יוצאים לגנוב סוסים / פר פטרסון

d799d795d7a6d790d799d79d_d79cd792d7a0d795d791_d7a1d795d7a1d799d79d2

אנשים אוהבים שמספרים להם כל מיני דברים, לא יותר מדי, בנימה צנועה ואישית, והם מאמינים שהם מכירים אותך, אבל הם לא מכירים, הם יודעים עליך, משום שהם מלקטים עובדות, לא רגשות, לא מה דעתך בנושא כלשהו, לא כיצד מה שעבר עליך וכל מה שהחלטת לעשות הפכו אותך למי שאתה. במקום זאת הם ממלאים את הפערים ברגשות ובדעות ובהשערות שלהם, ומרכיבים חיים חדשים שהקשר בינם ובין חייך רופף למדי, ואז אתה יכול להיות רגוע. איש לא יוכל לגעת בך, אם לא תרצה בזה.

טְרוֹנְד, בשנות השישים לחייו, גר לבדו בבית הזקוק לשיפוץ בכפר במזרח נורבגיה. במשך שנים רבות, אולי כל חייו, השתוקק לשקט ולבדידות של הכפר, וכעת, אחרי ששכל את אשתו בתאונת דרכים, מימש את תכניתו. הוא לא הביא אתו טלויזיה, לא התקין קו טלפון, לא עדכן את בנותיו מנישואיו הראשונים באשר לכתובתו החדשה. לאנשי הכפר הוא מספר כמה עובדות מחייו, ודי לו בכך. איש אינו יכול לגעת בו, כי הוא אינו רוצה בזה. חמישים שנה קודם לכן, ב-1948, כשהיה בן חמש-עשרה, בילה קיץ בחברת אביו בכפר דומה על גבול שבדיה. הקיץ האידילי, שזור עבודה קשה וקִרבת נפש בין האב ובנו, ידע גם טרגדיות, כשילדם של השכנים, כבן עשר, נהרג בשוגג. אותו קיץ התייחד גם בהתוודעות הראשונה של טרונד לקורותיו של האב במחתרת האנטי-נאצית בנורבגיה הכבושה. ואותו קיץ היה גם הפעם האחרונה בה ראה הבן את אביו.

סיפורי שלוש התקופות – המלחמה, השהיה האחרונה בצוותא, וחייו של טרונד בהווה – מסופרים בספר לסירוגין, ובהדרגה נחשפות הנימים הנסתרות הקושרות ביניהם. פר פטרסון מצליח, בכתיבה מרשימה, לצפות בארועים מעיניו של טרונד בשלוש נקודות מבט שונות, תלויות גיל. בתקופת המלחמה, כשהאב נעלם לתקופות קצרות או ארוכות ללא הסבר, טרונד בן השתים-עשרה היה ילד תמים למדי, מקבל את המציאות החדשה כפי שהיא, כמעט ללא תהיה ושאלה. בתקופת הקיץ רב הארועים הוא היה בעיצומו של תהליך התבגרות, עדיין ילד נותן אמון, אבל כבר על סף הגבריות, מבחין בדברים המתרחשים מחוץ לו, מתחיל להבין שאביו הוא אדם לעצמו. בהווה, על סף הזיקנה, טרונד מצוי בעיצומו של תהליך השלמה וקבלה. הוא מציב גבולות בינו ובין סביבתו, ומנסה ליישם לקחים ששמע מאביו. "תן לזה לשקוע, טרונד, פשוט תניח לזה. אין לזה שום שימוש", יעץ לו האב, כשהנער נפל מגבו של סוס ויותר משנפגע פיזית חש כאב נפשי. "אתה בעצמך מחליט מתי יכאב לך", אמר לו כשחשש לקצור סרפדים בחצר ביתם. הוא שוקע בשגרה, מתאמץ לדכא את הבהלה כשזו מופרת.

חייו של טרונד נטועים בטבע הנורבגי, ביופיו עוצר הנשימה ובקשיים העצומים שהוא מערים. תיאוריו של פטרסון את הצבעים, הריחות והקולות, הקור המקפיא, הרוח השורקת, השלג המצטבר, הנהרות השוצפים, מדויקים וחיים. הטבע האנושי והטבע הפיזי שלובים זה בזה, חומלים ומתאכזרים, שלווים וסוערים.

"יוצאים לגנוב סוסים" הוא ספר המסופר בעדינות. סודותיו נחשפים כמעט בלי משים, בסגנון השלוו, כמעט סטואי, שטרונד אימץ לעצמו ולחייו. רגשותיו העמוקים מקבלים משנה עוצמה דווקא משום שאינו נותן להם ביטוי מילולי נסער. את כאביו הניח מאחור, נאמן לעצת אביו. לא במקרה בחר בוריאציה על עצת האב – אנחנו בעצמנו מחליטים מתי יכאב לנו – לסיום סיפורו.

מומלץ מאוד.

Ut og Stjæle Hester – Per Petterson

כתר

2007 (2003)

תרגום מנורווגית: דנה כספי

הבשורה על-פי יהודה / עמוס עוז

973987

ארבעה ספרי בשורה – על-פי מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן – נכללים בברית החדשה, ומהווים חלק מן הקאנון הנוצרי. בשורות רבות יותר נותרו מחוץ לקאנון, ואחת מהן היא הבשורה של יהודה, שנכתבה ככל הנראה במאה השניה לספירה. בשורה זו מתארת שיחות שניהל ישו עם תלמידיו, ובעיקר עם יהודה, בימיו האחרונים, ועולה ממנה כי יהודה היה הנאמן ביותר מבין תלמידיו, האיש שעליו הטיל ישו את המשימה להסגירו לידי הרומאים, כדי שיוצא להורג ויתאחד עם אלוהיו. "עלה תעלה על כולם. אתה תקריב את האדם אשר אנכי עוטה", כך אמר לו. לבשורה לא היתה כל השפעה על התפיסה הנוצרית הרואה ביהודה בוגד, וממילא כבר ב-1965 ניקתה הכנסיה את היהודים מן האשמה הקולקטיבית, וגינתה את האנטישמיות הנובעת ממנה. ברגע של הומור נדיר בספר מתייחס אחד מגיבוריו לאשמה הקולקטיבית: הוא מספר על מפגש עם נזירה, שכשגילתה שהוא יהודי אמרה, 'הרי הוא היה כל כך, כל כך מתוק, איך יכולתם לעשות לו את זה?’ אני, מצדי, התאפקתי בקושי שלא להשיב שביום ובשעה שבהם אירעה הצליבה היה לי במקרה תור אצל רופא שיניים.

שמואל אַש, צלע במשולש המרכיב את עלילת הספר, אינו מתעניין ביחס הנוצרים כלפי היהודים, אלא דווקא ביחסם של היהודים כלפי ישו, ובבחירה לאורך הדורות להתמקד בהשמצתו במקום להתמודד עם השקפותיו. דמותו של יהודה מרתקת אותו. לפי פרשנותו, יהודה הוא בעצם מייסד הנצרות. הוא, שנשלח מירושלים על ידי הנהגת היהודים לרגל אחרי ישו ותלמידיו בגליל, הפך למאמין, ושכנע את ישו לעזוב את הפריפריה ולעבור ללב הפועם של הארץ. הצליבה היתה רעיון שלו, שנועד לאפשר לישו לבצע נס גלוי ולרדת מן הצלב, והוא ששכנע את ישו בהכרח שבו. לולא התעקשותו היו ישו ותלמידיו הופכים לאפיזודה נשכחת.

שמואל, וגם גרשום ואלד ועתליה אברבנאל, שתי הצלעות הנוספות במשולש, נקשרים אל סיפורו של יהודה בשל היבט הבגידה המיוחס לו. אביה של עתליה, שאלתיאל אברבנאל, נחשב בתנועה הציונית לבוגד בשל התנגדותו להקמת המדינה. עתליה, המחזיקה בדיעותיו של אביה, וגרשום, המתנגד להן, מתגוררים יחדיו באותו בית, חולקים את האבל על נפילתו במלחמת העצמאות של מיכה, בנו של גרשום ובעלה של עתליה. שמואל, שנבגד על ידי חברתו, ונתפס כבוגד במשפחתו משום שנטש את לימודיו, נענה להצעה לטפל בגרשום בתמורה למגורים.

מיהו בוגד? בדברי הימים הופיעו כפעם בפעם אנשים אמיצי לב שהקדימו את זמנם ומפני כך נקראו בוגדים או תימהוניים […] מי שיש בו העוז להשתנות, תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי ופוחדים פחד מוות מפני שינוי ואינם מבינים שינוי והם מתעבים כל שינוי. דה גול נחשב בוגד בעיני התומכים באלג'יריה צרפתית, לינקולן נחשב בוגד בעיני המצדדים בעבדות, הרצל נחשב בוגד כשהציע את רעיון אוגנדה. כמוהם גם יהודה, התלמיד הנאמן, ושאלתיאל אברבנאל, שהתנגד לרעיון חלוקת העולם למדינות, וסבר שיהודים וערבים צריכים לייסד בארץ קהילה משותפת.

הדיון המרכזי הזה באשר לתפיסת הבגידה שזור בנושאים נוספים הכרוכים ביחסי ישראל והעולם הערבי, ביצירתו של הסכסוך ובסיכויים – הקלושים עד מאוד – לפתרונו, באכזריותן של הדתות, בשעבוד שמשעבדים בני האדם אלה את אלה, ועוד. אין בספר תשובות, רק שורה ארוכה של שאלות, ומילותיו האחרונות הן "ועמד ושאל את עצמו".

כל הדיון המעניין הזה, שבשלו ניתן לספר שמו, תופס פלח זעום יחסית. רובו של הספר מוקדש לתיאור היחסים המתרקמים בין גיבוריו. עמוס עוז כותב נפלא, ומצטיין בתיאורים יפיפיים ומדויקים של המקום ושל התקופה, אבל למען האמת הסיפור די מתמרח ונמשך ללא סוף עם חזרות על גבי חזרות של אותם הפרטים שוב ושוב, כמו ההליכה האופיינית לשמואל – צעידה מתפרצת, ראשו קדימה כאיל ניגוח – מנהגו לפזר טלק תינוקות על זקנו ועל שערו בכל פעם שהוא יוצא מחדרו, המאכלים שהוא בוחר במסעדה הסמוכה לבית ועוד. נראה לי כי, כמו אצל סופרים מובילים ונחשבים אחרים, העורכים נהגו בכתב היד בחרדת קודש. מכל מקום, יופיה של הכתיבה והנושאים העולים ממנה מהווים פיצוי מספק, והספר מומלץ.

כתר

2014

שפילפוגל, שפילפוגל / מתן חרמוני

shpilfogel_master

הרבה מלאכים מסתובבים אצלנו במחלקה לספרות, מלאך החוכמה, מלאך הטיפשות, מלאך הקנאה, היצר הרע, שגם הוא מעין מלאך, ומלאך הצדקנות ומלאך ההתחסדות.

"שפילפוגל, שפילפוגל" מתאר את כל המלאכים הללו, למעט מלאך החוכמה שאינו משתלב בספר שכולו ביקורת. המחלקה לספרות, שמייצגת מן הסתם את האקדמיה כולה, מוּנעת מיצרים, מתשוקות, משנאות ומהתחשבנויות. וחקר הספרות, מה יהא עליו?

ד"ר יהושע רדלר, איש המחלקה, מתעורר בוקר אחד כד"ר יהודית רדלר. השינוי מתקבל על ידו / על ידה ועל ידי המחלקה כולה כטבעי. לכאורה לא השתנה דבר, למעט השינוי הפיזי, אבל היחס האקדמי מקבל תפנית לרעה. הספר, שיהושע היה על סף הוצאתו לאור, נדחה כעת כשהכותבת היא יהודית. "מי זאת יהודית רדלר?", שואל מנהל המחלקה, פרופ' ססובר, כשהוא מבקש תירוץ לדחות את הפרסום. היחס השונה לנשים בא לידי ביטוי גם ביחסן של הבריות אל מאמר מחמיא שכתבה רדלר על ספרו של ססובר: "אז זה מה שנהוג לחשוב: כשגבר משבח גבר זה פשוט כי יש גבר אחד שעשה משהו ראוי לשבח. כשאשה באה לשבח גבר זה כי היא צריכה להשיג ממנו משהו". התגובות המעליבות למאמר אינן מאחרות לבוא, וכנהוג בימינו הן בוטות ומכוערות. כשחבר ותיק, שחייב לססובר טובה, מצוטט על גב הספר מרעיף מחמאות, איש אינו מרים גבה.

שיקולים זרים אינם מתבטאים רק באפליה על רקע מין. ספרה של יהודית רדלר, שעוסק במשנתו של אהרן יהודה לייב הורוביץ, כולל קטע המתאר מנהג של יהדות המזרח. הקטע הבודד הזה מקדם את סיכויי הפרסום של הספר, בעידודו של חבר המחלקה הנושא שם מזרחי. גם לקשרי משפחה, לטוב ולרע, ולאהבות ולשנאות ישנות, יש משקל בכל החלטה הקשורה לפרסום, או לקידום, או לקביעות, או לאיוש משרה נחשקת. חנופה משחקת תפקיד חשוב במיוחד במבנה המעמדי הנוקשה של האקדמיה, ושפילפוגל, שעל שמו נקרא הספר, יודע זאת טוב מכולם. הקביעות שזכה בה נזקפת כולה לזכות חנופתו המתמשכת לססובר. הסטודנטים אינם נכללים בעלילה, למעט הערת אגב אחת, הממקמת את הדוקטורנטים בתחתיתה של ההיררכיה: בעוד שסטודנט רגיל לתואר ראשון הוא בחזקת לקוח, אורח, מי שסגל המחלקה נועד לרצות אותו, לחזר אחריו, להקנות לו חוכמה וידע ולהנעים את זמנו, תלמיד הדוקטורט נועד לרצות את העולם כולו. והעולם כולו נוהג בו כבאחרון האחרונים.

הספר שופע תיאורים מיניים, אך דווקא לקשרים מסוג זה אין כמעט כל משמעות במערך היחסים במחלקה. כולם שוכבים עם כולם בכל הרכב גיל ומגדר, ולמען האמת לא הצלחתי להבין מה ביקש הסופר להשיג או להביע באמצעות ההיבט הזה של העלילה.

מתן חרמוני נמנה עם סגל המחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות של האוניברסיטה הפתוחה, ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון. מן הסתם הספר מתאר הווי המוכר לו, וצר לי על עמיתיו שיחפשו את עצמם בספרו. בעלילה הבדויה שילב חרמוני עובדות אמיתיות רבות מתחום הספרות, כולל מתחומי עיסוקו שלו. כך, לדוגמא, ספרה של יהודית נקרא "כל הנכלים זורמים לאמריקה – מסכת חייו של המשכיל אהרן יהודה לייב הורוביץ (איל"ה)", ושמו מהדהד את עבודת הדוקטורט של חרמוני, "כל הנחלים זורמים לאמריקה: על תפקיד העולם החדש בספרות תקופת התחייה". כמה מהערות השוליים, שהוא מרבה בהן, כמו מדובר במסמך דוקומנטרי, מפנות אל מקורות אמיתיים (כולל הפניה אחת אל עצמו).

שמו של הספר נושא משמעויות שונות. פירושו "ציפור שיר", ובהשאלה הוא מתייחס בזלזול אל איבר מינו של האיש. החזרה הכפולה על שמו מרמזת גם היא לאקט מיני, לאופן בו בת זוגו פונה אליו. שפילפוגל הוא גם שמו של הפסיכולוג ב"מה מעיק על פורטנוי" של פיליפ רות, והספר מכיל רמזים ספרותיים רבים מסוג זה.

מתן חרמוני כתב סאטירה קלה לקריאה, משעשעת למדי, ומסתיימת לפני שהיא הופכת לטורח. יחד עם זאת, היתה לי הרגשה סתמית למדי במהלך קריאתו. אולי האשם בכל ה"קישוטים" המופרכים שמטביעים את האמירות שהוא מנסה, מן הסתם, להביע. הפריעה לי גם הזחיחות המסוימת, שמסתתרת חלקית מתחת לטון המצטנע של המספר. למען האמת, לא היו לי ציפיות גבוהות מן הספר, משום שלא הערכתי את "היברו פבלישינג קומפני", אבל ייאמר לזכותו שהוא טוב מקודמו.

כתר

2019

בלעדיה / אנטוניו מוניוס מולינה

10-277294b

אשה זרה, זהה לבלנקה, אשתו של מריו, מקבלת את פניו בשובו הביתה. מריו, סתגלן מטבעו, תוהה על הסימנים המעידים על השונוּת בין אשתו לבת-דמותה, אך בסיומו של הערב, בחשיכה, הוא מתחיל לזהות אותה בוודאות בניגוד להגיונו ולחושיו המודעים לכפילוּת.

כיצד נוצרה הסיטואציה המשונה הזו? מולינה מוביל את הסיפור אל עברם של בני הזוג, שני אנשים השונים זה מזה בכל, זיווג בלתי הגיוני שהחזיק זמן ארוך יחסית עד שקרס. מריו הוא בן כפר דל אמצעים, שהגיע אל העיר בעקבות לימודיו, והסתפק במשרה חדגונית אך בעלת קביעוּת. הוא מסודר, מרובע, חסר מעוף, לוקה בזהירות מולדת ובתסביך נחיתות חמור, מבקש לרַצות ולשאת חן. בלנקה היא עירונית, בת עשירים, נהנית מן הבטחון הטבעי הנלווה למעמדה. מריו, שלא העריך כמעט דבר מלבד היציבות בחיים, פוגש את בלנקה בנקודת שפל בחייה, כשנבגדה על ידי אמן שהעריצה. לבלנקה, ששואפת להשתלב בעולם האמנות, יש רק כשרון אחד, כשרון נדיר, כשרון ההערצה, והיא מחליפה את מושאי הערצתה לעתים קרובות. בעת המפגש ביניהם בלנקה חסרת היציבות שבורה בשל הבגידה, שותה, צורכת סמים, חיה בדירה מטונפת ומוזנחת, ניגוד מושלם לדירה הצנועה אך המוקפדת של מריו. מריו לוקח על עצמו את תפקיד האח הרחום, ומציע לבלנקה מרחב מחיה בטוח. גלישתה מהכרת תודה לאהבה ולנישואים כמעט בלתי נמנעת.

כמה זמן יכולה להחזיק אהבה כל כך בלתי מאוזנת? מבחינתו של מריו לנצח, מבחינתה של בלנקה עד שיגיע מושא ההערצה הבא. וכך מוצא עצמו מריו בלי בלנקה שנטשה, אבל עם בלנקה הזרה שחזרה. אפשר להבין את המוזרוּת הזו בכמה אופנים. בקריאה ראשונה אני סבורה שהזרה היא פרי דמיונו של מריו, אולי משום שאני נוטה אל פרשנויות שאינן נגועות באל-טבעי. מכל מקום, השאלה מיהי או מהי בת דמותה של האשה הנעדרת אינה באמת מהותית, שכן המציאות החדשה שבה מריו מוצא את עצמו משמשת בעיקר כסיפור מסגרת לתיאור יחסי הזוג.

על הדרך מולינה שולח חיצים אל הפוזות המעושות של עולם האמנות, בעיקר באמצעות דמויותיהם של שני המושאים העיקריים להערצתה של בלנקה, זה שנטש אותה וזה שבגללו נטשה את מריו. אפרופו בלנקה, במאמר ביקורת ישן מצאתי התיחסות מעניינת לשמה חסר הצבע כשיקוף של אישיותה השטוחה ונטולת הגוונים משל עצמה.

מולינה מפליא לתאר את אופיים של בני הזוג, ואבחנותיו לגבי הדינמיקה ביניהם מדויקות ומרשימות. יערית טאובר תרגמה בשפה נאה ושוטפת, ו"בלעדיה" מומלץ בהחלט.

En Ausencia de Blanca – Antonio Muñoz Molina

כתר

2010 (1999)

תרגום מספרדית: יערית טאובר

הולדת יום / קולט

31-384a3

"הולדת יום" מכיל ארבע יצירות, הסובבות כולן סביב משפחתה של קולט. שלוש האחרונות, "סידו", "הסרן" ו"הפראים" מתמקדות באמה, באביה ובשני אחיה בהתאמה. הראשונה, זו שבשמה נקרא הקובץ כולו, מורכבת יותר, ומשלבת מספר נושאים.

במהלך הסיפור כותבת קולט: "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". ובכל זאת, למרות ההסתיגות, ולמרות שהסיפור היפיפה עומד לגמרי בזכות עצמו, אי אפשר להתעלם לחלוטין מן הרקע הביוגרפי. קולט, סופרת פוריה, שחקנית, פנטומימאית ועתונאית, שהחליפה בעלים ומאהבים ומאהבות, כתבה את "הולדת יום" בשנות החמישים לחייה. פרשנים ראו בשמו של הספר רמז לקבלת היום החדש בחייה, יומם של גיל העמידה ושל הזיקנה. אני סבורה שמכיוון שרובם של הרהוריה נהגים בשעות שלפני עלות השחר, ומכיוון שהטבע תופס מקום חשוב בחייה וביצירה, אפשר לאמץ פירוש פשטני יותר. מכל מקום, הסיפור מתרחש בפרובאנס בעונת הקיץ, שבמהלכה מתאהב בה שכנה הצעיר ממנה בשנים רבות. התאהבות זו היא הרקע להרהוריה בנושאים שונים, שאחד העיקריים בהם הוא יחסה אל האהבה ואל הזוגיות. כשהיא משלחת את הגבר הצעיר מעל פניה, היא אומרת לו: "זו הפעם הראשונה, מיום שמלאו לי שש-עשרה שנים, שאני חייבת לחיות – ולמות – בלי שחיי, או מותי, יהיו תלויים באהבה, זה כל-כך נפלא…". בדרכה אל תחושה זו היא מוצאת מקבילות רבות בינה ובין אמה, שכונתה סידו, אשה ססגונית שקולט היתה בת הזקונים שלה. הסיפור משובץ בציטוטים ממכתביה של האם (חלקם לא לגמרי מדויקים, כפי שלמדתי מן הביוגרפיה של קולט שאני קוראת בימים אלה), ומהם עולה דמותה של אשה מרשימה, לא פחות מבתה.

"הולדת יום", כמו הסיפורים האחרים, כתוב באופן מרשים מאוד. תיאורי הטבע יפיפיים, מעודנים ומדויקים בצבעיהם ובריחותיהם, כמו גם בתחושות שהם מעוררים. יפה לא פחות היא הדרך בה קולט מתארת את מחשבותיה, תוך שהיא משלבת הצהרות בנושאים הקרובים ללבה. מעניינים הדברים שהיא כותבת על היחס בין הפרטי לפומבי בכתיבתה, ביניהם "מאחר שאיני מוצאת כל פסול לתת בידי הציבור, בדפוס, קטעים מעובדים מחיי הרגשיים, לא תתנגדו אם אקשור, חבויים ודחוסים בצרור אחד, את כל הנוגע לאהבתי היתרה אל חיות-הבית ואת – גם זו שאלה של אהבה יתרה – הילדה שהבאתי לעולם", וגם "לא יכולתי לכסות מפניו את חוסר-האונים הקנאי ואת העוינות הבלתי-הוגנת האוחזים בי, כשאני מבינה שמחפשים אותי, כפי שהנני, בין דפי הרומאנים שכתבתי". ההקבלה בינה לבין אמה, עליה היא אומרת "היא נתנה לי חיים, ושליחות הטילה עלי, להמשיך בדברים, שהיא, ביד-משורר, אחזה והניחה", שבה ועולה בספר. כך, לדוגמא, הבת כותבת, "תהיה זו טעות לדמיין אותנו, הנשים הבשלות, נרעדות ונפחדות אל מול עתיד קצר-ימים, מחזרות לפתחו של הגבר הנאהב, יורדות לטמיון מעוצם ההכרה במצבנו. יש בנו יותר קלות-דעת, השבח לאל, יותר תעוזה ויותר זוך משאפשר לשער!", ומיד אחר-כך מצוטטת האם שכתבה, "קיבלתי מחמאות לרוב. על תלבושתי? הו, לא ולא! על מראי הצעיר… בת שבעים וחמש… לא יתכן, מה? כלום הגיעה השעה לוותר על הנעורים?"

מספריה הרבים של קולט תורגמו רק ארבעה, ומתוכם קראתי עד כה את "שרי" המצוין, שנכתב שמונה שנים לפני "הולדת יום", ותיאר אהבה בין אשה מזדקנת לגבר צעיר. כמו "שרי", גם "הולדת יום" זכה לעיבוד קולנועי, ותובנותיו ואנושיותו, כמו גם יפי כתיבתו, משמרים את טעמו עד היום.

אסיים בקטע מתוך "הסרן", המדגים יפה את כשרונה של קולט ללכוד רגעים בזמן, ואת התרגום הפיוטי של אביבה ברק:

פעם אחת בלבד, בקיץ, כשאמי הסירה מן השולחן את מגש-הקפה, ראיתי את ראשו של אבי ואת שפתו המאפירה […] נרכנים אל ידה של אמי בחרדת-קודש געושה, בת-בלי-גיל, כה עזה, שסידו, נאלמת-דום, סמוקה ממש כמוני-אני, הסתלקה לה בלי-אומר. קטנה הייתי, מגושמת למדי, טרודה, ככל בני השלוש-עשרה, בעניינים מעיקים, לא-מחוורים, שהבנתם מבזה. וטוב היה לי להתוודע, ולקבוע לרגעים בזכרוני, תמונה כלילת-שלמות זו של האהבה: ראש גבר מכסיף המשתוחח בנשיקה מעל יד קטנה, חיננית וחרושת-קמטים של עקרת-בית.

מומלץ מאוד.

La Naissance du Jour ▪ Sido – Colette

הקיבוץ המאוחד וכתר

1986 (1928, 1930)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק

כאיזון לציור דיוקנה שעל כריכת הספר, פרי מכחולו של ז'אן קוקטו, הנה תמונתה.

94c03515132c6f2dbc477bb16fea369e

אופרת הקבצנים / פגי בליר

980880

"אופרת הקבצנים" הוא שמה של אופרה מן המאה השמונה-עשרה, שתוכנה סאטירה על חוסר הצדק החברתי ועל השחיתות, שפושה בכל שכבות החברה כתוצאה מפוליטיקה מעוותת ומעוני. פגי בליר נטלה את שם האופרה ואת רוחה, וכתבה סיפור בלשי, הממוקם בקובה העניה והמדוכאת.

מייק אליס, שוטר קנדי, מבקר בקובה בשבוע חג המולד עם אשתו הילרי. הילרי, שאינה מרוצה מן הבחירה בקובה כיעד תיירותי, ובכלל אינה מרוצה מנישואיה למייק, מקצרת את שהותה באי וחוזרת לאוטווה. מייק, נטוש ומדוכדך, מחליט לבלות את הערב בבר שהיה חביב על המינגוויי. שיכור ומטושטש הוא מגיע בסיומו של הערב לחדרו במלון בחברת זונה שפגש בבר. ביום המחרת הוא מואשם באונס ילד מקומי וברציחתו.

פקד ריקרדו רמירס מופקד על החקירה. יש לו מספר מוגבל של ימים להגיש את המלצותיו לתובע, שכן החשוד הנו תושב חוץ, וככזה יש לו הזכות להשתחרר ולעזוב את קובה אם לא תוכח אשמתו בהקדם. רמירס הוא חוקר מצפוני שאינו מעגל פינות, וכשהעדויות מצטברות הוא מרגיש בטוח שעצר את האיש הנכון. רמירס הוא גם אדם רדוף: רוחות רפאים של נרצחים מלוות אותו בכל אשר ילך, והוא משוכנע כי הן תוצר של DLB, מחלת גופיפי לואי, וכי ימיו ספורים.

מפקדו של מייק במשטרת אוטווה שולח לעזרתו את סיליה ג'ונס, עורכת דין הנשואה לקובני שהצליח להמלט מן האי. בתנאים לא תנאים – יכולת מוגבלת מאוד לקבל אימייל, חופשת חג המולד שמקשה להשיג מידע – היא נוברת בחומר החקירה, מקווה לגלות שאין ממש בחשדות.

יחודו של הספר ברקע הקובני. הקבצנים שבשם הספר מצויים בכל מקום, נטפלים לתיירים, לפעמים בתקווה לקבל נדבת יד, לפעמים במטרה לכייס אותם. העוני הוא נחלת הכל, ובשלו משגשגת תרבות של שוחד. גם אנשים ישרים כמו רמירס שולחים ידם במוצרים שהוחרמו על ידי המשטרה – כדור מעוך ובובה שנלקחו מחדר המוצגים הם מתנות חג המולד שלו לילדיו. המחסור מתבטא ביומיום – מכונת הדפסה שאינה עובדת משום שהדיו אזל, ניידת שאינה נוסעת בשל הקושי להשיג דלק. הדיכוי הפוליטי רומס את חופש הביטוי, ובתי הכלא עמוסים במתנגדי המשטר. ענף התיירות, שהוא מקור הכנסה חשוב, מביא אל האי תיירי מין ופדופילים.

"אופרת הקבצנים" הוא ספר מתח קצבי, כתוב היטב רוב הזמן, וההפתעות בסיומו, בבחינת "רב הנסתר על הנגלה", מעניקות לעלילה מימד נוסף.

בשורה התחתונה: ספר מתח עם ערך מוסף.

The Beggar’s Opera – Peggy Blair

כתר

2015 (2012)

תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר

הנרות בערו עד כלות / שאנדור מאראי

39350

ארבעים ואחת שנים וארבעים ושלושה ימים אחרי פרידה פתאומית, שבים ונפגשים הנריק וקונרד. הקשר בין השניים, שהתיידדו כילדים בפנימיה, ונותרו בקשר הדוק במשך שנים רבות, נותק באחת ביולי 1899, כשקונרד קם והסתלק. בשנים הבאות חי במזרח הרחוק, וכעת שב וביקש להפגש עם מי שהיה ידידו. שני הגברים כבר בשנות השבעים לחייהם, פגישתם זו תהיה מן הסתם האחרונה, והנריק מבקש לקבל תשובות לתהיות שכרסמו בו מאז הפרידה ששינתה את חייו. בטירתו שלרגלי הקרפטים הוא מורה להפיח חיים באולמות מנומנמים, שמזה זמן רב לא נעשה בהם שימוש, ולערוך את השולחן בדיוק כפי שהיה ערוך בסעודתם האחרונה. האש בוערת באח, והכורסאות ערוכות לפניה, כמו אז, ורק קריסטינה אשתו, שנפטרה לפני שנים רבות, נעדרת.

"הנרות בערו עד כלות" עוסק באהבה, בבגידה, ובעיקר בידידות, עליה אומר הנריק, "לפעמים אני חושב שהידידות היא הקשר החזק ביותר בין בני אדם… אולי משום כך היא נדירה כל כך". קולו של קונרד נשמע רק בתחילת המפגש, כשהוא מספר על החיים הקשים עד לבלי נשוא באזורים הטרופיים, ועיקרו של הספר הוא המונולוג שנושא הנריק, שחי בפועל ממש את העבר ואת השלכותיו, ולמרות שחייו היו בעלי משמעות, לא הצליח אף פעם להשתחרר: "יותר מדי מתח יש בלבות האנשים, יותר מדי יצרים ושאיפת נקם. אם נציץ בלבנו, מה נראה בו? יצרים שהבלי הזמן רק עמעמו אותם, אך את הגחלת שבהם לא הצליחו לכבות". השאלה המתבקשת מאליה של הסיבה להסתלקות ידידו אינה, כך מסתבר, השאלה החשובה שהוא מבקש לשאול. אולי הוא בעצם יודע את התשובה. רגע לפני שהם נפרדים שוב הוא מצליח לנסח את השאלה האמיתית, הנוגעת לדעתו בלב לבה של משמעות החיים.

אמנם המונולוג של הנריק אישי מאוד וסובב סביב עצמו, אבל מתוך תיאורו את חייו עולה גם סיפור גסיסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, כמו גם סיפורה של אירופה על סף מלחמה נוספת. נימה של יאוש מתגנבת אל קולו של הנריק, גנרל בדימוס, כשבהמשך למשפט שצוטט קודם אודות היצרים שרק עומעמו אך לא כובו, הוא מוסיף, "מדוע עלינו לצפות מהעולם, מהאנשים, למשהו אחר?"

הספר נוגע ללב, אבל התקשיתי לחוש את ההתפעמות שבדרך-כלל מובעת בקשר אליו. אני חושבת שהסיבה היא בבחירה לספר אותו באמצעות שיחה חד צדדית מלאכותית. הנריק לא היה זקוק לקונרד מולו כדי להביע את מחשבותיו, מחשבות שכבר חשב לעצמו אלפי פעמים, ובעיני המלים והמפגש לא "נדבקו" יחדיו. גם החזרות המרובות היו בעוכריו מבחינתי. בהתעלם מכך, הוא בהחלט ראוי לתשומת לב, ולו רק בשל תיאוריו את תקופת חיי השניים.

A Gyertyák Csonkig Égnek – Márai Sándor

כתר

2002 (1942)

תרגום מהונגרית: מרים אלגזי

2084 סוף העולם / בואלם סנסל

2125841-46

בואלם סנסל, סופר אלג'יראי, מבקש להתריע מפני הסכנה הגלומה באיסלם ההולך ומקצין. הוא ממקם את עלילת סיפורו מספר עשורים אל תוך העתיד, לאחר מלחמה גרעינית שעשתה שמות בכדור הארץ. אַבּיסטאן, מדינה סגורה ומסוגרת באסיה, נשלטת על ידי טוטליטריות דתית, הנשענת על דת המזכירה, ולא במקרה, את האיסלם, בשילוב עם סממנים השאולים מן המשטר הקומוניסטי. תושבי המדינה שרויים בבערות ובעוני, שטופי מוח על ידי הממסד הדתי והשלטוני, מעריצים הערצה עיוורת את אַבּי, "הנציג", שליחו של יוֹלָה האל – "יולה גדול ואבּי נציגו". הם נתונים לפיקוח מתמיד, פיזית ומנטלית, אינם רשאים לעזוב את מקומם, נענשים בעונשים חמורים, בדרך-כלל הוצאה להורג באיצטדיון, בגין כל עבירה קלה, מגויסים למלחמות נגד אויב בלתי ידוע. אין להם מושג מה קדם לשנת 2084, השנה בה מבחינתם החלה ההיסטוריה. ככל הידוע להם, אביסטאן שולטת בכל כדור הארץ, ובטרדות היומיום אין להם פנאי לשאול נגד מי, אם כך, מתנהלות המלחמות הבלתי פוסקות.

לאַטי יש פנאי לשאלות. חולי שחפת מורחקים אל מבצר עתיק הרחק בהרים נידחים, שם מזג האויר הקר מרפא אותם, או הורג אותם. בשהותו הארוכה במקום, הרחק מהסביבה החברתית הלוחצת ומן המעקב המשטרתי, עולות במוחו מחשבות שלא נתן עליהן את הדעת קודם לכן. בשובו לביתו לאחר שהחלים הוא חובר אל ספקן אחר, והשניים מתחילים לחקור במופלא מהם. בחקירותיו יתוודע אַטי אל הכוחות המפעילים את מדינתו, אל השחיתות ואל השקר. הוא ילמד גם על ההיסטוריה של המאה העשרים, ויבין כיצד שימוש אלים באמונה יכול להחריב את האנושות.

אמנם סנסל צופה אל העתיד, אך ברור שחיציו מופנים אל ההווה. ההקצנה שהוא מתאר מאפיינת משטרים מסוימים גם היום, ובשם הדת והאמונה משולהבים מליוני בני אדם אל מלחמות קודש ואל מאבק עד מוות במי שאינם מקבלים עליהם את אמונתם. הסופר מבקש לעצור את התהליך בטרם יתדרדר אל אסון בלתי הפיך. הוא רואה בטוטליטריות הדתית את המשכה של הטוטליטריות המתוארת ב"1984" של אורוול, אולי מסוכנת ממנה. הספר גדוש אמירות ציניות וחדות על הכוח הנתון בידי מי שהופכים את אמונותיהם של בני האדם קרדום לחפור בו, ועל הניצול לרעה הנעשה בבערותם ובתמימותם של המאמינים. את שטיפת המוח שעובר הציבור מכנה הסופר "אונס בהסכמה", והנאנסים, באופן פרדוקסלי, חשים עצמם גדולים וחזקים יותר ככל שמחלישים אותם. קל מאוד במצבם זה לגייס אותם למלחמות קודש, שבכוחן להפוך מאמינים חסרי תועלת ואומללים למרטירים מהוללים ומועילים.

האם יש בכוחו של הספר לעצור את מה שנראה כמירוץ בלתי נמנע אל ההקצנה ואל האסון שבעקבותיה? בעיני הוא משכנע את המשוכנעים, ואין לו סיכוי לשנות עמדות של שטופי מוח. אולי יש בכוחו לעורר מודעות, להעלות שאלות אצל מאמינים מתונים, למנוע את הסלחנות התרבותית כלפי ההקצנה. אני עצמי מעדיפה את הישירות של דוברים כמו אייאן חירסי עלי על פני סיפור דיסטופי. יחד עם זאת, חשיבות תכניו אינה מוטלת בספק, וגם אם המסר הגדול לא יחלחל, יש בו די תתי-מסרים מעניינים. בהזדמנות זו כדאי לשוב ולהמליץ על ספרו הקודם, "הכפר של הגרמני", שהתריע אף הוא על סכנות האיסלאם הקיצוני.

2084La Fin du Monde – Boualem Sansal

כתר

2016 (2015)

תרגום מצרפתית: שירן בק

משוואה עם נעלם / אורי אדלמן

10515

יובל שדה נידון לשתי שנות מאסר בעוון נהיגה תחת השפעת אלכוהול, שבשלה גרם לתאונה בה נהרג אביו, עמוס, שישב לצדו. זמן קצר לפני מועד שחרורו הוא מסתלק במפתיע מהכלא. הוא משאיר הודעה קצרצרה במשיבון של אחיו, גיל, ששוקד על דוקטורט במשפטים בארצות הברית, ומנתק קשר. גיל ממהר להגיע לארץ, מבקש להבין את החלטתו התמוהה של אחיו ולהתחקות על עקבותיו. בחמישה הימים הבאים ייחשד ברצח של צעירה, שגופתה נמצאה בביתו, יחשוף סוד מעברו של אביו, ימצא את אהבת חייו, יסתבך עם המשטרה ועם המוסד, וכמובן יפתור את המשוואה וימצא את הנעלם.

גיל, המספר בגוף ראשון, הוא גיבור ספרי מתח טיפוסי, אדם מן השורה, שנקלע בעל כורחו לסיטואציות מסמרות שיער, ומתעלה לרמות של תחכום ושל כושר בלתי צפויות. הוא נפגע בתאונות וחוטף מכות, שהיו אמורות לשתק אותו לתקופה ממושכת, אבל נחרץ ומלא מרץ הוא מתנער וממשיך להסתער על המסתורין המתעבה. שנתו אינה סדירה, ארוחותיו מפוזרות ובלתי מספקות, אבל הוא שומר על עירנות מירבית ועל חדות מחשבה. ברגעים הקשים ביותר הוא מתבטא בהומור ובציניות דקה, מזלזל במוות האורב לו. התוצאה היא דמות מן הסרטים, לא לגמרי מחוברת למציאות.

מצד שני, הספר קצבי, מותח, מבלבל במידה מתקבלת על הדעת, מחובר להוויה הישראלית, ומתקבל הרושם שהסופר בקיא בנושאים עליהם הוא כותב. משונה להווכח כמה שונה היה העולם לפני עשרים שנה בלבד, כשאי אפשר היה לפנות לגוגל לקבלת תשובות מהירות, וטלפונים ציבוריים היו עדיין כלי תקשורת נפוץ.

בשורה התחתונה: ספר סביר לסוגו.

כתר

1998

הרמאית הישרה / טובה ינסון

c_haramait_hayeshara

בכפר קטן בפינלנד גרה קַתְרִי קלינג, אשה כבת עשרים וחמש. אביה נעלם כשהיתה צעירה, והותיר את אמה עם שני ילדים. כשהאם נפטרה, ירשה קתרי את עבודתה בחנות מכולת, ובעת פתיחת הספר היא מתגוררת בדירה קטנה מעל החנות יחד עם אחיה מַטְס בן החמש-עשרה. את העבודה במכולת נטשה, אבל היא חולמת על התעשרות כדי שתוכל להעניק לאחיה את הסירה בה הוא חושק. קתרי סגורה בתוך עצמה, אינה מרבה לחייך, מעוררת חשד ורתיעה בקרב שכניה. למרות יחסם זה, הם מכירים במעלותיה – היא מצטיינת בכל מה שקשור במספרים, ומסוגלת להיות בוררת נטולת פניות – ומסתייעים בעצתה. אולם אליה וקוץ בה: עצותיה של קתרי נדונו ברחבי הכפר והתקבלו כנכונות ופקחיות מאוד. אולי יעילותן הרבה נבעה מנקודת המוצא שלה – שבאופן טבעי כל משק בית עוין את שכניו. אבל למפגשים האלה אצל קתרי התלוותה לעתים קרובות תחושת בושה מוזרה.

באותו כפר, בבית מבודד, גרה אנה אמלין, ציירת מבוגרת, שספרי הילדים שהיא מאיירת זוכים לפופולריות, הן בזכות הנטורליזם של אדמת היער שהיא מרבה לצייר, והן בשל הארנבים הפרחוניים שעליהם עיקר פרסומה. בשאיפתה להשיג כסף, קתרי מתבייתת על אנה, יוצרת איתה קשר, ומתמרנת כך שתוזמן יחד עם מטס להתגורר אצלה. בניגוד לקתרי המחושבת והערמומית, אנה היא אדם תמים, נותן אמון. למרות שהיא אוהבת את בדידותה, ולמרות שהחיוך של קתרי בכובע הפרווה הזכיר לה את הזאב הגדול והרע, היא מאפשרת לה לגור איתה ולערער אותה.

למה רמאית וישרה גם יחד? קתרי הרמאית, המניפולטיבית, צריכה להצדיק בפני עצמה כל צעד מרושע ופוגעני שהיא נוקטת. היא מוחזקת ישרה לא רק בעיני עצמה, אלא גם בעיני סובביה, שאינם מבחינים בין ישירות ליושר. את שיטת הפעולה שלה היא מסכמת באוזניה של אנה: "זה ענין של שגרה ותו לא. להשליט סדר בדברים כמיטב יכולתך, ואחר כך לחכות ולראות". לא הרס, לא נזק, רק השלטת סדר והמתנה לתוצאות. נדמה שהיא מאמינה באמת שזה כל מה שהיא עושה, גם כשהיא נוטלת פיקוד על ביתה של אנה, משליכה רהיטים, מצנזרת דואר, ומקצה למטס אחוזים מרווחיה של אנה. תחילה הזכירה לי קתרי את "הטבח", אדם אניגמטי, שקור רוחו והתכליתיות שלו עוררו צמרמורת, אך בניגוד לו, קתרי אינה עמידה בפני השלכות מעשיה.

כל זה אולי נשמע מעניין, אבל אם בפרקים הפותחים הרגשתי שהספר מושך במוזרותו, בהמשך הוא הפך להיות מוזר ללא טעם, מבולבל, לא אמין אפילו כמשל, נסיון יומרני לספק אמירה על אופיו של האדם שכשל בשל עודף התחכמות. הפרקים הראשונים עוד זכו להכתב בפשטות יחסית, למרות מורכבות הדמויות, ותיאורי הנוף מדויקים ומשמעותיים לכל אורכו של הספר, אבל בהדרגה נדחסו עוד ועוד סמלים ומשמעויות לכל משפט, והדחיסות המאולצת והמאומצת הכשילה את הסיפור. חבל.

Den Ärliga Bedragaren – Tove Jansson

כתר

2018 (1982)

תרגום משוודית: דנה כספי