תרדֶמֶת בייג'ינג / מא ג'יאן

d7aad7a8d793d79ed7aa-d791d799d799d792d7b3d799d7a0d792

במהלך אירועי כיכר טיינאנמן בחודשים אפריל עד יוני 1989, נורה גיבור הספר דאי ויי ושקע בתרדמת. הוא אמנם משותק לחלוטין ונראה כצמח, אך מסתבר שהוא ער לסביבה, שומע ומריח וחש חלקית, וזכרונו לא נפגע. העלילה מסופרת מפיו בגוף ראשון, והיא נעה בין זכרונותיו למתרחש סביבו בהווה.

דאי ויי נולד לאחר שאביו הוקע כימני ונשלח למחנה חינוך מחדש. מכיוון שאמו נאלצה ללבוש חולצה שעליה נכתב "אשתו של ימני", לא הסכים אף רופא לסייע בלידה, ודאי ויי נולד על רצפת מסדרון בית החולים. התמונה הקטנה הזו מקפלת בתוכה את אימת הטירוף הסיני החל מימי מאו, ובמידה רבה עד ימינו. דאי ויי מתאר את חייו כילד בצל הבושה, שלא פגה גם לאחר שאביו שוחרר מן המחנה ושמו טוהר. האב ניהל יומן, ובו תיאר את הזוועות שעברו עליו ועל חבריו במחנה, זוועות שהדירו שינה מעיני, ואני מתארת לעצמי כיצד השפיעו על מי שבאמת חוו אותן או הנחילו את הטראומה לקרוביהם.

אירועי טיינאנמן של 1989 פרצו בשל רפורמות שהנהיגה הממשלה. הסטודנטים, שהובילו את האירועים, מצאו את הרפורמות בלתי מספקות, מעין עלה תאנה על השחיתות ועל הדיכוי, ויצאו להפגין בכיכר המרכזית של בייג'ינג. דאי ויי היה שותף פעיל לאירועים כאחראי על הבטחון בכיכר מטעם הסטודנטים. הספר מתאר, כאמור, את כל מהלך חייו של דאי ויי, אך עיקרו מוקדש לאירועים בכיכר שעה אחר שעה. המספר יורד לפרטי פרטים של מה שהתרחש שם, כולל התארגנות לוגיסטית, התחבטויות באשר לדרך הנכונה להביע מחאה, הפחד מתגובה נוקשה של השלטונות, המריבות הפנימיות בין הסטודנטים לבין עצמם, ההתמודדות עם מזג האויר החם והגשום, ועוד פרטי פרטים. כשקראתי תהיתי אם הסופר ערך תחקיר כל-כך מדוקדק, או שהוא מדמיין פרטים, אבל מסתבר שהאמת פשוטה יותר: הוא היה שם. למרות שנעצר פעמיים קודם לכן, ספריו נאסרו להפצה בסין, והוא נאלץ להמלט להונג-קונג, כשפרצו אירועי טיינאנמן הוא חזר לבייג'ינג לתמוך במחאה, והיה מעורב בפעילות בכיכר. ארבעה ימים אחרי הטבח של ארבעה ביוני הוא שב להונג-קונג. עד היום הוא גולה מארצו ומתגורר בלונדון.

בדומה לגיבור הספר, גם מא ג'יאן, יליד 1953, חווה כילד טראומה משפחתית. סבו, שהיה בעל אדמות – מעמד שדינו מוות בסין של מאו – הוצא להורג על ידי המשמרות האדומים, שמצאו דרך מקורית להמית אותו: הם מנעו ממנו לשתות. כשמא ג'יאן התבגר, הוא אמנם עבד כצלם בשירות התעמולה, אבל היה מעורב בפעילות למען החופש לפרט. מכיוון שחווה בעצמו את ימי מאו, דנג שיאופינג וממשיכיהם, התיאורים של החיים בסין, כפי שהם מובאים בספר, אמינים ומשכנעים. הוא נוטה לפירוט יתר, ואולי יהיו מי שימצאו את הפירוט מייגע, אבל בעיני רוב הזמן ההעמקה בפרטים הקטנים, אפילו השוליים, מרחיבה את היריעה, ומאפשרת לחוש את מה שחשו האנשים שהיו שם. בשליש האחרון של הספר ניתן היה לדעתי לקצץ בתיאורי תחושותיו של דאי ויי כצמח, אבל מכיוון שהתיאורים האלה משקפים גם את שהתרחש בסין בעשר השנים שאחרי טיינאנמן, יש בהם ענין, כך שהם לא מיותרים רק לעתים ארכניים יתר על המידה. הכתיבה המפורטת והבחירה לא לחלק את הספר לפרקים, יוצרות ספר דחוס, עמוס, שאינו מאפשר מנוחה גם כשהוא הופך פיוטי. אפילו הרגעים הרומנטיים שהמספר חווה נגועים בפוליטיקה ובפחד. אבל לקורא הסבלני צפוי תגמול מלא: שני קווי העלילה – העבר וההווה – מתלכדים בסופו של הספר בקרשנדו מהדהד ועוצר נשימה.

לצד העלילה המרכזית, מעניין לעקוב אחרי קורותיהן של דמויות בשולי הארועים. אמו של דאי ויי, לדוגמא, היא דמות מרתקת, המייצגת במידה רבה את שורדי המשטר, האנשים שמתמרנים על בסיס יומי בין קשיי המחיה להטרדות המשטרה. היא נעה הלוך ושוב מאמונה להתרסה, מחוסר אונים למניפולציות, מטינה כלפי בעלה ובניה למסירות אימהית, משפיות לטירוף. חייה הם מאבק יומיומי להשרדות בעולם כאוטי.

"תרדמת בייג'ינג" מצטרף לשורה של ספרים מרשימים, המבוססים על ביוגרפיה או על התנסות אישית, אודות ההיסטוריה של סין במאה העשרים, כמו "ברבורי פרא" מאת רונג ג'אנג, שחוותה כילדה וכמתבגרת את "מהפכת התרבות", "לחיות את המוות" מאת ג'אנג שיאנליאנג, שבמשך עשרים ושלוש שנים היה כלוא לסירוגין במחנות עבודה ובמחנות כפיה, ו"בלזק והתופרת הסינית הקטנה" מאת דאי סיג'י, שחווה שלוש שנים במחנה חינוך מחדש.

Beijing Coma – Ma Jian

אחוזת בית

2014 (2009)

תרגום מאנגלית: ענת מוניץ (המקור הסיני תורגם לאנגלית בידי בת זוגו של הסופר, פלורה דרו)

כלאדם / פיליפ רות'

938558

שמו של הספר הושאל ממחזה מימי הביניים, שמחברו אינו ידוע. במחזה נדרש אדם, ששמו כלאדם, להביא הוכחות למעשיו הטובים על מנת שיורשה להכנס לגן-עדן, והוא עורך מעין מסע סיכום בחייו.

ב"כלאדם" של פיליפ רות', שמו של הגיבור אינו ידוע (פעם אחת בלבד משתמש אחד מחבריו בשמו במהלך שיחה, אבל זהו מן הסתם כינוי ולא שם רשמי). הספר נפתח בלוויתו ומסתיים במותו, ובין שני אלה מתוארות תחנות בחייו. מרבית התחנות עוסקות במחלות ובמוות, שכן המוות הבלתי נמנע הוא בעצם הכוח המניע של הספר, השאלה איך חיים עם הידיעה שהמוות הוא מה שמצפה בסוף הדרך.

כי העוצמה הכי מטרידה של החיים היא המוות. כי המוות כל-כך לא צודק. כי ברגע שטועמים את החיים, המוות אפילו לא נראה טבעי. פעם חשבתי – בחשאי הייתי בטוח – שהחיים נמשכים עוד ועוד.

זהו גם סיפור על זיקנה. גיבורו של "כלאדם" חצה את גיל שבעים. מאחוריו שלושה גירושים, שני בנים מנוכרים ובת אוהבת אחת. הוא עבר בחייו כמה מחלות, חלקן לא קלות (ניתוח שבר כשהיה ילד, תוספתן שהתפוצץ וגרם לדלקת הצפק, עורקים סתומים), ובשנים האחרונות לחייו הוא מתאשפז לניתוח מדי שנה. חבריו מתים סביבו ממחלות קשות, נתקפים שבץ, אחת מתאבדת. כשהוא פורש לגמלאות, הוא מנסה להגשים חלום אמנותי, אך בהדרגה נוטש אותו. שום דבר בעצם כבר לא מתאים לו, והבדידות סוגרת עליו.

הזיקנה היא לא קרב; היא מרחץ דמים.

גיבוריו של רות' הם בדרך-כלל אנשים ייצריים, המסתערים על החיים בתאוותנות. לפעמים הם הורסים את עצמם, אבל כמעט אף פעם אינם מאבדים את הלהט. גם בספרו הקודם, "החיה הגוועת", העניק לגיבורו המזדקן תשוקה סוערת, ו"זיכה" אותו ברומן לוהט עם נערה צעירה. גיבור "כלאדם" משתוקק לחוש תשוקות כאלה, אבל כשההזדמנות אינה ניתנת לו הוא משלים עם מצבו. למרות הקדרות של סוף החיים, למרות החרטות על שגיאות העבר, יש בספר השלמה מפויסת. אפשר היה לראות בהשלמה הזו כעין יאוש, אבל רות' מתמרן את הקורא אל מחוץ למחוזות האלה. ההחמצות מעציבות, אבל את הספר אופף בכל זאת מעין רוגע.

אותי הספר ריגש מן המילה הראשונה עד האחרונה. הנה, לדוגמא, שני קטעים מביקורו של גיבור הספר בקברי אביו ואמו, שיש בהם גם השלמה וגם געגועים צובטי לב:

הם היו רק עצמות, עצמות בתיבה, אבל העצמות שלהם היו העצמות שלו, והוא עמד קרוב לעצמות ככל יכולתו, כאילו הקירבה עשויה לקשר אותו אליהם ולהפיג את הבידוד שנולד מאיבוד העתיד שלו ולחבר אותו מחדש אל כל מה שהיה ונעלם.

אמו מתה בגיל שמונים, אביו בגיל תשעים. בקול רם הוא אמר להם, "אני בן שבעים ואחת, הילד שלכם בן שבעים ואחת". "יופי, חיית", השיבה אמו, ואביו אמר, "תסתכל אחורה ותכפר על מה שאתה יכול לכפר, ותוציא את הכי טוב ממה שהשארת". הוא לא היה יכול ללכת. העדנה יצאה מכלל שליטה. וכך גם ההשתוקקות שכל אחד יהיה בחיים. ושכל זה יהיה שוב מההתחלה.

אני נמנית עם אוהביו של פיליפ רות', והספר הזה לחלוטין עומד בציפיות הגבוהות שלי ממנו.

Everyman – Philip Roth

הוצאת זמורה ביתן

2011 (2006)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

לחיות את המוות / ג'אנג שיאנליאנג

b1d66314fe25dd640b94707a1959145e

לכאורה ספר שאני אמורה לא לאהוב מכמה סיבות:
– הסופר עובר חופשי מגוף ראשון לגוף שלישי וחזרה, ולקח לי זמן לקלוט שבעצם מדובר על אותו אדם
– העלילה קופצת בין הזמנים
– בראשית הספר מופיעה טבלה, העושה סדר כרונולוגי בהיסטוריה של סין בכלל, ושל גיבור הספר בפרט, מה שמעיד על בלגן בעלילה
– יש בספר התיחסויות רבות להיסטוריה של סין, שמחייבות הבהרות בשולי הטקסט

בקיצור, הצטברות של מרכיבים שאינם חביבים עלי.

למה קניתי אותו? כי התרשמתי מהסופר בספר אחר שלו "חצי הגבר הוא אשה". למה קניתי את הספר הקודם? כי השם של הסופר מתנגן כל-כך יפה. נסו לומר בקול "ג'אנג שיאנליאנג". מוסיקה ממש. סיבה דבילית לקנית ספר, נכון, אבל לא קראתי שום ספר של סופר סיני עד אז, ורציתי להתחיל איפשהו

ההסתיגויות שהיו לי בתחילה נעלמו, ואני ממליצה על הספר, אפילו ממליצה בחום. גיבור הספר, בדומה לסופר, "התחנך" במחנות לחינוך מחדש של סין. יש בספר תיאורים מצמררים של סצנות מחיי המחנה, כמו מחיי היומיום האבסורדים של סין, אבל כוחו לא רק בתיאורים המדויקים, אלא בעיקר בתיאור ההשפעות של אותם ימים על כמה סינים, ובעיקר כמובן על המספר. האלמנט של שטיפת מוח מפחיד בגילוייו השונים, והאכזריות של אנשים נורמלים לכאורה בהשפעת תורות חברתיות נאורות לכאורה מעוררת – ולא בפעם הראשונה – מחשבות עגומות על האנושיות של המין האנושי

נקודה שהדהימה אותי בספר: הייתי מצפה לשנאה כלפי השלטונות, כלפי מנהלי המחנות, להתמרמרות על הגורל המר. ואין. ההתיחסות למאורעות מעשי ידי אדם היא כמעט כאל כוח עליון. האם הסופר, למרות מבטו המפוכח, שטוף מוח במידה מסוימת? ואולי, מה שנראה לי הגיוני יותר, הוא עדיין, אחרי כל-כך הרבה שנים, קורבן לפחד? הוא עצמו מתייחס לאימה שהושרשה בו, אימה שלדעתו ישחרר ממנה רק המוות. כך או כך, התוצאה כל-כך עצובה.

Getting Used to Dying – Zhang Xianliang

הוצאת ספרית מעריב

1993 (1991)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר