שנת הפלאות / ג'רלדין ברוקס

שנת הפלאות

מגפת הדבר, שפרצה בלונדון ב-1665, התפשטה אל האזורים הכפריים, והגיעה גם אל הכפר אים (Eyam) שבמחוז דרבישר. בהחלטה אמיצה ויוצאת דופן קיבלו על עצמם התושבים הסגר מרצון, מתוך הבנה שהמחלה מתפשטת במגע בין בני אדם. בהנהגתו של הכומר האנגליקני ויליאם מומפסון, שזכה לשיתוף פעולה נדיר עם הכומר הפוריטני תומס סטנלי, אורגנה אספקת מזון ומצרכים לכפר, ואורחות החיים הותאמו למציאות החדשה. במשך למעלה משנה נשמר הסגר, כשני שליש מתושבי הכפר נספו, אך נמנעה הדבקתם של תושבי כפרים סמוכים. ג'רלדין ברוקס הסתמכה בכתיבת הספר על מסמכים ועל סיפורים עממיים מקומיים שהשתמרו (כפי שעשתה בהצלחה גם בכתיבת "אנשי הספר"). את שמו של הכומר מומפסון שינתה למומפליון, משום שהוסיפה צד אפל לדמותו המופתית, אך כמה מן הדמויות האחרות נקובות בשמן האמיתי. את הסיפור הפקידה בידיה של אנה פרית', המשרתת בבית הכומר, דמות שבנתה מדמיונה על סמך משפט שכתב הכומר אחרי מותה של אשתו: "המשרתת שלי עדיין בריאה; וזו ברכה מרובה, משום שלו היה ליבה נופל בה, היה מצבי בכי רע".

בלתי אפשרי לקרוא את הספר היום מבלי למצוא מקבילות לימי הקורונה. תושבי אים, שלא ידעו דבר וחצי דבר על הגורמים למחלה (החיידק הגורם לה התגלה למעלה ממאתים שנה אחר-כך), נקטו בכל זאת אמצעי זהירות מן הסוג הנהוג כיום. כדי לקבל אספקה מבחוץ, השאירו מטבעות בחורים שנקדחו באבן הגבול ומולאו חומץ, במטרה לטהר אותם מ"זרעי" המגפה. העגלון, שבא מחוץ לכפר, המתין במרחק רב, עד שקיבל סימן שכל התושבים התרחקו, ורק אז התקרב בבטחה ופרק את המצרכים. התפילות הועברו מן האולם הסגור של הכנסיה אל אזור פתוח, והמתפללים ניצבו במרחק בטוח זה מזה. קורבנות המגפה נקברו בחלקות אקראיות ללא טקסים מרובי משתתפים. אנה ואשת הכומר השקיעו מאמצים בעיקר בחיזוקם של הבריאים, כדי למנוע את הדבקתם במחלה. אנשים נמנעו כמיטב יכולתם מביקור בבתים נגועים, וחלקם אף בחרו בבידוד מרצון. בשיאו של הספר, הכומר משכנע את בני עדתו, שכבר הפכו דלים וחסרי כל, לשרוף כל דבר שברשותם שבא במגע כלשהו עם החולים, כדי לקטוע לחלוטין את שרשרת ההדבקה.

למרות האומץ והנחישות, הכפר לא היה נקי מאמונות טפלות, מאנוכיות ומחמדנות. סיפור מקומי, שמתגלגל במקום מאז אותה שנה, מתאר קברן חמדן, שכדי להשתלט על רכושו של גוסס, קבר אותו בעודו בחיים. בגרסת הספר נוספו ארועים הלקוחים מספרי התקופה, גם אם לא קרו בכפר: תיאוריות קונספירציה היו שכיחות, אז כמו היום, ושתי נשים מקומיות הואשמו בכישוף שהמיט את האסון על הכפר. רבים מתושבי הכפר היו כורי עופרת; לפי הנוהג יכול היה כל כורה להשתלט על המכרה של רעהו, אם האחרון לא עמד במכסה היומית, והיה מי שניצל את מותו של כורה כדי לנשל את משפחתו. האמונה הדתית עמדה, מן הסתם, במבחן קשה; כמה תושבים הקצינו, אחרים הפכו ספקנים. ג'רלדין ברוקס מספרת על כל אלה ועוד באמינות מרובה, עד שקל לשכוח שאין המדובר במספרת בת הזמן.

שמו של הספר שאול מפואמה שכתב המשורר ג'ון דריידן בשנת 1667, ובה התייחס לארועים, שבעיניו היו ניסיים, שהתרחשו ב-1666, שנת המגפה.

מעבר להיסטוריה ולמקבילות לימינו, "שנת הפלאות" הוא בראש וראשונה סיפור כתוב היטב. דמויותיו מלאות חיים ורב-מימדיות, והעולם הקטן והסגור של הכפר קם לתחיה על הטוב והרע שבו, תוצר של מחקר מעמיק ושל אמפתיה. מומלץ בהחלט.

Year of Wonders – Geraldine Brooks

מודן

2002 (2001)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש

 

הדֶבֶר / אלבר קאמי

11079

"הדֶבר" מתרחש בשנות הארבעים של המאה העשרים בעיר אוראן, היושבת על החוף באלגי'ריה הצרפתית. יום אחד מתחילים התושבים למצוא בבתים וברחובות עכברושים מתים בכמויות הולכות וגדלות. תופעה מטרידה זו היא הסימן הראשון למגפת הדֶבר התוקפת את העיר. אלבר קאמי מתאר בחמשת החלקים המרכיבים את הספר את הלכי הרוח של התושבים במקביל להתפתחות האסון: החלק הפותח עוסק בתקופה שבה החלו הרופאים והשלטונות להבין כי מדובר במגפה, והחליטו להטיל על העיר סגר, אין יוצא ואין בא. החלק השני מתאר את האוירה במקום בשל הסגר, אוירה שהמספר – ההיסטוריון של הלבבות הקרועים והתובעניים אשר שת אז הדֶבר לכל בני עירנו – מגדיר בעיקר כ"נכר". החלק השלישי עניינו תקופת ההסתגלות, ואתייחס אליו בהמשך  בהקשר להיבט אחר של יצירה. החלק הרביעי מוביל אל הסימנים הראשונים לדעיכת המגפה, והחמישי מתרחש בימים שאחריה.

קאמי אמנם מתאר את הלכי הרוח של הציבור בכללותו, אך מרחיב בסיפורן של כמה דמויות מרכזיות. הראשית שבהן היא זו של ד"ר רייה, רופא מקומי. אשתו עזבה את העיר בשל מחלתה ימים ספורים לפני הסגר, ואמו באה לגור אתו בהעדרה. ד"ר רייה הוא אדם עדין, נמנע מדעות נחרצות ובוחר במעשים. נראה לי שאפשר לאפיין את תפיסת עולמו ואת אופיו במילותיו שלו: "אינני יודע מהי [יַשרוּת], בדרך כלל. אבל במקרה שלי יודע אני שפירושה לשמש במקצועי".

לצדו של רייה נלחם במחלה אדם בשם טארו, שהגיע לעיר מספר שבועות לפני הסגר. השניים הפכו ידידים, ורייה, שאינו חטטן, ומעדיף, כאמור, להתרכז במעשים, אינו שואל אותו דבר אודותיו, רק מעריך את יוזמתו כשהוא מארגן יחידות מתנדבים שתעסוקנה בכל המטלות שמצריך המצב. מאוחר יותר יספר טארו לרייה על עברו, על תפיסת עולמו הנובעת ממנו, ועל יעדיו בחיים: "הכלל, מה שמעייני נתונים בו, הרי זה לדעת כיצד נעשים קדוש". רייה, שרגליו על האדמה, אומר מצדו: "חש אני יתר סולידריות עם המנוצחים מאשר עם הקדושים. אני, סבורני, אין לי נטיה לגיבוריות ולקדושה. מה שמעייני נתונים בו הוא להיות אדם". ולזאת עונה טארו בפשטות ובכנות: "כן, אנחנו מבקשים אותו דבר, אבל גדולה שאיפתך משאיפתי". טארו מנהל במשך כל התקופה מעין יומן, בו הוא מאבחן את המתרחש סביבו, והמספר מרבה לצטט מתוכו.

