המחברות של מרתה / טלילה קוש

לפני מספר שנים, במפגש שנכחתי בו עם מי שהוצג כניצול שואה, אמר הדובר לאנשים שהתכנסו לשמוע אותו: "אני לא ניצול שואה. אתם ניצולים, כי לא הייתם שם. אני שורד", מילים שהותירו רושם עז על השומעים. ד"ר נוימן, הפסיכיאטר המטפל במרתה קראוס, גיבורת הספר, אומר דברים דומים: "אנשים אלה שרדו, אבל לא ניצלו". מיום השחרור מן המחנות וממש עד יום מותה, חייה של מרתה, כמו חייהם של רבים כמוה, היו מאבק הישרדות מתמשך ומתיש. כלפי חוץ ניהלה חיים רגילים, אפילו מאושרים, הקימה משפחה, העסיקה את עצמה בתחביבים יצירתיים. אבל בתוכה הסתתר בונקר שחור, שכולם ידעו לא להתקרב אליו. גם בתוכו של אנדי, בעלה המגונן, הסלע התומך והיציב שלה, שררה אימה חשכה. ברגע נדיר של חולשה אמר לד"ר נוימן: "אי אפשר להיות באמת אני ולחיות עם הזכרונות הנוראיים האלה […] אתה חייב להיות מתחזה, חייב לשכוח ולשחק תפקיד אחר, אחרת זו התמוטטות כללית". כמו שורדי שואה רבים אחרים, בחרו שניהם להדחיק את הזכרונות, לא לדבר עליהם בינם לבין עצמם, ובודאי לא לומר עליהם דבר לילדיהם. אולי עשו זאת מפחד לפתוח את הדלת לכאב, אולי מאהבה ומרצון לגונן.  

כל ה"רגילות" הזו קרסה ביום אחד, כשמרתה זיהתה באקראי אשה ששימשה כקאפו במחנה, וכמעט הביאה לשליחתה אל תאי הגזים. הקריסה הזו הובילה אותה לאשפוז ממושך במחלקה הפסיכיאטרית, שם בטיפול משולב של תרופות ושיחות, הובלה בסבלנות ובהדרגה חזרה אל היכולת לשוב אל החיים. כשמצאה בעצמה את הכוחות לשבת ולכתוב את זכרונותיה, שב אליה הבטחון בעצמה. במחברות, שמאוחר יותר מסרה לבתה, כתבה בעיקר על חייה כילדה וכנערה. למרות הזמן והשתיקות, מתחת לשכבות שחורות משחור, יש בתוכה זכרונות טובים, חיים שלמים של משפחה, של ילדות מאושרת. כמה טוב שזה נשאר. כמה קשה. על גלגוליה במחנות כתבה בתמציתיות, מתרכזת יותר בדיווח ופחות ברגש. אולי בגלל הקושי להתמודד בעצמה, אולי משום שאין בכוחן של מלים ללכוד את הזוועה, ואולי משום שמראש ייעדה את הדברים לילדיה, ושוב לא רצתה להכביד ולהכאיב.

טלילה קוש ביססה את סיפורה של מרתה על דמותה של אמה, מרתה קוש-וולנר, ועל דמויות בני משפחתה, המוזכרים בסיפור בשמותיהם האמיתיים, ורקמה את הסיפור סביב המחברות שכתבה האם. המחברות עצמן, כפי שנכתבו, כולל שגיאות כתיב מעטות של מי שעברית לא היתה שפת ילדותה, נכללות במלואן בספר, והן רהוטות ומרגשות. תיאור התהליך הטיפולי, התופס את מרביתו של הספר, מעלה נושאים מעניינים רבים. ביניהם, ההסתערות של שורדי המחנות על החיים, מבלי להרשות לעצמם להתאבל או לטפל במה שחרב בתוכם, עובדה שאולי פגעה ביכולת ההתמודדות שלהם בהמשך; ההחלטות שחרצו גורלות, כמו זו של אביה של מרתה, שסירב לאפשר לבנותיו להסתתר תחת זהות נוצרית והעדיף שלכל המשפחה יהיה גורל משותף; כוחו של הקשר בין מרתה ואחותה אריקה, שאולי תרם להשרדותן – הן רק אמרו ששרדו כי היו יחד, כי נשאר בתוכן גרעין של כוח מזין, גרעין אוהב ומגן של המשפחה, אפילו שכבר לא היתה; ועוד.

"המחברות של מרתה" הוא מצבת זכרון רגישה ואוהבת לאמה של הכותבת, ולבני משפחתה ולחבריה משוּרָני שבסלובקיה שלא שרדו.

כרמל

2021

תאנים טובות מאוד / יוסי יונה

הוריו של שלמה מועלם, בן למשפחה שעלתה מעירק, חצו את גיל תשעים ובריאותם הולכת ומידרדרת. עוד מעט לא ייוותר מי שיספר על הדורות הקודמים במשפחה ועל חיי היהודים בישובים שעל גדת נהר פרת. שלמה מציב מצלמת וידאו מול הוריו, ומנציח את סיפוריהם.

שורשיה של יהדות עירק נעוצים במאה הששית לפני הספירה, עת הגלה נבוכדנאצר את המלך יהויכין יחד עם אלפי תושבי יהודה וירושלים. ירמיהו הנביא דימה את הגלות הזו לתאנים טובות. לתאנים הרעות, אלה שנותרו ביהודה, צפוי חיסול עם חורבנו של הבית הראשון. גאולת העם תגיע מן התאנים הטובות.

ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כַּתְּאֵנִ֥ים הַטֹּב֖וֹת הָאֵ֑לֶּה כֵּֽן־אַכִּ֞יר אֶת־גָּל֣וּת יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר שִׁלַּ֜חְתִּי מִן־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֛ה אֶ֥רֶץ כַּשְׂדִּ֖ים לְטוֹבָֽה ׃ ו וְשַׂמְתִּ֨י עֵינִ֤י עֲלֵיהֶם֙ לְטוֹבָ֔ה וַהֲשִׁבֹתִ֖ים עַל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְנִיתִים֙ וְלֹ֣א אֶהֱרֹ֔ס וּנְטַעְתִּ֖ים וְלֹ֥א אֶתּֽוֹשׁ ׃ ז וְנָתַתִּי֩ לָהֶ֨ם לֵ֜ב לָדַ֣עַת אֹתִ֗י כִּי אֲנִ֣י יְהוָ֔ה וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים כִּֽי־יָשֻׁ֥בוּ אֵלַ֖י בְּכָל־לִבָּֽם

מוצאה של משפחת מועלם מן הישובים עאנה, הוא נהרדעא, ורמאדי. עאנה כבר אינה קיימת – הישוב המקורי הוצף עם הקמת סכר חדיתה, וחלקים ממנו שימשו לבנית ישוב חדש. רמאדי, בעת ששלמה מאזין להוריו, נתונה בידי דעאש.

חיי הקהילה קמים לתחיה בסיפוריהם של ההורים. הדוברת הראשית היא שרה, אמו של שלמה, הבקיאה בקורות משפחתה ומשפחתו של ששון בעלה. יוסי יונה היטיב לשמר את שפתה, הנעה בין עברית משובשת לעירקית, ושרטט דמויות אמינות של המספרים. שרה זוכרת שמחות ועלבונות, חיה מחדש אהבות ונוטרת טינות. היא מתארת פכים קטנים מן היומיום, וגם ארועים היסטוריים ששיחקו תפקיד מפתח בחיי הקהילה. לעתים היא מספרת סרבנית, שקועה יותר בטרוניות ההווה מאשר בזכרונות העבר, אך בהדרגה הולכת ונפרשת בפני הקורא מסכת חיים תוססת, שמכאוב ויופי משמשים בה יחדיו. שלמה, שהוא איש אקדמיה, מעשיר פה ושם את הסיפורים באמצעות מידע שהוא מוצא ברשת ובספרות עיונית.

סיפור משנה בספר הוא זה של סנגיטה, המטפלת הנפאלית של שרה וששון. בצדק אומר יוסי יונה בראיון כי "לכתוב על חייהם של קשישים בישראל בעת הנוכחית מבלי להתייחס למטפלות סיעודיות הסועדות אותם, מצריך מידה רבה של עיוורון". הטיפול של שלמה ושל אחיו בהוריהם המזדקנים הוא נושא השזור בספר לכל אורכו, ומלבד היותו מעניין בפני עצמו הוא מסייע בבנית דמויות מלאות של ההורים.

נראה לי שהספר היה יוצא נשכר אילו הסתפק הסופר בנושאים אלה. הסיפור האישי שלו, גירושיו, הנשים החולפות בחייו, חוויותיו המיניות, וגם כמה מעמדותיו בנושאים שוליים, יכלו, לטעמי, להשאר מחוץ לספר. הקו הסיפורי הזה נראה מודבק לסיפור בכוח, ומוטב היה להותיר את הבמה להורים. והערה להוצאה: כמות השגיאות, שהיו אמורות להיות מתוקנות תחת הגהה פשוטה, מביכה ואינה מכבדת את היצירה.  

הכריכה הנאה, בעיצובה של יעל בר-דיין, מציגה ציור של בית יהודי בעאנה מתוך מאמר של החוקר אלואיס מוסיל מ-1927.

כרמל

2020

עקב הברזל / ג'ק לונדון

ג'ק לונדון, המוכר כיום בעיקר כסופר שכתב "פנג הלבן" ואת "קול קדומים", שמסווגים בטעות כספרי נוער, היה לא רק סופר פורה, אלא גם סוציאליסט נלהב. אולי משום שנאלץ מגיל צעיר לעבוד עבודת פרך בעבור פרוטות, התפתחה בו תודעה עמוקה באשר לעוולות המבנה החברתי. לונדון האמין אמנם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אבל האמין באותה מידה בעתיד טוב יותר לאנושות, ואת רעיונותיו השמיע מעל כל במה, כולל ביצירתו. "עקב הברזל" הוא סיפורו של ארנסט אוורהרד, מהפכן סוציאליסטי, ובאמצעותו פורש לונדון את דיעותיו ואת חזונו.

המבנה של הספר מבריק בעיני. שבע-מאות שנים אחרי ארועי העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבהם פעל אוורהרד, נמצא יומן שכתבה אשתו אייויס. השנה היא 419 לאחוות האדם, האנושות השתחררה מן הרעות החולות של השנים שנמנו על פי ספירת הנוצרים, ופתחה עידן חדש, הרמוני יותר. יומנה של אייויס מובא כלשונו, וחוקרי העידן החדש מוסיפים לו הערות שוליים רבות. לונדון יצר אוירה אמינה מאוד, כששתל בין ההערות כאלה האומרות בערך "לא מצאנו מידע נוסף על האיש המוזכר כאן", כאילו באמת נערך מחקר. מרבית ההערות משמשות אותו להשמעת ביקורת ישירה על אורחות ימיו (וימֵינו), כגון זו, המסבירה את המונח 'שביתה' המוזכר ביומן: "הסכסוכים האלה היו נפוצים מאוד בזמנים הלא רציונליים והאנרכיים ההם […] כל זה אינו מתקבל על הדעת בעינינו, כמו גם מנהג אחר של הזמנים ההם – מנהגם של אנשי המעמדות הנמוכים לשבור חלקי ריהוט בשעת ויכוח עם נשותיהם", וזו, המתייחסת לאשלית הדמוקרטיה: "אפילו בשלב כה מאוחר, ב-1912 לסה"נ, עדיין התעקשו רובם המכריע של האנשים להאמין שהם שולטים במדינה בזכות פתקי ההצבעה שלהם בקלפי. למעשה נשלטה המדינה על ידי מה שנקרא מנגנונים פוליטיים".

הספר, שנכתב ב-1907, מתאר אירועים שקרו לכאורה בעשור שאחריו, ובמקומות רבים שבהם הטקסט נראה חריף מדי, אולי אפילו דמיוני, החוקרים מצביעים על אמינותו כשהם מתייחסים לארועים שאכן ארעו (דוגמא לכך הוא משפט מויר-הייווד, שבו הואשם במזיד נשיא איגוד הכורים ברצח). בהקשר זה מעניין לציין שאוורהרד מחזק את טיעוניו באמצעות דברים שאמר לינקולן למעלה מחצי מאה קודם לכן:

“I see in the near future a crisis approaching that unnerves me and causes me to tremble for the safety of my country… corporations have been enthroned and an era of corruption in high places will follow, and the money power of the country will endeavor to prolong its reign by working upon the prejudices of the people until all wealth is aggregated in a few hands and the Republic is destroyed.”

"עקב הברזל" הוא מעמד האוליגרכים, תוצאתו האלימה והבלתי נמנעת של הקפיטליזם. "אנו נכתוש אתכם, מהפכנים, תחת העקב, ונדרוך לכם על הפרצוף", אומרים נציגיו ומיישמים. לונדון מתאר את יוהרתם ואת הדורסנות שבה הם נוהגים כדי להגדיל את רכושם וכדי לנטרל מתנגדים. בישוף, שמבקש להחזיר את הכנסיה לערכיו של ישו, נרדף ומושלך לבית מחסה לחולי נפש. מסמכים רשמיים מזויפים כדי להכפיש מתנגדים ולנשל אותם מנכסיהם. פרובוקטורים שהושתלו באיגודים מבצעים פשעים שמהווים "צידוק" לפעולות נגד אלימות. בשיטת הפרד ומשול מנתקים האוליגרכים את האיגודים הגדולים מן הקטנים, ודוחקים את הפרולטריון אל התהום (כשם ספרו של לונדון The People of the Abyss שתיאר את המצוקה בשכונת איסט אנד בבירת אנגליה).

עד מחציתו של הספר לערך, עיקרו הוא הפולמוס שאוורהרד מנהל עם כל מי שמעונין או לא מעונין לשמוע. אייויס, בת למשפחה בורגנית, התאהבה בו חיש קל, ובתמיכתו של אביה קשרה את חייה בחייו. ההתקוממות הראשונה של האיגודים כשלה, ובמחציתו השניה הספר הופך דינמי יותר, כשהוא עוסק בהתמודדות היומיומית עם עקב הברזל, במאסר ובבריחה, ובהכנות להתקוממות השניה. כל זאת מבלי לוותר על הפן הרעיוני שלו.

על פי הביוגרפיה שכתב אירווינג סטון אודות ג'ק לונדון, הוא צפה עתיד מזהיר לאנושות במאה העשרים. ב"עקב הברזל" הוא מרחיק את תחזיתו האופטימית כשלוש-מאות שנה קדימה, אבל מאפשר לאנשי העתיד בעידן אחוות האדם להביט אחורה בהשלמה: "עלינו לקבל את השלב הקפיטליסטי בהתפתחות החברתית כשווה ערך לתקופת הקוף הקדומה. האדם צריך לעבור דרך שלבים אלו כדי לצאת מהביצה ומהרפש של חיים אורגניים ירודים".

באחרית דבר מאת שמשון ביכלר נטען כי הספר לא נשכח אלא הושכח במתכוון בגלל נושאו. הידע של הכותב מן הסתם רחב משלי, אבל יתכן גם שאופיו העיוני וההטפתי היה בעוכריו, למרות כשרונו הספרותי של לונדון, שניכר גם כאן.

בין אם מקבלים את דעותיו של לונדון ובין אם דוחים אותן, הספר מעורר מחשבה, מעשיר מאוד בידע, מהנה לקריאה, ולכן מומלץ.

The Iron Heel – Jack London

כרמל

2002 (1907)

תרגום מאנגלית: נועם רחמילביץ'

ספרי יעקב / אולגה טוקרצ'וק

sifreyyaakove

כותרת משנה: המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות. כפי שסופר על ידי המתים, וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון, שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם.

כיצד קמה ונוצרת כת? מה גורם לאנשים להשתעבד מרצון לאדם אחר, לומר אמן לכל מוצא פיו, לסגוד לו ולבטל את רצונם מפני רצונו? במידה רבה, לפחות בעיני, דמותו של מנהיג הכת מעניינת פחות מדמותם של חסידיו. הוא יכול להיות נרקיסיסטי, בעל אגו מנופח, מנותק מהמציאות, נוכל, חולה שליטה – שפע של תכונות כאלה או אחרות, עטופות בכריזמה, ניתנות לאבחון, שיגרמו לו לבקש לעצמו קהל שבוי. אבל מרתקת יותר, וקשה יותר להסבר, היא היקסמותם של אנשים נורמטיבים ממנו, דבקותם בו גם כשהוא משפיל אותם ודורש מהם ציות עיוור. אולגה טוקרצ'וק מספרת את סיפורם של האנשים האלה. הספר נקרא אמנם "ספרי יעקב", על שמו של יעקב פרנק, אבל הוא מסופר בחלקו הגדול מנקודת מבטם של מאמיניו. אחד מהם, שלכאורה רושם את תולדות הקהילה, מספר רוב הזמן בגוף ראשון, התיחסותם של האחרים מסופרת דרך עיניה של הסופרת, ומנקודת התצפית של ינטה, סבתו של יעקב, שהיא מתה-לא-מתה, ומלמעלה – או אולי מלמטה, מן המערה בה שוכן גופה – רואה את שקרה ואת שיקרה בעתיד.

על יעקב פרנק נכתבו ספרים ומחקרים (סקירה שלהם מצויה באחרית דבר מאת יונתן מאיר), ולא אתיימר להוסיף להם. אודה שלא ידעתי הרבה אודותיו לפני קריאת הספר, ורותקתי אל שפע המידע שהספר מציע. אזכיר, על קצה המזלג, כמה מן הדברים המעניינים: תפיסתו של יעקב את תהליך הגאולה: "עלינו לרמוס את כל החוקים, כי הם אינם חלים עוד, ובלי רמיסתם שום דבר חדש לא יוכל להופיע. כי החוקים הישנים האלה היו בשביל הזמן ההוא, בשביל העולם שלא נגאל", תפיסה אנרכיסטית, שהתבטאה, בין השאר, בחלוקת וודקה ובשר חזיר בפומבי ביום הכיפורים, ובהסרת כל הסייגים המיניים, כולל גילוי עריות; התפיסה המשלימה, לפיה משה שיקר לעם, כשהציג חוקים כדבר אלוהים – "חוקי משה הם מעמסה ורצח לעם, אבל תורת האלוהים היא מושלמת"; הרעיון כי המשיח צריך ליפול לשפל הגדול ביותר, אחרת הוא לא משיח, שהיווה תירוץ, או הסבר, תלוי את מי שואלים, לכמה ממעשיו של יעקב; הויכוח שניהלו נציגי יעקב, "המאמינים האמיתיים", "מתנגדי התלמוד", ב-1759 בחסות הכנסיה, מול רבנים נציגי היהדות, ובו ניסו להוכיח כי היהודים מחויבים להשתמש בדם נוצרי; השאיפה העיקשת לזכות בחלקת אדמה בבעלות הקהילה, מקום נפרד, ישוב שלם, כדי שלא ישועבדו לאיש ויוכלו להתעסק במלאכתם; התהליך שעבר יעקב מהסתפקות במועט, כראוי למשיח היורד לשפל ונושא בסבל העולם, לחיי ראווה הרבה מעבר לאמצעיו; היקסמותם של זרים, לא יהודים, ממנו, שבשלה הפך המנזר בו נכלא למשך שלוש-עשרה שנים, כמעט לנחלתו; קשריו של יעקב עם שועי הארץ, ביניהם מריה תרזה ובנה הקיסר יוזף השני; היחס אל הנשים בקהילת המאמינים, החורג מן התפקידים המסורתיים שהן ממלאות, ורואה בהן גם שותפות סוד. ואלה באמת רק על קצה המזלג.

אולגה טוקרצ'וק הרחיבה את היריעה מעבר לקהילת המאמינים, ושילבה את סיפורם בזה של פולין במאה השמונה-עשרה. אנו פוגשים מנהיגים, אנשי כנסיה, אנשי צבא, אצילים ואיכרים משועבדים, לומדים מעט על הפוליטיקה והרבה על החברה, לפעמים בהתיחסות ישירה לדמויות מפתח, כמו הכומר חמיילובסקי, השוקד על כתיבת "אתונה החדשה", מעין אנציקלופדיה האמורה לאגור את כל הידע שנצבר עד תקופתו, לפעמים בתיאורים מפורטים של חיי היומיום. התיאורים הללו הם, בעיני, מסודות קסמו של הספר ויופיו – הם חיים מאוד, ריחניים, קולניים, ומשמשים רקע תוסס וחיוני לעלילה המרתקת הנפרשת עליהם. נהניתי גם מאזכורים קצרים של דמויות כמו מוצרט, קזנובה ודידרו, שמעגנות את הסיפור בתקופה. לרוח התקופה תורמים גם פרטים "טכניים" בספר, ביניהם כותרת המשנה הארוכה, כותרות הפרקים ותתי הפרקים, והתמונות והמפות שנשלפו מן הארכיונים.

המערה, שהוזכרה קודם, היא מוטיב מרכזי בספר. כאמור, גופה של ינטה מונח בה; יעקב פרנק יורד לעתים למערה להתבודד במשך שעות; את מאסרו במנזר הוא מסביר בהמצאותה של השכינה במערה מתחתיו; על מערה סמוכה הוא אומר כי היא נדדה לכאן מחברון, ובה הסתתר שמעון בר יוחאי ובה קבורים אדם וחוה; העולמות שיצר אלוהים הטוב מוסתרים במערות, כל המערות מחוברות זו לזו עד למערת המכפלה, ורק יעקב, לדבריו, יודע היכן הכניסה וכיצד להתהלך בתוכן. ב"ספר השמות", המסיים את הספר, בקטע שומט-לסת ממש, ינטה, הרואה הכל, מוקדם ומאוחר, צופה בניניה של אחת הנשים, שבמקום להתייצב לגירוש, התחבאו במערות בקורולובקה, עיר הולדתו של יעקב, אותן מערות בהן מונחת ינטה, וכך שרדו את השואה.

"ספרי יעקב" הוא הישג ספרותי ומחקרי מרשים, ואולגה טוקרצ'וק בהחלט ראויה בגינו לנובל בו זכתה. התרגום של מרים בורנשטיין מופתי, ומלאכת העריכה של אביאל בר-לבב ויונתן מאיר תרמה אף היא לאיכותה של המהדורה העברית, כמתואר באחרית דבר.

מומלץ ביותר.

Księgi Jakubowe – Olga Tokarczuk

כרמל

2020 (2014)

תרגום מפולנית: מרים בורנשטיין

אספת דיירים / אורית גרוס

אספת דיירים

אורח החיים העירוני מכנס אל תחת גג אחד אנשים שונים זה מזה. הימצאותם בכפיפה אחת אינה תמיד מבחירה, דיירים עוזבים, אחרים נכנסים, וכולם נדרשים להסתדר איכשהו יחדיו. אחדים יתיידדו, אחרים יפתחו רגשות טינה. אחדים יהיו מעורבים בחיי שכניהם, אחרים יסתגרו בתוך דירתם-מבצרם. כלפי חוץ יטפחו תדמית ציבורית מסוימת, ומאחורי דלתותיהם יתרחשו חיים פרטיים נסתרים.

"אספת דיירים" הוא סיפורו של בנין אחד ברחובות. את הפן המשותף מייצגות הודעות הנתלות בלובי – גבית כספים, החלפת מנקה, איחולי חג שמח, שיפוץ מתוכנן. בתוך הדירות, ומעט גם ביניהן, רוחשים חיים מגוונים: אשה, שבנה עבר טראומה והתרחק מהבית, נאלצת לחלוק את דירתה עם חמה המשותק והשותק ועם המטפל הזר. מנהלת משפחתון עוקבת בחרדה אחר היחסים בין אחת הפעוטות לסבה. אלמנה מזדקנת מבקשת מבנה של השכנה להניח פרחים על קברו של בעלה. אם חוששת לאבד את בנה כפי שאיבדה את אביו. שכנים ששיפצו את דירתם מתרשלים בתיקון הנזקים שנגרמו לדירה שתחתם. בחניה המשותפת יש מי שאינו מתחשב בקוי ההפרדה שבין החניות. מאחת הדירות עולה באופן קבוע קול בכיה של תינוקת. בסיפורים קצרים וממוקדים, המיטיבים לתאר את דיירי הבנין במבט כפול – כפי שהם נראים למתבונן מבחוץ, וכפי שהם חשים בתוך עצמם – הסופרת יוצרת מארג רוחש חיים, ופורטת בנין משותף כמושג למרכיביו האנושיים.

אורית גרוס כותבת באמפתיה וברגישות, וניחנה ביכולת ללכוד הלכי רוח באמצעות מלים פשוטות ומחוות. הסיפורים מחוברים מאוד למציאות, וקריאתם מעוררת בהכרח את התהיה מה אנחנו באמת יודעים על מי שמצויים מדי יום ביומו במרחק כה קצר מאתנו.

קריא, עכשווי ומומלץ.

כרמל

2019

זבוב על הפסנתר / אבי גרפינקל

688597

עידו רוזן הוא פסנתרן. כשהיה ילד התגלה כשרונו המוסיקלי, אך הוא מודה ביושר כי יותר משקסמה לו המוסיקה קסמה לו תהילתם של הפסנתרנים הדגולים. כעת, כשהוא כמעט נושק לגיל שלושים, הוא עדיין מחפש את ההזדמנות לפרוץ אל התודעה, לזכות בכבוד ובהערכה, וגם בתגמולים הנלווים אליהם. הספר נפתח ביום בו מתקיים שלב חצי הגמר בתחרות האביב, שהיא מבחינתו של עידו, המשתתף המבוגר ביותר, נקודת מפנה: או שיזכה וידבק בקריירה של פסנתרן, או שיפסיד, ימסור את פסנתרו למכוון הפסנתרים, שלו הוא חייב כסף, ויחפש עיסוק אחר.

יומו של עידו נפתח בשעתיים של נגינה, ללא פשרות. הדבקות בלוח הזמנים הזה פוגמת ביחסיו עם בת זוגו, וכשהוא מאבד אותה הוא נותר למעשה לגמרי לבדו. הוריו מתגוררים בקיבוץ מרוחק, וסבורים שעליו למצוא לעצמו עיסוק מכניס. יש לו רק חבר אחד, דלפון כמוהו. עידו מתעקש על מגורים במה שהוא מכנה "תל אביב האמיתית", למרות שכר הדירה המאמיר. אין לו גרוש על הנשמה, בעל הדירה מאיים לפנות אותו, ונדמה שביש המזל מתעקש לדבוק בו. פרנסתו היחידה היא מעבודתו בקייטרינג, עבודה בלתי סדירה, שבה, בניגוד להתנהלותו הרגילה, הוא ממוקד ונחשב למי שניתן לסמוך עליו.

אבי גרפינקל לוקח את הקורא לסיור בתוך נפשו של עידו, שהוא מעין אנטי-גיבור, טיפוס די מעצבן בנזקקות שלו, כזה שמתחשק לטלטל ולשלוח אחר כבוד למצוא עבודה, לאו דווקא על חשבון הנגינה. אפשר גם וגם, במקום לרבוץ בדירה מטונפת ולחלום על העתיד. יחד עם זאת, הדבקות שלו במוסיקה מעוררת חיבה והשתאות, ובמקביל לדחף לשגר אותו בבעיטה למסלול שונה מתקיים לו גם הדחף לאלץ את שופטי התחרות להעניק לו את הניצחון, ולשגר אותו על שטיח אדום אל התהילה.

הסיפור מסופר רובו ככולו מנקודת מבטו של עידו, למעט הפסקאות בהן מסתגרים השופטים, דנים בנגינתם של המתחרים ובוחרים את הזוכה. איך אפשר לכמת איכות של נגינה? כשאי אפשר, קובעים הטעם האישי, נטית הלב של השופטים, ומאזן הכוחות ביניהם.

בכוחו של הסופר הכל-יכול לשים לאל את כל תקוותיו של עידו. בכוחו גם להעניק לו את הנצחון. אבי גרפינקל בחר בדרך שלישית. אפשר להתייחס לבחירה שלו כאל טריק ספרותי, או כאל פתרון קל, אבל נראה לי שביקש לומר שבעצם, כשמדובר בעידו, זה לא באמת משנה. בדומה לגיבורו של "אישוליים", שחשב שחייו ישתנו אם יסע למקום חדש, אבל בעצם לקח אתו לשם את אישיותו הבלתי משתנה, גם עידו יישאר אותו אדם, בלתי מרוצה ובלתי מסופק, ללא קשר לתוצאות התחרות.

במאמר מוסגר אציין שעידו מתגורר ברחוב ג'ורג' אליוט בתל אביב, בגלל מחסור במזומנים הוא הולך הרבה ברגל, ונהניתי לשוטט אתו במחוזות ילדותי.

"זבוב על הפסנתר" הוא ספר קומי-למחצה-טרגי-למחצה על תלישותו של אדם שעדיין לא התבגר, מתוך חוסר יכולת או מתוך בחירה בלתי מודעת. עידו, כאמור, עיצבן אותי, אך הוא מתואר באמינות, והספר קריא, מדויק ומומלץ.

כרמל

2009

יונים בדשא / וולפגנג קפן

205994

גרמניה חיה בשדה מתחים, עולם מזרחי, עולם מערבי, עולם שבור, שני חצאי עולם, אויבים זה לזה, זרים זה לזה, גרמניה חיה בקו התפר, בקו השבר, הזמן יקר, הוא אינו אלא מרווח, מרווח זעום, מבוזבז, שניה אחת לנשימה, מרווח נשימה בשדה קטל ארור.

במלים אלה מסיים וולפגנג קפן את ספרו, המתאר יום אחד במינכן בשנת 1949. גרמניה, עדיין תחת כיבוש, כבר הפעילה את רפורמת המטבע, שתהיה המנוע העיקרי ל"נס הכלכלי". למרות שהגרמנים החלו לחוש את ניצני הרווחה הכלכלית, הרווחה הנפשית השתרכה הרחק מאחור, ורובם עדיין נאבקו לשקם את חייהם, להתנער מעברם, ולבנות לעצמם שגרה חדשה על שברי עולמם. קפן מספר מתוך תודעתן של כשלושים דמויות, חלקן קשורות זו לזו, דרכיהן של כולן משיקות זו לזו, ויוצר תַּצְרֵף שמאפייניו תסכול עמוק, חרדה מן העבר, מן ההווה ומן העתיד, ואלימות שרק מחפשת עילה להתפרץ.

שמו של הספר שאול מגרטרוד שטיין. אדווין, סופר עטור תהילה, שהגיע לעיר לשאת הרצאה על אירופה ולמען אירופה, מתייחס לציטוט משטיין בהרצאתו: "כמו יונים בדשא, כך רואים כל מיני מוחות מודרניים את בני האדם, ומבקשים לחשוף בכך את חוסר המשמעות ואת המקריות לכאורה של חיי האדם, לתאר את האדם כחופשי מאלוהים; אבל לאמיתו של דבר הם רק מניחים אותו לרפרופיו חסרי התוחלת בריק, והוא חסר ערך, חופשי ועם זאת רשת המלכודת מאיימת ליפול עליו, לצווארו כבר מונחת המאכלת, והוא גאה בחירותו המדומה מאלוהים וממוצאו האלוהי, שאינה מובילה אלא לאומללות". אדווין אמנם יוצא חוצץ נגד תפיסה זו, אך נדמה שהיא תופסת יפה את רוחו של הספר.

בין גיבורי הספר נמצא את פיליפ, סופר שהושתק בתקופה הנאצית ועדיין לא מצא את קולו; אשתו אמיליה, נצר למשפחה אמידה, שמוכרת את נכסיה בבתי משכון כדי להמיר אותם למשקה, שישכיח ממנה את מציאות חייה, בזעם של שיכורה נאבקת בהרס הגדול של התקופה באמצעות הרס בזעיר אנפין; אלכסנדר, שחקן מזדקן, המייצג, כך על פי יעקב הסינג באחרית הדבר, את נביבות הדמויות, ואשתו מסלינה, המארגנת אורגיות, שניהם כאחד מפקירים את בתם בידיה של מטורפת דת; חבורת מורות אמריקאיות, שבאו לצפות בעיר; אודיסאוס, חייל שחור עור, סובב בעיר עם יוזף, סבל זקן שלחם במלחמת העולם הראשונה, הנושא עבורו מזוודת-רדיו המשמיעה מוזיקה אמריקאית; קרלה, אלמנה צעירה ואם לבן, שמקיימת קשר רומנטי-תועלתי עם וושינגטון, חייל אמריקאי שחור עור; ועוד אחרים, מעניינים לא פחות. האחרונים, קרלה וושינגטון, חושפים בעצם קיומו של הקשר ביניהם, את דיעותיהם הקדומות של הגרמנים, את שנאת הזר והשונה שעדיין לא התפוגגה, למרות שחזו במו עיניהם בתוצאותיה הרות האסון. אבל הקשר הזה אולי נושא גם תקווה לעתיד: בני הזוג מתכננים לפתוח בר בפריז, ולקבוע בפתחו שלט שיצהיר כי כל אדם יכול להכנס, היפוכם של שלטי "הכניסה אסורה ליהודים" ו"הכניסה אסורה לשחורים".

כפי שמציין יעקב הסינג בסיום, היעדרותה של אחת הדמויות מן העיר דווקא נוכחת בספר בעוצמה לא פתוחה מזו של הדמויות הסובבות בו. הנרייטה, יהודיה ילידת גרמניה, שנמלטה מברלין, והותירה את הוריה מאחור, מסרבת להצטרף אל בעלה האמריקאי ואל בנה, המבקרים במינכן. הבן, עזרא, שגדל בארצות הברית עם שתי שפות אם, זוכר את אמו מספרת לו בגרמנית על סופם של הוריה, כשהיא מתייפחת בחשכת חדר הילדים.

האם הגרמנים למדו משהו מנסיונם המר? נראה שלא. הסבל שנרצח הופך לגיבור, מהדהד את הורסט וסל, שנתפס כקדוש מעונה למרות שנרצח על רקע סכסוך על שכר דירה. שמועה על רצח ילד בידי חייל שחור מובילה המון מוסת לנפץ את חלונות מועדון החיילים השחורים, וקפן כותב באזכור לליל הבדולח: "האבנים, האבנים שזרקו, קול ניפוץ הזכוכית, קול נפילת השברים, הרתיעו את ההמון. המבוגרים שבהם נזכרו במשהו; בעיוורון אחר, בפעולה מימים אחרים, בשברי זכוכית אחרים בשברי זכוכית זה התחיל אז ובשברי זכוכית זה נגמר. שברי הזכוכית שבהם זה נגמר היו שברי חלונותיהם שלהם".

"יונים בדשא" כתוב בסגנון יחודי. הוא מתגלגל מדמות לדמות במעברים אסוציאיטיבים חלקים. לפעמים המעבר מונע מסיטואציה דומה – "אני חייבת להזדרז, האור ירוק", חושבת קרלה, והסיפור עובר אל "האור ירוק. הם הוסיפו ללכת, Bahama-Joe. יוזף פזל לעבר המסבאה". לפעמים הדמויות נוגעות זו בזו מבלי משים – רכבו של אדווין משפשף רוכב אופניים, והסיפור עובר אל הרוכב, ד"ר בהודה, פסיכיאטר המטפל בכמה מן הדמויות, ומשלים הכנסה בתרומת דם. למרות הקיטוע הזה, שאינו מאפשר שהות ארוכה בחברת כל דמות, בסופו של דבר הן כולן צוברות נפח ומשמעות. הספר מצטיין בעושר תרבותי עצום, שכתוצאה ממנו הוא עמוס הערות שוליים. תחילה קראתי כל אחת ואחת מהן בזמנה, אבל היתה זו תוספת מעיקה לסגנון התובעני, ולכן חזרתי אל כולן אחרי סיום הקריאה.

נראה לי שתרגומו של הספר היווה אתגר לא קל, וגדי גולדברג עמד בו יפה.

ספר יוצא דופן, מורכב ומומלץ.

Tauben im Gras – Wolfgang Koeppen

כרמל

2006 (1951)

תרגום מגרמנית: גדי גולדברג

לחצות את הנהר / שלום אילתי

לחצות את הנהר

את ספרו של ישראל קפלן, "לא אמות, כי אחיה ואספר!", פותח מבוא מאת בנו, שלום קפלן-אילתי, ובו הוא מספר על המחברות שכתב אביו אחרי השחרור מהמחנות, מהן למד על מה שעבר עליו. ישראל קפלן הופרד ממשפחתו, שנותרה בגטו קובנה, נשלח לעבודות בריגה, והתגלגל בין מחנות ריכוז עד ששוחרר בדכאו. אשתו ובתו נרצחו, ורק הבן שרד. אחרי תום המלחמה עברו חודשים ארוכים עד שהשניים נפגשו, וקפלן במחברותיו תיאר את הגורמים שעיכבו את האיחוד, ואת געגועיו אל בנו. שלום אילתי כתב את "לחצות את הנהר" ב-1999, ארבע שנים לפני פטירתו של אביו ולפני שגילה את המחברות.

"הרבה מטעם השחרור כרוך בידיעה שגם יקיריך ניצלו […] שאלמלא כן אין הנס שלם. נפגש, נתיישב זה מול זה – ונדבר, נדבר ונדבר. חלק הכרחי של המפגש מחדש הצפוי הוא האפשרות להתחלק בחוויות. הקשיבו נא לסיפורי, האזינו לאשר ארע לי. טעם אחרון זה, במידה ניכרת, לגבי מעולם לא התגשם. אולי משום כך נולדו כעבור שנים רבות דפים אלה". כששחרר הצבא הרוסי את קובנה, גילה שלום, שהעביר את החודשים האחרונים בחסותם של גויים, שאיש לא ציפה לו. אמו נעלמה, אחותו, שנמסרה אף היא לידי זרים, הוסגרה לגסטפו ונרצחה. כשאוחד סוף סוף עם אביו, נמנע האחרון מלשאול אותו על שעבר עליו, כמו שנמנע מלספר על גלגוליו שלו. בספר זה, פרי נסיונות כתיבה שנמשכו עשרים שנה, הוא מגולל את קורותיו מעת כיבושה של קובנה על ידי הגרמנים ביוני 1940 ועד עליתו ארצה, לבדו, באפריל 1946.

בדפים הראשונים של הספר הוא מסייג את עדותו: "כוח הזכרון של ילד: מה בעצם יודע אני על אשר קרה? וכי חקרתי, אספתי מסמכים, גביתי עדויות; מה יכול אני אפוא לספר, אלא מה שהסתנן והגיע אלי, נספג ועובד על ידי ילד אשר חושיו אמנם היו מאוד מחודדים, אך בתום המלחמה יהיה בן אחת-עשרה בסך הכל. שום שנתון מדעי לא יקבל לפרסום את עדותי זו; אבל זהו סיפורי שלי". למרות הסתיגות זו, הספר מצטיין באמינות ובבהירות, משלב את זכרונותיו של הילד ואת עמימות הבנתו עם השלמות היסטוריות ועם ידיעות שנוספו מאוחר יותר.

כחצי שנה לאחר שנכלאו בגטו, התפתה ישראל קפלן לגשת למיונים לבחירת אנשים שיישלחו לעבודות בריגה. מכיוון שמונה בחשאי לתעד את החיים בגטו, האמין שההנהגה היהודית תמנע את שילוחו, ובמקום להמתין במקומו עד שייקרא בחר לסיים ביוזמתו את ההמתנה. קיימות עדויות סותרות באשר למה שארע אחר כך – האם ההנהגה אכן נסתה לחלץ אותו? האם יכלה אשתו לשנות את רוע הגזרה לולא חלה בנה באותו לילה? – אבל התוצאה היתה פיצול המשפחה. עול הפרנסה והדאגה לשני הילדים הוטל על שכמה של האם לאה. בנוסף לעבודת הפרך בבריגדות, נטלה האם חלק בפעילות המחתרת בגטו, וטיפחה חלום לצאת אל היערות ולחבור אל הפרטיזנים. כשהחבל הלך והתהדק על צווארם של היהודים – מספרם פחת משלושים אלף לשמונת אלפים אחרי שתי אקציות – ומשהתברר שלא תוכל לקחת אתה את ילדתה בת השש אל היערות, קבלה החלטה קורעת לב למסור אותה לידי משפחתה של ליטאית שעבדה אתה. בעקבות אקצית הילדים, ממנה ניצל שלום בזכות מקומות מחבוא שלא התגלו, החליטה שהגיע הזמן למצוא גם לו מקלט מחוץ לגטו. הילד, כבן אחת-עשרה, הועלה על סירה, חצה את הנהר שהפריד בין הגטו לבין פרברי העיר, והצטווה ללכת בשביל העולה מן הנהר בגדה השניה ולא להביט אחור, עד שתגש אליו אשה זרה ותנחה אותו בדרכו. במבוא לספרו כותב הילד שבגר: "אני שולחתי על ידי אמא, כמשה בתיבה, אל חוף החיים. את סיפורי רוצה אני אפוא להקדיש לאמי. היא נתנה לי חיים פעמיים, ואת חייה שלה לא השכילה להציל אפילו פעם אחת". לאה גרינשטיין-קפלן נרצחה כשחוסל הגטו, שמונה-עשר ימים בלבד לפני שחרורה של קובנה.

שלום אילתי מתאר את חייו של הילד בשנות המלחמה. הוא מספר על ארועים "רגילים", כמו משחקי ילדים ולימודים בבית ספר מאולתר, ארועים שרגילותם עמדה בצל גרדום שנבנה מתחת לחלון בית הספר, ובצל גוויות קשישים שכרעו תחתיהם בעת ההמתנה למיון של האקציה הגדולה. הוא מתאר את עולמם של המבוגרים, כפי שהשתקף בעיניו באותה תקופה, וכפי שהוא מבין אותו כעת. בכנות הוא מתאר את היסחפותו אחר רוח הרחוב – הווה אומר השגת מזון ורכוש בדרכים שהיו נחשבות בלתי מוסריות בזמנים נורמליים – למורת רוחם המפורשת של הוריו. הוא אינו מסתיר שגיאות שעשה, שמייסרות אותו כל חייו – מכתב נרגן ששלח לאמו מן המחבוא בדירתה של הליטאית אצלה מצא מקלט, התעסקותו בעניניו בשעות האחרונות לפני הוצאתה של אחותו מן הגטו.

החיים בגטו ובמחבוא היו סיוט מתמשך ומאיים. החודשים שלאחר השחרור היו קשים לא פחות. חברה ששרדה אף היא כילדה אמרה אחרי שנים כי "החודשים הראשונים לאחר השחרור זכורים לה כקשים מכל שחשה בשנים הנוראות הקודמות. ההיווכחות; המציאות החדשה של היות לבד". שלום אילתי מספר על גלגוליו כילד לבדו, על ההכרה כי אחותו אכן הוסגרה, וככל הנראה נרצחה בפורט השביעי, על ההמתנה האינסופית לאמו שתשוב, שהרי איש לא חזה בפועל במותה. מסעו אל אביו היה אף הוא הרה-סכנות וממושך, כרוך בחציית גבולות בסתר ובהסתמכות על טוב-לבם של זרים.

המפגש עם אביו לא שיקם את מה שנותר מן המשפחה. ישראל קפלן, מצולק נפשית ומעורער פיזית, לא העניק לבנו את החום שביקש ואת ההזדמנות לספר את קורותיו. אולי לא היה מסוגל לכך משום אופיו, אולי לא חש חזק מספיק לחוות גם את שעבר על בנו. כפי ששתק לגבי שנותיו במלחמה, כך ביקש גם את שתיקתו של הבן. במבוא לספרו של האב כתב הבן את שבחיו של אביו, ששמר על רוח איתנה והשתקם למרות הטראומה. בספרו שלו – שקדם כאמור לגילוי המחברות ולחשיפת חוויותיו של האב – הוא מביע את תסכולו, כילד וגם כמבוגר, על כל מה שמנע ממנו. שלושה שבועות לאחר איחודם נוצרה האפשרות לשלוח את הבן לארץ בהפלגה מיוחדת של "שמפוליון", והאב החליט לנצל אותה. בארץ קבלה את פניו אחותו של אביו. האב עצמו עלה כשנתים אחר כך, אך השניים לא שבו לחיות יחדיו.

הספר ראה אור לראשונה ב-1999, למעלה מחמישים שנה לאחר הארועים המתוארים בו, ועדיין השפעתם ניכרת בחייו של המספר. קולות ומראות, שיש בהם צל של תזכורת למה שחווה, עדיין מבעתים אותו. כך, לדוגמא, הסתלק מאזור הבית הלבן בוושינגטון, כשמראה הקבוצות המתארגנות בדממה להכנס ולצאת החייה את מראות האקציה הגדולה. חברו סיפר כי מראה פינגווינים המצטופפים על גבי גוש קרח בגרינלנד, החזיר אותו במפתיע אל מראה היהודים המצטופפים בכיכר. "הרי שאצל כולנו כיכר הדמוקרטים עודנה שתולה בקרבנו. לעתים נדמה לי כי חלק בתוכי עדיין לא בטוח שניצל, דרוך הוא לקראת פקיעה של ארכת הזמן שהוענקה לנו פעם".

התמונה שעל הכריכה היא צילום עמוד ממכתבו של שלום אל דודתו בארצות הברית ביוני 1946. אחרי שהוא מתמצת את קורותיו ואת קורות הוריו ואחותו, ומביע את תקוותו להתאחד עם קרוביו, הוא כותב, "אולי את יכולה לשלוח לי ספרים מעניינים ביידיש. מפני שכאן הגרמנים השמידו הכל, ואני בלא ספר כמו דג בלא מים", מהדהד מבלי דעת את התשוקה שהביע אביו לשוב במהרה לחיי רוח.

על כריכת הספר מצוטטים כמה משפטים ממכתב שכתב עמוס עוז בעקבות קריאת הספר. הם מסכמים בנאמנות את תחושותי, ולכן אסיים בהם: "קראתי את "לחצות את הנהר", וכמה פעמים הספר הזה חדר אל תוך שנתי בלילה והביא אלי את האימה ואת כליון-הנפש ההם: כאילו לקחת אותי לשם. הרבה הרבה רגעים בספר הזה, בהם גם "מובלעות" אידיאליות בתוך הזוועה, נחרתים חזק ועמוק. דווקא משום שאינך מרים את קול-המספר שלך כמעט אף פעם, ואינך מוותר לנו על פרטים, "תמונות", רסיסי זכרון. כתבת ספר פולח. כמה מעט אנו יודעים על הניצולים – וכמה שטוחה ובנאלית היא ידיעתנו; הלוואי ולספרך זה יהיו קוראים לפחות כמנין הנרצחים: שיידעו. אצלנו וגם אצלם".  

יד ושם וכרמל

1999

2002 (מהדורה שלישית בצירוף השלמות והארות)

כוחו של אחד / ברייס קורטני

992193

עד שהיה בן חמש גדל פיקֵיי בחווה של סבו בדרום אפריקה בחסותה המגוננת של אומנת שחורה. כשאמו לקתה בהתמוטטות עצבים ואושפזה, נשלח הילד לפנימיה. בשל גילו הצעיר, בשל תמימותו, ובשל השתיכותו למיעוט האנגלי בקהילת ילדים בורים (אפריקאנרים, לבנים ממוצא הולנדי, גרמני וצרפתי), הפך קורבן לילדים גדולים ממנו. השנה היא 1939, המלחמה בפתח, הבורים תומכים בהיטלר, בין השאר בשל שנאתם לאנגלים, וחייו של הילד הופכים לגיהינום, נתון לשרירות ליבם האלימה של הילדים, וגם לזו של המבוגרים המנהלים מוסד חינוכי דיקנסי.

השם שניתן לילד על ידי אמו אינו מוזכר בספר. כינויו הראשון, שניתן לו על ידי הילדים המתעללים, הוא פיסקופ, ראש פיפי. את השם פיקיי, שאימץ לעצמו כשמו היחיד, נתן לו עובד רכבת בשם הופּי, שהשגיח עליו כשנשלח בגיל שש להתגורר שוב עם אמו ועם סבו, שעזבו את החווה ועברו לעיירה. כשהציג את עצמו בפני הופי כפיסקופ, משום שאחרי שנת הזוועות חשש להציג את עצמו בשם אחר, שינה הופי את הכינוי לפיקיי. הופי, שהיה מתאגרף מצליח, הנחיל לילד לא רק את שמו, אלא גם את יעודו, להיות אלוף העולם במשקל מעורב. המפגש הקצר עם הופי נטע בילד נחישות, לעולם לא להיות שוב קורבן.

"כוחו של אחד" מתאר את חייו של פיקיי עד גיל שמונה-עשרה, כשינצור בלבו את עצתו של הופי, "קודם עם הראש, אחר כך עם הלב", ויבצר את נחישותו באמצעות עצותיהם של תומכיו, ביניהם דוק, גיאולוג ובוטניקאי גרמני, שיאמר לו, "כוחו של האחד הוא האומץ להשאר נבדל, לרדת לחקר האמת ולא להתפתות למוסכמות או לטיעונים התקפים-לכאורה של אלה השואפים לשמר את כוחם, יהיה המחיר אשר יהיה". דוק הוא אחד מן המלאכים השומרים על פיקיי, וכשייכלא משום היותו זר ייפתח בפני פיקיי לראשונה עולמם של אנשי השוליים, והוא ייחשף לעוולות הגזענות ולדיכוי של השחורים. הספר מתואר מנקודת מבטו של ילד יחד עם תובנותיו של מבוגר, ופיקיי יתוודע לא רק לדעות קדומות ולאפליה על רקע צבע עור שונה, אלא גם לקנאות דתית בדמותה של אמו הפנאטית, ולאפליה על רקע אמונה בדמות חברו היהודי היימי.

תערובת הנושאים הזו מעניינת מאוד, אבל הביצוע לוקה בנטיית ספרי ביכורים מסוימים להפגין על הנייר את כל שיש לסופר להציע. כתוצאה מכך הספר מאריך מאוד בתיאור כל פרט, שולי ככל שיהיה, ביומיום של פיקיי, ומבליע בתוך כך את הנושאים החשובים הרבה יותר, שהיו אמורים מן הסתם להחשף באמצעות העלילה, בעיקר את נושא האפרטהייד. פיקיי, עם כל רגישותו, מרוכז לגמרי בעצמו, ויחסו אל שחורי העור הוא בסופו של דבר מתנשא, למרות שאין ספק שלא לזה התכוון הסופר. את היהודים שנקרים בדרכו הוא מעריך, אבל תיאוריהם סטראוטיפיים. הקורא לומד בפרטי פרטים על אגרוף, על עבודה במכרות נחושת, על רוגבי, על קקטוסים ועוד. משמח ללמוד, והכתיבה של ברייס קורטני טובה בכל פרק בנפרד, אבל העומס מייגע, והספר, משום כך, מדשדש. סיומו של הספר, המהווה סגירת מעגל, הוליוודי, וחבל.

The Power of One – Bryce Courtenay

כרמל

2018 (1989)

תרגום מאנגלית: מרב מילר

סוף היהדות בארצות האסלאם

18-2620f

"סוף היהדות בארצות האסלאם", כשמו כן הוא. הספר מתאר את התהליכים שעברו על יהודי ארצות האיסלם בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה ובשנותיה הראשונות של המדינה, תהליכים שבסיומם גורשו בדרך זו או אחרת מארצם והפכו לפליטים. רובם ככולם מצאו מולדת חדשה בישראל ובצרפת. הספר כולל אחד-עשר מאמרים מאת כותבים שונים, כל אחד מהם מתרכז במדינה אחת.

העלון המלווה את הספר מעלה את השאלה "מדוע וכיצד היסטוריה זו הודחקה על ידי הישראלים, ואף בידי חלק מן הספרדים עצמם, וגרוע מזה בידי האקדמיה והאליטות הפוליטיות?", וקובע כי ההדחקה הזו "אוסרת על הספרדים להלביש במלים את הטראומה שלהם ומונעת מהם לשאת בהיסטוריה שלהם". ניסוחים אלה יוצרים את הרושם שנקודת המוצא של הספר היא קיפוח, אבל מדברי המבוא של העורך שמואל טריגנו מסתבר שלא אלה הם פני הדברים, וטוב שכך: "ספר זה לא נכתב כדי להסביר מדוע התעלמו עד כה מהסיפור הזה […] אלא כדי לחקור את התופעה ולנסות להבין את התהליך שגרם לה". הספר מערער על התדמית המסולפת של הציונות כקולוניאליזם, וטוען כי תופעת הפליטוּת במזרח התיכון אינה חד-צדדית, ומול שש-מאות אלף הפליטים שנמלטו מישראל בשל מלחמת העצמאות עומדים תשע-מאות אלף פליטים יהודים שגורשו מארצות האיסלם.

בכל אחת מן המדינות המתוארות בספר התרחשו תהליכים שונים, אך במבט-על ניתן להצביע על מאפיינים משותפים שהביאו בסופו של דבר להתרוקנות המדינות מתושביהן היהודים: כוחו של האיסלם וחוסר סובלנותו כלפי היהדות (וכלפי הנצרות), הקולוניאליזם האירופי שבמידה רבה אִפשר ליהודים לשפר את מצבם ובכך עורר טינה כלפיהם, התעוררות הלאומנות הערבית, השפעת האנטישמיות הגרמנית, והקמת הבית היהודי בארץ-ישראל.

כל אחד מן המאמרים בספר שופע מידע, וקצת קשה לקלוט את כולו ברצף. דילגתי מעט על המספרים ועל פרטי הפרטים, ו"דגתי" את הנושאים שחידשו לי ועוררו את סקרנותי. הנה אחד לדוגמא: במאמר על יהדות עירק מאת אסתר מאיר גליצנשטיין מוזכרות שתי תזות להסברת היקפה הגדול של העליה ב-1950 – תזת הציונות, שלפיה הגורמים העיקריים היו הציונות והאמונה הדתית, ותזת הטרור, שלפיה פצצות שהוטלו על ריכוזים יהודיים החישו את העליה ההמונית. תזת הטרור מעניינת במיוחד, משום שהועלו האשמות לפיהן ההפצצות היו מעשי ידי השלטון בישראל מתוך כוונה לזרז את היהודים לעזוב את עירק. מחברת המאמר טוענת שאי אפשר לייחס את היקף העלייה אף לאחת מהן, ומציעה תזה שלישית. מכל מקום, הדיון במניעים לעליה לא התפוגג עם השלמתה, אלא נוכח בשיח החברתי בישראל עד ימינו.

בצירוף מקרים התגלגלה אלי השבוע תמונה (מצורפת למטה), הממחישה את המתואר בספר.

"סוף היהדות בארצות האסלאם" הוא ספר מקיף ומעניין, ועוד אשוב אל כל אחד מפרקיו בנפרד לקריאה מעמיקה יותר.

כרמל

2018

עורך: שמואל טריגנו

סוף היהדות בארצות האסלאם - מפה