שיבת הבן / אווה טיקה

d7a9d799d791d7aa_d794d791d79f

את "שיבת הבן" קראתי לראשונה לפני למעלה מעשור וחצי, כשתורגם לעברית, והוא נותר חקוק בזכרוני, הן משום נושאו המרכזי – ההורות – והן בשל אווירת האימה שהשרה עלי. בקריאה חוזרת הוא הותיר עלי רושם זהה: הנושא עדיין מעניין, למרות הפאזה ההורית השונה, והתיאורים החדים של אוה טיקה עדיין מחלחלים ומשפיעים.

האשה, המספרת את הספר, מתבשרת שבנה, המרצה עונש מאסר בגין הריגה, יוצא לחופשה קצרה. מבוהלת היא מארגנת לעצמה מסתור במרתף הבית, אוגרת מזון, מסדרת מיטה, ומתכוננת לשהות שם עד לתום חופשתו. מה הביא אותה למצב שבו היא נמנעת בפחד מלפגוש את בנה היחיד? הספר, רובו ככולו, הוא מעין דין וחשבון שהיא נותנת לעצמה בעודה תוהה על חייה עם בעלה אולבי ועם בנה אארו.

איך כל זה התחיל, תהיתי על כך לפעמים, אף-על-פי שאולי אינני רוצה כלל לדעת. אני חופשיה יותר כאשר אינני יודעת, אולי גם אשמה פחות.

האשה, בעיני, היא אם כושלת המתנערת מאחריותה. נוח לה להניח שאארו נולד פגום, שאי-שם בעבר קדום נטועים השורשים הגנטיים שהפכו אותו לעבריין, לבן שמכה את אמו. בפועל נדמה שהיא חפשה ומצאה מן הרגע הראשון סימנים לפגמיו, כמו קערת המים שכמעט נפלה בטקס ההטבלה, ואלה הפכו לנבואה המגשימה את עצמה (במובן הזה הספר מזכיר את האם ב"חייבים לדבר על קווין", שהחליטה שבנה התינוק מביט בה בעוינות, וכל תחושותיה כלפיו נגזרו מאותה התרשמות). ההתנהלות הזו אפיינה את יחסה אל אארו לאורך כל חייו. בבגרותו, אחרי שבעזרת האמונה הדתית שב אל דרך הישר, אך לא החזיק באמונתו לאורך זמן, אמו חשה כך: אארו חזר לסורו. הרגשתי כמעט הקלה כשהסתכלתי בו. ספקנותי צדקה גם הפעם: הוא מיהר לשקוע. האם ואולבי היו לכאורה הורים טובים: אולבי עסק עם אארו בפעילויות בחיק הטבע, והאם דאגה לרווחתו, אך למעשה אולבי בחר להעלים עין ולא להתמודד עם חריגות בהתנהגותו של הבן, והאם, כאמור, סימנה אותו כפגום כבר בהיותו תינוק. אדם אינו נולד לוח חלק, ויתכן שאארו היה הופך לעברין, או היה מתנכל לאמו, בכל מקרה, אבל החינוך בבית היה לקוי. אומללותה של האם נוגעת ללב, אך אין בכך כדי להפחית מאחריותה. אין בדברים האלה גם כדי להפחית מאחריותו של הבן: ההבחנה בין טוב לרע לגמרי בידיו.

תהיה אשר תהיה דעתי על שלוש הצלעות של המשפחה, הספר עצמו כתוב מצוין. אוה טיקה מובילה את המונולוג של האם בין סיפור עובדתי לדמיון, בין דיווח יבש לפיוט. ההיבט המרשים ביותר בספר הוא החדירה הבוחנת והמעמיקה אל נפשה של המספרת, האופן בו הסופרת מחייבת את הקורא למחשבה ולנקיטת עמדה. בדומה לספרה "טבילת הדרקון", ספר מצוין אף הוא, לטבע יש נוכחות משמעותית בעלילה, והוא משתלב לבלי הפרד בהלכי הרוח של הדמויות בספר, משפיע על כל אחת מהן באופן שונה בהתאם לאופיו ולאישיותו.

שוב בדומה ל"טבילת הדרקון", למרות ש"שיבת הבן" נטוע עמוק בפינלנד, נושאו חוצה גבולות, ולכן הספר רלוונטי ומרגש גם במנותק מן הרקע. אחרית הדבר המעניינת שכתב רמי סערי מעגנת את היצירה בתרבות הפינית ובמכלול יצירתה של אוה טיקה, ובכך מוסיפה לה נדבך שאולי נעלם מעיניו של הקורא שאינו מקומי.

ספר נוגע ללב, מעורר מחשבה ומומלץ

Pojan Paluu – Eeva Tikka

כרמל

2000 (1993)

תרגום מפינית: רמי סערי

התחיה / לב טולסטוי

התחיה

הנסיך דמיטרי איוונוביץ' נכליודוב, זומן בשלהי המאה התשע-עשרה לשמש כמושבע במשפטה של פרוצה, שהואשמה בהרעלת אחד מלקוחותיה. נכליודוב, שבצעירותו היה נער טהור-לב, השתנה עם השנים, כשהחל לתת עדיפות לדעתם של אחרים על פני אמונותיו שלו:

הוא הפסיק להאמין לעצמו והתחיל להאמין לזולתו מפני שהיה קשה מדי לחיות מתוך אמונה לעצמו: כשאתה מאמין לעצמך, עליך להכריע תמיד בכל שאלה לא לטובת ה"אני" החייתי שלך, שמבקש סיפוקים קלים, אלא כמעט תמיד כנגדו. כשאתה מאמין לזולתך, אינך צריך להכריע בשום שאלה, הכל כבר הוכרע, והוכרע כמעט תמיד כנגד ה"אני" הרוחני ולטובת ה"אני" החייתי. ואם לא די בכך, כשהאמין לעצמו היה נתון תמיד לגינוי האנשים שבקרבתו. כשהאמין לזולת, זכה לאהדת הסובבים. 

כשהפרוצה הובאה אל אולם המשפט, הופתע נכליודוב לגלות כי מדובר בקטרינה מיכאילובנה מסלובה, אשה שפגש פעמיים בעבר. מסלובה, שלא נולדה למעמד מיוחס, זכתה לחסות דודותיו של נכליודוב, ובמפגש הראשון, בעודם צעירים, לבלבה ביניהם ידידות קרובה. במפגש השני, כשנכליודוב כבר החל לאבד את תום הנעורים, הוא פיתה את הנערה לקיים אתו קשר אינטימי, וכדי לכפר על מעשהו, שמבחינה חברתית לא יכול היה להתפתח לקשר אישי, נתן לה מאה רובל, בדיעבד רמז המנבא את עיסוקה העתידי. מסלובה, שהרתה בעקבות המפגש, הידרדרה לזנות. כעת, למעלה מעשור אחרי אותו ארוע, שב הגורל והפגיש אותם.

אחד השופטים מיהר לפגישה עם פילגשו, סגן התובע היה טיפש מאוד מטבעו, הסנגור היה נטול כל כשרון, והמושבעים לא הבינו כראוי את ההנחיות המרושלות של השופטים. כתוצאה מכך, למרות שהמושבעים התכוונו לזכות את מסלובה, הם הרשיעו אותה ברצח. השופטים, שהתעצלו לתקן את טעותם, דנו אותה לחמש שנות עבודת פרך בסיביר. נכליודוב, שמהרגע בו נחו עיניו על הנאשמת חש אשמה ואחריות לגורלה, החליט לקשור את גורלו בגורלה. הוא הציע לה להנשא לו, הצעה שהיא דחתה באומרה: "התענגת עלי בחיים האלה, ובעזרתי אתה רוצה להיוושע גם בעולם הבא!". למרות הדחיה הוא החליט להתלוות אליה לסיביר, ובמקביל שכר משפטן שיערער על ההרשעה.

הטיפול בענינה של מסלובה, והפגישות המזדמנות בין השניים, הם הציר המוביל את העלילה, אבל הם אינם הנושא העיקרי. טולסטוי כתב את הספר (במשך כעשור, כשהוא כותב ומתקן ומשכתב), כדי לספר בפרוזה את משנתו החברתית. בראש ובראשונה עוסק הספר בשאלת הענישה של עבריינים: על פי תפיסתו של טולסטוי, יצר לב האדם טוב מנעוריו, ורק במהלך התבגרותו אל תוך חברה מקולקלת הוא מאבד את הטוב הבסיסי ומתקלקל אף הוא. נכליודוב, שמתוודע אל טיפוסים שונים של אסירים, מגיע למסקנה שאיש מהם אינו ראוי להענש, וכי מערכת הכליאה מעצימה את הרוע:

נעשה לו ברור עתה, שכל הרוע המחריד שהיה עד לו בבתי-כלא ובבתי-סוהר, והבטחון השאנן של אלה שעוללו את הרוע הזה, מקורם רק בזאת שבני-האדם רצו לעשות את הבלתי-אפשרי: לתקן את הרוע בהיותם רעים. בני-אדם מקולקלים ביקשו לתקן בני-אדם מקולקלים […]. התשובה שלא היה מסוגל למצוא היתה אותה תשובה שנתן בצלוב לפטרוס: היא היתה גלומה בכך שיש לסלוח תמיד, לכולם, לסלוח פעמים אין ספור, מפני שאין אנשים שאינם אשמים בעצמם ועל כן רשאים להעניש או לתקן.

תוך כדי טיפול בערעורה של מסלובה, נכליודוב הופך להיות דוברם של אסירים נוספים, ומזדעזע לנוכח הצטברות העוול והאכזריות הנובעים מחוקים מעשי ידי אדם. הוא מאבחן יפה את כוחו של החוק להצדיק מעשים נפשעים דווקא מצד אלה המופקדים על שמירתו ועל יישומו:

אילו ניתנה משימה פסיכולוגית: איך לעשות כך שבני זמננו, נוצרים, אנשים הומאניים ובפשטות טובי לב, יעוללו פשעים מחרידים ביותר בלי להרגיש אשמים, יתכן רק פתרון אחד: […] צריך שהאנשים האלה יהיו מושלי פלך, מפקחים על בתי-סוהר, קצינים, שוטרים, כלומר, ראשית, שיהיו בטוחים שיש ענין המכונה שירות המדינה אשר מתיר לנהוג באנשים כמו בחפצים, ללא יחס אנושי, יחס של אחווה כלפיהם, ושנית, שבין אנשי שירות המדינה הזה עצמו תתקיים תלות הדדית, כך שהאחריות על תולדות המעשים שהם מעוללים לבני-אדם לא תוטל על איש מהם בנפרד.

נושא נוסף שהעסיק את טולסטוי, ולכן גם את גיבורו, הוא שאלת הבעלות על אדמה. נכליודוב, בעל אדמות שעברו אליו בירושה, מתחבט אם להעבירן לידי האיכרים ללא תמורה, להחכירן, או לייסד קהילה חקלאית על פי עקרונותיו.

עיניו של נכליודוב נפקחות גם לראות את הצביעות שבממסד הדתי. הוא מאמין שדת היא ענין אישי, ואילו הממסד מחלל את הקודש:

איש מהנוכחים, החל מהכומר והמפקח על הכלא וכלה במסלובה, לא העלה על דעתו שאותו ישוע עצמו, שהכומר חזר על שמו בצליל שורקני פעמים כה רבות מספור, בעודו מהלל ומשבח אותו במלים שונות ומשונות, אסר דווקא על כל מה שנעשה כאן; אסר לא רק על להג כה רב ותפל ועל לחשי קסם של חילול הקודש מעל הלחם ומעל היין, אלא אף אסר על בני-האדם במפורש לקרוא לזולתם מורים, אסר על תפילות בבתי-מקדש וציווה על כל אחד להתפלל ביחידות, אסר על בתי-המקדש כשלעצמם ואמר שבא להחריבם ושיש להתפלל לא בבתי-מקדש אלא ברוח ובאמת; והעיקר, אסר לא רק להעמיד בני-אדם למשפט ולהחזיקם בבתי-אסורים, לענותם, לבזותם ולהענישם, כפי שזה נעשה כאן, אלא אסר גם על כל מעשה כפיה כלפי בני-אדם, באומרו שבא לקרוא לשבויים דרור.

"התחיה" הוא הרבה יותר מסיפור אחד. משולבים בו עשרות סיפורי משנה, שבאמצעותם טולסטוי מצביע על עוולות זמנו. בשני מקרים, שכנראה זעזעו אותו במיוחד, הוסיף הערות שוליים המעידות על מציאות חמורה אף יותר מזו המתוארת בספר. בפרק רב עוצמה במיוחד הוא מתאר כיצד הולכו האסירים מן הכלא אל הרכבת שתוביל אותם לגלות. האסירים, שהורגלו למחשך ולחוסר מעש, נדרשו לצעוד בעיצומו של יום לוהט תחת שמש קופחת. בספר מתואר מותם של שניים מן האסירים כתוצאה מתנאי הדרך, ובהערת שוליים מציין טולסטוי כי במקרה דומה מתו ביום אחד חמישים אסירים.

מעניין לציין שלמרות הזעם שבספר, טולסטוי מעניק לגיבורו שלוות נפש, כשהוא לומד ליהנות מן המנעמים שמזמן לו מעמדו – נקיון, ארוחה טובה, חברה נעימה, נגינת פסנתר – מנעמים שמהם ביקש להתנתק בשאט-נפש. בניגוד לסלידה שפיתח כלפי החברה בתחילת הדברים, לאחר ששלוותו התערערה בשל המפגש המחודש עם מסלובה, כעת, למרות כל הסבל שראה, הוא מסוגל להעריך את יתרונותיה הפשוטים.

הספר התקבל בהתלהבות מרובה עם צאתו לאור, ולמרות שחלקים ממנו צונזרו (רק ב-1936 ראה אור לראשונה בנוסחו הבלתי המלא והבלתי מצונזר), הוא זכה לפופולריות גדולה יותר מזו של "אנה קרנינה" ושל "מלחמה ושלום". כל ההכנסות מן הספר נתרמו על ידי טולסטוי, שהיה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, לטובת קהילת הדוחובורים, קהילה פציפיסטית שנרדפה באכזריות ברוסיה, וביקשה להגר לקנדה. למרות היותו ספר רעיוני בעיקרו, הוא ניחן באכויות ספרותיות ובדמויות מעניינות. כדאי מאוד לקרוא את אחרית הדבר המלומדת מאת ולדימיר פפרני, שבה מוארים היבטים רבים של שני פניו של הספר, הרעיוני והספרותי. "התחיה" הוא ספר הפרוזה האחרון שכתב טולסטוי, למעלה מעשרים ושתים שנה אחרי הופעת ספרי הפרוזה הקודמים שלו. רבות מן השאלות הנידונות בו לא איבדו רלוונטיות עם חלוף השנים.

בשורה התחתונה: מעניין ומומלץ

 

Воскресение – Лев Николаевич Толстой

כרמל

2012 (1899)

תרגום מרוסית: דינה מרקון

מעבר מנדלבאום / דליה כהן-קנוהל

25d725a225d7259825d7259925d725a425d725942b25d7259225d7259325d7259525d7259c25d725942b25d7259e25d725a225d7259125d725a82b25d7259e25d725a025d7259325d7259c25d72591

בשנת 1958, לרגל חגיגות העשור למדינה, גליה העתונאית מראיינת עשר עולות מוצלחות. אחת מהן היא ז'קלין, המציגה עצמה כעולה מצרפת, לוחמת מחתרת לשעבר. הקשר בין השתיים מעמיק, והן הופכות לחברות. העובדה שבן זוגה של גליה, עשתר, מתאהב בז'קלין, אינה מפריעה לקשר ביניהן. ז'קלין, המאורסת באותה עת לגידי, פוצחת במקביל ברומן עם יהורם, אחיו של ארוסה, ובמהלך הספר תיצור קשרים רומנטיים נוספים. ז'קלין היא אשת אקדמיה, מעורבת בחוגים תרבותיים. די מהר מתברר שהסיפור שהיא מספרת על עצמה בדוי: רוב שנותיה של ז'קלין עברו עליה במצרים, ואת סיפור המחתרת המציאה בהתבסס על חייה של קרובת משפחתה.

במהלך הקריאה, וגם בסיומו של הספר, לא הרגשתי שאני באמת מכירה את ז'קלין. כן, אני מכירה את העובדות האוביקטיביות, אבל המניעים נותרו עלומים. ליתר דיוק, לא עלומים, פשוט לא משכנעים. כך היא כותבת לגליה אחרי שכל השקרים נחשפו:

"אומרים שיש לאדם חירות לבחור בכל רגע בחייו, שקר הדבר! […] אני הייתי בובה בידי אחרים, ראשון אבי, שכתב על ערש דווי – "בואי לארץ אני גוסס, ואל תספרי היכן נולדת". ואין לי כוח לסרב לו! ואז אני מגיעה לארץ ורואה איך הדברים מתנהלים ויודעת שאבי צדק – ואני חייבת לשחק את המשחק. אין לך מושג כמה אני כועסת על כולם".

לא השתכנעתי. לא נראה לי סביר שהאמירה הזו של האב יכולה להוות מניע לבדית שקר שכזה. להגיד שנולדת בצרפת במקום במצרים, ניחא. להמציא סיפור שלם – לא סביר. זאת אומרת, בהחלט יכול להיות מישהו ישקר באשר לקורות חייו, אבל לא בגלל משפט אחד שכזה, בפרט כשמדובר במישהי כמו ז'קלין, שמוצגת כטיפוס עצמאי, מודע לעצמו. ולבוא ולומר אחר כך שהאב צדק וכך הדברים מתנהלים, לתלות כל קושי שהיא נתקלת בו ב"שקיפות" שלה לכאורה כמזרחית, למרות שבזמן שהיא חווה את הקשיים היא בעצם מציגה את עצמה כלא-מזרחית? לא משכנע. שוב, אולי יש אדם כמו ז'קלין, אבל תפקידה של הסופרת לשכנע בהיתכנותה של הדמות, ואני לא השתכנעתי. מצד אחד היא מרחפת וחיה ביקום משלה, מצד שני היא עובדת קשה כדי לפרנס שתי נפשות התלויות בה. מצד אחד היא ממוקדת מטרה, מצד שני נרעדת כמו עלה נידף בפני כל שינוי. מצד אחד מציאותית עם הרגליים על האדמה, מצד שני פועלת בהיתממות מעצבנת כאילו כללים וחוקים נועדו לכל אחד מלבדה. לא הצלחתי להבין אותה. שאר הדמויות בספר מתנהלות פחות או יותר בצילה, ומניעיהן ברורים עוד פחות.

מצא חן בעיני השילוב של שירה בספר. ז'קלין לומדת עברית באמצעות שינון שירים, והיא משלבת קטעים מתוכם בדבריה. לשיריה של לאה גולדברג, שהיתה כמוה קרועה בין שתי מולדות, יש נוכחות משמעותית בספר. הנה דוגמא:

ביקשתי שתספר על אהובה הראשון, זה שהכירה לפני עלייתה לארץ. "הוא בא אלי את עיני לפקוח. גופו היה חלון, להראות לי את כל הדברים".

לטעמי, הספר סובל מגודש. יותר מדי פרטים, יותר מדי ארועים, יותר מדי מעברים מבלבלים בין עבר להווה. דילול בפרטים היה לדעתי תורם למיקוד. ביקורת שהעביר אחד מאהוביה המוקדמים של ז'קלין על סיפור שכתבה יכולה להתאים כאן:

לאחר עיון קצר, סיכם את הערותיו בכמה שורות. הקונפליקטים אינם ברורים דיים. את צריכה להעמיק בעיצוב הדמויות.

הספר הוא מחווה לדמותה של ז'קלין כהנוב, סופרת ומסאית ילידת מצרים.

כרמל

2016

אללה אוהב אותי / אברהם בנמלך

969017

עיתונאי ישראלי בגמלאות ממתין על ספסל בלב ניו-יורק לאשתו העסוקה בקניות. בעודו בוהה בסביבה שאנן ושלוו, ניגש אליו כאילו באקראי אדם בעל חזות מזרחית, דוחף לידו פתק, ממלמל מספר מלים ומסתלק. מסתבר כי מטרת ההתקלות הזו היתה לבקש מן העתונאי להפגש עם האיש במועד מאוחר יותר. לפניו שתי אפשרויות: להמנע מלהסתבך, להתעלם מן הבקשה ולהסתלק מן המקום, או לפעול כעתונאי הרודף אחר סיפור ולהשאב לעלילה המזומנת לו. הוא בוחר באפשרות השניה. איש המסתורין הוא מדען גרעין אירני, ותוך זמן קצר השניים מוצאים עצמם נרדפים על ידי המוסד, ה-FBI, משמרות המהפכה האירנים, העדה החרדית בניו-יורק ועוד.

אברהם בנמלך הוא עתונאי ואיש רדיו ותיק, וזהו הרומן הראשון שהוא מפרסם. לטעמי, יש בספר מעט ליקויים של ספר ביכורים, כמו עלילות משנה מופרזות (סיפור הרבנית, כדוגמא), נטיה להרבות בדימויים, וכמה חריקות בהתרה. אבל הליקויים האלה שוליים, וניכר שהוא עושה מאמץ לא להכשל בהם. לעומת זאת ייאמר לזכותו של הספר שהוא קצבי, מעניין, מעשיר בידע, ושופע הומור עצמי מעודן. יש לסופר סבלנות לפרטים, לפלשבקים שתורמים לעלילה ולהעמקת הכרת הדמויות, והוא לא מתפתה לשעוט קדימה אל ההתרה. העלילה מתרחשת במספר מקומות, ומעורב בה מספר רב של דמויות, אבל היא מסופרת בבהירות, והקוים המקבילים משתלבים אלה באלה בצורה משכנעת.

בשורה התחתונה: ספר מתח מעניין, נעים לקריאה.

תצוין לטובה העטיפה הנאה בעיצובה של רחל ק. שמיר.

כרמל

2013

12 כסאות / איליה אילף ויבגני פטרוב

0702054

בערך בשליש הספר התחלתי להרגיש שהספר קצת מתפספס לי בגלל חוסר רקע על המקום ועל התקופה, ותחושה זו ליוותה אותו עד סיומו.

מצורף לספר מבוא מאיר עיניים מאת מרק אמוסין שמתאר את הכותבים ואת גיבוריהם, ובעיקר את הרקע שעליו נכתב הספר הסאטירי הזה. כמו כן המתרגמת הוסיפה הערות שוליים חשובות. ובכל זאת, הספר שמאוד מצחיק את הרוסים, גרם לי רק לחייך, כי בשבילי הוא סיפור חביב על מעשי נוכלות עם תוספת קלה של היסטוריה רוסית, ואילו בשביל מי שחי את הדברים מדובר בחוויה חיה ותוססת.

כדי להבהיר: תארו לעצמכם ספר ישראלי שמתורגם לרוסית, ונכלל בו הדיאלוג הבא:
How many?
Seven
What seven? 

וכאן מוסיף המתרגם הרוסי הערה שמספרת על הגשש החיוור, שבאחד ממערכוניו נכללה השאלה הזו. אני לא רואה את הקורא הרוסי מתגלגל מצחוק. הקורא הישראלי, לעומתו, ממש שומע את שייקה ופולי וגברי, משלים אוטומטית את הדיאלוג – "מה כמה" – וצוחק.

או נניח שמישהו בספר מציג איזו המצאה, ומישהו עונה לו שההמצאה שלו בטח תאיר את כל רמת-גן. כל הערות השוליים שבעולם לא ישתוו לעולם האסוציאציות של מי שחי כאן וקלט את הלגלוג שבתשובה.

12 כסאות הוא כזה: עמוס הומור מקומי ואזכורים לארועים ולדמויות שאינם אומרים לי דבר, ולכן בעבור הקורא הלא בקיא הוא סוג של פיספוס.

אבל מעבר לכך – תענוג חביב ביותר.

Двенадцать стульев – Илья Ильф, Евгений Петров

הוצאת כרמל

2007

תרגום מרוסית: דינה מרקון

ראש גזר / ז`ול רנאר

34349

רציתי ספר קליל, משהו משעשע, ובחרתי ב"ראש גזר". היה זכור לי שהוא ספר ילדים-מבוגרים, ותכננתי בגמר הקריאה להעביר אותו לאחייני. זה לא יקרה. שימשיכו אחייני להאמין, כל עוד ניתן, שהורות היא אחריות קדושה שאנשים נוטלים על עצמם ועומדים במחויבותם.

ז`ול רנאר היה הבן הצעיר לאחר בת ובן. כשנולד הוריו כבר היו במצב של ניכור הדדי בלתי הפיך אחרי שנים של מריבות. האב מיעט לדבר בבית, וכמעט לא דיבר עם ילדיו. האם הפנתה את כל כוחותיה הסדיסטים כלפי ז`ול. "ראש גזר" מתאר משפחה דומה למשפחתו של רנאר. הפרטים אולי אינם זהים אחד לאחד, אבל על מידת הזהות תעיד העובדה שרנאר ביומניו הפרטיים התייחס אל בני משפחתו הביולוגית בשמות שנתן לגבורי "ראש גזר".

זהו סיפור עצוב על ילד שהתנועה האינסטינקטיבית שלו למראה אמו היא הרמת זרועו להגן על פניו ממכה. ילד שמרגיש מכוער ולא מוצלח, משום שאינו מצליח לרצות את הוריו. ילד שהוריו משתמשים בו כפיון במשחקי התיעוב ההדדי שלהם. הספר בנוי מ-49 סיפורים קצרים, שמתארים כל אחד סצנה בחייו שמשקיעה אותו יותר ויותר בתוך האומללות. הוא מתאר גם מקרים שבהם הוא עצמו הפגין סדיזם כלפי חלשים ממנו, ונשבר הלב על ילד תמים שמדרדר שלא באשמתו למחוזות כאלה.

איך קיבל הספר הזה תדמית קלילה של סיפור על ילד שובב – נשגב מבינתי.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת יהושע ישועה.

אני מעתיקה לכאן את אחד הסיפורים, המדגים את רוח הספר, וכמובן ממליצה על הספר כולו:

קצת תיאטרון

תמונה ראשונה

מדאם לפיק: לאן אתה הולך?

ראש גזר (הוא ענב את עניבתו הטובה ביותר וירק על נעליו עד שכמעט טבעו): אני הולך לטייל עם אבא.

מדאם לפיק: אני אוסרת עליך ללכת, אתה שומע אותי? ולא… (ידה הימנית נסוגה כאילו בשביל לתפוס תנופה)

ראש גזר, בקול נמוך: מובן.

תמונה שניה

ראש גזר (מהרהר ליד האורלוגין): מה אני בכלל רוצה, בסך הכל? להמלט ממכות. אבא נותן לי פחות מאמא. אני עושה חשבון פשוט. הפסד שלו!

תמונה שלישית

מסיה לפיק (הוא מחבב את ראש גזר אך אינו מטפל בו אף פעם, תמיד מתרוצץ בכל הארץ, טרוד בעסקיו): בוא נלך!

ראש גזר: לא, לא, אבא.

מסיה לפיק: מה זאת אומרת לא? אתה לא רוצה לבוא?

ראש גזר:כן, בטח! אלא שאני לא יכול.

מסיה לפיק: למה? הסבר את עצמך. מה קרה?

ראש גזר: לא קרה כלום אבל אני נשאר.

מסיה לפיק: אה! כן! שוב אחד השגעונות שלך! איזה חיה קטנה אתה! אי אפשר לדעת מה אתה רוצה. כן רוצה לא רוצה.תשאר, ידידי, ותייבב לך כאוות נפשך.

תמונה רביעית

מדאם לפיק (מקפידה כתמיד על מנהגה לצותת מאחורי כל דלת, כדי לשמוע טוב יותר): מסכנצ`יק שלי! (וכמו מנחמת, מעבירה ידה בשערותיו ומורטת אותן). הנה כולו טובל בדמעות, כי אבא שלו… (היא מרימה עיניה אל מסיה לפיק) רצה לקחת אותו למרות רצונו. אמא שלך לא היתה מענה אותך באכזריות כזאת. (בני הזוג לפיק, האב והאם, מפנים את גבם זה לזה).

תמונה חמישית

ראש גזר (בתוך הארון. שתי אצבעות בתוך פיו, אחת בודדת בתוך אפו): לא כולם יכולים להיות יתומים.

Poil de Carotte – Jules Renard

הוצאת כרמל

2000

תרגום מצרפתית: נורית פלד-אלחנן

חיילי שוקולד / אבישי כ"ץ

957914

אבישי כ"ץ, מחבר הספר, החל את דרכו בצה"ל בגיל 17, כשבחר להקדים את גיוסו כדי לעזוב את בית הוריו. הוא היה אז נער שנשר מהתיכון, ולכאורה נידון להיות עובד כפיים מן הדרגה הנמוכה ביותר. בצבא התגלו כישוריו וכן האמביציה החזקה שלו: הוא הגיע מהר לקצונה, למד אדריכלות בטכניון, וסיים את שרותו בתפקיד קצין הנדסה ראשי.

"חיילי שוקולד" הוא ספר לא נעים לקריאה, שכן הוא מלא באישיותו של המחבר על חשבון הסיפור שהוא בא לספר. בעיניו (אני לא מכירה אותו אישית, אך כך הוא מצטייר בספר) בעת חלוקת החוכמה הוא זכה ברובה, כמה פירורים ניתנו לאלה שתומכים בו, והאחרים סובלים מאווילות עיקשת. מי שאינו חושב או מתנהל כמוהו הוא חיוור במקרה הטוב ומלא בולשיט במקרה הרע. תפיסת העולם, הבאה לידי ביטוי בספר, היא של שחור-לבן ללא גווני ביניים – או שאתה חכם ורגיש כמוני, או שאתה טיפש מרושע ראוי לגנאי. גישה מאוד מקוממת, שבעיני הורסת את הספר. גם כשהוא מעביר ביקורת על עצמו, בעיקר על הנטיה שלו להתקפי כעס, הוא מוצא אשמים – בעיקר אמא שלו. בעיני זה קצת פתטי כשגבר בסביבות גיל 70 עדיין מתחשבן עם אמו שמתה לפני שנים רבות, אבל מכיוון שדמות המופת בחייו הוא הפסיכולוג השנוי במחלוקת דוד רודי, אפשר אולי להבין את השנאה המתמשכת, ואת חוסר היכולת לשים את העבר מאחור.

כשאבישי כ"ץ היה תלמיד תיכון, והישגיו היו בשפל, מנהל התיכון קרא לו לשיחה, ואמר שלדעתו הוא אינו מתאים ללימודים עיוניים וכדאי שיבחר לעבור לבית-ספר מקצועי. את העלבון הזה הוא לא שכח, את המנהל הוא עדיין שונא, והשיחה הזו הפכה לכוח מניע בחייו. על זה יש לי שני דברים לומר: האחד – לך קרא את "איש ליד מכונה" של סטף ורטהיימר, ותפנים שהכיוון המקצועי הוא לא עלבון. השני – די, הוכחת את עצמך לעצמך ולאחרים בכל כך הרבה דרכים, הגיע הזמן להרפות.

מטרת הספר, כפי שהמחבר מעיד, היא להראות לנערים כמוהו שכל האפשרויות פתוחות בפניהם. אחד הפרקים הטובים בספר עוסק בתקופה שבה היה מפקד בסיס ההדרכה של חיל ההנדסה, ובעיקר הפרק מתוכו העוסק בטיפול במחזור מאי, שבו רוכזו בעלי קב"א נמוך. התפיסה שלו, שאפשר לקדם גם את החיילים האלה, וההצלחה לצמצם את שיעורי הנשירה מן הטירונות, ראויות לכל הערכה.

חיל ההנדסה אינו זוכה לאותה תהילה כמו הצנחנים, חיל האויר, וחילות אטרקטיבים אחרים. כ"ץ מראה בספר שגם חיל אפור לכאורה הוא חיל מקצועי ולוחם, צועד עם הקידמה הטכנולוגית, ומהווה חוליה שאי אפשר בלעדיה. הפנית הזרקור אל החיל הזה היא מעשה מבורך. כש"מנקים" מן הספר את כל ה"אני, אני", מתגלה החיל עצמו, ויש לו במה להתפאר.

אי אפשר להתייחס אל הספר הזה מן הבחינה הספרותית. יש בו ליקויים רבים, כמו חזרות על ביטויים ועל משפטים, חוסר איזון בין מה שחשוב למה שלא, עריכת פרקים לא הגיונית, ועוד. זהו ספר זכרונות אישי, שמשקף את מה שחשוב בעיני כותבו, לא בהכרח את מה שיכול להיות חשוב בעיני הקורא. לצערי, הוצאת כרמל, הוצאה איכותית בדרך כלל, הוציאה מתחת ידיה ספר שעבר הגהה רשלנית ביותר, ונותרו בו שגיאות מביכות. מצד שני, הספר, כאמור למעלה, מאיר את חיל ההנדסה, ומוכיח שכל האפשרויות פתוחות בפני מי שבאמת רוצה, ובנוסף הוא מציג אדם שידע לחשוב מחוץ לקופסה ולהתעקש על דרכו, ובשלושת ההיבטים האלה יש בו ענין.

הוצאת כרמל

2011

מלאך האבן / מרגרט לורנס

145026

ההתרשמות הראשונה שלי היתה שנושאו המרכזי של הספר הוא ההזדקנות. זהו סיפור חייה של הגר שיפלי בת ה-90, המתגוררת עם בנה וכלתה. מצב בריאותה מתדרדר, כלתה המטפלת בה במסירות גם היא כבר לא צעירה, ובעצה אחת עם הבן הם מחליטים להעביר את הגר לבית אבות. הגר, אשה קשה, מספרת את סיפור ימיה אלה, ובמקביל גם את קורותיה בעבר. תהיתי כיצד יכולה סופרת בשנות ה-30 לחייה להכנס כל-כך במדויק לעורה של בת 90, ובאחרית הדבר לספר מצאתי דברים שכתבה לחברתה במהלך העבודה על הספר: "את הטיוטה הראשונה כתבתי כאילו הגברת הזקנה מכתיבה לי את סיפורה… ועכשו אינני יודעת אם אפשר לסמוך ככה על התת מודע, או שמא הכל אשליה שיש לה מובן בעיני, אבל קורא אחר יראה בה סיפור פשוט מדי ובלתי אמין". תנוח דעתה של לורנס: הסיפור אינו פשוט, והוא בהחלט אמין.

מאותה אחרית דבר למדתי כי לספר היבטים נוספים. אחד מהם אפילו לא הייתי קרובה לנחש, לא משום שהוא אינו מהותי בספר, אלא משום העדר ידע מוקדם. מסתבר שגם לקנדה דור מייסדים משלה, ויחסיהם עם צאצאיהם מורכבים ומסובכים: "דומה כי קודם שכתבתי את "מלאך האבן" לא הבנתי כמה מורכבים היו רגשותי כלפי דור המייסדים, כמה קשה היה לקבל את הסמכותנות שלהם, את חוסר הגמישות שלהם, את חששם להראות אהבה, ואת להיטותם לזרוע כעס. ועם זאת הם יישבו והפריחו שממה. הם הצליחו להתקיים ולשרוד, ועל כך נתונה להם הוקרתי ואהבתי".

הספר, מסתבר, נוגע גם במעמד האשה. הבחנתי בכך פה ושם, אם כי הגר דווקא אינה דוגמא למי שבעיות מגדר פגעו בה. כך לדוגמא היא נישאה למי שבחרה בו בניגוד לדעת משפחתה, עזבה כשהרגישה נרמסת. אמנם כשזכתה ללימודים גבוהים היה זה בקולג` לנשים, בו הוכשרה להיות מארחת טובה ועקרת בית למופת, אבל אחיה לא זכה ללמוד כלל, אלא גויס לעבודה בעסק המשפחתי. כך שכך הנושא הפמיניסטי די נדחק לשוליים, למרות שבער בעצמותיה של הסופרת. מתוך אחרית הדבר: "במאמר המבהיר את עמדותיה אומרת לורנס שכתיבתה היא פוליטית, באשר היא ניזונה ממודעות חברתית עמוקה, מרגשות אנטי-אימפריאליסטים ואנטי-קולוניאליסטים חזקים, ומהכרה גוברת באוזלת ידן של נשים, ובנטיתן לקבל תכתיב גברי באשר לזהותן".

עפ"י לורנס, הנושא המרכזי הוא פגע הגאווה: "מה שרציתי להבהיר באמצעות הגר הוא שהעוצמה והגאווה יכולות להוות מפגע קשה". הגר, בגאוותה, שמה לעצמה רגליים שוב ושוב, תוך שהיא פוגעת בעצמה ובאחרים. בערוב ימיה, כשנפקחות עיניה במידה מסוימת, היא כועסת על אלוהים "על שנתן לנו עינים, אבל כמעט לעולם לא כושר ראיה".

תהליך ההזדקנות, ההתקבעות המתלווה אליו, התלות הגופנית ואי היכולת להשלים איתה, והיחסים המורכבים עם הסביבה ככל שההזדקנות מואצת – כל אלה מתוארים להפליא בספר. הגר הזכירה לי במידה רבה את גיבורת "בדרך אל החתולים" של קנז: שתיהן קשות, גאוותניות, במידה רבה לא נעימות, ושתיהן מעוררות בו-זמנית רגשות אנטי ורגשות חיבה וחמלה. סיפורי העבר גם הם מסופרים בכשרון רב, ופורשים תמונה מעניינת של קנדה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-20, תוך התמקדות, כאמור, בפגע הגאווה.

The Stone Angel – Margaret Laurence

הוצאת כרמל

2006

תרגום מאנגלית: אמציה פורת

גן עדן לאשה / אמיל זולא

0602107

אני מניחה שהספר היה חדשני בתקופתו. היום הרעיונות המרכזיים בו ידועים ולעוסים. "גן עדן לאשה" הוא שמה של חנות כל-בו גדולה בפריז, בעידן בו החנויות הגדולות החלו לנגוס עוד ועוד מנתח השוק, ומוטטו את המסחר הזעיר. בזמנו הוא היה יכול להיות ספר חובה למפרסמים ולמשווקים: הוא עוסק בטריקים הפרסומיים שבעל העסק נוקט כדי למשוך לקוחות, במלחמת מחירים, בדרכים המפתות ביותר להציג מוצרים (לדוגמא, מוצרים במחירי מציאה בכניסה, כדי לגרום ללקוחות להכנס, או סידור המחלקות בסוג של מבוך, כדי לגרום להן לעבור בכולן). לכאורה נושא משעמם, אבל לאמיל זולא היה עט קסום, שהצליח להפוך אפילו נושא כזה לקריא ולספרותי.

גיבורת הספר היא נערה עניה שמגיעה מן הכפר לעיר עם שני אחיה אחרי מות הוריהם, ומנהלת מלחמת הישרדות כדי לשמור על חיים הגונים ולהתפרנס בכבוד. בניגוד לספריו האחרים, כמו ז`רמינל וז`ראבז, זולא ניאות להעניק לה את גמולה על תמימותה ועל נחישותה.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר לוקה בסטראוטיפיות מסוימת, לדוגמא בתיאור קהל הלקוחות, אבל בהרהור שני אני רואה את המגוון שהוא יצר בתוך הקהל, וחוזרת בי.

הליקוי היחיד שמצאתי בספר הוא בחזרות רבות, אבל רוב החזרות תורמות עוד משהו קטן לעלילה, כך שבשורה התחתונה הן לא באמת מפריעות.

מומלץ, ברור. אמיל זולא לא מאכזב.

Au Bonheur des Dames – Emile Zola

הוצאת כרמל

2006

תרגום מצרפתית: עדה פלדור

טבילת הדרקון / אווה טיקה

249-1422b

אניה וקארין, נשים על סף ההזדקנות, הן חברות מילדות. אי אפשר לתאר שתי נשים שונות יותר זו מזו: אניה מרחפת, קארין עם שתי רגלים על האדמה. אניה חלשה, קארין חזקה. אניה כולה רגש, קארין כולה תבונה. אניה אובדת, קארין בשליטה מלאה

כך מעידה אניה על עצמה: "הזיכרון שלי אינו תופס את פשר הזמנים, העבר וההווה שניהם נוכחים וערים בו גם יחד, וביחס לעתיד אין לי בכלל מושג. אני בגיל מתקדם, על מפתן הזיקנה, אך תמיד נשבר בתוכי מה שנבנה בדמי עמל, אין בו די לי או למה ששולט בי".

קארין מספרת: " בחורף שעבר השתתפתי בקורס לשליטה בחיים. הקורס עניין אותי, ולא היה אכפת לי ששאר המשתתפים צעירים ממני. עניין אותי איך אפשר ללמד שליטה בחיים, לא התעניינתי במיוחד בתועלת שאפיק מהקורס, ואכן לא זכיתי שם לגדולות ונצורות. החיים הרי ממילא היו בשליטתי".

הספר מתרחש במשך שנה, ומסופר מפיהן של השתים. עיקרו הקשר ביניהן. המונולוג של אניה משתרע בין העבר הרחוק וההווה, ועולה ממנו היחס האמביוולנטי שלה כלפי קארין – היא זקוקה לקארין לצידה, ובו-זמנית היא פוחדת ממנה. היא משלה את עצמה שהיא יכולה להתנתק, אבל אין לה הכושר להסתדר לבדה. המונולוג של קארין מעוגן בהווה, וממנו אנו לומדים עד כמה החלוקה לחזקה מול חלשה היא לא חד משמעית. קארין אכן חזקה ובשליטה, אבל היא כנראה זקוקה לאניה החלשה לצידה. טוב להיות חזקה, אך יש לזה מחיר: כשקארין זקוקה לעזרה, אין לה מושג איך לבקש אותה. היא שולחת רמז שאניה תופסת בשכלה, אך איכשהו מתעלמת ממנו כי אין לה כלים לספק תמיכה

הדינמיקה בין השתים היא לב הספר. סביב הציר הזה עולות שאלות של זכרון ושיכחה, אחריות, אשמה ועוד. לטבע יש מקום מרכזי בעלילה, והשפעתו על הלכי הרוח, בעיקר של אניה, דרמטית. בניגוד לספרים כמו "שנת הארנב" ו"החבל", שהם לטעמי פינים מובהקים, הספר הזה – כמו גם "שיבת הבן" של אותה סופרת – אוניברסלים. אמנם הספר מעוגן עמוק בנוף הפיני, אבל הנושא והמסרים חוצי גבולות.

הספר פותח כר נרחב לדיון בשאלות רבות, אבל מחשש לספוילרים אסתפק במעט שלמעלה

המשכתי לחיות את הספר גם לאחר שסיימתי אותו ועברתי לספרים אחרים. בעבורי זוהי עדות לספר טוב ומשפיע, ואני ממליצה עליו בחום.

Lohikäärmekylpy – Eeva Tikka

הוצאת כרמל

2000

תרגום מפינית: רמי סערי