רחוב מזרח מערב / פיליפ סנדס

994152

כותרת משנה: על המקורות של ג'נוסייד ופשעים נגד האנושות

פיליפ סנדס הוא משפטן שהתמחותו היא משפט בינלאומי, ובמסגרת עיסוקו שימש כעורך-דין וכיועץ במשפטים מתוקשרים שנדונו בבתי הדין הבינלאומיים. סנדס הוא גם צאצא ליהודי גליציה, שרובם נספו בשואה. בספרו – המרשים מאוד – "רחוב מזרח מערב", הוא מציג, כפי שמעידה כותרת המשנה, את היווצרותם של המונחים המשפטיים "ג'נוסייד" ו"פשעים נגד האנושות", וכורך את הפן העיוני בפן האישי של משפחתו ושל שלוש דמויות ראשיות נוספות – הרש לאוטרפכט, משפטן בריטי שקידם את ההכרה בפשעים נגד האנושות כשפיטים, רפאל למקין, משפטן אמריקאי שטבע את המונח "ג'נוסייד", והנס פרנק, מושל פולין מטעם הרייך השלישי.

חייהם של גיבורי הספר השיקו בנקודות רבות. ליאון בוכהולץ, סבו של סנדס, נולד בלבוב (למברג בפי הגרמנים), עיר שעברה ידים לעתים תכופות בין רוסיה, גרמניה, פולין ואוקראינה. הרש לאוטרפכט נולד בז'ולקייב, עיר סמוכה ללבוב, ומשפחתו התגוררה באותו הרחוב בו התגוררה גם משפחתו הענפה של ליאון. רפאל למקין למד משפטים בלבוב, אצל אותם המורים שלימדו את לאוטרפכט. שלושת הגברים עזבו את אירופה לפני פרוץ המלחמה, ונותרו שרידים כמעט יחידים של משפחותיהם. חייהם של כולם הושפעו, אין צורך לומר, משלטון האימים שהנהיג פרנק: "סבתי, מלכה פלשנר, שגרה בז'ולקייב ברחוב שגרו בו הלאוטרפכטים, מתה בטרבלינקה ברחוב שמתו בו הלמקינים".

סנדס מספר תחילה את סיפוריהם של ארבעת הגברים, כל אחד בנפרד, ומוביל את הספר אל שיאו במשפט נירנברג. בפן העיוני-משפטי הוא מתאר כיצד התפתחו תפיסותיהם המנוגדות של שני המשפטנים – לאוטרפכט ולמקין – תפיסות שאולי לקורא הבלתי מקצועי תישמענה כמו דקדוקי עניות, אך לאנשי המשפט הן מהותיות. איך יכול המשפט למנוע הרג המוני? הגן על הפרט, אומר לאוטרפכט. הגן על הקבוצה, אומר למקין. לתפיסתו של לאוטרפכט הפרט הוא ה"יחידה הבסיסית של המשפט כולו", ואילו ה"ג'נוסייד" רק מעצים את הקבוצתיות העוינת. למקין סבר שיש להגדיר כפשע נסיון להשמיד קבוצה חברתית מסוימת. נסיונותיו העיקשים לכלול את הג'נוסייד בכתב האישום בנירנברג כשלו, אך בשנים שאחר-כך אומצו גישותיהם של השניים והפכו לחוק בינלאומי. שני המשפטנים נטלו חלק במשפט נירנברג – לאוטרפכט בפועל ולמקין מבחוץ – בעודם שרויים באפלה באשר לגורל בני משפחותיהם בגליציה. את הבשורות הרעות קיבלו, כל אחד בנפרד, במרוצת הזמן.

