טולסטוי / אנרי טרויה

לב טולסטוי, שיצירותיו הידועות -ביניהן "אנה קארנינה", "מלחמה ושלום" ו"סונטת קרויצר" – נקראות ומעובדות למדיות שונות עד היום, למעלה ממאה ועשר שנים לאחר מות מחברן, היה אדם מורכב. מנעוריו התחבט בשאלות של מוסר, של דת ושל חברה, ולא היסס להביע את עמדותיו בפומבי. בחייו הארוכים רכש לו מעריצים רבים, וגם יריבים, הן בזכות כשרונו הספרותי והן בשל משנתו. אנרי טרויה, ביוגרף מוכשר ומעמיק, מתאר בספר את קורות חייו של טולסטוי מלידתו ועד מותו האומלל.

טרויה הסתמך בכתיבת הביוגרפיה על מובאות רבות מן היומנים שניהלו טולסטוי ואשתו, סופיה אנדרייבה בֶּרס שכונתה סוניה, ועל ספרי זכרונות שכתבו כמה מצאצאיו. בנוסף לאלה, ניתן ללמוד רבות על חייו של הסופר מספריו, שבהם שילב ארועים מחייו, דמויות ממשפחתו וממכריו, וכמובן את דעותיו.

טולסטוי נולד ב-1828 באחוזה המשפחתית ביאסנאיה פוליאנה, כמאה ושמונים קילומטרים ממוסקבה. למרות שאיבד את שני הוריו בגיל צעיר – אמו נפטרה כשהיה בן שנתים בלבד – חווה ילדות נינוחה יחד עם שלושת אחיו ואחותו. מגיל צעיר גילה בגרות אינטלקטואלית, סקרנות, ותשוקה לחוויות עזות, תכונות שליוו אותו כל חייו. לפני שנישא לסוניה בת השמונה-עשרה בהיותו בן שלושים וארבע, היה סטודנט פזור נפש, איש צבא, בליין ונהנתן, ומנהל בלתי מוצלח של האחוזה שאותה ירש (ארבעת האחים החליטו לחלק את ירושת הוריהם לחמישה חלקים שווים, כדי לכלול את אחותם, שעל פי החוק לא היתה זכאית לירושה בשל היותה אשה, ויאסנאיה פוליאנה נפלה בחלקו של לב). הוא שקע בחובות בשל משחקי קלפים, כמעט התארס אך לא הצליח להחליט, נסע פעמיים למסעות ממושכים מחוץ לרוסיה, וגיבש את השקפת עולמו. במהלך אותה תקופה תחם את עתידו לשלושה תחומים בהם ביקש לעסוק: לספר סיפורים, ללמד ולחנך, ולארגן את החיים במשק חקלאי. את שלושת אלה הגשים, ביצירתו הספרותית, בבתי הספר שפתח ובכתביו הפדגוגיים, ובאחוזתו.

בהיותו כבן שלושים כתב ביומנו: "כמה מגוחך הדבר שאדם, שהתחיל לכתוב כללי חיים בהיותו בן חמש עשרה, עדיין עוסק בכך בהגיעו לגיל שלושים, מבלי לקבל ולהגשים אפילו אחד מהם". משפט זה מאפיין במידה רבה את התנהלותו במשך כל חייו. אשתו חשה מאוחר יותר כי גורלה נקשר לא בגורלו של גבר אחד אלא בגורלם של עשרה, עשרים גברים, כולם אויבים זה לזה. טרויה מייחס לו את ההרהורים הבאים באחרית ימיו: הוא הטיף לאהבה אוניברסלית, אבל את אשתו עשה לאשה אומללה; דיבר בזכות העוני, ובעצמו חי חיי מותרות; קרא לשיכחה עצמית, ורשם ביומנו את כל מיחושי גופו לפרטיהם; שאף להתמזגות עם אלוהים, וכילה זמנו במריבות בית קטנוניות; בז לתהילה, אך טיפח את יוקרתו במכתבים, בקבלות פנים ובתצלומים; העלה על נס את פולחן האמת, ונדחף מדי יום להעמדת פנים עלובה ביותר. התנהגותו והלכי רוחו אופיינו בהפכפכות, גם בינו לבין עצמו וגם בינו לבין סובביו. כוונותיו היו טובות תמיד, אבל ביצוען לא השביע את רצונו: בצעירותו נדר להפסיק לשחק קלפים ולהתנזר ממין, אבל שיחק והפסיד, ונמשך אל הצועניות ואל האיכרות. בבגרותו חש אי נוחות רבה מן הפער בין נוחות חייו ורכושו הרב לתנאי החיים של האיכרים, ורצה להפטר מכל שברשותו. משנכנע ללחץ לדאוג למשפחתו, העביר את כל נחלותיו על שם אשתו וילדיו, אך נמנע מלעשות צעד נוסף ולחיות חיי איכר, כפי שרצה, אלא המשיך לחיות בנוחות בבית המשפחה. יומניו משקפים שוב ושוב את אכזבתו מעצמו, אבל גם את הערצתו את עצמו – "אחת ולתמיד חייב אני להתרגל למחשבה כי הנני יצור יוצא מן הכלל, אדם שהקדים את דורו, או אולי אדם שמזגו הפכפך, מתרחק מן הבריות ולעולם אינו שבע רצון מעצמו […] טרם פגשתי אף אדם אחד טוב כמוני מבחינה מוסרית […] זו הסיבה שאיני מוצא חברה שתהיה נוחה לי".

יחסיו של טולסטוי עם סוניה, החל מן החיזור, דרך חייהם המשותפים, וכלה במריבות שקרעו אותם, מתוארים בביוגרפיה לפרטיהם, ומצאו את עצמם גם בספריו של טולסטוי עצמו. האופן בו הציע לסוניה להנשא לו הועתק ל"אנה קארנינה", היחסים הקשים ביניהם היוו השראה ל"סונטת קרויצר". נראה כי טולסטוי, שכבר היה כמעט מאורס קודם לכן וחזר בו, לא היה בטוח בעצמו גם הפעם. אחרי שסוניה קיבלה את הצעתו, הוא נתן לה לקרוא את כל יומניו, שכללו כל פרט מכוער אודותיו (ארוע שמצא אף הוא את דרכו אל "אנה קארנינה"). האם ביקש להרתיע אותה? ביום הכלולות עצמו, מספר שעות לפני הטקס, פרץ אל חדרה וביקש לדעת אם היא בטוחה באהבתה. החיבור בין הגבר ההפכפך, האדיש לחיי משפחה, והצעירה הנוקשה ועצבנית, החזיק מעמד למרות מריבות סוערות. השניים, שניהלו יומנים, בחרו בכנות מוחלטת, והראו זה לזה את כל מה שכתבו, כולל דברי שטנה ועוינות הדדיים. נדמה שרק במה שקשור לעבודתו הספרותית של טולסטוי מצאו לשון משותפת. טרויה מייחס לסוניה את הצלחתו של הסופר ההפכפך להקדיש שש שנים לכתיבת "מלחמה ושלום", משום שהשכילה ליצור עבורו סביבה שלווה ונקיה מכל פיתוי והסחת דעת. היא העתיקה לנקי את כתב היד הכאוטי שלו, ומכיוון ששאף לשלמות ואף פעם לא היה מרוצה, העתיקה את אותם הדפים שוב ושוב לאחר ששכתב אותם. היא העתיקה גם את כתב היד של "סונטת קרויצר", למרות שהיה ברור שנכתב על חייהם ופגע בה קשות. היא נסתה לדבר על לבו ולשדלו לבל יחרוג מתחומי השכל הישר, אך הוא לבש גדלות והסתמך על השליחות שנגזרה עליו, וסוניה הרכינה ראשה בפני רוממות המלה הכתובה. מאוחר יותר הגיעה עד הצאר בבקשה לבטל את הצנזורה שהוטלה על הספר שהכפיש אותה. יחסיהם הלכו והורעו בזקנתו: הוא ניסה להשיג שלווה, אך התעקש על עקרונותיו, היא הגיבה בהיסטריה ובפרנויה, עד שנשבר והסתלק באישון לילה, והוא זקן וחולה. למרות שהיה אדם דגול, שאחז בעקרונות נאים והתאמץ ליישמם, הלב נוטה אל סבלותיה. ועוד לא דברנו על המיזוגניה שלו: "אלוהים ברא את האשה למען תשמח לב אנוש ותלד וולדות, אך ברגע שהיא סרה מהיעד שהציב לה האל היא הופכת ליצור מפלצתי. הפמיניזם הוא בגדר פשע נגד הטבע, וחובתם של הגברים למנוע בעד בנות זוגם מליפול ברשתו של פיתוי זה".

