ורשה היהודית / משה זונשיין

משה זונשיין, עיתונאי וסופר שחי בורשה, ביקש להעלות על הכתב את כל מה שיכול להזכר בו מן האזור היהודי קודם שחרב. הרחובות, המוכרים מתיאורי הגטו מוכי הרעב והאימה, שבים ומתמלאים חיים תחת עטו, אנשים מתרוצצים בהם הנה ושוב, סוחרים, עמלים, לומדים, אוהבים ומתקוטטים, מתמודדים עם צרות היומיום ובלתי מודעים לצלו של האסון המרחף. למרות צל זה, שהקורא אינו יכול שלא להיות מודע לו, "ורשה היהודית", כפי שמצוין בצדק באחרית הדבר, אינו "ספר יזכור". למעט אזכורים בודדים של האובדן, הספר הוא חגיגה של חיים, על היפה והקשה שבהם.

זונשיין משוטט בין הרחובות והסמטאות המרכיבים את השכונה היהודית, כל רחוב ואופיו השונה – רחוב מעבדי העורות ורחוב הנוכלים, רחוב עני ורחוב מרווח. כל אחד מהם הוא "ישות" קולקטיבית הדוברת בגוף יחיד, מעין שבט לעצמו, שאינו אמור להטמע באחרים: "איש לא יודע בסמוצ'ה איך נעשה משה הגבוה אחד משלהם. נראה שהתגנב לתוך החבורה, והתקבל בה עם הזמן. סמוצ'ה שכח שמשה בא מוולינסקה – הרחוב היריב – ושבילדותו היה כנראה גנב לא קטן". הוא מתאר את אורחות היומיום מבוקר עד לילה, את דומית השבתות, מבקר בגן הציבורי, בשטיבל, בספרית ההשאלה הראשונה, לומד עם הילדים בחדר, חוגג את החגים וארועים משפחתיים, פוגש דמויות המושכות את הלב. סגנונו מרנין, מדויק, משועשע לעתים – "הגביר נהג לחכות קצת [בטרם עלה לכרכרה], כדי שבינתים יתאסף קהל צופים גדול שיתפוצץ מקנאה" – והוא מתבונן בעבר באהבה אך במבט מפוכח.

ורשה היהודית סואנת, דחוסה, ומכורח הנסיבות מסוגרת במידה רבה. הרחובות שאינם יהודיים מכונים "הרחובות ההם", וטוב ליהודים שיתרחקו מהם, כדי שלא יפלו קורבן להצקות ולהתעללות: "בכל מקום היו דודים ודודות, אפילו בדרך-גרויץ, שבה נערי הגויים היו זורקים אבנים בשבת יפה אחר הצהרים, שבה הלכנו אל הדוד ליפה או אל הדוד וולף-בר", מספר זונשיין. רבים מתושבי המקום היו עניים, אך מוסדות הצדקה וגמילות החסדים שגשגו, שכן "מי שאינו מקבל חייב לתת – ידע כל יהודי בורשה", ושבת לא היתה שבת ללא תרומת מזון לנציגי מוסד "בית לחם", אחד מעשרות ארגוני צדקה, שהיו מסתובבים ברחובות החל משחר יום שישי כשהם מזמרים "שבת שלום, יהודים!", ואוספים מזון עבור מי שידם לא היתה משגת להשיג מזון לשבת.

לספר נלווים מבוא מאת נתן כהן ואחרית דבר מאת בני מר, שגם תרגם יפה. כדאי לקרוא את שניהם.

ברחוב גנשה, במקום שהוא חצה לפנים את רחוב זמנהוף, עומדת אנדרטה לזכר הגיבורים שנפלו בגטו ורשה. למרגלות האנדרטה דולק נר תמיד. הלהבה היא הדבר החי היחיד בגיא צלמוות זה. היא הדבר היחיד המזכיר שפעם היו פה חיים.

יידיש ווארשע – משה זאנשיין

כרמל

2022 (1954)

תרגום מיידיש: בני מר

על העטיפה: רחוב נלבקי פינת פרנצ’ישקנסקה, 1934. תצלום: וילם ואן דה פול

ג'וד האלמוני / תומס הארדי

ג'וד פולי, שגדל כילד יתום בכפר, שאף לחרוג מגבולות עולם העמל צר האופקים אל מחוזות ההשכלה. בעמל ליקט ספרים ישנים, ולמד בכוחות עצמו מכל הבא ליד. מחוז חלומותיו היתה העיר כרייסטמינסטר על מכללותיה, שבהן ביקש להשתלב בעקבות המורה פילוטסון שעזב את משרתו בכפר למטרה דומה, להרחיב את השכלתו ולהגיע למעמד של כומר נכבד. תומס הארדי סלל עבור גיבורו מסלול רצוף כשלונות ואכזבות, שמהן הצליח להתרומם שוב ושוב רק כדי למעוד אל הנפילה הבאה. תחילה פותה באמתלת שווא להנשא לאשה קרת-לב, ארוע שסתם את הגולל על תכניותיו ללמוד. כשנטשה אותו היה חופשי לעבור לעיר, אך גילה שעוניו ומעמדו כסתת אבן מנעו ממנו את הכניסה אל שערי האקדמיה. כשהתברר לו שפילוטסון, האיש שבדמיונו היווה מופת וסמן, ויתר על תכניותיו היפות, כמעט אמר נואש. בלית ברירה ברר לעצמו נתיב חדש של מטיף, איש כמורה צנוע ללא סיכוי לקידום ולרווחה. מנתיב זה הוסט בשל האהבה לסו הנון-קונפורמיסטית.

סו בריידהד, דודניתו של ג'וד, היא דמות שאינה משתלבת בסטראוטיפים ובמוסכמות של זמנה. כמו ג'וד, אף היא בת להורים שנישואיהם התפרקו. היא רכשה השכלה מסוימת, בחרה לעצמה מקצוע כאמנית, ופרנסה את עצמה. היא מתעבת את הדוגמטיות הדתית, מזלזלת בכללים נוקשים של מותר ואסור, אם אינם הגיוניים בעיניה, מאמינה בשוויון בין גברים ונשים וביכולתם לקיים ביניהם קשר המבוסס על חברות, סולדת מרעיון הנישואים הכופים אהבה נצחית שאינה אפשרית, ונרתעת מקשר מיני, אולי משום אלמנט הכניעה ואיבוד השליטה שבו, אולי משום קרירות גופנית, ואולי משום היותה, כדבריו של ג'וד, אדם רוחני. דיעותיה יוצאות הדופן מזעזעות מעט את ג'וד, אך בהדרגה, מתוך אהבה ומתוך שכנוע, הוא מאמץ אותן.

למרות האהבה המתפתחת בין שתי הנפשות התאומות הללו, הצעירים המשלימים זה את זה, סו, שנתנה לפילוטסון את הבטחתה להנשא לו, עומדת במילתה. כשפילוטסון מבין עד כמה היא סולדת ממנו, הוא נענה לבקשתה להניח לה ללכת. הוא עתיד לשלם מחיר יקר על נדיבות לבו כשיפוטר מעבודתו אחרי שנדיבותו תגונה על ידי עיני מעסיקיו כהסכמה לניאוף. סו וג'וד, שניהם אינם גרושים כדין, עתידים לחוות קשיים בשל אורח החיים בו בחרו, ואהבתם תעמוד במבחנים רבים.

האם ניתן לחיות במנותק מערכי התקופה ולא לשלם מחיר? פילוטסון, למרות שהוא עצמו נוהג כלפי סו שלא כמקובל, סבור כי בתרבות ישנה כמו שלנו אינך יכול לדבוק בחוש הצדק והיושר האינסטינקטיבי והבלתי מרוסן שלך בלי לבוא על ענשך. מן ההכרח לפעול על פי חוש צדק ויושר נרכש ומתורבת, אם ברצונך ליהנות ממנת רווחה וכבוד ממוצעת, ולהניח לנדיבות הלב הלא-מתורבתת לדאוג לעצמה.

"ג'וד האלמוני" זכה לקיתון של צוננים – עותק ממנו אף נשרף – כשראה אור בעשור האחרון של המאה התשע-עשרה, בשל אמירות שערוריתיות לזמנן שנכללו בו. "אני מתעבת אחיזת עיניים כזו שמנסה לטייח ברעיונות כנסיתיים מופשטים אהבת אנוש נלהבת וטבעית כל כך, כמו זו הטמונה בשירה גדולה ולוהטת זו!", אומרת סו על שיר השירים, ועל המוסד הכנסייתי בכלל. "זה זר לטבעו של אדם להמשיך לאהוב אדם כאשר נאמר לו שהוא חייב ועתיד להיות אהובו של אדם זה", היא מסבירה את התנגדותה להיקשרות בנישואים. "החתן שלי בוחר בי מרצונו ולשביעות רצונו. אבל אני לא בוחרת בו. מישהו מוסר אותי לו, כמו אתון או עז", היא מביעה את רתיעתה ממהלך הטקס. "אני לא מבין מדוע האשה והילדים לא יהיו היחידה החברתית ללא הגבר", אומר פילוטסון כשהוא חושב לעומק על קשרים משפחתיים בעקבות בקשתה של סו לפרק את החוזה ביניהם. "לא הגיע זמננו! הרעיונות שלנו הקדימו את זמנם בחמישים שנה מכדי שיביאו לנו איזושהי תועלת", מסכם ג'וד את חייו השבורים.

תומס הארדי כתב ספר קודר, פסימי לזמנו עם תקווה לעתיד משוחרר יותר. הוא מעביר תחת שבט ביקורתו את השיטה המעמדית שאינה מאפשרת לחלשים ולעניים לפרוץ ולהתקדם, את הדוֹגמוֹת של הממסד הדתי, ואת התפיסות החברתיות המאובנות שאינן מאפשרות את היחוד של הפרט. "חשבתי לי שהדפוסים החברתיים שהתרבות משבצת אותנו בהם, אין להם קשר לצורות הממשיות שלנו", מבינה סו. את הקדרות הוא מביע הן באמצעות העלילה עצמה, והן בסגנון השוזר שנינות וציניות אפלות. סו היא דמות זוהרת באינטלקט חד ועצמאי, אך היא גם אנושית מאוד, נתונה למצבי רוח, מפגינה עוצמה לצד חולשות. ג'וד הוא כולו לב, תם ותמים בבסיסו, שוחר אך טוב גם כשהוא מועד, ואיתן באמונותיו משעה שהוא משתכנע בתקפותן. שניהם יחד קוראים תיגר על המוסכמות, ומנהלים מאבק מעורר השראה והזדהות להגשמת אידיאלים רוחניים בעולם שנדמה שקשר נגדם.

לספר מצורפים מבוא ודברי סיכום מאת הסופר, הדנים בין השאר באופן בו התקבלה, או לא התקבלה, היצירה, שהיא הפרוזה האחרונה שכתב. כמו כן מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת ה"מ דלסקי, שעניינה בעיקר המבנה של הספר והדינמיקה שבין הדמויות. עודד פלד תרגם יפה, הזמן שחלף מאז פרסומו של הספר לא שחק את איכויותיו ההגותיות והספרותיות, והוא מושך לב ומעורר מחשבה.

Jude the Obscure – Thomas Hardy

כרמל

2002 (1895)

תרגום מאנגלית: עודד פלד

בין קראוס לקסטנר / אילה נדיבי

כותרת משנה: המאבק על הצלת יהודי הונגריה

באוקטובר 1944, אחרי הפוגה בגירוש יהודי הונגריה להשמדה, השתלטה מפלגת צלב החץ על השלטון. אייכמן ועוזריו שבו לבודפשט בכוחות מחודשים, ובנובמבר המושלג והקפוא החלו להצעיד עשרות אלפי יהודים, ללא מזון ולא קורת גג, אל גבול אוסטריה. לכאורה היו הצועדים מיועדים לעבודות, בפועל היה מדובר בצעדות מוות לכל דבר. משה קראוס, מנהל המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט, עבד ללא ליאות עם נציגי מדינות זרות, כדי להנפיק תעודות חסות לצועדים. נציגי שוויץ, שבדיה וספרד, ביניהם קרל לוץ וראול ולנברג, יצאו בעקבות השיירות, והצליחו לשלוף מהן אלפים מן היהודים ולהציל את חייהם. ישראל קסטנר, ראש ועדת העזרה וההצלה בבודפשט, שאת רוב זמנו באותם ימים העביר מחוץ להונגריה בחברת אנשי מנגנון גרמנים, כתב כך במכתב בזמן אמת: "לפי דו״חות חד־משמעיים מהגבול מקבלים השלטונות הגרמנים את היהודים ומטפלים בהם באופן אנושי. רוחצים אותם ונותנים להם מזון מספיק ושולחים אותם הלאה ברכבת. כפי שאחד מקציני המשנה של אייכיץ [אייכמן] מסביר: 'אורו פני היהודים בהגיעם לגבול הגרמני'". ניגוד זה ממחיש בחדות את המקום שאליו הוליכה אותם בחירתם בדרכי פעולה שונות להצלת נפשות.

קסטנר בחר לנסות להציל יהודים באמצעות משא ומתן עם הגרמנים. משעה שקיבל את הסכמתם לרכבת המיוחסים, הפך למעשה בן ערובה, ופעל בשירותם להרגיע את מאות אלפי היהודים האחרים כדי לא לפגוע בנסיונות ההצלה של היחידים. גם כשהיה לו ברור שהוא קורבן לרמאות ולסחיטה מתמשכת, גם כשהגורל הצפוי ליהודי הונגריה היה ידוע לו בוודאות, לא התנער מן הבחירה בדרכו השגויה. קל לומר היום, מן הנוחות של הספה בסלון, ששגה, והעובדה שזכה לתמיכת ההנהגה בארץ-ישראל מן הסתם סייעה לבצר אותו בעמדותיו, גם אם דברים שאמר מפעם לפעם העידו על הבנתו שהוא משמש כלי בידי הגרמנים. לעומת זאת, בלתי אפשרי למצוא הצדקה להתייצבותו, בהתנדבות, להעיד לטובת הרוצחים, ביניהם עוזריו הקרובים של אייכמן, אחרי המלחמה, בשעה שהוא עצמו סיפר סמוך לסיום המלחמה שידע שהם מבקשים להשתמש בו כאליבי.

קראוס התנער בשלב מוקדם מדרכו של קסטנר, ובחר להסתמך על הנציגויות הזרות. בניגוד לקסטנר, שנתמך על ידי ראשי הישוב, קראוס, איש המזרחי, עמד בפני נסיונות הדחה חוזרים ונשנים, ומשרדו קופח בחלוקת המשאבים. פעילותו התרכזה במאמצי עליה, והוא קשר קשרים קרובים ורבי ערך עם נציגים זרים ועם בעלי תפקידי מפתח הונגרים. כשהנהגת הישוב ונציגיה בהונגריה נקטו בקשר של השתקה באשר לגורל היהודים, קראוס חיבר מסמך מקיף שהסתמך על דוח ורבה-וצלר. המסמך, שהופץ על ידי ג'ורג'ה מנטלו, הביא סוף סוף ללחץ בינלאומי, שבזכותו עצרה הונגריה את גירוש היהודים. בתקופת הכיבוש עסק קראוס, כאמור, בהנפקת תעודות חסות, והיה אחד האישים המרכזיים בהפעלת בית הזכוכית, שבו הונפקו תעודות, ובו, כאחד ממאה ועשרים בתי מחסה, מצאו מגן אלפי יהודים. לפחות ארבעים אלף מקרי הצלה נזקפים לזכות יוזמותיו.

אחרי המלחמה זכה קסטנר בחיבוק הממסד, שאף נחלץ להגנתו נוכח האשמותיו של גרינוולד. קראוס, שלא היה מאנ"ש, נדחק אל השיכחה, התקשה למצוא עבודה, וזכה להתעלמות גורפת, גם כשהוענקו כבוד והוקרה לנציגים הזרים שאיתם עבד לילות כימים בתקופת הכיבוש.

אילה נדיבי, במחקר מדוקדק ומפורט, מבקשת להשיב לקראוס את הכבוד המגיע לו, וגם לקבוע מסמרות באשר להתנהלותו הבעייתית של קסטנר. בדומה לרות לנדאו ב"מחיר השתיקה" המאוחר יותר, גם היא זוקפת לחובתו של קסטנר את הכניעה לדרישת הגרמנים להרגיע את הציבור, את שתיקתו ואת יצירת מצג השווא של גירוש לצורך עבודה. נדיבי מתארת את ההתרחשויות בהונגריה מתחילת המלחמה ועד סיומה, עוקבת אחר כל מסמך וכל העברת כספים, ועומדת על היחסים הכאוטיים והמזיקים בין המפלגות היהודיות-ישראליות השונות, שהיו מסוכסכות ממש עד הכיבוש, ושבו להתכתש מיד אחרי השחרור. היא מציגה דמויות מופת שנחלצו לסייע, ובראשן קרל לוץ השוייצרי המופתי, ששילם מחיר אישי כבד על סיועו ליהודים, חוסה קונטררס האל-סלוודורי וראול ולנברג. מנגד היא מספרת על מסכת הרמיה שהפעילו אייכמן ואנשיו, ביניהם דיטר ויסליצני והרמן קרומיי (קסטנר העיד לטובת שניהם אחרי המלחמה), כדי למצב את התפיסה של הגרמני הטוב מול ההונגרי הרע, להרדים את הציבור היהודי ולגרום לו להתייצב בצייתנות ברציפי הרכבות. משפט קסטנר זוכה אף הוא לתיאור מפורט כהמשכו של העימות בין גישת קסטנר מצד אחד לזו של קראוס מצד שני. הכותבת מעבירה ביקורת קשה על התנהלות הנהגת הישוב בתקופת המלחמה, וגם על נסיונות ההסתרה והטיוח בשנים שאחריה. מסקנותיה נחרצות מאוד, ולמרות שאיני מפקפקת בעובדות שעליהן היא מסתמכת, ונטיית לבי קרובה לשלה, אני נוטה פחות לקביעות חד משמעיות. מקובלת עלי מאוד אמירתו של בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בטרייזנשטאט: "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם".

"בין קראוס לקסטנר" קשה מאוד לקריאה, לא בגלל סגנונו, אלא משום המועקה הנפשית הנובעת מירידה לפרטי הפרטים של היומיום הנורא, ומשום התחושה הקשה שאולי הוחמצה בהונגריה האפשרות להציל נפשות רבות יותר. למרות הקושי, ובזכות שפע המידע, שחלקו היה לי חדש, הספר מומלץ מאוד.

כרמל

2014

פנגיאה / גילה ג. שחר

"טוב ויפה היה שם בפנגיאה, ונדמה היה שטוב ויפה יהיה שם לעולם, אבל פתאם, יום אחד, ללא כל אזהרה מוקדמת, קרה משהו רע, רעם גדול עלה מעומק קרביה של פנגיאה, רעש שלא נשמע כמוהו מעולם, רעש שהרעיד אותה, טלטל אותה, ביקע אותה ופורר אותה". סיפורה של יבשת העל הקדומה היה אהוב על דוֹלֶק, קוּבָּה והנייק, ילדיהם של מרקוס וגיז'ה גינסברג. סיפורה של היבשת הפך בידיה של גילה ג. שחר, בתו של קובה, סמל לקורות משפחתה.

משפחת גינסברג התגוררה בנובי טארג שבדרום פולין, דור שני לסוחרי קמח ותבואה. עסקיו של מרקוס שגשגו, ואפשרו למשפחה חיי רווחה. למרות אינספור סימני אזהרה, למרות שהאדמה החלה לבעור תחת רגליהם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, סירב מרקוס לנהוג כמנהגם של כמה מקרוביו שמצאו לעצמם חיים חדשים בארצות הברית ובארץ ישראל. "פולין חדשה עומדת בפתח, עולם חדש עומד בפתח", כך האמין בכל לבו. הספר נפתח ב-30 באוגוסט 1942, היום בו נרצחו מרקוס וגיז'ה, וחוזר אחורה בזמן אל דור הוריהם של השניים. צלו של המוות העתידי של בני הזוג מרחף על הספר, כמו גם צלו המאיים של הגורל המצפה לשלושת בניהם. אחד מהם יתגלגל בין מחנות המוות ויינצל ממש ברגע האחרון כשהוא כבר מוזלמן. שני יוברח מפולין לרוסיה. והשלישי יזכה בחיים בסיועו של חסיד אומות העולם אלדו ברונצ'י, ויצטרף כרופא לקרבות העקובים מדם שינהל צבא אנדרס. רוברט וייסמן, הקצין הנאצי שיפקח בקור רוח ובהנאה על מעשי הרצח בנובי טארג, יישפט אחרי המלחמה לשבע שנות מאסר בלבד. תושבי נובי טארג הלא יהודים ידחו באלימות את הניצולים שיבקשו לשוב הביתה.

"בתוך ערימות של דפי עדות, ספרי זכרון, פנקסי קהילות, ספרי היסטוריה וסרטים דוקומנטריים, חיפשתי את אשר אבד, את קורות בתיהם של בני משפחתי – גינסברג, דוידוביץ, דמייני וזילברינג. ככל שהרחקתי לכת, כך הם התקרבו אלי, וככל שהעמקתי חקור, כך התרחבו בתוכי סיפורי חייהם, עד שהתערבבה שמחתם בשמחתי, וצערם בצערי, ומחשבותיהם במחשבתי, וקולם בקולי, וכתבתי", מספרת הסופרת באפילוג.

גילה ג. שחר משחזרת את חיי משפחתה, בעיקר את אלה של משפחת אביה, בתערובת של פרטים ביוגרפיים עובדתיים והשלמות של קטעי שיחות והלכי רוח מדמיונה ומלבה. בלשון פואטית וציורית היא מספרת את שקשה להביע, משלבת עובדות היסטוריות עם הביוגרפיה הפרטית. תמונות מלבבות מחיי משפחה, על רגעיה השמחים והעצובים, הולכות ומתקדרות ומתכנסות לזעקה על הרוע, על הסבל, על טירוף המערכות. כמיהה עזה ונואשת ליחד, לנורמליות, ליציבות שפויה, עולה מן החלומות ומקשרי הלב והנפש חוצי המרחקים שהספר משופע בהם, והלב נחמץ.

"פנגיאה" בסגנונו היחודי מציב יד זכרון לקהילת נובי טארג, ותורם סיפור חיים נוסף למסכת האינסופית של סיפורי החיים שהתבקעו והתפוררו. מומלץ מאוד.

כרמל

2021

שלום אלוהים! / לאוניד לוינזון

ואדים, עולה מברית-המועצות, משורר ולבורנט, מבקש לעצמו הצלחה כמשורר, זוגיות אוהבת, מקום משלו. בסגנון כמו נונסנסי, מתוך נקודת מבטו המעט תמימה ונבוכה של ואדים, לאוניד לוינזון מעביר תחת שבט ביקורתו תופעות חברתיות ופוליטיות. ההווה של הסיפור הוא סביב שנת אלפיים, אך הביקורת עכשווית.

הסופר עובר עם ואדים מארץ מוצאו, שם היה "ז'יד" וסבל מהתגרויות, דרך חבלי העליה, המגורים העלובים שהוקצו לו, הביורוקרטיה והעבודה המונוטונית. ואדים מנסה לשפר את חייו, מעורב בפעילות הועד בבית החולים בו הוא מועסק, משקיע בשיפוץ המבנה בו הוא גר, עובר ברית מילה כדי להרגיש שייך, מנסה לבנות זוגיות, וכל הזמן כותב שירה. אבל, כך נראה, החיים כאן לא נועדו למשוררים, או לאנשים שמבקשים את השקט, את דרך הישר. הוא אינו מבין את הפוליטיקה הישראלית, הולך לאיבוד במבוכי ההסתדרות, מסתייג מאורחות החיים החרדיים, אינו משתלב בתרבות המקומית. בצר לו, ואדים מדבר עם אלוהים. תשובות ענייניות הוא לא מקבל.

"אלוהים, איפה אתה? אני כבר לא יכול להיות לבד. אני עייף! אני עצבני! אין לי תשובה על אף שאלה! למה אתה לא עונה? פגעתי בך? אתה כאן? לאן נעלמת? איך אוכל לדעת שאתה פה? אתה בריא?" "נשבר לי ממך, ואדים!" נשמע קול עייף. "קום!" ואדים קפץ מהספה. "ועכשיו הכה בקיר עם מַטֶּה." "אבל אין לי מטה!" "אז תכה עם הרגל." "איפה בדיוק?" "איפה שאתה רוצה." ואדים רץ לעבר קיר האורווה והכה בו. מהקיר יצאו מים: בהתחלה קילוח דק, ואחר כך זרם עז. "מה עכשיו?" שאל ואדים בדריכות. "מה זאת אומרת? תזמין אינסטלטור!"

האם אפשר להסתפק ביכולת לדעת לבצע בדייקנות פעולות פשוטות? מתחלפות ממשלות, מתפרקות מדינות, מתנגשות ציביליזציות, הקרייריסטים מנצחים ומפסידים, ולך יום אחרי יום יש רומן צנוע עם עצמך. עורך טסט, מקבל תוצאות. ביום המחרת שוב עורך טסט, מקבל תוצאות. מתחיל להיראות כאילו אתה אטלס, מחזיק את העולם על הכתפיים. בקנה מידה צנוע הוא מנסה לשפר את העולם: בחנות ספרים הוא מוצא ספר של פושקין שנמכר תמורת חמישה שקלים, השפלה כלפי הספרות הרוסית, וקונה אותו. "הצלתי את פושקין. העליתי את מדד הרוחניות, לא עמדתי מנגד".

"שלום אלוהים!" כתוב, כאמור, בסגנון קליל לכאורה, על סף השתטות, שעומד בניגוד חריף למסר הכואב, ולפעמים זועם, שלו. לקח לי קצת זמן לקלוט את אישיותו של ואדים ואת אופיו. תחילה הצטייר לי כקורבן חדל-אישים, אבל הוא רחוק מזה. התסכול שלו אינו נובע מחוסר יכולת או מחוסר כישורים, אלא מן הזרוּת, מן הציפיות הגבוהות והלגיטימיות ומהתנפצותן מול המציאות.

לאוניד לוינזון, שעלה לארץ ב-1991, כותב ברוסית. זהו ספרו השני אחרי "ילדי פושקין", שאותו לא קראתי, אבל כעת אני סקרנית לקרוא.

האיור שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של אנסטסיה נילסקיה, Anastasia Nilskaya

מיוחד ומומלץ.

Hello God! – Leonid Levinzon

כרמל

2021

עריכה: תלמה פרויד

תרגום מרוסית: חוה ברכה קורזקוב, טניה חזנובסקי, תומר שריג

המחברות של מרתה / טלילה קוש

לפני מספר שנים, במפגש שנכחתי בו עם מי שהוצג כניצול שואה, אמר הדובר לאנשים שהתכנסו לשמוע אותו: "אני לא ניצול שואה. אתם ניצולים, כי לא הייתם שם. אני שורד", מילים שהותירו רושם עז על השומעים. ד"ר נוימן, הפסיכיאטר המטפל במרתה קראוס, גיבורת הספר, אומר דברים דומים: "אנשים אלה שרדו, אבל לא ניצלו". מיום השחרור מן המחנות וממש עד יום מותה, חייה של מרתה, כמו חייהם של רבים כמוה, היו מאבק הישרדות מתמשך ומתיש. כלפי חוץ ניהלה חיים רגילים, אפילו מאושרים, הקימה משפחה, העסיקה את עצמה בתחביבים יצירתיים. אבל בתוכה הסתתר בונקר שחור, שכולם ידעו לא להתקרב אליו. גם בתוכו של אנדי, בעלה המגונן, הסלע התומך והיציב שלה, שררה אימה חשכה. ברגע נדיר של חולשה אמר לד"ר נוימן: "אי אפשר להיות באמת אני ולחיות עם הזכרונות הנוראיים האלה […] אתה חייב להיות מתחזה, חייב לשכוח ולשחק תפקיד אחר, אחרת זו התמוטטות כללית". כמו שורדי שואה רבים אחרים, בחרו שניהם להדחיק את הזכרונות, לא לדבר עליהם בינם לבין עצמם, ובודאי לא לומר עליהם דבר לילדיהם. אולי עשו זאת מפחד לפתוח את הדלת לכאב, אולי מאהבה ומרצון לגונן.  

כל ה"רגילות" הזו קרסה ביום אחד, כשמרתה זיהתה באקראי אשה ששימשה כקאפו במחנה, וכמעט הביאה לשליחתה אל תאי הגזים. הקריסה הזו הובילה אותה לאשפוז ממושך במחלקה הפסיכיאטרית, שם בטיפול משולב של תרופות ושיחות, הובלה בסבלנות ובהדרגה חזרה אל היכולת לשוב אל החיים. כשמצאה בעצמה את הכוחות לשבת ולכתוב את זכרונותיה, שב אליה הבטחון בעצמה. במחברות, שמאוחר יותר מסרה לבתה, כתבה בעיקר על חייה כילדה וכנערה. למרות הזמן והשתיקות, מתחת לשכבות שחורות משחור, יש בתוכה זכרונות טובים, חיים שלמים של משפחה, של ילדות מאושרת. כמה טוב שזה נשאר. כמה קשה. על גלגוליה במחנות כתבה בתמציתיות, מתרכזת יותר בדיווח ופחות ברגש. אולי בגלל הקושי להתמודד בעצמה, אולי משום שאין בכוחן של מלים ללכוד את הזוועה, ואולי משום שמראש ייעדה את הדברים לילדיה, ושוב לא רצתה להכביד ולהכאיב.

טלילה קוש ביססה את סיפורה של מרתה על דמותה של אמה, מרתה קוש-וולנר, ועל דמויות בני משפחתה, המוזכרים בסיפור בשמותיהם האמיתיים, ורקמה את הסיפור סביב המחברות שכתבה האם. המחברות עצמן, כפי שנכתבו, כולל שגיאות כתיב מעטות של מי שעברית לא היתה שפת ילדותה, נכללות במלואן בספר, והן רהוטות ומרגשות. תיאור התהליך הטיפולי, התופס את מרביתו של הספר, מעלה נושאים מעניינים רבים. ביניהם, ההסתערות של שורדי המחנות על החיים, מבלי להרשות לעצמם להתאבל או לטפל במה שחרב בתוכם, עובדה שאולי פגעה ביכולת ההתמודדות שלהם בהמשך; ההחלטות שחרצו גורלות, כמו זו של אביה של מרתה, שסירב לאפשר לבנותיו להסתתר תחת זהות נוצרית והעדיף שלכל המשפחה יהיה גורל משותף; כוחו של הקשר בין מרתה ואחותה אריקה, שאולי תרם להשרדותן – הן רק אמרו ששרדו כי היו יחד, כי נשאר בתוכן גרעין של כוח מזין, גרעין אוהב ומגן של המשפחה, אפילו שכבר לא היתה; ועוד.

"המחברות של מרתה" הוא מצבת זכרון רגישה ואוהבת לאמה של הכותבת, ולבני משפחתה ולחבריה משוּרָני שבסלובקיה שלא שרדו.

כרמל

2021

תאנים טובות מאוד / יוסי יונה

הוריו של שלמה מועלם, בן למשפחה שעלתה מעירק, חצו את גיל תשעים ובריאותם הולכת ומידרדרת. עוד מעט לא ייוותר מי שיספר על הדורות הקודמים במשפחה ועל חיי היהודים בישובים שעל גדת נהר פרת. שלמה מציב מצלמת וידאו מול הוריו, ומנציח את סיפוריהם.

שורשיה של יהדות עירק נעוצים במאה הששית לפני הספירה, עת הגלה נבוכדנאצר את המלך יהויכין יחד עם אלפי תושבי יהודה וירושלים. ירמיהו הנביא דימה את הגלות הזו לתאנים טובות. לתאנים הרעות, אלה שנותרו ביהודה, צפוי חיסול עם חורבנו של הבית הראשון. גאולת העם תגיע מן התאנים הטובות.

ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כַּתְּאֵנִ֥ים הַטֹּב֖וֹת הָאֵ֑לֶּה כֵּֽן־אַכִּ֞יר אֶת־גָּל֣וּת יְהוּדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר שִׁלַּ֜חְתִּי מִן־הַמָּק֥וֹם הַזֶּ֛ה אֶ֥רֶץ כַּשְׂדִּ֖ים לְטוֹבָֽה ׃ ו וְשַׂמְתִּ֨י עֵינִ֤י עֲלֵיהֶם֙ לְטוֹבָ֔ה וַהֲשִׁבֹתִ֖ים עַל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את וּבְנִיתִים֙ וְלֹ֣א אֶהֱרֹ֔ס וּנְטַעְתִּ֖ים וְלֹ֥א אֶתּֽוֹשׁ ׃ ז וְנָתַתִּי֩ לָהֶ֨ם לֵ֜ב לָדַ֣עַת אֹתִ֗י כִּי אֲנִ֣י יְהוָ֔ה וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָהֶ֖ם לֵאלֹהִ֑ים כִּֽי־יָשֻׁ֥בוּ אֵלַ֖י בְּכָל־לִבָּֽם

מוצאה של משפחת מועלם מן הישובים עאנה, הוא נהרדעא, ורמאדי. עאנה כבר אינה קיימת – הישוב המקורי הוצף עם הקמת סכר חדיתה, וחלקים ממנו שימשו לבנית ישוב חדש. רמאדי, בעת ששלמה מאזין להוריו, נתונה בידי דעאש.

חיי הקהילה קמים לתחיה בסיפוריהם של ההורים. הדוברת הראשית היא שרה, אמו של שלמה, הבקיאה בקורות משפחתה ומשפחתו של ששון בעלה. יוסי יונה היטיב לשמר את שפתה, הנעה בין עברית משובשת לעירקית, ושרטט דמויות אמינות של המספרים. שרה זוכרת שמחות ועלבונות, חיה מחדש אהבות ונוטרת טינות. היא מתארת פכים קטנים מן היומיום, וגם ארועים היסטוריים ששיחקו תפקיד מפתח בחיי הקהילה. לעתים היא מספרת סרבנית, שקועה יותר בטרוניות ההווה מאשר בזכרונות העבר, אך בהדרגה הולכת ונפרשת בפני הקורא מסכת חיים תוססת, שמכאוב ויופי משמשים בה יחדיו. שלמה, שהוא איש אקדמיה, מעשיר פה ושם את הסיפורים באמצעות מידע שהוא מוצא ברשת ובספרות עיונית.

סיפור משנה בספר הוא זה של סנגיטה, המטפלת הנפאלית של שרה וששון. בצדק אומר יוסי יונה בראיון כי "לכתוב על חייהם של קשישים בישראל בעת הנוכחית מבלי להתייחס למטפלות סיעודיות הסועדות אותם, מצריך מידה רבה של עיוורון". הטיפול של שלמה ושל אחיו בהוריהם המזדקנים הוא נושא השזור בספר לכל אורכו, ומלבד היותו מעניין בפני עצמו הוא מסייע בבנית דמויות מלאות של ההורים.

נראה לי שהספר היה יוצא נשכר אילו הסתפק הסופר בנושאים אלה. הסיפור האישי שלו, גירושיו, הנשים החולפות בחייו, חוויותיו המיניות, וגם כמה מעמדותיו בנושאים שוליים, יכלו, לטעמי, להשאר מחוץ לספר. הקו הסיפורי הזה נראה מודבק לסיפור בכוח, ומוטב היה להותיר את הבמה להורים. והערה להוצאה: כמות השגיאות, שהיו אמורות להיות מתוקנות תחת הגהה פשוטה, מביכה ואינה מכבדת את היצירה.  

הכריכה הנאה, בעיצובה של יעל בר-דיין, מציגה ציור של בית יהודי בעאנה מתוך מאמר של החוקר אלואיס מוסיל מ-1927.

כרמל

2020

עקב הברזל / ג'ק לונדון

ג'ק לונדון, המוכר כיום בעיקר כסופר שכתב "פנג הלבן" ואת "קול קדומים", שמסווגים בטעות כספרי נוער, היה לא רק סופר פורה, אלא גם סוציאליסט נלהב. אולי משום שנאלץ מגיל צעיר לעבוד עבודת פרך בעבור פרוטות, התפתחה בו תודעה עמוקה באשר לעוולות המבנה החברתי. לונדון האמין אמנם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, אבל האמין באותה מידה בעתיד טוב יותר לאנושות, ואת רעיונותיו השמיע מעל כל במה, כולל ביצירתו. "עקב הברזל" הוא סיפורו של ארנסט אוורהרד, מהפכן סוציאליסטי, ובאמצעותו פורש לונדון את דיעותיו ואת חזונו.

המבנה של הספר מבריק בעיני. שבע-מאות שנים אחרי ארועי העשורים הראשונים של המאה העשרים, שבהם פעל אוורהרד, נמצא יומן שכתבה אשתו אייויס. השנה היא 419 לאחוות האדם, האנושות השתחררה מן הרעות החולות של השנים שנמנו על פי ספירת הנוצרים, ופתחה עידן חדש, הרמוני יותר. יומנה של אייויס מובא כלשונו, וחוקרי העידן החדש מוסיפים לו הערות שוליים רבות. לונדון יצר אוירה אמינה מאוד, כששתל בין ההערות כאלה האומרות בערך "לא מצאנו מידע נוסף על האיש המוזכר כאן", כאילו באמת נערך מחקר. מרבית ההערות משמשות אותו להשמעת ביקורת ישירה על אורחות ימיו (וימֵינו), כגון זו, המסבירה את המונח 'שביתה' המוזכר ביומן: "הסכסוכים האלה היו נפוצים מאוד בזמנים הלא רציונליים והאנרכיים ההם […] כל זה אינו מתקבל על הדעת בעינינו, כמו גם מנהג אחר של הזמנים ההם – מנהגם של אנשי המעמדות הנמוכים לשבור חלקי ריהוט בשעת ויכוח עם נשותיהם", וזו, המתייחסת לאשלית הדמוקרטיה: "אפילו בשלב כה מאוחר, ב-1912 לסה"נ, עדיין התעקשו רובם המכריע של האנשים להאמין שהם שולטים במדינה בזכות פתקי ההצבעה שלהם בקלפי. למעשה נשלטה המדינה על ידי מה שנקרא מנגנונים פוליטיים".

הספר, שנכתב ב-1907, מתאר אירועים שקרו לכאורה בעשור שאחריו, ובמקומות רבים שבהם הטקסט נראה חריף מדי, אולי אפילו דמיוני, החוקרים מצביעים על אמינותו כשהם מתייחסים לארועים שאכן ארעו (דוגמא לכך הוא משפט מויר-הייווד, שבו הואשם במזיד נשיא איגוד הכורים ברצח). בהקשר זה מעניין לציין שאוורהרד מחזק את טיעוניו באמצעות דברים שאמר לינקולן למעלה מחצי מאה קודם לכן:

“I see in the near future a crisis approaching that unnerves me and causes me to tremble for the safety of my country… corporations have been enthroned and an era of corruption in high places will follow, and the money power of the country will endeavor to prolong its reign by working upon the prejudices of the people until all wealth is aggregated in a few hands and the Republic is destroyed.”

"עקב הברזל" הוא מעמד האוליגרכים, תוצאתו האלימה והבלתי נמנעת של הקפיטליזם. "אנו נכתוש אתכם, מהפכנים, תחת העקב, ונדרוך לכם על הפרצוף", אומרים נציגיו ומיישמים. לונדון מתאר את יוהרתם ואת הדורסנות שבה הם נוהגים כדי להגדיל את רכושם וכדי לנטרל מתנגדים. בישוף, שמבקש להחזיר את הכנסיה לערכיו של ישו, נרדף ומושלך לבית מחסה לחולי נפש. מסמכים רשמיים מזויפים כדי להכפיש מתנגדים ולנשל אותם מנכסיהם. פרובוקטורים שהושתלו באיגודים מבצעים פשעים שמהווים "צידוק" לפעולות נגד אלימות. בשיטת הפרד ומשול מנתקים האוליגרכים את האיגודים הגדולים מן הקטנים, ודוחקים את הפרולטריון אל התהום (כשם ספרו של לונדון The People of the Abyss שתיאר את המצוקה בשכונת איסט אנד בבירת אנגליה).

עד מחציתו של הספר לערך, עיקרו הוא הפולמוס שאוורהרד מנהל עם כל מי שמעונין או לא מעונין לשמוע. אייויס, בת למשפחה בורגנית, התאהבה בו חיש קל, ובתמיכתו של אביה קשרה את חייה בחייו. ההתקוממות הראשונה של האיגודים כשלה, ובמחציתו השניה הספר הופך דינמי יותר, כשהוא עוסק בהתמודדות היומיומית עם עקב הברזל, במאסר ובבריחה, ובהכנות להתקוממות השניה. כל זאת מבלי לוותר על הפן הרעיוני שלו.

על פי הביוגרפיה שכתב אירווינג סטון אודות ג'ק לונדון, הוא צפה עתיד מזהיר לאנושות במאה העשרים. ב"עקב הברזל" הוא מרחיק את תחזיתו האופטימית כשלוש-מאות שנה קדימה, אבל מאפשר לאנשי העתיד בעידן אחוות האדם להביט אחורה בהשלמה: "עלינו לקבל את השלב הקפיטליסטי בהתפתחות החברתית כשווה ערך לתקופת הקוף הקדומה. האדם צריך לעבור דרך שלבים אלו כדי לצאת מהביצה ומהרפש של חיים אורגניים ירודים".

באחרית דבר מאת שמשון ביכלר נטען כי הספר לא נשכח אלא הושכח במתכוון בגלל נושאו. הידע של הכותב מן הסתם רחב משלי, אבל יתכן גם שאופיו העיוני וההטפתי היה בעוכריו, למרות כשרונו הספרותי של לונדון, שניכר גם כאן.

בין אם מקבלים את דעותיו של לונדון ובין אם דוחים אותן, הספר מעורר מחשבה, מעשיר מאוד בידע, מהנה לקריאה, ולכן מומלץ.

The Iron Heel – Jack London

כרמל

2002 (1907)

תרגום מאנגלית: נועם רחמילביץ'

ספרי יעקב / אולגה טוקרצ'וק

כותרת משנה: המסע הגדול דרך שבעה גבולות, חמש שפות ושלוש דתות מרכזיות, להוציא את השוליות. כפי שסופר על ידי המתים, וכפי שהשלימה המחברת על סמך עיון בספרים שונים ובעזרת הדמיון, שהוא המתת הגדולה של הטבע שזכה בו האדם.

כיצד קמה ונוצרת כת? מה גורם לאנשים להשתעבד מרצון לאדם אחר, לומר אמן לכל מוצא פיו, לסגוד לו ולבטל את רצונם מפני רצונו? במידה רבה, לפחות בעיני, דמותו של מנהיג הכת מעניינת פחות מדמותם של חסידיו. הוא יכול להיות נרקיסיסטי, בעל אגו מנופח, מנותק מהמציאות, נוכל, חולה שליטה – שפע של תכונות כאלה או אחרות, עטופות בכריזמה, ניתנות לאבחון, שיגרמו לו לבקש לעצמו קהל שבוי. אבל מרתקת יותר, וקשה יותר להסבר, היא היקסמותם של אנשים נורמטיבים ממנו, דבקותם בו גם כשהוא משפיל אותם ודורש מהם ציות עיוור. אולגה טוקרצ'וק מספרת את סיפורם של האנשים האלה. הספר נקרא אמנם "ספרי יעקב", על שמו של יעקב פרנק, אבל הוא מסופר בחלקו הגדול מנקודת מבטם של מאמיניו. אחד מהם, שלכאורה רושם את תולדות הקהילה, מספר רוב הזמן בגוף ראשון, התיחסותם של האחרים מסופרת דרך עיניה של הסופרת, ומנקודת התצפית של ינטה, סבתו של יעקב, שהיא מתה-לא-מתה, ומלמעלה – או אולי מלמטה, מן המערה בה שוכן גופה – רואה את שקרה ואת שיקרה בעתיד.

על יעקב פרנק נכתבו ספרים ומחקרים (סקירה שלהם מצויה באחרית דבר מאת יונתן מאיר), ולא אתיימר להוסיף להם. אודה שלא ידעתי הרבה אודותיו לפני קריאת הספר, ורותקתי אל שפע המידע שהספר מציע. אזכיר, על קצה המזלג, כמה מן הדברים המעניינים: תפיסתו של יעקב את תהליך הגאולה: "עלינו לרמוס את כל החוקים, כי הם אינם חלים עוד, ובלי רמיסתם שום דבר חדש לא יוכל להופיע. כי החוקים הישנים האלה היו בשביל הזמן ההוא, בשביל העולם שלא נגאל", תפיסה אנרכיסטית, שהתבטאה, בין השאר, בחלוקת וודקה ובשר חזיר בפומבי ביום הכיפורים, ובהסרת כל הסייגים המיניים, כולל גילוי עריות; התפיסה המשלימה, לפיה משה שיקר לעם, כשהציג חוקים כדבר אלוהים – "חוקי משה הם מעמסה ורצח לעם, אבל תורת האלוהים היא מושלמת"; הרעיון כי המשיח צריך ליפול לשפל הגדול ביותר, אחרת הוא לא משיח, שהיווה תירוץ, או הסבר, תלוי את מי שואלים, לכמה ממעשיו של יעקב; הויכוח שניהלו נציגי יעקב, "המאמינים האמיתיים", "מתנגדי התלמוד", ב-1759 בחסות הכנסיה, מול רבנים נציגי היהדות, ובו ניסו להוכיח כי היהודים מחויבים להשתמש בדם נוצרי; השאיפה העיקשת לזכות בחלקת אדמה בבעלות הקהילה, מקום נפרד, ישוב שלם, כדי שלא ישועבדו לאיש ויוכלו להתעסק במלאכתם; התהליך שעבר יעקב מהסתפקות במועט, כראוי למשיח היורד לשפל ונושא בסבל העולם, לחיי ראווה הרבה מעבר לאמצעיו; היקסמותם של זרים, לא יהודים, ממנו, שבשלה הפך המנזר בו נכלא למשך שלוש-עשרה שנים, כמעט לנחלתו; קשריו של יעקב עם שועי הארץ, ביניהם מריה תרזה ובנה הקיסר יוזף השני; היחס אל הנשים בקהילת המאמינים, החורג מן התפקידים המסורתיים שהן ממלאות, ורואה בהן גם שותפות סוד. ואלה באמת רק על קצה המזלג.

אולגה טוקרצ'וק הרחיבה את היריעה מעבר לקהילת המאמינים, ושילבה את סיפורם בזה של פולין במאה השמונה-עשרה. אנו פוגשים מנהיגים, אנשי כנסיה, אנשי צבא, אצילים ואיכרים משועבדים, לומדים מעט על הפוליטיקה והרבה על החברה, לפעמים בהתיחסות ישירה לדמויות מפתח, כמו הכומר חמיילובסקי, השוקד על כתיבת "אתונה החדשה", מעין אנציקלופדיה האמורה לאגור את כל הידע שנצבר עד תקופתו, לפעמים בתיאורים מפורטים של חיי היומיום. התיאורים הללו הם, בעיני, מסודות קסמו של הספר ויופיו – הם חיים מאוד, ריחניים, קולניים, ומשמשים רקע תוסס וחיוני לעלילה המרתקת הנפרשת עליהם. נהניתי גם מאזכורים קצרים של דמויות כמו מוצרט, קזנובה ודידרו, שמעגנות את הסיפור בתקופה. לרוח התקופה תורמים גם פרטים "טכניים" בספר, ביניהם כותרת המשנה הארוכה, כותרות הפרקים ותתי הפרקים, והתמונות והמפות שנשלפו מן הארכיונים.

המערה, שהוזכרה קודם, היא מוטיב מרכזי בספר. כאמור, גופה של ינטה מונח בה; יעקב פרנק יורד לעתים למערה להתבודד במשך שעות; את מאסרו במנזר הוא מסביר בהמצאותה של השכינה במערה מתחתיו; על מערה סמוכה הוא אומר כי היא נדדה לכאן מחברון, ובה הסתתר שמעון בר יוחאי ובה קבורים אדם וחוה; העולמות שיצר אלוהים הטוב מוסתרים במערות, כל המערות מחוברות זו לזו עד למערת המכפלה, ורק יעקב, לדבריו, יודע היכן הכניסה וכיצד להתהלך בתוכן. ב"ספר השמות", המסיים את הספר, בקטע שומט-לסת ממש, ינטה, הרואה הכל, מוקדם ומאוחר, צופה בניניה של אחת הנשים, שבמקום להתייצב לגירוש, התחבאו במערות בקורולובקה, עיר הולדתו של יעקב, אותן מערות בהן מונחת ינטה, וכך שרדו את השואה.

"ספרי יעקב" הוא הישג ספרותי ומחקרי מרשים, ואולגה טוקרצ'וק בהחלט ראויה בגינו לנובל בו זכתה. התרגום של מרים בורנשטיין מופתי, ומלאכת העריכה של אביאל בר-לבב ויונתן מאיר תרמה אף היא לאיכותה של המהדורה העברית, כמתואר באחרית דבר.

מומלץ ביותר.

Księgi Jakubowe – Olga Tokarczuk

כרמל

2020 (2014)

תרגום מפולנית: מרים בורנשטיין

אספת דיירים / אורית גרוס

אורח החיים העירוני מכנס אל תחת גג אחד אנשים שונים זה מזה. הימצאותם בכפיפה אחת אינה תמיד מבחירה, דיירים עוזבים, אחרים נכנסים, וכולם נדרשים להסתדר איכשהו יחדיו. אחדים יתיידדו, אחרים יפתחו רגשות טינה. אחדים יהיו מעורבים בחיי שכניהם, אחרים יסתגרו בתוך דירתם-מבצרם. כלפי חוץ יטפחו תדמית ציבורית מסוימת, ומאחורי דלתותיהם יתרחשו חיים פרטיים נסתרים.

"אספת דיירים" הוא סיפורו של בנין אחד ברחובות. את הפן המשותף מייצגות הודעות הנתלות בלובי – גבית כספים, החלפת מנקה, איחולי חג שמח, שיפוץ מתוכנן. בתוך הדירות, ומעט גם ביניהן, רוחשים חיים מגוונים: אשה, שבנה עבר טראומה והתרחק מהבית, נאלצת לחלוק את דירתה עם חמה המשותק והשותק ועם המטפל הזר. מנהלת משפחתון עוקבת בחרדה אחר היחסים בין אחת הפעוטות לסבה. אלמנה מזדקנת מבקשת מבנה של השכנה להניח פרחים על קברו של בעלה. אם חוששת לאבד את בנה כפי שאיבדה את אביו. שכנים ששיפצו את דירתם מתרשלים בתיקון הנזקים שנגרמו לדירה שתחתם. בחניה המשותפת יש מי שאינו מתחשב בקוי ההפרדה שבין החניות. מאחת הדירות עולה באופן קבוע קול בכיה של תינוקת. בסיפורים קצרים וממוקדים, המיטיבים לתאר את דיירי הבנין במבט כפול – כפי שהם נראים למתבונן מבחוץ, וכפי שהם חשים בתוך עצמם – הסופרת יוצרת מארג רוחש חיים, ופורטת בנין משותף כמושג למרכיביו האנושיים.

אורית גרוס כותבת באמפתיה וברגישות, וניחנה ביכולת ללכוד הלכי רוח באמצעות מלים פשוטות ומחוות. הסיפורים מחוברים מאוד למציאות, וקריאתם מעוררת בהכרח את התהיה מה אנחנו באמת יודעים על מי שמצויים מדי יום ביומו במרחק כה קצר מאתנו.

קריא, עכשווי ומומלץ.

כרמל

2019