ספרי יעקב / אולגה טוקרצ'וק

sifreyyaakove

כותרת משנה: המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות. כפי שסופר על ידי המתים, וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון, שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם.

כיצד קמה ונוצרת כת? מה גורם לאנשים להשתעבד מרצון לאדם אחר, לומר אמן לכל מוצא פיו, לסגוד לו ולבטל את רצונם מפני רצונו? במידה רבה, לפחות בעיני, דמותו של מנהיג הכת מעניינת פחות מדמותם של חסידיו. הוא יכול להיות נרקיסיסטי, בעל אגו מנופח, מנותק מהמציאות, נוכל, חולה שליטה – שפע של תכונות כאלה או אחרות, עטופות בכריזמה, ניתנות לאבחון, שיגרמו לו לבקש לעצמו קהל שבוי. אבל מרתקת יותר, וקשה יותר להסבר, היא היקסמותם של אנשים נורמטיבים ממנו, דבקותם בו גם כשהוא משפיל אותם ודורש מהם ציות עיוור. אולגה טוקרצ'וק מספרת את סיפורם של האנשים האלה. הספר נקרא אמנם "ספרי יעקב", על שמו של יעקב פרנק, אבל הוא מסופר בחלקו הגדול מנקודת מבטם של מאמיניו. אחד מהם, שלכאורה רושם את תולדות הקהילה, מספר רוב הזמן בגוף ראשון, התיחסותם של האחרים מסופרת דרך עיניה של הסופרת, ומנקודת התצפית של ינטה, סבתו של יעקב, שהיא מתה-לא-מתה, ומלמעלה – או אולי מלמטה, מן המערה בה שוכן גופה – רואה את שקרה ואת שיקרה בעתיד.

על יעקב פרנק נכתבו ספרים ומחקרים (סקירה שלהם מצויה באחרית דבר מאת יונתן מאיר), ולא אתיימר להוסיף להם. אודה שלא ידעתי הרבה אודותיו לפני קריאת הספר, ורותקתי אל שפע המידע שהספר מציע. אזכיר, על קצה המזלג, כמה מן הדברים המעניינים: תפיסתו של יעקב את תהליך הגאולה: "עלינו לרמוס את כל החוקים, כי הם אינם חלים עוד, ובלי רמיסתם שום דבר חדש לא יוכל להופיע. כי החוקים הישנים האלה היו בשביל הזמן ההוא, בשביל העולם שלא נגאל", תפיסה אנרכיסטית, שהתבטאה, בין השאר, בחלוקת וודקה ובשר חזיר בפומבי ביום הכיפורים, ובהסרת כל הסייגים המיניים, כולל גילוי עריות; התפיסה המשלימה, לפיה משה שיקר לעם, כשהציג חוקים כדבר אלוהים – "חוקי משה הם מעמסה ורצח לעם, אבל תורת האלוהים היא מושלמת"; הרעיון כי המשיח צריך ליפול לשפל הגדול ביותר, אחרת הוא לא משיח, שהיווה תירוץ, או הסבר, תלוי את מי שואלים, לכמה ממעשיו של יעקב; הויכוח שניהלו נציגי יעקב, "המאמינים האמיתיים", "מתנגדי התלמוד", ב-1759 בחסות הכנסיה, מול רבנים נציגי היהדות, ובו ניסו להוכיח כי היהודים מחויבים להשתמש בדם נוצרי; השאיפה העיקשת לזכות בחלקת אדמה בבעלות הקהילה, מקום נפרד, ישוב שלם, כדי שלא ישועבדו לאיש ויוכלו להתעסק במלאכתם; התהליך שעבר יעקב מהסתפקות במועט, כראוי למשיח היורד לשפל ונושא בסבל העולם, לחיי ראווה הרבה מעבר לאמצעיו; היקסמותם של זרים, לא יהודים, ממנו, שבשלה הפך המנזר בו נכלא למשך שלוש-עשרה שנים, כמעט לנחלתו; קשריו של יעקב עם שועי הארץ, ביניהם מריה תרזה ובנה הקיסר יוזף השני; היחס אל הנשים בקהילת המאמינים, החורג מן התפקידים המסורתיים שהן ממלאות, ורואה בהן גם שותפות סוד. ואלה באמת רק על קצה המזלג.

אולגה טוקרצ'וק הרחיבה את היריעה מעבר לקהילת המאמינים, ושילבה את סיפורם בזה של פולין במאה השמונה-עשרה. אנו פוגשים מנהיגים, אנשי כנסיה, אנשי צבא, אצילים ואיכרים משועבדים, לומדים מעט על הפוליטיקה והרבה על החברה, לפעמים בהתיחסות ישירה לדמויות מפתח, כמו הכומר חמיילובסקי, השוקד על כתיבת "אתונה החדשה", מעין אנציקלופדיה האמורה לאגור את כל הידע שנצבר עד תקופתו, לפעמים בתיאורים מפורטים של חיי היומיום. התיאורים הללו הם, בעיני, מסודות קסמו של הספר ויופיו – הם חיים מאוד, ריחניים, קולניים, ומשמשים רקע תוסס וחיוני לעלילה המרתקת הנפרשת עליהם. נהניתי גם מאזכורים קצרים של דמויות כמו מוצרט, קזנובה ודידרו, שמעגנות את הסיפור בתקופה. לרוח התקופה תורמים גם פרטים "טכניים" בספר, ביניהם כותרת המשנה הארוכה, כותרות הפרקים ותתי הפרקים, והתמונות והמפות שנשלפו מן הארכיונים.

המערה, שהוזכרה קודם, היא מוטיב מרכזי בספר. כאמור, גופה של ינטה מונח בה; יעקב פרנק יורד לעתים למערה להתבודד במשך שעות; את מאסרו במנזר הוא מסביר בהמצאותה של השכינה במערה מתחתיו; על מערה סמוכה הוא אומר כי היא נדדה לכאן מחברון, ובה הסתתר שמעון בר יוחאי ובה קבורים אדם וחוה; העולמות שיצר אלוהים הטוב מוסתרים במערות, כל המערות מחוברות זו לזו עד למערת המכפלה, ורק יעקב, לדבריו, יודע היכן הכניסה וכיצד להתהלך בתוכן. ב"ספר השמות", המסיים את הספר, בקטע שומט-לסת ממש, ינטה, הרואה הכל, מוקדם ומאוחר, צופה בניניה של אחת הנשים, שבמקום להתייצב לגירוש, התחבאו במערות בקורולובקה, עיר הולדתו של יעקב, אותן מערות בהן מונחת ינטה, וכך שרדו את השואה.

"ספרי יעקב" הוא הישג ספרותי ומחקרי מרשים, ואולגה טוקרצ'וק בהחלט ראויה בגינו לנובל בו זכתה. התרגום של מרים בורנשטיין מופתי, ומלאכת העריכה של אביאל בר-לבב ויונתן מאיר תרמה אף היא לאיכותה של המהדורה העברית, כמתואר באחרית דבר.

מומלץ ביותר.

