נשים מתוך קטלוג / סביון ליברכט

שלושה סיפורים נפרדים מרכיבים את "נשים מתוך קטלוג". בכל השלושה נכנסת דמות זרה אל ביתה של משפחה ותיקה, ובעצם נוכחותה מערערת את מרקם חייה.

בריגיטה ב"הגבר של בריגיטה" היא עובדת פיליפינית צעירה שנשכרה לטפל באביה של המספרת המוגבל בתנועה בשל ניתוח. האב, הנתון בדרך-כלל למרותה של אשתו הדומיננטית, חווה התאהבות והתיילדות, ומפתח תלות באשה הזרה, למורת רוחה. זהו סיפור עצוב של החמצות ושל קצרים בתקשורת שגורמים כאב לב לכל המעורבים.

דיאנה ב"הילד של דיאנה" היא מתנדבת אירית, שנכנסת לחיי הוריו של איתן אחרי שנרצח במהלך שירותו הצבאי. האבל על הבן דוחף את אמו אל תהומות הדכאון, יוצר ריחוק בינה ובין בעלה, וגורם לה לתהות אם הכירה את בנה. דיאנה, שאותה לא הכירו ההורים קודם לכן, הרה עם בנו של איתן, ואינה מעונינת לגדל את הילד. האם האבלה מכריעה בדבר גורלו של נכדה, הכרעה משונה, לדעתי, שקצת פוגמת באיכותו של הסיפור.

ולנטינה ב"אמא של ולנטינה" היא פולניה בת שש-עשרה שנשכרת לעבוד אצל פולה, ניצולת שואה ילידת פולין. נוכחותה של הצעירה מעוררת אצל המעסיקה זכרונות קשים שעד כה נדחקו אל עומק התת-מודע. הסיפור, הטוב בעיני מבין השלושה, מתחקה אחר המתרחש בנפשה של פולה, המיוסרת מצד אחד אך דבקה בזכרונות הילדות הטובה שקמו גם הם לתחיה, ונפשה נקשרת בזו של ולנטינה, שאינה ראויה לכך משום בחינה.

סביון ליברכט מיטיבה לתאר את הנפש המסוכסכת של גיבוריה. דמויותיה רב-מימדיות, מבולבלות ומעוררות חמלה וקל להקשר אליהן גם אם השכל הישר מתקשה לעקוב אחרי נפתולי רגשותיהן.

מרגש ומומלץ.

כתר

2000

על הדבש ועל העוקץ / מוטי זעירא

כותרת משנה: נעמי שמר, סיפור חיים

את "על כל אלה", השיר הידוע גם כ"על הדבש ועל העוקץ" כמילותיו הראשונות שנבחרו כשם הביוגרפיה, כתבה נעמי שמר לאחותה, כדי לחזקה ולנחמה לאחר מות בעלה. גלגולו של השיר אל מעמדו הקנוני מייצג את האופן בו הכתה יצירתה של נעמי שמר שורשים איתנים בפסקול הישראלי. "ככה זה", אמרה בראיון, "אתה כותב לך במחשכים שירת יחיד אמיתית ואחר כך קורה שהיא נעשית דגל". כך עם השיר הזה, וכך עם שירים מכל קשת יצירתה, כמו "שש עשרה" ("בסנדלים על גשר הירקון"), שתיאר מפגש חביב עם בתה ועם בן זוגה שצעדו על הגשר וסירבו להצעתה לנסוע איתם ("במכוניתך הם לא רוצים לנסוע"), וכמו "שירו של אבא" ("ייבנה המקדש") שהתרפק על זכר השירים ששר לה אביה וששרו חברי כנרת בלילות שבת, וכמו "עצוב למות באמצע התמוז", שיר קינה על עצמה לפני שאושפזה בחשד לסרטן. שירים שכתבה כ"שירת יחיד", שירים שהוזמנו ופגשו מה שהיא כינתה "הזמנה פנימית", שירים שנבעו מן האישי ומצאו הד אצל הציבור. לעתים נוכסו למטרות שלא לשמן נכתבו, לעתים פורשו באופן שיותר משביטא את כוונת המשוררת העיד על הפרשנים ("מבחינתי אני מתעדת מה שמשתקף במראה הפרטית שלי, ואינני אחראית למשמעויות הפוליטיות והצבאיות של זה"), אבל תמיד מצאו נתיבות אל לבבות רבים, ונתנו ביטוי לישראליות על הדבש ועל העוקץ שבה (גם אם היא עצמה טענה כי "אף פעם לא כתבתי שירי ארץ ישראל מובהקים, הבהיקו לי אותם לאחר מעשה").

מוטי זעירא, שכתב מספר ביוגרפיות על אנשי ההתישבות החלוצית ועל אנשי רוח, עוקב בספר אחרי חייה של נעמי שמר, החל מעלייתם ארצה מוילנה של הוריה – עוד אפיזודה בסאגה ההרואית של החלוציות – ועד פטירתה ביוני 2004 בהיותה בת שבעים ושלוש. במשולב עם הפרטים הכרונולוגים – לידה, התבגרות, חינוך מוסיקלי, עזיבת כנרת, נישואים, לידת ילדים וכיוצא באלה – הוא עוקב אחר הקריירה שלה ואחר יצירתה הענפה. התמזל מזלו של הביוגרף, ומושאי כתיבתו היו רובם ככולם אנשי מלים, שהרבו בכתיבת מכתבים שנשמרו. האינטימיות שבכתיבה הפרטית מאפשרת הצצה אל היומיומי של נעמי ושל משפחתה וחבריה, והיומיומי, שמדרך הטבע כרוך בהתרחשויות המקומיות והגלובליות, מאפשר התבוננות אל ההיסטוריה הישראלית. וכך הספר, שמספר סיפור פרטי, משקף, כמו שיריה של נעמי, את ארועי המפתח של המדינה ואת הלכי הרוח שלה.

נעמי שמר, כפי שהיא מתוארת בספר, היתה טיפוס של דבש ושל עוקץ. אימפולסיבית, קצרת רוח, אגוצנטרית לעתים, אבל גם נדיבה ואוהבת ונאמנה. היושר שלה הפיל אותה בפח בפרשה הידועה של "ירושלים של זהב", כפי שהסבירה היטב בתה ללי בראיון: "היא הייתה מומחית לזכויות יוצרים, אז היא הבינה מייד, אינטואיטיבית, שאין כאן אסון גדול כי בשום מצב אין שבע תיבות. ובכל זאת, זה היה אסון בשבילה. זה הקטע. שלא הייתה גניבה, רק השראה – אבל מבחינתה ההשראה הזאת הייתה אסון […] היא לא סלחה לעצמה, וכל העניין הפך לסיפור בגללה. רק בגללה. היא זאת שהפכה את כל העניין לסיפור גדול", וחבל. עצוב שבכלל מתעסקים בזה, כאילו לא הוכיחה את כשרונה העצום במאות שירים, כאילו נזקקה להעתקה. אנחנו כנראה אוהבים את הגיבורים שלנו מוכים. היא לא היססה להביע דעתה בנושא ההתישבות בארץ-ישראל, ושילמה מחיר בביטול הופעות, בצמצום השמעות, במאמרי פרשנות מעליבים שמחקו את יצירתה בשל דעותיה, אבל משמח שזכתה בפרס ישראל כראוי לה, בתוארי ד"ר לשם כבוד, ומרבית חבריה נותרו איתה גם כשהחזיקו בדעות קיצוניות הפוכות משלה. יחסיה עם בני משפחתה הקרובים היו מורכבים וסוערים על רקע ערכים שונים והבדלי אופי, אך מן הביוגרפיה עולה כי למרות החיכוכים נשמרו הכבוד ההדדי והאהבה.

לא אכנס כאן לפרטים הביוגרפים, אפשר לקרוא אותם בתמצית ברשת או עדיף בהרחבה בספר. אתייחס רק לאחד ההיבטים הבולטים ביצירתה של נעמי שמר – הטקסטים של השירים. יהורם גאון פנה בהופעה שנכחתי בה אל הקהל, שכמובן שר אתו בדבקות את כל השירים, והפציר בו לתת את דעתו לא רק על המלודיות אלא גם על יופיין של המלים. כהדגמה בחר בפנינים מתוך "כמו חצב": "כמו ענן להתגשם", "כמו חצב להתבצר במעבה האדמה", "בהגיעך עד אי אובד למדי אותי להשרד". מוטי זעירא מתעכב אף הוא על מילות השירים, על הישענותן על המקורות ועל המסורת, על שילוב הסלנג והעברית הרעננה והמתחדשת, על הציוריות והמקוריות, על היכולת לשרטט במילים תמונות ורגשות. אודה שלא תמיד שמתי לב למשמעות ולמורכבות של השירים המזדמזמים כל כך בקלות, והספר פקח את עיני.

ניכר כי הביוגרף נוטה חיבה למושא כתיבתו, והוא חורג לעתים מן האובייקטיביות אל הפרשנות המגוננת. מכיוון שהדמות העולה מבין הדפים נשאה מאוד חן בעיני, אני מבינה את נטייתו זו, ובכל מקרה היא די בטלה בשישים בביוגרפיה המפורטת.

"על הדבש ועל העוקץ" הוא ספר סוחף, נעמי שמר היא אישיות מעניינת שראויה ליצירה ביוגרפית מקיפה שכזו, וההרחבה אל החוויה הישראלית מן העליה השלישית וכמעט עד ימינו מעשירה את הקריאה. מומלץ מאוד.

כתר

2017

גברים ללא נשים / הרוקי מורקמי

שבעה סיפורים נכללים בקובץ "גברים ללא נשים", ושמו של הקובץ מעיד על תוכנם. בכל אחד מהם חש גבר בחסרונה של אשה, והסיפור האחרון, זה ששמו כשם הקובץ כולו, מסכם: "מרגע שהופכים לגברים ללא נשים, הבדידות מחלחלת עמוק לתוך הגוף כמו כתם יין אדום בשטיח בהיר […] לגברים ללא נשים העולם הוא מערבולת גדולה ופולחת, דומה מאוד לצדו האפל של הירח".

אדם מתרפק על זכרה של אשתו בחברת הגבר שאתו היא בגדה בו; אדם אחר מציע לחברו לצאת עם הבחורה שהוא אוהב מאז היו ילדים כדי למנוע ממנה לצאת עם אחרים; גבר מאבד את הרצון לחיות כשאחרי שנים ארוכות של הימנעות מודעת מאהבה הוא מתאהב אהבה בלתי אפשרית; גבר אחר, הסובל ממגבלות חברתיות-נפשיות, מפתח תלות בסיפוריה של האשה המטפלת בו ובעצם נוכחותה בחייו; אדם, שאשתו בגדה בו, מוצא לעצמו מקלט חמים בניהול בר עד שמציאות חייו משתבשת קשות; וחרק, שהתגלגל באדם בשם גרגור סמסא, מתאהב בצעירה גיבנת. אלה הן, על קצה המזלג, העלילות שמורקמי רוקח בסיפורים.

זהו הספר הרביעי של מורקמי שאני קוראת, ושוב מתאכזבת. אני מחפשת שוב ושוב את סיבת הפופולריות שלה הוא זוכה, ולא מוצאת. כל משפט בנפרד כתוב יפה, אבל המשפטים לא מתגבשים לעלילה שמדברת אלי באופן כלשהו. המכלול לא מתחבר, והסיפור או הספר נשכחים ממני מיד. אולי הגיע הזמן לחדול לנסות. על כריכת הספר נכתבה ההצהרה היומרנית "סיפורים מהפנטים המדברים אל כולנו". לא הופנטתי, והסיפורים חלפו לידי מבלי להטביע חותם. אני מניחה שאוהבי מורמקי יתרשמו לגמרי אחרת ממני.

הספר תורגם מאנגלית, ולא משפת המקור. אני תוהה מדוע.

Men Without Women – Haruki Murakami

女のいない男たち – 村上 春樹

כתר וכנרת זמורה דביר

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

סיפור על אהבה וחושך / עמוס עוז

"סיפור על אהבה וחושך" הוא סיפורו האוטוביוגרפי של הסופר עמוס עוז, מילדותו בירושלים ועד השתלבותו בקיבוץ חולדה. הספר, שאינו נע כרונולוגית מעבר לעתיד, אלא מדלג קדימה ואחורה, וגם לצדדים, יכול להקרא כסיפור חיים אישי, ששורשיו שלושה דורות אחורה, אך עוצמתו באה לו מרוחב היריעה, מן התיעוד התרבותי ומן המבט המקיף.

עוז מספר על משפחת קלוזנר, משפחתו של אביו, החל מסב-סבו, שכמובן לא הכיר, דרך סבו וסבתו – הוא אופטימי וטוב-לבב תמיד, היא צייקנית וביקורתית – עבור בדודו, יוסף קלוזנר, הבכיר בבני המשפחה, וכלה באביו, ששאף למעמד זהה לזה של דודו וחווה תסכול מתמשך משלא זכה לכך. הוא מספר גם על משפחת מוסמן, משפחתה של אמו, שאביה, ילד זנוח שהורחק מביתו על ידי אם חורגת, עשה חיל, ודאג כל חייו לכל בני המשפחה, גם אם גרמו לו עוול. הוא מתאר את חיי הנישואים של הוריו, שהיו שונים זה מזה בכל – היא שקטה, נמשכת לאגדות פלאיות, והוא דברן בלתי נלאה, מתפקע מידע שהיה להוט לשתף. ירושלים של ימי המנדט ושל ראשית המדינה קמה לתחיה בין הדפים, אורחות החיים של אותם ימים מתוארים בחיות ובפרוטרוט. החינוך שזכה לו עמוס הילד אולי צריך לשמש מודל: שיחות על פוליטיקה ועל חברה ליד שולחן ארוחת הערב, הסברים מדעיים בכל הזדמנות, פתיחות בנושאים רבים (גם אם בענייני רכילות, או בעניינים ש"אינם יפים" לאוזנו של ילד, העדיפו ההורים לדון בשפה שאינו מבין). על מורתו זלדה, שדברה אליו מעט מעל הרמה שיכול היה להבין, הוא כותב כי "מיום ליום היא הגביהה עוד מעט ועוד מעט את רף הבנתי". כיאה וכיאות.

בין נושאי הספר אפשר למנות את עצם מעשה הכתיבה, שאלות פוליטיות כמו יחסי ישראל והפלסטינים, עניינים חברתיים כמו סוציאליזם מול בורגנות, עיר מול קיבוץ, יחסי נשים-גברים, מצוקת המהגרים לארץ בין אם ממניעים ציוניים ובין אם מתוך אילוץ, מבט על כמה דמויות מרכזיות בפוליטיקה ובתרבות של אותה תקופה, ועוד. בהיבט הביוגרפי הספר נקי מהתחשבנויות, וגם אם יש בלבו על הוריו או על מי מבני משפחתו, לא ניתן מקום לטרוניות.

בלבו של הספר, נוגע ונרתע, ושוב נוגע ונמלט לנושאים אחרים, התאבדותה של אמו. ב"מה שאבד בזמן" מצוטט עוז כמי שאמר, "הלכתי בעולם כמעט שמונים שנה וכל הזמן חיפשתי אישור שאני שווה משהו, בגלל שבגיל שתים-עשרה טרקו לי את הדלת בפנים". הוא מתאר בספר את תחושותיו בעקבות מותה – כעס ועלבון שהתחלפו באשמה ובאובדן ערך עצמי. הוא מנסה לפענח את סוד עצבונה ויאושה. אולי הפער בין החינוך של בנות הטובים בגימנסיה הבורגנית במולדתה למציאות החבוטה של ירושלים הכריע אותה, אולי נטייתה לחולמנות שלא התיישבה עם החיים הממשיים, "אולי מסוגלת היתה לעמוד, בשיניים קפוצות, מול אסון ואבידה. מול העוני. מול אכזבות חיי הנישואים. אבל, כך נדמה לי, בשום אופן לא יכלה לשאת את ההתרפטות". לא במקרה, שהרי התאבדותה היתה החוויה המעצבת של עוז הבוגר, יומה ולילה האחרונים חותמים את הספר.

הספר שופע תמונות מלבבות, כמו מה שעוז מכנה "טקס התבגרות, טקס חניכה", כשבהיותו בן שש זכה לקבל שטח משלו על מדפי הספרים של אביו, או נסיונו של אביו ליצור גינת ירק. הוא שופע גם תמונות מרגשות ובלתי נשכחות, כמו תיאור הרחוב בעת ההאזנה להצבעת האו"ם על תכנית החלוקה. עוז משלב בחן רב את הכללי עם הפרטי, כשהרצאת דברים נלהבת בעניינים העומדים ברומו של עולם מסתיימת בדברי חולין. בחירת המלים מציירת תמונות מדויקות – לדוגמא, על הסלון החברתי של סבתו הוא כותב, "וכולם כאחד הוגי דעות העולים וגולשים על גדותיהם מרוב סימני קריאה", וקולות השיחה המתלהמת והמיוזעת עולים באוזני הקורא.

מתוך השפע, הנה שני משפטים שאהבתי. על כתיבת הזכרונות, ועל העבר השולח זרועותיו אל ההווה עוז כותב: "הלוא הערב של האבן בפה בחצר בירושלים לא בא עוד בשביל להזכיר נשכחות או להביא כמירת געגועים, אלא להפך: הערב ההוא יורד להתנפל על הערב הזה". ולקורא הוא ממליץ כי, "מי שמחפש את לב הסיפור במרחב שבין היצירה לבין מי שכתב אותה – טועה: כדאי מאוד לחפש לא בשדה שבין הכתוב לבין הכותב אלא דווקא בשדה שבין הכתוב לבין הקורא". המלצה מדויקת, כי בסופו של דבר חווית הקריאה היא של הקורא, וכמספר הקוראים כן מספר הקריאות האפשריות.

