הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה / ג'יילס מילטון

985926

"הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" הוא אוסף של מאה קטעים קצרים המתארים מאורעות שארעו. שמו של הספר ותיאורו על הכריכה – "סיפורים קצרצרים שנשמטו מן ההיסטוריה" – מבשרים גילויים חדשים של ארועי שוליים שלא הכרנו עד כה, עם הגושפנקא המקצועית של ההיסטוריון ג'יילס מילטון. קריאה בספר מגלה שבשורה לחוד וביצוע לחוד.

הקטעים מקובצים בספר בקבוצות על-פי נושאים. המקבץ הראשון, הנקרא "לא ידעתי את זה על היטלר", מכיל שלושה קטעים: הראשון מספר על יוניטי מיטפורד, בת אצולה בריטית שהעריצה את היטלר, ויתכן שנרקם ביניהם רומן – אפיזודה ידועה למדי. השני מספר על אחיינו של היטלר שחי בארצות הברית, אף הוא לא מחדש. השלישי עוסק בתיאודור מורל, רופאו של היטלר, שהלעיט אותו במגוון עצום של תרופות. בעיני הקטע השלישי אינו בגדר הערת שוליים, אבל יותר משאלת משקלו של הנושא במבחן ההיסטוריה הפריעה לי הקביעה החד-משמעית של מילטון ש"האיש שהופקד על בריאותו של היטלר תרם יותר מכל אדם אחר לשקיעתו". איאן קרשו, היסטוריון בר-סמכא בנושא, טען בספרו "היטלר – נמסיס" אחרת: "אין למורל ולתרופותיו חלק חשוב ואף לא שולי בהסברת אסונה של גרמניה בסתו 1944. אם הורעל היטלר בסטריכנין […] סומם באופיאטים […] או נעשה תלוי בקוקאין (אחוז אחד מן החומר שבטיפות העיניים שרשם לו דוקטור גיזינג נגד דלקת הלחמית) – כל אלה חסרי חשיבות. אין ודאות שהיטלר נטל אמפטמינים […] ואם נטל אותם אי אפשר להוכיח שנעשה תלוי בהם; ואף לא שהיתה להם השפעה על התנהגותו". הייתי מצפה ממילטון, כהיסטוריון, ליתר איזון.

הדברים אינם משתפרים בהמשך הספר. רבים מהמאורעות מוכרים היטב: גילוי גופתו של מאלורי על האוורסט והדיון בשאלה אם הצליח להעפיל לפסגה, היעלמותה של אגתה כריסטי, חטיפת בנו של לינדברג, הישרדותם של שחקני הרוגבי שמטוסם התרסק באנדים, עלילות מאטה הארי. סיפורים אחרים אינם יכולים להקרא הערות שוליים, ביניהם התאבדותו של היטלר ולכידתו של אייכמן. הקטעים נעים בין מעשי גבורה, כדוגמת היחלצותה של אירנה סנדלר להצלת ילדים מגטו ורשה, לארועים רכילותיים-שוליים שמקומם, לדעתי, אינו כאן, כדוגמת רצח על רקע רומנטי. כשקטע כלשהו עורר את סקרנותי, כמו שוד הבנק בהנהגתו של סטלין הצעיר או סיפורו של החלל האחרון במלחמת העולם הראשונה, חיפשתי מידע ברשת, והערך הרלוונטי בויקיפדיה היה בדרך-כלל מפורט יותר ומעמיק יותר.

למרות האמור לעיל, יש בספר פה ושם עובדות מעניינות: היזם הבריטי ששאף להקים מגדל גבוה יותר ממגדל אייפל, כי אסור שהישגי הצרפתים יאפילו על אלה של הבריטים, עבדים שהושלכו לים כי הביטוח שילם במקרה שעבדים הוקרבו כדי לחסוך במשאבים אבל לא במקרה שמתו במחלות, חייל אמריקאי ששבה בכוחות עצמו מאות יפנים, ועוד. קיבלתי הצצה אל אנשים ואל ארועים שלא הכרתי: הברון המטורף של מונגוליה, העבדים האירופאים בצפון אפריקה, הכדורים הפורחים המתפוצצים של היפנים, התעניינותו הפעילה של צ'רצ'יל בלוחמה כימית וביולוגית.

פעם נהניתי לקרוא ספרים שקיבצו עובדות מסקרנות, וסיפקו מידע על קצה המזלג. היום ההעדפה שלי אחרת לגמרי. לא די לי במידע כללי, ואני מבכרת עשרת מונים העמקה. "הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" לוקה לא רק בהסתפקות במה שמעל פני השטח, אלא גם בחוסר מיקוד, וביחוס משקל שווה לארועים פרוזאיים ולארועים הרי-גורל. הספר יוצא, כך נראה לי, מנקודת הנחה שהקורא לא התעניין מעודו בהיסטוריה, וכעת הוא מבקש לדעת מעט על הרבה, או שהוא מתפזר על מספר גדול של תופעות מתוך הנחה שכל אחד ימצא בספר מספר קטעים שיעוררו בו רצון ללמוד עוד. אולי ישא חן בעיני הקורא הצעיר והבלתי בקיא, אולי יהיה לטעמו של מי שמעדיף קריאה לסירוגין בספר, פרק קצרצר בכל פעם, על פני קריאה לקטנית ברשת. לדעתי, משום השטחיות, חוסר האיזון והפיזור, אפשר לוותר עליו, בוודאי בעידן בו המידע כולו זמין ברשת, לליקוט אקראי ולליקוט ממוקד.

ספר נוסף של ג'ילס מילטון, "אגוז המוסקט של נתנאל", תורגם בעבר. לא התרשמתי מן ההיבט הסיפורי שלו, אבל התיאורים המפורטים של המאבקים סביב התבלינים היקרים במאה השבע-עשרה מרתקים, ואני ממליצה עליו.

Fascinating Footnotes from History – Giles Milton

כתר

2017 (2010)

תרגום מאנגלית: סמדר ויוסי מילוא

מודעות פרסומת

שעות מתות / אורי אדלמן

s_metot

ספרי מתח לשמם אינם בראש סדר עדיפויות הקריאה שלי. עד היום לא קראתי אף אחד מספריו של אדלמן למרות המלצות נלהבות, וכש"שעות מתות" התגלגל לידי, יצאתי מאזור הנוחות הכבד שלי, וביליתי יום בחברתו. לא התחרטתי.

ניתוח חירום שהסתבך והסתיים במותה של המנותחת, איים לרסק את הקריירה הרפואית של נועם דנציג, כירורג לקראת סיום תקופת ההתמחות. מה שהחל בהחלטה רפואית, אולי מוצדקת אולי נחפזת, הפך למה שהצטייר תחילה כסכסוך ללא פשרות בין אביה של הנפטרת ובין נועם. מהר מאוד התברר שהכשל הרפואי היה כאבן שנזרקה למים, ומנקודת הכניסה החלו מתפשטות אדוות במעגלים הולכים ומתרחבים, הולכים ומתגבהים, יוצאות משערי בית החולים אל בתיהם של המעורבים, מגיעות אל תעשית התרופות, ומטפסות במעלות השלטון אל משרד הבריאות ואל משרד הבטחון עד ללשכת ראש הממשלה. הממסד הרפואי, בעלי ההון, תעשיינים, אנשי מערכת הבטחון – כולם מעורבים וסבוכים אלה באלה, כל אחד והאינטרסים הפרטיים או הלאומיים שלו, ובתווך מסתחררים נועם, יעל שעבדה בעבר בחברת תרופות, הלפרין שעדיין עובד שם, וגם בייליס, אביה של הנפטרת שביקש נקמה ונחמה והפך קורבן אף הוא.

אורי אדלמן רקח סיפור מותח, שניכר כי נשען על תחקיר מדוקדק. כל אחת מן הדמויות בעלילה משורטטת במפורט ובאמינות, ומתמודדת עם שאלות שלקוחות מן המציאות היומיומית. אף אחת מן הדמויות, למעט רוצח אחד ופסיכופט אחד, אינה מושלמת לגמרי או מושחתת לגמרי. מי שמצטייר תחילה כאיש הרע מכל, הוא בעצם ניצול שואה שיודע לאיזה רוע האנושות עלולה להגיע, ונאבק בפטריוטיזם עיקש לסייע לישראל להגן על עצמה. האם המטרה מקדשת את האמצעים היא נקודה למחשבה שעולה מן הספר. הסיפור מציג לצדו תעשין שמבקש להרחיב את העסק המשגשג שירש, ורופא שהפך למנהל בית חולים ביורוקרט, ורופא אחר תמים ומצפוני, וצעירה שלא מוכנה שיסדרו אותה, ועורכי חדשות שנאבקים על סקופים, וחוקר משטרה מסור – מארג של דמויות מכאן ומעכשו, שהופכות את העלילה למאוד ישראלית, אנושית, עכשווית ואפשרית.

בשורה התחתונה: ספר סוחף

 

כתר

2004

סיילאס מארנר: האורג מראבלו / ג'ורג' אליוט

33417

בכתבה של אריאנה מלמד על ג'ורג' אליוט מצאתי מובאות מתוך תלונות של המבקרים בתקופתה של הסופרת, וביניהן "הרומנים שלה אינם מעניקים לקורא את הסיפוק האמנותי הנכון, היינו – התענגות, והם מכריחים אותו לחשוב", "ספריה רוויים בדימויים מעולם מדעי הטבע ולפיכך אינם מיועדים לקהל הרחב", "אין בה יראת אלוהים", ו"היא אינה מכירה כלל בקיומו של סדר חברתי". כלומר, כל מה שהופך ספר מסיפור סתם ליצירה בעלת ערך מוסף. "סיילאס מארנר: האורג מראבלו" הוא יצירה שכזו.

סיילאס מארנר הוא אורג, שבא להתגורר בכפר קטן. באזור בו האיכרים חיים כל חייהם במקום אחד, נדידה מתקבלת כחריג מפליל. בחברה כפרית שידיעותיה מצטמצמות להבנת סימני מזג האויר, מיומנות מקצועית שאינה בתחום עבודת האדמה מעוררת אף היא חשד. האורגים המיומנים, הנודדים עם אומנותם, נדונו לפיכך לחיי בדידות. סיילאס, שהגיע לכפר אחרי שרומה ונבגד על ידי קהילתו, בשל קנוניה שרקמו נגדו ארוסתו וחברו היחיד, לא היה מסוגל מטבעו לפרוץ את חיי היחיד שלו. גם מראהו החיצוני – חיוור, קצר-ראיה, כפוף בשל ישיבה ממושכת מול מכונת האריגה – מבדיל אותו מתושבי הכפר החסונים צרובי השמש. כשנודע בסביבה כי סיילאס בקיא בצמחי מרפא, נוספה לתדמיתו חותמת סופית של כישוף, אף כי סירב לעשות שימוש בבקיאותו זו. האורג חי לו, אם כך, בבית מבודד, מתקשר עם הבריות רק בעניני עבודתו, ואושרו היחיד הוא מצבור מטבעות הזהב, שכרו ההולך ומצטבר בעד עבודתו.

גודפרי קאס הוא מעשירי הכפר. הוא מקווה להנשא לננסי, אחת מבנות הטובים במקום, אך מנוע מלעשות זאת מכיוון שהוא נשוי בסתר לאשה עניה מכורה לאופיום, ולשניים אף תינוקת משותפת. גודפרי חלוש האופי לכוד בין אביו התוקפני והיהיר ובין אחיו הצעיר דאנסטן, נוכל חלקלק הסוחט ממנו כסף כשהוא מאיים לחשוף את הסוד המביש של נישואיו. הספר אמנם קרוי על שמו של סיילאס, אך הוא סיפורם של שני הגברים, המשקפים במידה רבה זה את זה. אסונו של סיילאס יבוא לו מידי משפחתו של גודפרי, ואובדנו של גודפרי ימצא את תיקונו אצל סיילאס.

הספר מצטיין בחדות פסיכולוגית, בבנית דמויות משכנעות, במיקוד העלילה סביב הנושאים המרכזיים. הוא גדוש ביקורת חברתית, כשהסופרת אינה מהססת לנעוץ סיכות ביהירותן של הבריות, באמונותיהן הטפלות, בדעותיהן הקדומות ובצביעותן. כליה של ג'ורג' אליוט הם חמלה מצד אחד וציניות מעודנת בהומור מצד שני. תפיסת העולם שלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספר זה, היא מוסרית, אך אין זה מוסר מוכתב על ידי אמונות ועל ידי מוסכמות, שעליהן היא מערערת לכל אורכו של הספר (ובשל כך זכתה לביקורות שבפתיחה), אלא על ידי תפיסה בסיסית של טוב ורע. ברוח זו היא מובילה את הסיפור אל סיומו מרחיב הלב והמזכך.

מומלץ מאוד

Silas Marner: The Weaver of Raveloe – George Eliot

כתר

1995 (1861)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

כאב / צרויה שלו

59698200990100490738no

איריס היתה בת שבע-עשרה, כשאיתן בן השמונה-עשרה, בן-זוגה מזה שנה, שם במפתיע קץ לקשר ביניהם. את החלטתו נימק בצורך שלו להתנתק מכל מה שארע בשנה האחרונה, שנה בה אמו דעכה עד שנפטרה, ואיריס, שהיתה שם כל הזמן כדי לתמוך בו, נקשרה במחשבתו עם הסבל ועם האובדן. ההודעה הבלתי צפויה שיקעה את איריס בשבועות של דכאון, שבהם שכבה במיטתה וסירבה לאכול. כשלושים שנה אחר-כך, איריס, כעת נשואה ואם לבת עשרים ואחת ולבן שבע-עשרה, נתקפת כאב בלתי נסבל כתוצאה מפציעתה הקשה בפיצוץ אוטובוס עשר שנים קודם לכן. כשהיא פונה למרפאת כאב, הרופא הבכיר המוזעק להתיעצות הוא אותו איתן, אהוב נעוריה. הקשר בין השניים מתחדש מיידית, כאילו מעולם לא נפרדו.