Księgi Jakubowe – Olga Tokarczuk

כרמל

2020 (2014)

תרגום מפולנית: מרים בורנשטיין

אספת דיירים / אורית גרוס

אספת דיירים

אורח החיים העירוני מכנס אל תחת גג אחד אנשים שונים זה מזה. הימצאותם בכפיפה אחת אינה תמיד מבחירה, דיירים עוזבים, אחרים נכנסים, וכולם נדרשים להסתדר איכשהו יחדיו. אחדים יתיידדו, אחרים יפתחו רגשות טינה. אחדים יהיו מעורבים בחיי שכניהם, אחרים יסתגרו בתוך דירתם-מבצרם. כלפי חוץ יטפחו תדמית ציבורית מסוימת, ומאחורי דלתותיהם יתרחשו חיים פרטיים נסתרים.

"אספת דיירים" הוא סיפורו של בנין אחד ברחובות. את הפן המשותף מייצגות הודעות הנתלות בלובי – גבית כספים, החלפת מנקה, איחולי חג שמח, שיפוץ מתוכנן. בתוך הדירות, ומעט גם ביניהן, רוחשים חיים מגוונים: אשה, שבנה עבר טראומה והתרחק מהבית, נאלצת לחלוק את דירתה עם חמה המשותק והשותק ועם המטפל הזר. מנהלת משפחתון עוקבת בחרדה אחר היחסים בין אחת הפעוטות לסבה. אלמנה מזדקנת מבקשת מבנה של השכנה להניח פרחים על קברו של בעלה. אם חוששת לאבד את בנה כפי שאיבדה את אביו. שכנים ששיפצו את דירתם מתרשלים בתיקון הנזקים שנגרמו לדירה שתחתם. בחניה המשותפת יש מי שאינו מתחשב בקוי ההפרדה שבין החניות. מאחת הדירות עולה באופן קבוע קול בכיה של תינוקת. בסיפורים קצרים וממוקדים, המיטיבים לתאר את דיירי הבנין במבט כפול – כפי שהם נראים למתבונן מבחוץ, וכפי שהם חשים בתוך עצמם – הסופרת יוצרת מארג רוחש חיים, ופורטת בנין משותף כמושג למרכיביו האנושיים.

אורית גרוס כותבת באמפתיה וברגישות, וניחנה ביכולת ללכוד הלכי רוח באמצעות מלים פשוטות ומחוות. הסיפורים מחוברים מאוד למציאות, וקריאתם מעוררת בהכרח את התהיה מה אנחנו באמת יודעים על מי שמצויים מדי יום ביומו במרחק כה קצר מאתנו.

קריא, עכשווי ומומלץ.

כרמל

2019

זבוב על הפסנתר / אבי גרפינקל

688597

עידו רוזן הוא פסנתרן. כשהיה ילד התגלה כשרונו המוסיקלי, אך הוא מודה ביושר כי יותר משקסמה לו המוסיקה קסמה לו תהילתם של הפסנתרנים הדגולים. כעת, כשהוא כמעט נושק לגיל שלושים, הוא עדיין מחפש את ההזדמנות לפרוץ אל התודעה, לזכות בכבוד ובהערכה, וגם בתגמולים הנלווים אליהם. הספר נפתח ביום בו מתקיים שלב חצי הגמר בתחרות האביב, שהיא מבחינתו של עידו, המשתתף המבוגר ביותר, נקודת מפנה: או שיזכה וידבק בקריירה של פסנתרן, או שיפסיד, ימסור את פסנתרו למכוון הפסנתרים, שלו הוא חייב כסף, ויחפש עיסוק אחר.

יומו של עידו נפתח בשעתיים של נגינה, ללא פשרות. הדבקות בלוח הזמנים הזה פוגמת ביחסיו עם בת זוגו, וכשהוא מאבד אותה הוא נותר למעשה לגמרי לבדו. הוריו מתגוררים בקיבוץ מרוחק, וסבורים שעליו למצוא לעצמו עיסוק מכניס. יש לו רק חבר אחד, דלפון כמוהו. עידו מתעקש על מגורים במה שהוא מכנה "תל אביב האמיתית", למרות שכר הדירה המאמיר. אין לו גרוש על הנשמה, בעל הדירה מאיים לפנות אותו, ונדמה שביש המזל מתעקש לדבוק בו. פרנסתו היחידה היא מעבודתו בקייטרינג, עבודה בלתי סדירה, שבה, בניגוד להתנהלותו הרגילה, הוא ממוקד ונחשב למי שניתן לסמוך עליו.

אבי גרפינקל לוקח את הקורא לסיור בתוך נפשו של עידו, שהוא מעין אנטי-גיבור, טיפוס די מעצבן בנזקקות שלו, כזה שמתחשק לטלטל ולשלוח אחר כבוד למצוא עבודה, לאו דווקא על חשבון הנגינה. אפשר גם וגם, במקום לרבוץ בדירה מטונפת ולחלום על העתיד. יחד עם זאת, הדבקות שלו במוסיקה מעוררת חיבה והשתאות, ובמקביל לדחף לשגר אותו בבעיטה למסלול שונה מתקיים לו גם הדחף לאלץ את שופטי התחרות להעניק לו את הניצחון, ולשגר אותו על שטיח אדום אל התהילה.

הסיפור מסופר רובו ככולו מנקודת מבטו של עידו, למעט הפסקאות בהן מסתגרים השופטים, דנים בנגינתם של המתחרים ובוחרים את הזוכה. איך אפשר לכמת איכות של נגינה? כשאי אפשר, קובעים הטעם האישי, נטית הלב של השופטים, ומאזן הכוחות ביניהם.

בכוחו של הסופר הכל-יכול לשים לאל את כל תקוותיו של עידו. בכוחו גם להעניק לו את הנצחון. אבי גרפינקל בחר בדרך שלישית. אפשר להתייחס לבחירה שלו כאל טריק ספרותי, או כאל פתרון קל, אבל נראה לי שביקש לומר שבעצם, כשמדובר בעידו, זה לא באמת משנה. בדומה לגיבורו של "אישוליים", שחשב שחייו ישתנו אם יסע למקום חדש, אבל בעצם לקח אתו לשם את אישיותו הבלתי משתנה, גם עידו יישאר אותו אדם, בלתי מרוצה ובלתי מסופק, ללא קשר לתוצאות התחרות.

במאמר מוסגר אציין שעידו מתגורר ברחוב ג'ורג' אליוט בתל אביב, בגלל מחסור במזומנים הוא הולך הרבה ברגל, ונהניתי לשוטט אתו במחוזות ילדותי.

"זבוב על הפסנתר" הוא ספר קומי-למחצה-טרגי-למחצה על תלישותו של אדם שעדיין לא התבגר, מתוך חוסר יכולת או מתוך בחירה בלתי מודעת. עידו, כאמור, עיצבן אותי, אך הוא מתואר באמינות, והספר קריא, מדויק ומומלץ.

כרמל

2009

יונים בדשא / וולפגנג קפן

205994

גרמניה חיה בשדה מתחים, עולם מזרחי, עולם מערבי, עולם שבור, שני חצאי עולם, אויבים זה לזה, זרים זה לזה, גרמניה חיה בקו התפר, בקו השבר, הזמן יקר, הוא אינו אלא מרווח, מרווח זעום, מבוזבז, שניה אחת לנשימה, מרווח נשימה בשדה קטל ארור.

במלים אלה מסיים וולפגנג קפן את ספרו, המתאר יום אחד במינכן בשנת 1949. גרמניה, עדיין תחת כיבוש, כבר הפעילה את רפורמת המטבע, שתהיה המנוע העיקרי ל"נס הכלכלי". למרות שהגרמנים החלו לחוש את ניצני הרווחה הכלכלית, הרווחה הנפשית השתרכה הרחק מאחור, ורובם עדיין נאבקו לשקם את חייהם, להתנער מעברם, ולבנות לעצמם שגרה חדשה על שברי עולמם. קפן מספר מתוך תודעתן של כשלושים דמויות, חלקן קשורות זו לזו, דרכיהן של כולן משיקות זו לזו, ויוצר תַּצְרֵף שמאפייניו תסכול עמוק, חרדה מן העבר, מן ההווה ומן העתיד, ואלימות שרק מחפשת עילה להתפרץ.

שמו של הספר שאול מגרטרוד שטיין. אדווין, סופר עטור תהילה, שהגיע לעיר לשאת הרצאה על אירופה ולמען אירופה, מתייחס לציטוט משטיין בהרצאתו: "כמו יונים בדשא, כך רואים כל מיני מוחות מודרניים את בני האדם, ומבקשים לחשוף בכך את חוסר המשמעות ואת המקריות לכאורה של חיי האדם, לתאר את האדם כחופשי מאלוהים; אבל לאמיתו של דבר הם רק מניחים אותו לרפרופיו חסרי התוחלת בריק, והוא חסר ערך, חופשי ועם זאת רשת המלכודת מאיימת ליפול עליו, לצווארו כבר מונחת המאכלת, והוא גאה בחירותו המדומה מאלוהים וממוצאו האלוהי, שאינה מובילה אלא לאומללות". אדווין אמנם יוצא חוצץ נגד תפיסה זו, אך נדמה שהיא תופסת יפה את רוחו של הספר.

בין גיבורי הספר נמצא את פיליפ, סופר שהושתק בתקופה הנאצית ועדיין לא מצא את קולו; אשתו אמיליה, נצר למשפחה אמידה, שמוכרת את נכסיה בבתי משכון כדי להמיר אותם למשקה, שישכיח ממנה את מציאות חייה, בזעם של שיכורה נאבקת בהרס הגדול של התקופה באמצעות הרס בזעיר אנפין; אלכסנדר, שחקן מזדקן, המייצג, כך על פי יעקב הסינג באחרית הדבר, את נביבות הדמויות, ואשתו מסלינה, המארגנת אורגיות, שניהם כאחד מפקירים את בתם בידיה של מטורפת דת; חבורת מורות אמריקאיות, שבאו לצפות בעיר; אודיסאוס, חייל שחור עור, סובב בעיר עם יוזף, סבל זקן שלחם במלחמת העולם הראשונה, הנושא עבורו מזוודת-רדיו המשמיעה מוזיקה אמריקאית; קרלה, אלמנה צעירה ואם לבן, שמקיימת קשר רומנטי-תועלתי עם וושינגטון, חייל אמריקאי שחור עור; ועוד אחרים, מעניינים לא פחות. האחרונים, קרלה וושינגטון, חושפים בעצם קיומו של הקשר ביניהם, את דיעותיהם הקדומות של הגרמנים, את שנאת הזר והשונה שעדיין לא התפוגגה, למרות שחזו במו עיניהם בתוצאותיה הרות האסון. אבל הקשר הזה אולי נושא גם תקווה לעתיד: בני הזוג מתכננים לפתוח בר בפריז, ולקבוע בפתחו שלט שיצהיר כי כל אדם יכול להכנס, היפוכם של שלטי "הכניסה אסורה ליהודים" ו"הכניסה אסורה לשחורים".

כפי שמציין יעקב הסינג בסיום, היעדרותה של אחת הדמויות מן העיר דווקא נוכחת בספר בעוצמה לא פתוחה מזו של הדמויות הסובבות בו. הנרייטה, יהודיה ילידת גרמניה, שנמלטה מברלין, והותירה את הוריה מאחור, מסרבת להצטרף אל בעלה האמריקאי ואל בנה, המבקרים במינכן. הבן, עזרא, שגדל בארצות הברית עם שתי שפות אם, זוכר את אמו מספרת לו בגרמנית על סופם של הוריה, כשהיא מתייפחת בחשכת חדר הילדים.

האם הגרמנים למדו משהו מנסיונם המר? נראה שלא. הסבל שנרצח הופך לגיבור, מהדהד את הורסט וסל, שנתפס כקדוש מעונה למרות שנרצח על רקע סכסוך על שכר דירה. שמועה על רצח ילד בידי חייל שחור מובילה המון מוסת לנפץ את חלונות מועדון החיילים השחורים, וקפן כותב באזכור לליל הבדולח: "האבנים, האבנים שזרקו, קול ניפוץ הזכוכית, קול נפילת השברים, הרתיעו את ההמון. המבוגרים שבהם נזכרו במשהו; בעיוורון אחר, בפעולה מימים אחרים, בשברי זכוכית אחרים בשברי זכוכית זה התחיל אז ובשברי זכוכית זה נגמר. שברי הזכוכית שבהם זה נגמר היו שברי חלונותיהם שלהם".

"יונים בדשא" כתוב בסגנון יחודי. הוא מתגלגל מדמות לדמות במעברים אסוציאיטיבים חלקים. לפעמים המעבר מונע מסיטואציה דומה – "אני חייבת להזדרז, האור ירוק", חושבת קרלה, והסיפור עובר אל "האור ירוק. הם הוסיפו ללכת, Bahama-Joe. יוזף פזל לעבר המסבאה". לפעמים הדמויות נוגעות זו בזו מבלי משים – רכבו של אדווין משפשף רוכב אופניים, והסיפור עובר אל הרוכב, ד"ר בהודה, פסיכיאטר המטפל בכמה מן הדמויות, ומשלים הכנסה בתרומת דם. למרות הקיטוע הזה, שאינו מאפשר שהות ארוכה בחברת כל דמות, בסופו של דבר הן כולן צוברות נפח ומשמעות. הספר מצטיין בעושר תרבותי עצום, שכתוצאה ממנו הוא עמוס הערות שוליים. תחילה קראתי כל אחת ואחת מהן בזמנה, אבל היתה זו תוספת מעיקה לסגנון התובעני, ולכן חזרתי אל כולן אחרי סיום הקריאה.

נראה לי שתרגומו של הספר היווה אתגר לא קל, וגדי גולדברג עמד בו יפה.

ספר יוצא דופן, מורכב ומומלץ.

Tauben im Gras – Wolfgang Koeppen

כרמל

2006 (1951)

תרגום מגרמנית: גדי גולדברג

לחצות את הנהר / שלום אילתי

לחצות את הנהר

את ספרו של ישראל קפלן, "לא אמות, כי אחיה ואספר!", פותח מבוא מאת בנו, שלום קפלן-אילתי, ובו הוא מספר על המחברות שכתב אביו אחרי השחרור מהמחנות, מהן למד על מה שעבר עליו. ישראל קפלן הופרד ממשפחתו, שנותרה בגטו קובנה, נשלח לעבודות בריגה, והתגלגל בין מחנות ריכוז עד ששוחרר בדכאו. אשתו ובתו נרצחו, ורק הבן שרד. אחרי תום המלחמה עברו חודשים ארוכים עד שהשניים נפגשו, וקפלן במחברותיו תיאר את הגורמים שעיכבו את האיחוד, ואת געגועיו אל בנו. שלום אילתי כתב את "לחצות את הנהר" ב-1999, ארבע שנים לפני פטירתו של אביו ולפני שגילה את המחברות.

