המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה / מארק האדון

d7e878d672a657c2a01a23c94e3cd7a9

"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מסופר מפיו של כריסטופר, נער כבן חמש-עשרה, שמן הסתם היה טורח לתקן אותי ולומר שהוא בן חמש-עשרה ושלושה חודשים ושלושה ימים, כי כריסטופר זקוק נואשות לסדר ולעובדות מוצקות. הנער, כך מבין הקורא מבלי שהדברים נאמרים במפורש, מאובחן כסובל מתסמונת אספרגר, שעיקריה במקרה שלו הם עירנות קיצונית לפרטים שמטביעה אותו במידע, וחוסר יכולת להבין סיטואציות חברתיות. היאחזות במסגרות קבועות, וארגון המידע בתבניות, מקלים עליו. כתוצאה ממצבו יש בו תמימות הנובעת מהבנת דברים כפשוטם ומחוסר יכולת לשקר.

כריסטופר חי עם אביו לאחר שאיבד את אמו, ולומד בבית ספר לבעלי צרכים מיוחדים. הוא עצמו סבור שזו הגדרה מטופשת: לכולם יש גם צרכים מיוחדים, למשל אבא שצריך לקחת לכל מקום קופסה קטנה של סוכרזית שהוא יוכל לשים בקפה כדי לא להשמין, או גברת פיטרס שמרכיבה מכשיר שמיעה בצבע בז', או שבון שמרכיבה משקפים עם עדשות כל כך עבות שאם אני מרכיב אותם נהיה לי כאב ראש, ואף אחד מהאנשים האלה לא נחשב למישהו עם "צרכים מיוחדים", גם אם יש לו צרכים מיוחדים. לאורכו של הספר כולו כריסטופר מביע דעות שאי אפשר שלא להסכים אתן, אבל שוב ושוב, רגע אחרי שהקורא מסכים עם כריסטופר ותוהה אולי שום דבר אינו משובש אצלו, הוא ממשיך להתבטא באותו סגנון ובאותו הגיון לגבי היבטים שנראים לו חלק ממהלך החיים הסדיר, אבל הם בעצם שונים וחריגים, ומשקפים היטב מצוקות שאולי אינו מזהה אותן ככאלה: חוסר היכולת לאכול דברי מזון שנגעו זה בזה, הגניחות שהוא משמיע כדי לאתחל את עצמו, הבנת אמירות כפשוטן ועוד.

בעיני, אחד ההיבטים החזקים של הספר, פרט להתבוננות אל מה שמתרחש במוחו של מי שנתון תחת השפעת התסמונת, הוא הבניה של הדמויות הנוספות מבלי להשתמש כלל ברגש. כל מה שאנחנו יודעים על אד, אביו של כריסטופר, כדוגמא, הוא מה שהבן בוחר לספר לנו בסגנון עובדתי, ובכל זאת – ואולי דווקא משום היעדר השפעה רגשית שיפוטית – אנו לומדים הרבה גם על ההתמודדות היומיומית של אד עם המעמסה הרגשית והפיסית של החיים במחיצתו של כריסטופר. הנער, שרוב הזמן מסתפק בחברת עצמו, עסוק בעניניו – בכתיבת הספר אודות חקירת הריגתו של כלבה של השכנה, בתכנית להבחן בחמש יחידות במתמטיקה, בחלום להיות אסטרונאוט – בעצם תלוי לחלוטין באביו. הוא אינו מסוגל להתרחץ לבדו, להחליף בגדים, לצאת לקניות, להכין לעצמו אוכל. הוא צורח בפומבי כשהוא לחוץ, מגיב באלימות כשנוגעים בו, מרטיב במכנסיו כשאינו מוצא שירותים נקיים. הידע שלו עצום, בעיקר בשל זכרון מצוין, אך כישורי החיים הבסיסיים לקויים. אין טעם לכעוס עליו, כי הוא אינו מתכוון לרע, ואין לצפות ממנו להכרת טובה ולגילויי אהבה, כי המקסימום שהוא מסוגל לו הוא מגע באצבעותיו של האב, מגע המחליף חיבוק. העומס על האב הוא לפיכך גדול, והמחויבות הנדרשת ממנו טוטאלית.

נדמה לי שאין צורך להציג את הספר: הוא זכה להצלחה בשתי המהדורות – למבוגרים ולנוער – וגם כהצגת תיאטרון. אני חושבת שבדומה לסרט "איש הגשם" הוא עזר לקבע בתודעת הציבור את האוטיזם, ואת האספרגר הנמצא על הקשת האוטיסטית, כתופעה המשלבת חוסר כישורים חברתיים עם ידע מרהיב, כשהמיוחדות עד כדי גאונות בולטת ומעמעמת את הקשיים. בשלב מאוחר יותר הגיעו ספרים שתיארו חד-משמעית את ההתמודדות הבלתי פוטוגנית, הן של האוטיסטים (כמו "אל תפחד כשאני מחבק אותך" מאת פולביו ארווס) והן של הוריהם (כמו "שטום" מאת ג'ם לסטר). לא שהספר אינו מתייחס לקשיים, אבל מכיוון שכריסטופר אינו מתלונן עליהם, כי אינו מודע להם כקושי, ומכיוון שהספר "עטוף" במעין סיפור בלשי, הם מעט נדחקים לשוליים. כנראה לא בכדי זכה הספר לביקורת מצד הלוקים באספרגר שטענו שאינו מתאר אותם במדויק. ויחד עם זאת הקריאה בספר היא חוויה רגשית וספרותית בעלת עוצמה ומומלצת.

The Curious Incident of the Dog in the Night-Time – Mark Haddon

כנרת זמורה ביתן דביר

2004 (2003)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי

זולי / קולום מק'קאן

625-1200155b

ברוניסלבה וייס, או בשמה הצועני פאפושה, היתה משוררת וזמרת פולניה, בת הקהילה הצוענית. בניגוד למקובל בקהילתה היא ידעה קרוא וכתוב, ונאלצה לשמור על ידיעותיה בסוד בשל התנגדות סביבתה לחריגה מן המוסכמות. בבגרותה שמע אותה המשורר פולני הידוע יז'י פיצובסקי שרה משיריה, וזיהה את כשרונה. הוא פרסם את יצירותיה, ופאפושה זכתה למוניטין. תהילתה היתה בעוכריה, כשחברי הקומפאניה שלה, קבוצת המשפחות שבחברתה חיתה, האשימו אותה בבגידה בקהילה, בהסגרת סודותיה התרבותיים, ובשיתוף פעולה עם הגאדז'ה, הזרים, שאילצו את הצוענים להתיישב בבניני מגורים ולחדול מחיי נדודים בקראוונים. פאפושה נודתה לחלוטין מקהילת הצוענים, ובמקביל נותקו קשריה עם פיצובסקי. שלושים וארבע שנים חיתה בבדידות עד שנפטרה ב-1987 (קישור לסרט אודות פאפושה).

"זולי" נכתב בהשראת סיפורה של פאפושה. קולום מק'קאן העביר את הסיפור לסלובקיה, העניק לגיבורת הספר את השם החריג זולי (קיצור השם הגברי זולטן), בנה סביבה קהילה תוססת, וברא דמות של גבר ממוצא אירי-סלובקי שעסק באיסוף שיריה של המשוררת הצועניה והתאהב בה. זולי, חריגה מאז ילדותה בזכותו של סב עצמאי בדעותיו שעודד אותה ללמוד, נידונה להיות נרדפת, ליפול בין כל הכסאות, ולשלם מחיר מלא על עצמיותה.

באמצעות דמותה של זולי מק'קאן מתאר את הרדיפות הרצחניות שסבלו הצוענים, רדיפות שנתמכו על ידי שנאת הציבור כלפיהם, שנאה שנבעה מדעות קדומות ומפחד מהשונה. ללא קשר למשטר המתחלף, הצוענים נפלו קורבן, הן למשמר הלינקה, הזרוע הצבאית של המפלגה הלאומנית הסלובקית, הן לנאצים שנהגו בהם כפי שנהגו ביהודים, והן לסובייטים ששחררו את צ'כוסלובקיה והשתלטו עליה. המשבר בין זולי לקהילתה פרץ כשהממשלה, בפרץ של פטרונות מתנשאת, חוקקה חוק שחייב את הצוענים להתיישב, וכפתה אותו באלימות. זולי, מלאת כבוד לקהילה ולמסורת, שאמנם חיבבה את ההערכה שזכתה לה מצד הגאדז'ה, אך האלטרנטיבה הלבנה הזרה מעולם לא היוותה בעיניה תחליף לחיים שאליהם הורגלה, מצאה עצמה שעיר לעזאזל בשל תסכולם וכאבם של בני קהילתה. האשה הצעירה, שהגדרתה העצמית היתה תמיד שלובה בזו של קהילתה, נפלה בתפר שבין העולמות, ודינה נחרץ לנידוי ולפיכך לגלות. בניגוד לבידודה המוחלט של פאפושה, מק'קאן מעניק לזולי נחמה בדמותו של גבר איטלקי, שהמשפט שהיא אומרת אודותיו מסכם היטב את המסר העיקרי של הספר, רֵעות אנושית שאינה מתחשבת באחרוּת, אינה מבחינה בה כלל:

שאלתי את אנריקו מדוע הוא לא שאל אותי מאומה על דבר היותי צועניה, והוא השיב מדוע מעולם לא שאלתי אותו על כך שאיננו צועני.

היתה זו אולי התשובה היפה ביותר שקיבלתי בימי חיי.

מק'קאן, שלבו נתון לצוענים הנרדפים, אינו צובע את גיבוריו בשחור ולבן. הוא אינו מתכחש לגניבות, לבורות, לאלימות הגברים כלפי נשותיהם הכנועות, לנישואי ילדות. מה שמק'קאן אינו מבין, מה שבלתי ניתן להבנה ולקבלה, אלה השנאה והפחד, האפליה והרדיפה.

אינני יכולה להסביר מדוע כה רבים מהם שנאו אותנו כל כך במשך שנים כה רבות […]. הם מרגישים בנוח רק כשהשוט מתנופף מעל ראשיהם, ועם זאת כה רבים מאתנו חיו את חייהם כשהם מצוידים בנשק לא יותר מסוכן מאשר שיר […]. יש לנו שוטים משלנו ורשעים משלנו, יקירה שלי, אבל אנו מאוחדים יחדיו באמצעות שנאתם של אלה שמקיפים אותנו […]. ובעוד שאני קיללתי כה רבים מאנשי שלי, את ידנו הכבדה, את לשוננו הדו-משמעית, את הטפשות הריקנית שלי עצמי, אפילו הגרוע מבינינו מעולם לא הגיע לדרגתו של הגרוע שבהם […]. הם מגלחים את ראשינו ואומרים: אתם גנבים, אתם שקרנים, אתם מזוהמים, מדוע אינכם יכולים להיות כמונו?

מבחינה ספרותית "זולי" דומה יותר ל"הצד האחר של האור" מאשר לספריו האחרים של מק'קאן, כשהוא מספר סיפור יחיד מכמה נקודות מבט ובכמה נקודות זמן ("יסתובב לו העולם הגדול" ו"לחצות אוקינוס" מאגדים מספר סיפורים שונים סביב נקודה משותפת אחת). בדומה לשלושת הספרים האחרים, גם הספר הזה ניחן ברגישות, בנקודת מבט רחבה, בעוגנים היסטוריים ובעושר תוכני וסגנוני.

"זולי" הוא ספר רגיש ומרגש, בעל מסר ברור של סובלנות ושל כבוד ליחודיות של הזולת, כתוב באמפתיה ובכשרון גדול, ומאוד מומלץ.

Zoli – Colum McCan

כנרת זמורה ביתן דביר

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: אביבה ברושי

 

 

כלבם של בני בסקרויל / ארתור קונן דויל

d79bd79cd791d79d_d7a9d79c_d791d7a0d799_d791d7a1d7a7d7a8d795d799d79c1

קרוב לעשר שנים אחרי שהרג את גיבורו הספרותי שרלוק הולמס, כתב ארתור קונן דויל את "כלבם של בני בסקרויל", שבמרכזו תעלומה הנפתרת באלגנטיות על ידי הבלש הידוע. הסופר עקף את הפרדוקס של תחית המתים כשמיקם את הספר שנתים לפני מועד המוות הספרותי (שנתים אחר-כך חזר לכתוב סיפורים בכיכובו של הולמס, והמוות הסופי ההוא תואר כהעמדת פנים).

