וילסון ראש כרוב / מארק טוויין

34780

דוסונ'ס לנדינג היא עיירה קטנה במיזורי סמוך לנהר המיסיסיפי. תושביה המעטים מעורבים איש בחיי רעהו, והחיים החברתיים רוחשים אגודות בנות שני חברים ומפלגות זערוריות, דעות קדומות וסטיגמות. מי שהוכתר כאזרח מספר אחת יישאר כזה עד מותו, וכמוהו גם מי שהוכתר כשוטה. ה"שוטה" בסיפור זה הוא וילסון, משפטן שבא להשתקע במקום ולעסוק במקצועו. ביומו הראשון בעיירה סיפר בדיחה בלתי מוצלחת, שנתפסה על ידי שומעיו כאמירה טפשית שנאמרה ברצינות. בו ברגע הוענק לו התואר "ראש כרוב", ונסתם הגולל על סיכויו לזכות באמון ובהערכה. בלית ברירה עוסק וילסון בהנהלת חשבונות, ומטפח את אוסף טביעות האצבעות של תושבי המקום. בזמנו הפנוי הוא יוצר לוח שנה, שבו מוצמדת אמרת כנף לכל יום. האמרות האלה מופיעות בראשו של כל אחד מפרקי הספר, קשורות לתכניו, ורובן ציניות כדוגמת זו: "אם אתה אוסף כלב מורעב ועושה אותו בר-מזל, הוא לא ינשוך אותך. זה ההבדל העיקרי בין כלב לאדם".

למרות שהספר נקרא על שמו של וילסון, הדמות הראשית בו היא של טום/צ'יימברס. טום וצ'יימברס נולדו באותו יום בשנת 1830. הראשון הוא בנו של אדון דריסקול, מראשי העיירה, השני בנה של רוקסנה, שפחת הבית. רוקסי נראית לבנה לגמרי, אך מכיוון שבורידיה זורם דם שהוא 1/16 שחור, היא נחשבת שחורה, רכושו של אדונה הלבן. אמו של טום מתה שבוע לאחר הלידה, אביו טרוד בענייניו, ורוקסנה מגדלת את שני הילדים, הראשון לבוש בגדי לבן מהודרים וזוכה לפינוקים, השני לבוש בגדים דלים ונדון לשרת. החשש הגדול ביותר של עבדי הבית הוא להמכר "במורד הנהר" לבעלי מטעים מתעללים, ורוקסנה נחושה למנוע מבנה גורל שכזה. היא מלבישה את טום בבגדיו של צ'יימברס ואת צ'יימברס בבגדיו של טום, מתרגלת לפנות אל בנה כאל אדון ואל אדונה אדם נחות, ואיש אינו שם לב לחילופין.

מארק טוויין כבר עסק בחילוף זהויות בספרו "בן המלך והעני", אך בעוד בספר הקודם הילדים היו מודעים לזהותם האמיתית, כאן החילוף עמוק יותר, שכן הוא נעשה בעודם תינוקות. כשהוא הופך את ה"שחור" למושחת מרוב פינוק וגורם ל"לבן" לאמץ גינונים של עבד לנצח, טוויין, ככל הנראה, מבקש להצביע על העדר כל הבדל מלידה, ועל ההשפעה המהותית של דעת הסביבה על האופן בו אדם תופס את עצמו.

הספר שופע ציניות, שאינה מבדילה בין שחור ללבן. שמו של צ'יימברס הוא שיבוש של Valet de Chambre, חדרן, מלים שרוקסי אוהבת את צלילן מבלי להבין את משמעותן. דריקסול מאיים למכור את ארבעת עבדיו במורד הנהר, אם איש מהם לא יתוודה על גניבה שבוצעה בביתו, ולאחר ששלושה מהם מתוודים בבהלה על פשע שלא בוצעו, דריקסול ישן טוב בלילה בו הציל את משרת ביתו ממכירה במורד הנהר (אבל הוא ימכור את השלושה במקום אחר). העיירה כולה מתמרקת ומתרגשת כששני תאומים איטלקים שוכרים בה חדר, ומעידים על עצמם שהם בני אצולה, ואותם עיירה בדיוק תפנה להם עורף על בסיס שמועה אחרת. רוקסנה מוצאת בנפשה אהבה כלפי בנה, כשהוא במצב קשה: הפורענות שלו תהיה ודאית ומיידית, והוא ימצא עצמו מנודה בלא חברים. זו היתה סיבה מספקת לאם לאהוב ילד; אז היא אהבה אותו. בנה, מצדו, נרתע מאהבתה בשל תפיסה מעמדית מושרשת: זה גרם לו להרתע, בחשאי – מפני שהיא היתה 'כושית'. עובדת היותו כושי בעצמו היתה רחוקה מלהביאו לידי השלמה עם גזע בזוי זה.

