אהבה מסותרת / חנה טואג

7ycona7tjgy70exgnk

הסקירה מכילה ספוילרים

נערה יהודיה ונער מוסלמי נפגשים בשוק בלוד. היא תלמידת תיכון דתי, שיצאה לשוק בשליחות אמה. הוא תלמיד תיכון המסייע בפרנסת משפחתו. המשיכה ביניהם מיידית. הקשר, שבתחילתו סבב סביב הכנת שיעורי בית יחדיו, התפתח לחברות ולאהבה. ברור להם שלא יזכו לקבל את אישור משפחותיהם לחיבור ביניהם, ולכן הם נאלצים להפגש בחשאי. כשאחיו ואחותו התאומים של הנער נהרגים על פסי הרכבת, אמו מתקשה להשאר בעיר, והמשפחה עוברת לכפר בגליל. הנערה, שבינתים נכנסה להריון, כותבת מכתב פרידה להוריה, מתאסלמת, והולכת בעקבות האהבה.

הספר פוגש את השניים חמש-עשרה שנים מאוחר יותר. מן ההריון הלא צפוי נולדו להם תאומות, אליהן נוספה אחות צעירה, כעת בת שלוש. בין שני הריונות אלה חוו בני הזוג לידת ולד מת וארבע הפלות. אמו של הבעל, שמעולם לא השלימה עם כניסתה של היהודיה לחייהם, דורשת מבנה לקחת אשה שניה שתלד לו בנים. תשכחו מכל הסיפורים הקשים על נערות יהודיות תמימות, שהלכו אחרי גברים מוסלמים, ונפלו קורבן לשוביניזם בוטה ולאלימות. הספר מציג סיפור אהבה יפה ונוגע ללב. ורדה, או ו'רדה בפי בעלה, וח'מודה, גברו על קשיי חייהם ועל איבת הסביבה, ואהבתם איתנה ונוגעת ללב. ח'מודה, ששאף להיות מהנדס, ויתר על חלומו לאחר שאביו, שהיה פועל בנין, נהרג בנפילה פיגום, והוא נחלץ למלא את מקומו. ו'רדה מתמודדת עם איבת חמותה ועם גידול ילדה חריגה. היומיום אמנם מרחיק את בני הזוג זה מזה, אך קרבת הלבבות נשמרת.

איזה סיכוי יש לזיווג הזה על רקע הרגשות הלאומנים שמתעוררים מדי פעם בכפר? לנוכח הקיפוח שמרגיש ח'מודה כשבקשתו לרכוש דירה בעיר נדחית בשל מוצאו? בסביבה של פעולות תג מחיר ואלימות השבאב? איך אפשר להתמודד עם בדידותה של ו'רדה שנותקה לחלוטין ממשפחתה? עם יסורי דור ההמשך שאף פעם לא ירגיש שייכות מוחלטת למקומו, ותמיד יזכירו לו את חטא מוצאו המעורב?

לאהבה הזאת יש תג מחיר, לא זה שנכתב על הקירות באותיות נוטפות דם, אלא זה שנחרת בלב: מחיר הפחד ומחיר האי ודאות ומחיר הזהות וקללת הזהות, וחבל דק נמתח ביניהם, ואתה מלהטט עליו כמו לוליין בין שמים וארץ. החבל דק כמו חבל הטבור. או שזורם בו דם ואתה חי, או שזורם בו ארס ואתה מת.

הסופרת מספקת לו'רדה מעין הצצה אל עתידה, כשהיא מפגישה אותה עם אשה יהודיה לשעבר, שנישאה אף היא לבן הכפר, ובזקנתה נותרה בודדה ודחויה, מאבדת בהדרגה את שפיותה. עוד נשים דוגמתה נקרות בדרכה, או שהיא שומעת עליהן, ומסיפורי כולן עולה בדידות, אפילו חרטה שאינה מובעת במלים. אחרי שהיא ממיטה על ראשה של ו'רדה אסון גדול, הסופרת שוברת את הקשר הזוגי, ושולחת את ו'רדה חזרה אל המקום שכבר מזמן אינו מחכה לה, עיר ילדותה לוד. מכיוון שהעלילה כולה מכוונת אל השבר, שמצטייר כבלתי נמנע, נוצרת תחושה לא נוחה של ספר עם אג'נדה. אמנם המסר אינו גזעני, אלא מאפשר את קיומה של האהבה, אך בשורה התחתונה הוא חד ובהיר: ערבי ויהודיה הם כמו שמן ומים שלעולם לא יתערבבו. בהרחבה, אפשר למצוא כאן מסר קודר לגבי עתיד משותף כלשהו לשני העמים.

חנה טואג כותבת יפה, בכושר תיאורי ניכר, וביכולת התבוננות דקה בנפשות גיבוריה. הקריאה בספר שוטפת, הדמויות רב-מימדיות ואמינות, ונושאי ההורות והשכול השזורים בו נוגעים מאוד ללב. לטעמי, אפשר היה לקצר ולקצץ בחזרות, אבל פרט לכך, ופרט לאי הנוחות שהזכרתי קודם, "אהבה מסותרת" מציע חווית קריאה טובה.

כרמל

2018

מודעות פרסומת

העשירים / חמוטל בר יוסף

988665

כותרת משנה: כרוניקה של משפחה

"העשירים" הוא כרוניקה של משפחת היימשטאט לאורך חמישה דורות. הספר נפתח ב-1759 בקאסל שבגרמניה, ביום ט' באב, כשארבעים ושמונה ילדים יהודים עומדים תחת החופה בנישואי חירום שנועדו למנוע את גיוסם. אחד הילדים הוא מאיר היימשטאט, שזמן קצר קודם לכן חגג בר-מצווה. בבגרותו, ועד מותו, מאיר יפרנס את שלוש נשותיו ואת ילדיו בעבודתו כסוחר נודד, גורר בעצמו את עגלתו מישוב לישוב מכיוון שעל היהודים נאסר לרכוש סוסים. בנו אלברט יזכה להשכלה שנמנעה מאביו, ויבחר בלימודי כימיה. בנו של אלברט, גוטהולד, ילך בדרכו של אביו, ויהפוך לממציא ולתעשיין. בנו של גוטהולד, רוברט, יגדל באנגליה, אליה תעבור משפחתו בשל האנטישמיות הגרמנית. הוא יינשא לנוצריה, יפתח את מפעלי התעשיה שיירש מאביו, ויעסוק בפוליטיקה. כשיגיע למעמד בכיר, יידבק בחיידק הציונות, וישקיע בארץ-ישראל. ילדיו הנוצרים, אווה והנרי, יתגיירו ויקשרו את חייהם בגורל העם והארץ.

משפחת היימשטאט הבדויה היא בעצם משפחת מונד, שהידוע בבניה הוא זה המכונה בספר רוברט, ובמציאות אלפרד מונד המוכר יותר בשם לורד מלצ'ט. הישוב תל-מונד נוסד על ידו, וביתו עדיין עומד שם, משמש כמוזיאון. אביו, לודוויג, אכן היה תעשין וכימאי דגול, כמתואר בספר, ולזכותו נזקפות המצאות חשובות בתחומו. חמוטל בר יוסף לא ציינה בשום מקום בספר שמדובר באנשים שהיו ולא בדמויות בדויות, אבל מכיוון ששילבה בסיפור אינספור אזכורים היסטוריים, ודרכם של גיבוריה הצטלבה פעמים רבות בדמויות היסטוריות, נאחזתי בכמה פרטים כדי לנסות להפריד בין אמת לבדיה, והתוודעתי לאנשים מאחורי הספר. לטעמי, מכיוון שהפרטים הביוגרפים מדויקים, שינוי השמות מיותר.

הסופרת מתארת חמישה דורות של אנשי מעשה, אנשים חסרי מנוח ששנאו בזבוז, נזקקו לפעילות בלתי פוסקת, ונדחפו על ידי הצורך להרגיש נחוצים. דחף זה הוביל אותם בתוך שניים-שלושה דורות בלבד ממעמד של סוחר נודד קשה-יום אל צמרת התעשיה והפוליטיקה. הנושא המרכזי, העובר כחוט השני בספר, הוא יחסם של בני המשפחה אל יהדותם, ויחס הסביבה אליהם, כשהם נתונים למגבלות המוטלות עליהם על ידי השלטונות ולאפליה הנובעת מדעות קדומות עתיקות יומין. נושא משני, אף הוא עובר מדור לדור, הוא היחסים בין בני הזוג, ונסיונותיהן של הנשים, שנמנע מהן לחוות פעילות ציבורית ותעסוקתית דוגמת זו של בעליהן, להיות שותפות של ממש, לדחוף כשצריך, ולתרום בדרכן. בשונה מן האנטישמיות שדועכת ומתפרצת לסירוגין, במעמדן של הנשים חל שיפור מתמשך, ובעוד נשותיו של מאיר, אבי השושלת, נועדו ללידה ולטיפול בבית, אווה, בתו של רוברט, האחרונה בשושלת המתוארת בספר, היא אשה פעילה ציבורית.

חמוטל בר יוסף ערכה מחקר מרשים בהיקפו, ושילבה בסיפור אזכורים היסטוריים מתחומים רבים ומגוונים. מאיר פוגש נשים כפריות שמספרות לו על שני אחים בשם גרים שמסתובבים בין הישובים ומלקטים סיפורים. אחת הנשים, שנים אחר כך, שמחה על המצאת הרוכסן. מישהו מספר על קונצרט שבו ניגן ברהמס. לפעמים נדמה שהסופרת ביקשה ללכוד את ההיסטוריה כולה, על כל פכיה הקטנים, בספר אחד, ונוצרת תחושה מסוימת של עומס יתר, אבל החיבור של הפרטים לכלל תמונה מקיפה מעניין, והעניין גובר על העומס.

הספר מחולק לשלושה פרקים – גרמניה, אנגליה, ארץ-ישראל. דווקא הפרק השלישי, העוסק בתקופת המנדט, ובעיקר במאבק לרכישת קרקעות, הוא הפחות טוב מבין השלושה. הוא מעניין, אבל הסיפור סוטה מן הכרוניקה המשפחתית, ומבקש להקיף את תולדות ההשקעות בארץ באותה תקופה. הניתוק הזמני, אך הממושך, מן הסיפור האישי הופך את הספר ליותר דידקטי ופחות סיפורי. לקראת סיום הוא שב אל האישי, אבל במעין מהלך של הרגע האחרון נוגע בחופזה בכמה פרשיות שאינן "נדבקות" לסיפור. שוב, במאזן של חולשות מול עניין, העניין מטה את הכף.

הוצאת כרמל, למרבה הצער, לא העניקה לספר את הטיפול המסור והאחראי שעליו הסופרת מודה בדברי הסיום. הגהה מדוקדקת יותר היתה מונעת שגיאות מביכות, דוגמת זו שבעמוד הראשון: ה-2 באוגוסט 1759, יום חתונתו של מאיר, לא היה ט' באב התק"ט, ככתוב כאן, אלא ט' באב התקי"ט. שמו של אלברט לא היה הופך פתאם לאלפרד, יוהנה לא היתה מתחלפת עם הנרייטה, מלים לא היו נשמטות או מופיעות בכפילות, ועוד. ספר מושקע כל כך היה ראוי לליטוש קפדני יותר.

"העשירים" (שם לא מוצלח, לדעתי) הוא ספר מרתק, מעשיר מאוד, רוב הזמן כתוב היטב. נהניתי, למדתי רבות, ואני ממליצה עליו.

כרמל

2017

בלזאק / שטפן צווייג

Balzak.indd

אונורה דה בלזאק נולד ב-1799. למרות היותו בן יחיד למשפחה מבוססת למדי, נמסר מיד לאחר היוולדו למשפחה אומנת – אחותו שנולדה שנה וחצי אחריו נמסרה אף היא לזרים – והושב לבית הוריו רק בהיותו בן ארבע. בילדותו ובנעוריו למד בפנימיות, מנותק ממשפחתו, נתון למשטר מחמיר שכלל עונשים גופניים וכליאה בצינוק. עם סיום לימודיו יועד להיות עורך-דין, אך לא מצא את מקומו בעבודה משרדית, ועקר כנגד רצון הוריו לפריז בנסיון להשיג תהילה ועושר בכתיבה. במשך עשור כתב ספרות זולה להמונים, עליה חתם בשמות עט. כתיבה זו יכלה להספיק לפרנסתו לולא היה שקוע בחובות כבדים כתוצאה מיזמות עסקית כושלת. החובות ירדפו אותו כל חייו, הן בשל יוזמות כושלות נוספות, והן בשל בזבזנות ראוותנית שלא התחשבה ביכולותיו. בהיותו כבן עשרים ותשע פרסם לראשונה יצירה ספרותית תחת שמו, ובמהרה קנה לעצמו שם בכל רחבי אירופה. בצרפת זכה להצלחה פחותה בעיקר בשל התנהלותו החברתית הבלתי שגרתית, הרגלי ההגיינה הבלתי מספקים שלו, נימוסיו הלקויים, ולהיטותו הבלתי מוסתרת להמנות עם מעמד האצולה. בלזאק היה סופר בלתי נלאה, שכתב חמש-עשרה שעות ביממה, והיקף היצירה שלו היה יוצא דופן: תחת הכותרת "הקומדיה האנושית", מכלול היצירות שנועדו להקים היסטוריה לצרפת של המאה התשע-עשרה, נמנות למעלה מתשעים יצירות, ביניהן שבעים וארבעה רומנים כמו "אבא גוריו" (שנכתב בתוך ארבעים יום), "אז'ני גרנדה" ו"הדודן פונס". את כולן כתב בתקופה של עשרים שנה עד מותו בהיותו בן חמישים ואחת בלבד.

הביוגרפיה של בלזאק היא יצירתו האחרונה של שטפן צווייג. צווייג החל לכתוב אותה עוד בהיותו באוסטריה, והמשיך לכתוב אחרי בריחתו לאנגליה. רשימותיו נותרו באנגליה כשעבר לברזיל, בה כמעט השלים את היצירה. התאבדותו ארעה לפני סיום כתיבת הביוגרפיה, וידידו ריכרד פרידנתל ערך אותה על בסיס הגרסה האחרונה שכתב צווייג בתוספת השלמות מגרסאות מוקדמות. באחרית דבר לספר הוא מספר על תהליך העריכה.

צווייג כותב נפלא, כרגיל, מחיה את בלזאק ואת התקופה בה חי, מוליך את הסיפור בשטף מלידה ועד מוות, ומעורר רצון עז לשוב ולקרוא את ספריו של גיבורו. "גיבורו" במקרה זה היא מילה מדויקת, לא במובן של דמות מרכזית ביצירה ספרותית, אלא כמושא להערצה. שכן צווייג מעריץ את בלזאק ללא סייג, מספר על הליקויים באופיו, אך ממעיט בערכם, משום שלתפיסתו הכל מתגמד מול גאונותו של הסופר. הציטוט הבא מתוך מכתבה של מאדאם דה הנסקה, האשה שנישאה לו זמן קצר לפני מותו, מייצג במידה רבה את תחושותיו של הביוגרף כפי שהן באות לידי ביטוי בספר:

"יש באיש הזה משהו שהוא מעבר לגינונים נכונים או שגויים: טבעו הגאוני מחשמל ומרומם את הרוח אל המחוזות הנעלים ביותר. הגאונות שלו תולשת אותך מעצמך; היא גורמת לך להבין מה חסרת בחייך עד כה […] ואילו נאלצנו להפרד מעתה ועד עולם, הוא היה מוסיף להיות לי לפיד-חיי ולהפיץ את אורו כל העת לתוך עיני מוכות הסנוורים".

צווייג מוכה הסנוורים קובע כי בלזאק באמת משתייך לאותם גאונים שגאונותם היתה יכולה לבוא לידי ביטוי בכל צורה שהיו בוחרים. אפשר היה לחשוב עליו כמירַבו שני, כטֶלראן, כנפוליאון, כיזם מצליח, כראש וראשון לסוחרי האמנות, כמבריק מבין הספקולנטים. הסתירה בין כל מה שיסופר בהמשך על כשלונותיו של בלזאק בכל תחום פרט לכתיבה להצהרה הפומפוזית הזו, אינו מטריד אותו. באותה מידה הוא אינו מוטרד כלל משאיפתו של בלזאק למצוא אשה אך ורק על פי המפרט הבא שיביא לו תועלת מינית ופיננסית: אלמנה, עשירה, בת לא יותר משלושים, נאה. יתרה מזו, על אף השקרים ששיקר בלזאק לארוסתו במשך כעשור, ועל אף בגידותיו התכופות, צווייג מצפה ממנה למחול לגבר שבסופו של דבר לא היה באמת רודף-שמלות אלא הוכיח לעולם כולו את רצינותו ומסירותו הרוחנית באמצעות יצירתו הכבירה, כאילו האחרון מבטל את הראשון. ואף יתרה מזו, הוא כותב, היינו מצפים ממנה להכפיף את עצמה אליו ולרצונותיו (צווייג קשישא מתגלה כאן כשוביניסט לא קטן. כך, לדוגמא, הוא מתייחס לנשים קוראות, כשהוא כותב על התרשמות הציבור מיצירתו של בלזאק: גם קוראים מערכאה גבוהה יותר מזו של קהל הנשים הנרקיסיסטי, הנוטה להקשר לדמויות רק כדי לרחם על עצמו באמצעות ההזדהות עמן, מתפעמים מרבגוניותו ודחיסותו של הסופר). את העמדת הפנים של בלזאק, את הראוותנות והסנוביזם שלו, המכסים על עוני ומחסור, הוא פוטר בחינניות, כמעט קושר לו כתרים: אחת הטקטיקות המבריקות ביותר של בלזאק קשורה ליכולתו להסתיר את סודותיו האמיתיים. עמדתו היא חד-משמעית – את בלזאק יש לשפוט רק על פי קנה המידה הזה, כלומר קנה המידה של יצירתו. עמדה שיש בה ממש, למרות שבכך היא בעצם מייתרת את הביוגרפיה.

מעניין לציין שבניגוד ל"החלקת" פגמי האישיות של בלזאק, צווייג אינו עושה לו הנחות כשמדובר ביצירה הספרותית. הוא מתייחס בזלזול, כמעט מתבייש בשמו של בלזאק, ליצירות שכתב בעשור הראשון בשם בדוי. הוא אינו מנסה להאדיר את מחזותיו הכושלים, והוא מצביע על חולשות בכמה מספריו. כל אלה אין בהם כדי לסתור את מעמדו כיוצר יחודי, אינטנסיבי, שברא ביצירתו עולם ששיקף בנאמנות את תקופתו ונותר רלוונטי עד היום.

במבוא לספר "מלביש" יעקב גולומב על הביוגרפיה של בלזאק מרכיבים אוטוביוגרפים של צווייג. לדעתי, פרט לקביעה "הגד לי על מי אתה כותב – ואומר לך למי אתה שואף להידמות", הקישור בין הביוגרפיות של שני הסופרים מאולץ ובלתי הכרחי. על הערצתו של צווייג לבלזאק כותב גולומב ש"בכל אלה אנו מוצאים את היהודי-השולי המעריץ את הגוי הכביר ורב המפעלים", ותולה בכך את יחסו הסלחני כלפיו. לא השתכנעתי.

למרות ההסתיגויות, ולמרות ש"התווכחתי" במהלך הקריאה עם שני הסופרים, אני בהחלט ממליצה על הספר. הוא קריא מאוד, מעניין מאוד, וכשרונו היחודי של שטפן צווייג מזַמן היכרות חיה ותוססת עם בלזאק ועם תקופתו.

Balzac – Stefan Zweig

כרמל

2016 (1946)

תרגום מגרמנית: נועה קול

עזה כמוות / סטנדאל

979708

"עזה כמוות" הוא קובץ המכיל ארבעה סיפורי אהבה ונובלה אחת שנכתבו בין השנים 1829 ו-1837, כולם עוסקים באהבה, ובמרכז כולם עומדת אשה הנחושה לזכות באהוב ליבה.

בסיפור הראשון, "ואנינה ואניני", בת אצולה, שרבים מבקשים את קרבתה ואת ידה, מתאהבת בקארבונרו, חבר בקבוצה מחתרתית שפעלה לשחרור איטליה משלטונה של אוסטריה. הקארבונרו נקרע בין אהבת האשה לאהבת המולדת והשליחות שנטל על עצמו, והאשה, שמכירה בכוחה של יריבתה, תנקוט בדרך של בגידה על מנת לנצח.

בסיפור השני, "סם פרנצ'סקו א ריפה", שתי אצילות, אחייניותיו של האפיפיור, נמשכות אל אותו גבר, והיריבות ביניהן תחרוץ גורלות למוות.

"חייה ומותה של מינה דה ואנגל" מספר על התאהבותה של בת הרוזן בגבר נשוי, ועל התחפושת שהיא עוטה כדי להיות קרובה אליו.

ב"השיקוי" אשה צעירה, שנישאה לגבר המבוגר ממנה בארבעים שנה, מתאהבת בלהטוטן, מוותרת על חייה הנוחים למענו, וממשיכה לאהוב אותו גם לאחר שהוא מתגלה כנוכל.

"אם המנזר בקסטרו" (ראה אור בעבר בשם "אם המנזר" בהוצאת עם עובד) הוא סיפור מפותל ורב תהפוכות, שבלבו סיפור אהבה בין בת למשפחה מיוחסת ושודד.

כל הסיפורים שבספר מסתיימים בטרגדיה. הנשים אינן נרתעות מכל אמצעי להשגת מטרתן. הן מתחפשות, מרמות, בוגדות, ואינן מניחות לכל מחסום – ממשי או מוסרי – לעמוד בדרכן. הסיפורים, לפיכך, זרועי גופות וטרגדיות, וסוף טוב אינו בגדר האפשר. די התקשיתי להתחבר אליהם, ונראה לי שהסיבה העיקרית היא היותם תוצר מובהק של זמנם. יותר מפעם אחת חשתי צורך לומר לנשים "נו, די, תרפי, לכי תמצאי לך חיים", והייתי צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שהאפשרויות למימוש עצמי של הנשים היו מוגבלות עד מאוד: מעבר מבית האב לבית הבעל, מעבר מסטטוס "בתו של" ל"אמו של". החיים, בעיקר של אלו שלא נאלצו לעבוד לפרנסתן, היו שוממים למדי. אובססית האהבה שתקפה אותן, האמביציה להשיג את שלהן בכל מחיר, מוסברות על רקע התסכול מחייהן המסוגרים. ובכל זאת, למרות ההבנה התקשיתי להתחבר. יש בדמויותיו של סטנדל משהו תיאטרלי, גדול מהחיים, וחווית הקריאה בספר דומה יותר לצפיה באופרה מאשר לקריאת ספרים אחרים. אין בכך כדי לגרוע מכוחו כבוחן נפשות וכבעל כשרון תיאורי וסיפורי, אבל הסגנון הרחיק אותי מן העלילה.

המתרגמת אירית עקרבי הוסיפה אחרית דבר מרחיבה אודות הספר ואודות יצירתו.

Novelles d’amour – Stendhal

כרמל

2015 (1829 – 1837)

תרגום מצרפתית: אירית עקרבי

רצפה בת איה / אמנון סלע

986133

רצפה בת איה היא דמות תנ"כית מתקופתם של המלכים שאול ודוד. רצפה היתה פילגשו של שאול, וילדה לו שני בנים, ארמוני ומפיבושת. אחרי מותו של שאול, אבנר בן נר, שר צבאו, לקח לו את רצפה לאשה, מעשה שיכול היה להעיד על שאיפתו לרשת את כס המלוכה. איש בושת, בנו של שאול ויורשו, נזף בו, וכתגובה פעל אבנר להמלכת דוד במקומו. בתקופה מאוחרת יותר, כששרר בארץ רעב ממושך, ודוד האמין שרק אם ירצה את הגבעונים על מעשי שאול כנגדם יחלוף הרעב, דרשו הגבעונים להסגיר לידיהם שבעה מצאצאי שאול. שניים מן הבנים שנמסרו לידי הגבעונים היו בניה של רצפה, וחמישה היו בניה של מיכל בת שאול. הבנים הוצאו להורג, הרעב חלף, ורצפה ישבה כל הקיץ ליד גופות בניה, והגנה עליהן מפני העופות ומפני החיות. מעשה זה שימש דוגמה ומופת לדוד עצמו, ובשלו אסף את עצמות שאול ויהונתן מיבש גלעד, וקבר אותן בקברו של קיש, אביו של שאול.

הספר שלפנינו אמנם נקרא "רצפה בת איה", אך בעצם אינו סיפורה של האשה, אלא סיפור תקופת מלכותו של שאול, ובעיקר העימותים בינו ובין שמואל ובינו ובין דוד. פרק אחד מוקדש להבאתה של רצפה אל הארמון, ועוד שני פרקים מתארים את מעמדה המיתי בעיני העם, אך דווקא הארוע שנקשר במיוחד בשמה – עשיית חסד עם המתים – מקבל בספר יצוג קצרצר.

הספר נפתח בכיבוש כנען על ידי בני ישראל בהנהגתו של יהושע בן נון, ואני מניחה שנועד לתת רקע ליחסים בין בני ישראל לגבעונים, קשר שתחילתו ברמיה והמשכו בשפיכות דמים. לתחושתי, יותר משהפרק מספר על ארועים היסטוריים הוא מכוון לימינו בהתיחסותו לכיבוש ולפליטים. המשכו של הספר עוסק, כאמור, בתקופת מלכותו של שאול. הוא מתאר, לא בסדר כרונולוגי, את המלכתו על ידי שמואל, המצטייר כאן כזקן נרגן שמקנא במלך הצעיר ומתקשה לוותר על כוחו ("הוא לא הצליח לנער איבה ולחש רע שאמר לו מדוע הוא ולא אני"), את יחסיו עם דוד, שהכותב מייחס לו כל תכונה שלילית אפשרית ("הרועה הקטן מבית ישי, שהפך למשיח, נהג בעריצות, בפריצות ובאכזריות"), את דכאונותיו ומצבי רוחו, את פרשת בעלת האוב בעין דור, את יחסיו המוזרים עם יהונתן, ואת מותו. הספר מתאר, ברובו, תוהו ובוהו של מלחמות, מעשי רצח ואונס, תככנות, בגידות ועוולות. פרט לאחינעם, אשתו החוקית של שאול, לאחימעץ אביה ולרצפה, איש אינו יוצא נקי תחת שבטו של הכותב. זכותו, כמובן, לפרש את הכתובים כהבנתו, אבל נראה לי שבדרך זו הוא נמנע מלהעניק לדמויותיו עומק ורבגוניות.

כדאי מאוד לקרוא את הפרקים הרלוונטים במקור לפני קריאת הספר, כדי לא ללכת לאיבוד בשפע ההתיחסויות לארועים שלולא הקריאה המקדימה משמעותם חומקת מן הקורא הבלתי בקיא. הקריאה במקור נדרשת גם כדי לאפשר לקורא לגבש דעה משל עצמו על הארועים ועל הדמויות המתוארים בספר, ולא לקבל בהכרח את גישתו של הכותב. לדוגמא, בהערה כמעט אגבית נאמר שאלחנן הרג את גולית, אבל הניח לדוד להציג את ראשו הכרות ולזכות בתהילה. אפשר לחלוף על פני ההערה ולהחליט שמדובר ברכילות או בשמועה שמפיצים בני התקופה, אבל מכיוון שהכותב מפגין בקיאות בחומר, עצרתי את הקריאה, חיפשתי מידע מרחיב, ומצאתי פרשנויות שבשונה מהספר אינן נחפזות להשחיר את שמו של דוד (ואין בזה קביעת עמדה כלפי המלך, אלא בקשת איזון והימנעות מחד-מימדיות).

רובו של הספר כתוב בשפה כמו תנ"כית, בחירה טובה לדעתי ורוב הזמן מבוצעת בהצלחה. אבל בשונה מיוצרים אחרים שבחרו בסגנון עתיק, כמו גבריאלה אביגור-רותם ב"מלך זהב ודם" ורות לבנית בתרגומה ל"אחי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט, אמנון סלע אינו מצליח להתמיד בסגנון זה, והגלישות הפתאומיות לשפה עדכנית פוגמות בחווית הקריאה. הפריעה לי גם תערובת הפרטים השוליים עם הפרטים המשמעותיים ללא אבחנה וללא הפסקה לנשימה. כך, לדוגמא, נמצא באותה פיסקה ארוכה את הרכב נעליהם של הלוחמים ואת האסטרטגיה הצבאית של שאול. התוצאה מבולגנת מדי לטעמי.

למרות ההסתיגויות נסחפתי אל ההזדמנות ללמוד מחדש על תקופה מעניינת, ומצאתי בספר נקודת מוצא טובה לקריאה מרחיבה במקור ובפרשנויות.

כרמל

2016

שיבת הבן / אווה טיקה

d7a9d799d791d7aa_d794d791d79f

את "שיבת הבן" קראתי לראשונה לפני למעלה מעשור וחצי, כשתורגם לעברית, והוא נותר חקוק בזכרוני, הן משום נושאו המרכזי – ההורות – והן בשל אווירת האימה שהשרה עלי. בקריאה חוזרת הוא הותיר עלי רושם זהה: הנושא עדיין מעניין, למרות הפאזה ההורית השונה, והתיאורים החדים של אוה טיקה עדיין מחלחלים ומשפיעים.

האשה, המספרת את הספר, מתבשרת שבנה, המרצה עונש מאסר בגין הריגה, יוצא לחופשה קצרה. מבוהלת היא מארגנת לעצמה מסתור במרתף הבית, אוגרת מזון, מסדרת מיטה, ומתכוננת לשהות שם עד לתום חופשתו. מה הביא אותה למצב שבו היא נמנעת בפחד מלפגוש את בנה היחיד? הספר, רובו ככולו, הוא מעין דין וחשבון שהיא נותנת לעצמה בעודה תוהה על חייה עם בעלה אולבי ועם בנה אארו.

איך כל זה התחיל, תהיתי על כך לפעמים, אף-על-פי שאולי אינני רוצה כלל לדעת. אני חופשיה יותר כאשר אינני יודעת, אולי גם אשמה פחות.

האשה, בעיני, היא אם כושלת המתנערת מאחריותה. נוח לה להניח שאארו נולד פגום, שאי-שם בעבר קדום נטועים השורשים הגנטיים שהפכו אותו לעבריין, לבן שמכה את אמו. בפועל נדמה שהיא חפשה ומצאה מן הרגע הראשון סימנים לפגמיו, כמו קערת המים שכמעט נפלה בטקס ההטבלה, ואלה הפכו לנבואה המגשימה את עצמה (במובן הזה הספר מזכיר את האם ב"חייבים לדבר על קווין", שהחליטה שבנה התינוק מביט בה בעוינות, וכל תחושותיה כלפיו נגזרו מאותה התרשמות). ההתנהלות הזו אפיינה את יחסה אל אארו לאורך כל חייו. בבגרותו, אחרי שבעזרת האמונה הדתית שב אל דרך הישר, אך לא החזיק באמונתו לאורך זמן, אמו חשה כך: אארו חזר לסורו. הרגשתי כמעט הקלה כשהסתכלתי בו. ספקנותי צדקה גם הפעם: הוא מיהר לשקוע. האם ואולבי היו לכאורה הורים טובים: אולבי עסק עם אארו בפעילויות בחיק הטבע, והאם דאגה לרווחתו, אך למעשה אולבי בחר להעלים עין ולא להתמודד עם חריגות בהתנהגותו של הבן, והאם, כאמור, סימנה אותו כפגום כבר בהיותו תינוק. אדם אינו נולד לוח חלק, ויתכן שאארו היה הופך לעברין, או היה מתנכל לאמו, בכל מקרה, אבל החינוך בבית היה לקוי. אומללותה של האם נוגעת ללב, אך אין בכך כדי להפחית מאחריותה. אין בדברים האלה גם כדי להפחית מאחריותו של הבן: ההבחנה בין טוב לרע לגמרי בידיו.

תהיה אשר תהיה דעתי על שלוש הצלעות של המשפחה, הספר עצמו כתוב מצוין. אוה טיקה מובילה את המונולוג של האם בין סיפור עובדתי לדמיון, בין דיווח יבש לפיוט. ההיבט המרשים ביותר בספר הוא החדירה הבוחנת והמעמיקה אל נפשה של המספרת, האופן בו הסופרת מחייבת את הקורא למחשבה ולנקיטת עמדה. בדומה לספרה "טבילת הדרקון", ספר מצוין אף הוא, לטבע יש נוכחות משמעותית בעלילה, והוא משתלב לבלי הפרד בהלכי הרוח של הדמויות בספר, משפיע על כל אחת מהן באופן שונה בהתאם לאופיו ולאישיותו.

שוב בדומה ל"טבילת הדרקון", למרות ש"שיבת הבן" נטוע עמוק בפינלנד, נושאו חוצה גבולות, ולכן הספר רלוונטי ומרגש גם במנותק מן הרקע. אחרית הדבר המעניינת שכתב רמי סערי מעגנת את היצירה בתרבות הפינית ובמכלול יצירתה של אוה טיקה, ובכך מוסיפה לה נדבך שאולי נעלם מעיניו של הקורא שאינו מקומי.

ספר נוגע ללב, מעורר מחשבה ומומלץ

Pojan Paluu – Eeva Tikka

כרמל

2000 (1993)

תרגום מפינית: רמי סערי

התחיה / לב טולסטוי

התחיה

הנסיך דמיטרי איוונוביץ' נכליודוב, זומן בשלהי המאה התשע-עשרה לשמש כמושבע במשפטה של פרוצה, שהואשמה בהרעלת אחד מלקוחותיה. נכליודוב, שבצעירותו היה נער טהור-לב, השתנה עם השנים, כשהחל לתת עדיפות לדעתם של אחרים על פני אמונותיו שלו:

הוא הפסיק להאמין לעצמו והתחיל להאמין לזולתו מפני שהיה קשה מדי לחיות מתוך אמונה לעצמו: כשאתה מאמין לעצמך, עליך להכריע תמיד בכל שאלה לא לטובת ה"אני" החייתי שלך, שמבקש סיפוקים קלים, אלא כמעט תמיד כנגדו. כשאתה מאמין לזולתך, אינך צריך להכריע בשום שאלה, הכל כבר הוכרע, והוכרע כמעט תמיד כנגד ה"אני" הרוחני ולטובת ה"אני" החייתי. ואם לא די בכך, כשהאמין לעצמו היה נתון תמיד לגינוי האנשים שבקרבתו. כשהאמין לזולת, זכה לאהדת הסובבים. 

כשהפרוצה הובאה אל אולם המשפט, הופתע נכליודוב לגלות כי מדובר בקטרינה מיכאילובנה מסלובה, אשה שפגש פעמיים בעבר. מסלובה, שלא נולדה למעמד מיוחס, זכתה לחסות דודותיו של נכליודוב, ובמפגש הראשון, בעודם צעירים, לבלבה ביניהם ידידות קרובה. במפגש השני, כשנכליודוב כבר החל לאבד את תום הנעורים, הוא פיתה את הנערה לקיים אתו קשר אינטימי, וכדי לכפר על מעשהו, שמבחינה חברתית לא יכול היה להתפתח לקשר אישי, נתן לה מאה רובל, בדיעבד רמז המנבא את עיסוקה העתידי. מסלובה, שהרתה בעקבות המפגש, הידרדרה לזנות. כעת, למעלה מעשור אחרי אותו ארוע, שב הגורל והפגיש אותם.

אחד השופטים מיהר לפגישה עם פילגשו, סגן התובע היה טיפש מאוד מטבעו, הסנגור היה נטול כל כשרון, והמושבעים לא הבינו כראוי את ההנחיות המרושלות של השופטים. כתוצאה מכך, למרות שהמושבעים התכוונו לזכות את מסלובה, הם הרשיעו אותה ברצח. השופטים, שהתעצלו לתקן את טעותם, דנו אותה לחמש שנות עבודת פרך בסיביר. נכליודוב, שמהרגע בו נחו עיניו על הנאשמת חש אשמה ואחריות לגורלה, החליט לקשור את גורלו בגורלה. הוא הציע לה להנשא לו, הצעה שהיא דחתה באומרה: "התענגת עלי בחיים האלה, ובעזרתי אתה רוצה להיוושע גם בעולם הבא!". למרות הדחיה הוא החליט להתלוות אליה לסיביר, ובמקביל שכר משפטן שיערער על ההרשעה.

הטיפול בענינה של מסלובה, והפגישות המזדמנות בין השניים, הם הציר המוביל את העלילה, אבל הם אינם הנושא העיקרי. טולסטוי כתב את הספר (במשך כעשור, כשהוא כותב ומתקן ומשכתב), כדי לספר בפרוזה את משנתו החברתית. בראש ובראשונה עוסק הספר בשאלת הענישה של עבריינים: על פי תפיסתו של טולסטוי, יצר לב האדם טוב מנעוריו, ורק במהלך התבגרותו אל תוך חברה מקולקלת הוא מאבד את הטוב הבסיסי ומתקלקל אף הוא. נכליודוב, שמתוודע אל טיפוסים שונים של אסירים, מגיע למסקנה שאיש מהם אינו ראוי להענש, וכי מערכת הכליאה מעצימה את הרוע:

נעשה לו ברור עתה, שכל הרוע המחריד שהיה עד לו בבתי-כלא ובבתי-סוהר, והבטחון השאנן של אלה שעוללו את הרוע הזה, מקורם רק בזאת שבני-האדם רצו לעשות את הבלתי-אפשרי: לתקן את הרוע בהיותם רעים. בני-אדם מקולקלים ביקשו לתקן בני-אדם מקולקלים […]. התשובה שלא היה מסוגל למצוא היתה אותה תשובה שנתן בצלוב לפטרוס: היא היתה גלומה בכך שיש לסלוח תמיד, לכולם, לסלוח פעמים אין ספור, מפני שאין אנשים שאינם אשמים בעצמם ועל כן רשאים להעניש או לתקן.

תוך כדי טיפול בערעורה של מסלובה, נכליודוב הופך להיות דוברם של אסירים נוספים, ומזדעזע לנוכח הצטברות העוול והאכזריות הנובעים מחוקים מעשי ידי אדם. הוא מאבחן יפה את כוחו של החוק להצדיק מעשים נפשעים דווקא מצד אלה המופקדים על שמירתו ועל יישומו:

אילו ניתנה משימה פסיכולוגית: איך לעשות כך שבני זמננו, נוצרים, אנשים הומאניים ובפשטות טובי לב, יעוללו פשעים מחרידים ביותר בלי להרגיש אשמים, יתכן רק פתרון אחד: […] צריך שהאנשים האלה יהיו מושלי פלך, מפקחים על בתי-סוהר, קצינים, שוטרים, כלומר, ראשית, שיהיו בטוחים שיש ענין המכונה שירות המדינה אשר מתיר לנהוג באנשים כמו בחפצים, ללא יחס אנושי, יחס של אחווה כלפיהם, ושנית, שבין אנשי שירות המדינה הזה עצמו תתקיים תלות הדדית, כך שהאחריות על תולדות המעשים שהם מעוללים לבני-אדם לא תוטל על איש מהם בנפרד.

נושא נוסף שהעסיק את טולסטוי, ולכן גם את גיבורו, הוא שאלת הבעלות על אדמה. נכליודוב, בעל אדמות שעברו אליו בירושה, מתחבט אם להעבירן לידי האיכרים ללא תמורה, להחכירן, או לייסד קהילה חקלאית על פי עקרונותיו.

עיניו של נכליודוב נפקחות גם לראות את הצביעות שבממסד הדתי. הוא מאמין שדת היא ענין אישי, ואילו הממסד מחלל את הקודש:

איש מהנוכחים, החל מהכומר והמפקח על הכלא וכלה במסלובה, לא העלה על דעתו שאותו ישוע עצמו, שהכומר חזר על שמו בצליל שורקני פעמים כה רבות מספור, בעודו מהלל ומשבח אותו במלים שונות ומשונות, אסר דווקא על כל מה שנעשה כאן; אסר לא רק על להג כה רב ותפל ועל לחשי קסם של חילול הקודש מעל הלחם ומעל היין, אלא אף אסר על בני-האדם במפורש לקרוא לזולתם מורים, אסר על תפילות בבתי-מקדש וציווה על כל אחד להתפלל ביחידות, אסר על בתי-המקדש כשלעצמם ואמר שבא להחריבם ושיש להתפלל לא בבתי-מקדש אלא ברוח ובאמת; והעיקר, אסר לא רק להעמיד בני-אדם למשפט ולהחזיקם בבתי-אסורים, לענותם, לבזותם ולהענישם, כפי שזה נעשה כאן, אלא אסר גם על כל מעשה כפיה כלפי בני-אדם, באומרו שבא לקרוא לשבויים דרור.

"התחיה" הוא הרבה יותר מסיפור אחד. משולבים בו עשרות סיפורי משנה, שבאמצעותם טולסטוי מצביע על עוולות זמנו. בשני מקרים, שכנראה זעזעו אותו במיוחד, הוסיף הערות שוליים המעידות על מציאות חמורה אף יותר מזו המתוארת בספר. בפרק רב עוצמה במיוחד הוא מתאר כיצד הולכו האסירים מן הכלא אל הרכבת שתוביל אותם לגלות. האסירים, שהורגלו למחשך ולחוסר מעש, נדרשו לצעוד בעיצומו של יום לוהט תחת שמש קופחת. בספר מתואר מותם של שניים מן האסירים כתוצאה מתנאי הדרך, ובהערת שוליים מציין טולסטוי כי במקרה דומה מתו ביום אחד חמישים אסירים.

מעניין לציין שלמרות הזעם שבספר, טולסטוי מעניק לגיבורו שלוות נפש, כשהוא לומד ליהנות מן המנעמים שמזמן לו מעמדו – נקיון, ארוחה טובה, חברה נעימה, נגינת פסנתר – מנעמים שמהם ביקש להתנתק בשאט-נפש. בניגוד לסלידה שפיתח כלפי החברה בתחילת הדברים, לאחר ששלוותו התערערה בשל המפגש המחודש עם מסלובה, כעת, למרות כל הסבל שראה, הוא מסוגל להעריך את יתרונותיה הפשוטים.

הספר התקבל בהתלהבות מרובה עם צאתו לאור, ולמרות שחלקים ממנו צונזרו (רק ב-1936 ראה אור לראשונה בנוסחו הבלתי המלא והבלתי מצונזר), הוא זכה לפופולריות גדולה יותר מזו של "אנה קרנינה" ושל "מלחמה ושלום". כל ההכנסות מן הספר נתרמו על ידי טולסטוי, שהיה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, לטובת קהילת הדוחובורים, קהילה פציפיסטית שנרדפה באכזריות ברוסיה, וביקשה להגר לקנדה. למרות היותו ספר רעיוני בעיקרו, הוא ניחן באכויות ספרותיות ובדמויות מעניינות. כדאי מאוד לקרוא את אחרית הדבר המלומדת מאת ולדימיר פפרני, שבה מוארים היבטים רבים של שני פניו של הספר, הרעיוני והספרותי. "התחיה" הוא ספר הפרוזה האחרון שכתב טולסטוי, למעלה מעשרים ושתים שנה אחרי הופעת ספרי הפרוזה הקודמים שלו. רבות מן השאלות הנידונות בו לא איבדו רלוונטיות עם חלוף השנים.

בשורה התחתונה: מעניין ומומלץ

 

Воскресение – Лев Николаевич Толстой

כרמל

2012 (1899)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

מעבר מנדלבאום / דליה כהן-קנוהל

25d725a225d7259825d7259925d725a425d725942b25d7259225d7259325d7259525d7259c25d725942b25d7259e25d725a225d7259125d725a82b25d7259e25d725a025d7259325d7259c25d72591

בשנת 1958, לרגל חגיגות העשור למדינה, גליה העתונאית מראיינת עשר עולות מוצלחות. אחת מהן היא ז'קלין, המציגה עצמה כעולה מצרפת, לוחמת מחתרת לשעבר. הקשר בין השתיים מעמיק, והן הופכות לחברות. העובדה שבן זוגה של גליה, עשתר, מתאהב בז'קלין, אינה מפריעה לקשר ביניהן. ז'קלין, המאורסת באותה עת לגידי, פוצחת במקביל ברומן עם יהורם, אחיו של ארוסה, ובמהלך הספר תיצור קשרים רומנטיים נוספים. ז'קלין היא אשת אקדמיה, מעורבת בחוגים תרבותיים. די מהר מתברר שהסיפור שהיא מספרת על עצמה בדוי: רוב שנותיה של ז'קלין עברו עליה במצרים, ואת סיפור המחתרת המציאה בהתבסס על חייה של קרובת משפחתה.

במהלך הקריאה, וגם בסיומו של הספר, לא הרגשתי שאני באמת מכירה את ז'קלין. כן, אני מכירה את העובדות האוביקטיביות, אבל המניעים נותרו עלומים. ליתר דיוק, לא עלומים, פשוט לא משכנעים. כך היא כותבת לגליה אחרי שכל השקרים נחשפו:

"אומרים שיש לאדם חירות לבחור בכל רגע בחייו, שקר הדבר! […] אני הייתי בובה בידי אחרים, ראשון אבי, שכתב על ערש דווי – "בואי לארץ אני גוסס, ואל תספרי היכן נולדת". ואין לי כוח לסרב לו! ואז אני מגיעה לארץ ורואה איך הדברים מתנהלים ויודעת שאבי צדק – ואני חייבת לשחק את המשחק. אין לך מושג כמה אני כועסת על כולם".

לא השתכנעתי. לא נראה לי סביר שהאמירה הזו של האב יכולה להוות מניע לבדית שקר שכזה. להגיד שנולדת בצרפת במקום במצרים, ניחא. להמציא סיפור שלם – לא סביר. זאת אומרת, בהחלט יכול להיות מישהו ישקר באשר לקורות חייו, אבל לא בגלל משפט אחד שכזה, בפרט כשמדובר במישהי כמו ז'קלין, שמוצגת כטיפוס עצמאי, מודע לעצמו. ולבוא ולומר אחר כך שהאב צדק וכך הדברים מתנהלים, לתלות כל קושי שהיא נתקלת בו ב"שקיפות" שלה לכאורה כמזרחית, למרות שבזמן שהיא חווה את הקשיים היא בעצם מציגה את עצמה כלא-מזרחית? לא משכנע. שוב, אולי יש אדם כמו ז'קלין, אבל תפקידה של הסופרת לשכנע בהיתכנותה של הדמות, ואני לא השתכנעתי. מצד אחד היא מרחפת וחיה ביקום משלה, מצד שני היא עובדת קשה כדי לפרנס שתי נפשות התלויות בה. מצד אחד היא ממוקדת מטרה, מצד שני נרעדת כמו עלה נידף בפני כל שינוי. מצד אחד מציאותית עם הרגליים על האדמה, מצד שני פועלת בהיתממות מעצבנת כאילו כללים וחוקים נועדו לכל אחד מלבדה. לא הצלחתי להבין אותה. שאר הדמויות בספר מתנהלות פחות או יותר בצילה, ומניעיהן ברורים עוד פחות.

מצא חן בעיני השילוב של שירה בספר. ז'קלין לומדת עברית באמצעות שינון שירים, והיא משלבת קטעים מתוכם בדבריה. לשיריה של לאה גולדברג, שהיתה כמוה קרועה בין שתי מולדות, יש נוכחות משמעותית בספר. הנה דוגמא:

ביקשתי שתספר על אהובה הראשון, זה שהכירה לפני עלייתה לארץ. "הוא בא אלי את עיני לפקוח. גופו היה חלון, להראות לי את כל הדברים".

לטעמי, הספר סובל מגודש. יותר מדי פרטים, יותר מדי ארועים, יותר מדי מעברים מבלבלים בין עבר להווה. דילול בפרטים היה לדעתי תורם למיקוד. ביקורת שהעביר אחד מאהוביה המוקדמים של ז'קלין על סיפור שכתבה יכולה להתאים כאן:

לאחר עיון קצר, סיכם את הערותיו בכמה שורות. הקונפליקטים אינם ברורים דיים. את צריכה להעמיק בעיצוב הדמויות.

הספר הוא מחווה לדמותה של ז'קלין כהנוב, סופרת ומסאית ילידת מצרים.

כרמל

2016

אללה אוהב אותי / אברהם בנמלך

969017

עיתונאי ישראלי בגמלאות ממתין על ספסל בלב ניו-יורק לאשתו העסוקה בקניות. בעודו בוהה בסביבה שאנן ושלוו, ניגש אליו כאילו באקראי אדם בעל חזות מזרחית, דוחף לידו פתק, ממלמל מספר מלים ומסתלק. מסתבר כי מטרת ההתקלות הזו היתה לבקש מן העתונאי להפגש עם האיש במועד מאוחר יותר. לפניו שתי אפשרויות: להמנע מלהסתבך, להתעלם מן הבקשה ולהסתלק מן המקום, או לפעול כעתונאי הרודף אחר סיפור ולהשאב לעלילה המזומנת לו. הוא בוחר באפשרות השניה. איש המסתורין הוא מדען גרעין אירני, ותוך זמן קצר השניים מוצאים עצמם נרדפים על ידי המוסד, ה-FBI, משמרות המהפכה האירנים, העדה החרדית בניו-יורק ועוד.

אברהם בנמלך הוא עתונאי ואיש רדיו ותיק, וזהו הרומן הראשון שהוא מפרסם. לטעמי, יש בספר מעט ליקויים של ספר ביכורים, כמו עלילות משנה מופרזות (סיפור הרבנית, כדוגמא), נטיה להרבות בדימויים, וכמה חריקות בהתרה. אבל הליקויים האלה שוליים, וניכר שהוא עושה מאמץ לא להכשל בהם. לעומת זאת ייאמר לזכותו של הספר שהוא קצבי, מעניין, מעשיר בידע, ושופע הומור עצמי מעודן. יש לסופר סבלנות לפרטים, לפלשבקים שתורמים לעלילה ולהעמקת הכרת הדמויות, והוא לא מתפתה לשעוט קדימה אל ההתרה. העלילה מתרחשת במספר מקומות, ומעורב בה מספר רב של דמויות, אבל היא מסופרת בבהירות, והקוים המקבילים משתלבים אלה באלה בצורה משכנעת.

בשורה התחתונה: ספר מתח מעניין, נעים לקריאה.

תצוין לטובה העטיפה הנאה בעיצובה של רחל ק. שמיר.

כרמל

2013

12 כסאות / איליה אילף ויבגני פטרוב

0702054

בערך בשליש הספר התחלתי להרגיש שהספר קצת מתפספס לי בגלל חוסר רקע על המקום ועל התקופה, ותחושה זו ליוותה אותו עד סיומו.

מצורף לספר מבוא מאיר עיניים מאת מרק אמוסין שמתאר את הכותבים ואת גיבוריהם, ובעיקר את הרקע שעליו נכתב הספר הסאטירי הזה. כמו כן המתרגמת הוסיפה הערות שוליים חשובות. ובכל זאת, הספר שמאוד מצחיק את הרוסים, גרם לי רק לחייך, כי בשבילי הוא סיפור חביב על מעשי נוכלות עם תוספת קלה של היסטוריה רוסית, ואילו בשביל מי שחי את הדברים מדובר בחוויה חיה ותוססת.

כדי להבהיר: תארו לעצמכם ספר ישראלי שמתורגם לרוסית, ונכלל בו הדיאלוג הבא:
How many?
Seven
What seven? 

וכאן מוסיף המתרגם הרוסי הערה שמספרת על הגשש החיוור, שבאחד ממערכוניו נכללה השאלה הזו. אני לא רואה את הקורא הרוסי מתגלגל מצחוק. הקורא הישראלי, לעומתו, ממש שומע את שייקה ופולי וגברי, משלים אוטומטית את הדיאלוג – "מה כמה" – וצוחק.

או נניח שמישהו בספר מציג איזו המצאה, ומישהו עונה לו שההמצאה שלו בטח תאיר את כל רמת-גן. כל הערות השוליים שבעולם לא ישתוו לעולם האסוציאציות של מי שחי כאן וקלט את הלגלוג שבתשובה.

12 כסאות הוא כזה: עמוס הומור מקומי ואזכורים לארועים ולדמויות שאינם אומרים לי דבר, ולכן בעבור הקורא הלא בקיא הוא סוג של פיספוס.

אבל מעבר לכך – תענוג חביב ביותר.

Двенадцать стульев – Илья Ильф, Евгений Петров

הוצאת כרמל

2007

תרגום מרוסית: דינה מרקון