ימים של שקט / ליזי דורון

40939

לאה צוקר "בילתה" את ימי ילדותה בבור, מסתתרת מהנאצים. כשיצאה ממנו אחרי המלחמה, והיא כבת ארבע-עשרה, כל מה שזכרה מעברה הוא שמה. תלושה ובודדה הועברה לבית ילדים בפולין, ממנו חילץ אותה מרדכי הארץ-ישראלי והביא אותה לקיבוצו. גם כאן היתה בודדה, לא השתלבה, ובלטה בחריגותה. נישואין מוסדרים לשרוליק, ניצול שואה אלמן, שגילו כפול משלה, הביאו אותה לתל-אביב, והיו בעבורה ישועה של ממש. כששרוליק מת, והיא אלמנה צעירה אם לילד, "אימץ" אותה זייצ'יק, בעל מספרה בשכונתה. לאה מספרת את סיפורה ואת סיפור דיירי השכונה לאחר מותו של זייצ'יק.

עולמה של לאה הוא עולמם של ניצולי השואה. אנשים שסוחבים שריטות וצלקות, אבל אף פעם אינם מספרים סיפורים מ"שם". יוצאי דופן הם אלה שאבדה שפיותם, כמו האשה המספרת על עברה רק לכלב שלה. כדי לדעת מה "אוכל" את שכנה א' יש לשאול את שכנה ב', שגם היא שומרת על "פאסון", ורק שכן ג' יכול לספר מה עבר עליה. נוגעת ללב הנאמנות האינסופית שהם שומרים זה לזה, ההיחלצות לעזרת מי שמגלה סימני שבירה, כי איש אינו מיטיב לדעת מהם את עומס הכאב המאיים יום יום ושעה ושעה לשבור את עמידותם.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא סיפור הקשר בין לאה לבין בנה. למרות שהיא מגלה כלפיו התנהגות של אמא פולניה במירעה, הלב יוצא אליה, אל חוסר יכולתה להיות האמא הטובה שהיא רוצה להיות, כי מעולם לא היתה לה דוגמא, והכל נסלח לה בשל בדידותה הזועקת.

כמו ב"למה לא באת לפני המלחמה" הסגנון די מינימליסטי, אבל ב"ימים של שקט" הגיבורה מרשה לעצמה גילוי רגשות שבספר הקודם לא בא לידי ביטוי. נראה לי, וזה ניחוש גרידא, שמכיוון שהספר הראשון היה די ביוגרפי, הסופרת שמרה על ריחוק רגשי מסוים, כי שחרור הרסן היה פותח סכר של רגשות, בעוד בספר הזה הדמויות בדיוניות יותר, ולכן ניתן להן חופש להביע את רגשותיהן.

אודה ולא אבוש, הספר הביא אותי אל סף הדמעות.

הספר הזה הזכיר לי את "רחוב ושמו ממילא" של אביגדור דגן, ספר מצוין המתאר פסיפס של דמויות ברחוב הירושלמי, חלקן ניצולות שואה. "ימים של שקט" ניחן באותה איכות שקטה, באותה יכולת לשרטט דמויות בקוים בהירים מעטים, ובעיקר ביכולת לקרב את הדמויות אל לבו של הקורא.

מאוד מאוד מאוד מומלץ

הוצאת כתר

2003

מודעות פרסומת

למה לא באת לפני המלחמה / ליזי דורון

למה לא באת לפני המלחמה

ספרה הדק של ליזי דורון, קובץ סיפורים קצרים מחיי אמה ומחייה כילדה, הוא מעט המחזיק את המרובה. בשפה פשוטה, בתיאור ארועים שגרתיים לכאורה, היא מספרת את הסיפור הנורא של אחרי השואה. הלנה אמה, ניצולת בוכנוואלד (עובדה הנחשפת רק לקראת סיום), לא באמת ניצלה מן השואה. פיזית כן, למרות נזקים בלתי הפיכים לבריאותה, אבל נפשית הטראומה המשיכה להניע אותה עד יום מותה. היא לא דברה על מה שהיה "שם", אבל ה"שם" הזה נוכח אפילו בעתות שלווה, וכמובן בזמנים של מצוקה (כמו לפני מלחמת ששת הימים) ובימים של סערת רגשות (ימי משפט אייכמן). בכל רגע ורגע היא מנהלת מלחמת הישרדות פרטית, מנסה לשמור לפחות על חזות של חיים רגילים, מוצאת תירוצים והצדקות למוזרויותיה, ושומרת על זקיפות קומה למרות המשא הנורא שהיא נושאת.

ליזי דורון מספרת, לא שופטת, לא מנסה לעורר רחמים או כעס, כמעט ולא מתיחסת למה שעשו החיים בצל אמה לאישיותה שלה. ודווקא ה"רגילות" הזו של הסיפור מעצימה את הצמרמורת.

מאוד מאוד מאוד מומלץ.

הוצאת חלונות

1998