טרויה מרחיב בתיאור משנתו של טולסטוי, שעיקריה התנגדות לכפיה שלטונית, אי-אלימות, שלילת הבעלות על קרקע ועל הון, התבססות על שוק פרטי ולא ממשלתי, פציפיזם, צמחונות, התנגדות לדת הממסדית, וחינוך המבוסס על רצונו של התלמיד ועל יחסים חופשיים בין מורים ותלמידיהם. הוא מרחיב גם על יצירתו הספרותית, החל ב"ילדות", שהתקבל בדרך-כלל בהתלהבות – "יצירה כה רבת השראה, שופעת אהבה כה עמוקה למציאות שהמחבר ביקש לתארה […] יכולים אנו לברך את הספרות הרוסית על הופעתו של כשרון נפלא". על "מלחמה ושלום" המונומנטלי, כותב טרויה כי "היצירה תאריך ימים למרות ההגיגים ההיסטוריים, הצבאיים והפילוסופיים המצויים בה בשפע, מפני שהספר הוא שיר תהילה לאדמה ולאדם שאין כמותו בכל ספרות העולם". הוא מתאר את ספריו האחרים – פרוזה והגות – ואת נסיבות כתיבתם, וביקורתו על טולסטוי האיש אינה פוגמת בהתפעלותו מטולסטוי הסופר.

ביוגרפיה של סופר עשויה לעניין חוקרי ספרות או חובבי רכילות, אבל האופן שבו אנרי טרויה כותב עושה את הביוגרפיה מרתקת כסיפור בפני עצמו. "טולסטוי" הוא בו זמנית סיור אינטימי בנפשו של סופר ושל חייו, והצצה מעניינת אל התקופה שבה חי, אל החברה הרוסית של ימיו, ואל ההגות של בני זמנו. המתרגם מרדכי שניאורסון כותב בהקדמה שעל פי דרישת ההוצאה היה עליו להסתפק במסגרת של חמש-מאות עד שש-מאות עמודים (בפועל הגיע לשש-מאות ארבעים ושש), ולפיכך נאלץ לקצץ ששים מתוך שמונה-מאות ארבעים ושניים העמודים במקור הצרפתי. אמנם טרויה נתן הסכמתו לקיצוץ, אבל למרות הפירוט הרב של הביוגרפיה – או דווקא בגללו – יש להצר על כל מה שנותר מחוץ למהדורה העברית.  

כמו הביוגרפיות האחרות שכתב אנרי טרויה – ביניהן "רספוטין" ו"קתרינה הגדולה" – גם "טולסטוי" היא ביוגרפיה מרחיבת דעת, כתובה כפרוזה משובחת, ומומלצת מאוד. 

Tolstoy – Henri Troyat

כתר

1984 (1965)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

יהודים ומילים / עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר

עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, סופר והיסטוריונית, אב ובת, מציגים ב"יהודים ומילים" את הטיעון לפיו הרצף של ההיסטוריה היהודית והלאומיות היהודית אינו אתני או פוליטי, אלא מילולי. "הגנאולוגיה הלאומית והתרבותית של היהודים היתה תלויה תמיד בהעברה של גחלת מילולית מדור לדור" – זהו לוז הטיעון, ובו הם עוסקים בארבעת פרקי הספר. לעתים הדיון מתפזר לנושאי משנה, מעניינים לכשעצמם, אך סופם של נושאים אלה שהם מתכנסים אל המילה.

כדאי להקדים ולומר, כי למרות שניתן היה להוביל את הדיון אל מסקנות פוליטיות – ודעותיהם של הכותבים ידועות – השניים נמנעים מכך כמעט לחלוטין. הספר הוא חגיגה אינטלקטואלית הדוברת בשני קולות, מקבלת בברכה פולמוס, ומקנה לכותביה, כך הם מקווים, מקום בפינה קטנה של סיפור המעשה אודות קווי האורך של ההיסטוריה היהודית.

את הפרק הראשון, "רציפות", ניתן אולי לתמצת למושג "והגדת לבנך", אותו הם מגדירים כהוראות ההפעלה של הזכרון היהודי. החינוך היהודי לאורך הדורות היה מבוסס שאלות (דוגמת הקושיות של ליל הסדר), עודד סקרנות וחייב אוריינות. לימוד הקריאה והעברת הידע מדור לדור החלו מגיל צעיר מאוד, קודשו כאידיאל, והעיסוק בהם לא הוגבל אל קירות חדר הלימוד, אלא נכח בכל מקום ובכל שעה, ולכן כלל את כל בני המשפחה, כולל הנשים שהודרו מלימוד אינטנסיבי. כתוצאה מכך, אילו התקיים המפגש שהכותבים מדמיינים בין דבורה הנביאה, רחבעם המלך, רבי עקיבא והרב קוק, ארבעה אישים רחוקים באופיים ובזמנם, "איש מחברי הרביעיה שלנו לא היה מופתע לגלות שאנחנו ממקמים אותם על רצף אחד".

הסופר וההיסטוריונית, שניהם חילונים מוצהרים, סבורים כי "התנ"ך הוא ספרות גדולה. הוא מעיד על שיעור קומה אנושי, על עומק תרבותי ועל דקות מחשבה וניסוח בלתי מצויה". הם מתיחסים אליו התיחסות אינטימית, חולקים בעלות לא-אמונית עליו, ומאמינים כי "דווקא הקריאה הביקורתית, הסלקטיבית והבוחנת, הקריאה המודרנית והחילונית בתנ"ך, היא שנותנת לנו נקודת תצפית נדירה על ספרי המקרא ומעוררת בנו יראת כבוד חדשה בתכלית כלפיהם". נקודת המבט שלהם מרעננת, ומציעה פרשנות היסטורית מעוררת מחשבה. כך, לדוגמא, הם מסיקים מן האמור למעלה כי התורה אכן שמרה על היהודים, אבל מציעים אפשרות שונה להתייחס לקביעה זו: "מובן שהגוויל נחשב קדוש. אבל אם נהפוך את הסיבה והמסובב נמצא תרבות שאהבה את הספר עד כדי כך שקידשה אותו".

הפרק השני, "נשים ומילים", גולש מגבולותיו של הטיעון המרכזי אל הופעתן של הנשים בתנ"ך. "הקול הנשי עצמו, חוזר ונשנה ועקשן", כך מזהים הכותבים, "חותר תחת הטקסט ומגיח החוצה". הם דנים בשש הנשים שחרצו את גורלו של משה לחיים ("ואיפה בדיוק היה אבא עמרם במהלך המבצע הנועז הזה, יצא לשתות משהו?"), מתפעלים מעקשותה של תמר ומתעוזתן של בנות צלפחד, צוחקים עם שרה שהעזה להתווכח עם אלוהים, ומציגים שורה של נשים חזקות. "אולי לא היו שרה, מרים וחולדה", הם כותבים, שכן שלתפיסתם התנ"ך אינו בהכרח ספר היסטורי, אלא מדריך מוסרי-חברתי-חוקתי,"אבל היתה תרבות קדומה שנשותיה ידעו איך להיות שרה, מרים וחולדה, והראו למחברי התנ"ך איך הן מדברות ופועלות".

הנשים זכו בחלקן בסיפורי התנ"ך בשל "פתחון הפה שנטלו לעצמן", ש"הוא נגזרת של המילוליות, הווכחנות והזכרנות שבהן הצטיינו הישראלים הקדומים והיהודים לדורותיהם". קולן של הנשים הושתק כמעט כליל בתקופת המשנה והתלמוד, והכותבים תולים זאת בהדרתן מן הלימוד. נשים דוגמת ברוריה, אשת רבי מאיר, היו יוצאות הדופן, שפילסו לעצמן דרך אל הזכרון הלאומי. למרות ההדרה, האוריינות, שהיתה גם נחלתן, אם בספרי דת המיועדים לנשים, ואם בספרים כלליים בדורות מאוחרים יותר, היתה הגורם לכך שכשהאוניברסיטאות אפשרו סוף-סוף לנשים ללמוד, נשים יהודיות הופיעו חיש מהרה בחזית הפעילות האקדמית.

הפרק השלישי, "זמן ואל-זמניות", עוסק כשמו בתפיסת הזמן ביהדות, כולל, בין השאר, במונחים כמו "אחרית הימים", "אין מוקדם ומאוחר בתורה", "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", "מה שהיה הוא שיהיה", ועוד. בין שאר נושאים מתייחס הפרק הזה לאסכולות הארכיאולוגיות המפרשות פרשנות שונה את הממצאים בארץ-ישראל, חלקן טוענות שהיתה כאן ממלכה מפוארת בימי דוד ושלמה, אחרות גורסות כי הסביבה הפיסית היתה דלה, ותיאוריה המפוארים בדויים. הסופר וההיסטוריונית מאמצים את תפיסתה של נעמי שמר, שאמרה: "אני לא שולטת בארכיאולוגיה, אבל מה זה חשוב אם היה או לא היה? נאמר שלא היה ולא נברא התנ"ך, אלא משל היה – לדעתי המשל הזה חי יותר מכל האבנים", וסבורים כי "מורשתנו מורכבת מקומץ ציונים גיאוגרפיים צנועים ומארון ספרים גדול". כדוגמא מובהקת ומפוארת הם מביאים את החרס מתקופת מלכי בית דוד שנמצא בקיאפה שבעמק האלה, ובו טקסט עברי קדום המורה על דאגה לחלשים. "קו האורך המילולי העתיק ביותר שלנו הוא ניסוח חד ומרוכז, על שבר חרס קטן מעמק האלה, של קו האורך המוסרי החשוב ביותר".

הפרק הרביעי נושא שם מעט פרובוקטיבי, "לכל איש יש שם: האם ליהודים נחוצה יהדות?". הוא עוסק בלידתם של המונחים יהודים ויהדות, ונשען, בין השאר על דבריהם של סעדיה גאון מן המאה העשירית לספירה – "אומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" – ושל מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – "היהודים קודמים ליהדות".

הספר כתוב רוב הזמן בקולותיהם האחידים של שני כותביו, אך לא נעדרים ממנו פולמוס וזויות ראיה שונות. כך, לדוגמא, הם מציגים גישות שונות לגבי הסיפור שלפיו ברוריה נזפה ברבי יוסי על ששאל אותה שאלה בת ארבע מלים במקום להסתפק בשתיים, שהרי אינו אמור להרבות שיחה עם האשה. ההיסטוריונית סבורה שאולי ברוריה אימצה את הנרטיב המדכא. הסופר סבור שדבריה של ברוריה ליוסי מרמזים על האירוניה שלה כלפי הציווי "אל תרבה שיחה עם האשה". הדיאלוג בין עמוס עוז לפניה עוז-זלצברגר מפרה ומעשיר את הדיון, ונאמן לאחד הרעיונות המרכזיים החוזר ונשנה בספר, ולפיו ההתרסה והטלת הספק הם השומרים את ה"ציויליזציה" היהודית חיה ותוססת.

שני הכותבים שופעי ידע ודעתנים, והקריאה בספר מרחיבת דעת ומרתקת. אסיים בעצתם להורים בעידן האלקטרוני, שבו הטכנולוגיה מאיימת על התיווך ההורי בין הילדים לבין הטקסטים: "אם רוצים האמהות והאבות של היום להשאר בתפקיד שהותווה להם בתולדות היהודים, במעגל ההורה-הספר-הסיפור-הילד, עליהם לקרוא עם ילדיהם ספרים. מוקדם. הרבה".

Jews and Words – Amos Oz and Fania Oz-Salzberger

כתר

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

קפה הוא גם השקפת עולם / מיכאל דק

קפה הוא גם השקפת עולם

כותרת משנה: חמש מאות שנות תרבות קפה

מיכאל דק, יושב בתי קפה מַתמיד, שמעיד על עצמו ששתה עשרת אלפים ליטרים קפה בימי חייו (פירוט החישוב מופיע בפרק האחרון), מציג בספר את ההיסטוריה של המשקה, ובעיקר את התרבות שהתפתחה סביבו. המאייר יירי סליבה, חובב קפה אף הוא, אייר את הספר בחן רב.

במקום דברי תודה בסיום, מגיש מיכאל דק קפה מסוגים שונים למי שסייעו לו בכתיבה, וגם "הפוך חזק ומר למוציאים לרעה את דיבתו של הקפה, בתיו ויושביו לדורותיהם". אני תוהה מה יוגש לשותים נייטרלים, דוגמת הח"מ, שקפה הוא עבורם שגרה שאין נותנים עליה את הדעת, ישיבה בבתי קפה אינה חביבה עליהם, והאסוציאציות שהמשקה מעורר בהם מסתכמות בקנטטת הקפה של באך ובספר שולחן הקפה של קרמר. אולי נס קפה.

מכל מקום, על ספל נס או על ספל תה, גם שותים אלה יוכלו ליהנות מן הכתיבה הנעימה של הספר, מן ההומור שבו, מן הידע ומן האנקדוטות הרבות. נמצא כאן את המיתוסים הקשורים בימיו הראשונים של הקפה, את המאבקים בעדו ונגדו מאז ועד היום, את תרבות בתי הקפה, מעט על התעשיה ועל הכלכלה, כולל התיחסות אל עובדי המטעים המנוצלים, וכמובן את הקפה לסוגיו. אחד הפרקים מוקדש לתיאור טיפוסי הלקוחות בבתי הקפה, אחר למופעיו של הקפה בתרבות, פרק נפרד מיוחד לתולדות הקפה בישראל, ועוד כיוצא באלה.

בין האנקדוטות המשעשעות הרבות הכרוכות בקפה, שאודה כי מעולם לא נתתי דעתי על עומק הרגשות שהוא עורר ומעורר, הצחיקה אותי במיוחד זו המספרת על עצומה שהגישו נשים אנגליות ב-1675, בנסיון למנוע את נהירת הגברים לבתי קפה. בין השאר טענו הנשים כי תפקודם המיני של הגברים נחלש בשל שתית הקפה, והן ביקשו מן המלך לאסור על סוג הבילוי הזה. עצומת הגברים, שנכתבה במענה לזו של הנשים, טענה, כמובן, את ההפך. המלך, שחשש מרוחות החופש, הורה לסגור את בתי הקפה, אבל ביטל את האיסור, שעורר סערה, בתוך יומיים.

מכיוון שקנטטת הקפה, שהוזכרה קודם, חביבה עלי, אזכיר אותה שוב. זוהי אחת היצירות החילוניות הבודדות של באך, והטקסט שלה, שמשקף את ההתמכרות לקפה בגרמניה במאה השמונה-עשרה, הוא דיאלוג בין אב לבתו, כשהאב מרעיף על ראש הבת איום אחר איום כדי לגמול אותה משתיה, אך היא אינה נכנעת. הקנטטה נוגנה לראשונה, כמה הולם, בקפה צימרמן בלייפציג ב-1735. הנה קטע לדוגמא:

את ילדה רעה, את חוצפנית קטנה / אה, האם תצלח משימתי: / אני אומר לך, הפסיקי עם הקפה.

אדון אבא, אל נא יחמיר אתי כל כך! / אם לא יורשה לי לשתות / שלוש פעמים ביום ספלון קפה / אצטמק מרוב עינויים / כמו צלי של עז.

"קפה הוא גם השקפת עולם" מוגש לקורא במהדורה אלבומית, כריכה קשה ודפים עבים, ובגוונים חומים, כמתבקש. נוח להניחו על השולחן ולעלעל בו תוך התענגות על כוס קפה.

בספר משובצים ציטוטים שענינם, כמובן, קפה. אסיים באחד מהם, מתוך שיר הלל לקפה מאת השייח עבד אלקאדר, מ-1587: קפה הוא הזהב של האדם הפשוט, / וכמו הזהב הוא נותן לכל אדם / את תחושת העושר והאצולה

לרוויה!

כתר

2003

שורשי השמים / רומן גארי

0770000177578

שנות החמישים של המאה העשרים. העולם המצולק מלקק את פצעיו, מוכה טראומת מלחמות ורצח עם. איך ממשיכים מכאן? באפריקה המשוונית הצרפתית סובב לו מורֶל, לוחם מחתרת צרפתי שנשבה בידי הגרמנים ושהה שנתים במחנות עבודה, ומבקש להאחז ב"שורשי השמים", הערכים הנעלים שניטעו בליבותיהם של בני האדם, כשהוא מנסה לעשות נפשות להגנה על הטבע בכלל, ועל הפילים בפרט. הפילים, הנטבחים בהמוניהם בידי חובבי ציד וסוחרי שנהב, מסמלים בעיניו את החופש. בעצומה, שעליה הוא מבקש להחתים את כל הנקרה בדרכו, ובשיחותיו עם המבקשים לתהות על מניעיו, הוא מסביר: "הם היו בעיני דימויה של חירות ללא מצרים […] שמרנו מכל משמר את דימויה של חירות נפילים זו, של הוד הטבע שאין משלו, ובדרך כלשהי עזר לנו הדבר לשרוד, להשאר בחיים". הוא מסרב להשלים עם גישה תועלתנית לחיים, אלא מנוי וגמור היה עמו לעשות כל מה שביכולתו כדי שהאדם יתעלה מעבר לכך, ויניח לשוליים של יופי שאין עמו יתרון תועלתי או יעילות מוחשית להתקיים עלי אדמות. הוא מוקסם מן העדרים הגדולים, שנוכחותם עמנו ממלאת שמחה את לבו של כל אדם הראוי להקרא אדם. למרות כל מה שחווה הוא מאמין בתמימות ובלב שלם ביכולתם של בני האדם להפגין נדיבות וטוב לב, ולפַנות מקום לבעלי חיים.

רומן גארי, בספר זה, שהנו אחד הראשונים שכתב, חוזר שוב ושוב אל בדידותו של האדם לאחר כל מה שעולל לעצמו, ולצורך הנואש שלו בחום ובידידות. מורל כותב בעצומה: "האדם הגיע על פני כדור הארץ לנקודה שבה הוא זקוק לכל האהדה והידידות שיוכל למצוא, ובבדידותו הוא נזקק לכל הפילים, לכל הכלבים, לכל הציפורים", קביעה שבאופן כזה או אחר נוכחת בכל ספריו של גארי. בספר מאוחר יותר, "כלב לבן", המבוסס על פרק מן הביוגרפיה שלו ושל אשתו, כתב, "זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד". גיבוריו של "שורשי השמים" גוררים אף הם את אשליותיהם, חלקם אומרים נואש, חלקם אינם רוצים להפטר מהן, וכולם מבקשים חום וידידות.

סביב מורל רוחשות מספר דמויות. תומכיו מייחלים להצלחתו, לא בהכרח משום אהבת הפילים, אלא משום שמאבקו של מורל מסמל בעיניהם את כל מה שנעלה ברוחו של האדם. מתנגדיו, הציידים וסוחרי השנהב כמו גם אנשי ממשל, רואים בו אדם מסוכן, שונא אדם, אחוז אמוק. ויש המנצלים את הלהט והדבקות של פעילותו לצרכיהם. כזה הוא וייטרי, הרואה בעצמו מנהיג אפריקני, מי שינהיג את האפריקנים אחרי שאירופה תיפול, או למצער תחדל מלשלוט באפריקה. כדי לגייס תמיכה במטרותיו המהפכניות, ומשום שהוא סבור שמורל זוכה לאהדה, הוא מעודד את השמועה לפיה מניעיו של מורל לאומניים ולא הומניים. למורל עצמו אין זה משנה. אולי תחילה האמין שוייטרי פועל אף הוא מאהבת הטבע והפילים, ובכל מקרה כל הנושא הלאומני היה רחוק ממנו, או בלשונו, "אישית, כמובן, אני מצפצף על כל הלאומנים, יהיו אשר יהיו, לבנים כשחורים, אדומים כצהובים, חדשים וישנים. אותי מעניין העיקר: הגנת הטבע". אבל גם כשהוא מבין שהוא מנוצל לצרכיו של אחר, אינו מתנער ממנו. להפך, הוא מודע לכך שכל זמן שהוא מדבר על הומניטריות ועל נדיבות אין לרעיונותיו סיכוי להשפיע, אולם משעה שהנושא הפך פוליטי, הרי הוא נפיץ ומסוכן ומחייב התיחסות, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. לאפריקנים עצמם מאבקו אינו נוגע כהוא זה. מורה אפריקני, שסירב לחתום על העצומה, הסביר: "הפילים שלך אינם אלא רעיון שעלה במוחו של אירופי שבע; זהו רעיונו של בורגני שכרסו מלאה. בשבילנו הפילים הם בשר חי. כאשר תספקו לנו פרות ובקר לשחיטה די צרכנו – נשוב לדבר על כך".

דמויותיו של גארי לעולם אינן נופלות למלכודת הסטראוטיפים, ובמקום שבני אדם אחרים רואים אדם שהביוגרפיה שלו מגדירה אותו, הוא מתעלם מן ה"מובן מאליו" ומן המקובל. מינה, צעירה גרמניה, תומכת ראשונה במעלה של מורל, נדרשת לענות במסגרת חקירה תשובות של כן ולא. התאהבת בברלין בקצין רוסי, למרות מעשי האונס שביצעו הכובשים הרוסים באלפי נשים, כולל בך? כן. הופעת כחשפנית? כן. קיימת יחסי מין עם לקוחות במקומות בהם עבדת? כן. אבל מינה, שמצטיירת מן החקירה כפרוצה ובוגדת, אינה מינה שגארי רואה. בדומה למורל, עברה הקשה, וכל מה שנאלצה לעשות כדי לשרוד, לא הקהו בה את אמונה באצילות ובהגינות. כשהיא אומרת שנענתה להצעת העבודה במועדון בצ'אד, מבלי לשאול יותר מדי שאלות על טיבה, רק כדי לראות ציפורים בבוקר, הסברה מתקבל בספקנות, אבל היא מתכוונת בכך בדיוק למה שמתכוון מורל כשהוא לוחם למען הפילים.

"שורשי השמים" מציג פנורמה מרהיבה של דמויות ושל נושאים. הוא עוסק, בין השאר, בקולוניאליזם ובהשלכותיו ההרסניות, בדרך בה מתגלגלות מהפכות, בלאומנות, בדת ובמסורת מאגית, במעבר מחברה שבטית ללאומית, ועוד, כל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק. כמו ב"כלב לבן", שהוזכר קודם, גם כאן עולמו של גארי אינו נחלק לשחורים ולבנים, וכל אחד מנושאי הספר מטופל בתערובת החמלה-זעם-יאוש-תקווה, שגארי כה מצטיין בה. תיאורי הנוף והטבע מפעימים, והערבה האפריקנית נפרשת מול עיני הקורא במלוא הדרה. מרדכי שניאורסון, שתרגם מן המהדורה הצרפתית על בסיס המהדורה האנגלית שגארי ערך בה תיקונים, העניק לספר תרגום משובח בעברית נאה.

מומלץ ביותר.

Les Racines du Ciel – Romain Gary

כתר

1988 (1956)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

שורשי השמים - יד

 

 

 

 

 

 

Dumela Lodge, Greater Kruger National Park

 

הירושה / שאנדור מאראי

001002763528

אקדים ואומר שלא אהבתי את הספר, והסקירה, כדי להסביר מדוע, כוללת קלקלנים.

אסתר, אשה בשנות הארבעים לחייה, המתגוררת בבית משפחתה עם קרובה מבוגרת, מקבלת מברק המודיע כי לאיוש יגיע למחרת לביקור, אחרי נתק של עשרים שנה. לאיוש, גבר כריזמטי ונוכל, היה חבר נעורים של אחיה של אסתר, חיזר אחריה ונישא במפתיע לאחותה וילמה, ואיכשהו הצליח ללוות כספים מכל קרוביו ומכריו מבלי להחזיר. במקום לעשות את המעשה ההגיוני היחיד ולהמנע מלהפגש אתו, אסתר, ויחד אתה אחיה וחבריה, כולם נפגעי לאיוש, מתכוננים לקבל את פניו.

הירושה שבשמו של הספר היא טבעת, שהיתה שייכת לסבתה של אסתר, ונמסרה לוילמה. לאחר מותה של וילמה ביקש לאיוש שאסתר תקבל את הטבעת. כמו לאיוש עצמו, הטבעת שלכאורה החזיר מזויפת. את המקורית מכר מזמן. אווה, בתם של לאיוש ווילמה, המתלווה אליו כעת, ומתגלה כבת נאמנה לאביה הנוכל ולאמה האנוכית והאכזרית, דורשת מאסתר למסור את הטבעת לידיה, ואסתר, בפרץ נאמנות, אינה מסגירה את שהיא יודעת עליה. אותה נאמנות היא מגלה באופן עקבי במהלך הביקור, למרות שהאיש לא השתנה כלל. כבר בתחילתו של הסיפור היא מספרת שהמפגש הסתיים בחתימתה על יפוי כוח המעביר את ביתה לידיו של לאיוש, ובונה ציפיה לחשיפתו של סוד רב-משמעות, שיכול לגרום לצעד הזה. סוד כזה אינו נחשף, והתנהלותה של אסתר אוילית בעליל.

"מעולם לא החלטתי מראש על מעשי. בסופו של דבר, האדם אחראי רק למה שהוא מתכנן, למה שהוא רוצה. האדם אחראי רק לכוונות שלו… המעשה, איזה מובן יש לו?", כך אומר לאיוש, מתנער מן העוולות שגרם. "את היית אמורה להיות בשבילי מה שחסר לי: אופי", הוא טוען כנגדה, כאילו היא זו שנטשה אותו. בדיעבד מתברר שכתב לה לפני חתונתו וביקש שתברח אתו, אבל היא לא קיבלה את מכתביו. משום מה משכנעת אסתר את עצמה שדווקא באותם מכתבים היה כן, למרות שהיא אומרת לו כי "לפעמים אני חושבת שאתה באמת גאון… גאון של השקרנות". היא מודעת לכך שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו, אבל גם כשמתברר שהוא בא לגזול את ביתה ולשכן אותה בבית מחסה, היא עושה כרצונו.

למה? הנה מה שיש לה לומר לאנדרה, ידיד ועורך דין, שאמור לטפל בהעברת הבית, ומציע לה לבטל את חתימתה: "אתה גבר, אנדרה, גבר מצוין ואמיתי, שנאלץ לחשוב תמיד בהגיון, כמו שמכתיבים בחוכמה החוק, ההרגל או התבונה. אבל אנחנו, הנשים, לא יכולות להיות תמיד נבונות והגיוניות כל כך… עכשו אני מבינה שזה לא תפקידנו"… נו…

הספר קומם אותי מתחילתו ועד סיומו, ובכך אין כל פסול. יש נשים פתיות כמו אסתר, ואין סיבה לא לכתוב עליהן. אבל הספר הוא כשלון בשל חוסר התוחלת הסיפורית. לפני הקריאה לא הכרתי את הדמויות, כמובן, ובסיומה הכרתי רק את מעשיהן, לא את פנימיותן. בדיאלוג ביניהן, ובמונולוג הפנימי המעורפל של אסתר, הרגש המובע אינו משכנע, וההגיון מהם והלאה. אם רצה הסופר לומר משהו משמעותי על אופיים של בני אדם, על מערכות יחסים, על גברים ונשים, הוא פספס לגמרי.

לא התרשמתי במיוחד מספרו הידוע יותר של מאראי, "הנרות בערו עד כלות", בעיקר בשל סגנונו, אבל הוא היה נוגע ללב ובעל ערך תקופתי. "הירושה", לעומת זאת, כתוב באופן מהודק יותר, אבל בעיני הוא ריק מתוכן. לדעתי, אפשר לוותר על קריאתו.

Eszter Hagyateka – Sándor Márai

כתר

2007 (1939)

תרגום מהונגרית: מרים אלגזי

היורש הדגול / אנה פיפילד

hayoreshhadagul_master

כותרת משנה: יעודו הנשגב והמושלם של החבר הגאון קים ג'ונג-און

קים ג'ונג-און, השלישי בשושלת קים, ירש את השלטון בקוריאה הצפונית ב-2011. העיתונאית אנה פיפילד, המסקרת את המדינה למעלה מעשור ומחצה, מספרת בספר זה על שנות שלטונו, עד פגישתו האחרונה עם נשיא ארצות-הברית בפברואר 2019. קשה לחדור אל המציאות האמיתית שמאחורי המציאות שהתקשורת הצפון-קוריאנית הרשמית בוחרת לשדר, אבל העיתונאית התבססה על היכרותה רבת-השנים עם המדינה המסוגרת, ועל ראיונות רבים עם מי שהתנסו בחיים בה ועם אנשי מקצוע העוקבים אחריה, וכתבה ספר מפורט ככל האפשר ומעניין מאוד.

הספר פותח במלחמת קוריאה, שהחריבה את האזור כמעט כליל (האמריקאים הטילו על הצפון 635 אלף טון פצצות, מספר העולה על הפצצות שהוטלו בזירת האוקינוס השקט במהלך כל מלחמת העולם השניה. מאתים אלף פצצות הוטלו על הבירה פיונגיאנג). קים איל-סונג, שנטל לידיו את השלטון בתום המלחמה, הפך לשליט יחיד בחסות ברית המועצות וסין. בשונה ממדינות קומוניסטיות אחרות, בקוריאה הצפונית החליט השליט להוריש את התפקיד לבנו, קים ג'ונג-איל. סביב היורש המיועד התפתחה מיתולוגיה, תערובת של לידת ישו עם מסורות קוריאניות, ופולחן האישיות שנוצר סביב קים איל-סונג הלך והתעצם ועבר בירושה לבנו ולנכדו. "המנהיג הדגול", "המנהיג היקר", "החבר הגאון" – אלה הם כמה מן הכינויים בהם נדרש העם להתייחס אליהם, לצד הפרזות ליריות דוגמת "ההתגלמות המושלמת של האהבה", "המנהיג ההחלטי והנדיב", "הגנרל המנצח והבלתי מנוצח".

קים ג'ונג-און גדל באחד המתחמים המפוארים שיועדו למשפחתו. בעוד העם סובל מחרפת רעב במקרה הרע, ומתת תזונה במקרה הטוב, הוא ומשפחתו נהנו מכל מנעמי העולם. ילדותו היתה בודדה למדי, ללא חברת בני גילו. שף יפני מונה לשמש לו חבר למשחקים, והילד, שכונה "גנרל" ו"מרשל" מגיל צעיר מאוד, הורגל לחנופה ולסיפוק מיידי של כל מאוויו. כשבגר נשלח עם שני בני דודים, כולם בשמות בדויים, ללמוד בשווייץ, כשדודו ודודתו מתחזים להוריו. אביו בחר בו כיורשו, למרות שלא היה הבן הבכור, ככל הנראה בהשפעת אמו, שהיתה בעלת מעמד חזק בין שאר נשותיו ופילגשיו של אביו. משעה שנבחר, חל איסור להעניק את השם ג'ונג-און לתינוקות, ואלה שכבר נשאו את השם נדרשו לשנותו. בהגיעו לגיל עשרים ושבע נפטר אביו, והצעיר תפס את מקומו, מלווה בחשדנות ובספקנות מבית ומחוץ.

במהרה הוכיח עצמו קים ג'ונג-און כמנהיג נחוש. הוא הידק את הסגר ההרמטי של ארצו, והשתמש באמצעים אלקטרוניים כדי לתפוס את מי שמעז לצפות בדרמות דרום-קוריאניות או להאזין לפופ סיני, עברות שדינן הגליה למחנות או מוות. הדיכוי של תשעים ותשעה אחוזים מן האוכלוסיה נמשך במלוא החומרה, בתקנות המיישמות את הכלל שניסח מקיאוולי: "מוטב להטיל פחד מאשר לעורר אהבה". פקידים בודקים את עומק הקידה מול פסלי המנהיגים, הלשנות נפוצות וזוכות לעידוד, תמונות המנהיגים תלויות בכל מקום, בכל בית דולק רדיו שאסור לכבות, והוא מכוון לתחנה אחת המשמיעה תעמולה, אין גישה לאינטרנט, מערכי השיעורים בבתי הספר כוללים את תולדות המשפחה השלטת ואת היסטורית האכזריות האמריקאית, ביקורת עצמית היא בגדר חובה, ועוד ועוד. את הגולאגים הצפון-קוריאנים תיאר חוקר ניצול שואה כגרועים יותר מן המחנות הנאצים. לעומת זאת, המאיון העליון זוכה להטבות מפליגות, ותנופת הפיתוח של פיונגיאנג ושל וונסאן מאפשרת לאנשים, שמבטיחים את שלטונו של קים ג'ונג-און, חיים נוחים ומפנקים. בלתי אפשרי לעבור ממעמד נחות למעמד של אליטות, אבל קל מאוד להדרדר בכיוון ההפוך, והאיום המתמיד משמר את הנאמנות. נאמנותם של מי שאינם נמנים עם האליטות נשמרת באמצעות טרור, אבל אנה פיפילד סבורה שחלקם הם מאמיני אמת. כמעט כל הצפון-קוריאנים גדלו בלי להכיר שום דבר אחר, והם סוגדים לבני קים כפי שסוגדים לאלים. הישגיה של המדינה – אמיתיים ומדומים – מפומפמים למוחם ללא הרף, וגם אנשים שהצליחו להמלט ממנה מפגינים לא פעם גאווה פטריוטית למרות המחיר שנאלצו לשלם. ויחד עם זאת, רובם מודעים לכך שמשקרים להם, ושהחיים יכולים להיות שונים, בזכות הברחות בהיקף גדול של כרטיסי זכרון המכילים סרטים זרים. אחת המרואינות תיארה את הזעזוע שחשה כשגילתה שבניגוד לתעמולה הדרום קוריאנים נראים ממש כמוה.

קים ג'ונג-און מוכר למערב בעיקר בשל איומיו התכופים לפתח פצצת מימן וטילים בליסטיים ארוכי טווח. מרבים להתייחס אליו כאל מטורף, אבל למעט נרקיסיזם והתמכרות לכוח, נראה כי נכון יותר לראות בו "שחקן רציונלי", כדברי מנתחי הביון האמריקאים. מבחינתו היה זה טירוף לא לפתח נשק מתקדם, בהתחשב בחולשותיה של מדינתו, והסברה היא כי יעדיף לשמור על מאזן אימה ולא יפתח במתקפה יזומה. משעה שהשיג את יעדיו בתחום זה, החליט בהגיון להפנות את מרצו לשיפור מצבם הכלכלי של תושביו. עוד קודם לכן איפשר להם מעט חופש קפיטליסטי, וכעת הוא מבין כי כדי לשרוד ולשמר את שלטונו לאורך שנים, לא די שיוכיח למערב כי הוא מנהיג שמממש את תוכניותיו ואת איומיו, אלא עליו להוכיח גם לבני עמו שמצבם משתפר תחת שלטונו. אם מצליחים להתעלם לרגע מן הטרור הפנימי, מן הפרנויה שגרמה לו להפטר ממקורבים, כולל דודו ואחיו למחצה, ומצעדים פרובוקטיביים כלפי חוץ, אפשר לגלות הגיון ועקביות בדרך בה הוא מנווט את שלטונו. אנה פיפילד סבורה, לפיכך, שיש מקום לאופטימיות באשר לאפשרות להפשיר את היחסים בין קוריאה הצפונית לשאר העולם, הפשרה שבמסגרתה יופחת האיום הגרעיני, ויוטב מצבם של התושבים המדוכאים. לדעתה, המפגש האחרון בין קים ג'ונג-איל לדונלד טראמפ נכשל, משום ששני המנהיגים הלא-קונבנציונליים הללו, שיתרונם המרכזי הוא היותם כל-כך שונים מקודמיהם, נפלו קורבן לחשיבה קונבנציונלית.

ההיסטוריה ממשיכה להיווצר גם אחרי שהספר ראה אור. השבוע נודע כי קוריאה הצפונית פוצצה מבנה שבו פעל מנגנון התיאום בינה ובין קוריאה הדרומית. המבנה נחנך בעקבות מפגש היסטורי מפויס בין מנהיגי שתי המדינות ב-27 באפריל 2018, שאודותיו צייץ טראמפ, "דברים טובים קורים".

השאלה כיצד לנהוג ברודן, שהוא אולי רציונלי אך בהחלט בלתי צפוי, נשארת פתוחה, וקצת קשה להיות שותפים לאופטימיות של אנה פיפילד. מכל מקום, "היורש הדגול" הוא ספר מרתק ומעשיר בידע, וגם מעורר אימה ורחמים, ומומלץ מאוד לקריאה.

The Great Successor – Anna Fifield

כתר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

הבלתי נראים / רוי יקובסן

d794d791d79cd7aad799_d7a0d7a8d790d799d79d_d79cd793d7a4d795d7a12

בני משפחת בראיי חיים באי הקרוי על שמם, קילומטר אורכו ומחצית הקילומטר רוחבו. האי הבדוי הוא חלק מאיי לופוטן בים הנורבגי, סמוך לקצה הצפוני של המדינה. מאה שנים קודם זמננו, המשפחה מתפרנסת מעמל כפיה, בעיקר מדיג וממכירת מוך, מצוידת בכלי עבודה פשוטים ללא מיכון מתוחכם, ומנהלת את חייה על פי תכתיבי מזג האויר. כשהספר נפתח המשפחה מונה חמש נפשות – הנס ומריה ובתם אינגריד, מרטין אביו של הנס, וברברו אחותו, המוחזקת בעיני כולם כרפת שכל. המוות יקח שניים מהם, אחת תאבד את כל כוחותיה, ושלושה ילדים יצטרפו ויזרימו דם חדש.

נדמה שההמשכיות היא מונח מפתח בחיי האי. משום כך איננו לומדים הרבה על עברו של מרטין, ומשום כך אין חשיבות מרובה לשיוכם המשפחתי של המצטרפים לחבורה. השלשלת היא החשובה, הפרטים המרכיבים אותה פחות. מאותה סיבה איש אינו מעלה בדעתו לעשות שימוש חוזר בחורבות המבנים העתיקים באי; הם מעדיפים למצוא אבנים חדשות ולאפשר לשרידים לעמוד במקומם כמו מצבת זכרון או בית קברות.

בני בראיי חיים ביקום בזעיר אנפין משל עצמם, וטוב להם בכך. כשהנס מוצא משקפת משובחת שהיתה שייכת לאביו, הוא מעיף מבט ביבשה ובאיים שכנים, ומחביא את המשקפת, ממש כמו שעשה אביו שנים קודם לכן. אין להם צורך בהתבוננות החוצה, למעט לצרכי מסחר, בירוקרטיה ודת. מריה יוצאת דופן מבחינה זו, ויקובסן מכנה אותה "הפילוסופית כאן באי"; היא ניחנה במבט מפוצל, מכיוון שבאה מאי אחר. כמה מן העימותים בינה ובין הנס נובעים מהיותה כאן ושם גם יחד.

וכך מתנהלים להם חיים של שגרה מפרכת, תחת סערות משתקות וחום לוהט, בין עבודת האדמה והצאן לדיג בתנאים קשים. נדמה כי דבר אינו משתנה פרט לחילופי הדורות, כשמעמד עמוד התווך של המשפחה עובר כמעט בהיסח דעת ממרטין להנס.

השינוי המהותי מגיע כשבעקבות משבר כלכלי הנס מסכים לצרף את האי למסלול ספינת החלב, המפליגה בין האיים, אוספת את תוצרת החלב, ומשמשת להובלת נוסעים ומסעות. "ספינת החלב", כותב יקובסן, "הפכה לשעון, והיא מאפשרת להם לחיות לפי שעון היבשת". השינוי הזה יניע גל של תמורות, שתחילתו בהחלטתה של אינגריד לעזוב את האי ותעבוד כמשרתת ביבשת, וסיומו בשימור המשכיותו של האי תוך מתן דריסת רגל לקידמה.

בשולי העלילה, חלק מן השינוי מתגלם במעמדן של הנשים. בעבר לא היו בבית כסאות לנשים, והן אכלו בעמידה לצד הגברים. חלוקת העבודה בין גברים לנשים היתה חד-משמעית ומובהקת – גבר לא נכנס לרפת, אשה לא יצאה לדוג. בהדרגה מתיישבות הנשים כולן, גבולות התפקידים מיטשטשים, ותפקיד עמוד התווך אינו שמור לאבי המשפחה לבדו.

בספרה "אווזים" כתבה עלית קרפ על ביקור באיי לוטופן בעקבות הספר, והתיחסה להיבטים עיקריים בכתיבתו של יקובסן, ביניהם בחירת הדמויות שלו: "יקובסן מציג בכתיבתו את נידחי החברה לא רק כחלק שהחברה מצווה לסבול אותו ולטפל בו, אלא כתוספת שגואלת את החברה מסתמיותה ומהבליה, ומעניקה לה ערך מוסף שעתיד להתגלות". ב"ילדת פלא" היתה זו לינדה, שנחשבה מפגרת, אך יחודה השפיע עמוקות על סביבתה. ב"הבלתי נראים" ברברו רפת השכל תשפיע על גורלו של האי, אך הנידחות אינה מנת חלקה בלבד.

"הבלתי נראים" הוא ספר של שגרה, ללא דרמות מטלטלות גדולות, או אולי מדויק יותר לומר שהדרמות משניות לשגרה. כתוצאה מכך, וגם משום שיקובסן יצר ספר מקרעי עלילה, המאתגרים את הרציפות, נדמה רוב הזמן שלא קורה דבר, מלבד מאמץ קיום סיזיפי. יחד עם זאת, הפרטים מהם מורכב היומיום, והטבע הדומיננטי – כולם מתורגמים יפה על ידי דנה כספי – מצליחים לשלב את הקורא באוירת המקום ובחיי תושביו, כמו היה אורח של קבע. "ילדת פלא" הוא, בעיני, יצירה משובחת יותר, אך "הבלתי נראים" מיוחד אף הוא.

De Usynlige – Roy Jacobsen

כתר

2015 (2013)

תרגום מנורבגית: דנה כספי

המעון של מיס פרגרין לילדים משונים / רנסום ריגס

5158832

מאז ש"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" ראה אור, נכתבו עליו סקירות רבות, שהצלחתי להמנע מלקרוא, כי הספר על פניו נראה מעניין, ורציתי להגיע אליו ללא ידיעה מוקדמת על תכניו, מעבר לטקסט המצומצם שעל כריכתו. הסתפקתי, לפיכך, בשורה התחתונה של מרבית הסקירות, שהיתה חיובית. לצערי, אני לא שותפה לדעה זו.

ג'ייקוב בן החמש-עשרה מוצא את סבו הנערץ עליו גוסס בשדה ליד ביתו. בשארית כוחותיו מבקש ממנו הסב לנסוע אל האי, אליו נשלח כילד במהלך מלחמת העולם השניה, ומוסיף וממלמל עוד כמה מלים, שמשמעותן נסתרת מן הנכד. ג'ייקוב, המשוכנע שראה מפלצת בשדה, סובל מתופעות של פוסט-טראומה, ומופנה לטיפול פסיכיאטרי. בעידודו של הפסיכיאטר, הוא יוצא עם אביו אל האי הוולשי, בתקווה שביקור במעון בו גדל הסב, ואולי שיחות עם מי שהכירו אותו באותה תקופה, יסייעו לו להתאושש. הסיפור, שהצטייר עד כה כמבטיח, מקבל תפנית הזויה אל מחוזות הפנטזיה, מאבד כל פן אלגורי – אם בכלל היתה כוונה לייצר כזה – והופך לספר הרפתקאות לילדים. אמנם על הכריכה מובטחת הנאה לבני 12 עד 120, אבל בעיני זהו ספר פעולה שטחי, ומכאלה איני נהנית.

בצד הזכות, הספר מושקע מאוד בהיבט החזותי, ותיאורי הנוף שבו מלאי חיים.

לדעתי, אפשר לוותר.

Miss Peregrine’s Home for Peculiar Children – Ransom Riggs

כתר

2012 (2011)

תרגום מאנגלית: טל ארצי

קללת הדורות / ארנלדור אינדרידאסון

l_276961

גופתו של גבר מזדקן מתגלה בדירת מרתף, בה התגורר לבדו מזה שנים, כמעט ללא קשר עם השכנים בדירות שמעליו. מותו נגרם ממכה שהוטחה בראשו באמצעות מאפרה כבדה. ליד גופתו נמצא פתק, עליו נרשמו שתי מלים שאת משמעותן החוקרים מתקשים לפענח.

חקירת הרצח מובילה את ארלנדור, ראש צוות החקירה, ואת עוזריו, אל מקומות שונים באיסלנד, ואל עברו של הנרצח. סודות אפלים נחשפים, ורמזים מובילים אל רמזים אחרים או אל מבוי סתום. אסיר אלים, רופא רשלן, שוטר מושחת, אם שכולה, אנס וקורבנותיו, איש מדע, ילדה שמתה בטרם עת – כל אלה ועוד מעורבים בעלילה, שמקורותיה בחטא ישן. ארלנדור נאבק במקביל בצרות מבית, בדמות בתו המסוממת וההרה, ומנסה לפתור פרשת היעלמות של כלה ביום חתונתה.

העלילה ברובה אינה יוצאת דופן, ואולי לא הייתי כותבת על הספר כלל, לולא שני היבטים המייחדים אותו. ההיבט הראשון הוא הרקע האיסלנדי, הבא לידי ביטוי גם במזג האויר וגם באופן בו הדמויות מתנהלות. ההיבט השני הוא המחקר הגנטי התופס מקום מרכזי בפענוח. אוכלוסיתה של איסלנד קטנה – כשלוש מאות וחמישים אלף איש – ובמשך למעלה מאלף שנים היתה מבודדת יחסית עם שיעורי הגירה אפסיים. כתוצאה מכך הקהילה האיסלנדית הומגנית מבחינה גנטית, והקשרים המשפחתיים בתוכה מתועדים היטב. הרקע הזה איפשר לחברת deCode לנהל במקום מחקר בשאלות גנטיות מגוונות. בסיס הנתונים הגנאולוגי של החברה ככל הנראה עורר מחלוקת באיסלנד, כפי שאומרת לארלנדור אחת החוקרות: "לפעמים אפשר לחשוב שכל המדינה נגדנו".

שמו של הספר במקור הוא "בִּצָּה", והשם מצביע הן על אדמה בוצית כפשוטה, והן על דשדושן של כמה מן הדמויות בבוץ החיים. השם שנבחר לו בעברית מוצלח אף הוא, ומתקשר יפה להיבט הגנטי וגם לעונש שנופל בגורל צאצאיהם התמימים של הורים שחטאו.

בשורה התחתונה: ספר טוב לסוגו.

Mýrin – Arnaldur Indriðason

כתר

2007 (2000)

תרגום מאנגלית: שלומית כנען

פרק ראשון

העולם החופשי / דייויד בזמוזגיס

the_free_world_master

"העולם החופשי" מתאר חמישה חודשים בחייהם של מהגרים מברית-המועצות, השוהים בשנת 1978 ברומא בציפיה לקבלת ויזה מקנדה. תקופת הדטנט אפשרה ליהודים רבים להגר, בתנאי שהיה ברשותם אישור כניסה למדינה אחרת. ישראל סיפקה אישור כזה, אולם התברר כי המהגרים אינם בהכרח בוחרים לבנות בה את חייהם. רבים מהם, בעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים והתעמולה הרוסית השלילית בעקבותיה, בחרו לשהות חודשים במחנות מעבר בתקווה לזכות בויזה למדינות אחרות, בראשן ארצות-הברית. פעילותו של ארגון הסעד מטעם יהדות אמריקה "השרות העברי המאוחד לסיוע למהגרים" (היא"ס), שפתח משרד ברומא, הגבירה נטיה זו.

משפחת קרסננסקי מגיעה לרומא מריגה. המשפחה מונה שמונה נפשות – האב סמואיל והאם אֶמה, הבן הבכור קארל, אשתו רוזה ושני ילדיהם, והבן הצעיר אלק ואשתו הלא-יהודיה פולינה. למרות שעזבו את ארצם יחדיו, ותחילה אף התגוררו באותו פנסיון דל שסיפקה היא"ס, כל אחד מבני המשפחה חווה את ההגירה באופן שונה. סמואיל, פטריארך נוקשה, קומוניסט ופטריוט רוסי, מתקשה יותר מכולם להסתגל לשינוי שחל בחייו. בילדותו ראה את סבו ואת אביו נרצחים מול עיניו בפוגרום, בבגרותו דבק בקומוניזם (את שם משפחתו בחר לכבוד הצבע האדום красный), ונלחם בשורות הצבא הרוסי. במעבר הגבול ביציאה מברית-המועצות נלקחו ממנו המדליות, שבמידה רבה היוו חלק מאישיותו, וברומא הוא מסרב להתכחש בטופסי ההגירה לחברותו במפלגה: "אני אהפוך לנציב מלח לפני שאכתוב דבר כזה". כעת הוא מהווה נטל על משפחתו, שכן קנדה, המוכנה לקלוט את המשפחה כולה, מסרבת לאפשר לסמואיל הזקן והלא-בריא לבוא בשעריה. "אחרי חיים כמו שאני חייתי", חשב סמואיל, "אני מוצא את עצמי כאן". קארל, שהוא טיפוס "מסתדר", מנצל את שהותו ברומא לצבירת ממון, לא בהכרח בדרכים כשרות. רוזה, היחידה במשפחה המבקשת לעלות לישראל, אך אינה מצליחה לשכנע איש, מוצאת לעצמה פיצוי בהתקרבות לדת ובחינוך עברי לבניה. אלק, קל דעת ורודף נשים, מבקש להשתחרר מהמחנק המשפחתי, ושוכר לעצמו ולפולינה דירה באזור שאינו מאוכלס ביוצאי ברית-המועצות. הרעיון "יותר חופש להשתטות" מיצה יפה את המניע שלו לעזיבת ברית-המועצות. על פולינה מסופר כי דומה שתחושת התלישות של פולינה היא חסרת מצרים. רק שנה קודם לכן נישאה לאלק, ועזבה למענו את בעלה למרות שעמדה על טיבו. בריגה השאירה את הוריה ואת אחותה, הנפש היחידה בעולם הקרובה לה קרבת אמת. כשבני המשפחה מתלבטים לאיזו מדינה להגר, פולינה יודעת כי "לא משנה לאן ניסע, תמיד נהיה בין זרים". נדמה כי רק אֶמה מסתגלת בקלות יחסית לשינוי הדרמטי בחייה, אולי משום שליבה נתון בעיקר לעניינים הפנים-משפחתיים.

דמויות נוספות בספר מציגות את פניה המגוונים של אוכלוסית יוצאי ברית-המועצות המצויים בתקופת המתנה. אלק ופולינה חולקים את דירתם עם ליובה, שחי מספר שנים בישראל, אך החליט לעזוב, וכעת הוא מצוי במעין לימבו, לא פליט כחבריו, רחוק משתי המדינות שהיו מולדתו. לישראל אינו רוצה לחזור, ומנמק זאת ברצונו להמנע משירות צבאי בעזה. אם עולים בו געגועים לברית-המועצות, הוא מתכחש להם, כי הוא יודע ש"רק יוצא ברית המועצות, שההגירה חבטה בו והממה את חושיו, יכול להתגעגע הביתה ולתאר לעצמו חיים טובים יותר בברית המועצות". סמואיל מתיידד עם יוסף רוידמן, גבר מבוגר בודד, קיטע בשל המלחמה, הממתין לשווא לאשרת כניסה לקנדה, שם מתגוררים ילדיו. אלק מצליח להסתבך עם פושעים, שנמנים אף הם עם המהגרים, ומגיע למסקנה כי ההגירה קשה לכולם, אפילו לגנבים כמו מינקה. גם הוא פגיע ומבולבל.

דייויד בזמוזגיס, שחווה את ההגירה מריגה לקנדה דרך רומא בהיותו כבן חמש, מתאר במבט מפוכח וחומל את גיבוריו, על מעלותיהם ועל חולשותיהם. באמצעות מגוון הדמויות הוא תופס את החוויה הטראומטית של ההגירה ושל המעבר ממעמד של אזרח למעמד של פליט. סיפור חייו של סמואיל מוסיף לספר נדבך היסטורי מרתק.

מומלץ.

The Free World – David Bezmozgis

כתר

2011 (2011)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

שיר ערש רוסי צובט לב ששרה רוזה לבניה