תעלומת הכתר / מתי פרידמן

959861

כותרת משנה: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך

כתר ארם צובא הוא ספר תנ"ך, ששורשיו מגיעים עד טבריה במאה העשירית. שלמה בן־בויאעא הסופר כתב, ואהרן בן אשר הוסיף הערות בשולי הדפים. הספר נועד לשמש כמדריך, סיכום של מאות שנות ה"מָסוֹרָה", והוא נחשב לנוסח המדויק ביותר של התנ"ך. ישנן מספר השערות באשר לגלגוליו מאז ועד היום, אך המסלול המקובל על רוב החוקרים מוביל את הכתר מטבריה לירושלים, לאחר שנרכש על ידי הקראים, ומירושלים במאה ה-11 למצרים, שם שימש את הרמב"ם בחיבורו "משנה תורה". במאה ה-14 העביר נכד נינו של הרמב"ם את הכתר לסוריה, שם הוטמן על ידי קהילת חַלֶבּ במערה באחד מבתי הכנסת שבעיר. קהילת חלב היא שהעניקה לכתר את שמו – ארם צובא – וייחסה לו כוח לשמור על שומריו. למעלה מחמש-מאות ושבעים שנה אחר-כך הוצא הכתר ממחבואו בידי פורעים שפשטו על בתי היהודים בעקבות הכרזת כ"ט בנובמבר. למרות שהכתר ניצל, ראשי הקהילה הכריזו שנשרף ואבד, כדי למנוע חיפושים אחריו. כעבור עשור הועבר הכתר לישראל ביוזמת הנשיא יצחק בן-צבי, שעמד בראש מכון בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח. לפני מספר שנים הוכר הכתר על ידי אונסקו כנכס תרבות עולמי.

מתי פרידמן, עתונאי חוקר, התחקה אחר שני היבטים עיקריים בסיפורו של הכתר מאז הפרעות. ההיבט האחד הוא התהליך שהוביל להפקעתו של הכתר מידי הקהילה החלבית ולהעברתו למכון פרטי ומשם להיכל הספר. ההיבט השני הוא המסתורין האופף את הדפים החסרים בספר המצוי כיום בידינו.

יצחק בן-צבי, שהורשה להציץ בכתר ב-1935, ניסה להביא אותו לארץ בשנים שקדמו לקום המדינה, בנימוק שמקומו של הספר החשוב ביותר ביהדות הוא בירושלים וכאן יישמר היטב, אך נסיונותיו לא צלחו. לאחר הפרעות, כשקהילת חלב החלה לעזוב את סוריה, הגיעו ראשי הקהילה למסקנה שיש למצוא דרך להביא את הכתר אל חוף מבטחים. מסירתו לידי העולים לארץ לא באה בחשבון, משום שאלה הבריחו גבולות, והסיכון שייתפסו היה גבוה. הזדמנות פז נקרתה כשאדם בשם מרדכי פאחם, בעל נתינות אירנית, גורש מסוריה, ולפיכך יצא ממנה באופן חוקי. הכתר הוחבא בתוך מכונת כביסה שלקח אתו. בארץ נמסר הכתר לידי שלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העליה בסוכנות היהודית בירושלים, והוא העביר אותו למכון בן-צבי. מכאן ואילך נחלקות הדעות: פאחם טוען שרבני חלב הורו לו למסור את הכתר לידי אדם ירא שמים, והוא בחר בשרגאי. רבני חלב טוענים שהיה עליו למסור את הכתר לרב חלבי שישב בארץ, והוא מעל בשליחותו. האם שוּחד פאחם או רומה? האם מתוך תפיסת הממלכתיות המתהווה, או מתוך יצר חקרנות בוער, ואולי בשל זלזול ביכולתם של החלבים לשמור על הכתר בארץ, השתלט המכון על הספר יקר הערך? מתי פרידמן יצא למצוד אחרי מסמכים עלומים, כולל פרוטוקול המשפט שהתנהל בעקבות תביעתם של נציגי הקהילה, ואת ממצאיו הוא מתאר בספר.

תעלומה גדולה יותר אופפת את הדפים החסרים. כמעט כל חומשי התורה, וכן חמשת הספרים האחרונים בתנ"ך, נעלמו. ההנחה המקובלת היא שמרבית הדפים הללו הושמדו או נלקחו בעת שריפת בית הכנסת. מתי פרידמן סבור אחרת, וטוען כי הדפים נשדדו בארץ. הוא מביא ראיות לכך שהספר היה כמעט שלם לחלוטין בעת שנלקח מחצר בית הכנסת אחרי הפרעות, מצביע על כל החוליות החלשות בדרכו לארץ, ומפנה אצבע מאשימה כלפי מי שהיה המנהל הראשון של המכון. בתחקיר שערך תאגיד השידור העלה אחד המשתתפים את ההשערה שידו של בן-צבי עצמו היתה במעל בשל יצר החוקר שבו, טענה שנראית לי מופרכת מעיקרה.

מתי פרידמן כתב ספר מרתק. לצד הפן הבלשי שבו שילב תיאורים חיים של תחנות בחייו של הכתר, הסביר יפה את חשיבותו של התנ"ך עבור עם נטול ארץ, שפה ומקדש, הציץ לעולמם של חוקרים ושל אספנים, והרחיב בהיבטים החברתיים והפוליטיים המהווים רקע לגלגוליו של הספר. מרבית העדויות, אלו שאינן מגובות במסמכים, נסמכות על זכרונם של עדים או של צאצאיהם, ולפיכך מותר לפקפק בהן, אבל ניכר שעשה עבודת נמלים שקדנית, וממצאיו יכולים להתקבל על הדעת. גם אם בוחרים לדחות את מסקנותיו, נותרים עם ספר מרחיב דעת כתוב היטב ובהחלט מומלץ.

The Aleppo Codex – Matti Friedman

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (2012)

תרגום מאנגלית: עליזה רז-מלצר

מודעות פרסומת