליץ על זהירות בהתיחסות אליהן.

הספר אינו נעדר מסר. כפי שנרמז בכותרת המשנה, "מדריך למשתמשים", משתמשים רבים נזקקים להדרכה. ברייסון מרבה בדוגמאות מן האומה האמריקאית, שבגלל אורח חיים הרסני ניצבת במדדים רבים במקום נמוך יחסית למדינות העולם המפותח. השמנת יתר וחוסר פעילות גופנית הן בעיות מוכרות. בעיה נוספת לדוגמא, האמריקאים, המהווים  ארבעה אחוזים מאוכלוסית העולם, צורכים שמונים אחוז מהאופיואידים, משכך כאבים ממכר. הגוף אמנם בנוי לתקן נזקים ולשמור על איזון, אבל כידוע הוא אינו עמיד בפני מתקפות שמשבשות באורח חמור את תפקודו.

יכין אונא תרגם יפה, והוסיף הערות מועילות, בעיקר בהשוואת הנתונים שברייסון מציג למצב בישראל. חבל שההוצאה לא הקפידה על הגהה, כראוי לספר מושקע שכזה. "הגוף" הוא ספר קריא מאוד, מרתק ומפליא, ומומלץ בהחלט.

The Body – Bill Bryson

דביר

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: יכין אונא

גלילאו ומכחישי המדע / מריו ליביו

על גלילאו גליליי, אחד מאבות המדע המודרני והפיזיקה המודרנית, נכתבו מספר ביוגרפיות. האסטרופיזיקאי והסופר מריו ליביו החליט להוסיף אחת משלו משלוש סיבות: מעטות מהביוגרפיות נכתבו על ידי חוקרים בתחומי האסטרונומיה והאסטרופיזיקה, ויש ענין בהתבוננות באיש מעיני איש מקצוע; כמה מן הביוגרפיות סבוכות מדי, ומן הראוי להנגיש את הסיפור לציבור; לקורותיו של גלילאו יש רלוונטיות לימינו – תזכורת רבת עוצמה לחשיבותו של חופש המחשבה – ולכן כדאי לשוב ולעסוק בהן. משמו המלא של הספר, ומהערות חוזרות ונשנות בתוכו, אין ספק שהמניע השלישי הוא החזק מכולם. מריו ליביו מוטרד מתופעות המתרחשות בימינו אנו – הזלזול הבוטה שמגלים חוגים מסוימים כלפי המחקר על שינוי האקלים, היחס הלגלגני כלפי מימון המחקר הבסיסי, קיצוץ תקציבי האמנויות והרדיו הציבורי בארצות הברית, הקרע לכאורה בין מדעי הטבע למדעי הרוח, ומבקש להסיק את המסקנות המתבקשות מסיפורו של גלילאו.

הספר מציג את עיקרי עבודתו של גלילאו, את הרקע המדעי והחברתי של תקופתו, את נסיבות חייו הפרטיות, ואת הכוחות שהובילו למצב האבסורדי שבו נאלץ להתכחש לאמונותיו. את רשימת הישגיו המפוארת אפשר למצוא ברשת, ולא ארחיב. אזכיר רק את מה שייחד אותו בזמנו: תפיסת האוניברסליות של חוקי הטבע, הקביעה שהיקום "כתוב בלשון המתמטיקה", ההתבססות על שילוב מחוכם של ניסויים וחשיבה הגיונית (לעומת תפיסתם של אריסטו ושל אפלטון לפיה כדי לגלות את אמיתות הטבע יש לחשוב עליהן), וההתעקשות על עקרון הפצת הידע שבגללו פרסם את ספריו באיטלקית ולא בלטינית, מתוך תקווה שגם אלה שסבורים שהספרים נבצרים מבינתם יבינו כי "כשם שהטבע חנן אותם, כמוהם כפילוסופים, בעיניים לראות את מפעלותם, כן חנן אותם גם במוחות שביכולתם לרדת לעומקם ולהבינם".

בעת שנשפט ב-1633 היה גלילאו בן קרוב לשבעים, חולה ומפוחד. במשך שנים ארוכות נאלץ להלחם בנציגי הכנסיה, שניסו לצנזר את ספריו ולהגביל את התבטאויותיו. כבר ב-1616 נאסר עליו ללמד את מודל העולם של קופרניקוס, להגן עליו או אפילו להחזיק בו. הוא נאלץ להוסיף הסתיגויות לספריו כדי לרכך את התפיסות שהביע בהם. בין השאר סיים את ספרו, "דו-שיח על שתי מערכות העולם המרכזיות", באמירה לפיה הטיעון הקופרניקי בדיון הוצג רק כהשערה מתמטית, וגם אם הוא מסביר את תנועת כוכבי הלכת בהחלט יתכן שאינו משקף מציאות, כי אלוהים יכול היה ליצור את אותה מראית עין באמצעים הנשגבים מבינת אנוש (אבל את הטיעון המנוגד שם בפיו של שוטה בשם סימפליצ'ו, ועורר בכך את חמתו של האפיפיור). למרות שמעולם לא טען שכתבי הקודש טועים, וניתן לפרשם כך שיתאימו לתוצאות תצפיותיו, הכנסיה זעמה על פלישתו לתחום התיאולוגיה. מכיוון שהיה עיקש והאמין בכוח השכנוע שלו, ומכיוון שלא לקח בחשבון את המורכבות של הכנסיה ושל ראשיה, מצא עצמו בסופו של דבר בחקירה, תחת איום בעינויים, כשגורלו של המר של ג'ורדנו ברונו, שעלה על המוקד כשלושה עשורים קודם לכן, עדיין טרי בזכרונו. לא ייפלא אפוא שבחר להודות ב"חטאיו". האם אמר בצאתו מן המשפט "ואף על פי כן נוע תנוע"? זהו, כנראה, מיתוס, אבל אין ספק שהוסיף להאמין בכך.

