בממלכת התיל / מיכאל קראוס

news1-13-446132838726044

כותרת משנה: טרייזנשטט אושוויץ-בירקנאו מאוטהאוזן יומן משוחזר 1942 – 1945

מיכאל קראוס, יהודי צ'כי יליד 1930, היה רק בן שמונה כשנשלח עם הוריו לגטו טרזינשטט בדצמבר 1942. בשלוש השנים שקדמו לכך הוצרו צעדיהם של היהודים בצ'כוסלובקיה, רכושם נגזל, והם נאלצו להצטופף באזורים מסוימים בערים בתנאים קשים. מיכאל החל לכתוב יומן עוד כשהיתה המשפחה בעירם נאכוד, והמשיך בכך גם בגטו. הכתיבה ביומן ובכתב עת שהפיק עם חבריו בבית הילדים, סיפקו לו עיסוק והסחת דעת מנחמת. שנה אחרי שנשלחו לטרזינשטט נעקרו שוב ממקומם, הפעם לאושוויץ. כאן נפרדו דרכיהם: האם, לוטה קראוסובה, נשלחה לעבודת פרך במחנה שטוטהוף, שם נפטרה. האם, קארל קראוס, חלה ונרצח בתאי הגזים. למיכאל ציפו עוד צעדת מוות ותקופה ארוכה ומייסרת במאוטהאוזן ובמחנות הלווין שלו. במאי 1945, כחודש וחצי לפני יום הולדתו החמישה-עשר, שוחרר על ידי בעלות הברית, ופתח במסע ארוך הביתה.

כשמיכאל הגיע לאושוויץ, הוחרמו כל חפציו, ובהם היומן. לאחר שהחל לשוב לחיים סדירים, בסיועם של חברי הוריו, ניצולי שואה אף הם, חזר לכתוב. בין השנים 1945 ל-1947 העלה על הכתב את זכרונותיו הקשים. במבוא ליומן כתב ב-1945 כי אינו רוצה להזכר בזוועות, אבל החליט לתעד את שעבר עליו כל זמן שהזכרונות טריים, משום שנוכח לדעת שהתחיל לשכוח עוד ועוד דברים, משום שרצה שצאצאיו לא ישכחו לשנוא את האספסוף הגרמני, וכדי לזכור את הקורבנות ולהזהר מתופעות כמו הנאציזם והפשיזם.

יומנו של מיכאל תמציתי יחסית. לא על כל מה שעבר הוא מסוגל לספר. כך, לדוגמא, הוא מתאר את התנאים במחנה מֶלק, מחנה לווין של מאוטהאוזן, שבו בוצעה השמדה באמצעות עבודה, ומסיים במילים "אף על פי שאני זוכר עוד פרטים ממֶלק, איני רוצה להרחיב על כך יותר". די במה שהוא כן מספר כדי לקלוט ולחוש את הסבל ואת הטירוף של היחס הלא אנושי שמיכאל וחבריו היו קורבנותיו, אם כי כמו שהוא מציין במבוא, "אי אפשר לתאר את זוועות מחנה הריכוז כמו שהיו באמת, כי ממלים בלבד אין איש יכול לחוש את הקושי ואת האימה האמיתיים". מיכאל הוא בו זמנית ילד, שמחשבתו פשוטה ושיפוטו בהיר, ומבוגר שאולץ לדלג על ילדותו ולהתבגר בטרם עת. יומנו משקף את הדואליות הזו, את התום של הילד ואת הפכחון של המבוגר. כמו בכל תיעוד פרטי של השואה, גם אם המקומות שהוא מזכיר מוכרים וכבר סופרו, הפן האישי שוזר עוד נימה חדשה במסכת אותה תקופה, ומנציח עוד חיים שהיו ואבדו.

באותם הימים, בקיץ של 1944, בתחילת חודש יולי, ראיתי בפעם האחרונה את הורי האהובים. איני יכול לתאר את הרגשתי אז.

בקצרה: שילוח אחרי שילוח יצאו אל יעד לא ידוע, אל בלֶכהמֶר, אל בלזן, אל בוכנוולד, ניחשו האנשים. ב-5 או ב-8 בחודש עברה אמא דרך מחנה הנשים ונסעה לשטוטהוף, ועמה היתה כל העת ויֵרה לֵוֶונבּאכובה.

אז לא ידעתי שלעולם, לעולם לא אראה אותה שוב. לא יכולנו אפילו להפרד. אולי מוטב כך. ואז בחרו אותנו, 98 נערים. האחרים נשארו, ו… זוועה, נורא לחשוב על כך. הפרידה מאבא היתה איומה. אני רואה אותו מולי: רזה, חולה… כמה בכה – הוא, שתמיד היה טוב לכל בני האדם – ועכשו אני עוזב אותו, משאיר אותו למות. זה היה הרגע הנורא ביותר בחיי.

מיכאל נמנה עם קבוצה של שמונים ותשעה נערים ממחנה המשפחות בבירקנאו, שנבחרו לפני חיסול המחנה לעבודות שירות ושליחויות. את סיפורה של הקבוצה ניתן לשמוע בקישור.

הספר מלווה בדפים סרוקים מן היומן המקורי, בצילומי כמה מחבריו ומבני משפחתו, ובנספח המתאר את סדר הארועים בחיי יהדות צ'כיה ובחיי משפחתו של מיכאל בשנות המלחמה.

ספר מרגש וחודר אל הלב

Deník 1942-1945 – Michal Kraus

יד ושם

2016 (1945 – 1947)

תרגום מצ'כית: פאר פרידמן

המנהרה / אנדרה לאקאז

7bdc5cf037-a843-463f-807f-177809f1a8247d

מעבר לויבל הוא מעבר הררי על גבול אוסטריה יוגוסלביה. במשך מאות שנים תוכננו תכניות לחצוב מנהרה בסמוך למעבר, שתאפשר מעבר קל ומהיר באלפים. הנאצים, שלרשותם עמד כוח אדם בלתי מוגבל של עובדי כפיה, הוציאו את התכנית אל הפועל.

מחנה לויבל היה מחנה עבודה מסונף למאוטהאוזן. תוחלת החיים הממוצעת במאוטהאוזן עמדה על ארבעה חודשים וחצי. לא ייפלא אפוא שפולו, עבריין צרפתי צעיר שהיה כלוא שם, קפץ על ההזדמנות להצטרף לקבוצה שיצאה אל מחוץ למחנה למשימה בלתי ידועה. נכונו לו שנתיים של גיהינום.

כך נפתח הספר:

פולו תפס מיד את חשיבות הטקס. הוא עשה שרירים מכף-רגל ועד לסת כמו בתחרות מר-עולם וכך, בפוזה הנכונה, סקר אותו חבר-השופטים שעבר על פניו. חבר-שופטים משונה היה זה. קציני אס.אס. נעולי מגפיים שנפנפו בשוטים. שלושה יחד מיששו אותו, זרועות, ירכיים, שוקיים. אשר לפה, פולו הקדים את הצלפת- המגלב הקלה. הוא פתח אותו לרווחה וחשף בחיוך שיני זאב צעיר ומורעב, שיניים לבנות ונפלאות אחת-אחת.

"גוט", טוב, הגה אחד האס.אסים הממזמזים שפנה לעבר ראש חבר-השופטים.

"רכטס", השיב המונוקל, קולונל סטאנדארטפיהרר, מפקד מחנה-הריכוז מאתהאוזן.

"רכסט", ימינה; בבוקר אביבי זה של שנת 1943 עדיין לא היתה למילה זאת משמעות מוגדרת במיוחד; אבל "לינקס", שמאלה, פירושה היה תא-הגזים, ובלי זכות ערעור.

כפי שאפשר להתרשם מן הקטע שלמעלה, הספר כתוב בכתיבה כאילו אגבית, כאילו מתבדחת. אבל תחת הציניות הקלילה אפשר לחוש ללא הרף את הזעם ואת השנאה. אנדרה לאקאז, בעצמו ניצול לויבל, לא עושה הנחות לשוביו ולמעניו, לא מחפש את האדם שמתחת למפלצת. את זכות השנאה הוא רכש בדם, ביזע ובדמעות.

לאקאז מתאר את מאבק ההשרדות היומיומי של האסירים בתנאים שלא ייאמנו. הוא מתאר את הסבל, את החברות, את רגעי החסד המעטים, את הגבורה והנחישות של האסירים הפוליטיים, וגם את המסתדרים והקומבינטורים ומשתפי הפעולה. הוא מספר על הדבקות בחיים ועל הדכאון, על החיים על חוט השערה נתונים לשרירות לב אכזרית.

כמו שכתבתי קודם, בלתי אפשרי להקיף את הספר בסקירה קצרה. צריך לקרוא כדי להבין ולו מעט מזעיר ממה שעבר על אסירי המחנה (שני מחנות, בעצם, לויבל דרום ולויבל צפון – המנהרה נחפרה משני כיוונים בו זמנית).

באחרית דבר לאקאז מספר על המפגשים השנתיים של הניצולים ובני משפחותיהם. תחילה נערכו המפגשים בצרפת, ומאוחר יותר החלו לנסוע יחד אל המנהרה, להראות לבני משפחותיהם את המקום. בביקור הראשון גילו לתדהמתם כי במקום בו עמד המחנה, המקום שהיה חור נידח בקצה העולם, ניצב כיום מלון. המנהרה עצמה שוקקת חיים, בעיקר של מטיילים גרמנים שעוברים בה בסופי שבוע.

לאקאז אינו סולח ואינו שוכח. כך מסתיים הספר:

האם היתה כל פרשת לויבל לחינם?

לא כך סבורים הגרמנים. לדעתם, מנהרת-הגבול הזאת, המאפשרת להם לנסוע כל סוף-שבוע לעשות סקי ביוגוסלביה, נוחה מאוד.

חיפשתי, וכמעט לא מצאתי דבר אודות מנהרת לויבל ברשת (לפחות לא בעברית ובאנגלית). לאקאז עשה חסד עם הניצולים ועם זכרם של הנרצחים, כשהעלה את פרשת המנהרה על הכתב. גם באתר יד ושם לא מצאתי דבר, אולי משום שבמחנה היה יהודי אחד בלבד, שאין לאיש מושג איך הצליח לחמוק ממשרפות מאוטהאוזן ולהגיע ללויבל.

למידע נוסף מויקיפדיה

על המנהרה: http://www.pbase.com/helene/kz

Le Tunnel – Andre Lacaze

הוצאת מעריב

1981 (1979)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר