לא אנושיים / פיליפ קלודל

985960

"לא אנושיים" הוא אוסף סיפורים קצרים, המקצינים את מציאות ימינו, ומטיחים אותה בפני הקורא בלי שום מגבלה של מוסר או של תקינות פוליטית או של התחשבות ברגשות מקובלים. מטרתו של קלודל, כמוצהר מפיו על כריכת הספר, היא למתן את האכזריות על ידי הצגת הגרוטסקיות שבה. אני לא בטוחה שהאמצעים שבחר משרתים את המטרה. יתכן שההפך הוא הנכון, וההקצנה דווקא גורמת להחטאתה: יחסית לקיצוניות המתוארת בסיפורים, מצבנו אינו נורא, והגרוטסקיות שבנבואת הזעם בדבר עתיד של אכזריות הולכת וגוברת עלולה למנוע התיחסות רצינית אליה.

הזהירו אותי שהספר בוטה ומזעזע ומעורר בחילה, ואני תוהה אם הייתי חשה את הרגשות הנגזרים מן האזהרות הללו ביתר עוצמה לולא ההכנה המוקדמת. בחילה פה ושם – כן, רתיעה מפעם לפעם – גם, אבל את הזעזוע הגדול לא חוויתי. אולי בשל אפקט ההקצנה שאליו התיחסתי קודם, אולי משום שכשמקלפים את האפקטים הסיפוריים, המסר אינו חדש. אין בזה כדי לומר שהספר אינו חשוב: בתוך ארגז הכלים, שנועדו לעורר את המצפון ולהציב מראה בפני בני האדם, יש מקום גם לפטיש כבד. העובדה שבעיני יעילותו מוטלת בספק אינה אומרת דבר וחצי דבר על יעילותו כלפי קוראים אחרים.

מה בסיפורים? רצח אם, שנובע כמובן מאליו מדיון בשאלה "מה לעשות עם הזקנים שלכם", התעללות בסנטה קלאוס, ספינות פליטים טובעות בים כשעשוע לצופים בהם, אדישות כלפי חולים סופניים, עידוד חבר דכאוני להתאבד, פתרון בעית העניים באמצעות סימונם במספר על זרועם ושילוחם ברכבות למחנות ריכוז, המתת ילודים בשל איסור על הפלות, התיחסות לחסר-בית מת כאל יצירת אמנות, ועוד. במרבית הסיפורים המסר ברור, באחדים מהם לא ירדתי לסוף דעתו של הסופר.

קלודל נמנע משימוש בסימני פיסוק למעט פה ושם פסיקים ובכל מקום נקודות. התוצאה היא טקסט קופצני, קטוע, קצר נשימה, ובו-זמנית משקף את אדישות המספר להתעלות שבריבוי רגשות: אין תהיה המובעת בסימני שאלה, אין התרגשות המובעת בסימני קריאה. עולמו של המספר, ועולמם של חבריו, הוא שטוח, רדוד, ניזון מריגושים מיידיים, אדיש לסבל.

הפריעה לי מאוד ההתיחסות לנשים בספר, וההתיחסות אל הגברים והנשים באופן שונה, שנראה כאילו הוא נובע מנקודת מבט שוביניסטית: שוב ושוב הנשים מוצגות כמטומטמות ושטחיות, תופסות תפקיד של חפצים מיניים, גם כשהן שטופות יצרים נימפומנים. הגברים עוד חושבים לפעמים, מונעים מכוחו של הגיון מעוות ככל שיהיה. הנשים, לעומתם, פועלות על אוטומט, סגורות בנישה סטראוטיפית. אולי היתה לקלודל כוונה להקצין גם את ההיבט המגדרי בתוך ההקצנה הכללית של הספר, אבל ההיבט הזה חרק לי.

יש לציין לשבח את העטיפה היפיפיה שעיצבה חן יאקה-שומרון. גם לולא הייתי סקרנית לקרוא את הספר בגלל הסופר ובגלל הוצאה, הייתי נוטלת אותו בסקרנות מן המדף בשל העטיפה.

"לא אנושיים" כתוב בכשרון, ממוקד מאוד באמירותיו, וגם אם לא יכה אתכם בזעזוע לבטח יישאר אתכם אחרי הקריאה.

Inhumaines – Philippe Claudel

תמיר//סנדיק

2017 (2017)

תרגום מצרפתית: לי עברון

מודעות פרסומת

אין דלת / תומס וולף

%d7%90%d7%99%d7%9f-%d7%93%d7%9c%d7%aa

"אין דלת" מורכב מארבעה רגעים בזמן, ארבעה חודשי אוקטובר בין 1932 ל-1931. המספר, גבר צעיר, חש כמי שחי מחוץ לחיים ה"אמיתים", מחפש את הדלת פנימה, אך לשווא.

אבל לא מצאתי את הדלת, ולא סובבתי את הידית, ולא נכנסתי לחדר. כשהגעתי לא יכולתי למצוא אותה. היא היתה קרובה ככף ידי לו רק הייתי יכול לגעת בה, כמטחווי זרוע בלבד לו רק יכולתי לעבור את המרחק, רחוקה כמילה אחת לו יכולתי לבטאה. במרחק פסיעה אחת, תנועה אחת, היו כל השלווה, הוודאות, החדווה – ובית לנצח – שאליהם שיוועו חיי, ואני טבעתי בחשכה.

באוקטובר הראשון בספר, שהוא האחרון מבחינה כרונולוגית, המספר מנסה לבאר את בדידותו. הוא עושה זאת באמצעות כמיהתם, המשונה בעיניו, של אנשים אמידים אל חיי הבדידות. בתערובת של אי הבנה ושל ציניות הוא מנסה לפענח את עולמם, את חוסר שביעות רצונם מנוחות חייהם, ומספר על עולמו שלו במשכנות העוני, במקום של טינופת, של מחסור, של אלימות ושל חוסר פרטיות.

אוקטובר השני, הראשון כרונולוגית, מתואר על רקע מות אביו של המספר, מוות שהחזיר אותו אל בית ילדותו, אל הבדידות המוכרת. קודם לשיבתו הביתה ניסה לטרוף את החיים, קרא ולמד והתבונן כאחוז בולמוס, נלהב ונואש לסירוגין. הוא שוכב במיטתו בלילה, מאזין לקולות החשכה, אינו מוצא את הדלת, אך יודע שעליו לקום ולהמשיך לחפש.

"לך! לך! לך! יש ארצות חדשות, בוקר, ועיר בוהקת! ילד, ילד, לך ומצא שוב את העולם!"

אוקטובר הבא מתרחש בשנות הקולג'. המספר מתבונן בחבריו ללימודים ובמשפחותיהם, משתלב בחיים הסטודנטיאלים, ועדיין מרגיש אי-שייכות.

לא ידעתי אם טובה היא דרכם, אבל ידעתי שאינה דרכי. דלתם היתה דלת שבעדה לא אוכל להכנס. ולפתע מילא שוב השיממון הריק והערום את חיי.

באוקטובר האחרון הוא בוחן את חייהם של נהגי המשאיות, המקובצים מול חלונו, ורוקם חזיון סביב גבר שתקן שכמעט ואינו זז ממקומו.

כפי שניתן להתרשם, הספר הנו יותר הגותי מעלילתי, ובכל זאת המספר לוקח את הקורא אל מחוזות שונים, אל אנשים שונים, אל תחנות בזמן. דרך נקודת מבטו המיוחדת נשקפים חייהם של אחרים – נהגי משאיות, עשירי ניו-יורק, תושבי ברוקלין, סטודנטים אנגלים – אך בעיקר נשקפים חייו הפנימיים של צעיר שאינו משלים עם חייו כפי שהם, צעיר אבוד במידה רבה, מחפש דרך אל החיים.

הפרוזה של תומס וולף אינה קלה. קראתי את הספר פעמיים בתוך שבוע, ולא ירדתי לחקר כל רעיונותיו, אך האוירה שהוא מתאר והכוח המניע של המספר מובעים בעוצמה וחודרים אל הלב.

No Door – Thomas Wolfe

תשע נשמות

2016 (1933)

תרגום מאנגלית: לי עברון