ברלין 1961 / פרדריך קמפ

%d7%91%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%9f-1961

כותרת משנה: קנדי, חרושצ'וב והמקום המסוכן ביותר בתבל

עם תום מלחמת העולם השניה חולקה גרמניה בין ארבע המנצחות – ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת. בנות הברית לשעבר ניצבו משני עבריו של גבול בפועל – ברית המועצות ממזרח, ושלוש האחרות ממערב. ברלין, עיר הבירה המשותפת, הממוקמת בלב האזור שנשלט על ידי הסובייטים, חולקה אף היא באופן דומה, ולמעצמות המערביות ניתנה זכות מעבר חופשי אליה. התכנון לטווח ארוך התייחס לאפשרות של איחוד גרמניה בעתיד, ואיחוד ברלין כבירתה, אך הכוחות שפעלו בשטח בשנים שאחרי המלחמה יצרו בינתים מצב של שתי מדינות שונות זו מזו: מצד אחד גרמניה המערבית, שחוותה נס כלכלי בתמיכה מסיבית של ארצות הברית, ומצד שני גרמניה המזרחית שקרסה תחת כלכלה קומוניסטית. פליטים נהרו בהמוניהם מן המזרח אל המערב, מנצלים את הגבול הפתוח אל חלקה המערבי של ברלין. חרושצ'וב, ראש ממשלת ברית המועצות, ואולבריכט, מנהיג מזרח גרמניה, לא יכלו להשלים עם המצב, שאיים על היוקרה הסובייטית ועל מצבה הכלכלי הרעוע ממילא של מזרח גרמניה. המערב, מצדו, לא יכול היה לוותר על השליטה במערב ברלין, הן מטעמים מוסריים של ההתחיבויות שנטל על עצמו כלפי הגרמנים, והן מחשש שכשלון בברלין יגרום לאי אמון כלפי ארצות הברית, ואף לקריסת ברית נאט"ו. כשנכנס קנדי, הצעיר והבלתי מנוסה, לתפקידו כנשיא בינואר 1961, החל חרושצ'וב להפעיל לחץ כבד כדי לקדם את פתרון שאלת ברלין.

כך אנחנו תקועים במצב מגוחך. נראה מטופש שנימצא על סף מלחמת גרעין בגלל הסכם המשמר את ברלין בתפקיד הבירה לעתיד של גרמניה המאוחדת, אף שכולנו יודעים שיתכן שגרמניה לעולם לא תתאחד מחדש. אך אנו מחויבים להסכם הזה, וכמונו גם הרוסים, ואיננו יכולים להניח להם להסתלק ממנו.

פרדריך קמפ מלווה את ארועי 1961 שעה אחר שעה, בחדרי החדרים של הפוליטיקה הפנימית במערב ובמזרח, ובחדרי הדיונים של הפוליטיקה הגלובלית. החל ממשפט הפתיחה – זה היה הרגע המסוכן ביותר בתולדות המלחמה הקרה – תיאור הארועים מותח ומורט עצבים, והקורא שותף לכל התלבטות במשחק השחמט חורץ הגורלות הזה, שהתנהל בצל איום ממשי של גלישה לעימות גרעיני. כשנקטה לבסוף מזרח גרמניה, בתמיכת ברית המועצות, בצעד חד צדדי, ובתוך לילה אחד הקיפה את מערב ברלין בגדר תוך חסימת מרבית המעברים אליה, הגיב קנדי באיפוק ובהבלגה.

זה לא פתרון נחמד כל כך, אבל חומה טובה הרבה יותר ממלחמה.

הקמת הגדר, ואחריה החומה, נועדה למנוע מתושבי המזרח לעבור למערב, אך התנועה בכיוון השני אמורה היתה להמשך כסדרה. כמו כן נשמרה זכות התנועה החופשית של בעלות הברית משטחי מערב גרמניה אל ברלין. קנדי הסתפק בכך. אבל כשהקשיחו המזרח הגרמנים את הבדיקות במעבר ממערב ברלין למזרחה, חלה החמרה ביחסי שני הצדדים, ובפעם הראשונה בתולדות המלחמה הקרה ניצבו זה מול זה טנקים אמריקאים וסובייטים. כידוע, הסתיים משבר זה בלא כלום, אך לחולשה האמריקאית היו שתי תוצאות: האחת כמעט מיידית – משבר הטילים בקובה ב-1962, והשניה היא עצם קיומה של החומה במשך עשרים ושמונה השנים הבאות, וכליאתם של מליונים מאחוריה. קמפ מנתח באופן משכנע את ארועי 1961 בכלל, ואת שנת כהונתו הראשונה של קנדי בפרט, וכדי להמחיש עד כמה היתה זו שנה כושלת (החל במפרץ החזירים וכלה בחומת ברלין), הוא מצטט מדבריו של קנדי עצמו, כפי שנאמרו לעתונאי שביקש באותה תקופה לכתוב ספר על כהונתו: "מדוע ירצה מישהו לכתוב ספר על ממשל שאין לו במה להתפאר חוץ מסדרת אסונות?"

מלבד ההזדמנות ללמוד על פרק מרתק בהיסטוריה, קמפ מאפשר גם התבוננות מעמיקה אל אישיותם של המעורבים. מצד אחד חרושצ'וב חם המזג, סובל מהתקפי דכאון ומהתקפי שתיה, רודף כבוד, תיאטרלי, מניפולטיבי, ומצד שני קנדי הכריזמטי, לכאורה צעיר אתלטי, ולמעשה סובל משורה של תחלואים, כולל מחלת אדיסון וכאבי גב קשים, שבגינם נעזר בקביים הרחק מעיני הציבור, והיה מכור לשורה של תרופות קונבנציונליות ובלתי קונבנציונליות, שהשפיעו על מצבי רוחו. האם מהלך ההיסטוריה של מליארדי אנשים מוכתב בסופו של דבר על ידי מקריות אופיים של היחידים הניצבים בעמדת הובלה?

למרות שמדובר בספר תיעודי, ולמרות שסופם של האירועים ידוע, הוא נקרא כספר מתח משובח ומעשיר. קמפ משלב בספר כמה סיפורים של אנשים פרטיים שהושפעו ממהלך הארועים – שוטר צבאי מערב גרמני שניצב על הגבול וצפה במאורעות, צעיר מזרח גרמני שנורה וגסס בין הגדרות, ועוד – ומביא בדרך זו בפני הקורא תמונה משולבת של הדיפלומטיה המניעה את ההיסטוריה, ושל האנשים שגורלם נקבע בשלה.

אסיים במשפט שבו בחר קמפ לסיים את ספרו בהתיחסו לחומת ברלין:

במשך 30 שנה, ואולי במשך ההיסטוריה כולה, היא תשאר דימוי סמלי למה שמשטרים לא חופשיים מסוגלים לעולל כאשר מנהיגים חופשיים אינם מתייצבים כנגדם.

מומלץ מאוד

Frederick Kempe – Berlin 1961

עם עובד

2016 (2011)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

מודעות פרסומת

מרגל בין חברים / בן מקנטייר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a8d792d79c_d791d799d79f_d797d791d7a8d799d79d2

כותרת משנה: קים פילבי והבגידה הגדולה

הרולד אדריאן ראסל פילבי, שנודע בשם קים פילבי, מבכירי הביון הבריטי, גויס לביון הסוביייטי ב-1933 עוד בהיותו סטודנט. דעותיו המרקסיסטיות היו ידועות לחבריו, אך משהחליט להעמיד את עצמו לרשות ברית-המועצות, התחזה כאיש ימין, יצא לספרד כעתונאי, ושיגר כתבות תמיכה בפרנקו הלאומני. בתקופת מלחמת העולם השניה גויס לביון הבריטי, והחל לטפס לצמרת. בשלב מסוים אף מונה לעמוד בראש האגף הסובייטי… עדויות של סוכנים עריקים מברית-המועצות לאורך השנים עוררו חשדות כנגד פילבי, וכתוצאה מכך לא מונה לעמוד בראש השרות, אולם הוא הצליח להמשיך בפעילותו עד שנות ה-60. ב-1963 הצליח פילבי להמלט לברית-המועצות, שם חי עד מותו ב-1988.

סיפורו של פילבי נודע ברבים, בין השאר בזכות ספרי עיון שנכתבו אודותיו, כמו גם ספרי בדיון מבוססי מציאות, כמו "החפרפרת" של ג'ון לה-קארה ו"הגורם האנושי" של גרהם גרין. למרות זאת, ספרו של מקנטייר נקרא במתח ומעורר עניין, גם משום נקודת המבט שבחר בה – החברות בתוך הארגון הבריטי – וגם בשל כשרונו לספר סיפור.