סיפור חייו של גלילאו, האיש והמדען, מרתק ומאלף, ומריו ליביו מספר אותו בבהירות ובשטף, מבלי לוותר על עומק מרחיב דעת. לטעמי, עדיף היה אילו ריכז את הלקחים הרלוונטים לפרק הסיום במקום לפזר אותם בתוך הסיפור, אבל אני ספקנית ממילא לגבי כוח השפעתו של המסר – הלוואי שאני טועה – כך שיתכן שאין מגרעת בפיזור. מכל מקום, עם המסר הספציפי ובלעדיו, סיפורו של גלילאו מן הראוי שיסופר שוב ושוב.

והמסר מהו? "אנחנו צריכים לתת אמון במדע – הסיכון שניטול על עצמנו, אם נבחר בדרך אחרת, פשוט גדול מדי". או במילותיו של חתן פרס נובל לפיזיקה סטיבן ויינברג: "בדרך כלל זו טפשות להמר כנגד חוות דעתו של המדע, ובמקרה זה [הדברים אמורים בתוצאות השינוי באקלים הנגרם על ידי בני האדם], כשגורל העולם מוטל בכף המאזניים, זוהי אי-שפיות".

תמיהה אחת: מראי מקום בתוך הטקסט מפנים אל איורים בלוחות הצבע, אך אלה נעדרים מן הספר. האיור המצורף למטה הוא כנראה אחד מהם.

מריו ליביו עוסק כתב מספר ספרי מדע המיועדים לציבור הרחב, ביניהם "חיתוך הזהב" ו"למה?". כמוהם גם "גלילאו ומכחישי המדע" מאיר עיניים, נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

Galileo and the Science Deniers – Maio Livio

אריה ניר

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

קסם המציאות / ריצ'רד דוקינס

כותרת משנה: איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא

הביולוג ריצ'רד דוקינס מוכר כמי שפרסם שורה של ספרי מדע, הפונים אל הקהל הרחב. בספריו הוא עוסק בהרחבה באבולוציה ("הגן האנוכי"), טוען בלהט כנגד תפיסת הבריאתנות והתכנון התבוני ("השען העיוור"), מטיף לאתאיזם ("יש אלוהים?"), ומתייחס באהבה ובחדווה אל השקפת העולם המדעית ואל התגליות שנחשפות בזכותה ("לפרום את הקשת בענן"). ב"קסם המציאות" הוא פונה אל קוראים צעירים.

הספר נפתח בשאלות "מהי מציאות?" ו"מהו קסם?", ועושה הבחנה בין קסם על-טבעי לקסם במה ולקסם פיוטי. הראשון הוא הקסם שאנו מוצאים במיתוסים ובאגדות, למרות שברור לנו, או צריך להיות ברור, שאינם אמיתיים. קסם במה אינו דורש הסבר – ברור לנו שמדובר באחיזת עיניים משעשעת, למרות טענות של כמה מעמידי פנים בדבר כוחות על-טבעיים. הקסם הפיוטי, המרגש ומרומם הרוח, הוא זה שאליו כיוון דוקינס בשמו של הספר, אותו קסם שעליו דיבר גם פיינמן, בין השאר בספר "החדווה שבגילוי דברים". הפרק האחרון חוזר אל אותן שאלות ועוסק ב"ניסים", והוא מסתיים במשפט "האמת יותר קסומה – במובן הכי טוב והכי מרגש של המילה – מכל מיתוס או סיפור מומצא או נס. למדע יש קסם משלו, קסם המציאות".

בין הפרק הראשון לאחרון דוקינס מקדיש כל פרק לנושא נפרד: האדם הראשון, ריבוי המינים, היסודות, עונות השנה ושעות היממה, השמש, הקשת בענן, המפץ הגדול, חיים במקומות אחרים ביקום, נדידת הלוחות הטקטוניים, מזל והסתברות. כל אחד מפרקי הספר נפתח במיתוסים הקשורים לתוכנו, ועובר למציאות הקסומה עוד יותר. הסבריו של דוקינס מוגשים בפשטות, שאינה מרדדת את התוכן, אלא מתמצתת אותו ועושה אותו שווה לכל נפש, ובלבד שתהא זו נפש סקרנית וצמאת ידע. אולי אני קהל שבוי, כי כבר נהניתי מספריו האחרים, אבל אני מאמינה שהספר עונה יפה על כמה שאלות יסוד, ויכול להוות מבוא מעניין לחקירות נוספות. כמו אנציקלופדיות לנוער של פעם הוא מלווה איורים מאירי עיניים, פרי מכחולו של דייב מק'קין, חלקם יפים לכשעצמם, חלקם נועדו להבהיר את התוכן המילולי.

המגרעת היחידה של ריצ'רד דוקינס ככותב היא נטייתו להטיף עוד ועוד, במקום להסתפק באמירות מפורשות בודדות ולתת לתוכן לדבר בשמו. גם בספר הזה הוא חוזר שוב ושוב אל היתרונות של תפיסת העולם המדעית, ושולל שוב ושוב את תקפותם של מיתוסים (אליליים או מונתיאיסטים). אפשר היה לדלל מעט את מספר החזרות על רעיונותיו אלה, והספר לא היה ניזוק כלל. ובכל זאת, לסיום, הנה מבחר מדבריו, וראויים הדברים להשמע:

"אנחנו חייבים לשמור תמיד על ראש פתוח, אבל יש רק סיבה אחת להאמין בקיומו של דבר-מה: ראיה ממשית לקיומו".

"הקשת בענן היא לא רק דבר יפה שנעים לראות אותו. במובן מסוים אפשר לומר שהיא מלמדת אותנו מתי התחילו כל הדברים, כולל המרחב והזמן. אני חושב שבזכות זאת, הקשת בענן יפה עוד יותר".

"אין לנו צורך להמציא סיפורים פרועים במידה בלתי מתקבלת על הדעת: אנחנו נהנים מהחדווה ומההתרגשות שמספקת לנו חקירה מדעית אמיתית, ותגליותיה מרסנות את דמיוננו. ובסופו של דבר, זה הרבה יותר מרגש מסתם פנטסיות".

The Magic of Reality – Richard Dawkins

כנרת זמורה ביתן דביר

2016 (2011)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

איורים: דייב מק'קין

ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל / ביל ברייסון

ביל ברייסון, עיתונאי, סופר ואדם סקרן ותאב ידע, מספר על ההיסטוריה של היקום ושל האדם. הספר נפתח במבוא, המציג את אוסף המקרים וצירופי המקרים, הנדמים לעתים ניסיים ועתירי מזל, שהביאו לעצם קיומם של הכותב ושל קוראיו. "מטרת הספר הזה היא לספר כיצד כל זה קרה – ובפרט, כיצד עברנו ממצב שבו לא היה שום דבר למצב שבו היה משהו, ואז כיצד מעט מאותו משהו הפך להיות אנחנו, וגם משהו ממה שהתרחש בינתים ומאז". אנחנו יודעים מה אנחנו יודעים על היקום ועל כדור הארץ ואוכלוסיתו, אפשר לקרוא על כך באינספור מקורות, אבל יחודו של הספר באופן הבהיר והנגיש בו הוא מכסה כל תחום, ובמעבר הלוגי מנושא לנושא. למרות שלא באמת ניתן לדחוס את ההיסטוריה של כמעט הכל לספר אחד, ברייסון מצליח ליצור את הרושם שעיקרי הדברים תוארו כהלכה, ועדיין נותר מקום גם לתיאור הדרכים בהן מושג הידע, ולעיסוק במה שאיננו יודעים.

הספר פותח ביקום, ביצירתו ובמבנהו, ועובר אל מערכת השמש ואל כדור הארץ. ההתפתחויות של הפיזיקה, המסבירה את התנהלותו של היקום, הן נושאו של הפרק העוקב. באורח פרדוקסלי ידיעותינו על הנעשה במעמקי כדור הארץ מעטות מאוד, אפילו יחסית למה שידוע לנו על כוכבים אחרים, והפרק הבא עוסק במחקר הקשור בכוכבנו. מכאן המעבר טבעי אל החיים עצמם, מן החד תאיים ועד האדם, כולל הצמחים וכל מה שביניהם ומחוץ להם. הפרק האחרון מטפל בהתפתחויות שיצרו את ההומו סאפיינס.

סגנונו של ברייסון קליל לכאורה. הוא שוזר בספר הומור ונימה אישית, שמאזנות את כובד הראש שבו הוא מתייחס לנושאים שעל הפרק. נמצא בספר התיחסויות רבות אל אישיותם של אנשי המדע שהוסיפו על הידע המצטבר (או עיכבו אותו), אך ללא תחושה של מציצנות צהובה. מכיוון שהשאלה כיצד אנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים היתה אחד התמריצים למחקר המקיף שערך, הוא מקדיש למדע ולמדענים תשומת לב רבה, והפן הביוגרפי שלהם מעניק לקריאה מימד של פרוזה מהנה. נושאי הספר מתבטאים במקרים רבים במספרים גדולים הרבה יותר מכפי שיש בכוחנו לתאר לעצמנו, וברייסון מרבה בדוגמאות מסייעות, ביניהן "האטומים זעירים – ממש ממש זעירים. חצי מליון מהם שיסתדרו בשורה כתף אל כתף יוכלו להסתתר מאחורי שערת אדם לרוחב", ו"התבוננו בדמותכם במראה והרהרו רגע על העובדה שאתם צופים בעשרת אלפים טריליון תאים, וכמעט כל אחד ואחד מהם נושא שני מטרים של דנ"א ארוז בצפיפות […] לפי אחד החישובים כרוכים בתוך כל אחד מכם עד 20 מליארד קילומטר של דנ"א".

ברייסון אולי לא כיוון לכך, אך הספר הוא שיר הלל למדע. אמנם הוא מתאר דמויות חריגות של מדענים ששמרו את ממצאיהם לעצמם, ואחרים שנטלו לעצמם תהילה שהגיעה לזולתם, ומשחקי כבוד ואגו היו ועודם. אבל במבט כולל, התמונה המצטברת לאורך הדורות היא של אנשים סקרנים, חדורי מטרה ובעלי אורך רוח, שבאופן קולקטיבי השכילו לשמור על ספקנות בריאה, לדבוק בעובדות מוכחות גם כשסתרו את כל מה שהיה ידוע לפניהן, לנטוש תיאוריות שהכזיבו, ובמאמץ משותף רב-תחומי – קוסמולוגי, גיאולוגי, אנתרופולוגי, ביולוגי ועוד ועוד – לקדם את ההבנה האנושית. ואין המדובר רק בכוכבים גדולים כמו איינשטיין, דארוין, מנדל, אלא גם באלה שבחרו בתחומים איזוטרים, והקדישו את חייהם לשרך אחד או לחיפושית צנועה.

ולמרות כל המאמץ, הבלתי ידוע רב מן הידוע. בדפים הראשונים של הספר מצטט ברייסון את הביולוג ג'ב"ס הולדיין: "היקום אינו רק מוזר יותר מכפי שאנו משערים; הוא מוזר יותר משאנחנו מסוגלים לשער". בהתייחס לחקר בעלי החיים, לדוגמא, שואל ברייסון "מדוע אנו יודעים מעט כל כך?", ומונה שורה של הסברים, ביניהם רוב היצורים זעירים; איננו מסתכלים במקומות הנכונים; אין די מומחים; העולם הוא מקום ממש גדול.