אל הבית ברחוב בייקר מגיע רופא כפרי. בכפר בו הוא מתגורר מאמינים כבר למעלה ממאה שנים שקללה רובצת על משפחת בסקרויל, בשל אישיותו הנפשעת של הוגו, אחד מאבות המשפחה. הוגו הלז כלא נערה צעירה בביתו, וכשהצליחה להמלט שיסה בה את כלבי הציד. עונשו בא עליו באופן מיידי, כשכלב רצחני, שד מן השאול, הרג אותו. לאחרונה מת באורח מסתורי צ'רלס בסקרויל, צאצא של אותו הוגו, וליד גופתו התגלו עקבות של כלב גדול. הרופא הגיע ללונדון כדי להפגש עם יורשו היחיד של צ'רלס, הנרי, וסר לביתו של הולמס כדי לשאול בעצתו כיצד לנהוג עם היורש: האם לאפשר לו להגיע לכפר, או למנוע זאת ממנו כדי להצילו מן הקללה. למותר לציין שהולמס לוקח על עצמו לפתור את תעלומת הכלב המסתורי.

"כלבם של בני בסקרויל" מסופר, כרגיל, מפיו של ווטסון. ווטסון הוא עד מהימן, נאמן לחלוטין להולמס, אך לכשעצמו בלש נטול שאר רוח ובלתי מבריק, או כפי שהולמס המהולל מציין, כשהוא משלב מחמאה עם יוהרה אופיינית, אין הוא מאור גדול אך הוא מיטיב להחזיר אורו שלו, של הולמס. ווטסון נשלח אל הכפר כדי להשגיח על הנרי, ומשם הוא שולח דיווחים אל הולמס. בספר הוא משלב את הדיווחים הללו יחד עם קטעי יומן שכתב בתוך הארועים, ועם זכרונות שהוא מעלה על הכתב לאחר שהפרשה באה אל סיומה. סיומה הטוב, למותר לציין.

ברור שהתעלומה תפתר, ברור שהפתרון יהיה לוגי ללא התערבות כוחות שמעל הטבע, סביר להניח שהטובים ינצחו והרעים ייתפסו או ייענשו, ולמרות זאת המתח שבעלילה אינו נפגם. אבל בסיפורי שרלוק הולמס יש יותר ממתח לשמו: הקורא, הפטור מן הדאגה לגורל גיבוריו, פנוי לנסות להגיע אל הפתרון בעצמו. אפשר לעקוב אחר ההגיון המוסבר לפרטיו של ווטסון, ולנסות לנחש היכן הוא טועה, כי הרי ברור שהשכל הישר שלו יתברר כשגוי במידה זו או אחרת. אפשר לנחש מהי המשמעות המסתתרת מאחורי פרטים שוליים לכאורה. ואפשר לחגוג תחושת הישג קלה, כשמתגלה כי תובנה שהושגה תוך כדי קריאה זהה לזו שאליה הגיע הולמס.

מעבר למתח ולחידות ההגיון, "כלבם של בני בסקרויל" הוא ספר כתוב היטב, וניתן לחפור ולמצוא בו עוד ועוד היבטים מעניינים. כך, לדוגמא, הוא עוסק כלאחר יד, ובאופן סטראוטיפי למדי, בשתי נשים המוכנות להעלים עין מכל מעשה נפשע של הגבר, כלפיהן וכלפי אחרים, ובלבד שיקבל את אהבתן. מתחת לפני השטח הוא מתייחס למעמדות באנגליה, ולפער בין האנגלים המושרשים באדמתם מדורות לזרים. ועוד. הספר מתייחד גם בנוכחות רבת העוצמה של הטבע: העלילה מתרחשת בערבה קודרת ושוממה בדרום אנגליה, חלקה סלעית, חלקה אדמת ביצות טובענית, שסוסים תועים מוצאים בה את מותם. בקתות נטושות פזורות בה, גולגלות ניאוליתיות נחפרות באדמתה, ערפל סמיך מכסה אותה, ועל פני השממה מרחפת יללתו המצמררת של הכלב המיתי.

את הספר מעטרים איוריו המרשימים של סידני פג'ט, המאייר המקורי של ספרי שרלוק הולמס.

מומלץ, ברור.

The Hound of the Baskervilles – Arthur Conan Doyle

זמורה ביתן

1986 (1902)

תרגום מאנגלית: רותי שמעוני

220px-illus-houn-paget-53

הסנגור / דן שינמן

הסנגור

דן שינמן שימש כסנגור במשך עשרות שנים, עד שלפני כעשור פרש והחל לכתוב. במקביל הוא מלמד את עבודת הסנגוריה באקדמיה. הספר "הסנגור" משלב את כשרון הכתיבה עם כשרון ההוראה כדי לדון בכמה סוגיות יסוד אתן מתמודד הסנגור: בנית אסטרטגית ההגנה, ובעיקר השאלה האם הסנגור צריך לדעת את האמת, זכות השתיקה, והחקירה הנגדית. כל אחד משלושת פרקי הספר נפתח בהסבר קצר על הנושא שבמרכזו, ממשיך בסיפורים הממחישים את הנושא באמצעות דוגמאות פרטניות, ומסתיים בדיון מורחב.

אין צורך להיות עורך-דין כדי להעריך את הספר. הסיפורים כתובים היטב, ומעוררים תחושה שהם לקוחים היישר מן המציאות. למרות שהם נועדו לשרת מטרה, הם נקראים בענין, גם כיצירה ספרותית לשמה, ובעיקר כמעוררי מחשבה ומאירי זוית בלתי מוכרת לקורא שאינו בקיא בנעשה מאחורי הקלעים של עולם המשפט. הדיונים העיוניים מוגשים בבהירות, מבלי להכביד בשפה מקצועית גבוהה, אך גם מבלי לרדד את התכנים. השילוב בין הספרות לדיון העיוני מאוזן, והספר נעים לקריאה ומשכיל.

לא אכנס לעלילות הסיפורים, משום שכדי ליהנות מהם במלואם יש לקשור אותם אל ההיבט העיוני שהם מייצגים, ואת ההיבט העיוני לא מן הראוי לצמצם לסקירה קצרה. אסתפק אם כך בהמלצה על הספר, המספק מבט מעניין ומעמיק אל עולם שמתגלה לרובנו רק מן הזוית הצרה, הצבועה שחור-לבן, של כותרות העתונים.

כנרת זמורה ביתן

2016

שנתים שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות / סלמן רושדי

shnataim_shmona_hodashim_front

אל-ע'זאלי, חכם דת מוסלמי, יליד המאה האחת-עשרה, יצא בספרו "מפלת הפילוסופים" (המוכר גם כ"הקוהרנטיות של הפילוסופים") נגד החשיבה הפילוסופית הדתית, והעמיד את האמונה מעל החשיבה. אִבְּן רוּשְד, רופא ופילוסוף מוסלמי בן המאה השתים-עשרה, כתב חיבור תשובה בשם "מפלת המפלה" (המוכר גם כ"אי-הקוהרנטיות של אי-הקוהרנטיות"), ובו טען בזכות הפילוסופיה כדרך לגיטימית להגיע אל האמת. אבן המחלוקת הבסיסית בין השניים – האמונה מול התבונה – היא לבו של הספר.

"שוחרי האמת יודעים שהתבונה והמדע הם עלומי האנושות. האמונה היא מתת אל, והתבונה היא מרד הנעורים כלפיה. בבגרותנו נשוב לאמונה מלאה, כפי שנועדנו לעשות מיום היוולדנו".

"בחלוף הזמן תגלה, שהדת היא שתרחיק את האדם מאלוהים. האדוקים הם הסנגורים הגרועים ביותר של אלוהים. אולי זה יימשך אלף שנים ועוד שנה, אך בסופו של דבר הדת תצטמק, ורק אז נתחיל לחיות על פי האמת האלוהית".

עלילת הספר מתרחשת ברובה בימינו, אך מנקודת מבטה של האנושות במילניום הרביעי. שורשי העלילה נטועים בימיו של אבן רושד: נסיכת הג'ינים מתגלמת בדמותה של אשה המכונה דוניא (עולם), וזו מתאהבת באבן רושד. במשך תקופה של שנתים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות, בתקופה בה סר חינו של הפילוסוף וכתביו נשרפו, השניים חיים יחדיו, ודוניא יולדת עשרות ילדים. כשהח'ליף משיב לאבן רושד את שמו הטוב ואת מעמדו, דוניא ננטשת, ושבה אל עולם הג'ינים. במשך שמונה מאות ומעלה שנים יתקיימו שני העולמות בנפרד זה מזה – עולמם של בני האדם ועולמם של הג'ינים. בשלהי המילניום השני תתקוף סופה הרסנית את ניו-יורק, סדקים ייבקעו בקו ההפרדה בין בני האדם לג'ינים, ותחל תקופה של מוזרויות. אל-ע'זאלי מקברו ינצל את שובם של הג'ינים לגבית המשאלות שהובטחו לו על ידי שד ששוחרר על ידו ממנורה, ומלחמת אמונה ותבונה תפרוץ במלוא עוזה. המלחמה תסתיים בנצחונם של הג'ינים המוארים, מייצגי התבונה, בהנהגתם של דוניא ושל צאצאיה, על הג'ינים האפלים, מייצגי הדת.

נראה לנו מובן מאליו שהשימוש בדת כהצדקה לדיכוי, הפחדה, עריצות ואפילו ברבריות, תופעה שללא ספק קדמה למלחמת העולמות אך היתה היבט מרכזי בסכסוך, הוביל בסופו של דבר להתפכחות המין האנושי מרעיון האמונה.

סלמן רושדי רקח עלילה מסחררת, המשלבת דמיון עשיר עם מציאות, ובה סיפורים משתלבים ונובעים זה מזה בנוסח סיפורי אלף לילה ולילה. אלף לילה ולילה נמשכים שנתים, שמונה חודשים ועשרים ושמונה לילות (בלי להתקטנן על סטיה בשל אורכו המשתנה של פברואר), ומכאן שמו של הספר. הסיפור הוא אמנם פנטזיה פראית, שזורת שדים, גיבורי-על ותופעות אל-טבעיות – ריחוף המתעלם מהכבידה, תינוקת החושפת שחיתויות, ידים אנושיות המשגרות ברקים ועוד – אך הוא מעוגן בחוזקה למציאות ימינו, ושופע עובדות מן ההיסטוריה ומן ההווה, גם אם זיהוין אינו מפורש. הקורא המלומד ימצא בו אינספור התיחסויות לדמויות שונות ולנושאים שונים. הקורא המלומד פחות, אך הסקרן, ייהנה לפצח את הרמזים ואת ההקשרים, ולהרחיב את ידיעותיו. אפשר ליהנות גם מהאקשן שבספר מבלי להתעמק ברבדים שתחתיו, אבל כמו שרושדי כותב, "לגולל פנטזיה, סיפור דמיוני, זאת דרך לספר משהו על הממשי. שאם לא כן, המעשה חסר טעם". לכן קריאה איטית וקפדנית מאוד מומלצת כאן.

דעותיו של רושדי על הדת ידועות, ובספר הזה הוא נותן להן ביטוי חד וממוקד. בסגנונו היחודי, שבו כעס, הומור ואירוניה משמשים בערבוביה, הוא מתייחס להקצנה האיסלמית, לטרור הנובע ממנה, לשימוש שעושים המנהיגים הדתיים בפחד כד לקרב אנשים לאמונה, ולאוזלת ידו של המערב. סימנתי לעצמו מראי מקום רבים תוך כדי קריאה, הנה שני ציטוטים להתרשמות על קצה המזלג:

בימים ההם, ימי המוּזרוּת ומלחמת העולמות שלאחריה, נשיא ארצות הברית היה אדם נבון במידה לא רגילה, רהוט, מתחשב, מעודן, שקול במילותיו ובמעשיו, רקדן טוב (אם כי לא כמו אשתו), איטי-חֵמה, מהיר-חיוך, אדם דתי שהחשיב את עצמו כאיש-מעשה שקול, יפה תואר (אם גם בעל אזניים בולטות), מרגיש בנוח בגופו כמו גלגול של סינטרה (אם כי הוא סלד מזִמרה) ועיוור צבעים. הוא היה מעשי, פרגמטי, נטוע היטב באדמה. כתוצאה מכך לחלוטין לא היה מסוגל להגיב כראוי לאתגר הסוריאליסטי, הגחמני, המפלצתי שהציב זומורוד הגדול.

ברגעים אלה אנחנו מכוננים שלטון טרור על פני האדמה, ויש רק מילה אחת שמצדיקה את זה מבחינת הפראים הנוגעים בדבר: מילה של אל כזה או אחר. בשם ישות אלוהית אנחנו יכולים לעשות כל מה שמתחשק לנו, ורוב הטפשים שם למטה בולעים את זה כמו גלולה מרה.

התרגום של קטיה בנוביץ' מצוין, עשיר וזורם, ועושה צדק עם היצירה.

מומלץ מאוד

Two Years Eight Months and Twenty-Eight Nights – Salman Rushdie

כנרת זמורה ביתן דביר

2017 (2015)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

ככה החיים יפים / אוליביה בורדו

kacha_hachaim_yafim1

תרגום שמו של הספר הוא "מחכים לבוג'נגלס", על שם שירה של נינה סימון Mr. Bojangles, שיר שהורי הילד, המספר את "ככה החיים יפים", אוהבים במיוחד. לא הכרתי אותו עד היום, וכשהתחברתי בסקרנות ליו-טיוב, גיליתי יצירה מקסימה (חיפשתי ומצאתי גם את השאנסונים של קלוד פרנסואה, שתמונתו תלויה על קיר חדרו של הילד, אבל עודף המתיקות והעליצות עוררו בי הזדהות עם בחירתם של האב ושל הבן להשתמש בתמונה כמטרה במשחק קליעה…). ההאזנה בלופ לנינה סימון ריככה את התחושה של טביעה בים של מלל חסר פשר, שאפיינה את הקריאה בשליש הראשון של הספר. המספר מתאר את החיים המבולגנים בבית הוריו, המתנהל על סף הניהיליזם. האם המרחפת והאב הקפריזי סוחפים את בנם ואת חבריהם ממסיבה לחגיגה, נעים בין ביתם שבפריז לארמון שרכשו בספרד, ללא עבודה קבועה, ללא לימודים מסודרים, בהפרזה מטורפת, וכל זה מתואר בסגנון מבולגן, לעתים קרובות מדי ללא רצף הגיוני בין המשפטים. לולא היה מדובר בספר קצר, ולולא הסקרנות לגלות מדוע זכה לתפוצה עולמית, הייתי נוטשת בשלב זה.

הספר נחלץ מן הסחרור בערך אחרי שליש, כשהאם יוצאת מדעתה, והאב והבן נאלצים לצאת מביתם. לא אוכל להרחיב בתיאור העלילה בשל חשש לספוילרים, אציין רק שהשליש השני של הספר קוהרנטי יותר מהראשון, ונוגע ללב.

השליש השלישי (החלוקה היא שלי, לנוחות הסקירה, ואינה מייצגת את מבנה הספר) נפתח בפרק שכתב האב, ובו נחשף מה שעמד מאחורי הטירוף שבשליש הראשון. יש בחשיפה הזאת אהבה גדולה מצד אחד, והתמכרות גורפת ואנוכית מצד שני, ושתי אלה באות לידי ביטוי גם בסיומו של הספר, שכולל למעשה שני סיומים בזה אחר זה. הסיום הראשון אמין, השני, שנגרר בעקבותיו, לכאורה בלתי נמנע בהתחשב בכל מה שסופר קודם לכן, ובכל זאת משהו בו מזייף ובלתי מתקבל על הדעת ברצף הסיפורי.

"ככה החיים יפים" הוא נסיון לספר על אהבה טוטאלית, גדולה מהחיים, מתנשאת מעל כל מכשול. דרך הסיפור מקורית, הקצב מסחרר, ותאוות הריקוד של הגיבורים מעניקה לספר מקצב מפתה. יחד עם זאת, למרות מערבולת הרגשות העמוקים שהוא אמור להכיל, ולמרות הססגוניות של החיים המתוארים בו, יש בו לקוניות וניתוק רגשי, שפוגמים באמינותו, ומייצרים תחושה שלפנינו תרגיל בכתיבה.

אני נמנעת מלהמליץ עליו בשל ליקוייו, אבל בשל המקוריות, ומשום שיש לי תחושה שעוד אהרהר בו, אני נמנעת גם משלילתו כליל.

En Attendant Bojangles – Olivier Bourdeaut

כנרת זמורה ביתן דביר

2017 (2015)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

מגדלור / קולם טויבין

migdalor_med

"מגדלור" נפתח בתיאור חייה השגרתיים של הלן, אשה אירית צעירה, נשואה ליוּ ואם לשני בנים. בבוקר המתואר נוסעים יו והבנים אל משפחתו של יו, והלן, מנהלת בית-ספר, נותרת בעירם לפגישות עבודה, שלאחריהן תצטרף אליהם. התכניות הפשוטות הללו משתבשות כשחברו של אחיה של הלן מופיע על סף דלתה, ומבקש ממנה לגשת לבית החולים לבקר את האח, דקלן. הקשר בין השניים, ובינם לבין אמם, התרופף בשנים האחרונות, ורק כעת, כשמצבו של דקלן חמור, נודע להלן שהוא חולה איידס. דקלן מטיל עליה לספר על המחלה לאמם לילי ולסבתם דורה. בקשתו הנוספת היא לשהות מספר ימים בבית הסבתא, בית מבודד יחסית, הניצב על ראש צוק מעל האוקינוס. בבית זה שהו השניים ללא הוריהם תקופה ארוכה בעודם ילדים, ופיתחו תחושת נטישה, בעת שאביהם גסס ללא ידיעתם, ואמם שהתה לצדו. אל ביתה של הסבתא מתכנסים, אם כך, דקלן והלן ואמם, ואליהם מצטרפים לארי ופול, חבריו הקרובים של דקלן, שכבר מורגלים לסעוד אותו בתקופות הקשות של מחלתו.

הנושא המרכזי של הספר הוא היחסים המורכבים בתוך המשפחה, הסודות שלא סופרו, הטינות שנצברו, קשיי התקשורת, מאבקה של הלן להשתחרר מן הצל הכבד של אישיותן הקשה והדומיננטית של לילי ושל דורה, הצורך לסירוגין בניתוק ובחיבור. נושא משמעותי נוסף, המשתלב עם היבט הסודות הבלתי מסופרים, הוא היחס להומוסקסואלים במשפחה השמרנית שבחברה הקתולית.

הספר מסופר כמעט כולו בפשטות נקיה מרגשות, על סף הלקוניות. את מה שכתבתי על "ברוקלין", אני יכולה לשכפל כאן: הפשטות הסיפורית הזאת, שיכלה להיות רבת עוצמה, היא בעוכריו של הספר: הוא מתרחש על פני השטח, מסתפק בתיאור ואינו מעמיק. כתוצאה מכך גם הדמויות שטוחות מדי. דמותה של הלן מפוענחת, אבל כל האחרות סובלות מאי בהירות, ואני לא יכולה לומר שבתום הספר אני מכירה אותן או מבינה אותן. הספר "מתעורר" רק פעם אחת, אחרי קרוב למאה ושמונים עמודים, כששלוש הנשים מכונסות יחדיו, והלן מטיחה בהן, בעיקר באמה, את תחושותיה הקשות כלפיהן. בשאר הזמן הוא יותר מדי מדווח ופחות מדי מסופר.

בשונה מ"ברוקלין", שבו היתה לי הרגשה שהסופר לא הצליח להחליט על מה הוא מספר, כאן העלילה – למרות ריבוי פרטים – ממוקדת היטב. בשל הלקוניות אמנם לא נקשרתי לאף אחת מן הדמויות, למרות יסוריהן ושברון לבן, אבל הסיפור צלול, ההתנהלות שלו בין הווה לעבר ערוכה היטב, ונושאיו מעניינים.

בשורה התחתונה: המלצה מסויגת

The Blackwater Lightship – Colm Tóibín

כנרת

2001 (1999)

תרגום מאנגלית: שרון רצהבי

מוזיקה שקולה / ויקראם סת

muzikashkula

מייקל הולם הוא כנר שני ברביעיה קאמרית. חייו של מייקל סובבים סביב המוזיקה, מאז ששכנה אמידה גילתה את כשרונו בילדותו, עודדה אותו כשבחר להתמקד בתחום למורת רוחם של הוריו, ואף השאילה לו כינור יקר ערך שמלווה אותו כבר שנים. עשר שנים לפני תחילת עלילת הספר נטש מייקל את אהבת חייו, ג'וליה הפסנתרנית, כשיחסיו עם מורו עלו על שרטון, והוא בחר לעזוב את וינה, ואת ג'וליה, בלי הסבר, ולחזור לאנגליה. מאוחר יותר, כשניסה לחדש את הקשר, עמדו הוריה וחבריה בינה ובינו, וסירבו למסור לו את כתובתה. שתי האהבות הללו – לכינור ולג'וליה – מתוארות במשולב בספר, ספר שכולו מוזיקה.

ויקראם סת, שמעיד בהערת המחבר בסיומו של הספר כי "המוזיקה יקרה לי אפילו יותר מהדיבור", ידוע בעיקר בזכות "שידוך הולם", בו אמנם התמקד במשפחה אחת, אך באמצעותה התייחס לבעיותיה החברתיות והפוליטיות של הודו. ב"מוזיקה שקולה", לעומת זאת, הסיפור פרטי, אישי, מסופר מפיו של אדם אחד, וסובב אך ורק סביב הנושאים המרכיבים את חייו. דרך פרטי הפרטים של חייו של כנר – כולל טכניקות של נגינה, קביעת היצירות המרכיבות קונצרט, יחסי אמן-מבקר ועוד – הקורא מתוודע לתובענות שבהתמסרות המוחלטת לחיים המוקדשים למוזיקה. לא את כל הפרטים הבנתי לעומקם, אבל אין בזה כדי להפריע להנאה מן הספר: הוא ספוג להט היצירה וחדוות הנגינה, ואלה מדבקים. צירוף כל המרכיבים הקטנים של היומיום, גם אם לעתים הוא מצטייר כ"יותר מדי", בונה תמונה שלמה ומשכנעת, ושואב את הקורא אל עולמו היחודי של המספר.

יום אחד, עשר שנים אחרי פרידתם, מייקל נתקל באקראי בג'וליה. כשהקשר ביניהם מתחדש, מתברר שהיא נשואה ואם לילד, ושהיא מסתירה סוד טרגי. שני צירי העלילה – חייו המוזיקליים של מייקל, והאהבה בינו ובין ג'וליה, שגם היא מוזיקאית פעילה – מתוארים מכאן ואילך במשולב. יחסיו עם חברי הרביעיה מושפעים מיחסיו עם אהובתו, קשייה משליכים על כושרו להופיע, הבלבול שהוא חש בשל מחויבותה לבעלה ולבנה מתערב בבחירותיו המוזיקליות, הפחד לאבד את כינורו משתווה בעוצמתו לפחד לאבד את אהובתו.

"מוזיקה שקולה" אמנם מתעכב על פרטי פרטים, אך הוא כתוב בקצב קדחתני משהו, אינטנסיבי ורגשי. ויקראם סת הביא אל הספר לא רק את אהבתו למוסיקה, אלא גם ידע מעמיק, שצבר בעבודת תחקיר מדוקדקת, וכשרון כתיבה מרשים. הזדהיתי עם הערצתו את באך, שבאה לידי ביטוי בהזדמנויות רבות בספר, כגון במשפט הבא:

חזיונותינו הסינכרוניים מתמזגים, ואנחנו אחד: זה עם זה, עם העולם, ועם האדם הכביר ההוא שאת כוחו אנחנו מקבלים דרך חזונו המבואר וההברה היחידה והזורמת של שמו.

אי אפשר להמנע מלהשמיע תוך כדי קריאה את קטעי המוזיקה המוזכרים בספר, והשילוב של ההאזנה עם הקריאה מעצים את ההנאה. לא מפתיע לגלות שבעקבות הספר הופקו שני דיסקים, הכוללים את היצירות שבספר, ונמכרים תחת השם "מוזיקה שקולה".

מוזיקה, מוזיקה כזו, היא מתנה מספקת. למה לבקש אושר; למה לקוות לא להצטער? די בכך שמתמזל המזל, לחיות מיום ליום ולשמוע מוזיקה כזו – לא יותר מדי, כי הנפש לא תוכל להכילה – מזמן לזמן.

מומלץ

An Equal Music – Vikram Seth

זמורה ביתן

2000 (1999)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

אמנות הפוגה מאת יוהן סבסטיאן באך

הצעיף הצבעוני / סומרסט מוהם

4368711

כשניסיתי לספר במילותי שלי את עלילת "הצעיף הצבעוני", התקבל אצל השומע הרושם שמדובר בטלנובלה: צעירה נישאת לגבר שאינו מתאים לה, ושהיא אינה אוהבת, רק כדי שאחותה הצעירה ממנה לא תינשא לפניה. הזוג מרחיק בעקבות עבודתו של הבעל מאנגליה להונג-קונג, שם האשה מוצאת מאהב. הבעל הנבגד מגלה מה מתרחש מאחורי גבו, והמאהב מתנער מההבטחה שנתן בחצי פה לעזוב את אשתו למען הצעירה. כדי להמנע מחרפת הגירושים (מדובר בתקופה של לפני כמאה שנים) הבעל כופה על אשתו להתלוות אליו לאזור מוכה כולרה בסין, והזוג ממשיך לחיות בצוותא במרירות ובטינה (פרטים אלה מופיעים על כריכת הספר, ולכן אינם בגדר ספוילר של ממש, ומכל מקום, עיקרו של הספר מתרחש לאחר מכן). כשמתארים כך את העלילה, היא נראית שגרתית למדי וחסרת יחוד, ושלושת העיבודים הקולנועיים (החופשיים למדי) של הספר אכן גלשו לרומנטיות, תוך שהם משנים את הפרטים המהותיים ביותר של הסיפור. סומרסט מוהם מספר זאת, כמובן, טוב יותר, והסיפור עצמו הוא רק מסגרת לעלילה האמיתית, שמתרחשת ברובה בלבה ובמוחה של קיטי, גיבורת הספר.

במיי טאן פה, העיר מוכת המגפה, הרחק מביתה, הרחק מאורח החיים שהורגלה לו, ולאחר השבר הגדול של נישואיה, קיטי, אשה שטחית שחיה את הנאות הרגע, עוברת תהליך עמוק של יציאה מתוך עצמה, של קבלת השונה ושל סובלנות, ובעיקר היא מפתחת מודעות עצמית. כשהיא מנסה להבין את טינתו הנמשכת של בעלה, היא מסוגלת להתבונן בעצמה בכנות: "אין זה הוגן לגנות אותי משום שהייתי טפשה, קלת-דעת וגסת-רוח. זה החינוך שקיבלתי […] מעולם לא ניסיתי להוליך אותך שולל ולהתיימר במשהו שאין בי. הייתי רק יפה ועליזה, לא יותר". במקביל להתבוננות פנימה, היא מגלה שגם העולם שמחוץ לה אינו זה שהורגלה לראות: קיטי הקדישה רק תשומת-לב שטחית וחולפת מהולה בשמץ-בוז לסין זו שהגורל הטיל אותה לתוכה. בחוגה היה זה הנוהג המקובל. עתה, נראה לה לפתע-פתאם כי נתקלה במשהו מרוחק ומסתורי שנפתח לפניה. בנסיונותיה למצוא שלוות נפש ומשמעות היא מתנדבת לעבוד בבית יתומים בחסות המנזר, ויוצרת קשר עם אנשים שבגלגול הקודם של חייה לא היה עולה בדעתה לתת להם מקום בלבה. מוהם ברא דמות מתפתחת, שהופכת מנערה קלת דעת לאשה נחרצת יותר, שגם אם אינה עוברת מהפך שלם, היא לפחות מודעת לחולשותיה ובוחרת באורח חיים שירחיק אותה מפיתויים.

לאן יוביל הסופר את גיבוריו? כדאי לקרוא את הספר ולעקוב אחר התפתחות העלילה ובעיקר אחר התפתחותה של קיטי.

שמו של הספר הוא חלק ממשפט מתוך סונטה שכתב פרסי שלי: Lift not the painted veil which those who live / Call Life, שחלקו מופיע במוטו: "…הצעיף הצבעוני אשר לו בני-תמותה קוראים חיים…"

מומלץ

The Painted Veil – Somerset Maugham

זמורה ביתן

1987 (1925)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי

חטיפתו של אדגרדו מורטרה / דיוויד קרצר

53128

האם יכול סיפור על משרתת אנאלפביתית, חנווני וילד יהודי קטן מבולוניה לשנות את מהלך ההיסטוריה של איטליה ושל הכנסיה? שאלה זו אינה תלושה כל כך כפי שנדמה. בהחלט אפשר לטעון כי אנה מוריסי – בעלת פעילות מינית ענפה, עניה גסה, אשה שאיננה מסוגלת לרשום את שמה שלה – תרמה תרומה נכבדה הרבה יותר לאיחוד איטליה מכל אחד מגיבורי הריסורג'ימנטו שפסליהם מפארים היום את ככרות איטליה.

ביוני 1858 נכנסו אנשי משטרה לביתה של משפחת מורטרה היהודיה בעיר בולוניה. האב מומולו ובנו הבכור ריקרדו היו מחוץ לבית באותה שעה, ובבית שהו האם מריאנה, שעסקה בתפירה בעזרת שתי בנותיה התאומות, וחמישה ילדים קטנים שהיו שקועים בשינה. אחד הילדים היה אדגרדו, שחודשיים מאוחר יותר ימלאו לו שבע שנים, ובשלו הגיעו השוטרים. בולוניה היתה באותה תקופה חלק ממדינת האפיפיור, ועל פי חוקי הכנסיה ששררו שם, יהודי שהוטבל לנצרות נלקח ממשפחתו, לבל יושפע מן הכפירה שסביבו.

על פי האמונה הקתולית, נתפסה ההטבלה כמנהג שהנהיג ישו עצמו; השפעותיה היו מיידיות ובלתי הפיכות […] הדרישות המעשיות של הטקס צנועות. צריך להתיז מים על ראשו של המוטבל, כשהמילים "אני מטביל אותך בשם האב, הבן ורוח הקודש" נאמרות […] ההטבלה תקפה בלי קשר לסוג המים שהשתמשו בהם […] לא רק שההטבלה יכולה להיעשות בידי מי שאינו כומר; היא יכולה להיעשות בידי מי שאינו נוצרי כלל.

אנה מוריסי הקתולית, שהיתה במשך מספר שנים משרתת בבית המשפחה, סיפרה לחברתה שאדגרדו חלה כשהיה תינוק ונשקפה סכנה לחייו. כדי להבטיח את מקומו בעולם הבא, הטבילה אותו בחשאי. הסיפור התגלגל אל אוזניו של האינקויזיטור המקומי, וזה הורה על הרחקתו ממשפחתו. כל מאמציהם של הוריו ושל קרוביהם לעצור את מהלך הארועים עלו בתוהו. אדגרדו הוכנס לכרכרה, ונלקח לבית חניכים ברומא.

לא היה זה המקרה הראשון, וגם לא האחרון, של הטבלה מפוקפקת ששימשה עילה למעשי חטיפה. בספר מתוארים מספר מקרים שכאלה, אולי האבסורדי שבהם הוא סיפורה של רג'ינה ביאנקיני, שבהיותה בהריון בשנות העשרים לחייה הופרדה מבעלה משום שכשהיתה בת שלוש הוטבלה על ידי חברתה בת השש, שחששה שרג'ינה לא תזכה ללכת לגן עדן. יחודו של מקרה מורטרה הוא בעיתויו: זו היתה תקופה של פריחת הליברליזם, התקשורת הכתובה הלכה והתחזקה, ובאיטליה גברו הלחצים לאיחוד המדינות שהרכיבו אותה. איטליה ידעה תקופות של כיבוש ושל שחרור, והיטלטלה בין אוסטריה וצרפת. כוחו המדיני של האפיפיור פיוס התשיעי נשען על תמיכת כוחות צרפת, שנסוגו מפני האוסטרים באזורי איטליה האחרים. בנסיבות הפוליטיות הללו הצליחו בני מורטרה להפגש עם בנם בבית החניכים, וגייסו תמיכה של גורמי חוץ. הקהילות היהודיות ברחבי העולם תמכו בהם, כולל בני משפחת רוטשילד וסר משה מונטיפיורי, וכך גם ממשלות צרפת, בריטניה, אוסטריה וארצות-הברית. האפיפיור, שהיה ידוע כחמום מוח, נעלב כשהיהודים ניסו להוכיח לו באמצעות עקרונות הנצרות שההטבלה לא היתה תקפה, והמחאות בעולם ביצרו אותו בעמדתו.

דיוויד קרצר מעשיר את הפרשה בתיאור היחס ליהודים במדינות האפיפיור לאורך דורות, החל בהגליתם, דרך סגירתם בגטאות וסימונם בסרטים או בכובעים מיוחדים, וכלה בהכפפתם לחוקים מפלים ומגבילים. הוא מספר בפרטי פרטים על העמדות בהן החזיקו שני הצדדים, ועל הדיון המעמיק שנכפה עליהם בנבכי הנצרות. העתונות שיחקה תפקיד חשוב, בהפיצה סיפורים על פי עמדותיה, כמו, לדוגמא, בענין המסע לרומא: מצד אחד סיפור על הילד האומלל, שבכה כל הדרך, ושלמרות נוכחות מוריו ביקש לחזור אל הוריו. מצד שני סיפור על המהפך הפלאי שעבר עליו בדרך, כשנכנס בפעם הראשונה לכנסיה וגילה את האמונה האמיתית.

קרצר סבור, ונתמך בסברתו על ידי היסטוריונים, שפעילותו של האפיפיור בפרשה נמנית עם הפעילויות המשמעותיות ביותר שלו בתקופת כהונתו. למרות הלחץ מצד צרפת, ולמרות שהיה תלוי בכוחותיה, הוא העדיף לשמור את אדגרדו בחיק הכנסיה. קרצר טוען כי כעסו של נפוליאון השלישי על עיקשותו של האפיפיור הוא שהביא אותו להמנע מלסייע בעדו לשמור את מדינותיו בשליטתו. כמה שנים אחר כך, בעקבות חטיפה של ילד נוסף, הסיר נפוליאון את הגנתו מרומא, האזור היחיד שנותר בידי האפיפיור.

אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר, בגלל הפירוט העשיר של התיאורים ההיסטוריים, בגלל רוחב היריעה שלו, בגלל העיסוק בשאלות רבות ומגוונות של אמונה ושל פוליטיקה, ומשום שהוא כתוב היטב.

מכיוון שמדובר במקרה שאירע, וניתן למצוא עליו פרטים רבים ברשת, אין ספוילר בפיסקה הבאה, אך אם תרצו לקרוא את הספר בלי מידע מוקדם, אולי כדאי שתדלגו לשורה התחתונה:

כשרומא שוחררה משליטת האפיפיור, היה אדגרדו כבן תשע-עשרה, וסירב לחזור אל משפחתו. במהלך כל השנים זכה ליחס מפנק מצד הכנסיה, האפיפיור נפגש אתו פעם בשנה, תמך בו כספית, וראה בו בן. על הרקע הזה אימץ אדגרדו את האמונה הקתולית, והועיד את עצמו לכמורה. היה לו יחס חם למשפחתו, והוא קיווה שיצליח להמיר את דתם ולהציל את נשמתם. ב-1940 נפטר בבלגיה, כחודש לפני כיבושה על ידי הנאצים. לו האריך ימים, היה מן הסתם נידון להשמדה כיהודי.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומעשיר

The Kidnapping of Edgardo Mortara – David I. Kertzer

כנרת

2000 (1997)

תרגום מאנגלית: ימימה עברון