לפני קרוב לעשרים שנה קראתי את "חיי אהבה", הספר שפרסם את צרויה שלו. לא אהבתי את הספר, הסיפור והדמויות היו בלתי אמינים בעיני, ומשום כך לא קראתי אף אחד מן הספרים שכתבה אחריו. כשהגעתי לתיאור המפגש הראשון ביחידות של איריס ואיתן, חשבתי שכך ארגיש גם לגבי הספר הזה: אשה באמצע חייה, ילדיה בגרו, חיי נישואיה שקעו בשגרה לא בהכרח מבורכת, והנה צץ האביר, האהוב משכבר, ואחרי ההתלבטויות המקובלות כולם יחיו איכשהו באושר. אבל "כאב" רחוק מאוד מלהיות סיפור בנאלי על משולש אהבים ועל משבר אמצע החיים. איריס היא אם שהתמודדה בעבר עם ילד אנרגטי, ומתמודדת כעת עם מצוקותיה של בתה. היא גם רעיה שתוהה על בחירותיה. והיא גם מנהלת בית ספר משקיענית ומצליחה, שעבודתה באה לפעמים על חשבון משפחתה. וגם אשה שחוותה טראומת פיגוע ופציעה קשה. ובתוכה היא גם בת שבע-עשרה פגועה ונבגדת. אין שום דבר חד-גוני או פשוט בספר: כל מרכיביו כרוכים, משפיעים זה על זה, וכמו שאיריס נוהגת להסביר להורי תלמידיה, "התמורה מתרחשת בדרך כלל בעקבות מעורבות של כמה גורמים, שכל אחד מהם לבדו לא היה מצליח לחולל אותה".

הספר, כשמו, ספוג כאב. הוא נפתח בכאב המתחדש כתוצאה מן הפציעה, חוזר לכאב הנטישה, נודד לכאב היתמות שהיא מוטיב חוזר בספר, מתמקד בכאבה של הבת רעיה, המושפע מן הטראומה המשפחתית, נובע מצמתי החלטות, מבחירות קשות. אבל הכאב אינו רק משא מטריד, הוא גם הזדמנות לשינוי ולתיקון, ואלה יגיעו, לאט, ביסורים, בעבודה קשה. מתסבוכת המשברים תצמח אופטימיות, וגם אם גיבורי הספר לא יחיו מעתה באושר ובעושר מן האגדות, הספר נותן תקווה לחיים פתוחים יותר, משוחררים יותר מרודנותו של העבר.

מומלץ

כתר

2015

הנפשות האפורות / פיליפ קלודל

60700

מפתה להשוות בין שני ספריו של קלודל, "הדוח של ברודק" ו"הנפשות האפורות". בשני הספרים המספר חוקר פרשת רצח שארעה בישובו. שני הספרים מסופרים על רקע מלחמת עולם, המלחמה הראשונה מצוינת במפורש ב"הנפשות האפורות" והשניה במרומז ב"הדוח של ברודק". בשניהם המספר אינו מסתפק בפרשה המצומצמת, אלא פורש רקע רחב ומספק הקשרים לתקופה, תוך שהוא מתאר לעומק את הדמויות המעורבות, ושוזר אל הארועים את סיפורו האישי. ובשניהם לאישיותו של המספר ולעמדותיו יש השפעה משמעותית על רוח הספר. עם זאת הספרים נבדלים זה מזה בעיקר ברמת המעורבות של המספרים: סיפורו של הזר ב"הדוח של ברודק" הוא במידה לא מבוטלת סיפורו של כותב הדוח, שחווה על בשרו את התבהמותם של הבריות. המספר ב"הנפשות האפורות", ששמו אינו ידוע, אמנם מוצא מקבילות בינו ובין הדמות המרכזית בפרשה, אך הוא במידה רבה צופה מן הצד, והוידוי האישי שלו בסיומו של הספר נבדל מקו העלילה שעליו סיפר. השניים נבדלים מאוד גם בסגנונם, הן בשל אישיויות שונות, והן בשל מידת מעורבותם: ברודק חושב, מתלבט, מתייסר, ומביע דעות ועמדות באופן ישיר. המספר בספר שלפנינו נוקט רוב הזמן סגנון סיפורי יותר, ועושה שימוש בציניות ובאירוניה כדי להביע עמדה מבלי להתבטא בישירות.

בעיירה הצרפתית פ', הסמוכה לחזית, בשנת 1917, מתגלה גופת ילדה כבת עשר בסמוך לביתו של התובע בעיר ו'. התובע, פייר-אנז' דסטינה, מתואר כטיפוס מרוחק, קר-לב, מצטיין במקצועו, ואדיש לחלוטין לנאשמים שהוא מביא להרשעתם, לעתים למותם. המספר התאלמן בגיל צעיר מאשתו, וכך גם דסטינה, והוא – המספר – מסתיר סוד אפל, והצירוף הזה הוא אחת הסיבות לכך שהוא חש מעין קירבה אל התובע, ובו בזמן גם חושד בו שהיה מעורב ברצח הילדה. שנים אחרי הפרשה, וכשרבים מגיבוריה כבר אינם בין החיים, המספר עדיין אוסף עדויות, מבקש להגיע לחקר האמת. נדמה, אם כך, שמדובר בסיפור מתח בלשי, אך למעשה חקר הרצח הוא רק נקודת מוצא לאמירות רבות משמעות בנושאים רבים כמו התמודדות עם אובדן, בירוקרטיה מושחתת, שכרון השררה, כוחו של המון, ועוד.

למלחמת העולם הראשונה יש תפקיד מהותי בספר. אמנם רוב גברי העיירה שוחררו משרות צבאי בשל היותם עובדים חיוניים במפעל המקומי, אבל המלחמה נוכחת בחייהם. החזית קרובה, נחבאת מאחורי גבעה אך נשמעת היטב, והעיירה מוצפת בחיילים לפני צאתם לקרב, ובפצועים וגוססים בשובם ממנו. אסונות פרטיים של אזרחים נבלעים בקטל המתמשך, לבבות מתקשחים כשהמוות הופך בן לוויה קבוע.

"הנפשות האפורות" מצטיין בסגנון בהיר, באפיון מדויק של דמויות, ובשפע של אמירות חברתיות חדות וראויות להשמע, לא רק על רקע התקופה המתוארת. קראתי את הספר לפני למעלה מעשור, ולמרות הספרים הרבים שקראתי אחריו שתים מן הסצנות שבו נשארו חקוקות בזכרוני בבירור רב: המורה הצעירה היושבת על הגבעה וצופה על החזית, והחייל הצעיר הקופא עירום בחצר. שופע רוע, חמלה, אכזריות, אהבה, התבוננות אל תוך הנפש פנימה, ובדידות מאכלת – "הנפשות האפורות" הוא יצירה ספרותית וחברתית מומלצת.

Les Âmes Grises – Philippe Claudel

כתר

2005 (2003)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

היטלר / יואכים פסט

f0_0244_0000_hitlerportrate

הביוגרפיה של היטלר מאת יואכים פסט עוקבת אחר חייו של היטלר מילדותו ועד התאבדותו. מכיוון שקורותיו היו שלובים לבלי הפרד בקורות התקופה, מתוארת גם ההיסטוריה הגרמנית, האירופאית והעולמית במחצית הראשונה של המאה העשרים, תוך שמירה על המוקד העלילתי, כלומר השפעתו של היטלר על התגלגלות הענינים, ותגובותיו למהלכים שנקטו או לא נקטו אלה שנהו אחריו ואלה שיכלו לעצור אותו. ההיסטוריון ממקד את התבוננותו אל תוך נבכי נפשו של היטלר, ומבקש להסביר כיצד צייר ואדריכל אוסטרי, כושל ועני, הצליח להשתלט על גרמניה ולגרור את העולם כולו לשנים ארוכות של אלימות. מעניין מאוד לעקוב אחר ארועי אותן שנים יום אחר יום, כפי שעושה זאת ההסטוריון, אבל לא ניתן לדחוס את כל הסערות והטלטלות לסקירה אחת. אתרכז איפה בתובנותיו של פסט על אישיותו של היטלר.

את פעילותו הציבורית של היטלר פסט מחלק לשלוש תקופות עיקריות. משעה שגילה בעצמו את כשרון הנואם, החל לפלס את דרכו באיטיות אל ראשות התנועה הנאצית. בתקופה זו עסק בעיקר בדמגוגיה, ונאומיו היו שלוחי רסן, מתובלים בגסויות, מאוד ישירים וברורים. בשלב מוקדם מאוד הבין כיצד לכבוש אל לב ההמונים, בפניה אל גאוותם שנרמסה בעקבות המלחמה ובשל המצב הכלכלי הקשה, ובהצבת אויב דמוני מובהק – היהודים והקומוניזם הסובייטי – ככליא-ברק לזעמם. התקופה השניה נפתחה עם עליתו לשלטון. בשלב זה הפך מדמגוג למדינאי: היתה לו הסבלנות להתקדם לאט לקראת מטרותיו, הווה אומר כיבוש העולם כפועל יוצא מן הצורך במרחב מחיה עבור הגרמנים, והשמדת הגזעים הנחותים או הפיכתם לעבדים. נאומיו התמתנו במקצת, לפחות מן ההיבט של הביטויים הדיפלומטים יחסית שהחליפו את הגסויות הוולגריות. שאיפתו היתה מלחמה – "המלחמה היא מטרתה הסופית של הפוליטיקה", כך אמר בהזדמנויות רבות לאורך השנים אבל היה לו אורך הרוח לרכוש את לב העם באמצעות צעדים כלכליים, לבנות צבא, לסכסך בין יריביו ולהיות ניזון משגיאותיהם. היתה לו גם החוצפה להעלות דרישות חדשות בפני אומות אחרות דווקא כשנדמה היה שנחלש. בתקופה השלישית, אחרי שחבל הסודטים נפל לידיו בתחבולות פוליטיות ובאפס מאמץ, אבדה סבלנותו. הכיבוש המהיר של פראג, זמן קצר אחר כך, עורר את תאבונו לכיבושים.

תעמולתו של המשטר הצהירה כי גאוניותו של הפירר מתבטאת ביכולתו לחכות. אך עתה – בין מתוך שחצנות, ובין משום שהושחת עקב הצלחתן של "דרישות שאינן נתונות למשא-ומתן", ובין מתוך קוצר-מנוחה קדחתני – פסק היטלר לחכות.

כשאיבד את יכולתו לחכות, ניער מעליו את מסכת המדינאי, וסגנונו ודרך התנהלותו בתקופה השלישית, תקופת המלחמה, הזכירו את אלה של התקופה הראשונה.

אחד הטיעונים המרכזיים של פסט הוא שהיטלר לא השתנה כלל לאורך כל אותן שנים. הוא אמר בדיוק את אותם הדברים, האמין באותן אמונות, אפילו צייר ורשם באותו סגנון. צוואתו הפוליטית, אותה כתב ממש לפני התאבדותו, דמתה הן בתוכנה והן בניסוחה למסמכים שכתב ב-1919 ולנאומים שנשא כדמגוג צעיר. פסט מצביע על אישיות קשיחה, מקובעת, לא ניתנת להשפעה. רק לעתים נדירות נתן היטלר דרור לרגשותיו, הדלים ממילא. השתוללויות החימה המפורסמות שלו אולי נבעו לפעמים מכעס של ממש, אך רוב הזמן היו אמצעי משחק.

מאפיין מרכזי נוסף של אישיותו של היטלר היא הנטיה להפרזה. כל דבר בחייו היה חייב להיות הגדול ביותר. בביוגרפיה של שפאר תיאר פסט את המבנים המגלומניים שתכננו השניים, שהיו חייבים להיות גדולים מכל מבנה דומה שנבנה אי פעם. אותה נטיה ניכרה בכל ההיבטים של חייו ושל משנתו, וכללה תפיסת עצמו כמושיע. הנטיה הזו להפרזה גרמה לא פעם למעידות ולכשלונות בדרכו, שכן למרות שהיה ממוקד בכל מאודו במטרותיו, לא יכול היה להתאפק ולעצור לאחר הצלחה, אלא בחר לקחת עוד צעד אחד, צעד מיותר. לצד הדבקות הנחושה במטרות שהציב לעצמו, ניכרו בו הססנות וחוסר החלטיות כשצריך היה לבצע מהלכים מכריעים. בתקופת המלחמה גרם השילוב של המגלומניה עם ההססנות לנפילתו.

אותה מגלומניה ליוותה אותו גם בתקופה הקשה של חייו, תקופת הכשלונות בשדה הקרב והמפלה הקרבה. החיים כאופרה ואגנרית:

לאחר האסטרטגיה של החזקת-מעמד ויהי-מה, ששלטה משך כל שנת 1943, פיתח היטלר פסקנית יותר ויותר, ככל שהלך הסוף וקרב, את האסטרטגיה של נפילת-אדירים.

מעניין לציין שלמרות ההתלהבות שהפגין בדבריו בנסיבות פרטיות ובאספות המונים, פסט טוען שלמעשה היה אדיש לאידיאולוגיה שלו עצמו. הוא האמין בה, אך בעיקר היתה בעיניו כלי לרכישת הערצת הציבור, משנה סדורה שידע שתתקבל על דעת ההמון. מעניינת בהקשר זה הסימביוזיה שבינו לבין קהלו. האספות ההמוניות, המצעדים המרשימים, הטקסים המתוכננים בקפידה, אדריכלות האורות – כל אלה נועדו להמם את הקהל: שיטותיו נועדו ל"חיסול החשיבה", "שיתוק על ידי סוגסטיה", תוך כדי יצירת "מצב קולטני של מסירות קנאית". יחד עם המקום, הזמן, מנגינות הלכת ומשחק האורות, היתה אספת ההמונים עצמה צורה של לוחמה פסיכו-טכנית. נאומיו הזינו את התלהבות הקהל, ובו-זמנית תשואות הקהל הן שהזינו אותו. נאומיו של היטלר, כך מתאר פסט, נפתחו בטון רפה, והלכו והתעצמו ככל שרבו התשואות. ההערצה היתה נחוצה לו כדי להמריץ את עצמו. פסט מזכיר פגישה רבת חשיבות של היטלר עם מנהיג אחר, שבה היטלר חיזק את עצמו באמצעות ארגון מצעד המוני מלווה בתזמורת קולנית מתחת לחלונות המשרד בו נערכה הפגישה.

הוא היה הזרז של ההמונים; בלי לתרום כל דבר חדש, הפעיל תאוצות ומשברים עצומים. אבל ההמונים מצדם זרזו אותו; הם היו יציר-כפיו והוא, בו-ובאותו-זמן, היה יציר-כפיהם. "אני יודע", אמר לקהלו בביטויים שצלילם מקראי כמעט, "שכל מה שהנכם הנכם באמצעותי, וכל מה שהנני הנני רק באמצעותכם".

לבני-אדם כיחידים לא היתה בעיניו כל משמעות. באורח פרדוקסלי קובע פסט שהיטלר לא היה ניתן להשחתה: אנשים ורגשות נחשבו בעיניו כקליפת השום, ולכן לא ניתן היה לקנות אותו או להטותו מנתיבו. את קור רגשותיו, בו ראה עוד סימן לגדולתו, קשר להיענות לחוקי הטבע:

הטבע אכזרי; לכן גם אנו רשאים להיות אכזריים. כשאני שולח את מבחר הנוער הגרמני לתוך ברד-המתכת של המלחמה הבאה בלי לחוש צער קל-שבקלים על הדם הגרמני היקר הנשפך והולך, כלום לא מן הדין שתהיה לי גם הזכות לחסל מליונים של בני גזע נחות המתרבים כמו כינים.

עם כל היותו של היטלר דמות פסיכופטית, אדם יחיד שהניע תהליכים כבירים, לא היה רצונו עולה בידו לולא הצירוף של התקופה הכאוטית עם דמותו הסמכותית:

בסופו של דבר יש להודות שלא היה יכול להחריב את אירופה בלי עזרתה של אירופה.

מאורעות כאלה מתאפשרים רק אם יחיד זה מגלם בתוכו את ההרגשות, החרדות או האינטרסים של המון-אדם, ואם כוחות אדירים של התקופה דוחפים אותו קדימה […]. פוטנציאל עצום ופרוע של תוקפנות, חרדה, מסירות ואנוכיות מצוי היה מן המוכן; אבל כדי לגייסו, לרכזו ולהפעילו צריכה היתה לקום דמות אדנותית. הודות לאותה דמות באו לו כוח-הדחף והלגיטימיות שלו, עם אותה דמות חגג את נצחונותיו עזי-הרושם, ועם אותה דמות כרע-נפל.

"היטלר" הוא ספר מטריד, בעיקר בשל המסקנה האחרונה הזו. בביוגרפיה של שפאר כתב פסט: "היטלר הגיע לכאורה משום מקום […]. דומיו עתידים לשוב ולצוץ תמיד", אבל אנשים נורמטיבים כמו שפאר הם אלה שאפשרו אותו, ולכן שפאר ודומיו הם אלה שסכנתם מרובה יותר. מלחמת העולם השניה היתה נמנעת, או מסתיימת תוך זמן קצר, לולא אפשרו מנהיגי גרמניה תחילה, ומנהיגי אירופה אחריהם, את עליתו של היטלר. בקוצר ראות, ומתוך חולשה וחילוקי דעות פנימיים, האמינו שיוכלו לביית אותו ולנצל אותו. פסט מאמין שאפילו ב-1936, שנה של שלום ושל שגשוג יחסי, אי אפשר היה שלא לראות שמטרתו של היטלר היא מלחמה וכיבוש. באופן בלתי נמנע עולה השאלה מה איננו רואים היום. מתי אנחנו צריכים להיות מוטרדים, מתי אסור לנו לפטור עוולות כענינן הפנימי של אומות אחרות, מה יאמר ההיסטוריון של העתיד על דורנו.

עד כאן על קצה קצהו של המזלג אודות הביוגרפיה המעמיקה והמעניינת הזו. פסט יורד לפרטי הפרטים של התקופה ושל האיש, ומספר באופן מושך ומרתק, אפילו מותח, על מה שנראה מעל פני השטח ועל התהליכים שמאחורי הקלעים. תרגומו הארכאי והפיוטי מדי של אהרן אמיר אינו מקל על חייו של הקורא, תרגום ענייני יותר היה מיטיב עם הספר, אך איכות עבודתו של פסט גוברת על ליקויי התרגום.

הספר מומלץ בהחלט, הן כמסמך היסטורי, והן כממריץ למבט מעמיק בהתרחשויות זמננו.

Hitler – Joachim C. Fest

כתר

1986 (1973)

תרגום: אהרן אמיר

מלחמת העולמות / ה.ג'. ולס

%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa

הרברט ג'ורג' ולס, מי שנמנה עם האבות המייסדים של ספרות המדע הבדיוני, כתב את "מלחמת העולמות" ב-1897, ומיקם אותו לא בעתיד דמיוני, אלא בתקופתו שלו. ב-1894 צפה המספר, לילה אחר לילה במשך עשרה לילות רצופים, בהבזקי אורות משונים על המאדים, שהתבררו זמן קצר אחר כך כקליעים ששוגרו משם אל כדור הארץ, כשהם נושאים עימם אחדים מבני המאדים יחד עם הציוד שיאפשר להם להשתלט על הטריטוריה החדשה ועל תושביה. המספר מתאר את הסקרנות שבה קידמו בני האדם את הפולשים, סקרנות שהתחלפה באימה ובפאניקה, את הנסיונות להלחם בבני המאדים באמצעות תותחים, את הטכנולוגיה המתקדמת של הזרים, את המוות וההרס שגרמו, וגם את מפלתם הצפויה מראש, לא מידי בני האדם, אלא מידי החיידקים המקומיים שכנגדם לא היו מחוסנים.

למרות שהספר עוסק גם בטכנולוגיה ובהרפתקאת הישרדות אפוקליפטית, עיקר הענין בו – ונדמה שלזה כיוון הסופר – הוא בבחינת התנהלותם של בני האדם לנוכח אסון, ובהשלכה מאורחותיהם של הפולשים אל אורחותיה של האנושות. המספר פוגש בנתיב ההימלטות שלו דמויות שונות, כל אחת מרקע אחר, כל אחת ותגובתה היחודית לסכנה: היערכות לשיקום האנושות או כניעה לאימה עד כדי טירוף, אחוות ניצולים או איש איש לעצמו. באמצעות התיחסותו אל האנשים שהוא פוגש, הוא מביע ביקורת חברתית, שאינה תלוית מקום וארוע, אלא עשויה להיות רלוונטית לכל חברה אנושית בכל מצב. אל בני המאדים, למרות הרוע שהם מייצגים, ולמרות האדישות המוחלטת שלהם כלפי הסבל שהם גורמים, הוא אינו מתייחס באיבה: כאלה הם, זה טיבם, מוח ללא גוף החייב להתפשט לכוכבים זרים כדי להתקיים. הוא כן מנצל את הקיצוניות שהם מייצגים כדי להשליך על תופעות אנושיות ולהתריע מפני ישומן: האופן שבו חברות חזקות משתלטות על חברות חלשות מהן, משנות בכפיה את אורח חייהן במקרה הטוב, משמידות אותן פיזית במקרה הרע. היחס האדיש של בני האדם אל בעלי החיים, בהם הם רואים מקור מזון ותו לא.

לצד הביקורת יש גם תקווה: הטכנולוגיה שהביאו עימם הפולשים תקדם את הידע הטכנולוגי האנושי. הפלישה שלהם לכדור הארץ תלמד שניתן לעזוב את כוכב הבית בעת הצורך, ותפתח פתח לתקווה לעתיד רב אפשרויות. וההתבוננות בתוצאותיו של רוע אדיש אולי תאיר את עינינו באשר לתוצאותיה של אדישותנו שלנו כלפי בני אדם אחרים וכלפי בעלי חיים, לתוצאותיו של הרוע שעלול להתלוות לכוח.

גם אם לא יוותר לנו כל לקח אחר ממלחמה זו, הרי לפחות יהיה בה כדי ללמדנו חמלה מהי – חמלה ליצורים משוללי הבינה, הנתונים לשררתנו.

ליצירתו של ולס כבר יוחד מעמד אייקוני, ואני מצטרפת בלב שלם לממליצים עליה.

The War of the Worlds – H.G.Wells

כתר

1979 (1897)

תרגום מאנגלית: אביטל ענבר

הגרסה המוסיקלית של ג'ף ויין

שרלוטה / דויד פואנקינוס

שרלוטה

"שרלוטֶה" הוא סיפור חייה של הציירת שרלוטה סלומון, שנרצחה באושוויץ בחודש החמישי להריונה, כשהיתה בת עשרים ושש בלבד. שרלוטה היתה בת למשפחה יהודית, ילידת גרמניה, שחייה היו אפופי מסתורין מותה של אמה. האם, שסבלה מדכאון, בדומה לרבים מבני משפחתה – אחותה, אמה, דודה, בת דודה – התאבדה כששרלוטה היתה עדיין ילדה, ונסיבות מותה נשמרו בסוד מפני בתה. כשרונה יוצא הדופן של שרלוטה כציירת איפשר לה באורח יוצא דופן להתקבל ב-1935 לאקדמיה לאמנות בברלין, למרות יהדותה. לאחר ליל הבדולח שלחו אותה אביה ואמה החורגת, נגד רצונה, להציל את נפשה אצל סבה וסבתה בדרום צרפת. גם הגבר שאהבה בגרמניה, אלפרד וולפסון, לחץ עליה להמלט. ההורים עצמם הצליחו לעבור מאוחר יותר להולנד, ואלפרד עבר ללונדון. בצרפת סבלה שרלוטה טלטלות ונדודים, עד שהוסגרה – אולי בעקבות הלשנה – לידי הנאצים, יחד עם בעלה, שיכול היה להסתתר תחת ניירות אריים, אך בחר להצהיר על יהדותו כדי להנשא לה, וכדי לחבור אליה כשגורשה מצרפת. לפני שעזבה את הכפר בו גרה, הפקידה בידי הרופא המקומי את ציוריה באומרה: "אלה כל החיים שלי".

למה היא מתכוונת בדיוק?

אני נותנת לך יצירה שמספרת במלואו את סיפור חיי.

או: אני נותנת לך יצירה שהיא חשובה לא פחות מחיי.

ואולי: אלה כל חיי, כי חיי נגמרו.

יצירתה של שרלוטה, "חיים? או תיאטרון?" משלבת כשמונה מאות ציורים עם קטעי טקסט, הכתובים על דף שקוף שניתן להניחו על הציורים, ועם הנחיות האזנה למוסיקה. היצירה מספרת את סיפורה האישי ואת סיפור תקופתה. ניתן לראות את היצירה ולקרוא הסברים אודותיה באתר המוזיאון ההיסטורי היהודי.

תחילה לא היה סגנונו של הספר לרוחי. הספר כולו כתוב בשורות קצרות, המכילות משפטים קצרים וחלקי משפטים קטועים. כל שורה מסתיימת בנקודה, והקריאה כתוצאה מכך בלתי רציפה, נתקעת, ובאופן כללי די מעצבנת. גם ההסבר – המשכנע, יש להודות – של הסופר לא הקל עלי את הקריאה:

פעמים רבות כל כך ניסיתי לכתוב את הספר הזה.

אבל איך?

האם אני צריך להיות נוכח?

האם אהפוך את הסיפור שלה לרומן?

איזו צורה תלבש האובססיה שלי?

התחלתי, ניסיתי, ואחר כך נטשתי.

לא הצלחתי לכתוב שני משפטים רצופים.

הרגשתי שאני נעצר בכל נקודה.

לא יכול להתקדם.

זאת היתה תחושה גופנית, מחנק.

הרגשתי צורך לעבור לשורה חדשה כדי לנשום.

אז הבנתי שכך יש לכתוב אותו.

אבל אז הגעתי לסוף הספר, וכשסגרתי אותו קלטתי בבת אחת שקראתי קינה לזכרה של אמנית מוכשרת, לזכרם של חיים שאבדו כך סתם, לכבודו של כשרון שנגדע באיבו. כל הסתיגויותי התפוגגו מול העצב העמוק על הבזבוז, על הסתמיות, על הקלות הנוראה של הרצח, שחלחל מבין השורות החנוקות.

Charlotte – David Foenkinos

כתר

2016 (2014)

תרגום מצרפתית: לי עברון-ועקנין

מר מ' היקר / הרמן קוך

2119396-5

מר מ' הוא סופר הולנדי בעל שם. הוא סופר פורה, כותב ומפרסם הרבה, ומרבה לכתוב על מלחמת העולם השניה. לאחרונה יצא לאור ספרו "שנת השחרור", והוא מוזמן לספריות ולחנויות ספרים לקרוא מן הספר ולחתום עליו. ספרו "סגירת חשבון", שנכתב לפני שנים רבות, היה הראשון שהצליח אצל הקוראים. הספר שאב את השראתו ממקרה אמיתי, ספק רצח ספק היעלמות: מורה להיסטוריה בתיכון נעלם, ושניים מתלמידיו – עם אחת מהן היה לו בעבר רומן – נחשדו במעורבות בתעלומה, אך החשדות לא הוכחו. "מר מ' היקר" מספר על הפרשה הזו מכמה נקודות מבט – של הסופר, של אחד משני התלמידים, ושל המורה. במקביל הוא עוסק בהרחבה במלאכת הכתיבה. סיפור הפרשה הוא מעין מותחן, דרך הסיפור מתעתעת, והסיום מפתיע. על כתיבת ספרים, וגם על קריאתם, יש לכותב דברים רבים לומר (ציטוטים בהמשך). השילוב בין שני הנושאים עובד יפה, ובשיאו – ממש לקראת סיום – מתערבים יחד הפרשה, כפי שקרתה באמת, והגרסה הספרותית שלה, כפי שהסופר בחירותו בחר לכתוב אותה.

לצד סיפורו של "סגירת חשבון", הספר עוסק במגוון נושאים. הן הסופר והן התלמיד לשעבר – ששניהם נושאים את השם הרמן, כשמו של כותב הספר (מעניין בהקשר זה לציין שגם הרמן קוך התפרסם כסופר בזכות ספר שעסק ברצח על ידי בני נוער) – הם אנשים דעתניים, שאינם מהססים לבטא עמדות נחרצות בכל נושא, שולי או מהותי. כך, לדוגמא, התלמיד מבטא דעות שוביניסטיות, כמו אלו:

לנשים יש יותר זמן מאשר לגברים. אחרי שהן שאבו אבק הן פותחות ספר – ספר שלך – ומתחילות לקרוא.

אתה לא יכול לספר לה מה אתה עושה. היא גם ככה לא תבין, בסופו של דבר היא אשה.

שניהם חולקים אותה דעה מזלזלת לגבי שיחות בין אנשים:

ברור שהשיחות בטלפונים הניידים הן על לא-כלום, אבל זה נכון לגבי כל השיחות. גם אלה ליד משאבת המים של הכפר […]. אנשים מעדיפים לדבר על לא-כלום, זה ככה כבר אלפי שנים, ולשביעות רצון כולם.

והסופר מביע בבטחון מוחלט את העמדה המוזרה הזו לגבי נסיונותיהם של הנאצים להסתיר את מעשיהם:

לקראת סוף המלחמה הם עשו הכל כדי למחוק את עקבותיהם. עד היום הזה הם מכחישים את מעשיהם. אבל מה היא הכחשת השואה אם לא קול המצפון?

המלחמה נוכחת בספריו של מר מ' בין השאר משום שהיתה זו תקופה טראומטית עבורו: אמו נפטרה במהלכה, ואביו התנדב לצבא הגרמני ויצא לרוסיה לבצע "פקודות מיוחדות", מן הסתם פעולות רצח. כשהוא נשאל על עברו של אביו, זה מה שיש לו לומר:

היו כאן בהולנד בעיקר מליוני אנשים שלא עשו כלום […]. פחות מאחוז אחד הצטרף למחתרת, אולי קצת יותר מאחוז אחד חיפש הרפתקה בדרך אחרת. הם התגייסו לצבא שנדד בערבות רוסיה. מה לעשות, אני מעריך יותר את אלה שלפחות עשו משהו. אפילו שצד אחד היה הטוב והשני אולי הרע.

שני ההרמנים, גיבוריו של הספר, הם, אם כך, אנשים שקשה לחבב. ובכלל, אין בספר דמויות חיוביות. המעטות שנוטות לחיוב הן כנועות, חננות, קולן כמעט שאינו נשמע, או שהוא חיוור בצל הקולות הדומיננטים. חלק ניכר מהעלילה מתרחש בין תלמידי תיכון והמבוגרים המעורבים בחייהם. המורים הם או מנותקים או נלעגים בנסיונותיהם להיות מהחבר'ה. ההורים ברובם ויתרו על הסמכות ההורית. מצטיירת תמונה של דור תלוש, שאיכשהו מגדל את עצמו.

בעיני זהו בעיקר ספר על ספרות. הנה כמה ציטוטים נבחרים במגוון ההיבטים של עולם הספרות. בהתעלם מהנטיה להתנשאות ולהכללות, הם מעוררים לפחות מחשבה.

על ספרים בלתי ממוקדים (לדעתי, "ארוחת הערב" של קוך סובל מן התופעה הזו: במקום להתמקד בנושא ההורות, הסופר הוסיף מחלת נפש לאב, ובכך הוציא את הספר ממיקוד):

יוצא לך לקרוא לפעמים ספרים שאתה לא יכול להתחמק מהרושם שהסופר ניסה להוסיף עוד קצת. שהוא חשב שהנתון הכי חזק שיש לו לא מספיק. זה גם מאוד מובן, לכל סופר יש נטיה כזאת. אתה עובד חודשים על ספר, לרוב שנים, הוא כבר נמאס עליך, הסיפור מתחיל לשעמם אותך, וכדי להלחם בשעמום הזה אתה מוסיף לו אלמנט חדש, תפנית מפתיעה, משהו סנסציוני. הסיכוי גדול שעם התוספת הזאת אתה הורג את האיזון של הספר. הסופר אולי משתעמם, אבל הקורא עוד לא. הסופר שוכח שהקורא לא עסוק עם הספר חודשים או שנים. לכל היותר כמה ימים או שבוע. אין לו זמן להשתעמם.

על קריאת ספרים סתמיים:

היה הבדל אחר בין ספרות ו"שאר הספרים". זה היה בדיוק כמו לאכול את אותו אוכל בשתי מסעדות שונות. מימין היתה מסעדה עם כוכבי מישלן, משמאל ברגר קינג או מקדונלדס. הענין הוא שלא תמיד רצית להכניס לפה מנות אלגנטיות […]. לפעמים פשוט התחשק לך המבורגר עם בייקון וגבינה מותכת, לחם רך וספוגי, שומן שמטפטף על סנטרך וממשיך למטה – אבל לזה תמיד התלוותה תחושת אשם […]. קריאה של מותחן או בלש השאירה בו אחרי הסיום כמעט אותה תחושת ריקנות גדולה. זה הכל?