הספר מסתיים, במידה רבה כצפוי וכמתבקש, באחריותו של האדם לעולם בו הוא חי. האדם המודרני נמצא כאן פחות מ-0.01 אחוז של תולדות כדור הארץ, ואם כי בשלב זה הוא מצטייר כשיא ההתפתחות הוא גם הגורם להכחדת מספר מדהים של מינים אחרים. "מפחידה היא המחשבה שאנו בעת ובעונה אחת ההישג העילאי של היקום וגם הסיוט הגדול ביותר שלו".

באופן טבעי בימים אלה, משך את תשומת לבי הפרק אודות החיידקים והנגיפים. "נגיף, או וירוס, הוא ישות מוזרה ולא נחמדה – "פיסה של חומצת גרעין עטופה בחדשות רעות", ביטויו הבלתי נשכח של חתן פרס נובל פיטר מדוואר". ברייסון כותב על מגפות שפרצו בעבר, ועל אלה שנבלמו באופן יזום או במקרה ממוזל, ומוסיף, "אל לנו לסמוך על כך שתמיד נהיה בני מזל כל כך. אורח החיים שלנו מזמין מגפות. התעבורה האוירית מאפשרת את התפשטותם של גורמי זיהום בקלות רבה על פני כדור הארץ כולו". אהה.

הספר נכתב ב-2003, אבל כולל פה ושם מידע מאוחר יותר שמן הסתם עודכן במהדורות חדשות. הערותיו של יכין אונא, שתרגם יפה, כוללות אף הן התיחסויות להתפתחויות שלא ניתן להן ביטוי בטקסט. מרבית ההערות, וכל מראי המקום, קובצו בסופו של הספר, והבודדות שנותרו בשולי העמודים אינן מפריעות לקריאה רציפה.

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל" הוא ספר מלהיב, קריא מאוד מבלי לרדד את התוכן, ומכיל שפע של מידע מרתק. מומלץ מאוד.

A Short History of Nearly Everything – Bill Bryson

דביר

2016 (2003)

תרגום מאנגלית: יכין אונא

החדווה שבגילוי דברים / ריצ'רד פ' פיינמן

הפיזיקאי זוכה הנובל ריצ'רד פיינמן זכה למעמד מיתי ולמעריצים נלהבים, בחוגי המדענים וגם מחוץ להם. פרימן דייסון, מתמטיקאי ופיזיקאי בעל שם, מצהיר במבוא לספר כי אהב את האיש עד כדי סגידה. למעמד זה תרמו, כמובן, הישגיו המדעיים, ובמידה רבה גם אישיותו הססגונית, הספרים הפופולרים שכתב על עצמו ועל עבודתו, ויכולתו להביע את רעיונותיו ואת תפיסת עולמו באופן כובש. קטע מדבריו, שאני אוהבת לצטט – ומצאתי אותו גם בספריהם של אחרים, ביניהם "זכרון ילדות יפה במיוחד" של חיים שפירא ו"לפרום את הקשת בענן" של ריצ'רד דוקינס – מסתיים במשפט מפתח אודות תרומתו של הידע המדעי להנאה מיופיו של העולם: "ידע מדעי רק מוסיף על ההתרגשות ועל התעלומה ועל הרושם האדיר של הפרח. זה רק מוסיף; אני לא מבין איך זה גורע". הספר "החדווה שבגילוי דברים" נפתח בקטע זה (הנה הוא מפיו של פיינמן), והמשכו כולל אמירות נוספות הראויות מאוד לתשומת לב.

הספר מורכב ברובו מראיונות מתומללים, מהרצאות שנשא פיינמן בהזדמנויות שונות, ומדברים שכתב. מסמך יוצא דופן בספר הוא דוח שכתב כחבר בועדה שחקרה את אסון צ'לנג'ר, ובו הביע בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את עקרון הדבקות בעובדות: "כשעוסקים בטכנולוגיה מצליחה, תחושת המציאות חייבת לבוא לפני יחסי ציבור, כי על הטבע אי אפשר להערים". באותה רוח הוא מביע באחד הקטעים בספר את התביעה ליושרה מדעית, המתבטאת בין השאר בהצגת תוצאותיהם של ניסויים, בין אם אימתו השערה ובין אם הפריכו אותה, ובהעמדת כל הפרטים לבחינה בידי אחרים. החירות להטיל ספק היא נושא חוזר בספר, כמו גם היכולת לחיות בשלום עם הידיעה שאיננו יודעים ועם "אולי" מתמיד.

אולי ניתן לתפוס את תמצית אישיותו של פיינמן ממשפט מתוך הרצאת הזוכה בטקס הענקת פרס נובל: "אני חושב שהתיאוריה היא בסך הכל שיטה לטאטא את הקשיים תחת השטיח, אבל, כמובן, אני לא בטוח בזה". התיאוריה שהוא עצמו פיתח, ושבזכותה נשא את הנאום, היתה בעיניו הפתרון המספק והמצוי לאותו זמן, אבל גם מבוא לשאלות נוספות, כולל כאלה שאולי יפריכו אותה.

את עקרונות תפיסת עולמו, ואת צמיחתו כמדען, הוא מייחס לאביו. האב, שהיה רחוק ממדע, נהג לטייל עם בנו בטבע, והקנה לו את היכולת לזהות תבניות, לשים לב לפרטים, ולשאול את השאלות הנכונות. "ככה חינך אותי אבא שלי", אומר בנו אחרי שנים רבות, "עם דוגמאות ושיחות כאלה, שום לחץ, רק שיחות נחמדות ומעניינות".

עוד בספר התיחסות מקיפה לפסבדו-מדע, דיון בעימות מדע-דת, כשלונם של המדענים להפוך את המדע לרלוונטי תרבותית, ושאלת הישומים של המדע הטהור (ישומים הם לא הדבר היחיד בעולם […] אם הסקרנות האנושית מייצגת צורך, השאיפה להשביע סקרנות, אז זה מעשי במובן של זה מה שיש"). השתתפותו של פיינמן בפיתוח הפצצה האטומית עולה אף היא בספר – לדבריו, ההצטרפות לפרויקט היתה מוצדקת והכרחית, כדי למנוע מגרמניה להיות הראשונה שתפתח נשק מסוג זה, אבל הוא מודה בכנות בהעדר מחשבה בהמשך: "מה שאני עשיתי – וזה היה בלתי מוסרי, אני חייב לומר – אני שכחתי את הסיבה שבגללה אמרתי שאני הולך לעשות את זה, כך שכאשר הסיבה השתנתה, כי גרמניה הובסה, לא עלתה על דעתי אפילו מחשבה קטנטנה על זה, על כך שזה אומר שאני צריך לשקול מחדש למה אני עושה את זה. פשוט לא חשבתי".

מן האנקדוטות שבספר אספר אחת: בלוס אלמוס פערו כמה מן הפועלים חור בגדר, כדי לקצר את דרכם לעבודה וחזרה. אדם אחר היה פשוט מדווח על כך, אבל פיינמן, שמעיד כי "תמיד ניסיתי לעזור לאנשים להבין דברים בעצמם", ומלבד זאת חיבב מעשי קונדס, בחר בדרך אחרת: הוא יצא מן האתר דרך השער, נכנס חזרה דרך החור, יצא שוב, וחוזר חלילה, עד שהמשגיח בשער קלט שמשהו מוזר מתרחש.

אמנם הלכתי לאיבוד בפרק טכני על עתיד המחשוב, אבל נהניתי מאוד מן הספר כמכלול, בשל השכל הישר והתבונה שבתפיסת עולמו של פיינמן, והאופן הנלהב בו חלק את החדווה שחש בעבודתו. עמנואל לוטם, מתרגם מוכשר של ספרי מדע, בין השאר, שימר את לשון הדיבור של פיינמן, והתחושה בעת קריאת הספר היא של האזנה מרתקת לדובר רהוט ולהוט. אין צורך להיות פיזיקאי כדי ליהנות מהספר, והוא מומלץ לכל.

The Pleasure of Finding Things Out – Richard P. Feynman

מחברות לספרות

2006 (1999)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

יוהאנס קפלר / ארתור קסטלר

יוהאנס קפלר, יליד 1571, נחשב לאחד מאבות המדע המודרני. הוא ניסח את החוקים הקרויים על שמו, העוסקים בתנועת כוכבי הלכת, חוקים שהיוו את אחד היסודות לחוק המשיכה האוניברסלי שניסח ניוטון. קפלר עסק גם בתופעות אופטיות, והניח את הבסיס לאופטיקה המודרנית. תחומי התעניינותו כללו נושאים נושקים נוספים וחידושים מתמטיים, ובערוב ימיו אף כתב את "סומניום", שקרל סגן ואיזק אסימוב תיארו כאחד מראשוני ספרי המדע הבדיוני.

ארתור קסטלר מגדיר את קפלר כמי שעומד כשרגלו האחת בעבר והשניה בעתיד. מצד אחד הוא היה הראשון שלא הסתפק בתיאור תנועת גרמי השמים, אלא ביקש לייחס לה סיבות פיזיקליות, וכנדרש מאיש מדע – מה שמובן מאליו היום והיה חריג בזמנו – דחה תיאוריות נאות אם אלה לא נתמכו במדידות. חוקיו הם חוקי טבע ראשונים במובן המודרני – מדויקים, ניתנים לבחינה ולאימות, מנוסחים בלשון מתמטית. מצד שני עדיין היה שבוי במיסטיקה ובאמונה בהשפעת הכוכבים על אופיים של בני האדם, ואלה הסיטו אותו לעתים מן הנתיב הישר אל התגליות. עד סוף ימיו האמין כי מסלולי כוכבי הלכת חוסמים ונחסמים בגופים אפלטוניים משוכללים, ולפיכך כדוריים, למרות שהוא עצמו קבע כי המסלולים אליפטיים.

קפלר השאיר אחריו כתבים רבים ומפורטים. בכתביו האישיים תיאר בחשיפה מרובה את חייו הפרטיים, והניח את עצמו תחת זכוכית מגדלת ביקורתית. בכתביו המדעיים נקט כמעט תמיד לשון מסולסלת וסיפורית, ושיתף את הקוראים בכל מהלך עבודתו, כולל שגיאותיו. "לא אעטוף את דברי במחלצות," הוא כותב בהתיחסו לטעויות שעשה. "אמת הטבע, שדחיתי וסילקתי מעל פני, חזרה והתגנבה בעד הפתח האחורי, לאחר ששמה על פניה מסווה למען תֵּרצה […] הה, איזה כסיל הייתי!". אחד הפרקים בספרו "האסטרונומיה החדשה" מסתיים בהכרזה על נצחון מגובה במספר עמודים של הוכחות, ואילו הפרק העוקב נפתח בהצהרה: "לא ייאמן כי יסופר! היפותזה זו, המתאימה כה יפה לעמדות שנצפו, היא בכל זאת מוטעית…". עשרים וחמש שנים אחרי פרסום "מסתרי היקום", הוציא לאור מהדורה חדשה, ובה הוסיף הערות שתיקנו בעוקצנות מרה את שגיאותיו שלו.

הביוגרפיה של קפלר היא כמחצית מספר גדול יותר של קסטלר בשם "הסהרורים", העוסק בתולדות הקוסמולוגיה מבבל ועד ניוטון. לדעתו של קסטלר רבים מן החוקרים לא ראו נכוחה את העובדות, ובכל זאת השתמשו בהן באופן הנכון, כשם שסהרורי הולך בבטחה בשנתו. בהערת שוליים, מערכת הספר מתנגדת לקביעה זו, אבל קסטלר עצמו שב ומדגיש אותה. הוא אינו מטיל ספק בגאונותו של קפלר ובמעמדו ההיסטורי, אבל סבור כי האיש עצמו לא עמד על ערכם של חוקיו, אלא ראה בהם לבנים רגילות, שלוש מתוך רבות, לבנית מקדשו הבארוקי, ולפיכך אחד ההישגים החשובים של ניוטון היה בחשיפתם מתוך הבליל של כתביו. קסטלר אף נוטל לעצמו חירות פסיכולוגית בבואו לנתח את דמותו של קפלר, וגם את דמויותיהם של טיכו ברהה ושל גלילאו גליליי, ולא ברור עד כמה אבחנותיו מוסמכות. למען האמת, אין זה באמת משנה: קסטלר נצמד לעובדות, משלב באופן קריא ומרתק את האישי עם המדעי, ואת מסקנותיו יש לקרוא – המלצה נכונה תמיד – קריאה ביקורתית.

לא ניתן לנתק את הביוגרפיה הפרטית מרקע התקופה. משרותיו של קפלר, החסויות שקיבל, המשכורת ששולמה לו (או לא), כל אלה היו תלויות ביחסי הכוחות בין השליטים באירופה. מלחמת שלושים השנים, שפרצה ב-1618, טלטלה אותו ממקומו. בשל אמונתו הלותרנית נאלץ יותר מפעם אחת לגלות ממקום מושבו. מחלות נטלו את חיי כמה מילדיו. בין השנים 1615 ו-1621 היה טרוד במשפטה של אמו, שנאסרה ונחקרה באשמת עיסוק בכישוף. קסטלר מתייחס לכל אלה ולהשפעתם על קפלר בהרחבה. עוד פן מהנה בספר עוסק בקשרים בין המדענים הגדולים של התקופה.

המבוא למהדורות העברית והאנגלית של הספר מייעד אותו בעיקר לקהל צעיר, אבל לדעתי הוא מיועד לכל גיל (וקוראים מכל הגילים יתקשו עם העברית המיושנת שלו). בהקשר זה שעשעה אותי אזהרתו של איש החינוך שכתב את המבוא למהדורה האנגלית: "קפלר אינו ראוי להיות לנו למופת לא בגישתו למדע ולא בגישתו לחיים, אולם מביוגרפיה זו אפשר ללמוד הרבה בתחומי ההיסטוריה, הפיזיקה, החברה האנושית וטבע האדם"…

ביוגרפיה מרתקת ומומלצת מכל הבחינות.

The Watershed – Arthur Koestler

דביר ועם עובד

1970 (1959)

תרגום מאנגלית: ח. בן-עמרם

מוצא המינים מאת צ'רלס דרווין / סבינה רדווה

צ'רלס דרווין פרסם את "מוצא המינים", או בשמו המלא "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית או השארת גזעים מועדפים במאבק החיים", ב-1859, והניח את היסודות לתורת האבולוציה. סבינה רָדֶוָוה, מעצבת גרפית ומאיירת, המחזיקה בתואר שני בביולוגיה מולקולרית, מנגישה בספר זה את יצירתו של דרווין לילדים.

מכיוון שהספר מיועד לגיל הרך, הוא מסתפק, כמובן, בהצגת יסודות התיאוריה בלבד. לטעמי, יותר משהוא מנחיל ידע, הוא מגרה את הסקרנות, ומעודד העלאת שאלות נוספות, וטוב שכך. הספר מלווה בדוגמאות נהירות ובאיורים בהירים, ואף במשחק המעודד דפדוף והתעמקות בתמונות (הקוראים מתבקשים לחפש בין הדפים את הפרפרים ואת החיפושיות המעטרים את חלקה הפנימי של הכריכה). הבסיס המדעי של המעבדת והמאיירת ניכר היטב בניסוחים הזהירים והמדויקים, וכן במידע העדכני. כך, לדוגמא, בנספחים, המוצלחים בפני עצמם, היא כותבת מספר שורות על אפיגנטיקה, תורשה שאינה מלווה בשינוי בדנ"א, תחום מחקר עכשווי.

הורים, המבקשים לעורר בילדיהם סקרנות מדעית, ימצאו בספר זה כלי עזר נעים ויעיל.

Charles Darwin’s on the Origin of Species – Sabina Radeva

שוקן

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

החלקיק האלוהי / איאן סמפל

כותרת משנה: בוזון היגס והמצוד הגדול ביותר במדע

כיצד מסבירים מונחים בפיזיקה להדיוטות? הנה אחת הדרכים להסביר מהו מנגנון היגס, המנגנון שהעניק מסה לחלקיקים בראשיתו של היקום, ומהו בוזון-היגס, חלקיק יסודי שקיומו נחזה ב-1964 והוכח ב-2012: תארו לכם חדר מלא פוליטיקאים, המשוחחים אלה עם אלה. כשנכנסת לחדר מרגרט תאצ'ר, אלה שעומדים לידה מפסיקים לשוחח ומתקהלים סביבה. ההתקהלות הזו מאטה אותה, ונדמה כאילו היא נעשית כבדה יותר. החדר עם הפוליטיקאים מייצג את שדה היגס. ראש ממשלת בריטניה לשעבר היא חלקיק שמקבל מסה באמצעות פעולת הגומלין עם השדה. קבוצת הגברים המכרכרים סביבה היא בוזון היגס. זוהי אחת מחמש הגרסאות שנבחרו באתגר שהציב שר המדע הבריטי לפיזיקאים: "אם תצליחו לגרום לי להבין את זה, יהיה לי סיכוי טוב יותר לעזור לכם להשיג את הכסף שדרוש כדי למצוא אותו".

איאן סמפל מספר את סיפור המצוד אחר החלקיק החמקמק. הספר ראה אור לראשונה ב-2010, בעת שהמצוד היה בעיצומו, וסימנים ראשונים לתוצאות מבטיחות החלו להיראות. לספר במהדורתו הנוכחית נוספה אחרית דבר המתארת את הוכחת קיומו של החלקיק, ואת ההכרזה המרגשת אודות התגלית.

האם הידע שלי בפיזיקה הועשר בשל קריאת הספר? נראה לי שנכון יהיה לומר שנוסף לי חלקיק של ידע, ובכך דייני. הפיזיקה משוטטת במחוזות בלתי אינטואיטיבים, שעל ההתמודדות איתם (בגלגול הזה) ויתרתי, והיכרות כללית מספקת אותי. בנוסף לאותו חלקיק מבורך של ידע, נהניתי לבקר באחורי הקלעים של עולם המדע, להתרשם – שוב – מן הצניעות המדעית המודעת למגבלותיה, ולהעמיק את המודעות לחשיבותו של מחקר טהור ללא ישומים נראים לעין. בנוסף לפן המדעי, הספר עוסק בפוליטיקה שמאחורי המדע, במאבקים הבלתי נגמרים להשיג תקציבים (עלויות מאיצי החלקיקים נקובות במליארדי דולרים) בתחרותיות האישית ובאגו הלאומי – אירופאים נגד אמריקאים, CERN מול פרמילאב. בשולי הדברים הוא דן בנושאים נוספים, ביניהם אובדן הקפדנות המדעית בעידן שבו כל מדען יכול לתחזק בלוג ולהעלות מאמרים שלא עברו ביקורת עמיתים, ושאלת תקפותו של הכלל הקובע כי פרס נובל אינו ניתן ליותר משלושה אנשים יחדיו, למרות שבעולם הפיזיקה של ימינו התגליות הן בדרך-כלל פרי מאמץ משולב של אלפי חוקרים.

פתחתי באנלוגיה למנגנון היגס, ואסיים באנלוגיה נוספת: דמיינו את שדה היגס כשדה שלג אינסופי. הפוטונים חסרי המסה דוהרים על גלשני סקי, ולכן דבר אינו מעכב אותם מלהגיע למהירות האור. האלקטרונים נועלים נעלי שלג, הם שוקעים מעט, התקדמותם מואטת, ונוספת להם מסה. חלקיקים כמו הקוורק "עליון" הולכים יחפים, ולכן הם שוקעים עמוק בשלג, והמסה שלהם הופכת גדול מאוד. מכיוון שכל תשובה היא מבוא לשאלות מלהיבות נוספות, התשובה לשאלה כיצד קיבלו החלקיקים מסה פותחת את הדלת לשאלה למה כל אחד מאלה שנימנו באנלוגיה מתנהג באופן שונה.

"החלקיק האלוהי" הוא תקציר מרתק ומסעיר של עבודה מדעית מפרכת, המוּנעת על ידי התשוקה הבלתי נדלית לידע ולהבנה. ניכר שאיאן סמפל חקר את נושא ספרו לעומק, והתלהבותו ממנו ניכרת ומדבקת.

Massive – Ian Sample

ידיעות ספרים

2019 (2010)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

אסטרופיזיקה למי שאין לו זמן / ניל דה-גראס טייסון

האסטרופיזיקאי ניל דה-גראס טייסון מציג בספרו את הנושאים המרכזיים בחקר היקום. בשפה קלה יחסית ושזורת הומור, הוא מפתח בכל אחד מפרקי הספר נושא הקשור לתחום זה. בפרק הפותח הוא מתאר את היווצרות היקום החל מן המפץ הגדול, ועובר משם לדיון בכבידה, בחומר האפל ובאנרגיה האפלה, באור הנראה והבלתי נראה, בסיכוי להתגלות על ידי יצורים תבוניים מעולמות אחרים, ביחסי הגומלין בין פיזיקה תיאורטית לפיזיקה ניסויית, ועוד. הספר מיועד למי שמבקש להציץ אל עולמם של המדענים, ולקבל מושג כלשהו על היקום ועל שאלות המחקר של ימינו. יחד עם זאת נדרש ידע כללי במונחי יסוד בפיזיקה, או נכונות לעצור את הקריאה ולחפש חומר רקע נוסף, כדי להתמודד עם מונחים שלכותב נראים מובנים מאליהם.

טייסון שומר במהלך הספר על רצינות מדעית, אך כליו הם הומור ודוגמאות משובבות לב, המסייעות לקבע את התוכן אצל הקורא הבלתי מקצועי. הנה דוגמא שבחרתי בדפדוף אקראי: כשהוא כותב על דחיסותו של פולסר, הוא מציע, "כדי לדמיין פולסר, דמיינו את מסת השמש דחוסה בתוך כדור בגודל מנהטן. אם זה קשה מדי, אז אולי קל יותר לדמיין מיליארד פילים תקועים בתוך גליל של שפתון". באותו סוג של קלילות הוא מסכם פרק על גילוי גלי הכבידה ב-2016, מאה שנים לאחר שהמודל של איינשטיין ניבא אותם: "כן, איינשטיין היה תותח".

כמו כל מדען ראוי לשמו, טייסון מאמץ עובדות הנתמכות במדידות, מוכן לזנוח תיאוריות שהופרכו, ומודה בענווה במה שאינו יודע. כך, בפרק העוסק בחומר האפל הוא מסביר את המוזרות שלו, מציין שאיננו יודעים מהו, ומוסיף שיכול להיות שאולי דווקא את הכבידה איננו מבינים, ואחרי שנפצח אותה תפתר תעלומת החומר האפל. הכל נתון להוכחה ולהפרכה, הכל תְּלוי מדידה ולא תלוי אמונה.

טייסון מקדיש משאבים רבים להסברת המדע לציבור. בין השאר, הוא נכנס לנעליו הגדולות של קרל סייגן כמנחה "קוסמוס", הנחה תכנית אירוח, והופיע בתכניות טלויזיה בתפקיד עצמו. בעתונות הפופולרית הוא זכה לפרסום כשהיה מעורב בהחלטה להוריד את פלוטו ממעמד כוכב-לכת לכוכב-לכת ננסי. בפרק בסדרה הקומית "המפץ הגדול" הוא מתנצל על מעורבותו בהחלטה, וכאן בספר, כשהוא מזכיר את נפטון ככוכב הלכת החיצוני, הוא מוסיף בהערת-שוליים מבודחת, "לא, זה לא פלוטו. תתגברו".

