ההזדמנות השלישית / אליס וואקר

d794d794d796d793d79ed7a0d795d7aa_d794d7a9d79cd799d7a9d799d7aa2

ההזדמנות השלישית שבשם הספר היא זו שחווה גריינג' קופלנד בזקנתו. עלילת הספר מתרחשת במשפחת שחורי עור בדרום ארצות-הברית בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. גריינג', נשוי ואב לבן, עובד בפרך בשדות הכותנה של משפחה לבנה. תקופת העבדות חלפה מזמן, אך המנטליות של יחסי אדון לבן – עבד שחור עדיין שוררת, גם כשמערך הכוחות הפך ליחסי מעביד-עובד. העבודה קשה, השכר נמוך, היחלצות מן העוני נראית בלתי אפשרית, והגברים פורקים את תסכולם על נשותיהם ועל ילדיהם. גריינג', שקץ בעול העבודה והמשפחה, נוטש את אשתו המוכה ואת בנו המתעב אותו, ועושה את דרכו אל הצפון.

גריינג' שב אל העלילה מספר שנים אחר-כך. בנו בראונפילד, שבגר, הוא כבר גבר נשוי ואב לשלוש בנות. אמנם נדר לא לחיות בעוני ובמצוקה כמו אביו, ואמנם נישא נישואי אהבה, אך שב אל המוכר ואל הידוע, אל שדות הכותנה, אל העוני, אל האלכוהול ואל האלימות. גריינג', בגלגול השני של חייו, אחרי שנואש מנסיון לבנות לעצמו חיים אחרים בצפון, מנסה להתקרב אל משפחתו של הבן. הוא מביא לכלתו, צעירה משכילה שנישואיה הפכו אותה לשק חבטות כנוע, ולנכדותיו, דברי מאכל ומתנות אחרות, ומנסה להיות אב לבנו.

נישואיו של בראונפילד מגיעים לקיצם כשהוא רוצח את אשתו. גריינג' מקבל הזדמנות לשנות שוב את חייו, כשהוא נוטל תחת חסותו את הצעירה מבין שלוש הבנות.

בראיון איתה אמרה הסופרת שהיה לה קשה לכתוב על אלימות בתוך החברה השחורה, בזמן שבני הקהילה, כולל היא עצמה, סבלו מאלימות פסיכולוגית ופיסית בשל העליונות הלבנה. יתכן שהקושי הזה מסביר את סגנונו של הספר, שלטעמי אינו מוצלח. הסופרת אינה מניחה לסיפור ולדמויות להציג את הרעיונות שהיא מבקשת להביע, אלא נוטלת על עצמה לפרש אותם ללא הרף. כתוצאה מכך, במקום סיפור מתקבלת "הצגת מקרה". עודף ההסברים יוצר לעתים את הרושם המטריד שיש כאן כוונה להצדיק את המעשים הבלתי נסבלים שמעוללים הגברים בסיפור, בעיקר בראונפילד, ואת אוזלת ידם המשוועת. דווקא מֶם, אשתו המעונה והכנועה של בראונפילד, מוכיחה שיש אלטרנטיבה, כשהיא מכריחה את בעלה לעזוב את השדות ולעבור לעיר, לגור בבית הראוי למגורי אדם, ולעבוד בעבודה נוחה יותר ומכניסה יותר. בראונפילד, לעומתה, נמשך, כקשור בכבלים, חזרה אל השעבוד, כאילו שנות העבדות הארוכות של אבותיו ושל אבות אבותיו צרובות בו.

גריינג', בגלגול חייו השלישי, מבין כיצד יכולים אנשים טובים להדרדר כמוהו וכמו בנו, ומאשים את הלבנים בחייהם הרעים, אבל מודע היטב להכרח לשמור על הנשמה ולקחת אחריות: "אלוהים אדירים, אני יודע כמה שזה מסוכן להאשים מישהו אחר בחרבון שלך. אני בעצמי נפלתי לתוך המלכודת הזאת. ואני גם מאמין שזאתי השיטה של הלבנים. ככה הם מקלקלים אותך והורסים אותך, אם לא היית כזה מקודם. ואם אתה חושב שהם אשמים בכל מה שקורה לך, אז אתה גם תחשוב שהם אלוהים! […] ואז אתה מתחיל לחשוב על כל הדברים הרעים והורס את כל מי שנמצא לידך. ובסוף בטח שאתה מאשים אותם […] אבל בפנים יש לנו גם ת'נשמות שלנו, נכון או לא? […] הלבנים באמת גרמו לי להסתלק מאשתי, אבל איפה היה הבנאדם שבתוכי, כשהסתלקתי לה בלי להגיד לאן, בלי להגיד לה שסלחתי ובלי להגיד לה שטעיתי".  

למרות אי הנחת מסגנונו של הספר, הוא ראוי לקריאה, ולו בשל השיחות בין גריינג' לרות נכדתו בפרקים האחרונים. בעוד רות הצעירה נלהבת מן התנועה לזכויות האזרח, ומאמינה באפשרות לשנות את הלבנים, גריינג' למוד הסערות אינו מאמין בסליחה. הרגש הקרוב ביותר שהוא יכול לחוש הוא אדישות. את הלבנים הוא סבור שלא ניתן לשנות, אבל הוא מחפש משהו שישנה גברים מסוגו של בנו, ושיצליח להפשיר את הקרח שהוא חש בתוך עצמו.

עצוב.

The Third Life of Grange Copeland – Alice Walker

כנרת

1989 (1970)

תרגום מאנגלית: שרונה עדיני

לדבר עם זרים / מלקולם גלדוול

ledaber_im_zarim42

כותרת משנה: מה כדאי שנדע על אנשים שאיננו מכירים

ב-10 ביולי 2015 עצר בריאן אנסיניה, שוטר טקסני לבן, את רכבה של סנדרה בלאנד, צעירה אפרו-אמריקאית, בתואנה שלא אותתה כשעברה נתיב. הארוע השגרתי, שהיה צריך להסתיים באזהרה, הוביל להתאבדותה של סנדרה שלושה ימים אחר-כך בתא מעצר. המוות המיותר הזה מטריד את מלקולם גלדוול. הוא סבור כי "אילו גילינו יותר התחשבות כחברה – אילו היינו מוכנים לעשות חשבון נפש לגבי הגישה שלנו לזרים והאופן שאנחנו מבינים אותם – היא לא היתה מוצאת את מותה בתא מעצר בטקסס". הספר הוא נסיון להבין את האסטרטגיות שבהן אנו משתמשים כדי לדבר עם זרים, ואת הסיבות הגורמות לאסטרטגיות אלה להשתבש.

גלדוול מעלה בספר מספר טענות מעניינות. הראשונה שבהן היא הקביעה שאנו גרועים בזיהוי שקרנים. חוקרי שב"כ, שופטים, בני אדם מן השורה – כולם מזהים שקרים באותו שיעור נמוך עד מאוד. על פי שורת ההגיון,  האבולוציה היתה אמורה לתת להעדפה למי שניחן ביכולת לעמוד על טיבם של אנשים המבקשים להפיל אותו בפח, ומסתבר שלא כך קרה. הסיבה, לדעתו, היא המחיר הכבד שתשלם חברה שתורכב מחשדנים פרנואידים. גם אם ישקרו לנו מעת לעת, זה לא ימנע מאתנו להעביר הלאה את הגנים שלנו, ולא יטיל איום רציני על הישרדותו של המין האנושי. לתקשורת יעילה, לעומת זאת, יש השלכות אדירות על הישרדותנו. התמורה ממש אינה מצדיקה את הסיכון. ברירת המחדל היא, אם כך, להאמין לבני אדם אחרים, ולהתעלם מספקות. רק כשמצטברים ספקות בכמות שאינה מאפשרת הסבר מניח את הדעת, האמונה מושעית. מסיבה זו ברני מיידוף יכול היה להמשיך לרמות במשך שנים למרות שמועות חשדניות, וג'רי סנדוסקי יכול היה להמשיך לנצל באין מפריע נערים שאימן למרות טענות נגדו.

הטענה הבאה שלו היא שפגישה פנים אל פנים עם אדם אחר אינה משפרת את הסיכויים לזהות אותו כשקרן. הסיבה לכך היא השקיפות, כלומר הרעיון שההתנהגות החיצונית של האדם משקפת באמינות את פנימיותו. אדם נמנע מקשר עין = שקרן. אדם הלוחץ את ידך בחמימות בין שתי ידיו = ישר ואמין בעל כוונות טובות. הבעיה היא שבני אדם אינם מביעים את עצמם בהכרח "על פי הספר". אמנדה נוקס, שישבה בכלא על רצח חברתה, הורשעה בעיקר משום שלא נהגה כמצופה מחברה אבלה.

גדלוול מתייחס גם לענין הצימוד, כלומר ההקשר שבו פועל האדם הזר, היבט שנוטים להתעלם ממנו, והוא מוביל לאי הבנות. הוא בוחן גם את השפעת האלכוהול על ההתנהלות האנושית, ועל קוצר הראיה שהוא גורם, כשהוא מביא להעדפת שיקולים קצרי טווח על פני חוכמתם ומוסריותם של שיקולים ארוכי טווח.

פרק מעניין, ומהותי לפרשת מותה של סנדרה בלאנד, עוסק בשיטותיה של המשטרה. בין השאר הוא מתאר את שיטת השיטור שהוא מכנה "חיפושי ערימת השחת", הווה אומר השעית הנטיה הטבעית של השוטרים לבחור באמת כברירת מחדל, ובמקומה לחשוד בכל. לטענתו, שיטה זו, שנועדה בין השאר לחיפושי נשק, הביאה לעליה מזערית וזניחה במספר כלי הנשק שנתפסו, ולעומת זאת הדביקה תווית של פושע למאות אלפי אנשים שנתפסו כחשודים בשל המירוץ הזה לפרק בני אדם מנשקם. הוא מרחיב את הדיון בשיטה זו גם לתחומים אחרים, כמו הבדיקות הבטחוניות בשדות התעופה, וגם בדיקות ממוגרפיה שגרתיות. בדומה לד"ר בנימין מוזס בספרו "להיות רופא בעידן הבערות מרצון", גם גלדוול טוען שהגילוי המוקדם שהושג בזכות הבדיקות היזומות זניח בהשוואה לאלפי המקרים של זיהוי שווא, שהוביל לטיפולים מיותרים.

אם כל זה נשמע יבש, כדאי לקרוא את הספר גם כדי לראות כיצד מלקולם גלדוול הופך דיון אקדמי לספר מלבב. סגנונו סיפורי, והדוגמאות שהוא מביא מגוונות ומעניינות. כך, לדוגמא, את הפרק על השקיפות הוא פותח בתיאור פרק מ"חברים", ובניתוח הבעותיהם של השחקנים, שכולן תואמות לגמרי את הרגשות שהם אמורים להביע, וזאת כדי לעבור לטענה שבני אדם מחוץ למסך מביעים את רגשותיהם במגוון גדול ובלתי אחיד של הבעות חיצוניות. הוא נודד בין עולם הריגול לעולם העסקים, בין משרד הרופא לאולם המשפט, ומתייחס לנושא המרכזי של ספרו מכמה וכמה היבטים.

קריאת הספר לא תהפוך את הקוראים לגלאי שקר, אבל תפקח את העיניים למכשלות שבדיבור עם זרים, ותעורר מודעות למגבלות ההבנה שלנו.

מעניין, קריא ומומלץ.

Talking to Strangers – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה ביתן

2019 (2019)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

סימטת השימורים / ג'ון סטיינבק

18814

קאנרי רואו – רחוב מפעלי השימורים – בעיירה מונטריי שבקליפורניה, הוא שיר, הוא צחנה, הוא רעש של מיגרדות, סוג של אור, אווירה, הרגל, געגוע, חלום. קאנרי רואו הוא האסוף והמפוזר, פח וברזל וחלודה וקרשים מחוספסים, מדרכות סדוקות ומגרשים עם עשבי בר וערימות של גרוטאות, בתי חרושת לשימורי סרדינים בנויים לוחות ברזל גלי, קברטים זולים, מסעדות ובתי זונות, וחנויות מכולת קטנות וצפופות, ומעבדות ואכסניות עלובות. שוכניו, כפי שאמר פעם האיש, הם "זונות, סרסורים, מהמרים ובני זונות", ובכך כלל את כולם. לו הציץ האיש דרך חריר הצצה אחר, היה עשוי לומר: "קדושים ומלאכים, מקריבי עצמם, אנשי מעלה", והיה מתכוון לאותו דבר.

סמטת השימורים הוא כינויו של רחוב במונטריי שבקליפורניה. שמו ניתן לו בשל מפעלי שימורי הדגים הממוקמים בו, מפעלים שבהם תלויה פרנסתם של תושבי המקום. עוד נמצאים ברחוב חנות מכולת, מעין כל-בו, בבעלות גבר סיני, בית זונות, המבוסס על לקוחות קבועים בני המקום ועל מלחים היורדים אל החוף, ובר, בו משכיחים בני האדם את קשיי היומיום. יוצאת דופן בנוף המקומי היא מעבדה בניהולו של אדם המכונה דוק, ביולוג ימי, החוקר את אוכלוסית הים בין גאות לשפל, ומשמש רופא לעת מצוא.

התקופה היא העשור הרביעי של המאה העשרים, שנות השפל הגדול, העבודה אינה מצויה בשפע, וחייהם של רוב בני האדם דלים. ג'ון סטיינבק מספר סיפור משעשע למדי, שבמרכזו חבורת בטלנים שלומיאלים, שטופים בטיפה המרה, המנסים פעמיים לארגן מסיבה לכבוד דוק, ומצליחים לגרום נזק רב למעבדה. אבל הצחוק האוחז בקורא אינו יכול, ובעצם אינו מנסה, לכסות על עליבות החיים ברחוב ובאזור כולו. סביב הציר העלילתי סטיינבק שוזר פרקים קצרים, המציגים את הצד המר של היומיום. דוד החימום של אחד המפעלים התקלקל, ונזרק להחליד במגרש ריק. שני בני זוג קובעים בו את משכנם. אמנם יש לזחול כדי להכנס אליו, אבל ניתן לפרוס בו מזרן ולעמוד זקוף, והשניים מרוצים. הם אף יוצרים לעצמם מקור הכנסה כשהם מתקינים צינורות כמקומות לינה, ומשכירים אותם לפועלים. ילד מוכה ומעוכב התפתחות בשל תנאי גידול קשים, מתנחל במעבדה. מגפת שפעת מכה ללא רחם. החובות נצברים בחנות המכולת. בני האדם נעים בין יאוש להשלמה. אחדים, כמו הבטלנים, שכולם מכונאים מומחים, בוחרים לא להאבק על עבודה קבועה, אלא נשכרים לעבודות מזדמנות כשמתעורר הצורך במזומנים. אחרים, כמו אביו של אחד מילדי הרחוב שהתאבד אחרי שנה של אבטלה, אינם יכולים לשאת את מצבם.

על הכפילות בחיי בני האדם הצביע סטיינבק בקטע הפתיחה, שצוטט למעלה, וכפילות זו באה לידי ביטוי לאורכו של הספר, כשחוטאות, דוגמת הזונות, עשויות להיות גם קדושות, ולשבת במשמרות ליד מיטותיהם של חולים, וכשאנשים החיים לעצמם מתאגדים כדי לשמח אחרים. סטיינבק אינו שופט איש, וחיבתו נתונה לכל.

ג'ון סטיינבק התגורר במשך מספר שנים בסמיכות מקום לאזור המתואר בספרו. הרחוב, שכונה Cannery Row, נקרא בתקופתו Ocean View Avenue, אך הכינוי הפך לשם הרשמי לכבודו של סטיינבק. דוק שבספר הוא בן דמותו של אד ריקטס, ביולוג ימי, חברו של סטיינבק, שאכן ניהל מעבדה באותו מקום (השניים שיתפו פעולה במחקר ובכתיבה). מונטריי כיבדה את זכרו של סטיינבק במספר דרכים, בין השאר בהצבתו של פסל (תמונה למטה), המציג את סטיינבק ואת ריטקס יחד עם דמויות מן הספר.

"סמטת השימורים", כמו ספרים אחרים של סטיינבק, מתאר את חיי הפועלים בקליפורניה בשנותיהם הקשות, והיכרותו הקרובה אתם ניכרת בכתיבה. בשונה מכמה מן הספרים האחרים, היאוש ב"סמטת השימורים" אינו ניצב בחזית, אלא מתגנב אל תוך הסיפור, מבצבץ מתוך ההומור.

מומלץ בהחלט.

Cannery Row – John Steinbeck

זמורה ביתן

1993 (1945)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

סימטת השימורים - הפסל

הפיקניק האחרון / מרי וזלי

0770000040660

מטילדה, בשנות החמישים לחייה, אלמנה מזה שלוש שנים ואם לארבעה ילדים שנמנעים מקשר איתה, מתכננת את מותה. היא אורזת סל פיקניק, ובו גבינה ויין וגם גלולות בכמות גדולה, מצחצחת את ביתה עד ברק, ונוסעת לעת ערביים אל חוף הים, כשאחרוני הנופשים עוזבים אותו. חבורת צעירים קולנית, המתכננת ברביקיו לילי, מפרה את שלוות בדידותה, ומאלצת אותה לדחות את ביצוע התכנית. בדרכה חזרה היא פוגשת גבר, הנראה כמי שעומד להתאבד בקפיצה מגשר, ומזהה אותו כמי שמבוקש על ידי המשטרה לאחר שרצח את אמו. מטילדה מזמינה אותו למצוא מחסה בביתה. "היאוש של שנינו שווה", היא אומרת לו. "היאוש שלך יכול לבטל את שלי".

בפתח הספר מטילדה מצטיירת כאשה המתחבבת בקלות. אהבתה לבעלי החיים שלה מרמזת על לב חם. היא דואגת להסדיר את ענייניה בטרם תסתלק, כדי להקל על ילדיה. רוחה החופשיה מעוררת חיוך וסימפתיה, והצעת המחסה ליו, רוצח-אמו, מתאימה לנטייתה לנהוג לפי סטנדרטים, לעתים אנרכיסטיים, משלה. לא נראה שבדידותה מעיקה עליה, היא יודעת מה רצונה, ואת החלטתה לסיים את חייה היא מקבלת בראש צלול מתוך מניעים סדורים היטב. באחת השיחות הראשונות עם יו היא מספרת לו שזו היתה התכנית המשותפת לה ולטום, בעלה: "נראה היה לנו שהתנהגות אחראית היא לסיים את חיינו ברגע הנכון, להסתלק כל עוד הרגליים נושאות אותנו". "אחראית?" "כן, אחראית מבחינה חברתית באותו אופן כמו פיקוח על הילודה". הרתיעה שלה מן הזיקנה גורמת לה לקבל בהשלמה את רצח אמו של יו: "אני חושבת שעשית מצווה גדולה לאמך. מכה אחת הגונה במגש הכבד והופ! היא איננה. הקץ לדאגות".

בהדרגה מתברר שחיי הנישואים המושלמים של מטילדה היו רחוקים עד מאוד מלהיות כאלה. טום, שנפטר מהתקף לב בפריז, לשם נסע בלעדיה, מסיבות מחרידות שתיחשפנה בהמשך, הסתיר מפניה כל פן בחייו. לכמה מסודותיו היתה מודעת ללא ידיעתו, ועל סודות אחרים שמחות "חברותיה" הותיקות לרמוז לה. מארבעת ילדיה אינה שבעת רצון, והם מצדם מעדיפים לשמור על ריחוק ממנה. מכיוון שאנו מתוודעים אליהם מבעד לעיניה, קל להתפתות לגנות אותם יחד איתה, ואישיותה המתחבבת מדחיקה את התמיהה מה באימהות שלה גרם לילדיה לדחות אותה. משהו בהיסטוריה הפרטית שלה, או במבנה אישיותה, אינו מאפשר לה קשר אמיתי עם בני אדם. כשהיא מוצאת עצמה משוטטת באישון לילה ברחובות לונדון, היא מהרהרת: "חבל שהיא מעדיפה חיות, אבל זה המצב. ברגע כלשהו, היא לא יכלה להזכר מתי, כמעט אהבה בני אדם. ודאי היה זה רגע של תשוקה. תשוקה היא משהו נדיר להפליא. החיות טובות יותר, בטוחות יותר". היא יודעת שהיא נושאת באשמת יחסיה עם צאצאיה, אבל כורכת את האשמה הזו בחוסר היכולת ליצור קשר קרוב עם אחרים, ביניהם אמה שלה. נדמה שהקשר עם רוצח-אמו הוא בעבורה עוד דרך לבחון את מערכת היחסים המורכבת בין הורים לילדיהם.

גישתה הכמעט פטליסטית של מטילדה לחיים, גישה של "ככה זה", עוברת טלטלה עם כל גילוי. אם קודם נדחפה על ידי החשש מזיקנה, כעת מעורבים ברגשותיה גם כעס כבוש, ותחושות בגידה ואשמה. רק בסופו של הספר יתברר לאן תבחר להוליך את רגשותיה.

מרי וזלי, שהחלה לכתוב למבוגרים בהיותה כבת שבעים (ופרסמה עשרה רבי מכר בעשרים השנים האחרונות לחייה), כתבה ספר בועט ומרדני. היא נועצת סיכות ביומרנות החברה הגבוהה, מחטטת באידיאלים משפחתיים, יוצרת זיווגים חברתיים ומיניים, ואינה מהססת לדון במוות. מטילדה שלה היא אשה מורכבת, מקסימה ודוחה בו זמנית, ומאוד אנושית.

מומלץ בהחלט.

Jumping the Queue – Mary Wesley

זמורה ביתן

1991 (1983)

תרגום מאנגלית: רות אוגדן

סקופ / אוולין וו

696970

סופר צעיר ומצליח בשם ג'ון בוט מבקש מידידתו מרת סטיץ', אשה מקושרת היטב, למצוא עבורו משרה שתרחיק אותו מאנגליה, לאחר שהסתבך בפרשית אהבים שלא עלתה יפה. האשה מבקשת מלורד קופר, בעליו של עתון, לשגר את בוט לישמעאליה, מדינה אפריקאית במשבר, ככתב לעניני חוץ. טעות בזיהוי מביאה למינויו של בוט אחר, ויליאם בוט, לאותו תפקיד. ויליאם הוא בעל אחוזה, המנהל חיי בטלה בחברת קרוביו ומכריו. כתחביב הוא כותב טור שולי לעתונו של לורד קופר, ובו הוא מספר על בעלי החיים בסביבתו. אחותו, שחמדה לה לצון, החליפה באחד מטוריו את שמות בעלי החיים, וויליאם, שכל שאיפותיו מסתכמות בשמירה על אורח חייו בדיוק כפי שהוא, מסכים לצאת לישמעאליה מתוך תחושה שהשליחות היא בעצם עונש על הטור השגוי, ואי הסכמה תוביל לביטול הטור. קומדית הטעויות הזו תעבור גלגולים נוספים בהמשך.

בלי שום רקע מעשי בעתונאות, יוצא איפה ויליאם לדרך, תמים כבן כפר. בתוך זמן קצר ימצא עצמו בחברה צינית,  שדרכיה תוסברנה לו על ידי קורקר, כתב של סוכנות ידיעות עתיר נסיון, עט להשכיר. העתונות, כך מתברר, אינה מדווחת על חדשות, אלא מייצרת אותן, ולאיש לא אכפת. קורקר מספר על כתב בכיר, שנרדם ברכבת בדרכו למדינה תחת מהפכה, והגיע למדינה שלווה. זה לא הפריע לו לכתוב כתבה משכנעת על הבריקדות ברחובות. תוך זמן קצר שוגרו לאותו מקום כתבים נוספים, שנאלצו לשלוח לעתוניהם דיווחים זהים, כדי לא לסכן את משרותיהם. המדינה נכנסה לפאניקה, ובתוך שבוע אכן פרצה שם מהפכה. "הנה, זה בשבילך כוחה של העתונות", סיכם קורקר את סיפורו. ויליאם יגלה כי התחרות בין העתונאים מתנהלת ללא חוקים, וכל אמצעי כשר כדי לייצר סקופ ולמנוע מאחרים לייצר אותו. כשעתונים בבית לוחצים לקבל ידיעות, והתנאים בישמעאליה אינם מצדיקים ידיעות כלשהן, אין לעתונאים ברירה אלא לגרד חדשות ככל שיעלה בידם. עתונאי אחד מסתגר בחדרו, ומעמיד פנים שהוא במקום אחר במדינה, משם הוא שולח דיווחים בלעדיים. עתונאי אחר משקיע "מאמץ", שואל את בעלת המלון לדעתה על המתרחש בארצה, ומתשובתה הבלתי עניינית הוא רוקח ידיעה. כשתושב זר בישמעאליה שולח את אשתו חזרה לארצם, נולדת כתבה על "הפליטים אחוזי הפאניקה". את בעלי העתונים והעורכים לא באמת מעניינת האמינות, כמו שמעניינת התפוצה, וכל אחיזת העיניים הזו, כך מסתבר, אינה מעניינת כהוא זה את הקוראים האדישים.

אוולין וו כתב את "סקופ" בהסתמך על חוויותיו שלו ככתב באתיופיה בזמן מלחמת איטליה-חבש השניה. בנוסף לביקורת הסאטירית שהוא מטיח בעתונות, הוא מפנה מבטו אל האריסטוקרטיה הבריטית המנוונת, כפי שהיא משתקפת בחבורה הלהגנית, חסרת התועלת, והמלאה בתחושת כבוד נבובה, המתגוררת באחוזתו של ויליאם. הוא מתייחס גם להתנהלות הקולוניאלית הדורסנית של מדינות אירופה באפריקה, ולגישתן המתעלמת לגמרי מתנאי המקום וממנהגיו. גם השלטון המושחת שמתפתח ברפובליקות האפריקאיות אינו יוצא נקי תחת עטו. בכל אלה הוא משלח בליסטראות, וביניהן הוא יורה חצים דקים ומושחזים ביעדים שונים. כך, לדוגמא, הוא מביא מדבריו של הלורד קופר: "דלתי תמיד פתוחה אפילו לאחרון"… לורד קופר עצר בחיפוש אחרי דוגמה מוחצת… "אפילו לאחרון מבקרי הספרות". כדאי לשים לב לפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה כולה, כמו שמו הטורפני של העתון, Daily Beast (וו עצמו עבד עבור ה-Daily Mail).

"סקופ" הוא ספר הומוריסטי וקליל לכאורה, אבל הסאטירה המושחזת שלו חושפת היבטים חברתיים רבי ענין, שברובם רלוונטים היום כפי שהיו בעת שנכתבו. נעים לקריאה, מעורר מחשבה, ומומלץ.

Scoop / Evelyn Waugh

זמורה ביתן

1990 (1964)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

ספר יונה / ג'ושוע מקס פלדמן

sefer_jona_master

ג'ונה הוא עורך דין ניו-יורקי מצליח, שזה עתה קיבל לטיפולו תיק שיזניק אותו למעמד של שותף במשרד בו הוא עובד. ג'ונה, בן למשפחה יהודית בשנות השלושים לחייו, עומד בפני שינוי גם בחייו הפרטיים, כשהוא מתעתד לשכור דירה יחד עם בת זוגו, אשת כספים, שכמוהו עובדת בפרך כדי לבסס את מעמדה. לרגל השינוי הוא מנתק את יחסיו עם בת זוגו השניה והסודית, שאיתה הוא מקיים מערכת יחסים לסירוגין כבר עשור. מפגש אקראי עם חסיד מבשר שיבוש רציני בחייו. החסיד נושא באוזניו מונולוג אודות יונה התנכ"י, ובעקבותיו ג'ונה חווה חזיונות. החזיון הראשון מעלה מול עיניו את מראה ניו-יורק הנחרבת. זמן קצר אחר כך הוא רואה את כל האנשים סביבו עירומים. רדוף על ידי החזיונות, ועל ידי מראהו של החסיד הצץ ברגעים בלתי צפויים, הוא סוטה מדרכו המקצועית והאישית, ומאבד הכל.

מה מבשרים החזיונות? האם מוטלת על ג'ונה שליחות בדומה לזו שהוטלה יונה? האם יבלע אותו דג אמיתי או רעיוני? ג'ושוע מקס פלדמן רקח עלילה רבת פרטים ומייגעת, רק כדי להוביל את הסיפור אל סיום שכמוהו כבלון מנוקב. ה"שליחות" לכאורה מצטמצמת בסופו של דבר לסיפור אישי לא משכנע במיוחד, ומתרסקת אל מעשה טירוף. בדרך היא חוצה ארועים שהסימבוליות שבהם צפויה ומגוחכת. כך, לדוגמא, הסופר גורם לאפיהם של שני יהודים להשבר, כי מה מאפיין יהודי יותר מאפו. וכך, כשהוא שותל את ג'ונה באמסטרדם, ברור שלמרות שהגיע לשם בעיקר כדי להיות כל הזמן מסטול, אנה פרנק תשולב איכשהו בסיפור.

אני מניחה שהסופר התכוון לכתוב ספר תוכחה על אמריקה העסקית. התיק, שג'ונה היה אמור לטפל בו, נועד להגן על חברה חזקה שגנבה פטנט מחברה חלשה ממנה. הקולונל, שמצטרף לעלילה בשלב מאוחר, משתלט על רכושם של חלשים, כולל כנסיה עניה, כדי להקים מרכז הימורים, כי לדבריו, "העולם הזה מסתובב סביב עקרון אחד ועקרון אחד בלבד: צבירה. להשיג עוד, להיות בעלים של עוד. זה מה שמסובב את העולם". ניו-יורק, מן הסתם המקבילה של נינוה, מתוארת כ"עיר שהעריכה כל כך התנהגות שמשדרת שכבר עשית הכל, ראית הכל, כבשת הכל בעבר". לזה הוא צירף את יהדותם של שני גיבוריו, יחסי הורים וילדיהם, קריסת מגדלי התאומים, מסות על אפסיות הקיום, אמונה באלוהים או חוסר אמונה בו, וכמה אמירות על האופי האמריקאי, כולם מטופלים באופן שטחי למדי. ואולי יותר מכל זהו עוד סיפור על גבר מבולבל ותלוש, שעודף אפשרויות הותיר אותו בלתי מסוגל לבחור, ונסיונותיו לברוח מחייו מסתכמים במסקנה כי "בסופו של דבר, זה לא אלוהים ולא החזיונות ולא החסיד שאינך יכול לברוח מפניהם, אלא אתה עצמך". בעיני זהו בעיקר ספר עמוס ומפוזר, ספר ביכורים של סופר שניחן בכושר תיאורי ופחות בכושר לצרף את תיאוריו לסיפור משכנע.

The Book of Jonah / Joshua Max Feldman

כנרת זמורה ביתן

2019 (2014)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

כוחו של הכלב / תומס סוואג'

kocho_master

בחווה בצפון-מערב ארצות הברית בעשור השלישי של המאה העשרים מתגוררים שני אחים, פיל בן ארבעים וג'ורג' הצעיר ממנו בשנתיים. את החווה ייסדו הוריהם, עירונים שהשתקעו בסְפר, ולאחר שפרשו מעבודתם ושבו לעיר, מנהלים אותה האחים. פיל, קשוח ומחוספס, אחראי על הניהול המקצועי, וג'ורג', הרך ממנו, הוא המנהל העסקי. שני האחים שונים זה מזה בכל: פיל דברן, ג'ורג' שתקן, פיל בעל לב קר, ג'ורג' טוב לב, פיל חש עליון על כל אדם, ג'ורג' מצטנע, פיל ברוך כשרונות, ג'ורג' מצטיין רק בתחום הצר של עיסוקו. למרות שהחווה משגשגת ומעשירה את בעליה, השניים מנהלים חיים סגפניים, חולקים חדר, כפי שעשו מאז ילדותם, מתלבשים בפשטות, מחזיקים מכונית ישנה ומקרטעת.

בעיירה הסמוכה מתגוררים רוז וג'וני, היא מנהלת פונדק, הוא רופא, יחד עם בנם פיטר. בני הזוג הם אנשים חייכנים, שוחרי יופי. ג'וני מספק שירות רפואי לכל דורש, בין אם בכוחו לשלם ובין אם הוא חסר פרוטה. רוז מטפחת את חדרי הפונדק, שמהווים את מקור הפרנסה העיקרי שלהם, ומצטיינת במיוחד בסידורי פרחים מקוריים. בנם פיטר הוא נער מסוגר, מסור להוריו אך מתקיים בעולם משל עצמו. הוא סובל משִפתות קל והליכתו משונה במקצת, ואלה, יחד עם אופיו יוצא הדופן, ממיטים עליו עלבונות והטרדות, ביניהם הכינוי הפוגעני במיוחד "סיסי".

התנגשות שמתרחשת בין פיל לג'וני עתידה לשנות את מסלול חייהם של כל החמישה. עלבון שאין לו תקנה יגרום לתוצאות הרות אסון, ישלב את גורלותיהם, רוע וחולשות ייחשפו, אימה וחוסר אונים ישמשו בערבוביה, וההתרה בסופו של דבר תחשוף בפני הקורא סוד, ותשגר אותו לקרוא את הספר מחדש ולזהות את הרמזים המטרימים הפזורים בו.

בכל הקשור לעלילה, וגם לנושא העיקרי של הספר, כפי שמסתבר מסיומו, לא ניתן לומר דבר נוסף מבלי להכשל בקלקלנים. הסופרת אני פרו, שכתבה אחרית דבר מעניינת לספר, חושפת את העלילה כולה. כדאי לא להתפתות לקרוא אותה לפני קריאת הספר עצמו.

על אופיו של הספר מכריז מראש המוטו מתוך תהילים כב, כא: הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי. פיל, שהצטייר בפרק הפותח כאיש ישר, בעל עקרונות, איש עמל מסור, הוא טיפוס מורכב ואפל, "הרבה יותר מאדם, או הרבה פחות", שמתוך מה שמצטייר כתחושת עליונות מפתח בוז כלפי כל אדם שאינו עומד בסטנדרטים שלו. מכיוון שפרט לגיבור מן העבר, שעל עלילותיו הוא מרבה לספר, איש, לדעתו, אינו מתקרב לרמתו, הבוז שלו גורף. אחד מכשרונותיו הרבים הוא היכולת לראות את פנים נפשו של הזולת ולזהות במדויק את החולשה הנסתרת שבאמצעותה הוא יכול לפגוע בו אנושות. כשהוא אינו מרוצה מן הדרך בה מתנהלים אחרים בביתו, אין לו צורך לומר דבר או לנקוט פעולות דרסטיות. די לו בפסיכולוגיה דקה ומערערת. אוירה של טרור נטול אלימות פיזית אך מקפיא דם שוררת לכל אורכו של הספר.

תומס סוואג' כתב ספר מחוספס, נוטה במידה רבה לסוגת ספרי המערב הישן, מעוגן עמוק בטבע הקשוח ובחיי החוואים. כוחו נובע מן הדרמה הפסיכולוגית, המתרחשת מתחת לפני השטח בנפשן של דמויות מאובחנות כהלכה. הישג מרשים ויחודי.

The Power of the Dog – Thomas Savage

כנרת זמורה ביתן

2019 (1967)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

הים, הים / איריס מרדוק

64114

צ'רלס ארובי, שחקן, מחזאי ובמאי בדימוס, רכש בית מבודד על סלע הצופה אל הים, שם הוא יושב ומתכנן לכתוב אוטוביוגרפיה. חלקו הראשון של הספר, הקרוי "פרהיסטוריה", הוא מעין הקדמה, או הכנה, לאוטוביוגרפיה השלמה שאולי יעלה בידו לכתוב. צ'רלס מעלה על הנייר את הרהוריו על עברו ועל ההווה שלו, מספר מעט על ילדותו עם אמו הנוקשה ואביו הלבבי יותר, שניהם אנשים צנועים, נטולי שאיפות. הוא משווה אותם לדודו ולדודתו, אנשים שהתעשרו וידעו ליהנות מכספם, ומתאר את עצמו כילד שחש בצלו של בן דודו, שבניגוד לו היה בעל בטחון עצמי הנובע מהכרה בסגולותיו. כשהוא תוהה על הזוגיות של הוריו ושל דודיו, הוא מניח מבלי משים את היסודות לנושא המרכזי של הספר – חיי נישואין. צ'רלס מספר גם על חבריו, ובעיקר על הנשים בחייו, על קלמנט, שחקנית מבוגרת ממנו שהיתה אהובתו, על רוזינה, שאותה גזל מחברו ואחר-כך נטש, על ליזי שהיתה מאוהבת בו עד כלות.

פרק ה"פרהיסטוריה" מתחלף בפרק הקרוי "היסטוריה", והאוטוביוגרפיה הופכת ליומן, כשמתברר לצ'רלס שבכפר הקטן הסמוך לביתו מתגוררת הרטלי, שהשפיעה על חייו יותר מכל אשה אחרת. השניים היו מיודדים מילדות, ובמשך שנים טיפחו בסתר תכנית להנשא כשיתבגרו. דרכיהם נפרדו כשבגיל שבע-עשרה עזב צ'רלס את ביתו, ולשברון לבם של הוריו בחר בלימודי תיאטרון. נדמה היה לו שהקשר עם הרטלי נותר חזק כשהיה, אך יום אחד הודיעה לו הנערה שהיא מנתקת את יחסיהם, ונעלמה מחייו ללא הסבר. בפרק זה מספר צ'רלס על כל מהלכיו, דקה אחר דקה, להשיב אליו את אהובתו. אחוז דיבוק הוא נאחז באומללות נישואיה של הרטלי כדי לשכנע את עצמו שעליו להציל אותה. כמוטו של חייו הוא מאמץ את המימרה הצרפתית On n’aime qu’une fois, la première – אתה אוהב רק פעם אחת, הפעם הראשונה. דעתם של אחרים אינה חשובה בעיניו, דעתה של הרטלי עצמה אינה בעלת משקל כלל בשיקוליו. הוא נוקט כל טריק מלוכלך כדי לשכנע אותה לברוח אתו, ואינו נותן דעתו על היותו גרוע עבורה אף יותר מבעלה, אם הלה אכן כה גרוע כפי שנדמה לו. על מצבו הנפשי הוא כותב: "סוגים מסוימים של מצב כפייתי, שהתאהבות היא אחד מהם, משתקים את פעולתו החופשית של המוח, את צורת ישותו הפתוחה, המתעניינת, הסקרנית, שלעתים היא מוגדרת באורח משכנע – כהגיונית. הייתי שפוי די הצורך לדעת, כי שרוי אני במצב כפייתי מוחלט וכי אני יכול רק לחשוב, שוב ושוב, מחשבות מייסרות מסוימות, יכול רק לרוץ בלי הרף באותם מסלולים כמו עכברים במבוך של דמיון וכוונה. אך לא הייתי שפוי במידה הדרושה כדי להפסיק תנועה מוכנית זו". ברגע של שפיות הוא מבין כי לא על בנית עתיד חדש לו ולהרטלי הוא חולם, אלא על שיבה, שאינו מבין כי היא בלתי אפשרית, אל התמימות של הנעורים: "זה יאחד את סופי עם תחילתי, כנגזר וכיאות […] והעולם התמים הישן יתלקט מחדש סביבנו בדומיה".

הפרק החותם את הספר, "אחרית דבר: החיים נמשכים", מתרחש אחרי הסערה. רגוע מעט, בלית-ברירה, הוא מנסה לתאר את רגשותיו, אולי להבין את עצמו, אולי להצדיק את התנהלותו. מכל נסיונותיו להפיק דברי הגות לסיום, אולי המעניין ביותר הוא זה: "יכול אדם להיות שנון מדי בחיפושו אחר האמת. לפעמים אין ברירה לאדם אלא פשוט לכבד את פניה המצועפים". הבטחון המוחלט, בגיבויו של המצב הכפייתי, התחלף, אם כי לא לחלוטין, בהבנה שלא הכל ניתן לידיעה ולגילוי.

כאמור, ההתבוננות במוסד הנישואין, היא הנושא המרכזי בספר. צ'רלס עצמו מעולם לא נישא, אולי משום שכדבריו התקומם כנגד הרעיון לכבול את עצמו. אולי נטישתו על ידי הרטלי ערערה את יכולתו לתת אמון. ואולי הדגם הבנאלי של הוריו הרתיע אותו, או שחשש שלא יוכל ליצור זוגיות מעוררת קנאה כשל דודיו. למעט הדגם היחודי של הדודים, והזוגיות הנוחה של ליזי וגילברט – היא מאוהבת בצ'רלס, הוא הומוסקסואל – מוסד הנישואין בספר מוצג בוריאציות תופתיות, בלתי יציבות, מכסות על אומללות. ויחד עם זאת, רבות מן הדמויות בספר אומרות בדרך זו או אחרת כי לא בהכרח מה שנראה מן החוץ משקף את מה שמתרחש בפנים.

צ'רלס עצמו סבור שהנושא העיקרי של כתיבתו הוא קנאה. למרות הצלחתו המקצועית ולמרות פרסומו, הקנאה בג'יימס, בן דודו, הדריכה את מנוחתו כל חייו. הקנאה שלו בבן, בעלה של הרטלי, היא אחד הגורמים לכפייתיות שלו כלפיה. קנאה של גבר נבגד כמעט תביא למותו.

צ'רלס הוא דמות ספרותית מעוררת חימה. הוא אנוכי, אכזרי, מרוכז לגמרי בעצמו, משקר לדורשי טובתו. הכפייתיות שלו אינה מהווה צידוק, אפילו לא הסבר דחוק לתכונות אלה. אבל למרות שמתעורר במהלך הקריאה חשק עז להשליך את הספר ולהפרד מן האיש לתמיד, הכתיבה המשובחת של איריס מרדוק, הכוללת בין השאר תיאורי ים ונוף יפיפיים ועצמתיים, גוברת על הדחף.

הים נוכח בספר לכל אורכו, ואף נתן לו את שמו. הביוגרף של איריס מרדוק סבור כי את שם הספר יש לייחס לכסנופון, שביצירתו מן המאה הרביעית לפני הספירה, שתורגמה בשם "מסע הרבבה", שם בפי החיילים היוונים את הקריאה "הים, הים", כשראו את הים השחור והבינו שניצלו.

"הים, הים" זכה ב-1978 בפרס בוקר, והוא מומלץ בהחלט.

The Sea, the Sea – Iris Murdoch

זמורה ביתן

1984 (1978)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

סימני חיים / גידי קורן

haim_master

"סימני חיים" הוא קובץ של כחמישים סיפורים קצרצרים, פרי עטו של גידי קורן, רופא ילדים עתיר נסיון, המוכר גם כמלחין למבוגרים ("הבלדה על ברוך ג'מילי" הוא אחד משירים רבים וטובים שהלחין) ולילדים (ביניהם נכסי צאן ברזל כמו "פיץ העכבר" ו"הטיול לארץ התווים").

רבים מן הסיפורים בקובץ עוסקים בחוויותיו של רופא ילדים. המעניינים שבהם הם אלה המשתפים את הקוראים בקשיים ובדילמות הנלווים לתפקידו של הרופא. מצאתי ענין בתיאור משמרת מתישה במיון ילדים, ביחס לילדים "חשובים", כלומר ילדיהם של אח"מים, בזיהוי ילד מוכה, במספר העצום של מקרים בהם מטפל רופא בבית חולים (כשהוא פוגש ברחוב אב, שקצת נפגע כשהרופא אינו זוכר את בנו, הרופא מנחם אותו באמרו שמתוך אלפי המקרים רק החריגים הקשים נחרטים בזכרון), בטיפול בבנו הפצוע של מחבל, שחולם להיות מחבל בעצמו, בהכללת bed side manner (נימוסים ליד מיטת החולה) בתכנית הלימודים הרשמית, ועוד מסוגם של אלה. אנחנו מכירים את הצד החולה, הנזקק, המלא טרוניות. חשוב להכיר גם את הצד השני.

לצד סיפורים אלה נכללים בקובץ סיפורים בנושאים שונים אחרים. לדעתי, הספר היה מוצלח יותר בלעדיהם, גם משום שברובם הם סתמיים (ליומרה שעל הכריכה, המשווה אותם לסיפוריו של או הנרי, אין סימוכין בגוף הספר), וגם משום שהם קוטעים את הרצף המעניין של סיפורי הרפואה.

גידי קורן הוא כותב רהוט, יש לו מה לומר ומה לספר על בית החולים מנקודת המבט של הרופא, והקריאה ברובו של הספר מעניינת, נעימה ומועילה.

כנרת זמורה ביתן

2019

תולדות האהבה / ניקול קראוס

60939

ליאו גורסקי הוא יליד פולין, שלאחר ששרד את השואה במנוסה ממחבוא למחבוא, היגר לארצות הברית כגבר צעיר, בתקווה להתאחד עם אהבת נעוריו, שהספיקה להגר לפני המלחמה. עוד בפולין כתב ספר על אהבתו, אך ככל הידוע לו כתב היד אבד ללא זכר. אלמה היא נערה בת חמש-עשרה, שמתרפקת על זכרו של אביה שנפטר, וחולקת את חייה עם אמה המנותקת ועם אחיה, צעיר מוזר, המאמין שהוא אחד מל"ו, אולי אפילו המשיח. כשאמה מתבקשת לתרגם ספר בשם "תולדות האהבה", אלמה מתמלאת סקרנות, גם משום ששמה ניתן לה על שם גיבורת הספר הזה, שעותק ממנו בספרדית נתן אביה לאמה, וגם משום שמזמין התרגום שומר על אלמוניות, ואלמה מקווה שהוא יהיה הגבר שישיב לאמה את שמחת החיים.

ניקול קראוס, בסגנון החביב עליה, מספרת מספר סיפורים במקביל, ורוקמת בהדרגה את הקשרים ביניהם. כאן מסופרים לסרוגין,  בנוסף לסיפוריהם של ליאו ושל אלמה, גם סיפוריהם של צבי ליטווינוב, הסופר שחתום על "תולדות האהבה", של אייזק מוריץ, סופר מצליח שאליו ליאו שולח כתב יד חדש, של עמנואל חיים, המכונה ציפור, אחיה של אלמה, ושל ברונו, חברו ושכנו של ליאו. מלאכת שילוב הסיפורים לכלל יצירה שלמה נעשית בקפדנות, אם כי לאורך הדרך היתה לי לעתים תחושת גודש, תחושה קבועה כשמדובר בספריה של קראוס, ואני סבורה שאפשר היה לצמצם מעט. דמותו של ציפור, לדוגמא, תופסת נפח בלתי מוצדק, למרות תפקיד המפתח שמופקד בידיו.

"תולדות האהבה" היא סיפור על ערגה. ליאו מעולם לא חדל להתגעגע לאהובה שאבדה לו בשל הנתק הממושך שכפתה המלחמה. כעת, זקן ובודד, הוא כמֵה לחברה, או לפחות למעט תשומת לב. בקטע נוגע ללב, ממש בפתח דבריו, הוא מספר: "אני משתדל להקפיד שיראו אותי. לפעמים כשאני יוצא, אני קונה מיץ גם אם אינני צמא. אם החנות עמוסה אני מסוגל אפילו להפיל את הכסף הקטן על הרצפה, לפזר מטבעות לכל עבר. ואז אני יורד על הברכיים […] אני רק לא רוצה למות ביום שבו לא ראו אותי". אלמה מתגעגעת נואשות לאביה, דבקה בחפצים שהשאיר, חוקרת דרכי הישרדות, ממש כמוהו. צבי פרסם את "תולדות האהבה" כדי לשמר את אהבתה המפתיעה של רוזה.

ההישרדות והבדידות, שבאות לידי ביטוי בולט במיוחד ביומיום של אלמה, הן חלק מחייהן של הדמויות האחרות. ליאו מספר שהוא וברונו מתקשרים בנקישות כדי לוודא ששניהם בין החיים, ששרדו עוד יום. "ציפור" מנסה לשמר את המין האנושי מפני המבול הבא. צבי נאבק להחזיק מעמד כשמתברר לו שנותר יחיד ממשפחתו: "הוא למד לחיות עם האמת. לא להשלים עמה, אבל לחיות איתה. זה היה כמו לחיות עם פיל. חדרו היה זעיר, ומדי בוקר היה עליו להדחק סביב האמת רק כדי להגיע לחדר האמבטיה. כדי להגיע לארון ולהוציא זוג תחתונים היה עליו לזחול מתחת לאמת, להתפלל שלא תבחר להתמוטט על פניו דווקא באותו רגע. בלילה, כשעצם את עיניו, הרגיש בה מרחפת מעליו".

כפי שאפשר להתרשם משני הציטוטים הקצרים שלמעלה, ניקול קראוס ניחנה ביכולת לתפוס במדויק הלכי רוח, ולתאר אותם באופן מקורי וצובט לב. בזכות הכתיבה הטובה, בזכות המורכבות המדויקת של העלילה, ולמרות הנטיה לגודש, הספר מומלץ.

The History of Love – Nicole Krauss

כנרת זמורה ביתן

2005 (2005)

תרגום מאנגלית: שאול לוין