חמישה נהרות נפגשו במישור מיוער / בארני נוריס

העיר סולסברי שבדרום אנגליה ממוקמת במקום המפגש של חמישה נהרות. חמישה סיפורים נפגשים בעיר, ומסופרים בספר זה. לכאורה מדובר בחמישה סיפורי חיים נפרדים, שארבעה מהם רוב הזמן אינם מודעים זה לזה, אך בדומה לנהרות הם, כדברי המספר את הסיפור האחרון, "הקצב והדופק של הנוף הזה".

נדמה ששיטת הסיפור הזו – סיפורים נפרדים המתקשרים רק לקראת סיומו של הספר – הפכה אופנתית ושכיחה (וגם קצת שחוקה). כמו כל טכניקה, לפעמים היא אינטגרלית לעלילה, לפעמים מאולצת. בארני נוריס יצר חיבור משכנע, אם כי לטעמי הספר היה משתבח אם הפרק האחרון, המחבר, היה דווקא הראשון. באופן כזה היתה נמנעת תחושת המלאכותיות המאולצת של החיבורים שנחשפים בכל סיפור בנפרד.

הסיפור הראשון הוא של ריטה, מוכרת פרחים ודילרית סמים בשנות הששים לחייה. כשהיא נתפסת ונעצרת בעיצומו של נסיון למכור סמים, היא סוקרת את חייה לאחור, עיוורת לאשמתה שלה בגורלה. בסיפור השני, סם, נער מסוגר, חווה בו זמנית את אהבתו הראשונה לסופי ואת גסיסתו של אביו מסרטן. הסיפור השלישי הוא של ג'ורג', שנחקר במשטרה לאחר שפגע ברוכבת טוסטוס ביום בו התאלמן מאשתו. ברביעי כותבת אליסון, המשועממת ובלתי מסופקת, מעין יומן המיועד לבעלה החייל, ומנסה למצוא את הדרך להשיב לעצמה שליטה בחייה. החמישי, הקצר מכולם והמקשר ביניהם, הוא סיפורו של ליאם, יליד סולסברי, שנטש קריירה כדי לשוב ולהתבודד בעיר הולדתו ולמצוא את זהותו. ליאם הוא שצפה בארבע הדמויות האחרות ברגע טרגי אחד, ותהה "מה אגלה אם אברר עוד פרטים על החיים שהצצתי בהם בחטף באותו רגע, אם רק אצליח לגעת בלבם".

עוד בענייני טכניקה – שלושת הסיפורים הראשונים מסופרים בשני קולות משולבים. בראשון הפיצול נראה לי מיותר ומפריע. בשני – הקול החיצוני העניק גוון נוסף לפנימיותו של הנער, ועבד יפה. בשלישי – הסיפור התפצל באופן מוצלח בין מחשבותיו של ג'ורג' לחקירה שחקר אותו השוטר. טוב עשה הסופר שנטש את הטכניקה הזו בשני הסיפורים האחרונים, לפני שהפכה "טכנית" מדי.

לא אהבתי את סיפוריהן של ריטה ושל אליסון, בעיקר משום שהסופר לא משכנע ככותב בקולה של אשה. שלושת הסיפורים האחרים טובים יותר: קל להבין את יסוריו של סם, הנער הבלתי משתלב, שמגשש את דרכו אל נערה, ומתקשה להכיל את התפוררותו של אביו. כאבו של ג'ורג' נוגע ללב, והניגוד בין החקירה היבשה למחשבותיו המתפזרות מעצים את תחושת הבלבול של מי שזה עתה איבד את האשה שאיתה חלק את חייו. קצת התקשיתי להכנס לראשו של ליאם, אבל, כאמור, הוא קושר באמינות את העלילות השונות לרקמה חיה אחת.

למוות יש נוכחות משמעותית בספר, והיא באה לידי ביטוי גם במוזיקה המוזכרת בו. ג'ורג' מזכיר את הרקויאם של מוצרט, וסם שמח שהמקהלה בה הוא חבר שרה את הרקויאם של פורה, המועדף עליו, ונפלא גם בעיני.

מכיוון שחוויתי בספר עליות ומורדות, אסכם בהמלצה מסויגת.

Five Rivers Met on A Wooded Plain – Barney Norris

לסה ספרים

2020 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

ים שקט ושפל גלים / דונאל ריאן

שלושה סיפורי חיים מצטלבים באירלנד. פארוק הוא מוסלמי, אזרח מדינה שסועת מלחמות וטרור, שנתן את אמונו במבריחים נוכלים, ואיבד את אשתו ואת בתו בלב ים בדרכם אל עתיד שלו. למפי, גבר צעיר, שאביו אינו ידוע, חי עם סבו ועם אמו, עובד כמסייע וכנהג אוטובוס במוסד גריאטרי, ומתקשה להתגבר על אהבה נכזבת. ג'ון הוא זקן בערוב ימיו, המתוודה על כל הרע שעשה בנעוריו. סיפוריהם של השלושה מסופרים זה אחר זה, לכאורה נפרדים זה מזה, ורק בסיומו של הספר אנו מבינים כיצד הם קשורים זה בזה, גם אם הם עצמם אינם לגמרי מודעים למה שמחבר אותם.