על ספרים שזכו לחיים חדשים לאחר שעובדו לסרטים מוצלחים:

מתחת לאותיות הנוטפות דם יש תצלומים של שלושת השחקנים בתפקידים הראשיים […] טעות מכוונת, שנעשתה אך ורק כדי להעלות את אחוזי המכירה […]. סרט או לא, אסור לך להדפיס תצלומים של דמויות על הכריכה. אתה מגביל את הדמיון של הקורא. אתה מכריח אותו לראות מעכשו את הפנים של השחקנים הראשיים בזמן הקריאה […]. שלוש מאות אלף קוראים, לכל דמות שלוש מאות אלף פנים שונות. שלוש מאות אלף פנים שפרצוף אחד בסרט הורס במחי יד […].

[…] שני אי-דיוקים עובדתיים כבר במשפט הראשון […] המשפט הראשון לא הופיע על גב הספר במהדורה השמונה-עשרה, הוא נוסף רק במהדורה של הסרט. ומאז הוא נשאר שם בכל מהדורה שיצאה. הספר התאים את עצמו לסרט. סרט שבכמה נקודות חשובות שונה מהספר.

על בינוניות (נושא שמעסיק את השניים גם מחוץ לעולם הספרות):

הוא כותב נחמד, זה מה שאנחנו אומרים על הסופר הבינוני. זאת נקודת השיא שלו, להוציא לאור ספרים שכתובים נחמד. אתה באמת חייב להיות אדם בינוני אם אתה מסוגל לחיות עם הידיעה הזאת, אם אתה רוצה להמשיך ולהיאחז בחיים כאלה, ואולי מוטב שאומר – אם אתה לא מעדיף למות.

בשורה התחתונה: ספר מורכב, מותח במידה, ורוב הזמן מעניין.

Geachte Heer M. – Herman Koch

כתר

2016 (2014)

תרגום מהולנדית: ענבל זילברשטיין

חמישה ימים שזעזעו את העולם / ניקולס בסט

d797d79ed799d7a9d794_d799d79ed799d79d_d7a9d796d7a2d796d7a2d795_d790d7aa_d794d7a2d795d79cd79d1

כותרת משנה: אירופה בשלהי מלחמת העולם השניה

הספר "חמישה ימים שזעזעו את העולם" מתאר בפרוטרוט את ארועי הימים האחרונים של מלחמת העולם השניה בזירה האירופית, מ-28 באפריל עד 2 במאי (הפרק של היום האחרון זולג מעט קדימה עד לחתימה על הסכם הכניעה ב-8 במאי). הספר בנוי כפסיפס של ארועים ודמויות, ונע הלוך ושוב בין הציבורי לפרטי. מרבית גיבורי הסיפורים הפרטיים הם אנשים שהתפרסמו בתחומים שונים בשנים שאחר-כך, מה שמקנה לספר גוון מעט רכילותי, אבל זוהי מחשבה שעלתה אצלי רק אחרי סיום הקריאה. תוך כדי הקריאה התקשיתי להניח אותו מהיד, שכן הוא מיטיב להמחיש את הכאוס והטירוף של אותם ימים, ויוצר חוויה סוחפת.

הספר נפתח במותו של מוסוליני ובתלית גופתו, ומסתיים בחתימה על הסכם הכניעה. בין שני אלה הוא מנסה לתפוס את כל שארע באותה תקופה, הן במבט מהצד הגרמני, והן מנקודת מבטן של בעלות הברית. חלקים נרחבים מהספר מתארים את המלחמה מבית לבית בברלין ההרוסה, במטרה להכניע את אחרוני המתגוננים, ולהעניק לסטלין את הבשורה על הנפת הדגל הסובייטי על הרייכסטאג בתאריך סמלי, ה-1 במאי. נחישותם של הרוסים – לוחמים נועזים, אך גם מבצעי מעשי אונס המוניים ברוטלים – מתוארת לצד ההתגוננות הגרמנית, שנבעה בחלקה מפטריוטיות ובחלקה מיאוש ומחוסר ברירה, שכן עד הרגע האחרון חיסלו הנאצים את מי שניסה לחדול מלחימה. השפעת המראות הנוראים במחנות הריכוז על המשחררים מקבלת גם היא טיפול נרחב בספר: חוסר היכולת להאמין לסיפורים על הזוועות, בין השאר משום שאחרי מלחמת העולם הראשונה נפוצו שמועות זוועה על התנהלות הגרמנים, שמועות שברובן הופרכו, הזעם, שדחף מצד אחד להתמסרות לטיפול בקורבנות, ומצד שני הביא לתופעות של נקם, כולל הריגת שבויים אנשי סגל המחנות. גם הימים האחרונים בבונקר של היטלר מקבלים בספר כיסוי מפורט, ולאחר התאבדותו מתוארות תגובות הגרמנים, שנעו בין הקלה משום שמותו בישר את קץ המלחמה, לאובדן עשתונות עם היעלמותו של האיש שבמשך שנים הורה להם את דרכם. טירוף מערכות היה מנת חלקם של כל הצדדים, והסופר בוחר רוב הזמן בעמדת השופט ההוגן, מבין אך אינו מצדיק.

כאמור, לצד הארועים הציבוריים, הספר פורט את התקופה למקרים פרטיים, שמסייעים בהמחשת האוירה ובקירובה אל הקורא. כך אנו מתוודעים לילדה סופיה – שתהיה ידועה שנים אחר כך כסופיה לורן – הסובלת ממצוקה קשה בנפולי. בהולנד אנו פוגשים את אודרי הפברן המורעבת. אוטו פרנק התגלגל למחנה פליטים באודסה, יודע שאשתו אבדה לו, ומקווה למצוא את בנותיו כשישוב להולנד. ג'ון קנדי מסומן על ידי אביו השאפתן כמועמד לנשיאות, לאחר שאחיו הבכור נפל, והוא שוהה בקליפורניה בועידת האומות המאוחדות כעתונאי. רומן פולנסקי חי כילד רחוב בקראקוב, מוצא נחמה בפנס קסם. שמעון ויזנטל, על סף המוות, ממתין לאמריקאים במאוטהאוזן. אחותה וגיסה של מרלן דיטריך תוהים אם האמריקאים יחוסו עליהם בזכותה של מרלן, לאחר שבשנה האחרונה דאגו לרווחתם של השומרים בברגן-בלזן, היא כמנהלת קנטינה, הוא כמנהל קולנוע.

מי שמצוי בפרטי המלחמה, לא ימצא חידושים רבים בספר, וכמו שציינתי בתחילה הבחירה בסלבריטאים היא לא בהכרח הבחירה הטובה ביותר. למרות זאת, אני בהחלט ממליצה על הספר. כוחו בפסיפס מרובה הפרטים, ובחיות המרובה שבתיאוריו, כמו גם בשאלות מעוררות המחשבה העולות מתוך הארועים. קשה לדמיין את ההרס ואת האומללות, אבל הספר מצליח לקרב מקצת מהם אל הקורא.

בשורה התחתונה: ספר סוחף

Five Days That Shocked the World – Nicholas Best

כתר

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: רוני אמיר

גנרל אלפרד יודל חותם על הסכם הכניעה

kapitulation-reims