סופרלטיבים רבים הורעפו על הספר, ולא נותר לי אלא להוסיף את שלי. זוהי הפעם השניה שאני קוראת את הספר, ומצאתי אותו – שוב – נפלא.

כתר

2002

הסוכן הבריטי / סומרסט מוהם

במהלך מלחמת העולם הראשונה התגייס הסופר סומרסט מוהם לשורות הביון הבריטי. הוא נשלח לשווייץ כאחד מרשת של סוכנים, תחת מסווה של סופר, שהיה לו, כמובן, טבעי. חוויותיו מן השנתים בשווייץ, וגם מן השליחות המאוחרת יותר לרוסיה ב-1917, הן הבסיס לסיפורים שבספר זה. הסיפורים ראו אור בעברית בתרגומו של שמואל גילאי תחילה ב-1960 תחת השם "אשנדן או הסוכן הבריטי" בהוצאת מעריב, ב-1980 תחת השם "הסוכן הבריטי" בהוצאת כתר, וב-1992 כ"אשנדן" בהוצאת זמורה ביתן. בהוצאה האחרונה נכללו רק כמה מן הסיפורים ונוסף אחד שלא היה חלק מן המהדורות הקודמות.

אשנדן, בן דמותו של מוהם, נבחר לתפקידו בזכות מוח מיושב וריסון הרגשות, תכונות שהשפיעו על דמותו של מרגל ספרותי מאוחר יותר, ג'יימס בונד. "בעיניך זהו כעין משחק שחמט, ודומה שאין לך רגשות לכאן או לכאן", אומר ר. שגייס אותו לשירות. הוא שקול, מעונין להגיע להישגים אך לא בכל מחיר, מסוגל רוב הזמן להבדיל בין שקר לאמת. הוא מודע לכך שהוא רכיב קטן במערכת מורכבת – צריך היה להודות, שלדגי רקק כמוהו לא היתה החברות בשירות החשאי ענין גדוש הרפתקאות במידה שתיארו לעצמן הבריות – ומשלים עם המגבלות, גם אם התוצאה היא שעמום מסוים.

כמה מן הסיפורים בספר עוסקים בעבודת הסוכן, וכפי שהסופר מזכיר במבוא, חלקם נחשבו חומר קריאה של חובה למצטרפים לשירות. אשנדן ועמיתיו מנסים ללכוד הודי שעובד עבור הגרמנים באמצעות לחץ שהם מפעילים על אהובתו, נעזרים במורד מכסיקני כדי לחסל סוכן יווני, מנסים לגייס מרגלים, ומתמודדים עם העולם המתעתע של הביון, שבו דברים אינם בהכרח כפי שהם נראים, ואנשים מורכבים ובלתי מפוענחים נמשכים אליו. "אכן, מה קלים היו החיים לו היו כל הבריות שחורות לגמרי או לבנות לגמרי, ומה קל היה לעשות את המעשה הראוי להן!", מהרהר אשנדן כשהוא מנסה לפצח את דמותו של גבר שהוא מבקש לגייס.

מכיוון שאשנדן הוא קודם כל סופר, גם אם הוא סוכן מוצלח, חוויותיו אינן מצטמצמות לעבודתו. הוא מתבונן באנשים סביבו, וניחן ביכולת לתפוס את תמציתם. הסיפור "הוד מעלתו", כדוגמא, שהוא המשכו של זה שקדם לו, "מאחורי הקלעים", שעסק בביון, מספר על אהבה אובססיבית. סיפור אחר, "אהבה וספרות רוסית", עוסק בפרשיית אהבה של אשנדן עצמו, והופך קומי לקראת סיומו.

הספר אמנם בנוי כאוסף של סיפורים, אך משום שחלקם ממשיכים זה את זה, הוא נקרא כספר מגובש. מעבר לעלילות המסקרנות ולדמויות המשורטטות היטב, ערכו של הספר נובע גם מהערותיו של הסופר, לפעמים בסוגריים, לפעמים כחלק מן הטקסט. כל בר דעת יודע, שרדיפת כבוד היא ההרסני, הנפוץ והעקשני שביצרים, המענים את נפש האדם; הפטריוטיזם (רגש שבימות שלום אין טוב אלא להניחו לפוליטיקאים, לפובליציסטים ולשוטים); האדם ברחוב (שאנו מלגלגים על רודנותו – ונכנעים לה), ועוד מעין אלו בשפע.

פה ושם משולבים בספר נושאים משולחן עבודתו של הסופר. במבוא הוא דן בשאלת הקשר בין המציאות לספרות, ומעדיף את התפיסה לפיה הספרות צריכה להשתמש בחיים רק כחומר גלם, ולא לחקות אותה. באחד הסיפורים הוא מתבונן במחווה של זוג מבוגר וחושב כי פרשה קטנה זו היה בה משום מפתח לכל חייהם, וממנה התחיל אשנדן לשחזר את תולדותיהם, את מצבם ואת תכונות אופיים. הוא כנראה אינו מחבב את הרומנים המודרנים, המרצים לפניך כמה אפיזודות שאינן קשורות זו בזו, ומטילים עליך לצרפן יחדיו במחשבתך ולעשותן סיפור רצוף. ועל הסיפורים שבספר הוא אומר כי תכליתם אך לבדר את הקורא, ועדיין אני סבור, ללא שום חרטה, כי זוהי תכליתה העיקרית של יצירה ספרותית.

גילם של הסיפורים נושק למאה, אבל כמו שכתב מוהם במבוא לרגל מהדורה חדשה, שלושים וחמש שנים אחרי המקורית, "תמיד יהיה ריגול ותמיד יהיה ריגול נגדי", ותמיד יהיו אנשים שיבגדו, או שיאהבו הרפתקאות, או שיפעלו מתוך תחושת חובה. "הסוכן הבריטי" הוא ספר מפוכח, מעניין, חד אבחנה ומומלץ.

The British Agent – W. Somerset Maugham

כתר

1980 (1927)

תרגום מאנגלית: שמואל גילאי

עידן התמימות / אידית וורטון

ניו-יורק, שנות השבעים של המאה התשע-עשרה. ניולנד ארצ'ר, עורך דין בשנות העשרים לחייו, בן לחברה המקומית המיוחסת, עומד לעשות את המעשה הנכון ולשאת את האשה הנכונה. מיי היא צעירה מאירת פנים, מחונכת כהלכה, נאה ומסורה, וניולנד יכול רק לקוות שחיי הנישואים שלו לא יהיו דומים לאלה שראה סביבו, צירוף משמים של אינטרסים חומריים וחברתיים המאוגדים בכוחה של בערות מזה וצביעות מזה. אלטרנטיבה לגורל זה מופיעה בדמותה של אלן, בת דודתה של מיי, שחיתה שנים באירופה, נישאה לרוזן, ונמלטה מנישואיה חזרה לניו-יורק. הישות המכונה "החברה הגבוהה" מוקיעה את רצונה להתגרש, ומבקרת את החופש היחסי שהיא מרשה לעצמה, אבל ניולנד מוקסם ממנה. מיי מוכנה לבטל מרצונה את אירושיה לניולנד, אם לבו נתון לאחרת. אלן אינה מוכנה לבחור באושרה שלה על פני אושרה של מיי. וניולנד, חניך נאמן של החברה, נאלץ, לראשונה בחייו, להתמודד עם הטיעון הרה-הגורל של המקרה האישי.

אדית וורטון מתארת בספר את החברה הגבוהה הניו-יורקית של אותה תקופה, חברה של חוקים נוקשים, של הבחנה ברורה בין נכון ללא נכון, של טלטלות רגשיות עזות בגלל שאלות שוליות, ובעיקר חברה של שתיקות ושל העמדות פנים, לטוב ולרע. שערוריות מפחידות יותר ממחלות, "סצנות" אסורות, עבירה על טוהר המידות, כפי שהוא נתפש בעיניהם, היא בלתי נסלחת. והכל בלי דיבורים מפורשים. ניולנד מרגיש כי "התחושה הקטלנית של עליונות המרומז והאנלוגי על פני הפעולה הישירה ושל השתיקה על פני המלים הנמהרות, סגרה עליו כמו דלתות אחוזת הקבר המשפחתית". לא רק בחוגים הנרחבים של החברה שוררות אמות מידה אלה. גם בתוך הזוגיות האינטימית אין מרבים בדיבור ישיר, החל משלב האירוסין, שבו "מה יכלו הוא והיא לדעת באמת זה על זה אם חובתו כבחור "הגון" להסתיר ממנה את עברו, ואילו לה, כמועמדת ראויה לנישואים, אסור שיהיה עבר שיש להסתירו?", והמשך עמוק אל תוך הנישואין. בנו הבוגר של ניולנד יאמר לו שלושים שנה מאוחר יותר: "אתם אף פעם לא ביקשתם שום דבר זה מזה, נכון? וגם לא סיפרתם שום דבר זה לזה. אתם רק ישבתם והסתכלתם זה על זה וניחשתם מה קורה מתחת".

אחד ההיבטים המעניינים של הספר הוא מעמד האשה בזוגיות ובכלל. דווקא בפיו של גבר שמה וורטון את המלים, "נשים צריכות להיות חופשיות – חופשיות כמונו". אבל אותו גבר עצמו, ניולנד, יוותר מאוחר יותר על כל התיאוריות של ימי רווקותו, כשיגיע למסקנה כי "לא היה שום טעם לנסות לשחרר את האשה הנשואה שלא היה לה שמץ של מושג שאינה חופשיה". אין דין אחד לנשים ולגברים בחברה, נשים משחקות תפקיד של תומכות ומתמסרות ומקריבות, והן כבולות אפילו יותר מן הגברים לכללי התנהגות נוקשים (הטרקלין מזדעזע כשאלן קמה ממקומה ומתיישבת במקום אחר, בעוד כללי הנימוס תבעו ממנה להמתין דוממת כאלילה בשעה שהגברים שחפצים לשוחח איתה יחליפו זה את זה לצדה). אבל בדומה לישות החברתית כולה, גם הישות הנשית פועלת מתחת לפני השטח, וניולנד, שמעולם לא הכיר באמת את אשתו ("הוא כבר מזמן ויתר על הנסיונות להפריד בין האני האמיתי שלה ובין התבנית שצרו ממנה המסורת והחינוך"), יגלה בשנים מאוחרות יותר את הכוחות שקבעו את גורלו.

הפרק האחרון בספר מתרחש שלושים שנה אחרי הארועים. דברים רבים השתנו מבחינה חברתית – הצעירים פתוחים יותר, גבולות ה"ראוי" התרחבו, הטכנולוגיה המתפתחת יצרה אפשרויות חדשות. ניולנד, שאחז בזמנו בדעות רדיקליות במקצת, וסלד מכמה מאורחותיה של החברה, הלך בסופו של דבר בתלם, ובמבט לאחור הוא מודה כי "היה גם מן הטוב באורחות החיים הישנים". וזו, כך נראה לי, היא הגישה של הסופרת עצמה, והיא, בין השאר, המעניקה לספר את יחודו ואת עוצמתו. קל היה לכתוב פרודיה מלגלגת על החברה הניו-יורקית הגבוהה של אותן שנים, להצביע בעוקצנות על חולשותיה, על צביעותה ועל פגמיה. אבל הסופרת בחרה בכתיבה משולבת, המעבירה ביקורת אך רואה גם את היופי.

הספר מעוגן בחברה מסוימת מאוד, ואורחות החיים של האנושות כולה השתנו רבות מאז. אבל בני האדם נותרו בבסיסם כשהיו, והשאלות המעסיקות את גיבורי הספר תקפות במידה לא מבוטלת גם היום. משום כך, ומשום הכתיבה המרשימה של אדית וורטון, שגם זיכתה אותה בפוליצר, הספר תוסס ורלוונטי גם בעבור הקורא בן זמננו. עידית שורר תרגמה יפה, ו"עידן התמימות" מומלץ מאוד.

The Age of Innocence – Edith Wharton

כתר

2013 (1920)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

תמונות מחיי הכפר / עמוס עוז

שבעה סיפורים ועוד סיפור מרכיבים את "תמונות מחיי הכפר". השבעה מתרחשים כולם בתל אילן, ישוב ישראלי פסטורלי, שהיה פעם חלק מן ההתישבות החקלאית, והיום הוא שרוי בתהליך השתנות. החקלאות ננטשת בהדרגה, הבתים הישנים נהרסים לטובת וילות מודרניות, והנמנום הכפרי מופר מדי שבת לטובת יריד אמנות ומזון, המושך אליו את המוני בית ישראל. הסיפור השמיני, האחרון, מתרחש, כשמו, במקום רחוק בזמן אחר, והאופן בו הוא נקשר אל קודמיו פתוח לפרשנות.

אפשר לקרוא את הספר כקינה על היעלמותו של אורח החיים הישן. האידיאלים של עבודת האדמה ושל הפשטות הוחלפו במסחר ובמודרנה, ומן העבר נותרו רק חורבות שדינן להעלם. ארץ ישראל הישנה והטובה אולי התפוגגה, וכל שנותר ממנה הוא השירים, שרבים מהם מוזכרים בסיפור "שרים". "טוב היה לנו לשיר יחד במעגל בליל גשם וסערה שירים ישנים מן הימים שבהם הכל היה נהיר לכולם", אומר המספר. באחד המאמרים על הספר מצאתי הצעה לקרוא את הספר כהצצה אל תהומות הנפש של הסופר, גישה פסיכולוגית שאינה חביבה עלי. אפשר לתהות מה רצה עמוס עוז לומר (המעוניינים לשמוע את דעתו על שאלות בדבר כוונת הכותב מוזמנים לשיחה בנושא ב"ממה עשוי התפוח?"), אבל אני מעדיפה לקרוא את הספר כפשוטו. מאחורי דלתות סגורות, בכפר מנומנם למדי, המתנהל על מי מנוחות, רוחשים תסכולים, אנשים תקועים בחיים חסרי סיפוק, ואין איש יודע באמת את שבלבו של האחר.

אריה צלניק, שאשתו נטשה אותו ובנותיו ניתקו קשר, חי עם אמו המזדקנת בביתה האפלולי. הוא חושב שחיים אחרים יתחילו אחרי דעיכתה, אבל זה מן הסתם לא יקרה; גילי שטיינר הרופאה נרשמה בשנים האחרונות לשניים מן החוגים המתקיימים בבית-התרבות של הכפר תל אילן בהנהגתה של דליה לוין, אבל לא מצאה בחוגים האלה מה שביקשה. מה ביקשה לא ידעה;באחד הבתים הישנים חי פסח קדם, חבר כנסת לשעבר נרגן, יחד עם בתו רחל המורה, התוהה עד מתי תהיה תקועה כאן; לבו של יוסי ששון, סוכן נדל"ן, נמשך אחר אחד הבתים החרבים בכפר, שם מתגוררות אמו ואלמנתו של הסופר אלדד רובין. "אני אקנה אותו ואני אהרוס אותו עד היסוד למרות שלבי יוצא אליו", הוא מחליט בינו ובין עצמו; בני אבני, ראש המועצה, מקבל מאשתו פתק "אל תדאג לי", ויוצא מודאג לחפש אותה; קובי בן השבע-עשרה מאוהב בעדה דבש, עובדת הדואר והספריה, המנסה לשכנע את עצמה שהיא בסדר, שאין לה ממה לפחד; ובביתם של אברהם ודליה לוין מתכנסים מדי מספר שבועות לשיר בצוותא, אחת הפעילויות שבה בני הזוג מטביעים את יגונם על התאבדותו של בנם בן השש-עשרה. משהו אפל ומסתורי מרחף מעל כל הסיפורים, קולות חפירה בלתי מוסברים, היעלמותם של בני אדם, מרתפים מאיימים, המתנה למוות. העלילות מצומצמות במרחב ובזמן, והתרה אין.

"במקום רחוק בזמן אחר" הוא סיפור אפוקליפטי. במקום מנוון, מעלה צחנה וריקבון, חיה חבורת בני אדם, ההולכת ושוקעת בשל גילוי עריות ובשל חוסר יכולת לקום ולשנות את גורלה. המספר, שנשלח לפני שנים רבות לסייע לאוכלוסיה, מעלה אף הוא עובש ונתקע במקומו. האם זה מה שצפוי לאנשים התקועים בתל אילן, אלה שמבקשים לעצמם חיים אחרים אך אין בהם את הכוח פשוט לעשות מעשה? או אולי להפך, דווקא משום שתל אילן ככלל הוא מקום בתהליך שינוי, גורלו הופכי לזה שמתואר הסיפור האחרון?

כך או כך, עמוס עוז מיטיב לתאר את נבכי נפשם של בני אדם ואת סביבתם, ולמרות המועקה הקודרת הספר מומלץ.

פרק ראשון

כתר

2009

ממה עשוי התפוח? / עמוס עוז עם שירה חדד

כותרת משנה: שש שיחות על כתיבה ועל אהבה, על רגשי אשמה ותענוגות אחרים

שירה חדד, שערכה את ספרו של עמוס עוז, "הבשורה על פי יהודה", המשיכה לשוחח אתו גם לאחר השלמת העבודה, ותוצאת השיחות הללו היא "ממה עשוי התפוח?", אותו היא מגדירה כ"ספר אישי וביוגרפי: דיוקן אפשרי אחד של עמוס עוז, כפי שהוא נגלה לעיני בשנים האחרונות".

כמו בספרה של נורית גרץ, "מה שאבד בזמן", גם מן הספר הזה עולה דמות אנושית, פגיעה ורגישה, שאינה בהכרח מתיישבת עם התדמית הציבורית הבטוחה בעצמה. השניים דנים, בין השאר, בתקופה הארוכה – בין "מנוחה אחרונה" ל"אותו הים" – שבה המבקרים לא נטו לו חסד, בלשון המעטה, ובשאלת השפעתם של סופרים על סדר היום הציבורי, השפעה שהולכת ומתפוגגת לדבריו, או בלשונו "הרמזורים כבר מזמן מתחלפים בלעדינו". הם חוזרים אל ילדותו, בעיקר בקיבוץ אחרי התאבדותה של אמו, ועוז מכה על חטא על שהניח לבנותיו לגדול בבית ילדים, למרות החוויות הקשות שהוא עצמו חווה במוסד. הם מדברים על יחסי גברים ונשים, ומרחיבים באשר לחינוך הכושל שניתן לבני דורו במוסדות בהם למד. מי שקרא מאמרי דעה נחרצים שכתב עוז, ולא קרא את ספרה של גרץ, יופתע למצוא כאן התחבטויות, גמישות ונכונות להשתכנע, הכרה בחולשות ובמגבלות הכשרון. עד כמה הדמות הזו היא עמוס עוז ה"אמיתי", שהרי הוא מודה שאינו מוכן לומר הכל באוזניה של בת שיחו, או למצער לא כל דבר יהיה מוכן לומר למכשיר ההקלטה – השאלה הזו אינה חשובה. בסופו של דבר, ההנאה מן הספר היא מן השיח האינטליגנטי, מיכולת הביטוי, ומן הרעיונות המפעפעים בו.

הספר מגרה למחשבה ונעים לקריאה, וסקירה אינה מספקת כדי להקיף את תוכנו. אתייחס, אם כך, לכמה נקודות העוסקות בנושאים הקרובים ללבי – ספרות וביקורת.

הביקורת הספרותית, ועל כך מלין לא רק עוז, הופכת לעתים קרובות מדי לזירת גלדיאטורים. עוז אומר כי אם לא העריך ספר, לא יכתוב עליו, מכיוון שכתיבת ספר היא מעשה תמים שאינו מזיק לאיש, ואין צורך להתריע מפניו: "כולו ספר. אף אחד עוד לא חלה מקריאת ספר בינוני או גרוע". אבל אם לכתוב על ספר שאינו אוהב, אז לא "בשיניים ובציפורניים ועם סכינים מושחזות". "הדחפים האלה של אלימות ושל רצח בעיניים, לכסח לסופר את הצורה, להשתין על הספר, את זה נדמה לי שכמה מבקרים מביאים איתם מפינות אחרות של החיים שלהם אל העיסוק שלהם כמבקרי ספרות". כששירה חדד מפנה את תשומת לבו אל הפעילות השוקקת של שיחות על ספרים והמלצות עליהם ברשת, הוא מביע "ספק אופטימיות ספק תקווה חצי מיסטית, שבעתיד יהיה מה שהיה כל הדורות, גם לפני שהיתה ביקורת ספרותית. אדם יקרא ספר ויגיד לאדם אחר: כדאי לך לקרוא. זה מה שיקרה".

כמי שהיה מורה לספרות, ואהב את העיסוק הזה, הוא יוצא נגד ההתיחסות ליצירה כאל  "מין עגלה כזאת שצריכה להוביל אל התלמידים מטען: מורשת יהדות המזרח, או תודעת השואה, או זכותנו על הארץ, או מה. אבל בקריאת יצירה טובה, המטמון הוא לא במעמקיה של איזו כספת שצריכים "לפצח" אותה. המטמון הוא בכל מקום: במילה בודדת. בצירוף מלים. בפיסוק. בניגון. בחזרות. בכל מקום. ובעיקר אולי גם ברווחים שבין המלים או בין המשפטים או בין הפרקים". כוחה של הספרות מורכב בעיניו משתי פניה של התוודעות עצמית: הקורא מוצא עצמו בספר – "זה בדיוק אני" – או שהוא מוצא שם את היפוכו – "זה בשום אופן לא אני". "אני חושב ששתי ההיוודעויות האלה הן מתנות […] הכל מתרחב פתאם. זאת בעיני מתנת הספרות".

"ממה עשוי התפוח?" הוא ספר שנועד ליותר מקריאה אחת. אחרי הקריאה הראשונה, הרציפה, נעים לחזור אליו ולטעום מפה ומשם, לחוות את הסיפורים העולים בשיחות, להרהר ברעיונות, ואחר-כך אולי לשוב ולקרוא את הספרים המוזכרים בו ולמצוא בהם ניואנסים חדשים. בהחלט חווית קריאה מומלצת.

כתר

2018

גולם במעגל / לילי פרי

מיקי סתיו, אשה בשנות העשרים לחייה, מתארת דיוקן פצוע וחבוט של עצמה. מגיל צעיר היא מרגישה לא שייכת, זרה אף לקרוביה –  "הם לא אמא ואבא שלי", היא לוחשת לרופא, אליו נלקחה על ידי הוריה משום שחדלה לדבר. "הם לקחו אותי מבית יתומים" – והתחושה הזו מלווה אותה גם בבגרותה. הוריה ואחיה הם בפיה "גברת סתיו", "בעלה של גברת סתיו", "אמא של אח שלי", וכינויים דומים, המשקפים ניכור. בפנקס הטלפונים רשומים רק מספרים פונקציונליים – רופאים, עיריה, בנק – ואף לא חבר אחד. הגברים בחייה רואים בה רק תחנה זמנית במעבר משברון לב לאהבה. סבתה המנוחה סיפקה לה גלגל הצלה, כשביקשה בצוואתה שתעבור לגור בדירתה, אך הריחוק הפיזי הקצר לא הביא לה שחרור מן המחנק המשפחתי. היא מודעת לכך ש"הטיפול החינוכי של משפחת סתיו ניצח אותי", וחבר ילדות שחזר אל חייה אומר לה כי חשב שהשתנתה, "שאת כבר לא פוחדת מהצל של עצמך, שלמדת לעמוד על שתי רגליים ולא על הברכיים, אבל אני לא בטוח שצדקתי".

הדמות הדומיננטית בחייה של מיקי היא אמה, פולניה במובן המעיק של הקלישאה. יש לה תכניות גרנדיוזיות עבור בתה, תכניות שלבת אין שום סיכוי להגשים, ולכן נגזר עליה להרגיש כל חייה ככשלון מאכזב. האם היא בעלת דעות מוצקות של ראוי ובלתי ראוי, שאותן היא מביעה ללא הרף במפל מלים בלתי פוסק. מיקי הפסיקה מזמן לנסות להתווכח איתה מתוך הכרה ש"היא תנצח כי אנחנו לא כוחות שווים". בעלה מניח לה להשליט את תורתה ואת הליכותיה עליו ועל שני ילדיהם, אולי משום התחשבות בלתי פוסקת בסבל שעברה בתקופת השואה. איש אינו מדבר על מה שקרה "שם", אבל ה"שם", לדעת האם, יכול להתרחש שנית, וחרדתה נוכחת ביומיום של משפחתה.

הדירה שקיבלה מיקי מסבתה אמנם הרחיקה אותה מעט מהמשפחה, אבל הותירה אותו בתוך מעגל הדור השני, שכן התבקשה באותה צוואה לטפל במר פולנסקי, ניצול שואה, שגופו חולה וזכרונו תשוש. נדמה שמכל הקשרים בחייה זהו הקשר היציב מכולם, אולי מתוך מחויבות עמוקה, אולי כחוצץ מפני המאמץ שביצירת קשרים אחרים.

מיקי לכודה. יש משהו ילדותי בהתנהגותה, במידה רבה בשל האופן המגביל והחונק בו גדלה, והילדותיות הזו מספקת לסביבתה תירוץ להוסיף ולהתייחס אליה כאל ילדה. יחד עם זאת הוא מודעת מאוד לעצמה, למגבלותיה ולחלומותיה, ומספרת על עצמה בתערובת של הומור ומרירות.

נקודת החולשה של הספר, בעיני, היא דמויותיהם של הגברים בחייה של מיקי. כולם מוזרים, אנוכים, בלתי מפוענחים. אולי דמויותיהם אינן מושקעות ספרותית, או אולי כך הם מתפרשים בעיניה של המספרת, ופרשנות זו מעמיקה את העצב הנסוך על הספר.

"גולם במעגל", ששמו מעיד על הלך הנפש של המספרת, הוא סיפור קשה לקריאה על ילדות עצובה שתוצאתה היא אשה שמתקשה לצמוח. למרות המועקה הספר מומלץ בשל כתיבה יחודית ובשל דמות אמינה הנכנסת אל הלב.

כתר

1986

ויום אחד עוד ניפגש / ליזי דורון

ליזי דורון, ילידת 1953, גדלה כבת יחידה לאמה הלנה. הלנה, ניצולת שואה, בחרה בשתיקה אודות קורותיה, וסירבה לענות לשאלותיה של בתה באשר להיעדרותו של אביה מחייה. "את כל מה שרציתי שתדעי את כבר יודעת", כך אמרה לה גם שנים אחר-כך, ימים ספורים לפני מותה. בתקופה המתוארת בספר, כשליזי כבר בשנות החמישים לחייה, בתהליך שלא היא יזמה אבל הניחה לו להתגלגל, נחשפים כמה מן הסודות שהוסתרו ממנה. מצד אחד היא סבורה שכאשר "האחרונה שאולי יודעת את התשובות לשאלות שלי תיעלם […] אז יבוא עלי השקט הסופי". מצד שני, היא יודעת כי "לחיות בלי ביוגרפיה זה כמו לחיות בלי רגל, בלי עין או בלי כליה". היא בוחרת בידיעה.

"ויום אחד עוד נפגש" הוא סיפורו של הדור השני לשואה. שלוש חברות ילדות, שבמידה רבה אימצו את השתיקה של הוריהן, נפתחות זו בפני זו, אולי בפעם הראשונה, לומדות על סודות ההווה, ורואות בעיניים של בוגרות את ילדותן. דורית, היחידה שחיתה במשפחה שלמה – אב, אם, אח, דודה ודוד – ולכן היתה מושא לקנאה, חיפתה על עברה הקשה של אמה ועל התקפי הדכאון שלה. חיה'לה, שעסקה כילדה בנגינה ובריקוד, ולכאורה נהנתה מכך, ניסתה בעצם להסב את תשומת הלב מן הסוד שבגללו היו לה שני אבות. וליזי עסקה ללא הרף במסתורין שאפף את גורלו של אביה. לפעמים רקמה סביבו סיפורים – "אבא הוא גם איש רוח וגם פרטיזן, פיציתי את עצמי, ואפילו נלחם במלחמת השחרור, הלכתי על כל הקופה" – לפעמים הטרידה בשאלות. "למה משגעים את הילדה? שמישהו כבר יגיד לה!", התמרמרה גולדה, אחת השכנות, אבל איש לא הגיד לילדה דבר. הגישה של גולדה היתה יוצאת דופן, וכל השאר, מבוגרים וילדים, נענו לצו השתיקה. הילדה היחידה שידעה לומר משהו על השואה היה ברכה, בתה של גולדה, ובבגרותה הפכה את השואה לעיסוק, כמעט לדיבוק.

סיפורם של ניצולי השואה, שהקימו משפחות חדשות, הוא סיפור של קשיים פיזיים ומנטליים, סיפור של החלטות הרות גורל, שעיצבו את חיי צאצאיהם. בחוכמה של מרחק, ובנוחות של נסיבות חיים שונות לחלוטין, קל לקבוע שהשתיקה היתה גזירה שהילדים התקשו לעמוד בה. אבל ההורים, שחוו גיהינום והתקשו במקרים רבים להתמודד עם זכרו, ביקשו למנוע מילדיהם אפילו הצצה אליו, והאמינו שהם מגינים עליהם. ואין איש רשאי לשפוט.

ליזי דורון כותבת ברגש ובמינימליזם, לעתים אפילו בהומור עגום. הסיפור הקשה של הוריה, שכל פרט ממנו מסביר את ילדותה, צובט לב, והתמונה של הסופרת כילדה, כשאביה משקיף עליה בהחבא, מעלה דמעות. לאחר קריאתו, חזרתי אל ספרה הראשון, "למה לא באת לפני המלחמה", שבו הוא מתארת בתמונות קצרות את היומיום של ילדותה עם אמה. כמו הספר הזה, וכמו ספריה האחרים, גם "ויום אחד עוד נפגש" מומלץ מאוד.

כתר

2010