צריך להיות בעל לב של אבן כדי לא לכאוב את אובדנו של פארוק, וחיפושיו של למפי אחר האושר מעוררים חמלה. ובכל זאת, הכתיבה של דונאל ריאן השאירה את הסיפור הרחק ממני. סיבה אחת לכך היא התחושה הברורה של כתיבה מאוד "מיכנית", מאוד מחושבת, ממוקדת במטרה של סחיטת רגשות. סיבה נוספת, קצת פחות מהותית, אבל אולי קשורה אף היא לסגנון, היא ה"צביעה" של כל דמות בצבע יחיד. פארוק הוא תמים ונסחף, למפי די אהבל ומעורפל, לא מפתיע שנעזב, וג'ון פסיכופת ללא הסבר מספק. גם דמויות המשנה הן כאלה – אשתו המסוגרת של פארוק, אמו המיוסרת של למפי וסבו המשונה. כל מערכות היחסים בין הדמויות מעוותות, אף אחת מהן אינה מתפתחת, ודחיסתן אל ספר קצר אחד יוצרת גודש מופרז. על אלה יש להוסיף את הקשרים ביניהם שנחשפים לקראת סיום, האחד אמנם מעודן ומחמם לב, אבל השני – הדרמטי שבהם – מאולץ.

בצד החיוב, לסופר יש כושר תיאור מוצלח, כל קטע בנפרד, התרגום מוצלח, והכריכה בעיצובה של צופיה הרבנד מקסימה. ולמען האיזון, "ים שקט ושפל גלים" נכלל ברשימה הארוכה (ולא הקצרה, כפי שנכתב על הכריכה) לפרס מאן בוקר. דעת קובעי הרשימה ודעתי חלוקות הפעם.

From a Low and Quiet Sea – Donal Ryan

לסה ספרים

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

תשובה למכתב מהלגה / ברגסוין בירגיסון

כשביארני, חוואי איסלנדי, היה גבר צעיר, הציעה לו הלגה, האשה שאהב, לעבור איתה לרייקיאוויק. שניהם היו נשואים לאחרים, אך לא הנאמנות לאשתו עמדה בינו ובין חיים משותפים עם הלגה. כעת, כשהוא בן תשעים וחש כי מותו קרוב, הוא כותב אליה, מגולל את סיפור אהבתם ואת חייו לאחר שדחה את הצעתה. בניגוד לכתוב על כריכת הספר, במכתבו הוא אינו אוזר אומץ לספק סוף-סוף הסבר להחלטתו – ההסבר ניתן בזמנו ונדחה בתקיפות. הכתיבה החשופה והמפורטת, שנועדה יותר לעצמו מאשר לנמענת, היא מעין סיכום חיים, שיר הלל לאהבה ולאיסלנד המסורתית.

פרשת אהבתם של ביארני והלגה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השניה. איסלנד נכבשה מרצונה על ידי בעלות הברית, והאמריקאים הותירו במדינה נוכחות צבאית גם אחרי המלחמה. כמו הלדור לכסנס ב"תחנת האטום", בֶּרְגְסוֶין בירגיסון, מפיו של ביארני, מתייחס בחוסר שביעות רצון לנוכחות הזרה ולאמריקניזציה שהיא מביאה איתה. שני הסופרים מבטאים בספריהם גם את הדילמות שגרמה האורבניזציה, את הפערים שבין תפיסת החיים הכפרית לעירונית, בין עצמאותו של החוואי לחייו של השכיר. הם כואבים את ההתנתקות מן השורשים המסורתיים והמיתולוגיים, ואת ההעתקה מתרבויות זרות הגורמת לשחיקת היחודיות המקומית. משום כל הגורמים הללו, ביארני סבור שמעולם לא עמדה בפניו באמת אפשרות הבחירה: הוא יכול היה לאהוב את הלגה בכפר, שאינו דוחה את הקִדמה אך מכבד את העבר, ואהבתו היתה נובלת בעיר הזרה לו ולרוחה של איסלנד. או אולי, כפי שהוא מודה ביושר כמעט במאמר מוסגר, הוא אהב את הריגוש ואת הסערה שבגעגוע, וקִרבה היתה מכבה אותם.

בֶּרְגְסוֶין בירגיסון, בדבר הסופר בסיום, כותב כי הספר נכתב משום שהיתה לו הזכות להתרועע עם מספרי סיפורים. "תשובה למכתב מהלגה" כתוב אף הוא בסגנון זה של סיפור מסתעף ורבגוני, ורבים בו האזכורים ליצירות ספרותיות ומיתולוגיות איסלנדיות, שכן ביארני מושרש עמוק ולבלי הפרד באדמה שירש מדורות רבים של משפחתו ובתרבות עליה צמח. הסופר שילב בכשרון בין האהבה, המתוארת בליריות וברגש, לדעותיו המוצקות של ביארני באשר לחברה האיסלנדית, התרגום לעברית זורם ונאה, והספר נוגע ללב ומומלץ.

Svar við bréfi Helgu – Bergsveinn Birgisson

לסה ספרים

2020 (2010)

תרגום מאיסלנדית: שי סנדיק

תרגום השירים: משה ארלנדור אוקון