לחצות את הנהר / שלום אילתי

לחצות את הנהר

את ספרו של ישראל קפלן, "לא אמות, כי אחיה ואספר!", פותח מבוא מאת בנו, שלום קפלן-אילתי, ובו הוא מספר על המחברות שכתב אביו אחרי השחרור מהמחנות, מהן למד על מה שעבר עליו. ישראל קפלן הופרד ממשפחתו, שנותרה בגטו קובנה, נשלח לעבודות בריגה, והתגלגל בין מחנות ריכוז עד ששוחרר בדכאו. אשתו ובתו נרצחו, ורק הבן שרד. אחרי תום המלחמה עברו חודשים ארוכים עד שהשניים נפגשו, וקפלן במחברותיו תיאר את הגורמים שעיכבו את האיחוד, ואת געגועיו אל בנו. שלום אילתי כתב את "לחצות את הנהר" ב-1999, ארבע שנים לפני פטירתו של אביו ולפני שגילה את המחברות.

"הרבה מטעם השחרור כרוך בידיעה שגם יקיריך ניצלו […] שאלמלא כן אין הנס שלם. נפגש, נתיישב זה מול זה – ונדבר, נדבר ונדבר. חלק הכרחי של המפגש מחדש הצפוי הוא האפשרות להתחלק בחוויות. הקשיבו נא לסיפורי, האזינו לאשר ארע לי. טעם אחרון זה, במידה ניכרת, לגבי מעולם לא התגשם. אולי משום כך נולדו כעבור שנים רבות דפים אלה". כששחרר הצבא הרוסי את קובנה, גילה שלום, שהעביר את החודשים האחרונים בחסותם של גויים, שאיש לא ציפה לו. אמו נעלמה, אחותו, שנמסרה אף היא לידי זרים, הוסגרה לגסטפו ונרצחה. כשאוחד סוף סוף עם אביו, נמנע האחרון מלשאול אותו על שעבר עליו, כמו שנמנע מלספר על גלגוליו שלו. בספר זה, פרי נסיונות כתיבה שנמשכו עשרים שנה, הוא מגולל את קורותיו מעת כיבושה של קובנה על ידי הגרמנים ביוני 1940 ועד עליתו ארצה, לבדו, באפריל 1946.

בדפים הראשונים של הספר הוא מסייג את עדותו: "כוח הזכרון של ילד: מה בעצם יודע אני על אשר קרה? וכי חקרתי, אספתי מסמכים, גביתי עדויות; מה יכול אני אפוא לספר, אלא מה שהסתנן והגיע אלי, נספג ועובד על ידי ילד אשר חושיו אמנם היו מאוד מחודדים, אך בתום המלחמה יהיה בן אחת-עשרה בסך הכל. שום שנתון מדעי לא יקבל לפרסום את עדותי זו; אבל זהו סיפורי שלי". למרות הסתיגות זו, הספר מצטיין באמינות ובבהירות, משלב את זכרונותיו של הילד ואת עמימות הבנתו עם השלמות היסטוריות ועם ידיעות שנוספו מאוחר יותר.

כחצי שנה לאחר שנכלאו בגטו, התפתה ישראל קפלן לגשת למיונים לבחירת אנשים שיישלחו לעבודות בריגה. מכיוון שמונה בחשאי לתעד את החיים בגטו, האמין שההנהגה היהודית תמנע את שילוחו, ובמקום להמתין במקומו עד שייקרא בחר לסיים ביוזמתו את ההמתנה. קיימות עדויות סותרות באשר למה שארע אחר כך – האם ההנהגה אכן נסתה לחלץ אותו? האם יכלה אשתו לשנות את רוע הגזרה לולא חלה בנה באותו לילה? – אבל התוצאה היתה פיצול המשפחה. עול הפרנסה והדאגה לשני הילדים הוטל על שכמה של האם לאה. בנוסף לעבודת הפרך בבריגדות, נטלה האם חלק בפעילות המחתרת בגטו, וטיפחה חלום לצאת אל היערות ולחבור אל הפרטיזנים. כשהחבל הלך והתהדק על צווארם של היהודים – מספרם פחת משלושים אלף לשמונת אלפים אחרי שתי אקציות – ומשהתברר שלא תוכל לקחת אתה את ילדתה בת השש אל היערות, קבלה החלטה קורעת לב למסור אותה לידי משפחתה של ליטאית שעבדה אתה. בעקבות אקצית הילדים, ממנה ניצל שלום בזכות מקומות מחבוא שלא התגלו, החליטה שהגיע הזמן למצוא גם לו מקלט מחוץ לגטו. הילד, כבן אחת-עשרה, הועלה על סירה, חצה את הנהר שהפריד בין הגטו לבין פרברי העיר, והצטווה ללכת בשביל העולה מן הנהר בגדה השניה ולא להביט אחור, עד שתגש אליו אשה זרה ותנחה אותו בדרכו. במבוא לספרו כותב הילד שבגר: "אני שולחתי על ידי אמא, כמשה בתיבה, אל חוף החיים. את סיפורי רוצה אני אפוא להקדיש לאמי. היא נתנה לי חיים פעמיים, ואת חייה שלה לא השכילה להציל אפילו פעם אחת". לאה גרינשטיין-קפלן נרצחה כשחוסל הגטו, שמונה-עשר ימים בלבד לפני שחרורה של קובנה.

שלום אילתי מתאר את חייו של הילד בשנות המלחמה. הוא מספר על ארועים "רגילים", כמו משחקי ילדים ולימודים בבית ספר מאולתר, ארועים שרגילותם עמדה בצל גרדום שנבנה מתחת לחלון בית הספר, ובצל גוויות קשישים שכרעו תחתיהם בעת ההמתנה למיון של האקציה הגדולה. הוא מתאר את עולמם של המבוגרים, כפי שהשתקף בעיניו באותה תקופה, וכפי שהוא מבין אותו כעת. בכנות הוא מתאר את היסחפותו אחר רוח הרחוב – הווה אומר השגת מזון ורכוש בדרכים שהיו נחשבות בלתי מוסריות בזמנים נורמליים – למורת רוחם המפורשת של הוריו. הוא אינו מסתיר שגיאות שעשה, שמייסרות אותו כל חייו – מכתב נרגן ששלח לאמו מן המחבוא בדירתה של הליטאית אצלה מצא מקלט, התעסקותו בעניניו בשעות האחרונות לפני הוצאתה של אחותו מן הגטו.

החיים בגטו ובמחבוא היו סיוט מתמשך ומאיים. החודשים שלאחר השחרור היו קשים לא פחות. חברה ששרדה אף היא כילדה אמרה אחרי שנים כי "החודשים הראשונים לאחר השחרור זכורים לה כקשים מכל שחשה בשנים הנוראות הקודמות. ההיווכחות; המציאות החדשה של היות לבד". שלום אילתי מספר על גלגוליו כילד לבדו, על ההכרה כי אחותו אכן הוסגרה, וככל הנראה נרצחה בפורט השביעי, על ההמתנה האינסופית לאמו שתשוב, שהרי איש לא חזה בפועל במותה. מסעו אל אביו היה אף הוא הרה-סכנות וממושך, כרוך בחציית גבולות בסתר ובהסתמכות על טוב-לבם של זרים.

המפגש עם אביו לא שיקם את מה שנותר מן המשפחה. ישראל קפלן, מצולק נפשית ומעורער פיזית, לא העניק לבנו את החום שביקש ואת ההזדמנות לספר את קורותיו. אולי לא היה מסוגל לכך משום אופיו, אולי לא חש חזק מספיק לחוות גם את שעבר על בנו. כפי ששתק לגבי שנותיו במלחמה, כך ביקש גם את שתיקתו של הבן. במבוא לספרו של האב כתב הבן את שבחיו של אביו, ששמר על רוח איתנה והשתקם למרות הטראומה. בספרו שלו – שקדם כאמור לגילוי המחברות ולחשיפת חוויותיו של האב – הוא מביע את תסכולו, כילד וגם כמבוגר, על כל מה שמנע ממנו. שלושה שבועות לאחר איחודם נוצרה האפשרות לשלוח את הבן לארץ בהפלגה מיוחדת של "שמפוליון", והאב החליט לנצל אותה. בארץ קבלה את פניו אחותו של אביו. האב עצמו עלה כשנתים אחר כך, אך השניים לא שבו לחיות יחדיו.

הספר ראה אור לראשונה ב-1999, למעלה מחמישים שנה לאחר הארועים המתוארים בו, ועדיין השפעתם ניכרת בחייו של המספר. קולות ומראות, שיש בהם צל של תזכורת למה שחווה, עדיין מבעתים אותו. כך, לדוגמא, הסתלק מאזור הבית הלבן בוושינגטון, כשמראה הקבוצות המתארגנות בדממה להכנס ולצאת החייה את מראות האקציה הגדולה. חברו סיפר כי מראה פינגווינים המצטופפים על גבי גוש קרח בגרינלנד, החזיר אותו במפתיע אל מראה היהודים המצטופפים בכיכר. "הרי שאצל כולנו כיכר הדמוקרטים עודנה שתולה בקרבנו. לעתים נדמה לי כי חלק בתוכי עדיין לא בטוח שניצל, דרוך הוא לקראת פקיעה של ארכת הזמן שהוענקה לנו פעם".

התמונה שעל הכריכה היא צילום עמוד ממכתבו של שלום אל דודתו בארצות הברית ביוני 1946. אחרי שהוא מתמצת את קורותיו ואת קורות הוריו ואחותו, ומביע את תקוותו להתאחד עם קרוביו, הוא כותב, "אולי את יכולה לשלוח לי ספרים מעניינים ביידיש. מפני שכאן הגרמנים השמידו הכל, ואני בלא ספר כמו דג בלא מים", מהדהד מבלי דעת את התשוקה שהביע אביו לשוב במהרה לחיי רוח.

על כריכת הספר מצוטטים כמה משפטים ממכתב שכתב עמוס עוז בעקבות קריאת הספר. הם מסכמים בנאמנות את תחושותי, ולכן אסיים בהם: "קראתי את "לחצות את הנהר", וכמה פעמים הספר הזה חדר אל תוך שנתי בלילה והביא אלי את האימה ואת כליון-הנפש ההם: כאילו לקחת אותי לשם. הרבה הרבה רגעים בספר הזה, בהם גם "מובלעות" אידיאליות בתוך הזוועה, נחרתים חזק ועמוק. דווקא משום שאינך מרים את קול-המספר שלך כמעט אף פעם, ואינך מוותר לנו על פרטים, "תמונות", רסיסי זכרון. כתבת ספר פולח. כמה מעט אנו יודעים על הניצולים – וכמה שטוחה ובנאלית היא ידיעתנו; הלוואי ולספרך זה יהיו קוראים לפחות כמנין הנרצחים: שיידעו. אצלנו וגם אצלם".  

יד ושם וכרמל

1999

2002 (מהדורה שלישית בצירוף השלמות והארות)

מודעות פרסומת

לא אמות, כי אחיה ואספר! / ישראל קפלן

לא אמות כי אחיה ואספר

ישראל קפלן היה בן ארבעים ושלוש כששוחרר מדכאו. בארבע השנים שחלפו מאז פלשו הגרמנים לקובנה, התגלגל בין גטאות ומחנות, והיה לא אחת כפסע ממותו. קפלן, שהיה היסטוריון ופולקלוריסט, תיעד את הכרוניקה של גטו קובנה בעת ששהה בו. גם בהמשך גלגוליו סיכן את עצמו בנסיונות לכתוב את שעבר עליו ועל האסירים האחרים. בגין אחד מאותם נסיונות נגזר עליו להתלות בפומבי, למען יראו וייראו, וממש ברגע האחרון בוטלה הגזירה. יומיים לאחר שחרור דכאו השיג עפרון ופנקס, בתמורה לויתור על ארוחה, והחל לכתוב. במרוצת השנים פרסם מאמרים וספרים, אך את המחברות שכתב בשנה שלאחר השחרור גנז. בנו, שלום אילתי-קפלן, מצא אותן בביתו של אביו לאחר מותו ב-2003, וכעבור שנים אחדות מצא את הכוח לקרוא בהן ולערוך אותן לדפוס. המחברות, חלקן מתורגמות מיידיש וחלקן נכתבו עברית במקור, נכללות בספר זה, בצירוף מבוא והערות מרחיבות מאת עדה שיין. שלום אילתי-קפלן כתב אף הוא מבוא אישי מרגש.

שמו של הספר ניתן לו בהתאם למשפט שכתב ישראל קפלן עצמו על המחברות. זהו ציטוט חלקי מתהילים קיח, פסוק יז: לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. הפסוק העוקב מצמרר בהקשר תוכנו של הספר: יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. תהיתי אם כוונת הכותב היתה התרסה, כשהשמיט את סיומו של הפסוק, אך נראה לי שלא כך הדבר. הוא היה אדם מאמין, ולפחות במחברות האלה לא בא חשבון עם אלוהיו. משפט זה מבחינתו, כך נראה לי, מביע הן את פליאת ההישרדות והן את חשיבותה של העדות.

המחברת הראשונה היא עדות חיה, זכרון טרי, של הימים האחרונים לפני השחרור. מספר חודשים מאוחר יותר פנה אל הניצולים מעל דפי העתון, וביקש מהם להתחיל לכתוב את זכרונותיהם, כשהוא מעודד כתיבה אוביקטיבית, מסירת עובדות מתוך ריחוק רגשי. בדרך זו נהג במחברת זו, שאמנם מוגדרת כיומן, ולו מעצם העובדה שלא פרסם אותה, אך היא כולה בגדר עדות מפורטת על הטרוף של אותם ימים. עד הרגע האחרון ממש לא הרפו שומרי המחנה ומפקדיו משגרת החיים שהנהיגו, ואף טלטלו את קורבנותיהם בין המחנות בהתאם להתקדמות החזית. כתיבתו של קפלן כנה, ישירה, אינה חומלת גם על אסירים שנהגו באכזריות בעמיתיהם. המחברות האחרות מתמקדות בעיקרן בהווה של הכותב. בעת שחרורו מדכאו שקל קפלן 28 ק"ג, לא היה מסוגל לעמוד על רגליו, פשוטו כמשמעו, סבל ממורסות בפניו, התעוור באחת מעיניו, התייסר בכאבי ראומטיזם, ובמשך חודשים היה מאושפז בבתי חולים. במקביל לכתיבה האישית במחברותיו החל לכתוב מאמרים לעתון היהודי, ספרי זכרונות ונובלות, ועמל לשחזר מזכרונו את אוסף סיפורי הפולקלור שצבר לפני המלחמה. במחברות הוא מספר על החיים במחנות העקורים, על ההתארגנות היהודית, ועל האופנים בהם התמודדו הניצולים עם חייהם החדשים. ניכר שסבל מבדידות קשה וממחסור, בסירובו לקחת חלק ב"התארגנות", לשון נקיה לגניבה ולשוק שחור, ובתשוקתו העזה לשוב לחיי רוח.

קפלן, כניצולים אחרים, נאלץ להתמודד עם החשדנות שעוררה הישרדותו. "יש שאלה אחת שקשה לי לענות עליה: איך הצלחת, קפלן, להשאר בחיים? איך יכולת לארבע שנים של משטר כזה, של מחנות רבים כל כך ושל עינויים? […] עכשו, כשהם רואים אותי, הם אומרים מיד "שהחיינו", "מחיה המתים", ותכף שואלים את השאלה: איך אני עוד חי? […] התשובה אפוא היא מזל. יד המקרה. כל רגע (מארבע השנים האלה) היה עלול להגמר אחרת". הסבר נוסף הוא מייחס לאופיו הסטואי, ירושה מאביו. ועוד גורם מסייע נמצא לו לאורך השנים בדמותם של ידידים ומכרים שחמלו עליו, והצליחו להגדיל מדי פעם את מנות המזון שלו.

ישראל קפלן התייסר בחוסר ידיעה באשר לגורלם של אשתו לאה גרינשטיין וילדיו שלום ויהודית, מהם הופרד כחצי שנה לאחר פלישת הגרמנים לקובנה. בהדרגה ליקט שמועות ועדויות, מהן למד כי אשתו אבדה כלא היתה כשנסתה להצטרף אל ילדיה, שנמסרו למשמרת בידי זרים. בתו, שהיתה כבת חמש כשנפרדו, הוסגרה לידי הגסטפו על ידי הליטאית שאצלה הוסתרה, ונרצחה. רק בנו שלום, אותו לא פגש מאז היה כבן שמונה, שרד, ואחרי המלחמה הוחזק בבית ילדים. בשל מצבו הרפואי לא היה ביכולתו של קפלן לנסוע לקובנה להתאחד עם בנו. הרתיעה אותו גם השמועה בדבר יחסם העוין של הסובייטים אל הניצולים, והוא חשש כי במקום איחוד עם הבן יוגלה לאי-שם. במחברות נכללים העתקי מכתבים שכתב אל מכריו בנסיון נואש להביא את בנו אליו. האיש, שלא היה מסוגל להפסיק לכתוב, כתב משפט אחד אחרי שקרא את רשימת הניצולים מקובנה, ממנה למד שבתו אבדה לו לנצח: "אינני מסוגל עוד לכתוב על זה היום. יותר מדי התרגשות. עצבים, מחשבות!". מדהים לקרוא שראשי הקהילה אילצו אותו לעבוד בעתון בכפוף לאיום, שאם לא ייענה להצעתם לא יסייעו לו לחלץ את בנו. כשמצבו הבריאותי השתפר, לא יכול היה עוד להוסיף לשבת במקומו: "מי שענה לדניאל בגוב האריות, מי שלא ענה לאחינו בכבשן הגז, הוא, הקדוש ברוך הוא ממש, הוא יטפל גם ברץ אמוק, בסהרורי מטורף וטרוף טורף! אני נוסע!". הרב הצבאי האמריקאי, אברהם קלאוזנר, איש מופת שחיבר קרובים אבודים, שכנע את קפלן להמתין בסבלנות במינכן, והוא שהביא אליו את בנו. האיחוד בין האב והבן היה קצר יומין. כשנפתחה האפשרות לשלוח את שלום לארץ-ישראל, החליט להפקידו בידי אחותו בתל אביב (התמונה שעל כריכת הספר צולמה לפני נסיעתו של שלום). שנתים אחר-כך עלה אף הוא ארצה.

"לא אמות, כי אחיה ואספר!" הוא סיפור אישי מצמרר וסיפור ציבורי רב חשיבות, ושניהם יחד מעידים על כוחו של האדם להרע, ועל כוחה של רוח האדם לשרוד את הרוע. ספר רב עוצמה מומלץ מאוד לקריאה.

יד ושם

2018