בלעדיה / אנטוניו מוניוס מולינה

10-277294b

אשה זרה, זהה לבלנקה, אשתו של מריו, מקבלת את פניו בשובו הביתה. מריו, סתגלן מטבעו, תוהה על הסימנים המעידים על השונוּת בין אשתו לבת-דמותה, אך בסיומו של הערב, בחשיכה, הוא מתחיל לזהות אותה בוודאות בניגוד להגיונו ולחושיו המודעים לכפילוּת.

כיצד נוצרה הסיטואציה המשונה הזו? מולינה מוביל את הסיפור אל עברם של בני הזוג, שני אנשים השונים זה מזה בכל, זיווג בלתי הגיוני שהחזיק זמן ארוך יחסית עד שקרס. מריו הוא בן כפר דל אמצעים, שהגיע אל העיר בעקבות לימודיו, והסתפק במשרה חדגונית אך בעלת קביעוּת. הוא מסודר, מרובע, חסר מעוף, לוקה בזהירות מולדת ובתסביך נחיתות חמור, מבקש לרַצות ולשאת חן. בלנקה היא עירונית, בת עשירים, נהנית מן הבטחון הטבעי הנלווה למעמדה. מריו, שלא העריך כמעט דבר מלבד היציבות בחיים, פוגש את בלנקה בנקודת שפל בחייה, כשנבגדה על ידי אמן שהעריצה. לבלנקה, ששואפת להשתלב בעולם האמנות, יש רק כשרון אחד, כשרון נדיר, כשרון ההערצה, והיא מחליפה את מושאי הערצתה לעתים קרובות. בעת המפגש ביניהם בלנקה חסרת היציבות שבורה בשל הבגידה, שותה, צורכת סמים, חיה בדירה מטונפת ומוזנחת, ניגוד מושלם לדירה הצנועה אך המוקפדת של מריו. מריו לוקח על עצמו את תפקיד האח הרחום, ומציע לבלנקה מרחב מחיה בטוח. גלישתה מהכרת תודה לאהבה ולנישואים כמעט בלתי נמנעת.

כמה זמן יכולה להחזיק אהבה כל כך בלתי מאוזנת? מבחינתו של מריו לנצח, מבחינתה של בלנקה עד שיגיע מושא ההערצה הבא. וכך מוצא עצמו מריו בלי בלנקה שנטשה, אבל עם בלנקה הזרה שחזרה. אפשר להבין את המוזרוּת הזו בכמה אופנים. בקריאה ראשונה אני סבורה שהזרה היא פרי דמיונו של מריו, אולי משום שאני נוטה אל פרשנויות שאינן נגועות באל-טבעי. מכל מקום, השאלה מיהי או מהי בת דמותה של האשה הנעדרת אינה באמת מהותית, שכן המציאות החדשה שבה מריו מוצא את עצמו משמשת בעיקר כסיפור מסגרת לתיאור יחסי הזוג.

על הדרך מולינה שולח חיצים אל הפוזות המעושות של עולם האמנות, בעיקר באמצעות דמויותיהם של שני המושאים העיקריים להערצתה של בלנקה, זה שנטש אותה וזה שבגללו נטשה את מריו. אפרופו בלנקה, במאמר ביקורת ישן מצאתי התיחסות מעניינת לשמה חסר הצבע כשיקוף של אישיותה השטוחה ונטולת הגוונים משל עצמה.

מולינה מפליא לתאר את אופיים של בני הזוג, ואבחנותיו לגבי הדינמיקה ביניהם מדויקות ומרשימות. יערית טאובר תרגמה בשפה נאה ושוטפת, ו"בלעדיה" מומלץ בהחלט.

En Ausencia de Blanca – Antonio Muñoz Molina

כתר

2010 (1999)

תרגום מספרדית: יערית טאובר

מודעות פרסומת

הולדת יום / קולט

31-384a3

"הולדת יום" מכיל ארבע יצירות, הסובבות כולן סביב משפחתה של קולט. שלוש האחרונות, "סידו", "הסרן" ו"הפראים" מתמקדות באמה, באביה ובשני אחיה בהתאמה. הראשונה, זו שבשמה נקרא הקובץ כולו, מורכבת יותר, ומשלבת מספר נושאים.

במהלך הסיפור כותבת קולט: "האם עלה על דעתכם, הקוראים את דברי, שאת דמות עצמי אני מציירת? אל נא בחופזה: רק דוגמה ומשל נתתי לי". ובכל זאת, למרות ההסתיגות, ולמרות שהסיפור היפיפה עומד לגמרי בזכות עצמו, אי אפשר להתעלם לחלוטין מן הרקע הביוגרפי. קולט, סופרת פוריה, שחקנית, פנטומימאית ועתונאית, שהחליפה בעלים ומאהבים ומאהבות, כתבה את "הולדת יום" בשנות החמישים לחייה. פרשנים ראו בשמו של הספר רמז לקבלת היום החדש בחייה, יומם של גיל העמידה ושל הזיקנה. אני סבורה שמכיוון שרובם של הרהוריה נהגים בשעות שלפני עלות השחר, ומכיוון שהטבע תופס מקום חשוב בחייה וביצירה, אפשר לאמץ פירוש פשטני יותר. מכל מקום, הסיפור מתרחש בפרובאנס בעונת הקיץ, שבמהלכה מתאהב בה שכנה הצעיר ממנה בשנים רבות. התאהבות זו היא הרקע להרהוריה בנושאים שונים, שאחד העיקריים בהם הוא יחסה אל האהבה ואל הזוגיות. כשהיא משלחת את הגבר הצעיר מעל פניה, היא אומרת לו: "זו הפעם הראשונה, מיום שמלאו לי שש-עשרה שנים, שאני חייבת לחיות – ולמות – בלי שחיי, או מותי, יהיו תלויים באהבה, זה כל-כך נפלא…". בדרכה אל תחושה זו היא מוצאת מקבילות רבות בינה ובין אמה, שכונתה סידו, אשה ססגונית שקולט היתה בת הזקונים שלה. הסיפור משובץ בציטוטים ממכתביה של האם (חלקם לא לגמרי מדויקים, כפי שלמדתי מן הביוגרפיה של קולט שאני קוראת בימים אלה), ומהם עולה דמותה של אשה מרשימה, לא פחות מבתה.

"הולדת יום", כמו הסיפורים האחרים, כתוב באופן מרשים מאוד. תיאורי הטבע יפיפיים, מעודנים ומדויקים בצבעיהם ובריחותיהם, כמו גם בתחושות שהם מעוררים. יפה לא פחות היא הדרך בה קולט מתארת את מחשבותיה, תוך שהיא משלבת הצהרות בנושאים הקרובים ללבה. מעניינים הדברים שהיא כותבת על היחס בין הפרטי לפומבי בכתיבתה, ביניהם "מאחר שאיני מוצאת כל פסול לתת בידי הציבור, בדפוס, קטעים מעובדים מחיי הרגשיים, לא תתנגדו אם אקשור, חבויים ודחוסים בצרור אחד, את כל הנוגע לאהבתי היתרה אל חיות-הבית ואת – גם זו שאלה של אהבה יתרה – הילדה שהבאתי לעולם", וגם "לא יכולתי לכסות מפניו את חוסר-האונים הקנאי ואת העוינות הבלתי-הוגנת האוחזים בי, כשאני מבינה שמחפשים אותי, כפי שהנני, בין דפי הרומאנים שכתבתי". ההקבלה בינה לבין אמה, עליה היא אומרת "היא נתנה לי חיים, ושליחות הטילה עלי, להמשיך בדברים, שהיא, ביד-משורר, אחזה והניחה", שבה ועולה בספר. כך, לדוגמא, הבת כותבת, "תהיה זו טעות לדמיין אותנו, הנשים הבשלות, נרעדות ונפחדות אל מול עתיד קצר-ימים, מחזרות לפתחו של הגבר הנאהב, יורדות לטמיון מעוצם ההכרה במצבנו. יש בנו יותר קלות-דעת, השבח לאל, יותר תעוזה ויותר זוך משאפשר לשער!", ומיד אחר-כך מצוטטת האם שכתבה, "קיבלתי מחמאות לרוב. על תלבושתי? הו, לא ולא! על מראי הצעיר… בת שבעים וחמש… לא יתכן, מה? כלום הגיעה השעה לוותר על הנעורים?"

מספריה הרבים של קולט תורגמו רק ארבעה, ומתוכם קראתי עד כה את "שרי" המצוין, שנכתב שמונה שנים לפני "הולדת יום", ותיאר אהבה בין אשה מזדקנת לגבר צעיר. כמו "שרי", גם "הולדת יום" זכה לעיבוד קולנועי, ותובנותיו ואנושיותו, כמו גם יפי כתיבתו, משמרים את טעמו עד היום.

אסיים בקטע מתוך "הסרן", המדגים יפה את כשרונה של קולט ללכוד רגעים בזמן, ואת התרגום הפיוטי של אביבה ברק:

פעם אחת בלבד, בקיץ, כשאמי הסירה מן השולחן את מגש-הקפה, ראיתי את ראשו של אבי ואת שפתו המאפירה […] נרכנים אל ידה של אמי בחרדת-קודש געושה, בת-בלי-גיל, כה עזה, שסידו, נאלמת-דום, סמוקה ממש כמוני-אני, הסתלקה לה בלי-אומר. קטנה הייתי, מגושמת למדי, טרודה, ככל בני השלוש-עשרה, בעניינים מעיקים, לא-מחוורים, שהבנתם מבזה. וטוב היה לי להתוודע, ולקבוע לרגעים בזכרוני, תמונה כלילת-שלמות זו של האהבה: ראש גבר מכסיף המשתוחח בנשיקה מעל יד קטנה, חיננית וחרושת-קמטים של עקרת-בית.

מומלץ מאוד.

La Naissance du Jour ▪ Sido – Colette

הקיבוץ המאוחד וכתר

1986 (1928, 1930)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק

כאיזון לציור דיוקנה שעל כריכת הספר, פרי מכחולו של ז'אן קוקטו, הנה תמונתה.

94c03515132c6f2dbc477bb16fea369e

אופרת הקבצנים / פגי בליר

980880

"אופרת הקבצנים" הוא שמה של אופרה מן המאה השמונה-עשרה, שתוכנה סאטירה על חוסר הצדק החברתי ועל השחיתות, שפושה בכל שכבות החברה כתוצאה מפוליטיקה מעוותת ומעוני. פגי בליר נטלה את שם האופרה ואת רוחה, וכתבה סיפור בלשי, הממוקם בקובה העניה והמדוכאת.

מייק אליס, שוטר קנדי, מבקר בקובה בשבוע חג המולד עם אשתו הילרי. הילרי, שאינה מרוצה מן הבחירה בקובה כיעד תיירותי, ובכלל אינה מרוצה מנישואיה למייק, מקצרת את שהותה באי וחוזרת לאוטווה. מייק, נטוש ומדוכדך, מחליט לבלות את הערב בבר שהיה חביב על המינגוויי. שיכור ומטושטש הוא מגיע בסיומו של הערב לחדרו במלון בחברת זונה שפגש בבר. ביום המחרת הוא מואשם באונס ילד מקומי וברציחתו.

פקד ריקרדו רמירס מופקד על החקירה. יש לו מספר מוגבל של ימים להגיש את המלצותיו לתובע, שכן החשוד הנו תושב חוץ, וככזה יש לו הזכות להשתחרר ולעזוב את קובה אם לא תוכח אשמתו בהקדם. רמירס הוא חוקר מצפוני שאינו מעגל פינות, וכשהעדויות מצטברות הוא מרגיש בטוח שעצר את האיש הנכון. רמירס הוא גם אדם רדוף: רוחות רפאים של נרצחים מלוות אותו בכל אשר ילך, והוא משוכנע כי הן תוצר של DLB, מחלת גופיפי לואי, וכי ימיו ספורים.

מפקדו של מייק במשטרת אוטווה שולח לעזרתו את סיליה ג'ונס, עורכת דין הנשואה לקובני שהצליח להמלט מן האי. בתנאים לא תנאים – יכולת מוגבלת מאוד לקבל אימייל, חופשת חג המולד שמקשה להשיג מידע – היא נוברת בחומר החקירה, מקווה לגלות שאין ממש בחשדות.

יחודו של הספר ברקע הקובני. הקבצנים שבשם הספר מצויים בכל מקום, נטפלים לתיירים, לפעמים בתקווה לקבל נדבת יד, לפעמים במטרה לכייס אותם. העוני הוא נחלת הכל, ובשלו משגשגת תרבות של שוחד. גם אנשים ישרים כמו רמירס שולחים ידם במוצרים שהוחרמו על ידי המשטרה – כדור מעוך ובובה שנלקחו מחדר המוצגים הם מתנות חג המולד שלו לילדיו. המחסור מתבטא ביומיום – מכונת הדפסה שאינה עובדת משום שהדיו אזל, ניידת שאינה נוסעת בשל הקושי להשיג דלק. הדיכוי הפוליטי רומס את חופש הביטוי, ובתי הכלא עמוסים במתנגדי המשטר. ענף התיירות, שהוא מקור הכנסה חשוב, מביא אל האי תיירי מין ופדופילים.

"אופרת הקבצנים" הוא ספר מתח קצבי, כתוב היטב רוב הזמן, וההפתעות בסיומו, בבחינת "רב הנסתר על הנגלה", מעניקות לעלילה מימד נוסף.

בשורה התחתונה: ספר מתח עם ערך מוסף.

The Beggar’s Opera – Peggy Blair

כתר

2015 (2012)

תרגום מאנגלית: הדסה הנדלר

הנרות בערו עד כלות / שאנדור מאראי

39350

ארבעים ואחת שנים וארבעים ושלושה ימים אחרי פרידה פתאומית, שבים ונפגשים הנריק וקונרד. הקשר בין השניים, שהתיידדו כילדים בפנימיה, ונותרו בקשר הדוק במשך שנים רבות, נותק באחת ביולי 1899, כשקונרד קם והסתלק. בשנים הבאות חי במזרח הרחוק, וכעת שב וביקש להפגש עם מי שהיה ידידו. שני הגברים כבר בשנות השבעים לחייהם, פגישתם זו תהיה מן הסתם האחרונה, והנריק מבקש לקבל תשובות לתהיות שכרסמו בו מאז הפרידה ששינתה את חייו. בטירתו שלרגלי הקרפטים הוא מורה להפיח חיים באולמות מנומנמים, שמזה זמן רב לא נעשה בהם שימוש, ולערוך את השולחן בדיוק כפי שהיה ערוך בסעודתם האחרונה. האש בוערת באח, והכורסאות ערוכות לפניה, כמו אז, ורק קריסטינה אשתו, שנפטרה לפני שנים רבות, נעדרת.

"הנרות בערו עד כלות" עוסק באהבה, בבגידה, ובעיקר בידידות, עליה אומר הנריק, "לפעמים אני חושב שהידידות היא הקשר החזק ביותר בין בני אדם… אולי משום כך היא נדירה כל כך". קולו של קונרד נשמע רק בתחילת המפגש, כשהוא מספר על החיים הקשים עד לבלי נשוא באזורים הטרופיים, ועיקרו של הספר הוא המונולוג שנושא הנריק, שחי בפועל ממש את העבר ואת השלכותיו, ולמרות שחייו היו בעלי משמעות, לא הצליח אף פעם להשתחרר: "יותר מדי מתח יש בלבות האנשים, יותר מדי יצרים ושאיפת נקם. אם נציץ בלבנו, מה נראה בו? יצרים שהבלי הזמן רק עמעמו אותם, אך את הגחלת שבהם לא הצליחו לכבות". השאלה המתבקשת מאליה של הסיבה להסתלקות ידידו אינה, כך מסתבר, השאלה החשובה שהוא מבקש לשאול. אולי הוא בעצם יודע את התשובה. רגע לפני שהם נפרדים שוב הוא מצליח לנסח את השאלה האמיתית, הנוגעת לדעתו בלב לבה של משמעות החיים.

אמנם המונולוג של הנריק אישי מאוד וסובב סביב עצמו, אבל מתוך תיאורו את חייו עולה גם סיפור גסיסתה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, כמו גם סיפורה של אירופה על סף מלחמה נוספת. נימה של יאוש מתגנבת אל קולו של הנריק, גנרל בדימוס, כשבהמשך למשפט שצוטט קודם אודות היצרים שרק עומעמו אך לא כובו, הוא מוסיף, "מדוע עלינו לצפות מהעולם, מהאנשים, למשהו אחר?"

הספר נוגע ללב, אבל התקשיתי לחוש את ההתפעמות שבדרך-כלל מובעת בקשר אליו. אני חושבת שהסיבה היא בבחירה לספר אותו באמצעות שיחה חד צדדית מלאכותית. הנריק לא היה זקוק לקונרד מולו כדי להביע את מחשבותיו, מחשבות שכבר חשב לעצמו אלפי פעמים, ובעיני המלים והמפגש לא "נדבקו" יחדיו. גם החזרות המרובות היו בעוכריו מבחינתי. בהתעלם מכך, הוא בהחלט ראוי לתשומת לב, ולו רק בשל תיאוריו את תקופת חיי השניים.

A Gyertyák Csonkig Égnek – Márai Sándor

כתר

2002 (1942)

תרגום מהונגרית: מרים אלגזי

2084 סוף העולם / בואלם סנסל

2125841-46

בואלם סנסל, סופר אלג'יראי, מבקש להתריע מפני הסכנה הגלומה באיסלם ההולך ומקצין. הוא ממקם את עלילת סיפורו מספר עשורים אל תוך העתיד, לאחר מלחמה גרעינית שעשתה שמות בכדור הארץ. אַבּיסטאן, מדינה סגורה ומסוגרת באסיה, נשלטת על ידי טוטליטריות דתית, הנשענת על דת המזכירה, ולא במקרה, את האיסלם, בשילוב עם סממנים השאולים מן המשטר הקומוניסטי. תושבי המדינה שרויים בבערות ובעוני, שטופי מוח על ידי הממסד הדתי והשלטוני, מעריצים הערצה עיוורת את אַבּי, "הנציג", שליחו של יוֹלָה האל – "יולה גדול ואבּי נציגו". הם נתונים לפיקוח מתמיד, פיזית ומנטלית, אינם רשאים לעזוב את מקומם, נענשים בעונשים חמורים, בדרך-כלל הוצאה להורג באיצטדיון, בגין כל עבירה קלה, מגויסים למלחמות נגד אויב בלתי ידוע. אין להם מושג מה קדם לשנת 2084, השנה בה מבחינתם החלה ההיסטוריה. ככל הידוע להם, אביסטאן שולטת בכל כדור הארץ, ובטרדות היומיום אין להם פנאי לשאול נגד מי, אם כך, מתנהלות המלחמות הבלתי פוסקות.

לאַטי יש פנאי לשאלות. חולי שחפת מורחקים אל מבצר עתיק הרחק בהרים נידחים, שם מזג האויר הקר מרפא אותם, או הורג אותם. בשהותו הארוכה במקום, הרחק מהסביבה החברתית הלוחצת ומן המעקב המשטרתי, עולות במוחו מחשבות שלא נתן עליהן את הדעת קודם לכן. בשובו לביתו לאחר שהחלים הוא חובר אל ספקן אחר, והשניים מתחילים לחקור במופלא מהם. בחקירותיו יתוודע אַטי אל הכוחות המפעילים את מדינתו, אל השחיתות ואל השקר. הוא ילמד גם על ההיסטוריה של המאה העשרים, ויבין כיצד שימוש אלים באמונה יכול להחריב את האנושות.

אמנם סנסל צופה אל העתיד, אך ברור שחיציו מופנים אל ההווה. ההקצנה שהוא מתאר מאפיינת משטרים מסוימים גם היום, ובשם הדת והאמונה משולהבים מליוני בני אדם אל מלחמות קודש ואל מאבק עד מוות במי שאינם מקבלים עליהם את אמונתם. הסופר מבקש לעצור את התהליך בטרם יתדרדר אל אסון בלתי הפיך. הוא רואה בטוטליטריות הדתית את המשכה של הטוטליטריות המתוארת ב"1984" של אורוול, אולי מסוכנת ממנה. הספר גדוש אמירות ציניות וחדות על הכוח הנתון בידי מי שהופכים את אמונותיהם של בני האדם קרדום לחפור בו, ועל הניצול לרעה הנעשה בבערותם ובתמימותם של המאמינים. את שטיפת המוח שעובר הציבור מכנה הסופר "אונס בהסכמה", והנאנסים, באופן פרדוקסלי, חשים עצמם גדולים וחזקים יותר ככל שמחלישים אותם. קל מאוד במצבם זה לגייס אותם למלחמות קודש, שבכוחן להפוך מאמינים חסרי תועלת ואומללים למרטירים מהוללים ומועילים.

האם יש בכוחו של הספר לעצור את מה שנראה כמירוץ בלתי נמנע אל ההקצנה ואל האסון שבעקבותיה? בעיני הוא משכנע את המשוכנעים, ואין לו סיכוי לשנות עמדות של שטופי מוח. אולי יש בכוחו לעורר מודעות, להעלות שאלות אצל מאמינים מתונים, למנוע את הסלחנות התרבותית כלפי ההקצנה. אני עצמי מעדיפה את הישירות של דוברים כמו אייאן חירסי עלי על פני סיפור דיסטופי. יחד עם זאת, חשיבות תכניו אינה מוטלת בספק, וגם אם המסר הגדול לא יחלחל, יש בו די תתי-מסרים מעניינים. בהזדמנות זו כדאי לשוב ולהמליץ על ספרו הקודם, "הכפר של הגרמני", שהתריע אף הוא על סכנות האיסלאם הקיצוני.

2084La Fin du Monde – Boualem Sansal

כתר

2016 (2015)

תרגום מצרפתית: שירן בק

משוואה עם נעלם / אורי אדלמן

10515

יובל שדה נידון לשתי שנות מאסר בעוון נהיגה תחת השפעת אלכוהול, שבשלה גרם לתאונה בה נהרג אביו, עמוס, שישב לצדו. זמן קצר לפני מועד שחרורו הוא מסתלק במפתיע מהכלא. הוא משאיר הודעה קצרצרה במשיבון של אחיו, גיל, ששוקד על דוקטורט במשפטים בארצות הברית, ומנתק קשר. גיל ממהר להגיע לארץ, מבקש להבין את החלטתו התמוהה של אחיו ולהתחקות על עקבותיו. בחמישה הימים הבאים ייחשד ברצח של צעירה, שגופתה נמצאה בביתו, יחשוף סוד מעברו של אביו, ימצא את אהבת חייו, יסתבך עם המשטרה ועם המוסד, וכמובן יפתור את המשוואה וימצא את הנעלם.

גיל, המספר בגוף ראשון, הוא גיבור ספרי מתח טיפוסי, אדם מן השורה, שנקלע בעל כורחו לסיטואציות מסמרות שיער, ומתעלה לרמות של תחכום ושל כושר בלתי צפויות. הוא נפגע בתאונות וחוטף מכות, שהיו אמורות לשתק אותו לתקופה ממושכת, אבל נחרץ ומלא מרץ הוא מתנער וממשיך להסתער על המסתורין המתעבה. שנתו אינה סדירה, ארוחותיו מפוזרות ובלתי מספקות, אבל הוא שומר על עירנות מירבית ועל חדות מחשבה. ברגעים הקשים ביותר הוא מתבטא בהומור ובציניות דקה, מזלזל במוות האורב לו. התוצאה היא דמות מן הסרטים, לא לגמרי מחוברת למציאות.

מצד שני, הספר קצבי, מותח, מבלבל במידה מתקבלת על הדעת, מחובר להוויה הישראלית, ומתקבל הרושם שהסופר בקיא בנושאים עליהם הוא כותב. משונה להווכח כמה שונה היה העולם לפני עשרים שנה בלבד, כשאי אפשר היה לפנות לגוגל לקבלת תשובות מהירות, וטלפונים ציבוריים היו עדיין כלי תקשורת נפוץ.

בשורה התחתונה: ספר סביר לסוגו.

כתר

1998

הרמאית הישרה / טובה ינסון

c_haramait_hayeshara

בכפר קטן בפינלנד גרה קַתְרִי קלינג, אשה כבת עשרים וחמש. אביה נעלם כשהיתה צעירה, והותיר את אמה עם שני ילדים. כשהאם נפטרה, ירשה קתרי את עבודתה בחנות מכולת, ובעת פתיחת הספר היא מתגוררת בדירה קטנה מעל החנות יחד עם אחיה מַטְס בן החמש-עשרה. את העבודה במכולת נטשה, אבל היא חולמת על התעשרות כדי שתוכל להעניק לאחיה את הסירה בה הוא חושק. קתרי סגורה בתוך עצמה, אינה מרבה לחייך, מעוררת חשד ורתיעה בקרב שכניה. למרות יחסם זה, הם מכירים במעלותיה – היא מצטיינת בכל מה שקשור במספרים, ומסוגלת להיות בוררת נטולת פניות – ומסתייעים בעצתה. אולם אליה וקוץ בה: עצותיה של קתרי נדונו ברחבי הכפר והתקבלו כנכונות ופקחיות מאוד. אולי יעילותן הרבה נבעה מנקודת המוצא שלה – שבאופן טבעי כל משק בית עוין את שכניו. אבל למפגשים האלה אצל קתרי התלוותה לעתים קרובות תחושת בושה מוזרה.

באותו כפר, בבית מבודד, גרה אנה אמלין, ציירת מבוגרת, שספרי הילדים שהיא מאיירת זוכים לפופולריות, הן בזכות הנטורליזם של אדמת היער שהיא מרבה לצייר, והן בשל הארנבים הפרחוניים שעליהם עיקר פרסומה. בשאיפתה להשיג כסף, קתרי מתבייתת על אנה, יוצרת איתה קשר, ומתמרנת כך שתוזמן יחד עם מטס להתגורר אצלה. בניגוד לקתרי המחושבת והערמומית, אנה היא אדם תמים, נותן אמון. למרות שהיא אוהבת את בדידותה, ולמרות שהחיוך של קתרי בכובע הפרווה הזכיר לה את הזאב הגדול והרע, היא מאפשרת לה לגור איתה ולערער אותה.

למה רמאית וישרה גם יחד? קתרי הרמאית, המניפולטיבית, צריכה להצדיק בפני עצמה כל צעד מרושע ופוגעני שהיא נוקטת. היא מוחזקת ישרה לא רק בעיני עצמה, אלא גם בעיני סובביה, שאינם מבחינים בין ישירות ליושר. את שיטת הפעולה שלה היא מסכמת באוזניה של אנה: "זה ענין של שגרה ותו לא. להשליט סדר בדברים כמיטב יכולתך, ואחר כך לחכות ולראות". לא הרס, לא נזק, רק השלטת סדר והמתנה לתוצאות. נדמה שהיא מאמינה באמת שזה כל מה שהיא עושה, גם כשהיא נוטלת פיקוד על ביתה של אנה, משליכה רהיטים, מצנזרת דואר, ומקצה למטס אחוזים מרווחיה של אנה. תחילה הזכירה לי קתרי את "הטבח", אדם אניגמטי, שקור רוחו והתכליתיות שלו עוררו צמרמורת, אך בניגוד לו, קתרי אינה עמידה בפני השלכות מעשיה.

כל זה אולי נשמע מעניין, אבל אם בפרקים הפותחים הרגשתי שהספר מושך במוזרותו, בהמשך הוא הפך להיות מוזר ללא טעם, מבולבל, לא אמין אפילו כמשל, נסיון יומרני לספק אמירה על אופיו של האדם שכשל בשל עודף התחכמות. הפרקים הראשונים עוד זכו להכתב בפשטות יחסית, למרות מורכבות הדמויות, ותיאורי הנוף מדויקים ומשמעותיים לכל אורכו של הספר, אבל בהדרגה נדחסו עוד ועוד סמלים ומשמעויות לכל משפט, והדחיסות המאולצת והמאומצת הכשילה את הסיפור. חבל.

Den Ärliga Bedragaren – Tove Jansson

כתר

2018 (1982)

תרגום משוודית: דנה כספי

רכבת הבוקר לפריז / ז'אן-פיליפ בלונדל

986813

"זה קורה כל יום, אנשים שהכירו לזמן קצר לפני עידן ועידנים נתקלים זה בזה, ואין שום דבר להוסיף, אתה חושב על זה כמה דקות וממשיך הלאה, אין סיבה לעצור".

אשה וגבר כבני חמישים יושבים זה בצד זה ברכבת הבוקר לפריז. הוא מזהה באשה הנאה והמטופחת את ססיל דוּפוֹ. היא מזהה בגבר הרופס והשחוח את פיליפ לֶדוּק. שניהם מעמידים פנים שאינם מכירים זה את זה. הספר מתאר לסירוגין את הדיאלוג הפנימי שמנהל כל אחד מהם עם עצמו במהלך שתי שעות הנסיעה.

לאורכה של הדרך נתוודע לקורות חייהם של השניים, למשפחות שהקימו, לאבני דרך בחייהם, ובעיקר לרומן קצר-הימים שניהלו בשנות העשרה לחייהם, רומן שהסתיים בכאב ובעלבון והשפיע על בחירותיהם העתידיות. שוב ושוב תעלה תהיית האפשרויות, מה היה קורה אילו לא היו נוהגים כפי שנהגו באותה פרידה ובצמתים אחרים בשנים הבאות, כיצד היו נראים חייהם החילופיים ללא ההשפעה העזה של הסיפור הישן. האם היתה ססיל האפרורית הופכת ליזמית נמרצת, האם היה פיליפ חומק מהתכנסות אל חיי שגרה דלים? דמות נוספת נוכחת בסיפור, ומעצימה את הרעיון שמה שהיינו בנעורינו אינו מצביע בהכרח על מה שנהיה בעתידנו. מתיֶה, חברו של פיליפ, חג בצילו של פיליפ הכריזמטי כשהיו נערים, ובהיפוך תפקידים היה לשחקן ולמנחה פופולרי בעוד פיליפ דועך אל חיים צרים ואפורים.

האם תסתיים הנסיעה בניכור, או שמא יוכלו השניים ממרחק של שנים לשכוח ולסלוח? התשובה לכך תימצא לקראת סיומו של הספר, אך בעיני היא לא ממש חשובה. הדרך מעניינת, האופן בו המפגש הכפוי בין ססיל ופיליפ גורם לקורא לתהות על עצמו ועל השפעת ארועים בעברו על מהלך חייו. ההחלטה של שני גיבורי הספר יכולה לנטות לכאן או לכאן, והיא אולי משמעותית לעתידם, אך אינה משמעותית לנושאיו של הספר. עד הפיסקה האחרונה הסופר השאיר את כל האפשרויות פתוחות. חבל שלא השמיט את הפיסקה הזו והותיר סוף פתוח לגמרי.

בשורה התחתונה: ספר עדין, כתוב בצמצום מבורך, מתורגם יפה, ומעורר מחשבה.

06H41 – Jean-Philippe Blondel

כתר

2017 (2013)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

העדינות / דויד פואנקינוס

375145601000100490749no

נטלי ופרנסואה נפגשו במקרה ברחוב. הוא ניגש אליה, אמר את המלים הנכונות. היא נענתה להצעה לשתות קפה. הקסם התרחש, הזרות התפוגגה, האהבה לבלבה. אחרי מספר שנים יפות יחדיו פרנסואה נהרג כשהתפרץ בריצה לכביש. דויד פואנקינוס מתאר את ההלם, את הקושי לשוב לשגרת חיים, את הכפור המכסה את הלב ואוטם את הרגש, ואת תחושת הפתיעה כשהאהבה מגיחה במקום בלתי צפוי.

לכאורה זהו סיפור פשוט על אובדן ועל בנית שלמות חדשה מבין השברים. סגנונו של הספר הוא שהופך אותו לשונה ולכובש לב. כתיבתו של פואנקינוס אמנם נקראת מן הדף, אך מעניקה תחושה של האזנה למספר מיומן. הנה קטע קצר מאחד העמודים הראשונים המדגים זאת: לא אחת היתה נטלי תשושה בסופי השבוע. ביום ראשון אהבה להשתרע על הספה ולקרוא, וכשהעייפות שלחה אותה אל עולם הבדיון נסתה לדפדף בין עמודים וחלומות. היא הניחה שמיכה על רגליה, ומה עוד כדאי לספר: אה כן, היא אהבה להכין קנקן תה ולשתות אותו בכמה ספלים, בלגימות קטנות, כאילו התה הוא מעיין לא-אכזב.

הקדרות השורה על מרבית פרקי הספר נשברת באמצעות הערות ביניים קצרות, שנקשרות לפרטים שוליים בסיפור, ומספקות הפוגה. כשנטלי מצליחה לבלות ערב במסעדה, ערב שתיאורו מסתיים במשפט המרגש ומעלה החיוך, "התנאים לערב נטול כאבים התקיימו סוף סוף", הערת הביניים הצמודה לפרק זה מפרטת את המצרכים הדרושים להכנת המנה העיקרית שהוזמנה באותו ערב. כשמרקוס, העובד במשרדה של נטלי, שוכח את קוד הכניסה לבנין מגוריו משום שהוא מסוחרר מנשיקה שקיבל, הערת הביניים היא הקוד הנשכח. לפעמים ההערה היא מילות שיר שהוזכר קודם לכן, לפעמים משפט הגותי קצר, וכיוצא באלה הפסקות נשימה קצרות שמעניקות לסיפור נגיעות חייכניות.

למרות התחושה המטעה לפעמים של קלילות, הנובעת מן הכתיבה נטולת המאמץ ומן הענייניות שבסגנון, פואנקינוס מספק אבחנות מדויקות על הלך נפשם של גיבוריו ועל תגובות סביבתם. כשנטלי האבלה מוקפת בתשומת לב, הוא כותב, "איש אינו מקשיב לאדם שמביע רצון להיות לבדו". כשמרקוס מתנהג בדרמטיות בפגישה עם נטלי, הסופר קולע אל חוט השערה באומרו, "כן, אפשר לחשוב שמרקוס מייצר דרמות מופרזות. ובריחתו עשויה להיראות מטופשת. אבל צריך לחיות שנים בתוך האין כדי להבין איך אפשר להבהל פתאם מסיכוי". אבחנות אלה הן שמעניקות לספר עומק, ומבדילות אותו מסיפורים דומים אחרים.

את פואנקינוס הכרתי בספרו "שרלוטה", שאמנם הערכתי בשל תוכנו ובשל הכאב העמוק שהובע בו, אבל סגנונו היה מוזר בעיני. "העדינות" שונה ממנו, וכשמו כן הוא. בפתח הספר הוא מספר על נטלי: "היא אהבה לצחוק, היא אהבה לקרוא. בדרך כלל לא התממשו שתי האהבות בעת ובעונה אחת משום שהיא העדיפה סיפורים עצובים". פואנקינוס, לעומת זאת, מצליח לממש, שלובים זה בזה, את העצב ואת החיוך, את היאוש ואת התקווה.

ענת וקנין אפלבאום עיצבה עטיפה עדינה ההולמת את רוח הספר. לי עברון תרגמה בכשרון ובשטף. ספר מומלץ בהחלט.

La Delicatesse – David Foenkinos

כתר

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: לי עברון-ועקנין

הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה / ג'יילס מילטון

985926

"הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" הוא אוסף של מאה קטעים קצרים המתארים מאורעות שארעו. שמו של הספר ותיאורו על הכריכה – "סיפורים קצרצרים שנשמטו מן ההיסטוריה" – מבשרים גילויים חדשים של ארועי שוליים שלא הכרנו עד כה, עם הגושפנקא המקצועית של ההיסטוריון ג'יילס מילטון. קריאה בספר מגלה שבשורה לחוד וביצוע לחוד.

הקטעים מקובצים בספר בקבוצות על-פי נושאים. המקבץ הראשון, הנקרא "לא ידעתי את זה על היטלר", מכיל שלושה קטעים: הראשון מספר על יוניטי מיטפורד, בת אצולה בריטית שהעריצה את היטלר, ויתכן שנרקם ביניהם רומן – אפיזודה ידועה למדי. השני מספר על אחיינו של היטלר שחי בארצות הברית, אף הוא לא מחדש. השלישי עוסק בתיאודור מורל, רופאו של היטלר, שהלעיט אותו במגוון עצום של תרופות. בעיני הקטע השלישי אינו בגדר הערת שוליים, אבל יותר משאלת משקלו של הנושא במבחן ההיסטוריה הפריעה לי הקביעה החד-משמעית של מילטון ש"האיש שהופקד על בריאותו של היטלר תרם יותר מכל אדם אחר לשקיעתו". איאן קרשו, היסטוריון בר-סמכא בנושא, טען בספרו "היטלר – נמסיס" אחרת: "אין למורל ולתרופותיו חלק חשוב ואף לא שולי בהסברת אסונה של גרמניה בסתו 1944. אם הורעל היטלר בסטריכנין […] סומם באופיאטים […] או נעשה תלוי בקוקאין (אחוז אחד מן החומר שבטיפות העיניים שרשם לו דוקטור גיזינג נגד דלקת הלחמית) – כל אלה חסרי חשיבות. אין ודאות שהיטלר נטל אמפטמינים […] ואם נטל אותם אי אפשר להוכיח שנעשה תלוי בהם; ואף לא שהיתה להם השפעה על התנהגותו". הייתי מצפה ממילטון, כהיסטוריון, ליתר איזון.

הדברים אינם משתפרים בהמשך הספר. רבים מהמאורעות מוכרים היטב: גילוי גופתו של מאלורי על האוורסט והדיון בשאלה אם הצליח להעפיל לפסגה, היעלמותה של אגתה כריסטי, חטיפת בנו של לינדברג, הישרדותם של שחקני הרוגבי שמטוסם התרסק באנדים, עלילות מאטה הארי. סיפורים אחרים אינם יכולים להקרא הערות שוליים, ביניהם התאבדותו של היטלר ולכידתו של אייכמן. הקטעים נעים בין מעשי גבורה, כדוגמת היחלצותה של אירנה סנדלר להצלת ילדים מגטו ורשה, לארועים רכילותיים-שוליים שמקומם, לדעתי, אינו כאן, כדוגמת רצח על רקע רומנטי. כשקטע כלשהו עורר את סקרנותי, כמו שוד הבנק בהנהגתו של סטלין הצעיר או סיפורו של החלל האחרון במלחמת העולם הראשונה, חיפשתי מידע ברשת, והערך הרלוונטי בויקיפדיה היה בדרך-כלל מפורט יותר ומעמיק יותר.

למרות האמור לעיל, יש בספר פה ושם עובדות מעניינות: היזם הבריטי ששאף להקים מגדל גבוה יותר ממגדל אייפל, כי אסור שהישגי הצרפתים יאפילו על אלה של הבריטים, עבדים שהושלכו לים כי הביטוח שילם במקרה שעבדים הוקרבו כדי לחסוך במשאבים אבל לא במקרה שמתו במחלות, חייל אמריקאי ששבה בכוחות עצמו מאות יפנים, ועוד. קיבלתי הצצה אל אנשים ואל ארועים שלא הכרתי: הברון המטורף של מונגוליה, העבדים האירופאים בצפון אפריקה, הכדורים הפורחים המתפוצצים של היפנים, התעניינותו הפעילה של צ'רצ'יל בלוחמה כימית וביולוגית.

פעם נהניתי לקרוא ספרים שקיבצו עובדות מסקרנות, וסיפקו מידע על קצה המזלג. היום ההעדפה שלי אחרת לגמרי. לא די לי במידע כללי, ואני מבכרת עשרת מונים העמקה. "הערות שוליים מרתקות מן ההיסטוריה" לוקה לא רק בהסתפקות במה שמעל פני השטח, אלא גם בחוסר מיקוד, וביחוס משקל שווה לארועים פרוזאיים ולארועים הרי-גורל. הספר יוצא, כך נראה לי, מנקודת הנחה שהקורא לא התעניין מעודו בהיסטוריה, וכעת הוא מבקש לדעת מעט על הרבה, או שהוא מתפזר על מספר גדול של תופעות מתוך הנחה שכל אחד ימצא בספר מספר קטעים שיעוררו בו רצון ללמוד עוד. אולי ישא חן בעיני הקורא הצעיר והבלתי בקיא, אולי יהיה לטעמו של מי שמעדיף קריאה לסירוגין בספר, פרק קצרצר בכל פעם, על פני קריאה לקטנית ברשת. לדעתי, משום השטחיות, חוסר האיזון והפיזור, אפשר לוותר עליו, בוודאי בעידן בו המידע כולו זמין ברשת, לליקוט אקראי ולליקוט ממוקד.

ספר נוסף של ג'ילס מילטון, "אגוז המוסקט של נתנאל", תורגם בעבר. לא התרשמתי מן ההיבט הסיפורי שלו, אבל התיאורים המפורטים של המאבקים סביב התבלינים היקרים במאה השבע-עשרה מרתקים, ואני ממליצה עליו.

Fascinating Footnotes from History – Giles Milton

כתר

2017 (2010)

תרגום מאנגלית: סמדר ויוסי מילוא