"הרבה מטעם השחרור כרוך בידיעה שגם יקיריך ניצלו […] שאלמלא כן אין הנס שלם. נפגש, נתיישב זה מול זה – ונדבר, נדבר ונדבר. חלק הכרחי של המפגש מחדש הצפוי הוא האפשרות להתחלק בחוויות. הקשיבו נא לסיפורי, האזינו לאשר ארע לי. טעם אחרון זה, במידה ניכרת, לגבי מעולם לא התגשם. אולי משום כך נולדו כעבור שנים רבות דפים אלה". כששחרר הצבא הרוסי את קובנה, גילה שלום, שהעביר את החודשים האחרונים בחסותם של גויים, שאיש לא ציפה לו. אמו נעלמה, אחותו, שנמסרה אף היא לידי זרים, הוסגרה לגסטפו ונרצחה. כשאוחד סוף סוף עם אביו, נמנע האחרון מלשאול אותו על שעבר עליו, כמו שנמנע מלספר על גלגוליו שלו. בספר זה, פרי נסיונות כתיבה שנמשכו עשרים שנה, הוא מגולל את קורותיו מעת כיבושה של קובנה על ידי הגרמנים ביוני 1940 ועד עליתו ארצה, לבדו, באפריל 1946.

בדפים הראשונים של הספר הוא מסייג את עדותו: "כוח הזכרון של ילד: מה בעצם יודע אני על אשר קרה? וכי חקרתי, אספתי מסמכים, גביתי עדויות; מה יכול אני אפוא לספר, אלא מה שהסתנן והגיע אלי, נספג ועובד על ידי ילד אשר חושיו אמנם היו מאוד מחודדים, אך בתום המלחמה יהיה בן אחת-עשרה בסך הכל. שום שנתון מדעי לא יקבל לפרסום את עדותי זו; אבל זהו סיפורי שלי". למרות הסתיגות זו, הספר מצטיין באמינות ובבהירות, משלב את זכרונותיו של הילד ואת עמימות הבנתו עם השלמות היסטוריות ועם ידיעות שנוספו מאוחר יותר.

כחצי שנה לאחר שנכלאו בגטו, התפתה ישראל קפלן לגשת למיונים לבחירת אנשים שיישלחו לעבודות בריגה. מכיוון שמונה בחשאי לתעד את החיים בגטו, האמין שההנהגה היהודית תמנע את שילוחו, ובמקום להמתין במקומו עד שייקרא בחר לסיים ביוזמתו את ההמתנה. קיימות עדויות סותרות באשר למה שארע אחר כך – האם ההנהגה אכן נסתה לחלץ אותו? האם יכלה אשתו לשנות את רוע הגזרה לולא חלה בנה באותו לילה? – אבל התוצאה היתה פיצול המשפחה. עול הפרנסה והדאגה לשני הילדים הוטל על שכמה של האם לאה. בנוסף לעבודת הפרך בבריגדות, נטלה האם חלק בפעילות המחתרת בגטו, וטיפחה חלום לצאת אל היערות ולחבור אל הפרטיזנים. כשהחבל הלך והתהדק על צווארם של היהודים – מספרם פחת משלושים אלף לשמונת אלפים אחרי שתי אקציות – ומשהתברר שלא תוכל לקחת אתה את ילדתה בת השש אל היערות, קבלה החלטה קורעת לב למסור אותה לידי משפחתה של ליטאית שעבדה אתה. בעקבות אקצית הילדים, ממנה ניצל שלום בזכות מקומות מחבוא שלא התגלו, החליטה שהגיע הזמן למצוא גם לו מקלט מחוץ לגטו. הילד, כבן אחת-עשרה, הועלה על סירה, חצה את הנהר שהפריד בין הגטו לבין פרברי העיר, והצטווה ללכת בשביל העולה מן הנהר בגדה השניה ולא להביט אחור, עד שתגש אליו אשה זרה ותנחה אותו בדרכו. במבוא לספרו כותב הילד שבגר: "אני שולחתי על ידי אמא, כמשה בתיבה, אל חוף החיים. את סיפורי רוצה אני אפוא להקדיש לאמי. היא נתנה לי חיים פעמיים, ואת חייה שלה לא השכילה להציל אפילו פעם אחת". לאה גרינשטיין-קפלן נרצחה כשחוסל הגטו, שמונה-עשר ימים בלבד לפני שחרורה של קובנה.

שלום אילתי מתאר את חייו של הילד בשנות המלחמה. הוא מספר על ארועים "רגילים", כמו משחקי ילדים ולימודים בבית ספר מאולתר, ארועים שרגילותם עמדה בצל גרדום שנבנה מתחת לחלון בית הספר, ובצל גוויות קשישים שכרעו תחתיהם בעת ההמתנה למיון של האקציה הגדולה. הוא מתאר את עולמם של המבוגרים, כפי שהשתקף בעיניו באותה תקופה, וכפי שהוא מבין אותו כעת. בכנות הוא מתאר את היסחפותו אחר רוח הרחוב – הווה אומר השגת מזון ורכוש בדרכים שהיו נחשבות בלתי מוסריות בזמנים נורמליים – למורת רוחם המפורשת של הוריו. הוא אינו מסתיר שגיאות שעשה, שמייסרות אותו כל חייו – מכתב נרגן ששלח לאמו מן המחבוא בדירתה של הליטאית אצלה מצא מקלט, התעסקותו בעניניו בשעות האחרונות לפני הוצאתה של אחותו מן הגטו.

החיים בגטו ובמחבוא היו סיוט מתמשך ומאיים. החודשים שלאחר השחרור היו קשים לא פחות. חברה ששרדה אף היא כילדה אמרה אחרי שנים כי "החודשים הראשונים לאחר השחרור זכורים לה כקשים מכל שחשה בשנים הנוראות הקודמות. ההיווכחות; המציאות החדשה של היות לבד". שלום אילתי מספר על גלגוליו כילד לבדו, על ההכרה כי אחותו אכן הוסגרה, וככל הנראה נרצחה בפורט השביעי, על ההמתנה האינסופית לאמו שתשוב, שהרי איש לא חזה בפועל במותה. מסעו אל אביו היה אף הוא הרה-סכנות וממושך, כרוך בחציית גבולות בסתר ובהסתמכות על טוב-לבם של זרים.

המפגש עם אביו לא שיקם את מה שנותר מן המשפחה. ישראל קפלן, מצולק נפשית ומעורער פיזית, לא העניק לבנו את החום שביקש ואת ההזדמנות לספר את קורותיו. אולי לא היה מסוגל לכך משום אופיו, אולי לא חש חזק מספיק לחוות גם את שעבר על בנו. כפי ששתק לגבי שנותיו במלחמה, כך ביקש גם את שתיקתו של הבן. במבוא לספרו של האב כתב הבן את שבחיו של אביו, ששמר על רוח איתנה והשתקם למרות הטראומה. בספרו שלו – שקדם כאמור לגילוי המחברות ולחשיפת חוויותיו של האב – הוא מביע את תסכולו, כילד וגם כמבוגר, על כל מה שמנע ממנו. שלושה שבועות לאחר איחודם נוצרה האפשרות לשלוח את הבן לארץ בהפלגה מיוחדת של "שמפוליון", והאב החליט לנצל אותה. בארץ קבלה את פניו אחותו של אביו. האב עצמו עלה כשנתים אחר כך, אך השניים לא שבו לחיות יחדיו.

הספר ראה אור לראשונה ב-1999, למעלה מחמישים שנה לאחר הארועים המתוארים בו, ועדיין השפעתם ניכרת בחייו של המספר. קולות ומראות, שיש בהם צל של תזכורת למה שחווה, עדיין מבעתים אותו. כך, לדוגמא, הסתלק מאזור הבית הלבן בוושינגטון, כשמראה הקבוצות המתארגנות בדממה להכנס ולצאת החייה את מראות האקציה הגדולה. חברו סיפר כי מראה פינגווינים המצטופפים על גבי גוש קרח בגרינלנד, החזיר אותו במפתיע אל מראה היהודים המצטופפים בכיכר. "הרי שאצל כולנו כיכר הדמוקרטים עודנה שתולה בקרבנו. לעתים נדמה לי כי חלק בתוכי עדיין לא בטוח שניצל, דרוך הוא לקראת פקיעה של ארכת הזמן שהוענקה לנו פעם".

התמונה שעל הכריכה היא צילום עמוד ממכתבו של שלום אל דודתו בארצות הברית ביוני 1946. אחרי שהוא מתמצת את קורותיו ואת קורות הוריו ואחותו, ומביע את תקוותו להתאחד עם קרוביו, הוא כותב, "אולי את יכולה לשלוח לי ספרים מעניינים ביידיש. מפני שכאן הגרמנים השמידו הכל, ואני בלא ספר כמו דג בלא מים", מהדהד מבלי דעת את התשוקה שהביע אביו לשוב במהרה לחיי רוח.

על כריכת הספר מצוטטים כמה משפטים ממכתב שכתב עמוס עוז בעקבות קריאת הספר. הם מסכמים בנאמנות את תחושותי, ולכן אסיים בהם: "קראתי את "לחצות את הנהר", וכמה פעמים הספר הזה חדר אל תוך שנתי בלילה והביא אלי את האימה ואת כליון-הנפש ההם: כאילו לקחת אותי לשם. הרבה הרבה רגעים בספר הזה, בהם גם "מובלעות" אידיאליות בתוך הזוועה, נחרתים חזק ועמוק. דווקא משום שאינך מרים את קול-המספר שלך כמעט אף פעם, ואינך מוותר לנו על פרטים, "תמונות", רסיסי זכרון. כתבת ספר פולח. כמה מעט אנו יודעים על הניצולים – וכמה שטוחה ובנאלית היא ידיעתנו; הלוואי ולספרך זה יהיו קוראים לפחות כמנין הנרצחים: שיידעו. אצלנו וגם אצלם".  

יד ושם וכרמל

1999

2002 (מהדורה שלישית בצירוף השלמות והארות)

כוחו של אחד / ברייס קורטני

992193

עד שהיה בן חמש גדל פיקֵיי בחווה של סבו בדרום אפריקה בחסותה המגוננת של אומנת שחורה. כשאמו לקתה בהתמוטטות עצבים ואושפזה, נשלח הילד לפנימיה. בשל גילו הצעיר, בשל תמימותו, ובשל השתיכותו למיעוט האנגלי בקהילת ילדים בורים (אפריקאנרים, לבנים ממוצא הולנדי, גרמני וצרפתי), הפך קורבן לילדים גדולים ממנו. השנה היא 1939, המלחמה בפתח, הבורים תומכים בהיטלר, בין השאר בשל שנאתם לאנגלים, וחייו של הילד הופכים לגיהינום, נתון לשרירות ליבם האלימה של הילדים, וגם לזו של המבוגרים המנהלים מוסד חינוכי דיקנסי.

השם שניתן לילד על ידי אמו אינו מוזכר בספר. כינויו הראשון, שניתן לו על ידי הילדים המתעללים, הוא פיסקופ, ראש פיפי. את השם פיקיי, שאימץ לעצמו כשמו היחיד, נתן לו עובד רכבת בשם הופּי, שהשגיח עליו כשנשלח בגיל שש להתגורר שוב עם אמו ועם סבו, שעזבו את החווה ועברו לעיירה. כשהציג את עצמו בפני הופי כפיסקופ, משום שאחרי שנת הזוועות חשש להציג את עצמו בשם אחר, שינה הופי את הכינוי לפיקיי. הופי, שהיה מתאגרף מצליח, הנחיל לילד לא רק את שמו, אלא גם את יעודו, להיות אלוף העולם במשקל מעורב. המפגש הקצר עם הופי נטע בילד נחישות, לעולם לא להיות שוב קורבן.

"כוחו של אחד" מתאר את חייו של פיקיי עד גיל שמונה-עשרה, כשינצור בלבו את עצתו של הופי, "קודם עם הראש, אחר כך עם הלב", ויבצר את נחישותו באמצעות עצותיהם של תומכיו, ביניהם דוק, גיאולוג ובוטניקאי גרמני, שיאמר לו, "כוחו של האחד הוא האומץ להשאר נבדל, לרדת לחקר האמת ולא להתפתות למוסכמות או לטיעונים התקפים-לכאורה של אלה השואפים לשמר את כוחם, יהיה המחיר אשר יהיה". דוק הוא אחד מן המלאכים השומרים על פיקיי, וכשייכלא משום היותו זר ייפתח בפני פיקיי לראשונה עולמם של אנשי השוליים, והוא ייחשף לעוולות הגזענות ולדיכוי של השחורים. הספר מתואר מנקודת מבטו של ילד יחד עם תובנותיו של מבוגר, ופיקיי יתוודע לא רק לדעות קדומות ולאפליה על רקע צבע עור שונה, אלא גם לקנאות דתית בדמותה של אמו הפנאטית, ולאפליה על רקע אמונה בדמות חברו היהודי היימי.

תערובת הנושאים הזו מעניינת מאוד, אבל הביצוע לוקה בנטיית ספרי ביכורים מסוימים להפגין על הנייר את כל שיש לסופר להציע. כתוצאה מכך הספר מאריך מאוד בתיאור כל פרט, שולי ככל שיהיה, ביומיום של פיקיי, ומבליע בתוך כך את הנושאים החשובים הרבה יותר, שהיו אמורים מן הסתם להחשף באמצעות העלילה, בעיקר את נושא האפרטהייד. פיקיי, עם כל רגישותו, מרוכז לגמרי בעצמו, ויחסו אל שחורי העור הוא בסופו של דבר מתנשא, למרות שאין ספק שלא לזה התכוון הסופר. את היהודים שנקרים בדרכו הוא מעריך, אבל תיאוריהם סטראוטיפיים. הקורא לומד בפרטי פרטים על אגרוף, על עבודה במכרות נחושת, על רוגבי, על קקטוסים ועוד. משמח ללמוד, והכתיבה של ברייס קורטני טובה בכל פרק בנפרד, אבל העומס מייגע, והספר, משום כך, מדשדש. סיומו של הספר, המהווה סגירת מעגל, הוליוודי, וחבל.

The Power of One – Bryce Courtenay

כרמל

2018 (1989)

תרגום מאנגלית: מרב מילר

סוף היהדות בארצות האסלאם

18-2620f

"סוף היהדות בארצות האסלאם", כשמו כן הוא. הספר מתאר את התהליכים שעברו על יהודי ארצות האיסלם בשנים שאחרי מלחמת העולם השניה ובשנותיה הראשונות של המדינה, תהליכים שבסיומם גורשו בדרך זו או אחרת מארצם והפכו לפליטים. רובם ככולם מצאו מולדת חדשה בישראל ובצרפת. הספר כולל אחד-עשר מאמרים מאת כותבים שונים, כל אחד מהם מתרכז במדינה אחת.

העלון המלווה את הספר מעלה את השאלה "מדוע וכיצד היסטוריה זו הודחקה על ידי הישראלים, ואף בידי חלק מן הספרדים עצמם, וגרוע מזה בידי האקדמיה והאליטות הפוליטיות?", וקובע כי ההדחקה הזו "אוסרת על הספרדים להלביש במלים את הטראומה שלהם ומונעת מהם לשאת בהיסטוריה שלהם". ניסוחים אלה יוצרים את הרושם שנקודת המוצא של הספר היא קיפוח, אבל מדברי המבוא של העורך שמואל טריגנו מסתבר שלא אלה הם פני הדברים, וטוב שכך: "ספר זה לא נכתב כדי להסביר מדוע התעלמו עד כה מהסיפור הזה […] אלא כדי לחקור את התופעה ולנסות להבין את התהליך שגרם לה". הספר מערער על התדמית המסולפת של הציונות כקולוניאליזם, וטוען כי תופעת הפליטוּת במזרח התיכון אינה חד-צדדית, ומול שש-מאות אלף הפליטים שנמלטו מישראל בשל מלחמת העצמאות עומדים תשע-מאות אלף פליטים יהודים שגורשו מארצות האיסלם.

בכל אחת מן המדינות המתוארות בספר התרחשו תהליכים שונים, אך במבט-על ניתן להצביע על מאפיינים משותפים שהביאו בסופו של דבר להתרוקנות המדינות מתושביהן היהודים: כוחו של האיסלם וחוסר סובלנותו כלפי היהדות (וכלפי הנצרות), הקולוניאליזם האירופי שבמידה רבה אִפשר ליהודים לשפר את מצבם ובכך עורר טינה כלפיהם, התעוררות הלאומנות הערבית, השפעת האנטישמיות הגרמנית, והקמת הבית היהודי בארץ-ישראל.

כל אחד מן המאמרים בספר שופע מידע, וקצת קשה לקלוט את כולו ברצף. דילגתי מעט על המספרים ועל פרטי הפרטים, ו"דגתי" את הנושאים שחידשו לי ועוררו את סקרנותי. הנה אחד לדוגמא: במאמר על יהדות עירק מאת אסתר מאיר גליצנשטיין מוזכרות שתי תזות להסברת היקפה הגדול של העליה ב-1950 – תזת הציונות, שלפיה הגורמים העיקריים היו הציונות והאמונה הדתית, ותזת הטרור, שלפיה פצצות שהוטלו על ריכוזים יהודיים החישו את העליה ההמונית. תזת הטרור מעניינת במיוחד, משום שהועלו האשמות לפיהן ההפצצות היו מעשי ידי השלטון בישראל מתוך כוונה לזרז את היהודים לעזוב את עירק. מחברת המאמר טוענת שאי אפשר לייחס את היקף העלייה אף לאחת מהן, ומציעה תזה שלישית. מכל מקום, הדיון במניעים לעליה לא התפוגג עם השלמתה, אלא נוכח בשיח החברתי בישראל עד ימינו.

בצירוף מקרים התגלגלה אלי השבוע תמונה (מצורפת למטה), הממחישה את המתואר בספר.

"סוף היהדות בארצות האסלאם" הוא ספר מקיף ומעניין, ועוד אשוב אל כל אחד מפרקיו בנפרד לקריאה מעמיקה יותר.

כרמל

2018

עורך: שמואל טריגנו

סוף היהדות בארצות האסלאם - מפה

וראמו / ססר איירה

990205

וראמו, עובד ציבור בקולון שבפנמה, כתב בתוך לילה אחד פואמה בשם "המזמור של הילד הבתול", שנחשבה אחר-כך ליצירת מופת, המקור והפסגה של האוונגרד הנועז והנסיוני. בכל חמישים שנותיו קודם לכן לא כתב דבר. אחרי שהפואמה פורסמה, מספר ימים לאחר כתיבתה, לא המשיך ליצור. המספר הכל-יודע של "וראמו" טוען כי "כל יצירת אמנות שמאפשרת שחזור של הנסיבות המוחשיות שהולידו אותה, היא יצירת אוונגרד. לעומת יצירת האמנות המקובלת, שהופכת את המניעים ואת ההשלכות לנושא המרכזי שלה, ובכך סוגרת על עצמה את הגולל באופן הזייתי, הרי שיצירת האוונגרד נותרת פתוחה לתנאי הקיום שלה". הספר משחזר, אם כך, את נסיבות הולדתה של הפואמה.

הכל החל באותו בוקר בשנת 1923 בו קיבל וראמו את משכורתו בשני שטרות מזויפים של מאה פסו כל אחד. במקום למחות בו-במקום, נתקף אלם, טמן את השטרות בכיסו, ויצא אל יום של חרדות, חושש פן יואשם בהחזקת כסף מזויף. כששב אל הבית, אותו חלק עם אמו הסינית, פנה לעסוק בתחביבו – חניטת בעלי חיים ושילובם במיצגים. הפעם ניסה לחנוט דג (ומכאן ההשראה לכריכת הספר) ולהציבו בעמדת מנגן בפסנתר. הספר מתאר במפורט את אירועי אותו יום, חלקם הגיוניים, כמו קבלת המשכורת והחשש בשל הזיוף, חלקם הזויים, כמו הישארותו של הדג בחיים למרות החניטה, ולא אכנס לכולם. אדלג אל הערב: וראמו יצא לצעידה היומית הקבועה, שמע, כרגיל, קולות בתוך ראשו, היה עד, שלא כרגיל, לתאונה, נחשף אל השוק השחור, והתוודע אל שלושה מו"לים שהיו מוכנים לפרסם כל דבר, כולל הרשימות שוראמו ערך כדי לתעד את תהליך החניטה. אחרי הפגישה איתם שב לביתו, וכאמור כתב את הפואמה.

קראתי את הספר בשילוב של הנאה ובלבול. העמודים הראשונים הרשימו אותי, וציפיתי בסקרנות לגלות את נסיבות הכתיבה הפתאומית, ואת האופן בו ייחלץ וראמו ממצוקת הזיוף. אבל הסיפור לא נמשך באופן הלינארי הצפוי, אלא נע באופן חופשי, שהצטייר כמעט ספונטני ובלתי מתוכנן, בין מציאות מתקבלת על הדעת להזיה. ובכן, בלבול אינו הפאזה החביבה עלי, ובספרות – כמו בחיים – אני מחפשת את העוגן ההגיוני היציב. בערך במחצית הספר החלטתי שמצאתי אותו: "הספר הזה, אף על פי שהוא בנוי כרומאן, עוסק בתולדות הספרות". אני כותבת 'החלטתי שמצאתי' ולא 'מצאתי', כי עדיין, גם אם זו נקודת המבט שממנה יש לבחון את הספר, לא הכל נקשר אליה. אולי לא הכל אמור להקשר, אולי כן, ואני לא ערה לקשר. מכל מקום, רובו של הספר סובב סביב הכתיבה, מתייחס לספרות נסיונית, דן במקורות ההשראה, במבע המשולב של גוף ראשון עם גוף שלישי, ביצירת מיתוסים, בתהליך הכתיבה ועוד. בשולי הדברים איירה מלגלג על עובדי הציבור, מספר מעט על פנמה בתקופה האמורה, ומפתח כמה נושאי משנה צדדיים.

ציטוטי הביקורת שעל הכריכה, וכן אחרית דבר מאת הסופר הספרדי אנטוניו חימנס מורטו, מתיחסים אל איירה כאל מהפכן פורץ דרך גאוני. מורטו כותב כי איירה "עושה כשפים. כשפים אמיתיים, חסרי פשר ומפתיעים, שאת סודם אנחנו עדיין לא מסוגלים לפענח". אני לכשעצמי לא השתכנעתי. לטעמי, יש בספר, לצד רעיונות טובים וקטעים משכנעים, גם משהו אגבי, כמעט לא אכפתי, או אם לצטט את אחת הביקורות, "או שאנחנו עומדים לפני אחת הפואטיקות הרדיקליות ביותר של הספרות העכשווית, או שהכל בעצם אי-הבנה אחת גדולה". אני תוהה אם הסופר התכוון אל עצמו כשכתב לקראת סיום כי, "כשיצירה מכה בסנוורים בזכות חדשנותה וסוללת נתיבים שלא דרכה בהם רגל אדם, אזי אין טעם לחפש את ערכה בה עצמה, אלא בשינוי שהיא מחוללת ברגע ההיסטורי שהוליד אותה". אני מעדיפה יצירה שערכה טמון בתוך עצמה.

אם הסקירה הזו מבולבלת, זה אינו מקרה. עברו שלושה ימים מאז שקראתי את הספר, ועדיין לא הצלחתי לענות לעצמי על השאלה "אז מה היה לנו?". מנקודת המבט של העוגן האמור, זהו ספר עמוק ומעניין. מה שאינו מרותק אל העוגן, מרחף לו בחלל הספרותי ומסרב להתכנס להגדרה כלשהי.

אסכם כך: שווה התנסוּת.

Varamo – César Aira

תשע נשמות וכרמל

2018 (2002)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

אהבה מסותרת / חנה טואג

7ycona7tjgy70exgnk

הסקירה מכילה ספוילרים

נערה יהודיה ונער מוסלמי נפגשים בשוק בלוד. היא תלמידת תיכון דתי, שיצאה לשוק בשליחות אמה. הוא תלמיד תיכון המסייע בפרנסת משפחתו. המשיכה ביניהם מיידית. הקשר, שבתחילתו סבב סביב הכנת שיעורי בית יחדיו, התפתח לחברות ולאהבה. ברור להם שלא יזכו לקבל את אישור משפחותיהם לחיבור ביניהם, ולכן הם נאלצים להפגש בחשאי. כשאחיו ואחותו התאומים של הנער נהרגים על פסי הרכבת, אמו מתקשה להשאר בעיר, והמשפחה עוברת לכפר בגליל. הנערה, שבינתים נכנסה להריון, כותבת מכתב פרידה להוריה, מתאסלמת, והולכת בעקבות האהבה.

הספר פוגש את השניים חמש-עשרה שנים מאוחר יותר. מן ההריון הלא צפוי נולדו להם תאומות, אליהן נוספה אחות צעירה, כעת בת שלוש. בין שני הריונות אלה חוו בני הזוג לידת ולד מת וארבע הפלות. אמו של הבעל, שמעולם לא השלימה עם כניסתה של היהודיה לחייהם, דורשת מבנה לקחת אשה שניה שתלד לו בנים. תשכחו מכל הסיפורים הקשים על נערות יהודיות תמימות, שהלכו אחרי גברים מוסלמים, ונפלו קורבן לשוביניזם בוטה ולאלימות. הספר מציג סיפור אהבה יפה ונוגע ללב. ורדה, או ו'רדה בפי בעלה, וח'מודה, גברו על קשיי חייהם ועל איבת הסביבה, ואהבתם איתנה ונוגעת ללב. ח'מודה, ששאף להיות מהנדס, ויתר על חלומו לאחר שאביו, שהיה פועל בנין, נהרג בנפילה פיגום, והוא נחלץ למלא את מקומו. ו'רדה מתמודדת עם איבת חמותה ועם גידול ילדה חריגה. היומיום אמנם מרחיק את בני הזוג זה מזה, אך קרבת הלבבות נשמרת.

איזה סיכוי יש לזיווג הזה על רקע הרגשות הלאומנים שמתעוררים מדי פעם בכפר? לנוכח הקיפוח שמרגיש ח'מודה כשבקשתו לרכוש דירה בעיר נדחית בשל מוצאו? בסביבה של פעולות תג מחיר ואלימות השבאב? איך אפשר להתמודד עם בדידותה של ו'רדה שנותקה לחלוטין ממשפחתה? עם יסורי דור ההמשך שאף פעם לא ירגיש שייכות מוחלטת למקומו, ותמיד יזכירו לו את חטא מוצאו המעורב?

לאהבה הזאת יש תג מחיר, לא זה שנכתב על הקירות באותיות נוטפות דם, אלא זה שנחרת בלב: מחיר הפחד ומחיר האי ודאות ומחיר הזהות וקללת הזהות, וחבל דק נמתח ביניהם, ואתה מלהטט עליו כמו לוליין בין שמים וארץ. החבל דק כמו חבל הטבור. או שזורם בו דם ואתה חי, או שזורם בו ארס ואתה מת.

הסופרת מספקת לו'רדה מעין הצצה אל עתידה, כשהיא מפגישה אותה עם אשה יהודיה לשעבר, שנישאה אף היא לבן הכפר, ובזקנתה נותרה בודדה ודחויה, מאבדת בהדרגה את שפיותה. עוד נשים דוגמתה נקרות בדרכה, או שהיא שומעת עליהן, ומסיפורי כולן עולה בדידות, אפילו חרטה שאינה מובעת במלים. אחרי שהיא ממיטה על ראשה של ו'רדה אסון גדול, הסופרת שוברת את הקשר הזוגי, ושולחת את ו'רדה חזרה אל המקום שכבר מזמן אינו מחכה לה, עיר ילדותה לוד. מכיוון שהעלילה כולה מכוונת אל השבר, שמצטייר כבלתי נמנע, נוצרת תחושה לא נוחה של ספר עם אג'נדה. אמנם המסר אינו גזעני, אלא מאפשר את קיומה של האהבה, אך בשורה התחתונה הוא חד ובהיר: ערבי ויהודיה הם כמו שמן ומים שלעולם לא יתערבבו. בהרחבה, אפשר למצוא כאן מסר קודר לגבי עתיד משותף כלשהו לשני העמים.

חנה טואג כותבת יפה, בכושר תיאורי ניכר, וביכולת התבוננות דקה בנפשות גיבוריה. הקריאה בספר שוטפת, הדמויות רב-מימדיות ואמינות, ונושאי ההורות והשכול השזורים בו נוגעים מאוד ללב. לטעמי, אפשר היה לקצר ולקצץ בחזרות, אבל פרט לכך, ופרט לאי הנוחות שהזכרתי קודם, "אהבה מסותרת" מציע חווית קריאה טובה.

כרמל

2018

העשירים / חמוטל בר יוסף

988665

כותרת משנה: כרוניקה של משפחה

"העשירים" הוא כרוניקה של משפחת היימשטאט לאורך חמישה דורות. הספר נפתח ב-1759 בקאסל שבגרמניה, ביום ט' באב, כשארבעים ושמונה ילדים יהודים עומדים תחת החופה בנישואי חירום שנועדו למנוע את גיוסם. אחד הילדים הוא מאיר היימשטאט, שזמן קצר קודם לכן חגג בר-מצווה. בבגרותו, ועד מותו, מאיר יפרנס את שלוש נשותיו ואת ילדיו בעבודתו כסוחר נודד, גורר בעצמו את עגלתו מישוב לישוב מכיוון שעל היהודים נאסר לרכוש סוסים. בנו אלברט יזכה להשכלה שנמנעה מאביו, ויבחר בלימודי כימיה. בנו של אלברט, גוטהולד, ילך בדרכו של אביו, ויהפוך לממציא ולתעשיין. בנו של גוטהולד, רוברט, יגדל באנגליה, אליה תעבור משפחתו בשל האנטישמיות הגרמנית. הוא יינשא לנוצריה, יפתח את מפעלי התעשיה שיירש מאביו, ויעסוק בפוליטיקה. כשיגיע למעמד בכיר, יידבק בחיידק הציונות, וישקיע בארץ-ישראל. ילדיו הנוצרים, אווה והנרי, יתגיירו ויקשרו את חייהם בגורל העם והארץ.

משפחת היימשטאט הבדויה היא בעצם משפחת מונד, שהידוע בבניה הוא זה המכונה בספר רוברט, ובמציאות אלפרד מונד המוכר יותר בשם לורד מלצ'ט. הישוב תל-מונד נוסד על ידו, וביתו עדיין עומד שם, משמש כמוזיאון. אביו, לודוויג, אכן היה תעשין וכימאי דגול, כמתואר בספר, ולזכותו נזקפות המצאות חשובות בתחומו. חמוטל בר יוסף לא ציינה בשום מקום בספר שמדובר באנשים שהיו ולא בדמויות בדויות, אבל מכיוון ששילבה בסיפור אינספור אזכורים היסטוריים, ודרכם של גיבוריה הצטלבה פעמים רבות בדמויות היסטוריות, נאחזתי בכמה פרטים כדי לנסות להפריד בין אמת לבדיה, והתוודעתי לאנשים מאחורי הספר. לטעמי, מכיוון שהפרטים הביוגרפים מדויקים, שינוי השמות מיותר.

הסופרת מתארת חמישה דורות של אנשי מעשה, אנשים חסרי מנוח ששנאו בזבוז, נזקקו לפעילות בלתי פוסקת, ונדחפו על ידי הצורך להרגיש נחוצים. דחף זה הוביל אותם בתוך שניים-שלושה דורות בלבד ממעמד של סוחר נודד קשה-יום אל צמרת התעשיה והפוליטיקה. הנושא המרכזי, העובר כחוט השני בספר, הוא יחסם של בני המשפחה אל יהדותם, ויחס הסביבה אליהם, כשהם נתונים למגבלות המוטלות עליהם על ידי השלטונות ולאפליה הנובעת מדעות קדומות עתיקות יומין. נושא משני, אף הוא עובר מדור לדור, הוא היחסים בין בני הזוג, ונסיונותיהן של הנשים, שנמנע מהן לחוות פעילות ציבורית ותעסוקתית דוגמת זו של בעליהן, להיות שותפות של ממש, לדחוף כשצריך, ולתרום בדרכן. בשונה מן האנטישמיות שדועכת ומתפרצת לסירוגין, במעמדן של הנשים חל שיפור מתמשך, ובעוד נשותיו של מאיר, אבי השושלת, נועדו ללידה ולטיפול בבית, אווה, בתו של רוברט, האחרונה בשושלת המתוארת בספר, היא אשה פעילה ציבורית.

חמוטל בר יוסף ערכה מחקר מרשים בהיקפו, ושילבה בסיפור אזכורים היסטוריים מתחומים רבים ומגוונים. מאיר פוגש נשים כפריות שמספרות לו על שני אחים בשם גרים שמסתובבים בין הישובים ומלקטים סיפורים. אחת הנשים, שנים אחר כך, שמחה על המצאת הרוכסן. מישהו מספר על קונצרט שבו ניגן ברהמס. לפעמים נדמה שהסופרת ביקשה ללכוד את ההיסטוריה כולה, על כל פכיה הקטנים, בספר אחד, ונוצרת תחושה מסוימת של עומס יתר, אבל החיבור של הפרטים לכלל תמונה מקיפה מעניין, והעניין גובר על העומס.

הספר מחולק לשלושה פרקים – גרמניה, אנגליה, ארץ-ישראל. דווקא הפרק השלישי, העוסק בתקופת המנדט, ובעיקר במאבק לרכישת קרקעות, הוא הפחות טוב מבין השלושה. הוא מעניין, אבל הסיפור סוטה מן הכרוניקה המשפחתית, ומבקש להקיף את תולדות ההשקעות בארץ באותה תקופה. הניתוק הזמני, אך הממושך, מן הסיפור האישי הופך את הספר ליותר דידקטי ופחות סיפורי. לקראת סיום הוא שב אל האישי, אבל במעין מהלך של הרגע האחרון נוגע בחופזה בכמה פרשיות שאינן "נדבקות" לסיפור. שוב, במאזן של חולשות מול עניין, העניין מטה את הכף.

הוצאת כרמל, למרבה הצער, לא העניקה לספר את הטיפול המסור והאחראי שעליו הסופרת מודה בדברי הסיום. הגהה מדוקדקת יותר היתה מונעת שגיאות מביכות, דוגמת זו שבעמוד הראשון: ה-2 באוגוסט 1759, יום חתונתו של מאיר, לא היה ט' באב התק"ט, ככתוב כאן, אלא ט' באב התקי"ט. שמו של אלברט לא היה הופך פתאם לאלפרד, יוהנה לא היתה מתחלפת עם הנרייטה, מלים לא היו נשמטות או מופיעות בכפילות, ועוד. ספר מושקע כל כך היה ראוי לליטוש קפדני יותר.

"העשירים" (שם לא מוצלח, לדעתי) הוא ספר מרתק, מעשיר מאוד, רוב הזמן כתוב היטב. נהניתי, למדתי רבות, ואני ממליצה עליו.

כרמל

2017