הפן העיוני מרתק, אך מה שעושה את הספר ל"הישג בלתי רגיל" ול"ממואר יוצא דופן", כמצוטט על דש הספר מתוך ביקורות שנכתבו אודותיו, הוא הפן האישי, ויותר מזה – המחויבות וההתלהבות של סנדס להביא בפני הקוראים סיפור מפורט ומושלם. הוא יצא בעקבות מקורות מידע גלויים ונסתרים, נאחז בקצות חוט, ולא הותיר פרט, מרכזי או שולי, ללא חקירה מקיפה. ביוגרפיה גרידא לא סיפקה אותו, והוא שאף לראות הכל, לשמוע הכל, להבין הכל. כל פירור מידע היה בעיניו שווה עיון. התרגשותו מביקורים במקומות בהם אירעו האירועים אחריהם התחקה דברה מאוד ללבי (המקום הראשון שהלכתי לראות בוינה היה ארמון אפרוסי, בו התגוררה המשפחה המתוארת ב"הארנבת עם עיני הענבר"). הוא מצא קרובים רחוקים, נבר בפרטים שאינם בהכרח רלוונטים לציר המרכזי של יצירתו, הציג גיבורי משנה, דן בנושאי משנה, וכל אלה יחד מצטרפים לספר רב עוצמה.

אזכיר כאן כמה אפיזודות מרטיטות, מעטות מתוך רבות שכמותן.

בין ניירותיו של ליאון, סבו של סנדס, נמצא אחר מותו פתק ועליו שם, מיס א.מ. טילני, וכתובת בנוריץ'. ליאון סירב כל חייו לדבר על עברו, והעובדה ששמר את הפתק הזה רמזה על חשיבותו. מחקר חובק עולם חשף את זהותה של אלזי מוד טילני, מסיונרית שהאמינה ביחודו של העם היהודי, וניסתה לקרב יהודים לישו. בשנות השואה, ללא קשר לעבודתה המסיונרית, פעלה לסייע ליהודים הנרדפים. ביולי 1939 הצילה את רות בוכהולץ בת השנה, אמו של סנדס, אותה העבירה מידיה של אמה ריטה בוינה לידיו של אביה ליאון שכבר עזב לפריז (דודניתה של רות היתה אמורה להצטרף אליה, אך אמה, אחותו של ליאון, התקשתה ברגע האחרון להפרד ממנה. האם והבת נספו שנתים אחר-כך). שנים אחר כך, כשהיתה אלזי עצמה כלואה בידי הגרמנים, הסתירה אסיר יהודי. סנדס העביר את תוצאות מחקרו ליד ושם, ומיס טילני הוכרה כחסידת אומות עולם.

הנס פרנק, בצעד מתגרה, קבע את מקום מושבו יחד עם אשתו וילדיו במקום בו התגוררו מלכי פולין. כשהתלקחה מחדש אהבתו לצעירה שנאלץ לזנוח במצוות משפחתו, ביקש להתגרש. אשתו סירבה לוותר על חייה הטובים, ואף שלחה להיטלר תמונה שלה עם ילדיה כדי שילחץ על בעלה. על מנת לשכנע את אשתו הסרבנית, סיפר לה פרנק על הפתרון הסופי, על מעורבותו בפעולות פליליות, ב"דברים זוועתיים ביותר", והציע לה לטובתה להתרחק ממנו כדי להגן על עצמה (מקור המידע ביומן שכתבה). הפתרון הסופי כמפתח לאושר אישי – אין גבול לציניות. בריגיטה הוסיפה לסרב, והשניים נותרו נשואים עד הוצאתו להורג. בנו של פרנק, ניקלאס, שהיה בן שש בסיום המלחמה, האמין שאמו, שהיתה לה שליטה רבה בבעלה, יכלה לגרום לו לעזוב את פולין ולחדול מפעילותו. סיפורו של ניקלאס, שאינו מתכחש לאשמתם של הוריו, מרתק. לצדו מספר סנדס על הורסט פון וכטר, בנו של מושל גליציה אוטו וכטר, שמתייחס למורשתו באופן שונה. הוא אינו מצדיק את מעשיו של אביו, אבל מחפש בכוח את הצד החיובי בהתנהלותו, מסרב לחלוטין לקבל את האפשרות שפשע (המפגש עם שני הבנים מתועד בסרט What Our Fathers Did).

בישראל מצא סנדס את הרטה, אחת מאחייניותיו של ליאון שנשלחו לארץ ב-1938. בנה סיפר לסנדס שאמו, כעת בת תשעים ושתיים, מסרבת לדבר על זכרונותיה, אולי אינה זוכרת. היא הסכימה להפגש עם סנדס, והשניים ישבו יחדיו, דפדפו באלבומי תמונות, שוחחו מעט, עוררו זכרונות. התברר שאינה יודעת מה עלה בגורלם של הוריה, גוסטה ומקס. היא ידעה שמתו, אבל לא איך או מתי. סנדס סיפר לה על קורותיהם, ונזכרתי שקראתי על הפרשה, פרשת קלאדובו-שאבאץ, בספר "שני נסיכים ומלכה". כשסיים לספר אמרה לו: "אני רוצה שתדע שלא נכון ששכחתי הכל. פשוט החלטתי לפני הרבה זמן שזאת תקופה שאני לא רוצה לזכור. לא שכחתי. בחרתי לא לזכור".

בשל קוצר היריעה, ומשום שפיליפ סנדס כותב טוב יותר ממני, אסתפק בשלוש אפיזודות ובהמלצה לקרוא את הספר.

סנדס צירף לספר תמונות רבות, של האנשים עליהם הוא מספר, של המקומות בהם התרחשו הארועים, וגם תמונות הממחישות את המחקר המעמיק שערך. כך, לדוגמא, לא הסתפק בטקסט של נאום הסיכום של התובע הבריטי בנירנברג, נאום שנכתב ברובו על ידי הרש לאוטרפכט, אלא קיבל מבנו של המשפטן את הטיוטה המקורית, שבחלקה האחרון – שצילומו מצורף לספר – הרשה לעצמו לחרוג מן היובש המשפטי אל רגש אישי (חלק זה הושמט מן הנאום הסופי). גם צילום דף, עליו שרבט רפאל למקין את המונח ג'נוסייד, כותב ומוחק ושוקל אלטרנטיבות, מצוי בספר. התמונות ממחישות את העלילה, מעניקות פנים לאנשים שהיו ואינם, ותורמות לאיכותו של הספר ולמיוחדותו.

"רחוב מזרח מערב" הוא יצירה עוצרת נשימה, מלאכת מחשבת של עיון משולב בביוגרפיה, כתוב בכשרון ובהתמסרות, ומאוד מאוד מומלץ.

East West Street – Philippe Sands

כנרת זמורה ביתן

2019 (2016)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

בעיני ילדה בת שתים-עשרה / ינינה השלס

655484

בשנת 1943, ינינה השלס בת השתים-עשרה, כבר נשאה משא כבד של זכרונות מסויטים. בין השנים 1939 – 1941 היתה עירה לבוב תחת שלטון סובייטי, ואביה נכלא לתקופה ארוכה וחזר שבר כלי. ב-1941, עם הכיבוש הנאצי, החלו המגבלות על היהודים, הרדיפות והרציחות, אביה הוצא להורג, וינינה ואמה נכלאו במחנה הריכוז יאנובסקי, שם חוו חרפת רעב ואימה ועבודת פרך. במחנה פעלה קבוצה מחתרתית, שאחד מחבריה היה המשורר והסופר מיכאל בורוביץ', שניסה לארגן במחנה פעילות תרבותית, כדי להעניק לאסירים תחושת כבוד עצמי לנוכח היאוש והחידלון. תשומת לבו הוסבה לשיריה של הילדה, אותם נהגה לדקלם בפני נשים מקבוצתה, וכשהצליח להחלץ מן המחנה פעל להברחתה ממנו בעזרת המועצה לעזרה ליהודים (ז'גוטה). אמה של ינינה, כמו מרבית בני משפחתה ומכריה, לא שרדה. האם הסתתרה במרתף בית החולים עם אנשים נוספים, אבל לא היו להם אמצעים לשהייה ממושכת, ולכן הסגירו את עצמם.לפני הוצאתם להורג סירבו לפקודה להתפשט וכולם כאיש אחד בלעו רעל.