לצדם של רייה וטארו פועלים אנשים מעניינים נוספים. גראן, פקיד זקן, שתקוע מזה שנים באותה עבודה ללא קידום, מנסה כוחו בכתיבה, וכבר תקופה ארוכה הוא מלטש את המשפט הראשון במה שאמור להיות רומן. גראן נחלץ לנהל בהתנדבות את כל הרשומות הנדרשות לצורך עבודתם של הנלחמים במגפה. קוטאר, שכנו של גראן, שאליו אנו מתוודעים כשהוא מבצע נסיון התאבדות כושל, מסתיר עבר פלילי, והוא היחיד השמח על הסגר ואינו מצטרף למאבק: "אשר לי, אני מרגיש עצמי בטוב בתוך הדֶבר, ואינני רואה למה אתערב כדי להפסיקו". ראמבר הוא עתונאי, שאינו תושב העיר. הוא אינו מוכן להשלים עם הוראות הסגר, בעיקר משום שמחוץ לעיר מצויה אשה החשובה בעיניו, והוא מחפש דרכים לחמוק החוצה. כשיגלה שגם רייה הופרד מאשתו, אך אינו מדבר על כך כלל, יחדל מנסיונותיו ויתגייס ליחידות המתנדבים. ראמבר מייצג תפיסת עולם שלישית, לצד אלו של רייה ושל טארו: "קצתי באנשים המתים למען רעיון. אינני מאמין בגבורה, יודע אני שהדבר קל ולמדתי שהוא קטלני. מה שמעניין אותי הרי זה כשחיים וכשמתים על מה שאוהבים". דמויות מעניינות נוספות הן של השופט אותון, איש קר ומרוחק הרודה במשפחתו ומאבד את ילדו, ושל החולה הזקן שנכנס למיטה בגיל חמישים, ובמשך עשרים וחמש השנים שעברו מאז הוא מודד את הזמן החולף על פי קערות האפונים שהוא מקלף.

הספר עוסק בשלל נושאים שעניינם התגובה של בני האדם לנוכח אסון. נושא שחוזר ונשנה הוא האמונה הדתית, אותה מייצג המטיף פאנלו. המטיף נושא בשתי תקופות שונות שתי דרשות, בהן הוא מנסה להתמודד עם התפיסה של האל הממיט אסונות על מאמיניו. בדרשה הראשונה הוא טוען בזכות המעלות שבסבל, וקובע בבטחון שהחוטאים ייענשו וישרי-הדרך לא יינזקו. לאחר שהוא חוזה במו עיניו בסבלו של ילד ובמותו, התמודדותו קשה יותר, אך דבקותו באמונה נותרת בעינה. רייה, המייצג עמדה נגדית, אומר בפשטות: "פאנלו הוא איש הספר. הוא לא ראה מיתות רבות ולכן הוא מדבר בשמה של אמת. אבל הקטן שבכוהני הכפרים, האומר וידוי עם בני עדתו ואשר שמע את נשימתו של ההולך למות, חושב כמוני. הוא יטפל במצוקה קודם שיבוא להוכיח את מעלתה". לאחר הדרשה השניה טארו אומר על פאנלו כך: "כשעיני תמימים תנוקרנה, חייב נוצרי לאבד את אמונתו או להסכים שעיניו תנוקרנה. פאנלו אינו רוצה כי תאבד לו אמונתו. הוא יצעד עד הסוף".

יש שאינם קוראים את הספר כפשוטו, אלא מוצאים בו משל. על פי ויקיפדיה, הספר נכתב לאחר מלחמת העולם השנייה והוא מציג אלגוריה לתחלואי החברה האנושית הנגועה בחיידק השאננות, הרוע, ההרס וההרג. אני סבורה שקאמי בחר בדֶבר, שאכן היכה באוראן כמאה שנה קודם לארועים שבספר, כרקע לאבחנות על ההתנהלות האנושית – האישית והקיבוצית – והתנהלות זו היא נושאו של הספר, לא המחלה הספציפית או תחלואי החברה בכלל. רק בחלקו השלישי של הספר היתה לי הרגשה שקאמי נטל בהשאלה מן המציאות הקרובה של מלחמת העולם השניה ושל השואה. הוא מתאר את היעילות הביורוקרטית של הטיפול בגופות המתים על חשבון הטיפול ברגשות האבלים, את בורות הסיד ואת קברי ההמונים, את המשרפות ואת קרונות הרכבת המובילים גופות. אפשר לראות בתיאור התושבים החיים בסמיכות למשרפות הקבלה לתושבים שחיו בסמיכות למחנות ההשמדה: "התושבים נרגעו. רק בימי רוח גדולה הזכירם ריח רפה, הבא מן המזרח, כי שוכנים הם בתוך משטר חדש, וכי שלהבות הדֶבר טורפות את המס המועלה להן ערב ערב". בניגוד לפשטות הכמעט דיווחית של שאר חלקי הספר, כאן המספר אינו מצניע לגלגנות, ואף נוקט ציניות. כך, לדוגמא, הוא מתאר את ההתמרמרות בחוגי הצבא כשהוחלט להעניק עיטור צבאי לסוהרים שבשל הצפיפות בבתי הסוהר היו קורבנות הדֶבר, וכך הוא מתבטא כשהוא מתאר את היחס אל משפחותיהם של המתים: "במסדרון עצמו מצאה המשפחה ארון יחידי שכבר נסגר. מיד ניתנה הדעת אל העיקר, כלומר החתימו את ראשי המשפחה על ניירות. אחר כך עמסו את הגויה על מכונית".

קראתי את הספר בתרגומו של יונתן רטוש משנת 1953, ובעיני הוא מעולה. עם זאת, בשל ארכאיות לשונית מסוימת, הנובעת מחבלי השפה המתחדשת ומחלוף הזמן, אפשר להבין מדוע תורגם מחדש בידי אילנה המרמן ב-2001. להתרשמות, הנה פסקת הפתיחה של הספר בשני התרגומים (אני לכשעצמי תמיד אעדיף את "לא הכירם שם מקומם" על פני "לא היה עליהם לקרות שם").

התרגום המוקדם: המאורעות התמוהים, שהם נושאן של רשומות אלו, התרחשו בעיר אוראן ב-…194. לדעת הכל לא הכירם שם מקומם מחמת שחרגו מעט מגדר הרגיל. ואכן, לכאורה אין אוראן אלא עיר רגילה, לא יותר מאשר עיר מחוז צרפתית של החוף האלז'ירי.

התרגום המאוחר: המאורעות התמוהים שהכרוניקה הזאת עומדת לספרם קרו בשנת ..194, בעיר אוֹרַאן. הכול יאמרו שמאחר שחרגו במקצת מגדר הרגיל,  לא היה עליהם לקרות שם.  ואמנם במבט ראשון אוראן היא עיר רגילה,  לא יותר מבירת-מחוז צרפתית על חוף אלז'יריה.

תקצר היריעה מלדון כאן במלוא רוחבו ועומקו של הספר. אקנח, אם כך, בציטוט חלקי מן הפרק האחרון, ואומר לסיכום כי הספר כתוב מצוין, דמויותיו אמינות, שזורים בו סיפורי משנה מעוררי אמפטיה, והעיקר – אי אפשר לקרוא אותו מבלי להסחף לדיונים שהוא מעורר. מומלץ במיוחד.

עכשו ידעו כי אם יש דבר שאפשר להשתוקק לו תמיד ולהשיגו לעתים, הרי זו החמימות האנושית. ולעומת זאת, כל אלה שפנו, מעל לראשו של האדם, אל משהו שלא ידעו אף לדמותו בדמיונם, אלה נשארו ללא מענה. אחרים, כנגד זאת […] אם השיגו את מה שאבו, הרי זה משום שביקשו את הדבר האחד שהיה תלוי בהם. ורייה […] חשב שמן הצדק הוא כי לפחות, מזמן לזמן, תבוא השמחה לגמול לאלה המסתפקים באדם ובאהבתו העלובה והנוראה.

La Peste – Albert Camus

עם עובד

1953 (1947)

תרגום מצרפתית: יונתן רטוש