צלו של בלדור / שון

baldur_master

איסלנד, 1883, צייד עיקש יוצא בעקבותיה של שועלה ערמונית. משחק מוחות מתנהל בין השניים, כשהחיה מושכת את הצייד אל אזור סלעי, בו תוכל להסוות את עצמה, והצייד קופא על מקומו למשך שעות, מצפה שתעשה טעות ותיחשף. כשהיא זוקפת את ראשה, הוא מכוון ויורה. האם הצייד, בַּלדוּר סְקוּגָסוֹן שמו, פגע בשועלה? השאלה נותרת פתוחה כשהסיפור חוזר ארבעה ימים אחורה.

בחווה איסלנדית מוסר פריד'ריק ב' פריד'יונסון ארון מתים כבד ואטום לידיו של השוטה המקומי, כדי שיוביל אותו אל הכומר לקבורה. אהבה אל אשה שמתה קושרת בין השניים, האחד הוא האיש שהתגורר אתה בשנים האחרונות, השני מאוהב בה. בראש הקהילה המקומית עומד הכומר בַּלדוּר סְקוּגָסוֹן, שמנהל את אנשיו ביד קשה. לאחר שמנע מן האשה לשיר בכנסיה, משום ש"על דבר האל להגיע לאוזני הקהילה מבלי שיופרע על ידי הבלים של שוטים", ואיש לא נחלץ להגנתה, ניתק פריד'ריק, שפרש עליה את חסותו, את מרבית קשריו עם אנשיה. ברית של דחויים נקשרה בין האשה, שחוותה טראומה והתבטאה בהברות הברורות רק לה, ובין השוטה, בעל תסמונת דאון, שחמק מגזר דין המוות שהוטל על תינוקות אשר זוהו כמונגולואידים. כעת מפקיד פריד'ריק בידיו מכתב עבור הכומר, המשמש גם כסגן שריף, ובו הוא מסדיר את הקבורה.

הסיפור שב אל הצייד, כעת עם הידיעה מיהו ומהו. על חטאיו בפני בני האדם ובפני בעלי החיים יעניש אותו הטבע האיסלנדי הנוקשה, המשחק תפקיד מכריע לכל אורכו של הספר.

הסופר כתב יצירה, שכמו מזג האויר המקומי, נעה בין אור לערפל, בין פרטים חדים לטשטוש דמוי הזיה, בין רוך להתאכזרות. הספר הקצר והמינימליסטי מציג סיפור אהבה מרטיט לצד ביקורת חברתית קשה. ראש הקהילה הוא האיש הרע כאן, אך הקהילה כולה מתאפיינת בעדריות מרושעת ובעוינות לזר ולשונה. האשה של גארנט, שהפכה לשועלה, עולה בזכרון, כשהארועים מתפתלים בין החייתי לאנושי. העלילה נטועה בעבר הרחוק והפרימיטיבי, ובכל זאת היא עכשווית ושייכת ונוגעת.

ספר מיוחד ומאוד מומלץ.

Skugga Baldur – Sjón

לוקוס

2019 (2003)

תרגום מאיסלנדית: משה ארלנדור אוקון

dig

האיש שהשחית את העיירה / מארק טוויין

man_master2

הַדְלִיבֶּרְג היא העיירה הישרה ביותר בכל סביבותיה. כדי לשמר את שמה הטוב מתחנכים ילדיה מקטנותם על ברכי ערכיה, והוריהם מסלקים מדרכם כל פיתוי שיסיט אותם מדרך הישר. אל העיירה הזו נקלע גבר זר ויוצא פגוע, מבלי שאיש מן התושבים יהיה מודע לכך. הזר, שניחן באישיות נקמנית, סבור שהדרך הטובה ביותר להשיב לעיירה כגמולה היא פגיעה במוניטין המושלם שלה. הוא רוקח מזימה שתכליתה לחשוף את היצרים הרעים שתחת הכסות המהוגנת. הפיתוי האולטימטיבי שהוא מציב בפני התושבים הוא שק של כסף, שכצפוי מעורר חמדנות אנוכית, ומצית חשדות בין ידידים.

לא אשחית את הסקירה בקלקלנים. אציין רק שאם כי כותרת היצירה מטילה את אשמת השחתת העיירה על הזר, מארק טוויין מפזר רמזים בלתי סמויים להיותה מושחתת מלכתחילה. אל השק נלווה מכתב, המסביר כי הכסף הוא תמורה על הושטת עזרה מצד אחד התושבים, מבלי לנקוב בשמו, והעיירה כולה מייחסת את המעשה הטוב דווקא לאיש השנוא היחיד במקום. איש אינו "חושד" באחד התושבים המכובדים לכאורה שהוא אשר סייע לזר. כשאחד מפיתולי העלילה גורם לבריות להסתובב כשחיוך מרוצה על פניהן, שוטה העיירה סבור שהסיבות לאושר הפתאומי הן שכן ששבר רגל או מותה של חותנת. סיבות שמקורן באחווה אנושית אינן עולות בדעתו כלל. העיירה השכילה לשמור על תדמיתה המצוחצחת כשנמנעה במודע מפיתויים. ברגע שהוצב בפניה פיתוי, נחשף אופייה האמיתי. האנשים, חרדים מצד אחד לתדמיתם בעיני שכניהם, ולהוטים מצד שני להיטיב את מצבם, ירמו אחרים, ולא פחות מזה ירמו את עצמם, כדי לתרץ את שחיתותם. עוד מעניין לציין שמי שעומדים למבחן, וכושלים, הם תשעה-עשר מכובדי המקום. התושבים האחרים, שלא התמזל מזלם, או שלא איתרע מזלם, לנסות לזכות בשק הכסף, עטים בששון על האפשרות לשים ללעג את מכובדיהם. אליבא דטוויין, איש אינו חף מליקויים, בהנתן ההזדמנות.

את הסאטירה המשעשעת והצינית של טוויין תרגם בחן רב יותם בנשלום, והיא נקראת בשטף ובחיוך תוך שהיא מעוררת הרהורים על אופיו של האדם, ובאופן טבעי מעלה את השאלה מה היה הקורא עושה לו עמד באותו המבחן.

מומלץ, כמובן.

הטקסט המלא באנגלית

The Man That Corrupted Hadleyburg – Mark Twain

לוקוס

2016 (1900)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

השעה לילה / לודמילה פטרושבסקיה

981016

באחרית דבר מעניינת, תחת הכותרת "האגדות המפחידות של לודמילה פטרושבסקיה", כותבת אליס ביאלסקי על האפוקליפסה של השִגרה, ונראה לי שצירוף מלים חריג זה תופס במדויק את מהותו של הספר.

אנה אנדריאנובנה, המספרת בגוף ראשון, מתגוררת בדירה קטנה ברוסיה הסובייטית. אנה היא אם לבן, שישב בבית-סוהר מספר שנים, וכעת חי עם אשתו, מסובך בחובות ורוב הזמן שיכור. אנה היא גם אם לבת, שיולדת שלושה ילדים לשלושה גברים שונים. כל אלה באים והולכים יחד עם בני זוג מזדמנים ועם חברים, מצטופפים בדירה, מרוקנים את המקרר הדל, וסוחטים מאנה את חסכונותיה. אנה מטופלת גם באם סנילית ותוקפנית, ששוהה כבר שנים בבית חולים, ועם סגירתו הצפויה היא צריכה להחליט אם לקחת את אמה אליה, פה נוסף להאכיל ואדם תלותי נוסף לפרנס, ולקבל קצבת זִקנה עבורה, או להעביר אותה למוסד לחולי נפש, מהלך שישלול ממנה את הקצבה. עוני ומשפחות מתפקדות בקושי אינם תופעה יחודית לברית-המועצות, אך כאן מדובר בשיטת משטר, הדורסת את אזרחיה באמצעות מעורבות בכל פרט בחייהם, יוצרת מחנק ואי-ודאות, מפרקת משפחות, הורסת חברויות, משקעת את ההמונים במצוקה שאינה מאפשרת גילויי חמלה ובתחושת בדידות בתוך הצפיפות הכפויה, ויוצרת את אותה אוירה של שגרה אפוקליפטית שהוזכרה למעלה.

אנה אנדריאנובנה היא אשת-רוח, משוררת, שלמרות היותה בעלת מודעות עצמית, היא לכודה בתוך מעגל חוזר ומתפשט של עוינות נטולת רחמים. יחסיה המסוכסכים עם בתה משקפים אחד לאחד את יחסיה עם אמה, אך היא נוטרת טינה כלפי שתיהן, ובשל קשיי החיים, בשל המאבק היומיומי על פת לחם, אינה מסוגלת להודות בהיסטוריה החוזרת על עצמה ולשבור את רצף הסבל. רגעים של חסד, שאמורים להיות טבעיים, נראים בעיניה כפלא יוצא דופן, כמו הטיפול האוהב שהעניק חתנה לבנו התינוק. התינוק הזה, שמאוחר יותר ננטש על ידי הוריו, הוא עוגן של אהבה בחייה, והטיפול בו, שדורש ממנה תחמנות ועורמה כדי למַצות את כל האפשרויות להאכילו ולהלבישו, גם מעניק לה כוחות. אבל היא יודעת, וגם הקורא יודע, שהחיים שמצפים לילד כשיגדל לא יהיו שונים מחיי הוריו ומחיי סבתו ואם-סבתו, ויאוש קודר עולה מן הסיפור.

לודמילה פטרושבסקיה, שחוותה על בשרה את מוראות החיים בברית המועצות, כתבה ספר רב עוצמה, שאמנם עוסק בזוטות היומיומיות, אך משרטט את אוירת המקום והתקופה באופן חי ומצמרר, וממחיש כיצד המכבש השלטוני שוחק אנשים נורמטיבים, ויוצר חברה מסויטת נטולת רחמים.

Время ночь – Людмила Петрушевская

לוקוס

2016 (2014)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

לודמילה פטרושבסקיה בהופעה

טלוויזיה / ז'אן-פיליפ טוסן

988518

אקדמאי בלגי מקבל ממכון מחקר גרמני מלגה לכתיבת מחקר על הצייר טיציאן. הוא עובר לברלין, שולח את בת זוגו ההרה ואת בנו לחופשה, ומפסיק לראות טלויזיה. כן, כך, עם הבשורה הגדולה הזו, נפתח הספר: "הפסקתי לראות טלוויזיה. הפסקתי בבת אחת, לחלוטין, עם כל התכניות, אפילו עם הספורט". תמיד הצהיר שאינו מכור למכשיר, אבל בפועל שם לב שהוא מבלה יותר ויותר שעות בצפיה פסיבית. יום אחד, אחרי הטור דה פראנס, כיבה את הטלויזיה, ולא שב להדליק אותה.

לכאורה, הזמן הפנוי לאחר ניטרול המכשיר מסיח הדעת היה אמור להיות מוקדש למחקר. בפועל, חייו מעתה הם סדרה של עיכובים ושל משיכת זמן, המונעים ממנו לשבת ולכתוב. הוא שוחה, בוהה במוצגים במוזיאון, טס עם טייסת חובבת, יושב בבתי קפה. שכניו מטילים עליו להשקות את העציצים בביתם בעת היעדרם, וגם במשימה זו הוא נוקט סחבת עד שהצמחים מתים. הספר הוא תיעוד של כל רגע מימיו באותה תקופה ושל מחשבותיו. בין שאר מחשבות משוטטות הוא מהרהר גם בעבודתו, אך כשהוא יושב מול הנייר שום דבר אינו קורה. ושוב ושוב הוא מהרהר בטלויזיה, בתרבות שהיא מייצגת, בשטחיותה, באחידות שהיא יוצרת, בהשתלטותה על סדר היום. כשבת זוגו ובנו שבים אליו, גם הטלויזיה חוזרת בעוצמה כפולה.

לא מצאתי טעם בספר. הארועים בחייו של המספר משמימים, ויחסיו עם הטלויזיה, כולל המסרים והמשמעויות שהוא מוצא בהם, והביקורת החברתית המסוימת העולה מהם, שטחיים למדי ואינם מחדשים דבר. הקריאה על חייו המשעממים פשוט שעממה אותי. ציטוט מלה פיגארו, המופיע על הכריכה, קובע כי "כל אחד ימצא בספר הד ליחסיו עם הטלויזיה". לא מצאתי. ולמה שאמצא? למה שיהיו לי יחסים עם מכשיר? לולא היה זה ספר בהוצאת לוקוס, הוצאה שאני מעריכה, הייתי נוטשת.

La Télévision – Jean-Philippe Toussaint

לוקוס

2017 (1997)

תרגום מצרפתית: מיכל שליו

הבוקר בא תמיד / שיבטה טויו

הבוקר בא תמיד

שיבטה טויו החלה לכתוב שירה בהיותה בת תשעים ושתים, וספר שיריה הראשון ראה אור שש שנים אחר-כך, ארבע שנים לפני מותה ב-2013. שם הספר במקור הוא "אל תיפול רוחך", כשם אחד השירים הכלולים בו. השם בתרגום העברי, "הבוקר בא תמיד", לקוח מאחרית דבר לספר שכתבה המשוררת. שני השמות יחדיו מייצגים נאמנה את רוחה של שיבטה טויו, שבגיל תשעים פלוס, למרות חולשת הגוף, התעוררה כל בוקר לחיים חדשים, כשהיא מתרפקת על זכרונות עבר, חיה במלואן את הנאות ההווה, ואופטימית לקראת יום המחר.

שיריה של שיבטה טויו משקפים את חייה ואת נקודת מבטה ממרום גילה. היא מספרת על פכים קטנים מן היומיום שלה – שיחה עם איש מכירות עצבני, מאוורר בן ארבעים שחדל לפעול, רופא המתייחס אליה כאל פעוטה. היא מעניקה עצות לבנה ולקוראיה, עצות שעיקרן אורך-רוח, שמחת-חיים, דחית המטריד ואימוץ המנחם והמיטיב. היא אינה מבזבזת רגשות על בגידת הגוף – ללא מרירות היא נהנית כשבנה רוחץ אותה, וכשחומקים ממנה זכרונות ומלים היא כותבת על שמחת השִכחה, על קבלת השִכחה. באחרית הדבר היא מספרת שהתחילה לכתוב שירה בעצתו של בנה, לאחר שבשל כאבי גב לא יכלה להמשיך לעסוק בתחביבה, ריקוד מסורתי. "מכתיבת שירים", כך היא מספרת, "הבנתי שחיינו אינם רק כאב ועצב".

השירים קצרים, תמציתיים, כתובים בפשטות. קראתי אותם בחיוך ובהנאה, וכשסיימתי שבתי וקראתי אותם שנית.

ד"ר איתן בולוקן תרגם וכתב מבוא מעניין.

מומלץ

אני (1)

הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירָה

אַחֲרֵי שֶׁחָצִיתִי אֶת שְׁנָתִי הַתִּשְׁעִים

מֵאָז, בְּכָל יוֹם

יֵשׁ לִי סִבָּה טוֹבָה לִחְיוֹת

גּוּפִי רָזָה וְקָטַן

אַךְ עֵינַי עֲדַיִן רוֹאוֹת

לְלִבָּם שֶׁל אֲנָשִׁים

אָזְנַי עֲדַיִן שׁוֹמְעוֹת

אֶת רַחַשׁ הָרוּחַ

וּפִי עוֹדוֹ מָלֵא חַיִּים

“אָמַרְתְּ אֶת זֶה יָפֶה“

מַחְמִיאִים לִי כֻּלָּם

Kujikenaide – Shibata Toyo

לוקוס

2017 (2010)

תרגום מיפנית: איתן בולוקן

הבאולינג ההוא על הטיבר / מיכלאנג'לו אנטוניוני

c_habowling_hahu_p_wo_500_722

"מדי פעם אני עוצר ומטה אוזן לשיחות של אנשים. ברוב המקרים הנושאים מתאימים כל כך לפנים המדברות, שבאופן טבעי אני מתחיל לחשוב על זה. המחשבות שלי הן כמעט תמיד סרטים. מפנים כאלה העלילות מגיחות החוצה בספונטניות"

"הבאולינג ההוא על הטיבר" הוא בעיני מסע בתוך ראשו של קולנוען. מיכלאנג'לו אנטוניוני, במאי קולנוע, סופר וצייר איטלקי, מתאר בשלושים ושלושה טקסטים את חומרי הגלם של עבודתו, את הדרך בה נולדים רעיונות, ואת דרכם של הרעיונות אל היצירה המושלמת. לעתים נולד מהתיאור סיפור, לעתים קוים לתסריט, לעתים תמונה קצרה. זה אינו ספר הדרכה לבמאים, גם לא ספר עיון, אלא אוסף קטעי פרוזה בסגנונות שונים, שהמשותף לכולם הוא גלגולם של מחשבות ושל רגשות אל היצירה.

תיאוריו של אנטוניוני חזותיים מאוד. הוא עירני לפרטים, ומצליח במלים ספורות ובמשפטים תמציתיים להעמיד תמונה חיה ולעורר סקרנות. הנה לדוגמא אחד הקטעים הקצרצרים החביבים עלי, חמישה משפטים בלבד, "במקום שאין יותר בתים". לכאורה תמונה סטטית, ולמעשה שער לסיפור מסקרן:

נוף מישורי בשפך נהר הפו. בתי הכפר נמוכים וצבעוניים, בקצה רחוב אחד המדרכה ממשיכה. אין יותר בתים בצדדים, רק המדרכה המתארכת שוממה לכיוון הסכר.

לצד המדרכה, בערב, חונה תמיד משאית ריקה. כאילו בעליה גר שם, במקום שאין יותר בתים.

לא רק התמונה מעניינת את אנטוניוני. "מהקומה השלושים ושבע מעל הסנטרל פארק" הוא כולו פסקול, קולותיה של העיר המתעוררת בין שש לשמונה וחצי בבוקר. בקטע אחר הוא מתייחס לתחושת הריח בסרטים.

לצד האפקטים החושיים, אנטוניוני נמשך לחקור אנשים הנקרים בדרכו, לנסות להבינם או לחבר להם סיפור. לפעמים הוא מניח לדמיונו להוביל. במקרים אחרים, כמו בסיפור "גוף הבוץ הזה", הוא עורך מחקר הכרוך בהתנסות אישית, כמו ביקור במשך מספר ימים במנזר כדי להיטיב להבין את הנזירות הפורשות אליו, סיפור אותו הוא מסיים במשפט "איזו התחלה נפלאה לסרט. סרט שבשבילי מסתיים כאן". בסיפור "ארבעה גברים בלב ים" הוא בונה עלילה על בסיס מעשה שהיה, של יאכטה שנסחפה בים, וכותב "להלן מסקנותי ומחשבותי, משעה שקראתי את המכתב וניסחתי פרשנות פיזיונומית של התמונה". ב"סרט שצריך לעשות או לא לעשות" למראה נוף מסוים "מתהווה במוחי סיטואציה, ודיאלוג", וכבמטה קסם נוצרות דמויות חיות ומאובחנות. הסיפור האחרון, "אל תחפש אותי", הוא תמציתו של סרט מושלם – סיפור, תחושות, מראה עיניים ומשמע אוזניים.

אין לי רקע קולנועי, וגם לא היכרות עם יצירותיו של אנטוניוני, אבל נהניתי מן המסע בחברתו. אני מניחה שהבקיאים בעבודותיו ימצאו בסיפורים מימד נוסף שמן הסתם חמק ממני. אחרית הדבר המעניינת מאת מאוריציו ג'. דה בוניס מסכמת את אמנותו של הבמאי.

התרגום של אופיר פלדמן קולח, נטול מאמץ, ומשקף נאמנה את האמנותיות שבטקסט.

"הבאולינג ההוא על הטיבר" היה מבחינתי חווית קריאה שונה, הזדמנות להשקיף על העולם מעיניו של קולנוען. קראתי אותו ברצף, והשארתי בהישג יד כדי לחזור מדי פעם לכל קטע בנפרד ובניחותא.

Quel Bowling sul Tevere – Michelangelo Antonioni

לוקוס

2017

תרגום מאיטלקית: אופיר פלדמן

זיכרונותיו של חבר / אוקטב מירבו

memoriesofafriend_front4

בעת הקריאה ב"זכרונותיו של חבר" נדמה כי העולם מאבד את כל צבעיו ואת כל יופיו. שארל ל', קופאי אפרורי, רואה סביבו עולם אפור ומכוער, החל בו עצמו – ומשום כך הוא משתדל לא להביט בראי – עבור באשתו ובהוריהם, וכלה בסביבה הצרפתית, בעיקר הפריזאית, של תקופתו, שלהי המאה התשע-עשרה. על פנימיותו, בניגוד לחזות החיצונית הדלה, הוא אומר כי להבות אש מרהיבות שאינן כבות לעולם, שאיש אינו משער את נפלאות יופין, דוגרות שם. גם הטקסט שעל הכריכה מצהיר על הניגודיות הזו – "שארל ל', פקיד אפרורי ושתקן, מואס בטפשות ובכיעור האנושיים, ומפתח לעצמו עולם פנימי עשיר, מלא דמיון וחלומות סוערים". ההצהרה הזו שגויה בעיני, וסברתו של שארל שעולמו הפנימי מרהיב היא בגדר אשליה עצמית. חלומותיו של שארל, כמו עולמו הפנימי כולו, נגועים גם הם באותה אפרוריות מכוערת, והוא אמנם מדווח על מיאוס, אך בפועל כמעט נהנה לדשדש באומללות.

תחילתם של הזכרונות עוסקת בחייו הפרטיים של שארל. הוא מתאר את ילדותו בצילה של אם שתלטנית ואנוכית, שדיכאה אותו בין השאר באמירה "ילד לא צריך לדבר", אשר גרמה לו להתבודד ולהסתגר, תכונות מהן לא השתחרר גם בבגרותו. בהיותו כבן עשרים נשלח על ידי אמו לעבוד בפריז, שם התגורר בחדר מוזנח שבחרה עבורו, והתארח מדי שבוע אצל חברי המשפחה, אנשים דלים ומשעממים. כשהמארח החליט ששארל צריך להתחתן עם בתו, צעירה מכוערת ואפורה, כמובן, הנישואים יצאו אל הפועל מבלי שיביע הסכמה או התנגדות. בחלקו זה של הספר בולט המוטיב של ההשפעה של סביבת הילדות על הגבר הבוגר: שארל, שהורגל להיות ילד בלתי מוערך, הפך לגבר בלתי מוערך. מהוריו "העתיק" את מתכונת היחסים הזוגית, אשתו הפכה להיות דומה לאמו, קולנית ומתלוננת ושתלטנית, והוא למד לשתוק שוב, בדומה לאביו.

המשכם של הזכרונות יוצא מן התחום הפרטי אל הציבורי. שארל מספר על ארוע שהביא למעצרו ולכליאתו ליום אחד בבית הכלא שלא באשמתו. כאן נחשף לעוני ולמצוקה, והוא משתף בכתיבתו במסקנותיו. כך, לדוגמא, הוא כותב על כליאת ילדים: חברה המגדלת בשטח הפקר מושחת שכזה ילדים בני עשר לצד נערים שכבר טעמו את טעם הפשע, האם יש לה הזכות להלין כאשר היא מניבה פושטי יד, סודומיטים ורוצחים? האם יש לה הזכות להעניש אותם? הוא מתוודע לחיי העניים, ועומד על העוולות שבהתעלמות מהן. בפי אנשי פריז השבעים הוא שם את המשפט "העניים היחידים הם אלו הבוחרים להיות עניים, אלו המתעקשים לדבוק באומללות בניגוד לרצוננו".

אם נדמה ששארל חווה הארה שתשנה את חייו, בא הוא עצמו ואומר כי אמנם חווית הכלא חקקה בו רחמנות ומרדנות, אך "חולשתי הגופנית ורתיעתי מלהביע את עצמי בפומבי מנעו מהתחושות הללו להפוך לפעולות ממש". בפועל אפילו את סביבתו המיידית לא הצליח לשפר, כמו שהוא עצמו מודה ברגע של גילוי לב ומודעות עצמית כנה: "אשתי, הבריה שהיתה ראויה לרחמי יותר מכל אדם אחר, היא שסבלה מקשיחות לבי יותר מכולם". קשה לחמול עליו, בעיקר משום שבניגוד לחמלה שהוא מביע כלפי האנשים שפגש בכלא או באזורים הנידחים של העיר, הוא מביע דעות חריגות, כמו הצדקה של רצח בנימוקים כמעט היטלראים: "לבריות חסונות ומאושרות נחוץ מרחב, כשם שנחוץ לעצים בריאים או לצמחים חזקים; אלה אינם יכולים לגדול ולהגיע למיצוי יכולת הצמיחה שלהם אלא אם הם טורפים את הצמחים העלובים, החלשים והמיותרים, שאין בהם תועלת לעולם, שגונבים את מזונם ואת האמצעים להתפתחותם… האין זה נכון גם לבני האדם?"

אוקטב מירבו היה סופר בלתי שגרתי, שקרא תיגר על המתכונת המקובלת של הספרות, והחזיק בדעות חברתיות מהפכניות על סף האנרכיה. ב"זכרונותיו של חבר" הוא פורש את רעיונותיו, שמקצת מהם הצגתי כאן. הפקדת רעיונותיו בידיו של אדם מעורר מחלוקת ואף דחיה, נראית בעיני מעין פרובוקציה שמטרתה לעורר מחשבה דווקא בשל ההתנגדות.

"זכרונותיו של חבר" דומה בהיבטים רבים ל"הזר" של קאמי, שנכתב למעלה מארבעים שנה אחריו: האדישות, הפסיביות, הדעות החריגות, הביקורת על מערכת המשפט, ועוד. הספר קריא, מעורר מחשבה, וראוי לדעתי לקריאה שניה.

Les Mémoires de mon Ami – Octave Mirbeau

2017 (1898 – 1899, 1919)

לוקוס

תרגום מצרפתית: רותם עטר