מושיעיה של הילדה נתנו בידה מחברות ועפרון, ובקשו שתכתוב את זכרונותיה. בסגנון בוגר, ענייני, מאופק רגש, פרשה על 132 עמודים את מה שעבר עליה: היא התיחסה לקורות משפחתה המורחבת, ליחסה של הסביבה אל היהודים בין אדישות לסחיטה ולשנאה, לארועים בסדר כרונולוגי, ולתחושותיה נוכח הסבל והפחד. היומן ראה אור בפולין כבר ב-1946. במהלך השנים תורגם לשפות נוספות, וכעת לראשונה הוא מתורגם על-ידה לעברית.

עמ' 48:

הלכתי לבקר את קלארה ודוד מונדק, הם היו בריאים ושלמים. משם הלכתי לבית של הדודים שלי ברחוב סטאשיץ'. בבית מצאתי את דודה סלה בוכה. היא סיפרה שביום שישי עברו בית-בית ברחוב סטאשיץ' ולקחו גם את דוד יז'י. עוד כמה ימים הוא יחזור, ניחמתי אותה. אבל חזרתי הביתה עצובה. לסבא וסבתא לא אמרתי דבר.

עמ' 64:

נסענו לטשארני פוטוק. ב' השאיר אותי שם ומיד רצה לחזור. לא ידעתי מה הסיבה. כל בוקר השכמתי קום ויצאתי לרעות את הבהמות. פרה אחת ברחה ממני. רדפתי אחריה ונפצעתי ברגל. התגעגעתי מאוד למאמושיה [אמא], וכשלא היה אף אחד לידי בכיתי.

עמ' 76:

פחדתי. לא כל כך מהמוות, אלא מזה שבילדים לא יירו והם ייקברו חיים. […] מאמושיה נסתה להרגיע אותי. היא הבטיחה שתכסה לי את העיניים כשיתחילו לירות.

עמ' 99:

בעקבות התליה לא פחדתי יותר מהמוות של מישהו אחר או של עצמי, אבל לא יכולתי בשום אופן להשלים עם זה מאוד רציתי לחיות […] מישהו שאל למה אין אצל היהודים מעשי גבורה. על כך ענה קליינמאן: "וכי לא היה זה מעשה גבורה, כשהנערות הלכו לפיאסקי בשירה, בלי בכי וצעקות?" לא יכולתי לקבל את זה. הרי פירוש הדבר הוא להכנע למוות […] זאת גבורה? אני צריכה להיות גיבורה כזאת? לא! אני מוכרחה לחיות! אם ללכת לפיאסקי, אז רק כדי לחיות. לא אברח, אבל אתנגד לרוצחים! לא אתפשט!

היומן, כאמור, ענייני ומפוכח. בשיריה, לעומת זאת, היא נותנת דרוד לרגישות ולעדינות. הנה הבית המסיים את השיר "וייסהוף":

אחד האסירים עבד בפליק

במיון בגדי הרוגים.

לפתע התכופף ונרעד,

לשמלה ורודה נצמד,

ותמונת חברתו הרים.

ינינה השלס, לימים אלטמן, עלתה לארץ ב-1950, ועסקה רוב חייה במחקר בתחום הכימיה. במהלך השנים פרסמה מספר הספרים, האחרון שבהם הוא "הוורד הלבן", בו חקרה את התנהלותם של אנשי המדע לפני תקופת הנאצים ובמהלכה.

"בעיני ילדה בת שתים-עשרה" הנו עדות בזמן אמת על קורותיה של ילדה אחת ושל קהילה שלמה באותם ימים חשוכים, עדות הראויה מאוד להקרא.

Oczyma Dwunastoletniej Dziewczyny – Janina Hescheles

פרדס

2016 (1946)

תרגום מפולנית: ינינה השלס-אלטמן