הבאולינג ההוא על הטיבר / מיכלאנג'לו אנטוניוני

c_habowling_hahu_p_wo_500_722

"מדי פעם אני עוצר ומטה אוזן לשיחות של אנשים. ברוב המקרים הנושאים מתאימים כל כך לפנים המדברות, שבאופן טבעי אני מתחיל לחשוב על זה. המחשבות שלי הן כמעט תמיד סרטים. מפנים כאלה העלילות מגיחות החוצה בספונטניות"

"הבאולינג ההוא על הטיבר" הוא בעיני מסע בתוך ראשו של קולנוען. מיכלאנג'לו אנטוניוני, במאי קולנוע, סופר וצייר איטלקי, מתאר בשלושים ושלושה טקסטים את חומרי הגלם של עבודתו, את הדרך בה נולדים רעיונות, ואת דרכם של הרעיונות אל היצירה המושלמת. לעתים נולד מהתיאור סיפור, לעתים קוים לתסריט, לעתים תמונה קצרה. זה אינו ספר הדרכה לבמאים, גם לא ספר עיון, אלא אוסף קטעי פרוזה בסגנונות שונים, שהמשותף לכולם הוא גלגולם של מחשבות ושל רגשות אל היצירה.

תיאוריו של אנטוניוני חזותיים מאוד. הוא עירני לפרטים, ומצליח במלים ספורות ובמשפטים תמציתיים להעמיד תמונה חיה ולעורר סקרנות. הנה לדוגמא אחד הקטעים הקצרצרים החביבים עלי, חמישה משפטים בלבד, "במקום שאין יותר בתים". לכאורה תמונה סטטית, ולמעשה שער לסיפור מסקרן:

נוף מישורי בשפך נהר הפו. בתי הכפר נמוכים וצבעוניים, בקצה רחוב אחד המדרכה ממשיכה. אין יותר בתים בצדדים, רק המדרכה המתארכת שוממה לכיוון הסכר.

לצד המדרכה, בערב, חונה תמיד משאית ריקה. כאילו בעליה גר שם, במקום שאין יותר בתים.

לא רק התמונה מעניינת את אנטוניוני. "מהקומה השלושים ושבע מעל הסנטרל פארק" הוא כולו פסקול, קולותיה של העיר המתעוררת בין שש לשמונה וחצי בבוקר. בקטע אחר הוא מתייחס לתחושת הריח בסרטים.

לצד האפקטים החושיים, אנטוניוני נמשך לחקור אנשים הנקרים בדרכו, לנסות להבינם או לחבר להם סיפור. לפעמים הוא מניח לדמיונו להוביל. במקרים אחרים, כמו בסיפור "גוף הבוץ הזה", הוא עורך מחקר הכרוך בהתנסות אישית, כמו ביקור במשך מספר ימים במנזר כדי להיטיב להבין את הנזירות הפורשות אליו, סיפור אותו הוא מסיים במשפט "איזו התחלה נפלאה לסרט. סרט שבשבילי מסתיים כאן". בסיפור "ארבעה גברים בלב ים" הוא בונה עלילה על בסיס מעשה שהיה, של יאכטה שנסחפה בים, וכותב "להלן מסקנותי ומחשבותי, משעה שקראתי את המכתב וניסחתי פרשנות פיזיונומית של התמונה". ב"סרט שצריך לעשות או לא לעשות" למראה נוף מסוים "מתהווה במוחי סיטואציה, ודיאלוג", וכבמטה קסם נוצרות דמויות חיות ומאובחנות. הסיפור האחרון, "אל תחפש אותי", הוא תמציתו של סרט מושלם – סיפור, תחושות, מראה עיניים ומשמע אוזניים.

אין לי רקע קולנועי, וגם לא היכרות עם יצירותיו של אנטוניוני, אבל נהניתי מן המסע בחברתו. אני מניחה שהבקיאים בעבודותיו ימצאו בסיפורים מימד נוסף שמן הסתם חמק ממני. אחרית הדבר המעניינת מאת מאוריציו ג'. דה בוניס מסכמת את אמנותו של הבמאי.

התרגום של אופיר פלדמן קולח, נטול מאמץ, ומשקף נאמנה את האמנותיות שבטקסט.

"הבאולינג ההוא על הטיבר" היה מבחינתי חווית קריאה שונה, הזדמנות להשקיף על העולם מעיניו של קולנוען. קראתי אותו ברצף, והשארתי בהישג יד כדי לחזור מדי פעם לכל קטע בנפרד ובניחותא.

Quel Bowling sul Tevere – Michelangelo Antonioni

לוקוס

2017

תרגום מאיטלקית: אופיר פלדמן

זיכרונותיו של חבר / אוקטב מירבו

memoriesofafriend_front4

בעת הקריאה ב"זכרונותיו של חבר" נדמה כי העולם מאבד את כל צבעיו ואת כל יופיו. שארל ל', קופאי אפרורי, רואה סביבו עולם אפור ומכוער, החל בו עצמו – ומשום כך הוא משתדל לא להביט בראי – עבור באשתו ובהוריהם, וכלה בסביבה הצרפתית, בעיקר הפריזאית, של תקופתו, שלהי המאה התשע-עשרה. על פנימיותו, בניגוד לחזות החיצונית הדלה, הוא אומר כי להבות אש מרהיבות שאינן כבות לעולם, שאיש אינו משער את נפלאות יופין, דוגרות שם. גם הטקסט שעל הכריכה מצהיר על הניגודיות הזו – "שארל ל', פקיד אפרורי ושתקן, מואס בטפשות ובכיעור האנושיים, ומפתח לעצמו עולם פנימי עשיר, מלא דמיון וחלומות סוערים". ההצהרה הזו שגויה בעיני, וסברתו של שארל שעולמו הפנימי מרהיב היא בגדר אשליה עצמית. חלומותיו של שארל, כמו עולמו הפנימי כולו, נגועים גם הם באותה אפרוריות מכוערת, והוא אמנם מדווח על מיאוס, אך בפועל כמעט נהנה לדשדש באומללות.

תחילתם של הזכרונות עוסקת בחייו הפרטיים של שארל. הוא מתאר את ילדותו בצילה של אם שתלטנית ואנוכית, שדיכאה אותו בין השאר באמירה "ילד לא צריך לדבר", אשר גרמה לו להתבודד ולהסתגר, תכונות מהן לא השתחרר גם בבגרותו. בהיותו כבן עשרים נשלח על ידי אמו לעבוד בפריז, שם התגורר בחדר מוזנח שבחרה עבורו, והתארח מדי שבוע אצל חברי המשפחה, אנשים דלים ומשעממים. כשהמארח החליט ששארל צריך להתחתן עם בתו, צעירה מכוערת ואפורה, כמובן, הנישואים יצאו אל הפועל מבלי שיביע הסכמה או התנגדות. בחלקו זה של הספר בולט המוטיב של ההשפעה של סביבת הילדות על הגבר הבוגר: שארל, שהורגל להיות ילד בלתי מוערך, הפך לגבר בלתי מוערך. מהוריו "העתיק" את מתכונת היחסים הזוגית, אשתו הפכה להיות דומה לאמו, קולנית ומתלוננת ושתלטנית, והוא למד לשתוק שוב, בדומה לאביו.

המשכם של הזכרונות יוצא מן התחום הפרטי אל הציבורי. שארל מספר על ארוע שהביא למעצרו ולכליאתו ליום אחד בבית הכלא שלא באשמתו. כאן נחשף לעוני ולמצוקה, והוא משתף בכתיבתו במסקנותיו. כך, לדוגמא, הוא כותב על כליאת ילדים: חברה המגדלת בשטח הפקר מושחת שכזה ילדים בני עשר לצד נערים שכבר טעמו את טעם הפשע, האם יש לה הזכות להלין כאשר היא מניבה פושטי יד, סודומיטים ורוצחים? האם יש לה הזכות להעניש אותם? הוא מתוודע לחיי העניים, ועומד על העוולות שבהתעלמות מהן. בפי אנשי פריז השבעים הוא שם את המשפט "העניים היחידים הם אלו הבוחרים להיות עניים, אלו המתעקשים לדבוק באומללות בניגוד לרצוננו".

אם נדמה ששארל חווה הארה שתשנה את חייו, בא הוא עצמו ואומר כי אמנם חווית הכלא חקקה בו רחמנות ומרדנות, אך "חולשתי הגופנית ורתיעתי מלהביע את עצמי בפומבי מנעו מהתחושות הללו להפוך לפעולות ממש". בפועל אפילו את סביבתו המיידית לא הצליח לשפר, כמו שהוא עצמו מודה ברגע של גילוי לב ומודעות עצמית כנה: "אשתי, הבריה שהיתה ראויה לרחמי יותר מכל אדם אחר, היא שסבלה מקשיחות לבי יותר מכולם". קשה לחמול עליו, בעיקר משום שבניגוד לחמלה שהוא מביע כלפי האנשים שפגש בכלא או באזורים הנידחים של העיר, הוא מביע דעות חריגות, כמו הצדקה של רצח בנימוקים כמעט היטלראים: "לבריות חסונות ומאושרות נחוץ מרחב, כשם שנחוץ לעצים בריאים או לצמחים חזקים; אלה אינם יכולים לגדול ולהגיע למיצוי יכולת הצמיחה שלהם אלא אם הם טורפים את הצמחים העלובים, החלשים והמיותרים, שאין בהם תועלת לעולם, שגונבים את מזונם ואת האמצעים להתפתחותם… האין זה נכון גם לבני האדם?"

אוקטב מירבו היה סופר בלתי שגרתי, שקרא תיגר על המתכונת המקובלת של הספרות, והחזיק בדעות חברתיות מהפכניות על סף האנרכיה. ב"זכרונות של חבר" הוא פורש את רעיונותיו, שמקצת מהם הצגתי כאן. הפקדת רעיונותיו בידיו של אדם מעורר מחלוקת ואף דחיה, נראית בעיני מעין פרובוקציה שמטרתה לעורר מחשבה דווקא בשל ההתנגדות.

"זכרונות של חבר" דומה בהיבטים רבים ל"הזר" של קאמי, שנכתב למעלה מארבעים שנה אחריו: האדישות, הפסיביות, הדעות החריגות, הביקורת על מערכת המשפט, ועוד. הספר קריא, מעורר מחשבה, וראוי לדעתי לקריאה שניה.

Les Mémoires de mon Ami – Octave Mirbeau

2017 (1898 – 1899, 1919)

לוקוס

תרגום מצרפתית: רותם עטר