בפרק החותם את הספר כותב טייסון על נקודת המבט הקוסמית, שהיא אמנם מרככת אגו, אך לא במובן המשפיל ההופך את האדם לחסר משמעות, אלא במובן המרומם המאחד בין האדם ליקום וממריץ אותו ללמוד ולחקור. וראויים הדברים להשמע.

"אסטרופיזיקה למי שאין לו זמן" הוא ספר נעים לקריאה, מעורר תיאבון לידע נוסף, וראוי למקום על מדף ספרי העיון.

Astrophysics for People in a Hurry – Neil deGrasse Tyson

תכלת

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: שירלי פינצי-לב

חיי הנצח של הנרייטה לאקס / רבקה סקלוט

הנרייטה לאקס, אפרו-אמריקאית עניה, אם לחמישה, היתה בת 31 כשמתה בשנת 1951 מסרטן צוואר הרחם אלים במיוחד. במשך שנים רבות נעשו נסיונות לשמר תאי אדם חיים ומתרבים במעבדה, אך במעבדה כמו בחיים התאים חיו פרק זמן מסוים ואז מתו. התאים שנלקחו מביופסיה שנעשתה להנרייטה היו הראשונים שזכו לאלמוות, ועד היום הם משמשים באינספור מעבדות לצרכי מחקר. בתאים נעשה שימוש במחקר שכתוצאה ממנו ניתן היה להשתמש בתרכיב הפוליו לחיסון המוני, כתוצאה מן האלמוות של התאים אפשר היה לחקור סוגיות גנטיות, ועוד ועוד. נהוג היה לסמן תאים בראשי התיבות של האנשים שמהם נלקחו, וכך ניתן לקו התאים השם הילה (HeLa).

הנרייטה עצמה נותרה אלמונית, ולמשפחתה לא היה ידוע השימוש שנעשה בתאי גופה. האם זו בעיה? לדעתי לא. עברתי יותר מביופסיה אחת בחיי, ואין לי שום תביעת בעלות על התאים שהוצאו בתהליך. אם נשמרו ונעשה בהם שימוש והופקו מהם רווחים – התהילה והתמורה לחוקרים שעשו במלאכה. בעיני התאים האלה הם כמו שערה שנשרה או תא עור שהתקלף, חסרי ערך לחלוטין. בעיני משפחתה של הנרייטה זו בעיה גדולה, והרקע לה לדעתי הוא לא שאלת התאים לכשעצמם, אלא הרקע החברתי והתרבותי של המשפחה הספציפית הזו ושל הקהילה האפרו-אמריקאית בכלל. על רקע אפליה וגזענות ועוני ובורות, אצל אנשים שגדלו בימים בהם התערות שחורים ולבנים היתה כמעט טאבו, שסבלו כל חייהם מדעות קדומות ומיחס משפיל, הידיעה שגם אחרי מותה הנרייטה היא רק חפץ לשימושם של אחרים מקוממת ומעוררת זעם. גם הדרך בה נודעה להם הפרשה היתה חסרת שמץ התחשבות: מישהו מסר לעתונאים את התיק הרפואי שלה, וכל ההיסטוריה הפרטית שלה נחשפה בראש חוצות.

רבקה סקלוט מפליאה לשלב מדע עם חברה, את קור המעבדה עם הרגש האנושי. היא מרחיבה את היריעה הרבה מעבר לסיפורה של הנרייטה ולסיפור התאים, ומספרת גם על התפתחות המחקר לאורך השנים, ומרבה לעסוק בשאלות של אתיקה רפואית ומחקרית. מזעזע עד כמה היה התחום פרוץ עד לא מזמן, והחוליות החלשות בחברה – שחורים, אסירים, חולי נפש, תשושי גוף – שמשו בלי ידיעתם שפני נסיונות במחקר פולשני של המוח, בהזרקות ישירות של תאים סרטניים, במעקב אחרי חולי עגבת בלי הושטת סיוע, ועוד ועוד. מעבר לפן המדעי המרתק, היא נותנת במה לסיפורם של האנשים שבשולי החברה, והשילוב יוצר ספר מרתק.

מבין הדמויות בספר עולה וקורנת דמותה של דברה, בתה של הנרייטה, שהתלוותה אל הסופרת במסע אחר התאים ואחר עברה של הנרייטה ושל בתה הבכורה שמתה בבית-חולים לשחורים-משוגעים, כפי שנקרא המוסד. דברה, אשה לא משכילה שבשל עוניה של המשפחה זכתה ללמוד רק עד כיתה ו', שעברה כילדה התעללות מינית מצד קרוב משפחה והתעללות פיזית קשה מצד אשתו, שסובלת מחרשות חלקית ומיתר לחץ דם ומסוכרת, העזה כאשה צעירה לעזוב עם ילדיה בעל אלים ולגדל לבדה את ילדיה הקטנים. כשהחלה להתעניין בסיפורה של אמה, למדה להשתמש באינטרנט, עסקה באיסוף מידע אישי ומדעי, ונרשמה ללימודים (אך נאלצה לפרוש בשל קשיים כלכליים). עצוב לחשוב על מאות אלפי אנשים כמוה, בעלי פוטנציאל ואופי, שנשחקים ונמעכים בלחץ החיים, ולא זוכים לממש את יכולותיהם.

רבקה נקשרה למשפחה, בעיקר לדברה, והקימה קרן שמגייסת כספים להשכלתם של צאצאי המשפחה, ולכל מי שחש עצמו נפגע מתהליכים רפואיים הדומים לזה שמתואר בספר. חלק מההכנסות ממכירת הספר מועברות לקרן.

ספר מומלץ ביותר.

The Immortal Life of Henrietta Lacks – Rebecca Skloot

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל