תמונות מחיי הכפר / עמוס עוז

שבעה סיפורים ועוד סיפור מרכיבים את "תמונות מחיי הכפר". השבעה מתרחשים כולם בתל אילן, ישוב ישראלי פסטורלי, שהיה פעם חלק מן ההתישבות החקלאית, והיום הוא שרוי בתהליך השתנות. החקלאות ננטשת בהדרגה, הבתים הישנים נהרסים לטובת וילות מודרניות, והנמנום הכפרי מופר מדי שבת לטובת יריד אמנות ומזון, המושך אליו את המוני בית ישראל. הסיפור השמיני, האחרון, מתרחש, כשמו, במקום רחוק בזמן אחר, והאופן בו הוא נקשר אל קודמיו פתוח לפרשנות.

אפשר לקרוא את הספר כקינה על היעלמותו של אורח החיים הישן. האידיאלים של עבודת האדמה ושל הפשטות הוחלפו במסחר ובמודרנה, ומן העבר נותרו רק חורבות שדינן להעלם. ארץ ישראל הישנה והטובה אולי התפוגגה, וכל שנותר ממנה הוא השירים, שרבים מהם מוזכרים בסיפור "שרים". "טוב היה לנו לשיר יחד במעגל בליל גשם וסערה שירים ישנים מן הימים שבהם הכל היה נהיר לכולם", אומר המספר. באחד המאמרים על הספר מצאתי הצעה לקרוא את הספר כהצצה אל תהומות הנפש של הסופר, גישה פסיכולוגית שאינה חביבה עלי. אפשר לתהות מה רצה עמוס עוז לומר (המעוניינים לשמוע את דעתו על שאלות בדבר כוונת הכותב מוזמנים לשיחה בנושא ב"ממה עשוי התפוח?"), אבל אני מעדיפה לקרוא את הספר כפשוטו. מאחורי דלתות סגורות, בכפר מנומנם למדי, המתנהל על מי מנוחות, רוחשים תסכולים, אנשים תקועים בחיים חסרי סיפוק, ואין איש יודע באמת את שבלבו של האחר.

אריה צלניק, שאשתו נטשה אותו ובנותיו ניתקו קשר, חי עם אמו המזדקנת בביתה האפלולי. הוא חושב שחיים אחרים יתחילו אחרי דעיכתה, אבל זה מן הסתם לא יקרה; גילי שטיינר הרופאה נרשמה בשנים האחרונות לשניים מן החוגים המתקיימים בבית-התרבות של הכפר תל אילן בהנהגתה של דליה לוין, אבל לא מצאה בחוגים האלה מה שביקשה. מה ביקשה לא ידעה;באחד הבתים הישנים חי פסח קדם, חבר כנסת לשעבר נרגן, יחד עם בתו רחל המורה, התוהה עד מתי תהיה תקועה כאן; לבו של יוסי ששון, סוכן נדל"ן, נמשך אחר אחד הבתים החרבים בכפר, שם מתגוררות אמו ואלמנתו של הסופר אלדד רובין. "אני אקנה אותו ואני אהרוס אותו עד היסוד למרות שלבי יוצא אליו", הוא מחליט בינו ובין עצמו; בני אבני, ראש המועצה, מקבל מאשתו פתק "אל תדאג לי", ויוצא מודאג לחפש אותה; קובי בן השבע-עשרה מאוהב בעדה דבש, עובדת הדואר והספריה, המנסה לשכנע את עצמה שהיא בסדר, שאין לה ממה לפחד; ובביתם של אברהם ודליה לוין מתכנסים מדי מספר שבועות לשיר בצוותא, אחת הפעילויות שבה בני הזוג מטביעים את יגונם על התאבדותו של בנם בן השש-עשרה. משהו אפל ומסתורי מרחף מעל כל הסיפורים, קולות חפירה בלתי מוסברים, היעלמותם של בני אדם, מרתפים מאיימים, המתנה למוות. העלילות מצומצמות במרחב ובזמן, והתרה אין.

"במקום רחוק בזמן אחר" הוא סיפור אפוקליפטי. במקום מנוון, מעלה צחנה וריקבון, חיה חבורת בני אדם, ההולכת ושוקעת בשל גילוי עריות ובשל חוסר יכולת לקום ולשנות את גורלה. המספר, שנשלח לפני שנים רבות לסייע לאוכלוסיה, מעלה אף הוא עובש ונתקע במקומו. האם זה מה שצפוי לאנשים התקועים בתל אילן, אלה שמבקשים לעצמם חיים אחרים אך אין בהם את הכוח פשוט לעשות מעשה? או אולי להפך, דווקא משום שתל אילן ככלל הוא מקום בתהליך שינוי, גורלו הופכי לזה שמתואר הסיפור האחרון?

כך או כך, עמוס עוז מיטיב לתאר את נבכי נפשם של בני אדם ואת סביבתם, ולמרות המועקה הקודרת הספר מומלץ.

פרק ראשון

כתר

2009

ממה עשוי התפוח? / עמוס עוז עם שירה חדד

כותרת משנה: שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים

שירה חדד, שערכה את ספרו של עמוס עוז, "הבשורה על פי יהודה", המשיכה לשוחח אתו גם לאחר השלמת העבודה, ותוצאת השיחות הללו היא "ממה עשוי התפוח?", אותו היא מגדירה כ"ספר אישי וביוגרפי: דיוקן אפשרי אחד של עמוס עוז, כפי שהוא נגלה לעיני בשנים האחרונות".

כמו בספרה של נורית גרץ, "מה שאבד בזמן", גם מן הספר הזה עולה דמות אנושית, פגיעה ורגישה, שאינה בהכרח מתיישבת עם התדמית הציבורית הבטוחה בעצמה. השניים דנים, בין השאר, בתקופה הארוכה – בין "מנוחה אחרונה" ל"אותו הים" – שבה המבקרים לא נטו לו חסד, בלשון המעטה, ובשאלת השפעתם של סופרים על סדר היום הציבורי, השפעה שהולכת ומתפוגגת לדבריו, או בלשונו "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו". הם חוזרים אל ילדותו, בעיקר בקיבוץ אחרי התאבדותה של אמו, ועוז מכה על חטא על שהניח לבנותיו לגדול בבית ילדים, למרות החוויות הקשות שהוא עצמו חווה במוסד. הם מדברים על יחסי גברים ונשים, ומרחיבים באשר לחינוך הכושל שניתן לבני דורו במוסדות בהם למד. מי שקרא מאמרי דעה נחרצים שכתב עוז, ולא קרא את ספרה של גרץ, יופתע למצוא כאן התחבטויות, גמישות ונכונות להשתכנע, הכרה בחולשות ובמגבלות הכשרון. עד כמה הדמות הזו היא עמוס עוז ה"אמיתי", שהרי הוא מודה שאינו מוכן לומר הכל באוזניה של בת שיחו, או למצער לא כל דבר יהיה מוכן לומר למכשיר ההקלטה – השאלה הזו אינה חשובה. בסופו של דבר, ההנאה מן הספר היא מן השיח האינטליגנטי, מיכולת הביטוי, ומן הרעיונות המפעפעים בו.

הספר מגרה למחשבה ונעים לקריאה, וסקירה אינה מספקת כדי להקיף את תוכנו. אתייחס, אם כך, לכמה נקודות העוסקות בנושאים הקרובים ללבי – ספרות וביקורת.

הביקורת הספרותית, ועל כך מלין לא רק עוז, הופכת לעתים קרובות מדי לזירת גלדיאטורים. עוז אומר כי אם לא העריך ספר, לא יכתוב עליו, מכיוון שכתיבת ספר היא מעשה תמים שאינו מזיק לאיש, ואין צורך להתריע מפניו: "כולו ספר. אף אחד עוד לא חלה מקריאת ספר בינוני או גרוע". אבל אם לכתוב על ספר שאינו אוהב, אז לא "בשיניים ובציפורניים ועם סכינים מושחזות". "הדחפים האלה של אלימות ושל רצח בעיניים, לכסח לסופר את הצורה, להשתין על הספר, את זה נדמה לי שכמה מבקרים מביאים איתם מפינות אחרות של החיים שלהם אל העיסוק שלהם כמבקרי ספרות". כששירה חדד מפנה את תשומת לבו אל הפעילות השוקקת של שיחות על ספרים והמלצות עליהם ברשת, הוא מביע "ספק אופטימיות ספק תקווה חצי מיסטית, שבעתיד יהיה מה שהיה כל הדורות, גם לפני שהיתה ביקורת ספרותית. אדם יקרא ספר ויגיד לאדם אחר: כדאי לך לקרוא. זה מה שיקרה".

כמי שהיה מורה לספרות, ואהב את העיסוק הזה, הוא יוצא נגד ההתיחסות ליצירה כאל  "מין עגלה כזאת שצריכה להוביל אל התלמידים מטען: מורשת יהדות המזרח, או תודעת השואה, או זכותנו על הארץ, או מה. אבל בקריאת יצירה טובה, המטמון הוא לא במעמקיה של איזו כספת שצריכים "לפצח" אותה. המטמון הוא בכל מקום: במילה בודדת. בצירוף מלים. בפיסוק. בניגון. בחזרות. בכל מקום. ובעיקר אולי גם ברווחים שבין המלים או בין המשפטים או בין הפרקים". כוחה של הספרות מורכב בעיניו משתי פניה של התוודעות עצמית: הקורא מוצא עצמו בספר – "זה בדיוק אני" – או שהוא מוצא שם את היפוכו – "זה בשום אופן לא אני". "אני חושב ששתי ההיוודעויות האלה הן מתנות […] הכל מתרחב פתאם. זאת בעיני מתנת הספרות".

"ממה עשוי התפוח?" הוא ספר שנועד ליותר מקריאה אחת. אחרי הקריאה הראשונה, הרציפה, נעים לחזור אליו ולטעום מפה ומשם, לחוות את הסיפורים העולים בשיחות, להרהר ברעיונות, ואחר-כך אולי לשוב ולקרוא את הספרים המוזכרים בו ולמצוא בהם ניואנסים חדשים. בהחלט חווית קריאה מומלצת.

כתר

2018

גולם במעגל / לילי פרי

מיקי סתיו, אשה בשנות העשרים לחייה, מתארת דיוקן פצוע וחבוט של עצמה. מגיל צעיר היא מרגישה לא שייכת, זרה אף לקרוביה –  "הם לא אמא ואבא שלי", היא לוחשת לרופא, אליו נלקחה על ידי הוריה משום שחדלה לדבר. "הם לקחו אותי מבית יתומים" – והתחושה הזו מלווה אותה גם בבגרותה. הוריה ואחיה הם בפיה "גברת סתיו", "בעלה של גברת סתיו", "אמא של אח שלי", וכינויים דומים, המשקפים ניכור. בפנקס הטלפונים רשומים רק מספרים פונקציונליים – רופאים, עיריה, בנק – ואף לא חבר אחד. הגברים בחייה רואים בה רק תחנה זמנית במעבר משברון לב לאהבה. סבתה המנוחה סיפקה לה גלגל הצלה, כשביקשה בצוואתה שתעבור לגור בדירתה, אך הריחוק הפיזי הקצר לא הביא לה שחרור מן המחנק המשפחתי. היא מודעת לכך ש"הטיפול החינוכי של משפחת סתיו ניצח אותי", וחבר ילדות שחזר אל חייה אומר לה כי חשב שהשתנתה, "שאת כבר לא פוחדת מהצל של עצמך, שלמדת לעמוד על שתי רגליים ולא על הברכיים, אבל אני לא בטוח שצדקתי".

הדמות הדומיננטית בחייה של מיקי היא אמה, פולניה במובן המעיק של הקלישאה. יש לה תכניות גרנדיוזיות עבור בתה, תכניות שלבת אין שום סיכוי להגשים, ולכן נגזר עליה להרגיש כל חייה ככשלון מאכזב. האם היא בעלת דעות מוצקות של ראוי ובלתי ראוי, שאותן היא מביעה ללא הרף במפל מלים בלתי פוסק. מיקי הפסיקה מזמן לנסות להתווכח איתה מתוך הכרה ש"היא תנצח כי אנחנו לא כוחות שווים". בעלה מניח לה להשליט את תורתה ואת הליכותיה עליו ועל שני ילדיהם, אולי משום התחשבות בלתי פוסקת בסבל שעברה בתקופת השואה. איש אינו מדבר על מה שקרה "שם", אבל ה"שם", לדעת האם, יכול להתרחש שנית, וחרדתה נוכחת ביומיום של משפחתה.

הדירה שקיבלה מיקי מסבתה אמנם הרחיקה אותה מעט מהמשפחה, אבל הותירה אותו בתוך מעגל הדור השני, שכן התבקשה באותה צוואה לטפל במר פולנסקי, ניצול שואה, שגופו חולה וזכרונו תשוש. נדמה שמכל הקשרים בחייה זהו הקשר היציב מכולם, אולי מתוך מחויבות עמוקה, אולי כחוצץ מפני המאמץ שביצירת קשרים אחרים.

מיקי לכודה. יש משהו ילדותי בהתנהגותה, במידה רבה בשל האופן המגביל והחונק בו גדלה, והילדותיות הזו מספקת לסביבתה תירוץ להוסיף ולהתייחס אליה כאל ילדה. יחד עם זאת הוא מודעת מאוד לעצמה, למגבלותיה ולחלומותיה, ומספרת על עצמה בתערובת של הומור ומרירות.

נקודת החולשה של הספר, בעיני, היא דמויותיהם של הגברים בחייה של מיקי. כולם מוזרים, אנוכים, בלתי מפוענחים. אולי דמויותיהם אינן מושקעות ספרותית, או אולי כך הם מתפרשים בעיניה של המספרת, ופרשנות זו מעמיקה את העצב הנסוך על הספר.

"גולם במעגל", ששמו מעיד על הלך הנפש של המספרת, הוא סיפור קשה לקריאה על ילדות עצובה שתוצאתה היא אשה שמתקשה לצמוח. למרות המועקה הספר מומלץ בשל כתיבה יחודית ובשל דמות אמינה הנכנסת אל הלב.

כתר

1986

ויום אחד עוד ניפגש / ליזי דורון

ליזי דורון, ילידת 1953, גדלה כבת יחידה לאמה הלנה. הלנה, ניצולת שואה, בחרה בשתיקה אודות קורותיה, וסירבה לענות לשאלותיה של בתה באשר להיעדרותו של אביה מחייה. "את כל מה שרציתי שתדעי את כבר יודעת", כך אמרה לה גם שנים אחר-כך, ימים ספורים לפני מותה. בתקופה המתוארת בספר, כשליזי כבר בשנות החמישים לחייה, בתהליך שלא היא יזמה אבל הניחה לו להתגלגל, נחשפים כמה מן הסודות שהוסתרו ממנה. מצד אחד היא סבורה שכאשר "האחרונה שאולי יודעת את התשובות לשאלות שלי תיעלם […] אז יבוא עלי השקט הסופי". מצד שני, היא יודעת כי "לחיות בלי ביוגרפיה זה כמו לחיות בלי רגל, בלי עין או בלי כליה". היא בוחרת בידיעה.

"ויום אחד עוד נפגש" הוא סיפורו של הדור השני לשואה. שלוש חברות ילדות, שבמידה רבה אימצו את השתיקה של הוריהן, נפתחות זו בפני זו, אולי בפעם הראשונה, לומדות על סודות ההווה, ורואות בעיניים של בוגרות את ילדותן. דורית, היחידה שחיתה במשפחה שלמה – אב, אם, אח, דודה ודוד – ולכן היתה מושא לקנאה, חיפתה על עברה הקשה של אמה ועל התקפי הדכאון שלה. חיה'לה, שעסקה כילדה בנגינה ובריקוד, ולכאורה נהנתה מכך, ניסתה בעצם להסב את תשומת הלב מן הסוד שבגללו היו לה שני אבות. וליזי עסקה ללא הרף במסתורין שאפף את גורלו של אביה. לפעמים רקמה סביבו סיפורים – "אבא הוא גם איש רוח וגם פרטיזן, פיציתי את עצמי, ואפילו נלחם במלחמת השחרור, הלכתי על כל הקופה" – לפעמים הטרידה בשאלות. "למה משגעים את הילדה? שמישהו כבר יגיד לה!", התמרמרה גולדה, אחת השכנות, אבל איש לא הגיד לילדה דבר. הגישה של גולדה היתה יוצאת דופן, וכל השאר, מבוגרים וילדים, נענו לצו השתיקה. הילדה היחידה שידעה לומר משהו על השואה היה ברכה, בתה של גולדה, ובבגרותה הפכה את השואה לעיסוק, כמעט לדיבוק.

סיפורם של ניצולי השואה, שהקימו משפחות חדשות, הוא סיפור של קשיים פיזיים ומנטליים, סיפור של החלטות הרות גורל, שעיצבו את חיי צאצאיהם. בחוכמה של מרחק, ובנוחות של נסיבות חיים שונות לחלוטין, קל לקבוע שהשתיקה היתה גזירה שהילדים התקשו לעמוד בה. אבל ההורים, שחוו גיהינום והתקשו במקרים רבים להתמודד עם זכרו, ביקשו למנוע מילדיהם אפילו הצצה אליו, והאמינו שהם מגינים עליהם. ואין איש רשאי לשפוט.

ליזי דורון כותבת ברגש ובמינימליזם, לעתים אפילו בהומור עגום. הסיפור הקשה של הוריה, שכל פרט ממנו מסביר את ילדותה, צובט לב, והתמונה של הסופרת כילדה, כשאביה משקיף עליה בהחבא, מעלה דמעות. לאחר קריאתו, חזרתי אל ספרה הראשון, "למה לא באת לפני המלחמה", שבו הוא מתארת בתמונות קצרות את היומיום של ילדותה עם אמה. כמו הספר הזה, וכמו ספריה האחרים, גם "ויום אחד עוד נפגש" מומלץ מאוד.

כתר

2010

אהבה אסורה בפטרבורג / מישקה בן-דוד

נישואיו של יוגב בן-ארי נהרסו בגלל סוד ששמר מפני אשתו. יוגב, איש המוסד, הבטיח לאורית שתי הבטחות: לא לשקר לה ולא לעסוק בחיסולים. חיסולים – מוצדקים, בבחינת הקם להורגך השכם להורגו – הפכו חלק מעבודתו. מכיוון שלא נשאל על ידה ישירות אם הרג בני אדם במו ידיו, הרגיע את עצמו שאמנם אינו משתף אותה אך גם אינו משקר לה. אבל ההיעדרויות התכופות שלו, העובדה שחלק הארי של חייו היה חסוי מפניה, וגם כשלונם להרות ולהביא ילד לעולם, יצרו מתח וניכור, ואלה רק המתינו לסוף הידוע מראש, שהגיע כשאורית הבינה שיוגב נטל חלק פעיל במבצע חיסול.

יוגב, שהאמין שלעולם לא יזכה שוב לאהבה, קיבל על עצמו שליחות ברוסיה. הקשרים שקשרו אותו לארץ נמוגו – אביו נפטר, אמו שקעה בדמנציה ועברה למוסד, ואת המשק המשפחתי מכר – ובהלך רוח אדיש, כשלבו קפוא, התיישב בסנקט פרטבורג במסווה של איש עסקים קנדי. במפתיע זכה ל"סיבוב שני". במסעדה, שבה הוא סועד בקביעות, הכיר את אנה, בעלת חנות ספרים קטנה, בת גילו, אלמנה מזה מספר חודשים. שלא במפתיע, גם הקשר הזה, שהתפתח לאהבה, סבל מהעמדת פנים, שכן יוגב, שכעת הזדהה בשם פול, נאלץ להסתיר את זהותו האמיתית. לאנה, כך התברר, היו סודות משלה. האם הקשר הזה יזכה לסוף טוב יותר מקודמו?

מישקה בן-דוד, בעצמו איש המוסד, כתב ספר קצבי, החושף מעט מן החיים בעולם הצללים. הוא מספר על האופן בו מתוכננים ומבוצעים מבצעים מורכבים, ונותן לקורא טעימה מן ההכשרה המקצועית וממערך הכוחות הפנימי. הוא מתאר את שעובר בנפשו של אדם שחי בפועל חיים חצויים, שמוצא עצמו מול דילמות מוסריות, ושמבקש למצוא איזון בין השליחות לחיים הפרטיים, ולאלה הוא מצרף את הכמיהה לאהבה ולמשפחה. לטעמי, אפשר היה להפחית מעט את מימון המשגלים המפורטים מאוד, אבל פרט לכך הסיפור כולו קריא מאוד, מעניין ואף מרגש.

זהו ספרו הראשון של הסופר שמזדמן לי לקרוא. אשמח לקרוא ספרים נוספים.

כתר

2008

טולסטוי / אנרי טרויה

לב טולסטוי, שיצירותיו הידועות -ביניהן "אנה קארנינה", "מלחמה ושלום" ו"סונטת קרויצר" – נקראות ומעובדות למדיות שונות עד היום, למעלה ממאה ועשר שנים לאחר מות מחברן, היה אדם מורכב. מנעוריו התחבט בשאלות של מוסר, של דת ושל חברה, ולא היסס להביע את עמדותיו בפומבי. בחייו הארוכים רכש לו מעריצים רבים, וגם יריבים, הן בזכות כשרונו הספרותי והן בשל משנתו. אנרי טרויה, ביוגרף מוכשר ומעמיק, מתאר בספר את קורות חייו של טולסטוי מלידתו ועד מותו האומלל.

טרויה הסתמך בכתיבת הביוגרפיה על מובאות רבות מן היומנים שניהלו טולסטוי ואשתו, סופיה אנדרייבה בֶּרס שכונתה סוניה, ועל ספרי זכרונות שכתבו כמה מצאצאיו. בנוסף לאלה, ניתן ללמוד רבות על חייו של הסופר מספריו, שבהם שילב ארועים מחייו, דמויות ממשפחתו וממכריו, וכמובן את דעותיו.

טולסטוי נולד ב-1828 באחוזה המשפחתית ביאסנאיה פוליאנה, כמאה ושמונים קילומטרים ממוסקבה. למרות שאיבד את שני הוריו בגיל צעיר – אמו נפטרה כשהיה בן שנתים בלבד – חווה ילדות נינוחה יחד עם שלושת אחיו ואחותו. מגיל צעיר גילה בגרות אינטלקטואלית, סקרנות, ותשוקה לחוויות עזות, תכונות שליוו אותו כל חייו. לפני שנישא לסוניה בת השמונה-עשרה בהיותו בן שלושים וארבע, היה סטודנט פזור נפש, איש צבא, בליין ונהנתן, ומנהל בלתי מוצלח של האחוזה שאותה ירש (ארבעת האחים החליטו לחלק את ירושת הוריהם לחמישה חלקים שווים, כדי לכלול את אחותם, שעל פי החוק לא היתה זכאית לירושה בשל היותה אשה, ויאסנאיה פוליאנה נפלה בחלקו של לב). הוא שקע בחובות בשל משחקי קלפים, כמעט התארס אך לא הצליח להחליט, נסע פעמיים למסעות ממושכים מחוץ לרוסיה, וגיבש את השקפת עולמו. במהלך אותה תקופה תחם את עתידו לשלושה תחומים בהם ביקש לעסוק: לספר סיפורים, ללמד ולחנך, ולארגן את החיים במשק חקלאי. את שלושת אלה הגשים, ביצירתו הספרותית, בבתי הספר שפתח ובכתביו הפדגוגיים, ובאחוזתו.

בהיותו כבן שלושים כתב ביומנו: "כמה מגוחך הדבר שאדם, שהתחיל לכתוב כללי חיים בהיותו בן חמש עשרה, עדיין עוסק בכך בהגיעו לגיל שלושים, מבלי לקבל ולהגשים אפילו אחד מהם". משפט זה מאפיין במידה רבה את התנהלותו במשך כל חייו. אשתו חשה מאוחר יותר כי גורלה נקשר לא בגורלו של גבר אחד אלא בגורלם של עשרה, עשרים גברים, כולם אויבים זה לזה. טרויה מייחס לו את ההרהורים הבאים באחרית ימיו: הוא הטיף לאהבה אוניברסלית, אבל את אשתו עשה לאשה אומללה; דיבר בזכות העוני, ובעצמו חי חיי מותרות; קרא לשיכחה עצמית, ורשם ביומנו את כל מיחושי גופו לפרטיהם; שאף להתמזגות עם אלוהים, וכילה זמנו במריבות בית קטנוניות; בז לתהילה, אך טיפח את יוקרתו במכתבים, בקבלות פנים ובתצלומים; העלה על נס את פולחן האמת, ונדחף מדי יום להעמדת פנים עלובה ביותר. התנהגותו והלכי רוחו אופיינו בהפכפכות, גם בינו לבין עצמו וגם בינו לבין סובביו. כוונותיו היו טובות תמיד, אבל ביצוען לא השביע את רצונו: בצעירותו נדר להפסיק לשחק קלפים ולהתנזר ממין, אבל שיחק והפסיד, ונמשך אל הצועניות ואל האיכרות. בבגרותו חש אי נוחות רבה מן הפער בין נוחות חייו ורכושו הרב לתנאי החיים של האיכרים, ורצה להפטר מכל שברשותו. משנכנע ללחץ לדאוג למשפחתו, העביר את כל נחלותיו על שם אשתו וילדיו, אך נמנע מלעשות צעד נוסף ולחיות חיי איכר, כפי שרצה, אלא המשיך לחיות בנוחות בבית המשפחה. יומניו משקפים שוב ושוב את אכזבתו מעצמו, אבל גם את הערצתו את עצמו – "אחת ולתמיד חייב אני להתרגל למחשבה כי הנני יצור יוצא מן הכלל, אדם שהקדים את דורו, או אולי אדם שמזגו הפכפך, מתרחק מן הבריות ולעולם אינו שבע רצון מעצמו […] טרם פגשתי אף אדם אחד טוב כמוני מבחינה מוסרית […] זו הסיבה שאיני מוצא חברה שתהיה נוחה לי".

יחסיו של טולסטוי עם סוניה, החל מן החיזור, דרך חייהם המשותפים, וכלה במריבות שקרעו אותם, מתוארים בביוגרפיה לפרטיהם, ומצאו את עצמם גם בספריו של טולסטוי עצמו. האופן בו הציע לסוניה להנשא לו הועתק ל"אנה קארנינה", היחסים הקשים ביניהם היוו השראה ל"סונטת קרויצר". נראה כי טולסטוי, שכבר היה כמעט מאורס קודם לכן וחזר בו, לא היה בטוח בעצמו גם הפעם. אחרי שסוניה קיבלה את הצעתו, הוא נתן לה לקרוא את כל יומניו, שכללו כל פרט מכוער אודותיו (ארוע שמצא אף הוא את דרכו אל "אנה קארנינה"). האם ביקש להרתיע אותה? ביום הכלולות עצמו, מספר שעות לפני הטקס, פרץ אל חדרה וביקש לדעת אם היא בטוחה באהבתה. החיבור בין הגבר ההפכפך, האדיש לחיי משפחה, והצעירה הנוקשה ועצבנית, החזיק מעמד למרות מריבות סוערות. השניים, שניהלו יומנים, בחרו בכנות מוחלטת, והראו זה לזה את כל מה שכתבו, כולל דברי שטנה ועוינות הדדיים. נדמה שרק במה שקשור לעבודתו הספרותית של טולסטוי מצאו לשון משותפת. טרויה מייחס לסוניה את הצלחתו של הסופר ההפכפך להקדיש שש שנים לכתיבת "מלחמה ושלום", משום שהשכילה ליצור עבורו סביבה שלווה ונקיה מכל פיתוי והסחת דעת. היא העתיקה לנקי את כתב היד הכאוטי שלו, ומכיוון ששאף לשלמות ואף פעם לא היה מרוצה, העתיקה את אותם הדפים שוב ושוב לאחר ששכתב אותם. היא העתיקה גם את כתב היד של "סונטת קרויצר", למרות שהיה ברור שנכתב על חייהם ופגע בה קשות. היא נסתה לדבר על לבו ולשדלו לבל יחרוג מתחומי השכל הישר, אך הוא לבש גדלות והסתמך על השליחות שנגזרה עליו, וסוניה הרכינה ראשה בפני רוממות המלה הכתובה. מאוחר יותר הגיעה עד הצאר בבקשה לבטל את הצנזורה שהוטלה על הספר שהכפיש אותה. יחסיהם הלכו והורעו בזקנתו: הוא ניסה להשיג שלווה, אך התעקש על עקרונותיו, היא הגיבה בהיסטריה ובפרנויה, עד שנשבר והסתלק באישון לילה, והוא זקן וחולה. למרות שהיה אדם דגול, שאחז בעקרונות נאים והתאמץ ליישמם, הלב נוטה אל סבלותיה. ועוד לא דברנו על המיזוגניה שלו: "אלוהים ברא את האשה למען תשמח לב אנוש ותלד וולדות, אך ברגע שהיא סרה מהיעד שהציב לה האל היא הופכת ליצור מפלצתי. הפמיניזם הוא בגדר פשע נגד הטבע, וחובתם של הגברים למנוע בעד בנות זוגם מליפול ברשתו של פיתוי זה".

טרויה מרחיב בתיאור משנתו של טולסטוי, שעיקריה התנגדות לכפיה שלטונית, אי-אלימות, שלילת הבעלות על קרקע ועל הון, התבססות על שוק פרטי ולא ממשלתי, פציפיזם, צמחונות, התנגדות לדת הממסדית, וחינוך המבוסס על רצונו של התלמיד ועל יחסים חופשיים בין מורים ותלמידיהם. הוא מרחיב גם על יצירתו הספרותית, החל ב"ילדות", שהתקבל בדרך-כלל בהתלהבות – "יצירה כה רבת השראה, שופעת אהבה כה עמוקה למציאות שהמחבר ביקש לתארה […] יכולים אנו לברך את הספרות הרוסית על הופעתו של כשרון נפלא". על "מלחמה ושלום" המונומנטלי, כותב טרויה כי "היצירה תאריך ימים למרות ההגיגים ההיסטוריים, הצבאיים והפילוסופיים המצויים בה בשפע, מפני שהספר הוא שיר תהילה לאדמה ולאדם שאין כמותו בכל ספרות העולם". הוא מתאר את ספריו האחרים – פרוזה והגות – ואת נסיבות כתיבתם, וביקורתו על טולסטוי האיש אינה פוגמת בהתפעלותו מטולסטוי הסופר.

ביוגרפיה של סופר עשויה לעניין חוקרי ספרות או חובבי רכילות, אבל האופן שבו אנרי טרויה כותב עושה את הביוגרפיה מרתקת כסיפור בפני עצמו. "טולסטוי" הוא בו זמנית סיור אינטימי בנפשו של סופר ושל חייו, והצצה מעניינת אל התקופה שבה חי, אל החברה הרוסית של ימיו, ואל ההגות של בני זמנו. המתרגם מרדכי שניאורסון כותב בהקדמה שעל פי דרישת ההוצאה היה עליו להסתפק במסגרת של חמש-מאות עד שש-מאות עמודים (בפועל הגיע לשש-מאות ארבעים ושש), ולפיכך נאלץ לקצץ ששים מתוך שמונה-מאות ארבעים ושניים העמודים במקור הצרפתי. אמנם טרויה נתן הסכמתו לקיצוץ, אבל למרות הפירוט הרב של הביוגרפיה – או דווקא בגללו – יש להצר על כל מה שנותר מחוץ למהדורה העברית.  

כמו הביוגרפיות האחרות שכתב אנרי טרויה – ביניהן "רספוטין" ו"קתרינה הגדולה" – גם "טולסטוי" היא ביוגרפיה מרחיבת דעת, כתובה כפרוזה משובחת, ומומלצת מאוד. 

Tolstoy – Henri Troyat

כתר

1984 (1965)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

יהודים ומילים / עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר

עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, סופר והיסטוריונית, אב ובת, מציגים ב"יהודים ומילים" את הטיעון לפיו הרצף של ההיסטוריה היהודית והלאומיות היהודית אינו אתני או פוליטי, אלא מילולי. "הגנאולוגיה הלאומית והתרבותית של היהודים היתה תלויה תמיד בהעברה של גחלת מילולית מדור לדור" – זהו לוז הטיעון, ובו הם עוסקים בארבעת פרקי הספר. לעתים הדיון מתפזר לנושאי משנה, מעניינים לכשעצמם, אך סופם של נושאים אלה שהם מתכנסים אל המילה.

כדאי להקדים ולומר, כי למרות שניתן היה להוביל את הדיון אל מסקנות פוליטיות – ודעותיהם של הכותבים ידועות – השניים נמנעים מכך כמעט לחלוטין. הספר הוא חגיגה אינטלקטואלית הדוברת בשני קולות, מקבלת בברכה פולמוס, ומקנה לכותביה, כך הם מקווים, מקום בפינה קטנה של סיפור המעשה אודות קווי האורך של ההיסטוריה היהודית.

את הפרק הראשון, "רציפות", ניתן אולי לתמצת למושג "והגדת לבנך", אותו הם מגדירים כהוראות ההפעלה של הזכרון היהודי. החינוך היהודי לאורך הדורות היה מבוסס שאלות (דוגמת הקושיות של ליל הסדר), עודד סקרנות וחייב אוריינות. לימוד הקריאה והעברת הידע מדור לדור החלו מגיל צעיר מאוד, קודשו כאידיאל, והעיסוק בהם לא הוגבל אל קירות חדר הלימוד, אלא נכח בכל מקום ובכל שעה, ולכן כלל את כל בני המשפחה, כולל הנשים שהודרו מלימוד אינטנסיבי. כתוצאה מכך, אילו התקיים המפגש שהכותבים מדמיינים בין דבורה הנביאה, רחבעם המלך, רבי עקיבא והרב קוק, ארבעה אישים רחוקים באופיים ובזמנם, "איש מחברי הרביעיה שלנו לא היה מופתע לגלות שאנחנו ממקמים אותם על רצף אחד".

הסופר וההיסטוריונית, שניהם חילונים מוצהרים, סבורים כי "התנ"ך הוא ספרות גדולה. הוא מעיד על שיעור קומה אנושי, על עומק תרבותי ועל דקות מחשבה וניסוח בלתי מצויה". הם מתיחסים אליו התיחסות אינטימית, חולקים בעלות לא-אמונית עליו, ומאמינים כי "דווקא הקריאה הביקורתית, הסלקטיבית והבוחנת, הקריאה המודרנית והחילונית בתנ"ך, היא שנותנת לנו נקודת תצפית נדירה על ספרי המקרא ומעוררת בנו יראת כבוד חדשה בתכלית כלפיהם". נקודת המבט שלהם מרעננת, ומציעה פרשנות היסטורית מעוררת מחשבה. כך, לדוגמא, הם מסיקים מן האמור למעלה כי התורה אכן שמרה על היהודים, אבל מציעים אפשרות שונה להתייחס לקביעה זו: "מובן שהגוויל נחשב קדוש. אבל אם נהפוך את הסיבה והמסובב נמצא תרבות שאהבה את הספר עד כדי כך שקידשה אותו".

הפרק השני, "נשים ומילים", גולש מגבולותיו של הטיעון המרכזי אל הופעתן של הנשים בתנ"ך. "הקול הנשי עצמו, חוזר ונשנה ועקשן", כך מזהים הכותבים, "חותר תחת הטקסט ומגיח החוצה". הם דנים בשש הנשים שחרצו את גורלו של משה לחיים ("ואיפה בדיוק היה אבא עמרם במהלך המבצע הנועז הזה, יצא לשתות משהו?"), מתפעלים מעקשותה של תמר ומתעוזתן של בנות צלפחד, צוחקים עם שרה שהעזה להתווכח עם אלוהים, ומציגים שורה של נשים חזקות. "אולי לא היו שרה, מרים וחולדה", הם כותבים, שכן שלתפיסתם התנ"ך אינו בהכרח ספר היסטורי, אלא מדריך מוסרי-חברתי-חוקתי,"אבל היתה תרבות קדומה שנשותיה ידעו איך להיות שרה, מרים וחולדה, והראו למחברי התנ"ך איך הן מדברות ופועלות".

הנשים זכו בחלקן בסיפורי התנ"ך בשל "פתחון הפה שנטלו לעצמן", ש"הוא נגזרת של המילוליות, הווכחנות והזכרנות שבהן הצטיינו הישראלים הקדומים והיהודים לדורותיהם". קולן של הנשים הושתק כמעט כליל בתקופת המשנה והתלמוד, והכותבים תולים זאת בהדרתן מן הלימוד. נשים דוגמת ברוריה, אשת רבי מאיר, היו יוצאות הדופן, שפילסו לעצמן דרך אל הזכרון הלאומי. למרות ההדרה, האוריינות, שהיתה גם נחלתן, אם בספרי דת המיועדים לנשים, ואם בספרים כלליים בדורות מאוחרים יותר, היתה הגורם לכך שכשהאוניברסיטאות אפשרו סוף-סוף לנשים ללמוד, נשים יהודיות הופיעו חיש מהרה בחזית הפעילות האקדמית.

הפרק השלישי, "זמן ואל-זמניות", עוסק כשמו בתפיסת הזמן ביהדות, כולל, בין השאר, במונחים כמו "אחרית הימים", "אין מוקדם ומאוחר בתורה", "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה", "מה שהיה הוא שיהיה", ועוד. בין שאר נושאים מתייחס הפרק הזה לאסכולות הארכיאולוגיות המפרשות פרשנות שונה את הממצאים בארץ-ישראל, חלקן טוענות שהיתה כאן ממלכה מפוארת בימי דוד ושלמה, אחרות גורסות כי הסביבה הפיסית היתה דלה, ותיאוריה המפוארים בדויים. הסופר וההיסטוריונית מאמצים את תפיסתה של נעמי שמר, שאמרה: "אני לא שולטת בארכיאולוגיה, אבל מה זה חשוב אם היה או לא היה? נאמר שלא היה ולא נברא התנ"ך, אלא משל היה – לדעתי המשל הזה חי יותר מכל האבנים", וסבורים כי "מורשתנו מורכבת מקומץ ציונים גיאוגרפיים צנועים ומארון ספרים גדול". כדוגמא מובהקת ומפוארת הם מביאים את החרס מתקופת מלכי בית דוד שנמצא בקיאפה שבעמק האלה, ובו טקסט עברי קדום המורה על דאגה לחלשים. "קו האורך המילולי העתיק ביותר שלנו הוא ניסוח חד ומרוכז, על שבר חרס קטן מעמק האלה, של קו האורך המוסרי החשוב ביותר".

הפרק הרביעי נושא שם מעט פרובוקטיבי, "לכל איש יש שם: האם ליהודים נחוצה יהדות?". הוא עוסק בלידתם של המונחים יהודים ויהדות, ונשען, בין השאר על דבריהם של סעדיה גאון מן המאה העשירית לספירה – "אומתנו בני ישראל אינה אומה אלא בתורותיה" – ושל מיכה יוסף ברדיצ'בסקי – "היהודים קודמים ליהדות".

הספר כתוב רוב הזמן בקולותיהם האחידים של שני כותביו, אך לא נעדרים ממנו פולמוס וזויות ראיה שונות. כך, לדוגמא, הם מציגים גישות שונות לגבי הסיפור שלפיו ברוריה נזפה ברבי יוסי על ששאל אותה שאלה בת ארבע מלים במקום להסתפק בשתיים, שהרי אינו אמור להרבות שיחה עם האשה. ההיסטוריונית סבורה שאולי ברוריה אימצה את הנרטיב המדכא. הסופר סבור שדבריה של ברוריה ליוסי מרמזים על האירוניה שלה כלפי הציווי "אל תרבה שיחה עם האשה". הדיאלוג בין עמוס עוז לפניה עוז-זלצברגר מפרה ומעשיר את הדיון, ונאמן לאחד הרעיונות המרכזיים החוזר ונשנה בספר, ולפיו ההתרסה והטלת הספק הם השומרים את ה"ציויליזציה" היהודית חיה ותוססת.

שני הכותבים שופעי ידע ודעתנים, והקריאה בספר מרחיבת דעת ומרתקת. אסיים בעצתם להורים בעידן האלקטרוני, שבו הטכנולוגיה מאיימת על התיווך ההורי בין הילדים לבין הטקסטים: "אם רוצים האמהות והאבות של היום להשאר בתפקיד שהותווה להם בתולדות היהודים, במעגל ההורה-הספר-הסיפור-הילד, עליהם לקרוא עם ילדיהם ספרים. מוקדם. הרבה".

Jews and Words – Amos Oz and Fania Oz-Salzberger

כתר

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

קפה הוא גם השקפת עולם / מיכאל דק

קפה הוא גם השקפת עולם

כותרת משנה: חמש מאות שנות תרבות קפה

מיכאל דק, יושב בתי קפה מַתמיד, שמעיד על עצמו ששתה עשרת אלפים ליטרים קפה בימי חייו (פירוט החישוב מופיע בפרק האחרון), מציג בספר את ההיסטוריה של המשקה, ובעיקר את התרבות שהתפתחה סביבו. המאייר יירי סליבה, חובב קפה אף הוא, אייר את הספר בחן רב.

במקום דברי תודה בסיום, מגיש מיכאל דק קפה מסוגים שונים למי שסייעו לו בכתיבה, וגם "הפוך חזק ומר למוציאים לרעה את דיבתו של הקפה, בתיו ויושביו לדורותיהם". אני תוהה מה יוגש לשותים נייטרלים, דוגמת הח"מ, שקפה הוא עבורם שגרה שאין נותנים עליה את הדעת, ישיבה בבתי קפה אינה חביבה עליהם, והאסוציאציות שהמשקה מעורר בהם מסתכמות בקנטטת הקפה של באך ובספר שולחן הקפה של קרמר. אולי נס קפה.

מכל מקום, על ספל נס או על ספל תה, גם שותים אלה יוכלו ליהנות מן הכתיבה הנעימה של הספר, מן ההומור שבו, מן הידע ומן האנקדוטות הרבות. נמצא כאן את המיתוסים הקשורים בימיו הראשונים של הקפה, את המאבקים בעדו ונגדו מאז ועד היום, את תרבות בתי הקפה, מעט על התעשיה ועל הכלכלה, כולל התיחסות אל עובדי המטעים המנוצלים, וכמובן את הקפה לסוגיו. אחד הפרקים מוקדש לתיאור טיפוסי הלקוחות בבתי הקפה, אחר למופעיו של הקפה בתרבות, פרק נפרד מיוחד לתולדות הקפה בישראל, ועוד כיוצא באלה.

בין האנקדוטות המשעשעות הרבות הכרוכות בקפה, שאודה כי מעולם לא נתתי דעתי על עומק הרגשות שהוא עורר ומעורר, הצחיקה אותי במיוחד זו המספרת על עצומה שהגישו נשים אנגליות ב-1675, בנסיון למנוע את נהירת הגברים לבתי קפה. בין השאר טענו הנשים כי תפקודם המיני של הגברים נחלש בשל שתית הקפה, והן ביקשו מן המלך לאסור על סוג הבילוי הזה. עצומת הגברים, שנכתבה במענה לזו של הנשים, טענה, כמובן, את ההפך. המלך, שחשש מרוחות החופש, הורה לסגור את בתי הקפה, אבל ביטל את האיסור, שעורר סערה, בתוך יומיים.

מכיוון שקנטטת הקפה, שהוזכרה קודם, חביבה עלי, אזכיר אותה שוב. זוהי אחת היצירות החילוניות הבודדות של באך, והטקסט שלה, שמשקף את ההתמכרות לקפה בגרמניה במאה השמונה-עשרה, הוא דיאלוג בין אב לבתו, כשהאב מרעיף על ראש הבת איום אחר איום כדי לגמול אותה משתיה, אך היא אינה נכנעת. הקנטטה נוגנה לראשונה, כמה הולם, בקפה צימרמן בלייפציג ב-1735. הנה קטע לדוגמא:

את ילדה רעה, את חוצפנית קטנה / אה, האם תצלח משימתי: / אני אומר לך, הפסיקי עם הקפה.

אדון אבא, אל נא יחמיר אתי כל כך! / אם לא יורשה לי לשתות / שלוש פעמים ביום ספלון קפה / אצטמק מרוב עינויים / כמו צלי של עז.

"קפה הוא גם השקפת עולם" מוגש לקורא במהדורה אלבומית, כריכה קשה ודפים עבים, ובגוונים חומים, כמתבקש. נוח להניחו על השולחן ולעלעל בו תוך התענגות על כוס קפה.

בספר משובצים ציטוטים שענינם, כמובן, קפה. אסיים באחד מהם, מתוך שיר הלל לקפה מאת השייח עבד אלקאדר, מ-1587: קפה הוא הזהב של האדם הפשוט, / וכמו הזהב הוא נותן לכל אדם / את תחושת העושר והאצולה

לרוויה!

כתר

2003

שורשי השמים / רומן גארי

0770000177578

שנות החמישים של המאה העשרים. העולם המצולק מלקק את פצעיו, מוכה טראומת מלחמות ורצח עם. איך ממשיכים מכאן? באפריקה המשוונית הצרפתית סובב לו מורֶל, לוחם מחתרת צרפתי שנשבה בידי הגרמנים ושהה שנתים במחנות עבודה, ומבקש להאחז ב"שורשי השמים", הערכים הנעלים שניטעו בליבותיהם של בני האדם, כשהוא מנסה לעשות נפשות להגנה על הטבע בכלל, ועל הפילים בפרט. הפילים, הנטבחים בהמוניהם בידי חובבי ציד וסוחרי שנהב, מסמלים בעיניו את החופש. בעצומה, שעליה הוא מבקש להחתים את כל הנקרה בדרכו, ובשיחותיו עם המבקשים לתהות על מניעיו, הוא מסביר: "הם היו בעיני דימויה של חירות ללא מצרים […] שמרנו מכל משמר את דימויה של חירות נפילים זו, של הוד הטבע שאין משלו, ובדרך כלשהי עזר לנו הדבר לשרוד, להשאר בחיים". הוא מסרב להשלים עם גישה תועלתנית לחיים, אלא מנוי וגמור היה עמו לעשות כל מה שביכולתו כדי שהאדם יתעלה מעבר לכך, ויניח לשוליים של יופי שאין עמו יתרון תועלתי או יעילות מוחשית להתקיים עלי אדמות. הוא מוקסם מן העדרים הגדולים, שנוכחותם עמנו ממלאת שמחה את לבו של כל אדם הראוי להקרא אדם. למרות כל מה שחווה הוא מאמין בתמימות ובלב שלם ביכולתם של בני האדם להפגין נדיבות וטוב לב, ולפַנות מקום לבעלי חיים.

רומן גארי, בספר זה, שהנו אחד הראשונים שכתב, חוזר שוב ושוב אל בדידותו של האדם לאחר כל מה שעולל לעצמו, ולצורך הנואש שלו בחום ובידידות. מורל כותב בעצומה: "האדם הגיע על פני כדור הארץ לנקודה שבה הוא זקוק לכל האהדה והידידות שיוכל למצוא, ובבדידותו הוא נזקק לכל הפילים, לכל הכלבים, לכל הציפורים", קביעה שבאופן כזה או אחר נוכחת בכל ספריו של גארי. בספר מאוחר יותר, "כלב לבן", המבוסס על פרק מן הביוגרפיה שלו ושל אשתו, כתב, "זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד". גיבוריו של "שורשי השמים" גוררים אף הם את אשליותיהם, חלקם אומרים נואש, חלקם אינם רוצים להפטר מהן, וכולם מבקשים חום וידידות.

סביב מורל רוחשות מספר דמויות. תומכיו מייחלים להצלחתו, לא בהכרח משום אהבת הפילים, אלא משום שמאבקו של מורל מסמל בעיניהם את כל מה שנעלה ברוחו של האדם. מתנגדיו, הציידים וסוחרי השנהב כמו גם אנשי ממשל, רואים בו אדם מסוכן, שונא אדם, אחוז אמוק. ויש המנצלים את הלהט והדבקות של פעילותו לצרכיהם. כזה הוא וייטרי, הרואה בעצמו מנהיג אפריקני, מי שינהיג את האפריקנים אחרי שאירופה תיפול, או למצער תחדל מלשלוט באפריקה. כדי לגייס תמיכה במטרותיו המהפכניות, ומשום שהוא סבור שמורל זוכה לאהדה, הוא מעודד את השמועה לפיה מניעיו של מורל לאומניים ולא הומניים. למורל עצמו אין זה משנה. אולי תחילה האמין שוייטרי פועל אף הוא מאהבת הטבע והפילים, ובכל מקרה כל הנושא הלאומני היה רחוק ממנו, או בלשונו, "אישית, כמובן, אני מצפצף על כל הלאומנים, יהיו אשר יהיו, לבנים כשחורים, אדומים כצהובים, חדשים וישנים. אותי מעניין העיקר: הגנת הטבע". אבל גם כשהוא מבין שהוא מנוצל לצרכיו של אחר, אינו מתנער ממנו. להפך, הוא מודע לכך שכל זמן שהוא מדבר על הומניטריות ועל נדיבות אין לרעיונותיו סיכוי להשפיע, אולם משעה שהנושא הפך פוליטי, הרי הוא נפיץ ומסוכן ומחייב התיחסות, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. לאפריקנים עצמם מאבקו אינו נוגע כהוא זה. מורה אפריקני, שסירב לחתום על העצומה, הסביר: "הפילים שלך אינם אלא רעיון שעלה במוחו של אירופי שבע; זהו רעיונו של בורגני שכרסו מלאה. בשבילנו הפילים הם בשר חי. כאשר תספקו לנו פרות ובקר לשחיטה די צרכנו – נשוב לדבר על כך".

דמויותיו של גארי לעולם אינן נופלות למלכודת הסטראוטיפים, ובמקום שבני אדם אחרים רואים אדם שהביוגרפיה שלו מגדירה אותו, הוא מתעלם מן ה"מובן מאליו" ומן המקובל. מינה, צעירה גרמניה, תומכת ראשונה במעלה של מורל, נדרשת לענות במסגרת חקירה תשובות של כן ולא. התאהבת בברלין בקצין רוסי, למרות מעשי האונס שביצעו הכובשים הרוסים באלפי נשים, כולל בך? כן. הופעת כחשפנית? כן. קיימת יחסי מין עם לקוחות במקומות בהם עבדת? כן. אבל מינה, שמצטיירת מן החקירה כפרוצה ובוגדת, אינה מינה שגארי רואה. בדומה למורל, עברה הקשה, וכל מה שנאלצה לעשות כדי לשרוד, לא הקהו בה את אמונה באצילות ובהגינות. כשהיא אומרת שנענתה להצעת העבודה במועדון בצ'אד, מבלי לשאול יותר מדי שאלות על טיבה, רק כדי לראות ציפורים בבוקר, הסברה מתקבל בספקנות, אבל היא מתכוונת בכך בדיוק למה שמתכוון מורל כשהוא לוחם למען הפילים.

"שורשי השמים" מציג פנורמה מרהיבה של דמויות ושל נושאים. הוא עוסק, בין השאר, בקולוניאליזם ובהשלכותיו ההרסניות, בדרך בה מתגלגלות מהפכות, בלאומנות, בדת ובמסורת מאגית, במעבר מחברה שבטית ללאומית, ועוד, כל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק. כמו ב"כלב לבן", שהוזכר קודם, גם כאן עולמו של גארי אינו נחלק לשחורים ולבנים, וכל אחד מנושאי הספר מטופל בתערובת החמלה-זעם-יאוש-תקווה, שגארי כה מצטיין בה. תיאורי הנוף והטבע מפעימים, והערבה האפריקנית נפרשת מול עיני הקורא במלוא הדרה. מרדכי שניאורסון, שתרגם מן המהדורה הצרפתית על בסיס המהדורה האנגלית שגארי ערך בה תיקונים, העניק לספר תרגום משובח בעברית נאה.

מומלץ ביותר.

Les Racines du Ciel – Romain Gary

כתר

1988 (1956)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

שורשי השמים - יד

 

 

 

 

 

 

Dumela Lodge, Greater Kruger National Park

 

הירושה / שאנדור מאראי

001002763528

אקדים ואומר שלא אהבתי את הספר, והסקירה, כדי להסביר מדוע, כוללת קלקלנים.

אסתר, אשה בשנות הארבעים לחייה, המתגוררת בבית משפחתה עם קרובה מבוגרת, מקבלת מברק המודיע כי לאיוש יגיע למחרת לביקור, אחרי נתק של עשרים שנה. לאיוש, גבר כריזמטי ונוכל, היה חבר נעורים של אחיה של אסתר, חיזר אחריה ונישא במפתיע לאחותה וילמה, ואיכשהו הצליח ללוות כספים מכל קרוביו ומכריו מבלי להחזיר. במקום לעשות את המעשה ההגיוני היחיד ולהמנע מלהפגש אתו, אסתר, ויחד אתה אחיה וחבריה, כולם נפגעי לאיוש, מתכוננים לקבל את פניו.

הירושה שבשמו של הספר היא טבעת, שהיתה שייכת לסבתה של אסתר, ונמסרה לוילמה. לאחר מותה של וילמה ביקש לאיוש שאסתר תקבל את הטבעת. כמו לאיוש עצמו, הטבעת שלכאורה החזיר מזויפת. את המקורית מכר מזמן. אווה, בתם של לאיוש ווילמה, המתלווה אליו כעת, ומתגלה כבת נאמנה לאביה הנוכל ולאמה האנוכית והאכזרית, דורשת מאסתר למסור את הטבעת לידיה, ואסתר, בפרץ נאמנות, אינה מסגירה את שהיא יודעת עליה. אותה נאמנות היא מגלה באופן עקבי במהלך הביקור, למרות שהאיש לא השתנה כלל. כבר בתחילתו של הסיפור היא מספרת שהמפגש הסתיים בחתימתה על יפוי כוח המעביר את ביתה לידיו של לאיוש, ובונה ציפיה לחשיפתו של סוד רב-משמעות, שיכול לגרום לצעד הזה. סוד כזה אינו נחשף, והתנהלותה של אסתר אוילית בעליל.

"מעולם לא החלטתי מראש על מעשי. בסופו של דבר, האדם אחראי רק למה שהוא מתכנן, למה שהוא רוצה. האדם אחראי רק לכוונות שלו… המעשה, איזה מובן יש לו?", כך אומר לאיוש, מתנער מן העוולות שגרם. "את היית אמורה להיות בשבילי מה שחסר לי: אופי", הוא טוען כנגדה, כאילו היא זו שנטשה אותו. בדיעבד מתברר שכתב לה לפני חתונתו וביקש שתברח אתו, אבל היא לא קיבלה את מכתביו. משום מה משכנעת אסתר את עצמה שדווקא באותם מכתבים היה כן, למרות שהיא אומרת לו כי "לפעמים אני חושבת שאתה באמת גאון… גאון של השקרנות". היא מודעת לכך שאי אפשר להאמין לאף מילה שלו, אבל גם כשמתברר שהוא בא לגזול את ביתה ולשכן אותה בבית מחסה, היא עושה כרצונו.

למה? הנה מה שיש לה לומר לאנדרה, ידיד ועורך דין, שאמור לטפל בהעברת הבית, ומציע לה לבטל את חתימתה: "אתה גבר, אנדרה, גבר מצוין ואמיתי, שנאלץ לחשוב תמיד בהגיון, כמו שמכתיבים בחוכמה החוק, ההרגל או התבונה. אבל אנחנו, הנשים, לא יכולות להיות תמיד נבונות והגיוניות כל כך… עכשו אני מבינה שזה לא תפקידנו"… נו…

הספר קומם אותי מתחילתו ועד סיומו, ובכך אין כל פסול. יש נשים פתיות כמו אסתר, ואין סיבה לא לכתוב עליהן. אבל הספר הוא כשלון בשל חוסר התוחלת הסיפורית. לפני הקריאה לא הכרתי את הדמויות, כמובן, ובסיומה הכרתי רק את מעשיהן, לא את פנימיותן. בדיאלוג ביניהן, ובמונולוג הפנימי המעורפל של אסתר, הרגש המובע אינו משכנע, וההגיון מהם והלאה. אם רצה הסופר לומר משהו משמעותי על אופיים של בני אדם, על מערכות יחסים, על גברים ונשים, הוא פספס לגמרי.

לא התרשמתי במיוחד מספרו הידוע יותר של מאראי, "הנרות בערו עד כלות", בעיקר בשל סגנונו, אבל הוא היה נוגע ללב ובעל ערך תקופתי. "הירושה", לעומת זאת, כתוב באופן מהודק יותר, אבל בעיני הוא ריק מתוכן. לדעתי, אפשר לוותר על קריאתו.

Eszter Hagyateka – Sándor Márai

כתר

2007 (1939)

תרגום מהונגרית: מרים אלגזי