MI6, שרות הביון הבריטי העוסק בפעילות מחוץ למדינה (בניגוד ל-MI5 הפועל בתוכה), מתואר בספר כמועדון חברים אקסקלוסיבי. חבריו ברובם היו בנים למשפחות ממעמד גבוה, בוגרי בתי ספר פרטיים. כדי להתקבל לשרות ולהתקדם בתוכו די היה בהמלצה בנוסח "הוא משלנו", שהחליפה לעתים בדיקות רקע מעמיקות. כך אפשר להסביר את הסתננותם של מרגלים רבים אל שורות הארגון. בדיקה מקיפה היתה אולי מונעת את גיוסו של פילבי, בשל עברו המרקסיסטי, בשל שינוי העמדה הפתאומי משמאל לימין, ובשל נסיונו לגייס ידידה לשרות הסובייטים עוד בשנות ה-30. נסיון זה הוא שיביא בסופו של דבר, שלושים שנה אחר-כך, לנפילתו.

קים פילבי היה אדם שופע קסם, מתיידד בקלות, אהוב מאוד על חבריו הרבים. מקנטייר בוחר להתמקד בחברות בינו ובין ניקולס אליוט, אף הוא איש MI6. בחיפוש ברשת אחר מידע אודות אליוט נמצא כי שמו נקשר בעיקר בשני כשלונות מבצעיים, שהידוע בהם הוא בריחתו של פילבי. מקנטייר מספר על הקריירה המוצלחת של אליוט, שיחסית לפילבי הנהנתן חובב האלכוהול, היה טיפוס סולידי. פילבי ואליוט נפגשו במסגרת הארגון ב-1940, הפכו לחברים קרובים (עד כמה שחברות יכולה להיות קרובה כשאחד מהם מנהל חיים כפולים בסתר), והתקדמו במקביל במעלה ההיררכיה. כשפילבי נחשד בריגול, היה זה אליוט שיצא בנחרצות להגנתו, ואף הצליח להחזירו לשרות לאחר מספר שנות הקפאה. בשל הנאמנות והאמון האלה, תחושת הבגידה שלו כשנחשפה האמת היתה כואבת במיוחד. כך כתב אודותיו ג'ון לה-קארה, שפגש אותו ב-1986, עשרים ושלוש שנים אחרי הפרשה:

חיש מהר התברר שהוא מבקש להכניס אותי למעגל, לגרום לי להתפעל, כפי שהוא עצמו התפעל; לגרום לי לחלוק את יראת הכבוד ואת התסכול שלו לנוכח עוצמת המעשה שנעשה לו; ולהרגיש, אם רק אוכל, או למצער לדמות בעיני רוחי, את חמת הזעם ואת הכאב שהחינוך המעודן שלו והגינונים המושלמים שלו, ועל אחת כמה וכמה המגבלות של חוק הסודות הרשמיים, אילצו אותו להסתיר היטב.

לא נראה לי שמקנטייר התכוון להגן על פילבי, אבל המרגל אינו מצטייר כאן שחור משחור. נכון שהנחת היסוד היא שאנשים אמורים להשאר נאמנים למשבצת בה נולדו, ולפיכך פילבי אמור היה לשמש את הבריטים בלבד. בהתעלם מכך, אי אפשר להכחיש שהיה נאמן לאמונותיו ללא פקפוק לאורך עשרות שנים, ופעל לישומן. הוא הונע על ידי אידיאולוגיה, לא על ידי בצע כסף או הרפתקנות. הוא העמיד פני חבר כשלא היה כזה, אבל זה מה שמרגלים עושים. גם הטיעון החוזר ונשנה שבמעשיו גרם לאנשים לאבד את חייהם נגוע בצביעות, בהתחשב בזירה המלוכלכלת בה מתנהלים משחקי הריגול. טענו כנגדו שהיה צריך לשנות את עמדותיו לנוכח זוועותיו של סטלין, אבל כמו מליונים אחרים הוא טעה לחשוב שניתן להפריד בין הקומוניזם התיאורטי למעשי. כך או כך, מקנטייר אינו מעמיד עצמו בעמדה שיפוטית, אלא בעמדה של מספר, ואת זה הוא עושה מצוין.

"מרגל בין חברים" הוא ספר מעמיק, המסתמך על אינספור מקורות, ואני ממליצה עליו, כמו גם על קודמו, "סוכן זיגזג", שעסק גם הוא בעולם הביון הבריטי במלחמת העולם השניה.