את כל מסריו טוויין עוטף בסיפור בלשי, שיתן לוילסון הזדמנות לעשות שימוש באוסף טביעות האצבעות. ומכיוון שהעיירה, למרות נוקשותה, מסוגלת לשנות את דעתה כשבשבת, יהפוך ראש הכרוב לראש העיר. ושוב, כיוון שאצל טוויין שום דבר אינו מוגדר לחלוטין כשחור או כלבן, הטיפוס הרע אמנם יבוא על עונשו, אבל הקורבן התמים ייאלץ להכנע לגורלו.

"וילסון ראש כרוב" הוא סיפור לכאורה קליל, לפעמים שטותניקי עד מצחיק, אך הוא פותח פתח לשאלות כבדות ראש, כרגיל אצל מארק טוויין. בהחלט מומלץ.

את הטקסט המקורי אפשר לקרוא בפרויקט גוטנברג.

Pudd’nhead Wilson – Mark Twain

גוונים

2001 (1894)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

מודעות פרסומת

הזר המסתורי / מארק טוויין

25642

זר מסתורי מופיע במאה השש-עשרה בפני שלושה נערים – המספר ושני חבריו – בכפר אוסטרי. הוא מציג את עצמו כמלאך ששמו שטן, מחולל כמה מעשים נסיים, משנה גורלות של בני אדם, ושוטח בפני הנערים את האופן הבלתי מחמיא בו נראה המין האנושי במבט מבחוץ. הוא מדבר על החוש המוסרי המבחין בין טוב לרע, על היחס למוות, על הסיכוי לאושר, על איוולת המלחמות, על העדריות, על "מותר האדם מן הבהמה אין". שטן מופיע ונעלם כרצונו, ולבסוף, בטרם ייפרד סופית, מבשר לנער המספר כי שום דבר בעצם אינו קיים באמת, לא אלוהים, לא בני האדם, לא היקום:

"מוזר שלא שיערת זאת לפני שנים – לפני מאות שנים, עידן ועידנים – מפני שהיית קיים, לבדך, בכל הנצחים! מוזר באמת, שלא שיערת שהיקום ותוכנו הם רק חלומות, הזיות, בדיה! מוזר, מפני שהם מטורפים בצורה גלויה והיסטרית כל-כך – כמו כל החלומות […] אין אלוהים, אין יקום, אין מין אנושי, אין חיי עולם הזה, אין שמים ולא גיהינום. הכל חלום – חלום אווילי וגרוטסקי".

כשהגעתי לסיומו של הספר ולמסקנה שלמעלה, חשבתי שמארק טוויין היה אמנם סופר מחונן, אבל פילוסוף בינוני. הקביעה שדבר אינו קיים היא דרך קלה להתחמק מדיון בשאלות הקשות והמעניינות שהעלה במהלך העלילה, וחבל. כשהתבררו לי פרטים נוספים על הספר, הבנתי שמסקנתי היתה חפוזה. מארק טוויין כתב במשך אחת-עשרה שנים (1897 – 1908) שלוש גרסאות של היצירה, אף אחת מהן לא גרסה סופית. "הזר המסתורי", שראה אור ב-1916, שש שנים אחר מותו, נערך על ידי הביוגרף שלו בהתבסס על שלוש הגרסאות הבלתי גמורות. אחרי מותו של הביוגרף מצאו החוקרים, שבניגוד לדבריו הוא לא הסתפק בעריכה של הטקסטים המוקדמים, אלא הוסיף קטעים פרי עטו, ואף יצר את דמותו של האסטרולוג, שהיא אכן הדמות הפחות אינטגרלית והפחות משכנעת בספר.

בהתעלם מחולשתו של הסיום ומחולשות בעלילה, "הזר המסתורי" הוא ספר שנון ומגרה למחשבה. טוויין מיקם את סיפורו בסביבה בורה ובתקופה של אמונות טפלות, אך נדמה שהרחיק במקום ובזמן רק כדי להקצין את המסר בהצגתו על רקע בלתי מתוחכם, ובעצם דבר לא השתנה מאז. אותה נהירה עדרית של הרוב הטוב מיסודו אחרי המיעוט הקולני המשחית, אותה התיהרות אנושית מול ה"חייתיות", בעוד בעלי החיים הם דווקא אלה המפגינים חמלה ואהבה, אותה כניעה למוסדות השלטון ולמוסדות הדת.

הספר נגוע בפסימיות, אולי משום שבעת כתיבתו חווה טוויין בריאות לקויה וטרגדיות משפחתיות. מפיו של שטן הוא קובע כי "שום אדם שפוי לא יכול להיות מאושר, מפני שהוא חי במציאות ורואה כמה היא נוראה". לא חייבים להסכים עם כל אמירותיו של טוויין מפי גיבורו הזר, אבל ראוי להעניק להן תשומת לב ולהתמודד איתן.

The Mysterious Stranger – Mark Twain

עקד / גוונים

1995 (1916)

תרגום מאנגלית: רות בונדי

מסע תענוגות בארץ הקודש / מארק טוויין

113976

כך מסכם מארק טוויין את התרשמותו מהארץ:
"ארץ ישראל שוממה ומכוערת. ולמה תיראה אחרת? האם תוכל קללת אל לעשותה לארץ חמדה?
ארץ ישראל אינה שייכת עוד לעולם החולין הזה. היא מקודשת לשירה ולמסורת – ארץ חלום היא".

בראיה מן העתיד, סיכום ספרו של טוויין משעשע, ואם תורשה לי נימה ציונית – הסיכום הזה מעורר גאווה. השממה הופרחה.

קבוצה של אמריקאים יצאה ב-1867 למסע תענוגות באירופה ובארץ ישראל. מארק טוויין התלווה אליהם כעתונאי, ותיעד את המסע בכתבות עתונאיות ובספר. "מסע תענוגות בארץ הקודש" הוא חלק מיצירה רחבה יותר, "The Innocents Abroad", שלא תורגמה לעברית, וחבל.

כשהגיעה הקבוצה לארץ בחרו שמונה מאנשיה לערוך מסע על גבי סוסים וחמורים מסוריה ועד ים המלח. טוויין היה אחד מהם, והספר הוא תיעוד של המסע הזה. טוויין מתאר חום כבד, ארץ חומה-אפורה, ואוכלוסיה דלה להחריד. אבל יותר משהוא מתייחס לנופים ולאנשים, הוא מתרכז בהיבטים הדתיים-פולחניים של הנוצרים בארץ ושל הצליינים האורחים. טוויין עצמו היה פרוטסטנטי מאמין, אך האמונה לא הפריעה לו לשים ללעג את ה"תעשיה" הדתית. הנה דוגמא:
"הכמרים ניסו להראות לנו, מבעד לפרגוד קטן, חלק מעמוד ההלקאה שאליו נכבל ישו כאשר ייסרו אותו בשוטים. לא היה לאל ידנו לראותו, מפני שהיה חשוך מעבר לפרגוד. עם זאת, יש שם מקל שאותו נועץ עולה הרגל מבעד לחור בפרגוד, ואז אין לו עוד כל ספק שעמוד ההלקאה האמיתי אכן נמצא שם. אין לו שום עילה לפקפק בכך, משום שהוא יכול לחוש בו במקל. והוא יכול לחוש בו ממש כשם שהוא יכול לחוש בקיומו של כל דבר".
הספר מלא דוגמאות כאלה (אולי יותר מדי).

הוא לועג לממסד הדתי ולהתמסחרותו. הוא לועג לאמונה העיוורת של הצליינים שרואים מה שהם רוצים לראות, רק לא את המציאות. הוא מתייחס בציניות לחוסר היכולת של הפלגים השונים בנצרות לחיות בהרמוניה זה לצד זה. הוא מבקר בשנינה ספרי מסעות קודמים. ופה ושם הוא משלח חיצים באנשים ובתופעות נוספים.

לדוגמא: חושבים שהאמריקאים של היום המציאו את גישת "אמריקה ושאר העולם"? לא. הנה מה שהיה למארק טוויין לומר בענין זה כבר ב-1867:
"המסע היה חידוש מסעיר עבורנו, כך שצייתנו בהתנהגותנו לאינסטינקטים הטבעיים הטבועים בנו, ולא כבלנו את עצמנו בשום גינונים ומוסכמות. דאגנו תמיד להבהיר שאנחנו אמריקנים – אמריקנים! כאשר התברר לנו שזרים רבים לא שמעו כמעט על אמריקה… ריחמנו על בורות העולם הישן, אך לא המעטנו כהוא זה בחשיבותנו…
אנשים נעצו בנו עינים בכל מקום, ואנחנו נעצנו עינים בהם. על פי רוב הצלחנו לגרום להם להרגיש קטנים מאוד, אפסים, לפני שסיימנו את ענינינו איתם, מפני שהנחתנו עליהם את עוצמת גדולתה של אמריקה עד שהכרענו אותם".

הספר מעוטר באיורים מעשי ידיו של טוויין, ותוך כדי קריאה ראיתי בדמיוני את ציורי ארץ ישראל של דוד רוברטס, ואת ציורי התנ"ך של אבל פן.

Pleasure Excursion to the Holy Land from the Innocents Abroad, or the New Pilgrim’s Progress – Mark Twain

הוצאת מחברות לספרות

2009 (1869)

תרגום מאנגלית: עודד פלד