המוזה והבת / ג'וליה אלוורז

20-51059b

זהו סיפורן של שתי נשים – סָלומֶה אורניה, משוררת לאומית של הרפובליקה הדומיניקנית (1850 – 1897) ומחלוצות החינוך לנשים, ובתה סלומה-קאמילה הנריקז אורניה (1894 – 1973). הספר נפתח ב-1960, כשקאמילה בת השישים, פרופסור לשפה הספרדית בפוקיפסי שבארצות-הברית, מחליטה לחזור לקובה, שם נולדה. היא מגייסת אסיסטנטית שתעזור לה למיין את ניירות המשפחה, כדי להחליט מה לקחת איתה, ומכאן נגול סיפורה לאחור עד להולדתה. במקביל מסופר סיפורה של האם, החל מילדותה ברפובליקה הדומיניקנית, עבור בהפיכתה לקולה של השאיפה לעצמאות, דרך נישואיה לפרנסיסקו הנריקז, רופא ופעיל פוליטי שאף שימש כנשיא המדינה במשך ארבעה חודשים, המעבר לקובה מסיבות של בריאות (סלומה היתה חולת שחפת) ומסיבות פוליטיות, וכלה במותה כשקאמילה היתה בת שלוש בלבד. סיפורן של השתיים שזור בהיסטוריה רבת הארועים וההפכפת של הרפובליקה הדומיניקנית ושל קובה, שתי מדינות שנשלטו על ידי מדינות זרות, ובמרבית שנות עצמאותן סבלו משלטון דיקטטורי. האסיסטנטית של קאמילה כותבת ברשימותיה: רקע היסטורי: טונות של מהפכות ומלחמות, יותר משאפשר לספור!

השיטה של שני הסיפורים המשולבים מעט בלבלה אותי תחילה. אמנם סיפורה של סלומה מסופר בגוף ראשון בסדר כרונולוגי, וסיפורה של קאמילה בגוף שלישי בסדר הפוך, כך שקל להבחין ביניהם, אבל ריבוי השמות והקפיצות בזמנים קצת ערבבו לי בין שני הסיפורים. לא עזרה גם העובדה שההיסטוריה הכאוטית של שתי המדינות חזרה על עצמה שוב ושוב לאורך חייהן של השתים – כיבוש ומרי ומהפכה ודיקטטורה וחוזר חלילה. ואולי יש כוונה בעירוב שני הסיפורים, כי בחייהן של השתים, למרות השונות הניכרת ביניהן, היו קוים רבים דומים, וצילה של סלומה ריחף מעל קאמילה כל חייה. כך או כך, ככל ששקעתי בעלילה, כן הלכה והתחבבה עלי דרך פרישתה, ומפגש שני הסיפורים ב-1897, לקראת סיומו של הספר, כשהשתים נפרדו לנצח לאחר שלוש שנים בלבד יחד, אכן ראוי היה להוות את שיאו של הספר.

אמנם לספר שתי גיבורות שסביבן סובבת העלילה, אבל זהו גם סיפורן של המדינות שבהן חיו, וגם סיפורה של נאמנות למולדת, ושל שאיפה לעצמאות. וזהו גם סיפורה של משפחה שחייה שלובים ללא הפרד בהיסטוריה. ולצד הנושאים הנכבדים הללו, זהו גם סיפורה של ילדה יתומה, שחונכה על ידי דודתה להתפלל בנוסח "בשם האב והבן, ובשם סלומה, אמא שלי", ונשאה את מורשתה של אמה ממש עד יום מותה.

ג'וליה אלוורז הסתמכה על מסמכי המשפחה ועל שיריה של סלומה אורניה בבואה לכתוב את הספר, והשלימה פרטים מדמיונה היוצר. התוצאה היא ספר מרתק ומרגש.

לקריאה נוספת על הדיקטטורה של הרפובליקה הדומיניקנית אני ממליצה על  "חגיגת התיש" מאת מריו ורגס יוסה ועל "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" מאת ג'ונוט דיאז. עוד ספר מומלץ מאת דיאז הוא "לטבוע", המתאר את חיי המהגרים מהרפובליקה הדומיניקנית לארצות-הברית, חוויה שקאמילה הכירה היטב.

In the Name of Salome – Julia Alvarez

מודן

2006 (2000)

תרגום מאנגלית: בועז וייס

שיריה של סלומה אורניה

לטבוע / ג'ונוט דיאס

933469

"לטבוע" הוא קובץ של עשרה סיפורים משנת 1996. ג'ונוט דיאס אמנם זכה לכמה ביקורות חיוביות על הסיפורים כשראו אור, אבל הם זכו להכרה גורפת יותר ב-2007, לאחר שפרסם את "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו", עליו קיבל את פרס הפוליצר. חששתי שלפנינו מקרה של קובץ סיפורים שתופס טרמפ על הצלחת הרומן, והופתעתי לטובה: הסיפורים מצוינים, בעלי זכות קיום עצמאית בשל איכותם, ללא קשר ליצירה המפורסמת יותר.

דיאס נולד וגדל בישוב קטן ליד סנטו דומינגו, בירת הרפובליקה הדומיניקנית. כשהיה בן ארבע נטש אביו את המשפחה ועבר לארה"ב. מדי פעם שלח מעט כסף לתמיכה במשפחתו, אך למעשה לא היה שום קשר רציף בין האב לאשתו ולשני בניו. חמש השנים הבאות עברו עליהם בעוני קשה, על סף הרעב. על חינוך מסודר לא היה מה לדבר, ושני הבנים לא ידעו קרוא וכתוב. כשהיה דיאס בן תשע המשפחה התאחדה בניו ג'רזי, ואף נולדו לו שלושה אחים נוספים, אך גם כאן לא היו חייהם סוגים בשושנים, והעוני היה מנת חלקם.

הסיפורים בקובץ מבוססים על חייו של דיאס. הם מסופרים בגוף ראשון, כנים וחושפניים, מעוררי אמון, מאוד חיים בכל פרטיהם. הם אולי יגרמו לכם לדמוע, אבל לא משום שהסופר מבקש לעורר רחמים, אלא בשל הריאליות שבה הוא כותב. אני לא נוהגת להתרשם מביקורות שמצוטטות על כריכות הספרים, אבל עם הביקורת הבאה אני מסכימה לגמרי: "הסיפורים שלו כובשים בליריות המתוחכמת שלהם, בנועזות הבטוחה, בשליטה המוחלטת והחרישית שלו באמנות הכתיבה."יש לו סגנון יחודי שקשה לי להגדיר מה עושה אותו כל כך מוצלח. למעשה, מאז "גלגול בפארק אווניו" של נתן אנגלנדר (בלי להשוות בין השניים, כי הם שונים זה מזה), לא זכור לי שנתקלתי בקול יחודי כל כך, שמעניק חווית קריאה שונה, מבלי לנקוט בטריקים מתחכמים מיותרים.

בעיני העובדה שמנתוני פתיחה נחותים כאלה צמח זוכה פוליצר היא מרשימה. זה מה שיש לדיאס לומר בהקשר זה (ציטוט מויקיפדיה):

I can safely say I`ve seen the US from the bottom up…I may be a success story as an individual. But if you adjust the knob and just take it back one setting to the family unit, I would say my family tells a much more complicated story. It tells the story of two kids in prison. It tells the story of enormous poverty, of tremendous difficulty

Drown – Junot Diaz

הוצאת מחברות לספרות

2010 (1996)

תרגום מאנגלית: יורם מלצר