שנים טובות / מאיה ערד

בכל שנה, מ-1966 ועד 2016, בהתקרב ראש השנה, כותבת לאה מכתב לחברותיה מן הסמינר, מאמצת את מנהג מכתב חג המולד שבו אנשים מסכמים את השנה שעברה עליהם ומדווחים עליה לבני משפחותיהם. לאה מפנה את המכתב הראשון למירה, שאותה היא מחשיבה לחברתה האמיתית היחידה. היא מביעה תמיהה על כך שלא הצליחה להשתלב בחברת הבנות, וטוענת שלא הבינו אותה שלא באשמתה. באותו מכתב היא מתייחסת גם לאי נעימות בינה ובין מירה, שהיה מעורב בה בחור שהיה מאורס למירה. בחמישים השנים הבאות אותם נושאים ישובו ויעלו: אי היכולת שלה לקשור קשרים קרובים עם נשים, פרשיות סבוכות עם גברים, והטלת אשמה על אחרים. בעיני עצמה היא מושלמת, והכישלונות שהיא חווה הם בגלל חוסר היכולת של הזולת להבחין בכך.

מכתביה של לאה כמעט תמיד שופעי אופטימיות. הם כתובים ברוח טובה, שופעי הצלחות וחוויות חיוביות. אבל בסיומם תמיד נכתבים נ.ב. מעט שונים, או שמצורף נספח המיועד לעיניה של מירה בלבד. כאן היא מגרדת מעט מן הסוכר שפיזרה על קורותיה במהלך המכתב, וחושפת מעט מן האמת. כך לדוגמא, מעבר לקליפורניה, שמתואר בגוף המכתב כהגשמת חלום ישן, מתברר בנספח כמעבר שנכפה עליה לאחר פיטורין מהיום להיום, שלא באשמתה כמובן. שוב לא הבינו אותה, הטילו עליה את משא חטאיהם של אחרים.

האם לאה ניחנה באופטימיות אינסופית או שלקתה בעיוורון עצמי מוחלט? האם היא מעמידה פנים אפילו בפני עצמה? תובנות ומודעות עצמית נעדרות כמעט לחלוטין ממכתביה. אי-שם באמצע התקופה צצה לה אמירה מעניינת ראשונה, כשהיא מתארת את עבודתה כסוכנת נדל"ן שמייפה את המציאות: "לא לשקר, חלילה, פשוט להבליט את הדברים הטובים ולהצניע את הפחות טובים. כמו שאני עושה במכתבים שלי…". המשפט הזה כל כך לא אופייני לה, שהוא נראה לי כמו שגיאה של הסופרת. התובנה הכנה הראשונה מופיעה רק באחד המכתבים האחרונים, כשהיא תוהה שוב על הסיבות לחוסר יכולתה למצוא חברות: "עכשו אני מבינה שאלה רק תירוצים, וזה משהו פנימי". כשהיא מספרת במכתבה האחרון על טראומה שחוותה ושהשפיעה לדעתה על כל עתידה, אני כבר לא יודעת אם להאמין לה, ולכן אין בווידוי הזה כדי לשנות את דעתי עליה.

מהי דעתי עליה? היא אשה משעממת, טרחנית, לא מפיקה לקחים ומועדת לחזור ולשגות, אם כי ייאמר לזכותה שהיא לא מניחה לעצמה ליפול לגמרי. שום דבר בה אינו מיוחד פרט לחוסר המודעות המשווע. אם מכתביה היו נשלחים אלי בחיים האמיתיים, סביר להניח שהייתי קוראת אותם ברפרוף בלבד, ואולי לא טורחת לענות (כפי שנהגו רוב הנמענות). דנתי את עצמי להתמיד בקריאתם ברצף בספר משום שזכרתי למאיה ערד את חסד "חשד לשטיון" ו"קנאת סופרות", וקיוויתי שמן הטרחנות והשעמום יצמח דבר מה, תגיע איזו אמירה משמעותית. לצערי, לא נותר לי אלא להסכים חלקית עם דבריה של העורכת הבדויה שכתבה את המבוא לספר וקבעה נחרצות כי אין לו ערך ספרותי. בניגוד לדבריה, אין לו גם ערך היסטורי ואידיאולוגי. למעשה, אין קשר בין הדברים שכתבה ה"עורכת" לתוכנם של המכתבים: לאה אינה שוביניסטית ומיזוגנית, היא אינה מייצגת נשים שהפנימו דכאנות, והיא לא משמיעה אמירות מיליטריסטיות מזעזעות. נראה לי שה"עורכת", ממש כמו לאה, סובלת מניתוק מן המציאות, או שאולי גם היא בוחרת לשקר.

אז כן, מאיה ערד מיטיבה לאפיין את הדמות, ושומרת על עקביות לאורך השנים, אבל מבחינתי הספר הוא אכזבה בגלל המונוטוניות המעייפת של לאה ומשום העדר אמירה שתרומם את הספר מעל הבנאלי.

נ.ב. כשסופר או סופרת מכניסים את עצמם לספריהם, זה לא מעשה חינני, גם אם הם יורדים על עצמם, כמו ששי אספריל עשה ב"אילו נולד איטלקי", וכמו שמאיה ערד עשתה כאן. יהירות בהפוך על הפוך.

נ.ב.ב. מצחיק אותי כשאנשים שחיים עשרות שנים מחוץ לישראל אומרים משפטים כמו זה שאומרת לאה אחרי אסון מגדלי התאומים: "עכשו סוף סוף הם מבינים כאן מה עובר עלינו בישראל".

חרגול ומודן

2023

העלמה מקזאן / מאיה ערד

עידית היא רווקה על סף גיל ארבעים. אם זו היתה הבחירה המודעת שלה, אולי היתה מאושרת, אבל העניינים התגלגלו איכשהו כך בניגוד לתוכניותיה. אולי משום שמאז ומעולם התקשתה ליצור קשרים ולשמר אותם, אולי משום שיש בה משהו מתנשא ומתבדל. קצת קשה להבחין בין סיבה ומסובב, אבל זה המצב כעת: עידית משתוקקת לזוגיות, רוצה להיות אמא כמו כולן, וזה פשוט לא קורה.

היא לא בררנית, כך היא אומרת לעצמה, היא פשוט מחכה בסבלנות ולא מוכנה להתפשר, כי בסופו של דבר דברים טובים קורים למי שיודע לחכות. אבל כשהיא מצליחה להניע את עצמה לפעולה, מתברר שהיא בררנית ועוד איך. או אולי לא החלטית. או שמא רק חמוצה שכזו, נעלבת בקלות, נוטשת בקלות. "אכלו לי, שתו לי", כמו שאומר עליה בעלה של חברתה.

מורתה של עידית מהתיכון "מאשימה" את עצמה בבררנות הבלתי ריאלית של תלמידתה לשעבר, משום שחינכה אותה על בסיס הרומן האנגלי מהמאה התשע-עשרה. "לא משנה מה קורה ואיזה תהפוכות את עוברת, בסוף הגיבור מגיע ויש חתונה. אני מרגישה קצת אשמה בזה. עודדתי אותה לקרוא ספרות אנגלית במקור. ג'יין אוסטן. האחיות ברונטה. דיקנס. התכוונתי לתת לה דברים יותר עדכניים בהמשך. ספרים על נשים רווקות חזקות. מיוריאל ספארק, אניטה ברוקנר, ברברה פים, אבל בדיוק נסענו לשבתון…".

הפסיביות של עידית מתחלפת באקטיביות בלתי נעימה כשחברתה משדכת לה את מיכאל. עידית בטוחה שהוא האיש שיועד לה. הוא אדיש? לא, הוא ביישן. הוא מתחמק ממנה? רק כי הוא לא מבין כמה היא מתאימה לו. הם בילו לילה ביחד? סימן ברור לחיים משותפים באושר ובעושר. מיכאל מתפלא איך שוב ושוב היא חודרת לכל סדק שהוא פותח בטעות, נאחזת בציפורניים ולא מרפה.

מאיה ערד מעבירה את הגיבורה הבלתי סימפטית שלה בכל התחנות בדרך אל האימהות. היא מתעניינת בתרומת זרע, בטיפולי הפריה, שוקלת הורות משותפת עם חבר הומוסקסואל ובן זוגו, מחפשת פרטנרים ברשת, בודקת אפשרויות לאימוץ. המסע שלה רצוף מכשולים, אובייקטיביים ופנימייים. ברגע האחרון היא דוחה כמעט כל אחת מהאפשרויות, בדרך כלל בגלל שיקולים שנראים שטחיים, ולמרות החתירה הבלתי פוסקת אל היעד היא כלל אינה בטוחה ביכולתה הרגשית להיות אם. בנסיונות ליצור זוגיות היא משקיעה הרבה פחות, בטוחה, למרות כל הסימנים הברורים, שמיכאל יתפכח ויבין שהם נועדו להיות יחד. דרכיהם מצטלבות, לעתים ביוזמתה, לעתים במקרה, ובמעין נקודת מפנה, בקזאן הרחוקה, מבין מיכאל שהם בעצם אינם שונים: לא משנה מה יחשוב, לא משנה מה יאמר לעצמו, בסופו של דבר הוא בא לכאן לבחור לעצמו אשה, בדיוק כפי שעידית באה לכאן למצוא ילד.

מיכאל לא יהפוך אוהב יותר, עידית לא תהפוך נעימה יותר, אבל נסיבות החיים יחליקו פינות, יעדנו חריגות. "אלה החיים שלה, הגורל שלה. זו מנת חלקה", כך מרגישה עידית, והפעם ללא מרירות, במשפט החותם את הספר. מלים אלה מתאימות גם למיכאל.

מאיה ערד מספרת סיפור רב-נושאי. לבו הוא, כמובן, סיפורה של עידית, המרוץ לזוגיות ולאימהות, אבל מסתעפים ממנו נושאים אחרים. אחד המעניינים שבהם עולה בקזאן, ועוסק באחריות ובמחויבות. עידית מתוודעת לעולם העצוב של בתי היתומים, מיכאל מתוודע אל עולמן של הנשים הנואשות להחלץ מן המצוקה באמצעות גברים מערביים. האם השרירותיות והמקריות של המפגשים יוצרת מחויבות של עידית ומיכאל, כאן כמייצגי המערב השבע?

"העלמה מקזאן", כמו שני ספריה האחרים של ערד שקראתי – "חשד לשיטיון" ו"קנאת סופרות" – כתוב בכשרון, קריא מאוד, מעורר מחשבות ומומלץ.

חרגול ומודן

2015

חשד לשיטיון / מאיה ערד

כשרותי וגיורא היו צעירים, בשנות העשרים לחייהם, הם הבטיחו לעצמם לא להגיע למצבם של קרוביהם הקשישים. אביו של גיורא נעלם לתוך השיטיון, סבתה של רותי שקעה אל מעמקי הפרנויה. עדיף למות ולא להגיע למצבים כאלה, אולי עדיף בכלל לא להזדקן. כעת, כשגיורא כבר חצה את גיל שבעים, ורותי מתקרבת לגיל זה, הם מאמצים פרספקטיבה אחרת: "זה שוק לגלות בפעם הראשונה שאתה כבר לא ילד, אבל אחרי עוד עשרים וחמש, שלושים שנה, אתה מגלה שעברו החיים והשמים לא נופלים. פשוט ממשיכים". אבל פרספקטיבה מפוכחת לחוד, ופחדים לחוד. רותי, שהסיפור ברובו מסופר מנקודת מבטה, חרדה שמא גיורא, שעומד בפני פרישה מעבודתו, מגלה סימנים ראשונים לשיטיון. עכשו הוא אצלה על הכוונת. אין לו יותר את המותרות של להיות פרופסור מפוזר. היא תתפוס את השיטיון מיד כשיתחיל. עוד לפני שיתחיל.

האם נבחין בזמן בשקיעה של יקירינו, ואם נבחין מה נוכל לעשות? זו השאלה שאיתה מתמודדת רותי. אבל בהדרגה אין מנוס מלהרהר שמא החשד שבשם הספר אינו מצביע על הידרדרותו האפשרית של גיורא, אלא מעיד דווקא על שקיעתה שלה בחשדנות ממארת. השאלה הנוספת כעת היא האם נבחין בזמן במה שמתרחש במוחנו שלנו. רותי, שתמיד היתה קצת מרירה וממורמרת, בלתי מסוגלת ליצור קשרי חברות ארוכי טווח, אינה מודעת להקצנה שחלה באופייה.

הסיפור מתרחש במערב ארצות-הברית, שם מתגוררים בני הזוג כבר למעלה מארבעים שנה. גיורא הוא מהנדס אוירונאוטיקה, מרצה בתחומו. רותי, שלמדה ספרות, לא השלימה את הדוקטורט, וניתבה עצמה לחיים של עקרת בית. השניים, בהחלטה משותפת, בחרו לא ללדת ילדים, החלטה יוצאת דופן לזמנם. שתי הבחירות המשמעותיות הללו העמידו את רותי במצב של התגוננות כמעט מתמדת נוכח המוסכמות, ויתכן שתרמו לתחושת המרמור ההולך וגובר. היא שונאת אנשים צעירים ממנה, שמתלוננים על הגיל. היא שונאת אנשים מבוגרים ממנה, שמראים לה מה צפוי לה. היא כועסת על מי שמגדיר אנשים כניצולי שואה, גם אם לא חוו את אושוויץ. היא מתעבת את שפתם של הצעירים, וסולדת מהתכנסויותיהם של המבוגרים. "חבל שאת תמיד מחפשת את הרע. תמיד בודקת מתחת לשטיח איפה הצד השלילי", מצטער בשבילה גיורא. כשנכנסת לחייהם נטעלי, בת למשפחה שלה היסטוריה רגשית משמעותית משותפת עם משפחתו של גיורא, רותי פותחת במלחמה להגן על ביתה ועל הזוגיות שלה. האם יש לה סיבה להרגיש מותקפת? היא עצמה חצויה ברגשותיה, בוטחת לחלוטין בבעלה אבל לא יכולה להפסיק לחשוד בו.

שלושה דברים הרשימו אותי במיוחד בספר. האחד הוא האפיון המדויק של הדמויות, לא רק אלה של רותי וגיורא, אלא גם של הדמויות שסביבם, בעיקר נטעלי ובן זוגה. השני הוא האופן בו תתי נושאים משתלבים לסיפור חיים אחד. והשלישי, אולי העיקרי, הוא הבחירה לספר את הסיפור מעיניה של רותי. החשדות שלה אינם יכולים שלא לחלחל אל הקורא, וכמו רותי אנו חווים את הכפילות של תחושותיה, הממחישה היטב את הפרנויה הגוברת – מוצדקת או לא – ואת המאבק בה.

מומלץ בהחלט.

חרגול ועם עובד

2011

קנאת סופרות / מאיה ערד

אביגיל שלו היא סופרת בשנות הארבעים לחייה. שלושה ספרים מצליחים, פחות או יותר, מאחוריה, האחרון אף נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר, והרביעי בתהליך כתיבה. אביגיל נשואה כבר למעלה מעשרים שנה לניב, שעדיין אוהב אותה, והם מגדלים בת ובן. השניים מתפרנסים מעבודתו של ניב כהיסטוריון באוניברסיטת תל-אביב, ומתגמוליה של אביגיל מספריה, ולהשלמת הכנסה היא מנחה סדנת כתיבה.

על הנייר חייה של אביגיל שלווים ומספקים, אבל בפועל אינם כך. היא חיה בחרדה מתמדת לשמה הטוב, מתערערת כשספרה אינו נכלל ברשימה הקצרה לפרס ספיר, מתקפדת כשעורכת ספריה מסתייגת מן הספר הרביעי, מאוימת כשתלמידתה פורשת מהסדנה ומתחילה לכתוב, משווה ללא הרף בין היחס שהיא מקבלת לזה שמקבלות סופרות אחרות. גם בחוג המשפחה היא אינה נינוחה. בתה נכנסת לגיל ההתבגרות, בנה אולי סובל מהפרעת קשב, בעלה כבר אינו הצעיר הנמרץ והמבטיח שהיה עשרים שנה קודם לכן. לצורך הספר החדש היא מתבוננת בהרכבים משפחתיים סבוכים, ואינה לומדת דבר, ואף נסחפת אחרי האפשרות לעזוב ולבחור דרך חדשה.

מאיה ערד מיטיבה לתאר את אביגיל ואת עולמה, אינה טורחת לחבב אותה עלינו, ואין צורך בכך. אביגיל מוצגת במלוא חמיצותה וקטנוניותה, ויש מקום בספרות גם לדמויות כאלה. לקראת סיומו של הספר היא נחשפת לסוד, מאולץ למדי לדעתי, ואם היה לה אופי מגובש אפשר היה לנחש כיצד היתה מגיבה. אבל לאביגיל אין באמת אופי, רק שבשבת של תחושות ותגובות.

משום העיסוק הנרחב בהיבטים שונים של עולם הספרות, תהיתי בערך עד שליש הספר אם מי שאינו מתעניין בנושא ימצא ענין בספר, אבל מכיוון שהתרחב גם לדילמות המשפחתיות אני סבורה שימצא לו קהל מגוון.

את הדברים המעניינים ומעוררי המחשבה ביותר נתנה הסופרת בפיה של אחינועם, מרצה בחוג לספרות. לדוגמא, "גברים מקבלים סמכות מעצם המעמד שלהם. נשים מייצרות לעצמן סמכות דרך קשרים אישיים […] הן מפצות על היעדר הסמכות הפורמלית במערכות יחסים אנושיות: מפגשים עם קוראות, מיילים ומסרים בפייסבוק, קהילות ספרותיות אונליין", וגם "היחס לכתיבה של נשים, בצדק או שלא בצדק, הוא כאל ספרות בנות, לא ספרות גבוהה". אחינועם סבורה שהקנון הספרותי, כמו קנונים תרבותיים אחרים, כבר נסגר, ומעמדם של הסופרים כמסמני דרך נשחק (עמוס עוז אמר בנושא זה ב"ממה עשוי התפוח?": "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו"). לא עם כל הקביעות שלה הסכמתי, אבל מעניין להרהר בהן.

לקנאה שבשם הספר יש יותר מהסבר אחד. אביגיל, כאמור, קנאית לשמה הטוב, ומקנאה בכל מי שזכתה, או שעשויה לזכות, בכבוד גדול יותר, או בהצלחה גדולה יותר, או בכל סוג של הכרה שהיא רוצה לנכס לעצמה. היא מקנאה גם בלבד של אחינועם, שחולקת משמורת עם אבי בתה, משום שנישואיה שלה בגיל צעיר שללו ממנה את האפשרות להיות פשוט לבדה. אחת הדמויות בספר מדברת על "קנאתן של הנשים כלפי מקומן בקנון של הספרות העברית". אחינועם הופכת על פיו את המשפט "קנאת סופרים תרבה חוכמה", וטוענת כי משום שהקנון נסגר העוגה הספרותית הולכת ונעלמת, וכתוצאה מכך "קנאת סופרות תרבה רק מרירות ואיבה ומלחמות עולם על כל פירור בצק. כשסופרת מגלה שרעותה זכתה לקמצוץ של כבוד, לאיזה שמץ של הוקרה, פרס שולי, איזכור סתמי, ביקורת חצי משבחת – תשמור אלוהימה מהאש המשתוללת".

אילו הייתי כותבת את הסקירה מיד בסיומה של הקריאה, היא היתה פושרת יותר. לקח לי הרבה זמן להתחיל למצוא ענין בספר, אולי חיכיתי לאיזו תפנית בסיום שתאיר את אביגיל באור אחר, ורוב הזמן הרגשתי שהעלילה חביבה בלבד. יומיים אחרי הקריאה, ותוך כדי כתיבה, אני רואה את הספר באור חיובי יותר. הוא הולך ומתגבש במחשבתי, הנושאים שעולים בו עדיין גורמים לי להרהר בהם, ולכן אני ממליצה עליו.

חרגול ומודן

2021