כתר הברזל / אהרן אפלפלד

2226854-5

פטר שטיין, יהודי-אוסטרי, קצין צבא מעוטר, מנהל חיי שגרה נינוחים. הוא מוכר לציבור לאחר שהוכרז כגיבור המולדת בטקס בבית העיריה, אך אינו מתערב בין הבריות והללו שומרים מרחק ממנו. כך נפתח הספר "כתר הברזל", ובתמונה זו מקופלים כמה וכמה מן המוטיבים המלווים את הספר כולו.

פטר היה בן להורים יהודים, האם שמרה על כמה מסממני המסורת והאמונה, והאב רחק מהם. בתחנות רבות בחייו, כשנדרש להגדיר את עצמו, התלבט בין "יהודי", תואר הנושא עמו משמעויות דתיות זרות לו, ל"חסר דת", תואר שמפריד בינו לבין יהדותו, הפרדה שלא חש צורך לעשות. ההגדרה היתה אולי חשובה לו עצמו, אבל בעיני סביבתו הוא היה, כך או כך, זר ושונה. אפלפלד מתאר היטב את הבידוד שאפף את פטר, את האנטישמיות הסמויה המבעבעת מתחת לפני השטח ומדי פעם מבצבצת החוצה, את חוסר הוודאות שחפצו יצליח בידו, ואין זה משנה עד כמה יצטיין.

הוריו של פטר קיוו שיהיה אינטלקטואל, אך הוא בחר בחירה לא אופיינית לצעיר יהודי בזמנו, והתגייס לצבא. בדומה לזהותו הלאומית, גם ההתלבטות באשר לבחירתו המקצועית שבה ועולה לאורך כל הספר. הוא הסתגל למשטר הקפדני, התמודד עם התביעות הפיזיות, וכל הזמן הזה לא וויתר על הזווית האינטלקטואלית. לאחותו אמר:

"הצבא לעת עתה מתיש, אבל אני מצפה לימים שההתבוננות הנכונה תחדש אותי", וגם "המאמץ הפיזי טוב בעיני מן הרפיסות האינטלקטואלית".

לאחותו של פטר, אולה, תפקיד מפתח בחייו. אולה, שהיתה מבוגרת ממנו בארבע שנים, חלתה בשחפת, ונפטרה בעודו בקורס קצינים. בין האחות והאח נרקמו קשרים נפשיים עמוקים למרות הפרש הגילים ביניהם, בין השאר בזכות המשיכה של שניהם אל הכתיבה. הקשר בין השניים לא ניתק אחרי מותה, וכמו בספרים אחרים של אפלפלד, גם כאן החלומות המאוד מוחשיים הם חלק בלתי נפרד מן המציאות. כך, לדוגמא, משוחחים פטר ואולה באחד החלומות:

לפתע פנתה אליו ואמרה, "גם לך קשה להביא משפט לעיצובו הנכון? שנים שאני כותבת ותמיד אותו קושי."

פטר נדהם מן השאלה, אך התעשת ואמר, "את מתכוונת, אני מניח, למשפט ענייני שאין בו יומרות."

"פטר, אתה מוצא תמיד את המלים הנכונות, את הדימוי הנכון."

"לא תמיד."

"יקירי, אנחנו מדברים תמיד על אותן מכשלות: המילה, המשפט, הפיסקה – כל אחד לחוד, וביחד. זו עבודת פרך שאין לה שיעור."

ואני, שלא מפסיקה לתהות על סוד המינימליזם המזוקק של אפלפלד, מצאתי פה גם התיחסות לכתיבתו שלו, העניינית והבלתי יומרנית.

מותה של אולה הוא רק הראשון במקרי מוות הפוקדים את פטר. בזה אחר זה הולכים לעולמם, או מתאבדים, רופא המשפחה, צוער שהודח, וקצין שהתפרץ והושם במעצר. תחושת השכול מהווה אם כך מרכיב בלתי נפרד בשזירתו של הספר. דווקא על מקרי המוות הרבים לאין ספור, עמם נאלץ פטר להתמודד במהלך מלחמת העולם הראשונה, אין הספר מרבה לדבר. לעומת זאת, מקרה המוות הפרטי האחרון שפטר חווה לקראת סיום הספר, ואתו נסתם בעצם הגולל על עולם הילדות המוכר, מתואר במפורט.

חלקו הראשון של הספר מסתיים עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. החלק השני נפתח ארבעה חודשים אחרי המלחמה, כשפטר, הפצוע ברגליו, חוזר אל עירו. בין הנושאים הרבים בהם עוסק חלק זה, מיוחד מקום נרחב ליחס המחפיר אל החוזרים מן הקרבות. חייל משוחרר שופך לפניו את לבו:

"ציפינו שיקבלו את פנינו, אם לא בתרועות, לפחות בשמחה על שנשארנו בחיים וחזרנו הביתה, ולא היא […]. השוטרים נטפלים אלינו ואוסרים אותנו. וכשאני אומר לשוטרים, 'אל תתאכזרו אלינו, המלחמה כבר התאכזרה אלינו די', מה הם משיבים? 'כל אחד עושה את תפקידו'"

בשונה מגיבוריו של אפלפלד במרבית ספריו האחרים, שחייהם משתבשים והם מיטלטלים עם תהפוכות הזמן והארועים, פטר שטיין הוא אדם בשליטה. למרות האסונות הנוחתים עליו, למרות מלחמת החפירות האיומה, למרות שאין אפשרות להתנער מן הארועים הגלובלים, למרות היותו אדם חושב ומתלבט, הוא מנהל את חייו, מתמיד בבחירותיו, שואף להצטיינות, דבק בחוסנו הרוחני, ואינו פוסק להכשיר את עצמו להיות סופר.

אי אפשר למצות את "כתר הברזל" בסקירה. אלפלד חורג בספר הזה מן הצמצום העלילתי, אך אינו מוותר על העומק שהוא מעניק לכל מילה ולכל משפט. הספר מבקש קריאה איטית וקריאה חוזרת כדי להחשף לכל רוחב המשמעויות החבויות בו.

"כתר הברזל" מצטרף לגלריה המרשימה של ספרי אפלפלד – לדעתי הוא הסופר הישראלי הראוי לנובל – ואני ממליצה עליו מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2016

ענייני עבודה / פיליפ רות'

ענייני עבודה

כותרת משנה: סופר, עמיתיו ועבודתם

"ענייני עבודה" כולל עשרה פרקים, ובהם פיליפ רות' מתאר שיחות, מפגשים והתרשמויות בהם מעורבים עשרה יוצרים – תשעה סופרים וצייר אחד. כל פרק מתרכז באדם יחיד, ובדרך-כלל גם בנושא מרכזי אחד. כולם יחדיו עוסקים בעבודתו של הסופר, במניעיו ובנושאים המעסיקים אותו בהקשר לכתיבה.

שלושה הפרקים הראשונים היו בעיני המרתקים מכולם. בשלושתם המפגשים ארכו מספר ימים, ובסיומם ישבו רות' ובני שיחו לסכם את עיקרי שיחתם ולהעלותם על הכתב במבנה של דוח-שיח. בפרק הראשון, ובו מתארח פרימו לוי, ציטט רות' מספרו של לוי, "הטבלה המחזורית", את המשפט "יש יופי בזיקוק". הציטוט הזה מתאים גם לשלושה הפרקים האלה, שתוכנם עבר זיקוק, ומה שנותר הוא בהיר וצלול ומאיר עיניים. חשוב לציין שלמרות שהשיחות נוגעות בנושאים אישיים, זה אינו ספר ביוגרפי, וגם לא מציצני.

עם פרימו לוי (ב-1986) השיחה נסבה על השילוב של עבודתו ככימאי עם עבודתו כסופר, ועל התרומה של שני צדדים אלה בחייו להשרדותו. לוי סיפר, במענה לשאלה, על מניעיו וכוונותיו בכתיבת "ההפוגה" ו"אם לא עכשו, אימתי", ועל ההבדל ביניהם לבין המניע לכתיבת "הזהו אדם". נושא נוסף שעלה הוא הבחירה של לוי לגור כל חייו באותה דירה בה נולד, כשכל בני משפחתו מתגוררים בסמוך, והקשר בין בחירה זו לבין כתיבתו. בין שאר הדברים למדתי כי פוסונה, גיבור "מפתח כוכב", הוא האלטר-אגו של הסופר. במהלך הקריאה נתקפתי רצון עז לקרוא שוב את כל ספריו.

השיחה עם אהרן אפלפלד (ב-1988) עסקה בזהות היהודית, בבחירה לכתוב על דמויות בדויות כי כתיבת המציאות כפי שחווה אותה היא בלתי אפשרית בעבורו, ובסגנון המינימליסטי של ספריו. כקדימון לשיחה, רות' תיאר את כתיבתו של אפלפלד במלים המדויקות הבאות:

אפלפלד הוא סופר עקור הכותב סיפורת עקורה, ואשר הפך את העקירות ואת אובדן חוש ההתמצאות לנושא היחודי שלו. רגישותו – שהוטבעה כמעט מלידה בחותם נדודיו של הילד הבורגני הבודד בשום-מקום מהלך אימה – הולידה כמדומה מאליה סגנון של פרטנות קצרנית, של התקדמות מחוץ לזמן ושל דחפים סיפוריים מסוכלים, המחשה פרוזאית מצמררת של מנטליות העקור. יחודי לא פחות מן הנושא הוא הקול שמקורו בתודעה פצועה המוטלת היכנשהו בין שכחה לזכרון, וממקמת את הסיפורת שהיא מספרת באמצע הדרך בין משל להיסטוריה.

מהפרק הזה יצאתי עם דחף לקרוא שוב את "באדנהיים עיר נופש", שנדון בשיחה באריכות.

איבן קלימה, הסופר הצ'כי, עבר שלוש שנים מילדותו במחנה הריכוז טריזנשטט. בבגרותו, תחת המשטר הקומוניסטי, נאסר עליו במשך עשרים שנה לפרסם את ספריו, והוא התפרנס בעבודות כמו טאטוא רחובות ורוכלות. קלימה נמנה עם המתנגדים למשטר שלא הסתירו את עמדותיהם, והיה פעיל בהפצת ספרות במחתרת. השיחה עמו (ב-1990) נסבה לפיכך בעיקר על מגבלותיה של הספרות ועל כוחה תחת משטר רודני, וכן על האתגרים שעתידים לעמוד בפניה בעולם שייפתח להשפעות תרבותיות מגוונות, ובעיקר לרידוד שתביא עמה הטלויזיה החופשית. בשולי השיחה דנו השניים גם בשאלת היחס של הקהל הצ'כי אל הסופר מילן קונדרה, שאמנם זכה לתהילה מחוץ לצ'כוסלובקיה, אך נתפס כמי שזנח את העיסוק היצירתי בנושאים הבוערים לקוראים הצ'כים דווקא בתקופה בה נזקקו לו. לרשימת הקריאה החוזרת המתארכת שלי נוסף "שופט בחסד". אמנם לא הספר הזה הוזכר בשיחה, אבל הוא היחיד שקראתי, ואחד מן השניים של קלימה שתורגמו לעברית.

השיחות האחרות בספר היו קצרות יותר וממוקדות יותר. עם יצחק בשביס-זינגר שוחח רות' (ב-1976) על הסופר ברונו שולץ, ששניהם העריצו. השיחה התרחבה אל סוגית הסופרים היהודים-פולנים שכתבו בפולנית מול אלה שכתבו ביידיש, וכן אל השאלה מדוע אחרי שנים רבות בארצות-הברית בשביס-זינגר אינו כותב באנגלית: "סופר אמיתי לא יכתוב בשפה נלמדת אלא בשפה שהוא מכיר מילדותו" (יש הרבה מקרים שמוכיחים שגם ההפך אפשרי, אבל השניים אינם מקדישים תשומת לב לשאלה זו).

עם מילן קונדרה שוחח רות' (ב-1980) חמש שנים לאחר שעזב את צ'כיה לטובת צרפת. השניים דברו בעיקר על ספרו של קנדרה "הצחוק והשכחה", ובאמצעותו על הרוע שברודנות.

עדנה אובריאן, הסופרת האירית, גדלה בביתו של אב אלים וחונכה במנזר. השיחה איתה (ב-1984) עסקה בעיקר בכתיבה הנשענת על חוויות ילדות, וכן בהבדלים – אם ישנם – בין סופר לסופרת. כמו כן שוחחו השניים על הכתיבה האירית, ועל גדולי סופרי אירלנד.

ארבעה הפרקים האחרונים אינם בנויים במתכונת של שיחות. בפרק המוקדש למרי מקארתי נכללים שני מכתבים: באחד היא מחווה דעה על ספרו "החצי השני", אותו שלח אליה למטרה זו. בשני הוא משיב לטענות שהעלתה, בעיקר בנושא של נקודת המבט של הנוצרי הקורא בספר יהודי בעליל. הפרק המוקדש לברנרד מלמוד מתאר מפגשים בין השניים לאורך שנים עד דעיכתו של מלמוד. הפרק העוסק בצייר פיליפ גסטון מתרכז בתקופה בה שניהם התנתקו מניו-יורק (רות' בעקבות הביקורת על "מה מעיק על פורטנוי"), ובאיורים שגסטון יצר עבור רות' לאחר שהאחרון סיפר לו על תהליך היצירה של הספר "השַד". בפרק החותם את הספר רות' מתאר את רשמיו מקריאת ספריו של סול בלו. מכיוו שאיני בקיאה בספריו של בלו, הפרק הזה דיבר אלי פחות מן האחרים.

פיליפ רות' הוא אדם סקרן, חוקר, מעמיק, בעל תחומי התעניינות רבים. מכיוון שהתברך ביכולת להעלות את הגיגיו על הכתב באופן נהיר ומושך, אנו מקבלים ספר מרתק, שעיקר הענין בו הוא בתמונה המקיפה של העולם בו נוצרים הספרים, אך גם הנושאים שבשולי הספר ראויים לתשומת לב.

Shop Talk – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן

2008 (2001)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי

דואר ספרותי / ויסלבה שימבורסקה

image_poczta_literacka_master

במשך שנים רבות היתה המשוררת ויסלבה שימבורסקה חברת מערכת כתב העת הספרותי "חיים ספרותיים", ועורכת המדור הספרותי של כתב העת, "דואר ספרותי". במסגרת המדור הזה התיחסה לכתבי יד ששלחו הקוראים במטרה לפרסמם. הספר שלפנינו הוא אוסף של כמה מן התגובות שכתבה במהלך השנים. הכתיבה הינה בלשון רבים, משום שבפולנית יש הבחנה בלשון עבר בין זכר לנקבה, ומכיוון שהיתה אשה יחידה במערכת כתיבה בגוף ראשון היתה מבדילה אותה מן הכותבים האחרים במדור. טרזה ואלאס, מי שיזמה את הספר ובחרה את הקטעים שייכללו בו, העירה בראיון עם שימבורסקה: "גם התליין מעדיף לשמור על אנונימיות והוא עוטה ברדס שחור", אבל את המשוררת ככל הנראה לא ניתן להביך בקלות. להערה זו, וגם לשאלה אם לא חשה עצמה חסרת לב כשדחתה יצירות ביכורים, ענתה: "חסרת לב? אני עצמי התחלתי משירים גרועים וסיפורים גרועים. ואני יודעת שלדלי מים קרים שנשפך על הראש יש סגולות מרפא. חסרת לב הייתי כאשר מישהו שהציג את עצמו כמורה כתב "משוועה"."

לכתוב על ספר שכולל קטעים פרי עטה של שימבורסקה משול לנסיון לתאר שיר שלה במלים. צריך פשוט לקרוא. בשיריה, וגם בקטעי הפרוזה (שפורסמו בעברית בספר הזה וב"קריאת רשות") היא מצטיינת בחשיפה צלולה של מה שבאמת חשוב. היא אינה הולכת סחור סחור, ישירה מאוד, מקלפת כל נושא מרעשי הרקע. היא שנונה, פקחית, ותמיד מעוררת מחשבה. באחרית דבר מאת המתרגם רפי וייכרט הוא מתמצת יפה את תפיסותיה של שימבורסקה בנושאים שעל הפרק: מקוריות, היכרות מעמיקה עם עולם הספרות, יומרנות ועוד. כדאי מאוד לקרוא את דבריו כהשלמה לספר.

ובכן, במקום לספר מה ויסלבה שימבורסקה כתבה, הנה מבחר ציטוטים.

על הנטיה לעטוף תוכן בשפע דימויים:

כל שם עצם גברתי עוטפת בשניים ואף בשלושה שמות-תואר, מתוך אמונה, כפי שהאמינו ב"פולין הצעירה", ששם-התואר הוא חלק מרכזי בדיבור השירי, שהוא יוצר את ההילה המתאימה לשירה. שום תקופה אחרת לא כיבדה את שמות-התואר עד כדי כך, מפני שבאופן אינסטינקטיבי הבינו שיש להגדיר את הדברים בצורה מדויקת ועל כן חסכונית – אחרת גם השיר המתוכנן לתלפיות ישקע במצולות כמו ספינה מלאה במים […]

על ההבדל בין מחמאות של חברים ומכרים להערכה ספרותית מקצועית:

הבעיה מתחילה כשמחבר של איזה שיר חינני לעת מצוא ישמע ממכריו: "חבר, זה מצוין, אתה חייב לפרסם את זה איפשהו". כתוצאה מכך, מה שאולי היה נחמד ומתאים לנסיבות, מה שמצא חן בעיני בחירת הלב בעלת העיניים הגדולות התכולות, מגיע לידיו של איזה עורך רע לב שאינו שותף להתפעמות הזאת.

על ההיסחפות למלים יפות שאינן אומרות בעצם דבר:

"אני אוהב דברים יפים, נאצלים, שגיאים / אוהב ערבים ופרחים / ואוהב את מבטיך השמחים / שאני הופכם ארגמניים…" היינו רוצים לדעת איך עושים זאת ובשביל מה.

על הזלזול בכללי הדקדוק:

יש לנו חיבה עצומה לכלבים, ולמספר שלוש יש לנו חולשה ניכרת עוד מילדות, ואף-על-פי-כן הכותרת "שלוש כלבים" לא עוררה בנו חשק להמשיך לקרוא.

על הכישורים הנדרשים מסופר:

"אני כותב על עצמי שכן רק את עצמי אני מכיר…" אנחנו מתחננים שאדוני ידחה את ההיכרות הזאת למועד מאוחר יותר, ושלפי שעה יתעניין בענייני הזולת. הכשרון לכתוב פרוזה הוא היכולת לצאת מתוך עורך שלך, זו המיומנות להיות מבחינה מחשבתית מישהו אחר לגמרי, נשיא של קואופרטיב, פיתום בקרקס, אשה כורעת ללדת, פועל שנשלח לקורס, אלמן וילדה בת חמש.

על כתיבה לילדים:

הזאטוטים אצים לבית-הספר חושו-חושו-חיש, בשעה שהגשם הקטן טיף-טיף-טף או השלג הקטן רוחף-רחיף-רחָף… מיָה זה? אה, בטח, אלה שירי ילדים שחיברו כל מיני נשים איומות ונוראות. גברתי רוצה לבוא בקהלן. איננו יכולים לאסור זאת אבל אנחנו מבקשים לרחם על צאצאינו, שממהרים להתרחק מספרות כזאת ריץ-ריץ-רץ.

על החובה לקרוא, והרבה, כדי לכתוב:

… בהעדר קנה מידה כלשהו להשוואה, השיר הקטן הראשון על כך שבאביב אפילו השמש בהירה יותר, יכול להיראות בעיני המחבר כיצירת מופת שאין מושלה […] צריך לעשות היכרות עם ספרות העבר והספרות בת זמננו. לחשוב אם הכל כבר נאמר ובדרך מספקת לחלוטין. במידה שלא – אולי הגיע תורך? […] על טקסטים שצומחים מהשראה כזאת כבר אפשר לדון.

על תאוות הפרסום ללא מאמץ:

ושוב, פעם שניה השבוע, המערכת מקבלת יפוי כוח להכניס כל סוג של תיקון שתמצא לנכון. מפרחי שירה שאננים כאלה לא תצמח לספרות שום תועלת. מעניין אם הועד האולימפי הפולני מקבל מדי פעם מכתבים כאלה: "בכוונתי לזכות באליפות העולם – אני מייפה את כוחכם להתאמן במקומי"…

צירוף העצות כולן מצדיק את כותרת המשנה של הספר: איך להיות (או לא להיות) לסופר. כדאי לקחת לתשומת הלב את אבחנותיה ואת עצותיה. אני מודה, לא הייתי רוצה להיות במקומם של אלה ששלחו יצירות וספגו, כדבריה של שימבורסקה, "דלי מים קרים שנשפך על הראש". כעומדת מן הצד נהניתי עד מאוד, לפעמים צחקתי עד דמעות.

מומלץ בהחלט.

Poczta Literacka – Wislawa Szymborska

חרגול

2014

תרגום מפולנית: רפי וייכרט

מרטין עדן / ג'ק לונדון

מרטין עדן

אזהרה: סקירה עמוסת ספוילרים

מרטין עדן, צעיר מדלת העם, שנאלץ לעבוד מילדותו, והשכלתו מסתכמת בשנות לימוד בודדות בבית ספר עממי, מציל את ארתור מורז מקטטה. ארתור אסיר התודה מזמין אותו לביתו, שם מתוודע מרטין לעולם חדש, עולם של אנשים שאינם חייבים לעבוד לפרנסתם, וזמנם בידם לעסוק בעניני הרוח. מרטין חפץ בחירות הזו. הוא נרתם למשימה הרואית של השכלה עצמית: את שעות השינה הוא מצמצם למינימום של 5 שעות בלילה, ואת כל שעות העירות הוא מפנה ללימוד אובססיבי. כשהשכלתו תועמק ואופקיו יורחבו, יגלה כי מי שחשב לאליטה רוחנית הם בעצם אנשים השקועים בהבלים קטנים ושבויים במוסכמות.

יחד עם תאוות הלימוד מתעוררת במרטין גם תאוות היצירה. הוא כותב וכותב ללא הרף, מאות מילים ביום: תחילה מאמרים הגותיים שאיש אינו רוצה לקרוא, אחר-כך סיפורים קטנים שגורלם דומה. כדי להרוויח כמה דולרים הוא שולח ידו בכתיבת שירים קטנים ודברי חידוד לעתונים, שגם להם אין דורש. את פרוטותיו האחרונות הוא משקיע בבולים למשלוח יצירותיו, אך נדמה לו כי בצד הנמען יושבות מכונות ולא בני אדם, מכונות אוטומטיות שכל תפקידן לקלוט את הדואר הנכנס, להעביר את דברי הדפוס מן המעטפה המקורית למעטפה מבוילת שצירף, ולהחזיר לשולח בצרוף טופס סירוב סטנדרטי. כשהוא כבר מצליח למכור מפרי עטו, הוא נאלץ לרדוף אחרי העורכים המתכחשים לחובתם לשלם.

מרטין סמוך ובטוח שעבודתו הספרותית תישא פירות, ומסרב לעסוק בעבודה אחרת שתגזול זמן ממלאכת הכתיבה. עיקשותו דנה אותו לעוני מחפיר. הוא אינו מוצא את מקומו בקרב מי שחשב קודם לאליטות, אבל גם בקרב חבריו לשעבר כבר אינו חש בבית. משפחתו של ארתור מתעבת אותו, ומנסה להרוס את האהבה המתפתחת בינו ובין רות, אחותו של ארתור. גיסיו בזים לו. בעלי חנויות מסרבים לתת לו סחורה בהקפה. ידידיו היחידים הם משורר גוסס ובעלת הדירה הדלה בה הוא מתגורר.

ואז מתרחש ה"נס": עתון נחשב מדפיס מאמר הגותי פרי עטו. כמעט בן לילה הוא הופך מאלמוני דחוי לסופר נחשב. עורכי עתונים ומוציאים לאור רודפים אחריו בתחינה שימכור להם מיצירתו. מחסר כל הוא הופך לעשיר, מאינדיבידואליסט מנודה הוא הופך לאורח רצוי על שולחנם של גבירים.

הייתם חושבים שמרטין יהיה מאושר ויעלה כפורח? ובכן, לא. הוא חדל לחלוטין לכתוב. היצירות שהוא מוכר ומפרסם הן אלה שחזרו אליו בעבר מעשרות כתבי עת. כשיפרסם את כולן, יירד מן הבמה הספרותית. הוא מסתובב ובלבו רק מחשבה אחת: אני הוא אותו אדם שהייתי לפני שהמאמר פורסם. הדברים שאתם משבחים כעת הם בדיוק אלה שסירבתם לקרוא רק לפני מספר חודשים. דבר לא השתנה בי – אתם עדר, עדר חסר בינה וכושר שיפוט. לא את יצירותי אתם אוהבים, אלא את פרסומי.

לאחר שפורסמו כל הדברים שכתב בשנות העוני, הוא יוצא לים הדרום במגמה להשתקע באחד האיים. כמו על היבשה, גם בים הוא אינו משתלב בחברת הנוסעים המיוחסים, אך גם עם הימאים כבר אין לו שפה משותפת. הוא מרגיש שבעצם אין לו מקום, וכבר אין לו יעוד. כשהאי כבר כמעט נראה באופק, הוא יוצא מחלון תאו אל הים, ומטביע את עצמו.

הספר אוטוביוגרפי בכמה מפרטיו: כמו מרטין עדן גם ג'ק לונדון היה ספן. לשניהם הספק עבודה מדהים: לונדון פרסם את ספרו הראשון ב-1899, ועד מותו – 17 שנים אחר-כך בהיותו בן 40 – כתב 50 ספרים ומאות סיפורים. בשלב מסוים, כשמאס בפרסום, יצא למסע בן שנתיים באיי הדרום. יתכן שגם סופם דומה, שכן יש סברה שלונדון התאבד.

ג`ק לונדון השתמש בספר הזה כבמה לכמה מן המחשבות שהעסיקו אותו. שאלת הפרסום העדרי דכדכה אותו, הבדלי המעמדות העסיקו אותו. הוא עסק גם בשאלות חברתיות ופילוסופיות, אך בנושא זה כנראה שם בפי מרטין דעות שאינן שלו, כמו תמיכה בדעותיו של ניטשה.

למעט כמה חזרות מיותרות, ופה ושם עודף פאתוס, אהבתי את הספר. גם מן התרגום נהניתי הנאה מרובה. הספר ראה אור בעברית ב-1954 בתרגומו של יעקב קופילוביץ`. ניכר שהעברית עדיין היתה בחבלי לידה. כך, לדוגמא, הולכים לאכול ברסטורן, והעולם מורכב ממוליקולין ומאטומין. פה ושם הלשון נמלצת, ואני מנחשת שלא כך במקור: לדוגמא, כשהוא בא לשבח את ריקודו של מרטין המתרגם כותב "מה נאוו פעמיו!". תרגום השמות והתעתיק לעברית משעשעים: אליזבת בארט היא אלישבע באררט, וליזי קונלי היא ליזזי קוננלי (אותיות כפולות באנגלית = אותיות כפולות בעברית). כמו כן המתרגם, כאופנת אותם ימים, דבק בכתיב חסר, שאני אישית מחבבת אבל בתוספת ניקוד מנחה שנעדר מן הספר. תרגום עדכני יותר מאת עודד פלג ראה אור בהוצאת כרמל ב-2012, אבל אני מתמוגגת מן הארכאיות (התמונה המצורפת היא של ההוצאה החדשה. על כריכת ההוצאה הישנה אין תמונה כלל).

Martin Eden – Jack London

הוצאת עידית

1954 (1909)

תרגום מאנגלית: יעקב קופילביץ