מוצא המינים מאת צ'רלס דרווין / סבינה רדווה

מוצא המינים

צ'רלס דרווין פרסם את "מוצא המינים", או בשמו המלא "על מוצא המינים בדרך הברירה הטבעית או השארת גזעים מועדפים במאבק החיים", ב-1859, והניח את היסודות לתורת האבולוציה. סבינה רָדֶוָוה, מעצבת גרפית ומאיירת, המחזיקה בתואר שני בביולוגיה מולקולרית, מנגישה בספר זה את יצירתו של דרווין לילדים.

מכיוון שהספר מיועד לגיל הרך, הוא מסתפק, כמובן, בהצגת יסודות התיאוריה בלבד. לטעמי, יותר משהוא מנחיל ידע, הוא מגרה את הסקרנות, ומעודד העלאת שאלות נוספות, וטוב שכך. הספר מלווה בדוגמאות נהירות ובאיורים בהירים, ואף במשחק המעודד דפדוף והתעמקות בתמונות (הקוראים מתבקשים לחפש בין הדפים את הפרפרים ואת החיפושיות המעטרים את חלקה הפנימי של הכריכה). הבסיס המדעי של המעבדת והמאיירת ניכר היטב בניסוחים הזהירים והמדויקים, וכן במידע העדכני. כך, לדוגמא, בנספחים, המוצלחים בפני עצמם, היא כותבת מספר שורות על אפיגנטיקה, תורשה שאינה מלווה בשינוי בדנ"א, תחום מחקר עכשווי.

הורים, המבקשים לעורר בילדיהם סקרנות מדעית, ימצאו בספר זה כלי עזר נעים ויעיל.

Charles Darwin’s on the Origin of Species – Sabina Radeva

שוקן

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

החלקיק האלוהי / איאן סמפל

book003_master

כותרת משנה: בוזון היגס והמצוד הגדול ביותר במדע

כיצד מסבירים מונחים בפיזיקה להדיוטות? הנה אחת הדרכים להסביר מהו מנגנון היגס, המנגנון שהעניק מסה לחלקיקים בראשיתו של היקום, ומהו בוזון-היגס, חלקיק יסודי שקיומו נחזה ב-1964 והוכח ב-2012: תארו לכם חדר מלא פוליטיקאים, המשוחחים אלה עם אלה. כשנכנסת לחדר מרגרט תאצ'ר, אלה שעומדים לידה מפסיקים לשוחח ומתקהלים סביבה. ההתקהלות הזו מאטה אותה, ונדמה כאילו היא נעשית כבדה יותר. החדר עם הפוליטיקאים מייצג את שדה היגס. ראש ממשלת בריטניה לשעבר היא חלקיק שמקבל מסה באמצעות פעולת הגומלין עם השדה. קבוצת הגברים המכרכרים סביבה היא בוזון היגס. זוהי אחת מחמש הגרסאות שנבחרו באתגר שהציב שר המדע הבריטי לפיזיקאים: "אם תצליחו לגרום לי להבין את זה, יהיה לי סיכוי טוב יותר לעזור לכם להשיג את הכסף שדרוש כדי למצוא אותו".

איאן סמפל מספר את סיפור המצוד אחר החלקיק החמקמק. הספר ראה אור לראשונה ב-2010, בעת שהמצוד היה בעיצומו, וסימנים ראשונים לתוצאות מבטיחות החלו להיראות. לספר במהדורתו הנוכחית נוספה אחרית דבר המתארת את הוכחת קיומו של החלקיק, ואת ההכרזה המרגשת אודות התגלית.

האם הידע שלי בפיזיקה הועשר בשל קריאת הספר? נראה לי שנכון יהיה לומר שנוסף לי חלקיק של ידע, ובכך דייני. הפיזיקה משוטטת במחוזות בלתי אינטואיטיבים, שעל ההתמודדות איתם (בגלגול הזה) ויתרתי, והיכרות כללית מספקת אותי. בנוסף לאותו חלקיק מבורך של ידע, נהניתי לבקר באחורי הקלעים של עולם המדע, להתרשם – שוב – מן הצניעות המדעית המודעת למגבלותיה, ולהעמיק את המודעות לחשיבותו של מחקר טהור ללא ישומים נראים לעין. בנוסף לפן המדעי, הספר עוסק בפוליטיקה שמאחורי המדע, במאבקים הבלתי נגמרים להשיג תקציבים (עלויות מאיצי החלקיקים נקובות במליארדי דולרים) בתחרותיות האישית ובאגו הלאומי – אירופאים נגד אמריקאים, CERN מול פרמילאב. בשולי הדברים הוא דן בנושאים נוספים, ביניהם אובדן הקפדנות המדעית בעידן שבו כל מדען יכול לתחזק בלוג ולהעלות מאמרים שלא עברו ביקורת עמיתים, ושאלת תקפותו של הכלל הקובע כי פרס נובל אינו ניתן ליותר משלושה אנשים יחדיו, למרות שבעולם הפיזיקה של ימינו התגליות הן בדרך-כלל פרי מאמץ משולב של אלפי חוקרים.

פתחתי באנלוגיה למנגנון היגס, ואסיים באנלוגיה נוספת: דמיינו את שדה היגס כשדה שלג אינסופי. הפוטונים חסרי המסה דוהרים על גלשני סקי, ולכן דבר אינו מעכב אותם מלהגיע למהירות האור. האלקטרונים נועלים נעלי שלג, הם שוקעים מעט, התקדמותם מואטת, ונוספת להם מסה. חלקיקים כמו הקוורק "עליון" הולכים יחפים, ולכן הם שוקעים עמוק בשלג, והמסה שלהם הופכת גדול מאוד. מכיוון שכל תשובה היא מבוא לשאלות מלהיבות נוספות, התשובה לשאלה כיצד קיבלו החלקיקים מסה פותחת את הדלת לשאלה למה כל אחד מאלה שנימנו באנלוגיה מתנהג באופן שונה.

"החלקיק האלוהי" הוא תקציר מרתק ומסעיר של עבודה מדעית מפרכת, המוּנעת על ידי התשוקה הבלתי נדלית לידע ולהבנה. ניכר שאיאן סמפל חקר את נושא ספרו לעומק, והתלהבותו ממנו ניכרת ומדבקת.

Massive – Ian Sample

ידיעות ספרים

2019 (2010)

תרגום מאנגלית: עתליה זילבר

אסטרופיזיקה למי שאין לו זמן / ניל דה-גראס טייסון

989539

האסטרופיזיקאי ניל דה-גראס טייסון מציג בספרו את הנושאים המרכזיים בחקר היקום. בשפה קלה יחסית ושזורת הומור, הוא מפתח בכל אחד מפרקי הספר נושא הקשור לתחום זה. בפרק הפותח הוא מתאר את היווצרות היקום החל מן המפץ הגדול, ועובר משם לדיון בכבידה, בחומר האפל ובאנרגיה האפלה, באור הנראה והבלתי נראה, בסיכוי להתגלות על ידי יצורים תבוניים מעולמות אחרים, ביחסי הגומלין בין פיזיקה תיאורטית לפיזיקה ניסויית, ועוד. הספר מיועד למי שמבקש להציץ אל עולמם של המדענים, ולקבל מושג כלשהו על היקום ועל שאלות המחקר של ימינו. יחד עם זאת נדרש ידע כללי במונחי יסוד בפיזיקה, או נכונות לעצור את הקריאה ולחפש חומר רקע נוסף, כדי להתמודד עם מונחים שלכותב נראים מובנים מאליהם.

טייסון שומר במהלך הספר על רצינות מדעית, אך כליו הם הומור ודוגמאות משובבות לב, המסייעות לקבע את התוכן אצל הקורא הבלתי מקצועי. הנה דוגמא שבחרתי בדפדוף אקראי: כשהוא כותב על דחיסותו של פולסר, הוא מציע, "כדי לדמיין פולסר, דמיינו את מסת השמש דחוסה בתוך כדור בגודל מנהטן. אם זה קשה מדי, אז אולי קל יותר לדמיין מיליארד פילים תקועים בתוך גליל של שפתון". באותו סוג של קלילות הוא מסכם פרק על גילוי גלי הכבידה ב-2016, מאה שנים לאחר שהמודל של איינשטיין ניבא אותם: "כן, איינשטיין היה תותח".

כמו כל מדען ראוי לשמו, טייסון מאמץ עובדות הנתמכות במדידות, מוכן לזנוח תיאוריות שהופרכו, ומודה בענווה במה שאינו יודע. כך, בפרק העוסק בחומר האפל הוא מסביר את המוזרות שלו, מציין שאיננו יודעים מהו, ומוסיף שיכול להיות שאולי דווקא את הכבידה איננו מבינים, ואחרי שנפצח אותה תפתר תעלומת החומר האפל. הכל נתון להוכחה ולהפרכה, הכל תְּלוי מדידה ולא תלוי אמונה.

טייסון מקדיש משאבים רבים להסברת המדע לציבור. בין השאר, הוא נכנס לנעליו הגדולות של קרל סייגן כמנחה "קוסמוס", הנחה תכנית אירוח, והופיע בתכניות טלויזיה בתפקיד עצמו. בעתונות הפופולרית הוא זכה לפרסום כשהיה מעורב בהחלטה להוריד את פלוטו ממעמד כוכב-לכת לכוכב-לכת ננסי. בפרק בסדרה הקומית "המפץ הגדול" הוא מתנצל על מעורבותו בהחלטה, וכאן בספר, כשהוא מזכיר את נפטון ככוכב הלכת החיצוני, הוא מוסיף בהערת-שוליים מבודחת, "לא, זה לא פלוטו. תתגברו".

בפרק החותם את הספר כותב טייסון על נקודת המבט הקוסמית, שהיא אמנם מרככת אגו, אך לא במובן המשפיל ההופך את האדם לחסר משמעות, אלא במובן המרומם המאחד בין האדם ליקום וממריץ אותו ללמוד ולחקור. וראויים הדברים להשמע.

"אסטרופיזיקה למי שאין לו זמן" הוא ספר נעים לקריאה, מעורר תיאבון לידע נוסף, וראוי למקום על מדף ספרי העיון.

Astrophysics for People in a Hurry – Neil deGrasse Tyson

תכלת

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: שירלי פינצי-לב

חיי הנצח של הנרייטה לאקס / רבקה סקלוט

חיי הנצח של הנרייטה לאקס

הנרייטה לאקס, אפרו-אמריקאית עניה, אם לחמישה, היתה בת 31 כשמתה בשנת 1951 מסרטן צוואר הרחם אלים במיוחד. במשך שנים רבות נעשו נסיונות לשמר תאי אדם חיים ומתרבים במעבדה, אך במעבדה כמו בחיים התאים חיו פרק זמן מסוים ואז מתו. התאים שנלקחו מביופסיה שנעשתה להנרייטה היו הראשונים שזכו לאלמוות, ועד היום הם משמשים באינספור מעבדות לצרכי מחקר. בתאים נעשה שימוש במחקר שכתוצאה ממנו ניתן היה להשתמש בתרכיב הפוליו לחיסון המוני, כתוצאה מן האלמוות של התאים אפשר היה לחקור סוגיות גנטיות, ועוד ועוד. נהוג היה לסמן תאים בראשי התיבות של האנשים שמהם נלקחו, וכך ניתן לקו התאים השם הילה (HeLa).

הנרייטה עצמה נותרה אלמונית, ולמשפחתה לא היה ידוע השימוש שנעשה בתאי גופה. האם זו בעיה? לדעתי לא. עברתי יותר מביופסיה אחת בחיי, ואין לי שום תביעת בעלות על התאים שהוצאו בתהליך. אם נשמרו ונעשה בהם שימוש והופקו מהם רווחים – התהילה והתמורה לחוקרים שעשו במלאכה. בעיני התאים האלה הם כמו שערה שנשרה או תא עור שהתקלף, חסרי ערך לחלוטין. בעיני משפחתה של הנרייטה זו בעיה גדולה, והרקע לה לדעתי הוא לא שאלת התאים לכשעצמם, אלא הרקע החברתי והתרבותי של המשפחה הספציפית הזו ושל הקהילה האפרו-אמריקאית בכלל. על רקע אפליה וגזענות ועוני ובורות, אצל אנשים שגדלו בימים בהם התערות שחורים ולבנים היתה כמעט טאבו, שסבלו כל חייהם מדעות קדומות ומיחס משפיל, הידיעה שגם אחרי מותה הנרייטה היא רק חפץ לשימושם של אחרים מקוממת ומעוררת זעם. גם הדרך בה נודעה להם הפרשה היתה חסרת שמץ התחשבות: מישהו מסר לעתונאים את התיק הרפואי שלה, וכל ההיסטוריה הפרטית שלה נחשפה בראש חוצות.

רבקה סקלוט מפליאה לשלב מדע עם חברה, את קור המעבדה עם הרגש האנושי. היא מרחיבה את היריעה הרבה מעבר לסיפורה של הנרייטה ולסיפור התאים, ומספרת גם על התפתחות המחקר לאורך השנים, ומרבה לעסוק בשאלות של אתיקה רפואית ומחקרית. מזעזע עד כמה היה התחום פרוץ עד לא מזמן, והחוליות החלשות בחברה – שחורים, אסירים, חולי נפש, תשושי גוף – שמשו בלי ידיעתם שפני נסיונות במחקר פולשני של המוח, בהזרקות ישירות של תאים סרטניים, במעקב אחרי חולי עגבת בלי הושטת סיוע, ועוד ועוד. מעבר לפן המדעי המרתק, היא נותנת במה לסיפורם של האנשים שבשולי החברה, והשילוב יוצר ספר מרתק.

מבין הדמויות בספר עולה וקורנת דמותה של דברה, בתה של הנרייטה, שהתלוותה אל הסופרת במסע אחר התאים ואחר עברה של הנרייטה ושל בתה הבכורה שמתה בבית-חולים לשחורים-משוגעים, כפי שנקרא המוסד. דברה, אשה לא משכילה שבשל עוניה של המשפחה זכתה ללמוד רק עד כיתה ו', שעברה כילדה התעללות מינית מצד קרוב משפחה והתעללות פיזית קשה מצד אשתו, שסובלת מחרשות חלקית ומיתר לחץ דם ומסוכרת, העזה כאשה צעירה לעזוב עם ילדיה בעל אלים ולגדל לבדה את ילדיה הקטנים. כשהחלה להתעניין בסיפורה של אמה, למדה להשתמש באינטרנט, עסקה באיסוף מידע אישי ומדעי, ונרשמה ללימודים (אך נאלצה לפרוש בשל קשיים כלכליים). עצוב לחשוב על מאות אלפי אנשים כמוה, בעלי פוטנציאל ואופי, שנשחקים ונמעכים בלחץ החיים, ולא זוכים לממש את יכולותיהם.

רבקה נקשרה למשפחה, בעיקר לדברה, והקימה קרן שמגייסת כספים להשכלתם של צאצאי המשפחה, ולכל מי שחש עצמו נפגע מתהליכים רפואיים הדומים לזה שמתואר בספר. חלק מההכנסות ממכירת הספר מועברות לקרן.

ספר מומלץ ביותר.

The Immortal Life of Henrietta Lacks – Rebecca Skloot

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

 

מעולם ועד עתה / שון קרול

d79ed7a2d795d79cd79d-d795d7a2d793-d7a2d7aad794

כותרת משנה: החיפוש אחר התיאוריה המקיפה של הזמן

על כריכת הספר נכתב: "לפני עשרים שנה, ב"קיצור תולדות הזמן", ניסה סטיבן הוקינג להסביר את הזמן באמצעות הסברת המפץ הגדול. כעת אומר שון קרול שעלינו להיות שאפתנים יותר. כדי להבין את הזמן, עלינו לדעת מה קרה לפני המפץ הגדול". קראתי בזמנו את ספרו של הוקינג, והרגשתי שאני מעשירה את ידיעותי ואת עולמי. לא הפכתי לפיסיקאית, אני לא בטוחה שהבנתי הכל לעומק, ובטח שכחתי את הרוב. אבל תוך כדי קריאה הרגשתי שאני מתחברת לטקסט ולתכניו, שהוקינג מצליח להסביר תחום סבוך להפליא לקורא ההדיוט, זה שמספיק סקרן ושואף ידע ומוכן להשקיע מאמץ בהבנת הדברים. הספר לא היה קל, אבל הוקינג הצליח להתבטא בדרך שגרמה לי להאמין שאני מבינה את הנאמר.

הייתי להוטה לקרוא את "מעולם ועד עתה", כי, כאמור, את "קיצור תולדות הזמן" הערכתי מאוד, וחשבתי שבהחלט הגיע הזמן לעדכן את הידע הדל שלי. לצערי, החוויה מרחיבת הדעת לא התרחשה הפעם. ספרו של שון קרול לא עומד בדרישת המינימום מספר שמיועד לקורא שאינו מדען, להעניק לקורא את ההרגשה שהפיסיקה המסובכת מתחילה להתפענח עבורו. הוא לכאורה עממי, אבל למעשה מרחף בגובה רב מדי. אין ספק שהוא בקיא לגמרי בתחום שעליו הוא כותב (ד"ר שון קרול הוא פיזיקאי תיאורטי במכון הטכנולוגי של קליפורניה), אבל נראה שהוא מתקשה להפנים שיש אנשים שלא מסוגלים לתפוס מיד את מה שהוא מסביר. לכן הדוגמאות שהוא מציג להמחשה אינן ברורות דיין. הוא נותן דוגמא, ומניח שהיא משכנעת, אבל הוא לא לוקח בחשבון שאנשים שאינם חיים פיסיקה על בסיס יומי מתקשים עם הסברים שאינם אינטואיטיבים. זה לא אומר שהוא צריך לרדת ברמה, אבל אולי לתת דוגמאות נוספות, לנסות לתת הסברים מכמה זויות בהנחה שאחת מהן תתפוס.

לזכותו ייאמר שהוא מתבל את החומר באנקדוטות ובהומור, ומרבה באיורים שנועדו לתרום להבנה. הספר, למרות הנושא הכבד, קריא, והצגת החומר מובנית בצורה לוגית. ניכר שהוא אוהב את תחום עיסוקו, ויש משהו מדבק באהבה הזו.

התחלתי לקרוא את הספר בתנופה, שהלכה והואטה, עד שלקראת עמוד 90 דעכה כשהגעתי למשפט הזה: מהירות ההקפה של כדור הארץ את השמש היא כשלושים קילומטרים בשניה, לכן ההבדל בגודל המהירות בין החורף והקיץ עומד על כשישים קילומטרים בשניה, שכן כדור הארץ נע בכיוונים מנוגדים בעונות אלה. בטח יש איזו אמת פיסיקלית מאחורי המשפט הזה, אבל האמירה שכיוון התנועה של כדור הארץ משתנה עם עונות השנה עצרה את תנופת הקריאה שלי כליל. אי אפשר להשאיר משפט מוזר כזה ללא הסבר.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל, אין לי מושג למי יתאים הספר הזה: פיסיקאים אינם זקוקים לו, ולדעתי קוראים שאינם פיסיקאים לא יחכימו ממנו. כך שבשורה התחתונה אין לי לצערי אפשרות להמליץ עליו.

From Eternity to Here: The Quest for the Ultimate Theory of Time – Sean Carroll

הוצאת מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: אורי שגיא