A Spy among Friends – Ben Macintyre

עם עובד

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

לגיהינום ובחזרה / איאן קרשו

3200218275b

כותרת משנה: אירופה 1914 – 1949

"לגיהינום ובחזרה" הוא הכרך הראשון משניים (השני עדיין לא ראה אור), שבהם סוקר איאן קרשו את קורותיה של אירופה במאה העשרים. כרך זה עוסק בשנים של מלחמות העולם ומעט אחר-כך. ספרים רבים נכתבו על שתי המלחמות שקרעו את אירופה, וצמצומן לספר יחיד הוא משימה מאתגרת: " אני יודע היטב שעל כל משפט שכתבתי יש למעשה שפע של חיבורים, רובם באיכות גבוהה, פרי עטם של מומחים". קרשו בחר לפיכך לקצר את ארועי המלחמות עצמן, מתוך הנחה שמהלכיהן ידועים ומוכרים לקורא, והתרכז במגמות החברתיות שעיצבו את היבשת. קושי נוסף טמון בנסיון לאגד את אוכלוסית השטח כולו (כולל רוסיה ותורכיה) תחת מגמות מאובחנות. למיטב שיפוטי, המבוסס על הידע המוגבל שלי, קרשו מציג אבחנות משכנעות.

הספר מורכב מעשרה פרקים הערוכים בסדר כרונולוגי.

על הסף: הפרק הראשון מתאר את אירופה שלפני המלחמה הגדולה, ואת הכוחות שהובילו אליה: לאומנות, תיעוש מהיר, תמורות חברתיות, התערערות הסדר הפוליטי. יתכן שהמלחמה היתה פורצת גם ללא הטריגר של רצח הארכידוכס האוסטרי, אך משבוצע הרצח ההדרדרות היתה מהירה. קרשו מצביע על אשמתה של גרמניה בפרוץ המלחמה, לאחר שנתנה ערבות פתוחה לאוסטריה שהציגה אולטימטום לסרביה. שרשרת ההתחמשויות והגיוסים הכלליים, החל ברוסיה ועבור למדינות אירופה האחרות, לא ניתנה לעצירה.

האסון הגדול: פרק זה הוא תיאור כרונולוגי של מלחמת העולם הראשונה. מבחינתי זהו פרק מעניין במיוחד, משום שהידע שלי על מלחמה זו הוא שטחי.

שלום סוער: בראש הפרק ניצב המוטו, ציטוט של מרשל פרדיננד פוש ב-1919: "זה אינו שלום. זו שביתת נשק לעשרים שנה". הפרק כולל הסבר על ההסכמים שנחתמו בתום המלחמה, ומתאר את המצב הכלכלי והחברתי הכאוטי בכל המדינות. המגמה הפוליטית השלטת ביבשת היתה סילוק המשטרים הסמכותניים, ובחירה כמעט גורפת בוריאציות על משטר רפובליקני. המעניין במיוחד בפרק זה, בעיני, הוא הדמיון בין מצוקותיהן של מדינות המערב: בכולן שררו בעיות דיור חמורות, בכולן נאלצה המדינה להתמודד עם החוזרים מהקרבות, ולטפל בעשרות אלפי אלמנות ויתומים. גרמניה המובסת לא היתה במצב הגרוע ביותר, למעט אמונתם של הגרמנים שמדינתם לא הובסה, והם נענשים באופן בלתי פרופורציוני.

לרקוד על ראש הר געש: עניינו של פרק זה הוא תור הזהב של שנות העשרים, בהיבטי כלכלה, תרבות ופוליטיקה. הסכמי לוקרנו ב-1925 יצרו תקוות לעתיד של שלום. בסיומו של העשור היתה היבשת נתונה להשפעה ההרסנית של המשבר הכלכלי בארצות הברית. חלק מן המדינות גלשו, בגלל לחצים חברתיים וכלכליים, חזרה למשטרים סמכותניים. מרתק ללמוד על שגשוג המפלגה הנאצית, שנחלשה מאוד אחרי הפוטש הכושל, על רקע משבר הכלכלה החקלאית, משבר שלובה על ידי הקומוניסטים כנגד הסוציאל-דמוקרטים.

העתיד מטבעו תמיד פתוח, לעולם אינו נתיב חד-סטרי גזור מראש. ויתכן כי בלעדי המשבר הכלכלי שיובא מארצות הברית היתה אירופה ממשיכה בדרכה לעבר צמיחה כלכלית רצופה, חרויות ליברליות ושלטון דמוקרטי אל המישורים שטופי השמש של השלום הביו-לאומי וההרמוניה. אך שום מהמר לא היה שם את כספו על כך. אמנם המשבר המעמיק של השנים שלאחר מכן לא נגזר מראש, אך הוא לא התרחש יש מאין. מתחת למעטה הנוצץ היה "תור הזהב של שנות העשרים" באירופה עידן רצוף כתמים ובעיות.

צללים מִתעבים: פרק זה מתאר את המחצית הראשונה של שנות ה-30, שנים שאופינו בצניחה למשבר הכלכלי וביציאה ממנו. שוב ניכר דמיון רב בקשיים של כל מדינות המערב, כולל גרמניה. האבטלה הגיעה במקומות מסוימים עד לשיעור של חמישים אחוז. בכל אירופה ניכרה עליה של הימין הקיצוני, אך בכל מדינות המערב שרדה השיטה הפוליטית הפרלנטרית, להוציא איטליה, פורטוגל, ספרד וגרמניה.

גרמניה היתה מדינה בעלת דמוקרטיה שברירית, היא חשה שסכנה מרחפת על התרבות שלה, סבלה מפיצול אידיאולוגי ופוליטי חמור […] הממשלה הדמוקרטית קרסה מול גלים של סכנה וקיטוב פוליטי.

גרמניה רצתה לשכתב את הסכמי ורסאי: הסכמי לוקרנו עשו צעד ראשון בכיוון, הויתור של המעצמות על הפיצויים בכנס לוזאן ב-1932 היה ההמשך. לגרמנים זה לא הספיק.

קרשו מפריך את מיתוס הנס הכלכלי של היטלר: היטלר עלה לשלטון כשהכלכלה היה בשיא השפל, וההתאוששות של גרמניה התרחשה במקביל להתאוששות בכל מערב אירופה. קרשו מסביר את סוד הקסם של היטלר במצע שדיבר על גרמניה אחת מול גרמניה מפוררת, על התחדשות לאומית.

רוב המצביעים לא חיפשו מצע מגובש וברור ולא דרשו רפורמות מוגבלות בהתנהלות הממשלה. מפלגתו של היטלר קסמה להם משום שהבטיחה התחלה חדשה על ידי סילוק השיטה הישנה כולה. הנאצים לא רצו לתקן את מה שהיה להגדרתם גוסס או רקוב; הם הבטיחו למחוק הכל ולבנות גרמניה חדשה מתוך ההריסות. הם לא הבטיחו לנצח את יריביהם; הם איימו להשמיד אותם כליל. המסר היה מושך דווקא בגלל הקיצוניות שלו.

אזור סכנה: בפרק זה מתוארים המשטרים וההתפתחויות המדיניות והחברתיות במדינות אירופה עד 1936. דגש מושם על השוואה בין שלוש הרודנויות הגדולות: סטלין והטרור הפנימי, מוסוליני והשאיפות האימפריליסטיות באפריקה, היטלר ושאיפות ההתרחבות באירופה. פן מעניין נוסף בפרק הוא חולשת חבר הלאומים: כיבוש מנצ'וריה על ידי יפן ב-1931, כיבוש אתיופיה על ידי איטליה ב-1936, פלישת גרמניה לחבל הריין המפורז – כל אלה זכו לגינוי בקול ענות חלושה ללא תגובה אופרטיבית. פרק זה מסתיים עם התיצבות הרודנויות זו מול זו בספרד: היטלר ומוסוליני תמכו צבאית בפרנקו, סטלין סיפק סיוע צבאי לרפובליקנים.

לעבר פי התהום: הפרק מתרכז בארועי שלוש השנים שלפני המלחמה. מלחמת האזרחים בספרד הוותה מעין ניסוי כלים עבור הרודנויות, אך לא היתה לה השפעה על המלחמה באירופה. דגש ניתן להתיחסות המערב לאיום הבולשביקי, ומקום נרחב תופסת המדיניות הפייסנית, שבאה לידי ביטוי בין השאר בהסכם מינכן ובהסכם ריבנטרופ-מולוטוב. מעניין לציין שההתיחסות של קרשו לפייסנות אינה שלילית באופן גורף:

גם אם ראשיתה במניעים הנעלים ביותר, הפייסנות היתה, כדברי צ'רצ'יל, "סיפור עגום של טעויות בשיקול הדעת מצד אנשים מוכשרים ובעלי כוונות טובות", שיצרו "סדרת תמרורים בדרך לאסון". אין ספק בדבר "כוונותיהם הטובות" של הפייסנים בבריטניה ובצרפת, אך חינוכם, נסיונם וההכשרה הפוליטית שלהם לא אפשרו להם להתכונן למפגש עם גנגסטר בזירה הבין-לאומית. הם פשוט לא היו יריבים שקולים להיטלר. הם חשבו שיוכלו לשאת ולתת על שלום גם על חשבון השלכתה של מדינה נוספת לכלבים. הוא רצה מלחמה לכל דבר.

גיהינום עלי אדמות: למהלכי המלחמה מוקדשים בפרק זה עמודים בודדים בלבד. עיקרו של הפרק הוא תיאור חווית המלחמה עבור האזרחים ועבור החיילים בדגש על מעשי הזוועה והברבריות. תוצאות המלחמה: מיגור מוחלט של הפשיזם, חלוקת אירופה בין שני גושים (בניגוד למלחמה הראשונה שפירקה אימפריות והחליפה אותן במדינות לאום שסועות), החלפת עריצות אחת (גרמניה) באחרת (ברית המועצות) במזרח, החרבת גרמניה בתבוסה ללא עוררין (בניגוד להכחשה הגרמנית את התבוסה במלחמה הראשונה), נוכחות אמריקאית (בניגוד להתבדלותה אחרי המלחמה הראשונה), הכרה שהיבשת פסעה בנתיב התאבדות ולפיכך יש צורך בהתחלה חדשה.

מעברים שקטים בעשורים חשוכים: הפרק סוקר מגמות חברתיות במחצית הראשונה של המאה העשרים:

אוכלוסיה – למרות המלחמות האוכלוסיה גדלה מ-500 מליון ב-1913 ל-600 מליון ב-1950, בזכות שיפור בתוחלת החיים והתקדמות הרפואה, תיעוש, נדידה מהכפר לעיר, תופעת הפליטים והעקורים, השתלבות נשים בכוח העבודה.

כלכלה – גלובליזציה, צמיחה כלכלית בשל הגברת היצור במלחמה, חדשנות טכנולוגית ומדעית, מעורבות המדינה בכלכלה, דומיננטיות אמריקאית, ההבדל בין מערב ומזרח.

חברה – רציפות מוסדית וחברתית, ניידות חברתית מצומצמת, חוסר יכולת לשפר מעמד חברתי, זכות הצבעה לנשים בשל הכרה בתרומתן למאמץ המלחמתי אך ללא שיפור במעמדן יחסית לגברים.

אינטלקטואלים – חלוקה גסה בין אנטי-פשיזם לאנטי-קומוניזם עם כל גווני הביניים ועם מגמות מנותקות מהפוליטיקה.

כנסיה – ירידה במספר המבקרים בכנסיות, בעיקר הפרוטסטנטיות, העמדה הבעיתית של מוסדות הכנסיה נוכח ההשמדה.

בידור פופולרי – פריחה של הקולנוע ושל המוסיקה הקלה, אסקפיזם, אמריקניזציה

מתוך האפר: אחרי המלחמה חוותה אירופה תקופה קצרה של נקמה: עשרות אלפים הוצאו להורג בכל רחבי אירופה, בדרך-כלל ביוזמות פרטיות שארכו זמן קצר עד שהמדינה התערבה ושמה להן סוף. ביוגוסלביה נערכו טיהורים ברשות המדינה, בעיקר נגד ה"אוסטשה" הקרואטים. במזרח אירופה גורשו מליוני גרמנים לגרמניה או לקצות ברית המועצות – לפחות חצי מליון איבדו את חייהם כתוצאה מכך, וגורלם של עוד מליון וחצי אינו ידוע. כמו כן נערכו גירושים הדדיים של צ'כים, סלובקים, אוקאינים, הונגרים ועוד. משפטי נירנברג לוו במשפטים נוספים, שיצרו תהודה הולכת ופוחתת. בגרמניה נכשלה הדה-נאציפיקציה: הבירוקרטיה הכרוכה בכך היתה מעבר לכוחותיהם של הכובשים, והנטיה הכללית היתה יותר לשקם ופחות להעניש. ב-1949 התברר שאירופה, על שני חצאיה, עלתה על דרך ליציבות ולצמיחה. הגורמים לכך לדברי קרשו: קץ השאיפות המעצמתיות של גרמניה; השפעת הטיהור של פושעי המלחמה ומשתפי הפעולה; גיבוש חלוקתה של אירופה לטווח ארוך; הצמיחה הכלכלית שהחלה להמריא לקראת סוף שנות הארבעים; הסכנה החדשה של הלחימה האטומית.

הכל נראה ברור בדיעבד. כמה מן המגמות אפשר היה לאבחן בזמן אמת? ואם ניתן היה לאבחן, מה ניתן היה למנוע? האם בעוד שנים נסתכל לאחור על ימינו ונתייחס לארועי היום – כמו ההחלטה הבריטית לעזוב את האיחוד האירופי, או גילויי התוקפנות של רוסיה כלפי פינלנד בשל רצונה להצטרף לנאט"ו – כאל ציוני דרך בהיסטוריה החדשה?

כך או כך, "לגיהינום ובחזרה" הוא ספר מקיף ומרתק, שמציע שפע של ידע. כוחו, בעיני, הוא דווקא במסגרת המצמצמת ובמבט מלמעלה על ארועי התקופה. אני מרגישה שהועשרתי, ושמחה להמליץ עליו.

To Hell and Back – Ian Kershaw

עם עובד

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

המשרד למקרים מיוחדים / נתן אנגלנדר

המשרד למקרים מיוחדים

את הדפים הפותחים את הספר קראתי יותר מפעם אחת, משתאה שוב ושוב על היחודיות שבקולו של נתן אנגלנדר, מנסה לפצח את סוד הקסם שמחבר מלים פשוטות לניסוחים עמוקים, בטרם אצלול אל העלילה. וכשסיימתי לקרוא את הספר, קראתי אותו שוב.

"המשרד למקרים מיוחדים" הוא סיפור קורע לב אודות קדיש וליליאן, הורים יהודים בארגנטינה בשנת 1976, עת שלטון הרודנות הצבאית, שבנם פאטו הועלם. שוטרים התדפקו ערב אחד על דלת ביתם, נטלו את הבן בלי לספק הסבר ותירוץ, ומאז כאילו בלעה אותו האדמה. מרכז העלילה הוא התמודדותם של השניים בדרכיהם השונות עם האובדן. מול שלטון רודני, ביורוקרטיה מתסכלת, פקידים קרי לב, שכנים מפוחדים, הם מנסים להחזיר לידיהם את בנם. זהו הציר המרכזי של הספר. סביבו נעים שלל נושאים מורכבים, שלובים זה בזה בכתיבה מסחררת ומהפנטת. בוירטואוזיות יפיפיה הוא פותח עוד ועוד נושאים, יוצר מארג סיפורי מרהיב, ומתמודד עם שלל נושאים כמו זכרון ושכחה, קהילה ומנודים, עבר ועתיד, הורים וילדים, גברים ונשים, תקווה ויאוש. על הכריכה אנגלנדר מוגדר כשילוב בלתי אפשרי של בשביס-זינגר, קפקא ולואיס קרול: הסצנות ה"קפקאיות", ה"לואיס קרוליות" וה"בשביס-זינגריות" מקנות לספר אוירה מעט סוריאליסטית, שאינה גורעת מאמינות הספר אלא תורמת להעצמתו. במאמר אודות הספר נטען, כי השפע שבו הוא כוחו אך גם חולשתו. אני לא מסכימה עם ההסתיגות הזו: שפע הנושאים קשור בשלמות לעלילת הספר, ואין העלילה שלמה בלעדיו. אנגלנדר ראוי למחמאות הגלומות בהשוואתו לשלושת הסופרים, אך לדעתי אין צורך להתלות באילנות גבוהים, שכן הוא קול יחודי שמאפיין ומתאפיין רק בעצמו.

ניגשתי לספר עם ציפיות גבוהות במיוחד, לאחר התרשמותי הנלהבת מ"גלגול בפארק אווניו". ציפיות גבוהות הן לפעמים מרשם לאכזבה, אך לא במקרה הזה. ספר נפלא, מומלץ מכל הלב.

The Ministry of Special Cases – Nathan Englander

הוצאת מטר וכתר

2008 (2007)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא