הבת של הספרדייה / קרינה סיינז בורגו

"הבת של הספרדיה" מתרחש בונצואלה, וחושף את היומיום האכזר של תושביה. אדלאידה פלקון, המספרת בגוף ראשון, מאבדת את אמה לסרטן, ואת מולדתה לטרור ולעוני. חייה כבוגרת מתנהלים בתקופת שלטונו של הוגו צ'אווס, שעלה לשלטון ב-1998 והנהיג מדיניות כלכלית סוציאליסטית שנויה במחלוקת, ובתקופת שלטונו הרודני של ניקולס מאדורו, המכהן כנשיא מאז 2013. תחת כהונתו התדרדרה המדינה הן מבחינה דמוקרטית והן מבחינה כלכלית, והפכה למה שהאמריקאים מכנים "ארגון פשיעה". "בזמן שגססת המדינה השתגעה", אומרת אדלאידה לאמה המתה במחשבותיה. מתנגדי משטר נלקחים מביתם, ונעלמים במרתפי העינויים של בתי הכלא; החנויות ריקות ממצרכים בסיסיים; השוק השחור משגשג בידיהם של אופורטוניסטים אלימים; וההליכה ברחובות היא הימור על החיים בתוך מלחמת הכל בכל.

הפתרון שמצאה אדלאידה לאובדן הכפול מתואר על כריכת הספר (וחבל, אבל משום כך איני מנועה מקלקלנים). אחרי שהיא מנושלת בחוזק יד מדירתה על ידי כנופית נשים הסוחרות בשוק השחור, היא מוצאת כמעט באקראי מקלט בדירה הסמוכה, שם התגוררו מהגרת מספרד ובתה. הגורל מניח לפתחה הזדמנות חד-פעמית לאמץ זהות שאינה שלה, ולחפש לעצמה בית הרחק ממולדתה. אופיה וחינוכה זועקים כנגד ההתחזות וכנגד המעשים שתיאלץ לבצע כדי להשלים את תכניתה, אבל אדלאידה כבר מזמן אינה חיה בעולם מוסרי, אלא במציאות הכופה עליה מאבק הישרדות מתמיד.

מה קורה לאדם ששגרת חייו הפכה לשדה קרב, קרב על מזון, על קורת גג, על התחמקות ממעצר ומכדורים מכוונים או טועים? זה הנושא שבו עוסקת קרינה סיינז בורגו. בעלי הכוח, מנצלי ההזדמנויות, אלה שנאלצו להדחיק את אלימותם ואת הרוע שבתוכם בימים כתיקונם – הם מוצאים לעצמם כר נרחב לעשיית רווח, לרכישת מעמד באמצעות הפעלת טרור. האחרים, שנאלצים לתמרן בתוך הפחד והמחסור, משלמים גם מחיר נפשי וחברתי כבד. "שכחנו מהי חמלה, השתוקקנו לגבות תשלום על כל מה שהשתבש", מודה אדלאידה ומוסיפה, "אם הדברים יחמירו, אגן על זכותי לחיות במחיר דריסת זכויות האחרים. זה הם או אני". קורבנות שהפכו בלית-ברירה לתליינים. לא שפר גם חלקם של המעטים המצליחים לארגן לעצמם כרטיס יציאה מהגיהינום. "סבלנו מאשמת השורד, תחושת בושה וכלימה שתקפה גם את מי שהסתלקו מהמדינה: התנתקות מהסבל היתה גם היא בגידה".

סיפורה של אדלאידה נע בין הווה לעבר, בין נסיבות חייה אחרי מות אמה ובין זכרונות מחייהן המשותפים. לאימהוּת יוחד מקום מרכזי בעלילה. המספרת כבר חוותה אסונות, אך נקודת השבר בחייה אירעה במותה של האם, שאף שמה אדלאידה, כמו לרמז על הזהות המשותפת של השתיים ועל שבירתה. השכנה, אורורה פרלטה, היתה מוכרת ברבים כ"הבת של הספרדיה", אף היא חלק מסימביוזת אם-בת. לא במקרה הציור שהשפיע עמוקות על אדלאידה בעודה ילדה היה של אם צעירה, פרי מכחולו של ארתורו מישלנה, שבו מצאה, על פי תיאורה, את "שטף היופי הקורן מאימהוֹת, בריות של בושם קלוש, נשים נוצצות תחת אור הבוקר".

הספר, בערך עד כחמישית ממנו, מצטייר מבולבל ודורך במקום. משם ואילך הוא משתפר מאוד, הופך מהודק וממוקד יותר, וכדאי להתמיד בקריאתו. בתערובת של רגשות אשמה, אדישות שנובעת מהרגל ומחוסר ברירה, חמלה עמוקה וכעס עמוק לא פחות, רצון לברוח ותשוקה לנקום – הסופרת, שבעצמה נטשה את ונצואלה והיגרה לספרד, מספרת על גורל תושביה של ארצה. למיטב זכרוני, זהו הספר הראשון שאני קוראת על ההווה של ונצואלה, והוא חידש לי רבות. אביגיל ברונשטיין תרגמה היטב, והספר מומלץ.

La Hija de la Española – Karina Sainz Borgo

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מספרדית: אביגיל ברונשטיין

חמתו של תמוז / אילנה ברנשטיין

"חמתו של תמוז" מתרחש בערב חתונתם של דינה ויואל. דינה, עדיין לא בת עשרים, עומדת להנשא ליואל, המבוגר ממנה באחת-עשרה שנים, מכל הסיבות הלא נכונות ולמרות כל סימני האזהרה. שתי דינות חיות בתוכה, דינה החכמה ודינה הטפשה. דינה שיודעת ודינה שלא יודעת. החכמה יודעת שלהנשא לגבר שאינה אוהבת, שאינו רואה אותה בכלל, שעלול להתרתח ולהפוך אלים, אינו רעיון טוב. הטפשה אינה יודעת איך להמנע מן הצורך להנשא מהר, לפני שתמות בגיל צעיר כמו אמה. החכמה רואה את כל מגרעותיו של יואל, מכירה את אביו ואת אחיו הגסים להחריד, ויודעת שקו דקיק ושביר מפריד בין החיים שחתנה ארגן לעצמו מחוץ לבית ובין שיבה אליו. הטפשה אינה יודעת שנסיונות נואשים לאלץ את חברה הקרוב שאול להבטיח להנשא לה, כדי שתאזור אומץ לבטל את הנישואים ליואל, לא יצילו אותה מעצמה. ההתרוצצות שלה בין האפשרויות מסתיימת כשהיא מוצאת עצמה מוטלת מטושטשת על המיטה אחרי שנאנסה (לא במקרה ניתן לה השם דינה). אתה בחדר נמצאים יואל, אחיו התאום נתן ואביהם זאב.

היקום שאילנה ברנשטיין מנהלת בתוכו את ספרה הוא יקום קודר וחד-מימדי שבו, על פי תפיסתה של סוזן בראונמילר, אונס הוא תהליך מודע של הטלת אימה שבאמצעותו מחזיקים כל הגברים את כל הנשים במצב של פחד. בספרה החשוב ופורץ הדרך, "בניגוד לרצוננו", כתבה בראונמילר ב-1975 על האונס כתופעה, והכלילה תחתיו, בצדק, אונס על ידי קרובים ומכרים. אבל הקביעה הגורפת המתייחסת ל"כל הגברים" ול"כל הנשים" היא קיצונית ובלתי מוצדקת, וכמעט מונעת יחסי רעות שוויוניים בין המינים. יתרה מזו, היא מקבעת את תפיסת הנשים כקורבן הנזקק להגנה, ושוללת מהן את אישיותן ואת עצמאותן (המאמר שבקישור עוסק יפה בנושא זה). דינה שבספר היא בדיוק כזו. די אינפנטילית, מאוד קורבנית, נואשת להגנה ואינה מהססת לבקש אותה במקומות הלא נכונים. שאול, שלו היא רוצה להנשא, הוא אדם מצולק בפני עצמו, בן להורים ניצולי שואה שהעמיסו עליו את הטראומות שלהם, אינטלקטואל שסבל מנחת זרועם של ילדים ונערים בני גילו. דינה זקוקה לחתן, "בוגר, אחראי […] אחד שמסוגל לדאוג לה. להגן עליה מפני החיים האלה. להחליף את מקומו של אביה", וכשהיא מבינה שיואל אינו האיש הזה, היא מטילה את המשימה על שכמו של שאול, שעדיין אינו מגובש בעצמו. לו דינה הבדויה היתה בעלת הציפיות הבלתי ריאליות הללו – ניחא. אבל הבוז של הסופרת כלפי שאול, שאינו מתייצב להצלתה של גיבורת ספרה, גלוי ובלית הוגן. היא אינה דורשת דרישה דומה מדינה, להציל את עצמה, כי ככל הנראה נקודת המוצא שלה היא שאשה היא קורבן חסר יכולת לפעול למען עצמו. מעליב למדי.

נניח לרגע את ההיבט הרעיוני בצד. מן ההיבט הספרותי הספר מבולגן, קופץ בין הזמנים ללא תפרים וללא סיבה טובה (בדוחק אולי ניתן לייחס את הטשטוש העלילתי לטשטוש של הגיבורה), ולא ברור רוב הזמן מה קדם למה. באופן תמוה, בספר שכולו פרוזה, הסופרת בחרה לשלב קטעי מחקר והגות, שסגנונם דוקומנטרי-מניפסטי. כולם חשובים, בכולם אמירה שצריכה להקרא – על היחס למתלוננות על אונס, על הסיבה שבגינה נשים שמותקפות מינית קופאות ואינן מסוגלות להגיב, ועוד – אבל המיש-מש הזה אינו מיטיב עם היצירה שגם כך אינה מהודקת ומגובשת.

כמו ב"מחר ניסע ללונה פארק", גם כאן הסופרת ממסמסת את מה שהיא מבקשת לומר, כשהיא בונה דמות שהיא מלכתחילה מצולקת. בספר הקודם, שעניינו היה העול שבאימהות שאינו מתאים לכל אחת, הציבה דמות שהיא בבירור לוקה בנפשה, עוד לפני שהפכה לאם, ואפילו לא טרחה להעניק לה רקע שיסביר אותה. ב"חמתו של תמוז" דמותה של דינה ברורה – צעירה שהתייתמה פעמיים, ולמרות שנותרה עם אב מאמץ שרואה בה בת לכל דבר, היא חיה בצל אובדן אמה. אבל ההתנהלות של דינה כל-כך מבולבלת, והסיפור מבולבל כמוה ויותר ממנה, עד שהאונס, שהיה צריך להיות מרכז הדיון, כמעט נחבא בשוליים. אולי כדי לפצות על כך שולבו כשחקני חיזוק. הקטעים הבלתי סיפוריים.

לדעתי, הספר אינו תורם דבר לנושא החשוב שבו הוא מבקש לעסוק, ואפשר לוותר על קריאתו.

כנרת זמורה דביר

2022

12 המופלאים / דן קורן ויחיאל גוטמן

כותרת משנה: מעשיהם החשובים ומחדליהם הגדולים של קברניטי מדינת ישראל מדוד בן-גוריון עד בנימין נתניהו

שנים-עשר אישים, לא כולל הנוכחי, כיהנו עד כה בתפקיד המורכב של ראשות ממשלת ישראל. לכל אחד מהם רקע שונה, אידיאולוגיה משלו, אופי יחודי. כולם כאחד גילו כי דברים שרואים משם לא רואים משום מקום אחר, והתאימו את עצמם במידה כזו או אחרת למציאות הסבוכה, או שניסו להכפיף את המציאות לתפיסת עולמם. דן קורן ויחיאל גוטמן מסכמים בספר זה את פועלם של ראשי הממשלה, ומנסים לכמת את כהונתם לציון מסכם.

לצורך הערכה ומתן ציון מאמצים הכותבים מאמצים מודל שמשמש להערכת נשיאי ארצות הברית. המודל בוחן את כהונת המנהיגים משישה היבטים: יכולת לתקשר עם הציבור, יכולת ארגונית, מיומנות פוליטית, חזון, סגנון חשיבה ואופן עיבוד נתונים, אינטליגנציה רגשית. בציון הגבוה ביותר זוכה, בצדק ולא במפתיע, דוד בן-גוריון. במקום השלישי מציבים שני הכותבים את מנחם בגין. דעותיהם חלוקות לגבי המקום השני: האחד בוחר בלוי אשכול, וחברו באהוד אולמרט (אשכול ראוי הרבה יותר, לדעתי). את שני המקומות האחרונים תופסים אהוד ברק וגולדה מאיר.

למותר לציין שאין המדובר כאן במחקר אמפירי ובמדע מדויק. תוך כדי קריאה תהיתי ביני לבין עצמי אם בכלל ניתן לערוך השוואה בין אישים שפעלו בנסיבות שונות, ואם זה הוגן או מדויק לשפוט ללא ריחוק היסטורי. יותר מכל הפריעה לי התחושה שההערכות של הכותבים אינן תמיד אובייקטיביות, אלא מושפעות מעמדותיהם הפוליטיות (אבל כך גם, מן הסתם, ההתנגדויות שלי להערכות שלהם). את הויכוח ש"ניהלתי" איתם תכננתי להעלות לדיון בסקירה, אבל בסיומו של הספר התברר שאין כאן ויכוח כלל. הכותבים מתיחסים בפרק המסיים לנקודות הללו, ומודים בחולשות ההערכה הנובעות מהן.

למרות האמור לעיל, הספר מעניין מאוד וראוי לקריאה בראש פתוח. הכותבים סוקרים את הארועים המרכזיים בתקופת הכהונה של כל אחד מראשי הממשלה, מתייחסים לסגנונם האישי ולשיטות עבודתם, עומדים על ההשפעה ארוכת הטווח של מעשיהם במקומות שניתן להעריך אותה, ובסיכום כל פרק מנסים לתמצת את הערכתם תחת ששת מרכיבי המודל. דגש מיוחד מושם על היכולת לזהות הזדמנויות, בעיקר כאלה שעשויות לשנות את ההיסטוריה. כך, לדוגמא, גולדה מאיר זוכה לציון הנמוך ביותר לא רק בגלל מחדל המלחמה, אלא בעיקר בגלל ההחמצות החוזרות ונשנות של הזדמנויות להשיג הסכמים עם מדינות האזור. מנחם בגין, לעומתה, זוכה לציון גבוה בין השאר בגלל הגמישות שאפשרה לו, למרות היותו איש "שתי גדות לירדן", לזהות את רצינות כוונותיה של מצרים ולאמץ את ההזדמנות להסכם. "אם הזכרון הקולקטיבי ייטיב אתו", מסכמים הכותבים, "הוא יזכור לו את חסד השלום עם מצרים ואת הסרת האיום הגרעיני העיראקי יותר מאשר את דיראון מלחמת לבנון ואת האינפלציה המטורפת".

המעניין ביותר בין פרקי הספר, לטעמי, הוא זה שעוסק בלוי אשכול ועושה אתו צדק. אשכול, ש"זכה" לאינספור בדיחות על חשבונו, ושגמגומו שלא בטובתו בנאום לפני מלחמת ששת הימים פגם קשות בתדמיתו, היה איש רב זכויות, ששינה את פני המדינה בפעילותו עוד לפני שעמד בראש הממשלה. הוא סומן כיורשו של בן-גוריון, כשזה פרש לראשונה, אבל בתבונתו ובהומור המוכר שלו סירב באומרו "עדיף שבן-גוריון יחזור ויציל את המדינה מהידיים של מישהו אחר". הוא נכנס לנעליו הגדולות של בן-גוריון אחרי פרישתו השניה והסופית, וכדברי הכותבים, "באנושיותו ובחוכמת החיים הפשוטה שלו, יצר שנות חסד של נורמליות […] אשכול ידע לעשות – ועשה – הרבה יותר מאחרים. ובשביל לעשות צריך כוח. גם אם הוא כוח שקט ולא הפגנת שרירים מעל במות עטורות זרקורים". דברים דומים כתבו גם על יצחק שמיר – מנהיגות שקטה ונחרצת, התאפקות היא כוח – אבל אותו דנו לאחד המקומות הנמוכים בטבלה, בעיקר בגלל נוקשותו המדינית.

אזכיר עוד עניין אחד, המוזכר בספר כבדרך אגב, שמשך את תשומת לבי בגלל הניגוד החריף לימינו אלה, שבהם פוליטיקאים משחררים בקלות אמירות כבדות ראש לכאורה בנוסח "אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות", בהתייחס לשגיאותיהם, ללא שום גיבוי מעשי וללא השלכות. בפרק העוסק ביצחק רבין (שממוקם במקום הרביעי בטבלת הציונים) מספרים הכותבים כי ראש הממשלה הכין מכתב התפטרות למקרה שמבצע אנטבה ייכשל או שמספר הקורבנות יהיה גבוה – נטילת אחריות ללא תירוצים, כיאה וכיאות.

"12 המופלאים" הוא ספר מעניין, תמציתי וממוקד, סוקר את ההיסטוריה הישראלית מזוית ראיה יחודית, ומספק לקורא המעוניין בכך נקודת מוצא לדיון ולהערכות משלו. מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה דביר

2021

הגטו הפנימי / סנטיאגו א' אמיגורנה

ויסנטה, סבו של הסופר סנטיאגו א' אמיגורנה, נולד בפולין. אל פולין התייחס כאל מולדת, ואל גרמניה, שאת תרבותה, אהב, כאל גן עדן אפשרי. למרות האירופאיות המוטבעת בו בחר להגר לארגנטינה. שילוב של גורמים הביא לכך, פוליטיים, חברתיים, רצון להמלט מהעוני ולגלות את אמריקה. וגם הגידופים האנטישמיים שספג באוניברסיטה. בפולין נותרו אמו ואחיו. בארגנטינה נישא לרוסיטה, שמשפחתה כולה היגרה בשל הפוגרומים, נולדו להם שלושה ילדים, ופרנסתם באה להם מחנות רהיטים שניהל ויסנטה כחלק מן העסק המשפחתי בבעלות אביה של אשתו. עם המשפחה שנותרה במולדת קיים קשר מכתבים רופף, ומדי פעם הפציר בהם בלשון רפה להצטרף אליו.

השגרה השלווה הופרה כשהחלו להגיע השמועות על גורלם של היהודים בפולין הכבושה, וביתר שאת כשאמו של ויסנטה שיגרה מכתבים נדירים מתוך גטו ורשה. בעוד אמו ואחיו, יחד עם גיסתו ואחיינו, הולכים ונסגרים בתוך גטו ממשי, ויסנטה הלך ונסגר בתוך גטו נפשי. מוכה אשמה משום שלא זירז את משפחתו להגר בעקבותיו, גם כשהיה ברור שהאדמה עומדת לבעור תחת רגליהם. מוכה אימה לנוכח תיאורי המצוקה שבמכתבים ולמקרא העדויות הבודדות שפורסמו בשולי החדשות. מוכה תחושת חידלון של אוזלת יד. הוא הפך לפליט, לבוגד, לפחדן. הוא הפך לזה שלא היה שם כשהיה צריך להיות, זה שברח, זה שחי כשקרוביו גססו. ומאותו רגע הוא העדיף לחיות כמו רוח רפאים, שותק ובודד. הוא הלך והתנתק מאשתו ומילדיו, איבד כל יכולת להביע רגש כלפיהם, אולי משום שלא רצה להכביד עליהם במכאוביו, אולי משום שקל היה יותר להאטם מפני כל תחושה. בימים ניהל איכשהו את החנות כבתקופת שגרה, בלילות שקע בהימורים מתוך דחף להפסיד עוד ועוד. הוא רצה ולא רצה לדעת מה מתרחש בפולין, וכשבאו הידיעות הברורות עם תום המלחמה ניסה להאטם עוד יותר.

ויסנטה נפטר כשהסופר היה בן שבע, אבל צל השואה המשיך לרחף על ראשי צאצאיו. אמיגורנה מספר באחרית דבר כי הוא אינו הנכד הראשון הכותב על הנושא.

"הגטו הפנימי" הוא שילוב של היסטוריה פרטית עם היסטוריה כללית. במקביל להתרחשויות בחייו של ויסנטה הספר מתאר את הארועים המרכזיים שהשפיעו על גורל משפחתו. יש משהו דידקטי בכתיבה, וההתנסחות די מסורבלת, אבל אי אפשר שלא לחוש את כאבו של ויסנטה, וגם את זה של הסופר. לעומת זאת, כשהוא גולש להגות, הוא הופך לשטחי למדי עם הצהרות כמו "אחד הדברים הנוראים ביותר באנטישמיות הוא שהיא אינה מאפשרת לגברים מסוימים ולנשים מסוימות להפסיק לחשוב כמו יהודים, היא כולאת אותם בזהות הזאת בלי קשר לרצונם ומחליטה בפסקנות מיהם"…

כשמדברים על קורבנות השואה, אנשים כמו ויסנטה אינם אלה שעולים על הדעת. הוא לא נרדף, לא סבל מאימת מוות, מרעב, מעבודת פרך. ובכל זאת גם הוא ודומיו הם קורבנות מצולקים. אמיגורנה נותן להם קול באמצעות דמותו השותקת של סבו.

La Ghetto Intérieur – Santiago Amigorena

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

דוד וגוליית / מלקולם גלדוול

כותרת משנה: איך להפוך חולשה לכוח

סיפור דוד וגוליית נתפס כדוגמא מושלמת לנצחונו של החלש על החזק. מצד אחד גוליית, גיבור מלחמה חמוש כהלכה, מצד שני דוד, רועה צאן אלמוני אוחז רק בקלע. הימור על נצחונו של גוליית נראה כדאי, ובכל זאת זה לא מה שקורה בסיפור. האנדרדוג מרהיב עוז לצאת אל מול המנצח הצפוי, ומביס אותו בלי מאמץ. התרגום המגוחך לעברית של כותרת המשנה – מ“Underdogs, Misfits, and the Art of Battling Giants” ל"איך להפוך חולשה לכוח" – מסתמך על האסוציאציה המיידית של שם הספר, אבל גלדוול מתכוון למשהו אחר, עמוק יותר. הוא מבקש לערער על ההגדרה האבסולוטית של יתרון ושל חסרון, מצביע על חסרונות לגודל ועל יתרונות לחולשה, וקובע כי לא תמיד אנחנו מזהים נכונה את אלה ואת אלה. על פניו דוד הוא החלש, אבל רמזים בטקסט המקראי הובילו חוקרים מסוימים למסקנה כי גוליית לקה באקרומגליה, גדילה מופרזת, שתופעות הלוואי שלה הן תשישות (אל גוליית התלווה אדם שנשא את המגן עבורו) וראיה לקויה (ולכן נדמה היה לו שדוד נושא מקלות מולו). דוד, לעומת זאת, היה קלע מוכשר, ורוגטקה לא היתה סתם משחק להשתעשע בו. קַלָּעִים בצבאות מסוימים היו כוח ארטילרי רב עוצמה שהכריע מערכות. כלומר, החלש האמיתי בעימות היה בעצם גוליית, ומה ששיחק לטובתו, עד שהופיע דוד, היה התפיסה המוטעית שגודל הוא כוח.

בפרקים הבאים גלדוול מביא דוגמאות לתפיסות שגויות שכאלה, מספר על חסרונות ששימשו מנוף להישגיות, ומתאר אנדרדוגים שידעו לעשות שימוש בכלים שעמדו לרשותם כדי להשיג את יעדיהם. להלן כמה מן הנושאים בספר:

מקובל לטעון כי ככל שכתת לימוד קטנה יותר, כך אפקטיביות הלמידה גדלה, שכן המורה יכול לייחד יותר תשומת לב לכל תלמיד. גלדוול טוען כי סוגיה זו מתנהגת כעקומת U הפוכה: התועלת גדֵלה כשהכתה קטֵנה, אך מעבר לגודל מסוים צמצום מספר התלמידים דווקא פוגם באפקטיביות. הסיבה לתפיסה המוטעית הרואה בגודל הכתה את העיקר נובעת מן ההתעלמות מן התועלת שבאינטראקציות בין התלמידים. כשמספרן פוחת, חווית הלימוד טובה פחות. "האין משהו מוזר בפילוסופיה חינוכית שחושבת על התלמידים האחרים בכתה של הילד שלך כמתחרים על תשומת הלב של המורה ולא כבעלי ברית בהרפתקת הלמידה?" תוהה גלדוול.

האם כדאי לכל אחד לשאוף להתקבל לאוניברסיטת עילית? גלדוול מספר את סיפורה של אשה, תלמידה מצטיינת, ששאפה להיות מדענית, אבל מצאה עצמה בעמדה של "דג קטן בבריכה גדולה" כשהגשימה את חלומה להתקבל לאוניברסיטה מליגת הקיסוס. "מה שחשוב בקביעת הסיכויים שלכם להשיג תואר במדעים, הוא לא רק היכולת הלימודית שלכם. מה שחשוב הוא מה דעתכם על היכולת שלכם ביחס לאנשים האחרים בכתה שלכם", טוען גלדוול, לדעתי בפשטנות יתרה. אותה אשה, מכל מקום, נטשה את לימודיה. אם היתה בוחרת באוניברסיטה יוקרתית פחות, היתה נמצאת בעמדה המועדפת של "דג גדול בבריכה קטנה", והיום היתה עוסקת במדע, כפי שתכננה. ה"חולשה" של היותה בעלת סיכויים מופחתים להיות סטודנטית מובילה במוסד היוקרתי, יכלה להפוך ליתרון. בהקשר זה גלדוול טוען כי הרווארד מקבלת ספורטאים מחוננים בעלי כישורים אקדמיים נמוכים יחסית כדי למלא את השכבה של דגים קטנים בבריכה, לתועלתם היחסית של הסטודנטים האחרים. "אם נגזר על אדם להיות בשר תותחים בחדר הכתה, בוודאי מוטב שלאיש הזה יהיה ערוץ חלופי להגשמה עצמית במגרש הפוטבול". ואני חשבתי שהאוניברסיטה מבקשת לחזק את נבחרות הספורט שלה למען יוקרתה. יש בטיעון הזה משהו מעורר ספק, ולא מצאתי לו סימוכין.

גם תיאור מערכת בירמינגהם, שבה נאבקו אנשיו של מרטין לותר קינג בחוקי האפליה הגזעית, יוצר רושם של הטיית העובדות לטובת הטיעון. גלדוול מספר על אירועי המערכה כדי להציג כיצד אנדרדוגים אמיתיים נאלצים להשתמש בתחבולות ובמה שהוא מכנה מעשי נוכלות כדי להביא צדק. וייט ווקר, האסטרטג של המערכה, ביקש להביא את מפקד המשטרה המקומי לאיבוד סבלנות ולחשיפת אופיו האמיתי, שהיה גזעני ואלים. הפגנות מעוטות משתתפים נערכו בשעה שבה אנשים גודשים את הרחובות בשובם מן העבודה, כדי ליצור רושם מוטעה של ריבוי משתתפים. ילדים נקראו לעזוב את הלימודים ולהתכנס למטרות מחאה. בסופו של דבר זכה ווקר בחשיפה שעלתה על כל ציפיותיו. מפקד המשטרה שלח כלבנים מול המפגינים, והתמונה האייקונית שצולמה במקום מראה כלב תוקף נער שחור. בעוד הטיעון של גדלוול בנוי כהלכה, וכל אדם הגון יצדיק את ה"תעלולים" של ווקר, גלדוול מתבונן בתמונה ומתפייט על מה שנדמה לו שהוא רואה בה: במקום שוטר תוקפני שמשסה כלב בנער חסר אונים, הוא רואה שוטר טוב לב, שהצטרף ליחידת הכלבנים כדי להמנע מהצטרפות ליחידות אחרות נגועות בשחיתות. הוא רואה כלב עדין, ושם לב שברכו של הנער מורמת לבעוט בכלב. ברור שהיתה פה אלימות משטרתית, אבל בלהיטותו לבסס טיעון על הנוכלות הלגיטימית של האנדרדוג הוא מתבונן בתמונה מן הזוית הרצויה לו.

נדמה לי שהפרשנות שלו סובייקטיבית גם בתיאור ההתנהלות ההרואית של העיירה לה שאמבון סור ליניון, שתושביה הצילו אלפי יהודים בתקופת השואה. סיפורם נכלל בספר כדוגמא לאופן בו טראומה, שהיא מן הסתם חסרון, הופכת לכוח מניע. תושבי העיירה היו הוגנוטים, פרוטסטנטים צרפתים שנרדפו על ידי הקתולים עד מחצית המאה השמונה-עשרה. לייחס את פעילותם בשואה לצל הטראומטי של הרדיפות ההן נראה לי מרחיק לכת.

עוד בנושאי הספר: התועלת הפוחתת שבענישה מחמירה; למידת היוון, המסתמכת על כשרון טבעי ומכוונת להעצמתו, לעומת למידת פיצוי, שמכורח הנסיבות – כמו בדיסלקציה, כדוגמא – מוצאת מסלול עוקף מכשול; "הפספוסים הרחוקים", כלומר התנסות בפחד מצמית אך ללא פגיעה פיזית, כהסבר לחוסן של תושבי לונדון בתקופת הבליץ; בחירה בדרכי התנהלות שאינן מביאות תועלת משום שאסטרטגיות של החלשים קשות יותר; ועוד.

למרות שהספר כתוב ברהיטות, מתאר מקרים מעניינים, ומעלה רעיונות הראויים לעיון, "דוד וגוליית" הוא ספר חלש במכלול כתביו של גלדוול. נדמה שהוא בורר את העובדות, מציג רק את אלה שתומכות במה שהוא מבקש לטעון, ומבליע את האחרות. כך, לדוגמא, כשהוא מספר באריכות על השיעור הגבוה של מצליחנים שאיבדו הורה בגיל צעיר, הוא מבליע בפסקה בודדה את השיעור הגבוה של אסירים שחוו אותו אובדן. טראומה יכולה להוביל לקיצוניות משני צידי הקשת החברתית, אבל גלדוול בוחר בהצגה בלתי מאוזנת. בנוסף, כמה מתיאורי המקרים מסופרים באריכות מרובה מדי, כך שהמסר מתפזר במקום להתמקד. לא אופייני למי שכתב ספרים טובים לאין ערוך כמו "מצוינים", "מה שראה הכלב" ו"לדבר עם זרים". אסכם אם כך בהמלצה על שלושת אלה.

David and Goliath – Malcolm Gladwell

כנרת זמורה דביר

2014 (2013)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

יעקב / יאיר זקוביץ

כותרת משנה: הסיפור המפתיע של אבי האומה

יעקב, השלישי בסדר האבות, הוא גיבורו של הספר הזה. יעקב חרוט בזכרון הקולקטיבי בשלל תמונות מגוונות. הוא הגבר המאוהב, שעבד שבע שנים כדי לזכות להנשא לרחל אהובתו, ומצא עצמו נשוי במרמה לאחותה. הוא האב המיוסר שהאמין כי יוסף בנו האהוב נטרף, וספג מנת יסורים נוספת כשנאלץ לשלוח את בן הזקונים שלו, בנה השני של רחל, למצרים. אבל הוא גם האח שהשתלט על הבכורה תמורת המחיר הזעום של נזיד עדשים, והוא הבן שבא מחופש אל אביו המתעוור כדי לסחוט ממנו ברכה. יעקב הוא, אם כן, דמות של אדם בשר ודם, לא של גיבור, הוא דמות פגומה ולעתים בלתי מוסרית. יאיר זקוביץ פותח את הספר בתשובה לשאלה מדוע בחרו כותבי התורה להציג אותו כך, במקום ליצור דמות מופתית שתהווה סמן ודגם. שתי תשובות לכך: האחת, כדי לא לפתח פולחן אישיות שיאפיל על פולחן האלוהות. השניה, כדי ללמד לקח באמצעות חטא ועונש.

השאלה המעניינת הזו היא רק פתיח לשורה ארוכה של שאלות העולות מן הטקסט המקראי. התורה, כידוע, נוקטת לשון מינימליסטית, אינה מרבה בהשתפכויות ובפרשנויות, ומשום כך לכל מילה שנבחרה להכלל בסיפור יש משמעות, אותה מוזמן הקורא לנסות לפענח. "יעקב" הוא מלאכת בלשות, המתחקה אחר כוונתם של הסופרים, מנסה לחלץ את הטקסט המקורי מן הטקסט שנקבע כסופי, חוקרת מקורות מידע אחרים, וממקמת כל פסוק בהקשר הפוליטי-חברתי שאותו בא לשרת. המשפט הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה" מקבל משנה תוקף כשמתברר שאין מדובר בנוסח רציף ואחיד, אלא בפסיפס שהורכב עם השנים על פי צרכי ההיסטוריוגרפים המקראיים.

לא ניתן, כמובן, לתמצת את הספר כולו לסקירה. בחרתי להציג שניים מן הנושאים הכלולים בו.

הנושא האחד הוא שמו של יעקב. על פי ההסבר שהתורה מספקת שמו ניתן לו על שום שיצא מרחם אמו כשהוא אוחז בעקבו של אחיו התאום. יאיר זקוביץ מסתמך על מובאות רבות, מספרים חיצוניים ומדברי הנביאים, המייחסים לשם משמעות אחרת. השורש ע.ק.ב משמעו רמיה, והוא נועד להצביע על הצד האפל באישיותו של יעקב. הפריפריה הספרותית, אומר זקוביץ, משמרת מסורות קדמוניות, אותן מנסה המסורת שנתקבעה לטשטש. המסורת הקדמונית הזו צצה, לדוגמא, בדבריו של הנביא הושע, המאשים את העם כי הוא אוחז בדרכו של האב אשר "בבטן עקב את אחיו".כלומר, שמו ניתן לו משום שכבר בבטן אמו רימה את עשו, מרמה שתקבל משנה תוקף בפרשות הבכורה והברכה. כותבי סיפור חייו של יעקב, שבחרו בגרסת האוחז בעקב, ידעו יפה שהקוראים מודעים לפרשנות הבלתי מחמיאה, ולכן לא יכלו להתעלם ממנה כליל. כפתרון שמו אותה בפיו של עשו, הנתפס כבלתי מהימן: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וזה פעמים".

הנושא השני הוא סיפור אונס דינה, שככל הנראה עוּבַּד ונערך בדיעבד. הסיפור המקורי, לדברי זקוביץ, מתאר את התאהבותו של שכם בן חמור בדינה הצעירה. הבחור הנלהב מוכן לשלם כל מחיר תמורתה, ובניו של יעקב, שאינם ששים לתת את אחותם לערל, מתנים את הסכמתם בביצוע ברית מילה לכל גברי העיר. ביום השלישי, כשהגברים חלשים וכואבים, פושטים עליהם האחים, טובחים בהם ובוזזים את רכושם. זהו הסיפור כשמניחים בתוך סוגריים את המשפטים המתייחסים לאונס ואת יחוס הטבח לשמעון וללוי בלבד. ההשראה לאונס נובעת אולי מסיפור אמנון ותמר, והוספתו בדיעבד נועדה לספק הצדקה לאלימות. צמצום האשמה מכלל האחים לשניים בלבד בא להסביר את הקללה שקילל יעקב את שמעון ולוי על ערש דווי, אשר יחד עם דבריו הבוטים לראובן הבכור נועדה לסלול את הדרך למעמדו הבכיר של הבן הרביעי, יהודה. ובכלל, היבטים רבים בסיפור חייו של יעקב משקפים את מאבקי הכוחות ואת הפולמוס בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, והטקסט הסופי מייצג את המעמד החזק והקובע של סופרי יהודה בעיצוב ההיסטוריה.  

כאמור למעלה, דמותו של יעקב מדגימה את הקשר בין החטא לעונש. כך, החלפת רחל בלאה על ידי אביהן לבן סימטרית להונאה שהונה יעקב את יצחק ביוזמתה של אמו רבקה. כתונת הפסים של יוסף, המובאת אל אביו כשהיא מוכתמת בדם, מייצגת את בגדי עשו החמוצים מדם שלבש יעקב כדי לגרום לאביו להאמין שהוא אחיו. תחושת החטא מלווה את יעקב ממש עד רגעי חייו האחרונים, ונדמה כי בהעדיפו את אפרים הצעיר על פני אחיו מנשה המבוגר ממנו הוא כמו מבקש לשכנע את עצמו ואת אחרים כי רצונו של אלוהים הוא, ובכך הוא מתנער ממעשה הרמיה שביצע שנים רבות קודם לכן כלפי אחיו ומייחס אותו לתכנית האלוהית.

"יעקב" הוא ספר מרתק, שופע מידע וידע, המאיר את הסיפור המקראי מזויות ראיה מעניינות. זהו אמנם ספר עיוני ופרשני, אך הוא מציג דמויות אנושיות בסיפור כמו ביוגרפי ובלשון סיפורית המקרבת את הגיבור על מעלותיו ועל פגמיו אל הקוראים. מומלץ מאוד.

דביר

2012

גברים ללא נשים / הרוקי מורקמי

שבעה סיפורים נכללים בקובץ "גברים ללא נשים", ושמו של הקובץ מעיד על תוכנם. בכל אחד מהם חש גבר בחסרונה של אשה, והסיפור האחרון, זה ששמו כשם הקובץ כולו, מסכם: "מרגע שהופכים לגברים ללא נשים, הבדידות מחלחלת עמוק לתוך הגוף כמו כתם יין אדום בשטיח בהיר […] לגברים ללא נשים העולם הוא מערבולת גדולה ופולחת, דומה מאוד לצדו האפל של הירח".

אדם מתרפק על זכרה של אשתו בחברת הגבר שאתו היא בגדה בו; אדם אחר מציע לחברו לצאת עם הבחורה שהוא אוהב מאז היו ילדים כדי למנוע ממנה לצאת עם אחרים; גבר מאבד את הרצון לחיות כשאחרי שנים ארוכות של הימנעות מודעת מאהבה הוא מתאהב אהבה בלתי אפשרית; גבר אחר, הסובל ממגבלות חברתיות-נפשיות, מפתח תלות בסיפוריה של האשה המטפלת בו ובעצם נוכחותה בחייו; אדם, שאשתו בגדה בו, מוצא לעצמו מקלט חמים בניהול בר עד שמציאות חייו משתבשת קשות; וחרק, שהתגלגל באדם בשם גרגור סמסא, מתאהב בצעירה גיבנת. אלה הן, על קצה המזלג, העלילות שמורקמי רוקח בסיפורים.

זהו הספר הרביעי של מורקמי שאני קוראת, ושוב מתאכזבת. אני מחפשת שוב ושוב את סיבת הפופולריות שלה הוא זוכה, ולא מוצאת. כל משפט בנפרד כתוב יפה, אבל המשפטים לא מתגבשים לעלילה שמדברת אלי באופן כלשהו. המכלול לא מתחבר, והסיפור או הספר נשכחים ממני מיד. אולי הגיע הזמן לחדול לנסות. על כריכת הספר נכתבה ההצהרה היומרנית "סיפורים מהפנטים המדברים אל כולנו". לא הופנטתי, והסיפורים חלפו לידי מבלי להטביע חותם. אני מניחה שאוהבי מורמקי יתרשמו לגמרי אחרת ממני.

הספר תורגם מאנגלית, ולא משפת המקור. אני תוהה מדוע.

Men Without Women – Haruki Murakami

女のいない男たち – 村上 春樹

כתר וכנרת זמורה דביר

2021 (2014)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

אני רוצה שתדעו שאנחנו עוד כאן / אסתר ספרן פויר

אסתר ספרן פויר אובססיבית לזכרון ולשימור. ביתה עמוס מזכרות שאספה – חופן אדמה ממקום אחד, אבן ממקום אחר – והיא אוגרת בשקדנות מסמכים ותמונות. אולי אין פלא שהצורך לזכור כל כך עוצמתי אצל מי שגדלה בבית שבו השתיקה וההסתרה היו אורח חיים. הוריה של אסתר, ניצולי שואה, ילדו אותה בפולין אחרי המלחמה. אחרי שהיגרו לארצות-הברית, לאחר תקופת מעבר ארוכה במחנה עקורים בגרמניה, לא אמרו ההורים מילה על מה שעבר עליהם. אביה לייבל, איש רב תושיה, שקע בעסקיו. אמה אתל עבדה גם היא בעסק המשפחתי, וגידלה את הילדה ואת אחיה שנולד חמש שנים אחריה. עבר זמן ארוך מאוד מאז מותו של אביה, כשהיתה בת שמונה, עד שהתברר לה שהתאבד (נושא שהיא עצמה סירבה לדבר עליו עד שקראה את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, שחווה התאבדות הורה). רק במקרה, מהערת אגב של אמה, נודע לה שללייבל היתה משפחה קודמת, ושאשתו הראשונה ובתו הקטנה נרצחו. בספרה מתארת אסתר את המסע שלה בנסיון לשחזר את חייו של אביה, להעניק כבוד למצילים, ולתת שם ופנים לאחותה.

תשוקת הזכרון עברה בתורשה לשלושת בניה, פרנק, ג'ונתן וג'וש, סופרים ועתונאים. היה זה ספרו של ג'ונתן, "הכל מואר", ששימש אחד הזרזים למסעה של אמו. "הכל מואר" נולד מנסיעתו של ג'ונתן לטרוכנברוד, העיירה בה נולד אביה. אמו ציידה אותו בתמונה בה נראה לייבל עם שלושה אנשים נוספים, בהם מי שהיא סברה שהם האנשים שהצילו אותו, וביקשה שיתחקה על עקבותיהם במסגרת עבודת הגמר שלו באוניברסיטה. ג'ונתן לא מצא שום זכר לקיומה של עיירה יהודית בטרוכנברוד, אבל מילא את החללים בבדיון וכתב את "הכל מואר". בכך הוא החזיר את המקום לתודעה, ספג ביקורת מצד יוצאי העיירה שלא אהבו את המציאות שבספר, ובלי מתכוון דחף את אמו לשקוע במחקר עצמאי.

זרז נוסף שימשה שאלתה התמימה של נכדתה סיידי, שהסתכלה בשפע התמונות שסבתה צברה מבלי לטרוח לתייג אותן: "איך אני אדע מיהם?" כל כך הרבה אנשים נעלמו מבלי שיהיה מי שיזכור אותם. אסתר יוצרת תיקון קטן כשהיא מספרת על העיירות קולקי, ממנה באה אמה, וטרוכנברוד.

מכיוון שאסתר בונה את סיפורה נדבך על נדבך עד לשיאים הרגשיים ולחשיפות שבסיומו, לא אקפוץ אל הסוף. אני מניחה שכל הפרטים מצויים ברשת, אבל אני ממליצה לקרוא את הספר ולהתלוות אל הכותבת בכל שלבי התהליך הארוך שהיא מתארת. היא גייסה ל"פרויקט" את נסיונה בקשרי ציבור, הסתייעה בקשריהם של בניה, קיימה עשרות פגישות עם אנשי מקצוע ועם יוצאי המקום, ובסופו של דבר נסעה היא עצמה, מלווה בפרנק, אל שתי העיירות.

קייטי מרטון, סופרת ועיתונאית, בת לניצולי שואה, "לקחה לי" את המלים, כשכתבה, והדברים מצוטטים על הכריכה: "אסתר ספרן פויר היא מספרת סיפורים מבטן ומלידה – ואיזה סיפור היא מספרת! הסאגה המשפחתית שלה מצדיעה לכושר העמידה האנושי, בסיפור שכולו לב ונשמת חיים". אסתר לוקחת אותנו אל חייהם של ניצולי השואה, אל מחנות העקורים ("נדמה שאנו מתיחסים ליהודים כפי שהנאצים התיחסו אליהם, למעט העובדה שאיננו מחסלים אותם באופן פעיל", כך נכתב בדוח הריסון שהוגש לנשיא טרומן), ואל קשיי ההגירה והתחלת החיים מחדש. היא מספרת על החיים בצל ההשתקה, ועל התשוקה לא להניח לנרצחים האלמונים לשקוע אל תהום הנשיה. למרות שהסיפור שופע רגש, היא נמנעת מהפרזות תיאוריות ("יתכן שהרחקתי לכת עם המטפורה", היא ממתנת תיאור של תחושותיה). העבר הוא לב הענין, אבל דמותה של המספרת, כפי שהיא עולה מן הדפים, היא של אשה ארצית, מחוברת להווה וצופה לעתיד. החיבור בין המחקר ליומיום שובה לב. כך, לדוגמא, היא מספרת שכמה מן הפגישות המשמעותיות הזדמנו לה בעת שהתלוותה לנסיעותיהם של ג'ונתן ושל אשתו ניקול קראוס לכנסים ספרותיים בתפקיד השמרטפית של בנם. גם הומור אינו נעדר מן הספר, דווקא ברגעים מרגשים וכבדים, כמו הנסיעה לטרוכנברוד יחד עם קבוצה גדולה של ישראלים, על כל ההמולה המשתמעת.  

אי אפשר להחיות את המתים, אבל אפשר להנציח את סיפוריהם, ולו בפרטים מעטים, בכינוי שניתן להם, בתיאור מראם, במילה שאמרו ונצרבה בזכרונו של עד. אסתר ספרן פויר מזכירה רבים מאנשי העיירות, דורכת במקומות בהם גדלו הוריה, ניצבת על קברות אחים, ובכל מקום מטמינה תמונה משפחתית שלה עם בעלה ועם ילדיה ומשפחותיהם, רוצה שהמתים יידעו שאנחנו עוד כאן.

קטיה בנוביץ' תרגמה באיפוק, באותו אופן בו נכתב המקור, אמרי זרטל עיצב כריכה הולמת עם תמונות מן האלבום המשפחתי, והספר מומלץ מאוד.

I Want You to Know We’re Still Here – Esther Safran Foer

כנרת זמורה

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

עד מפתח / ליעד שהם

יונתן ברנע, שופט מחוזי שבחר להמשיך לכהן גם בבית המשפט הקהילתי מתוך תחושת שליחות, חורג מן הכללים הנוקשים המפרידים בין השופטים לנשפטים, כשרועי דרומי נקלע אל אולמו. בבית המשפט הקהילתי, שמטרתו טיפול ושיקום כחלופה למערכת הענישה, נוצרת קירבה מסוימת בין שני הצדדים, אבל כשרועי נוקש באחד הלילות על דלת דירתו של השופט, ברור לאחרון שגבול ברור ומוגדר נפרץ. למרות זאת הוא מאפשר לרועי להכנס, ואינו משער בנפשו איזה גיהינום מצפה לו. רועי יספר שהותקף מינית על ידי השופט, והמשטרה תעדיף את גרסת הצעיר הפגיע על פני הכחשת המבוגר בעל הסמכות, שיאבד את משרתו ואת כבודו.

"עד מפתח" מסופר בשני קולות בגוף ראשון. האחד הוא קולו של ברנע שעולמו קורס. השני הוא קולה של ענת נחמיאס, חוקרת משטרה, המוכרת לקוראיו של ליעד שהם מספרים אחרים, "עיר מקלט", "אם המושבות" ו"למראית עין". למרות שמדובר בדמות חוזרת, ולמרות כמה אזכורים (מעט מאולצים) של דמויות נוספות, הספר עומד לגמרי בפני עצמו, ואין צורך בידע מוקדם כדי ליהנות ממנו.

אפשר היה לכתוב ספר מספק על סוגית א'-אמר-א' ו-ב'-אמר-ב', ואיך מכריעים בין גרסאות, אבל ליעד שהם, כרגיל, אינו מסתפק בקו עלילה יחיד ומעט שגרתי. העלילה שהוא יוצר מאירה היבטים שונים ומעניינים, שכוחם נובע מכתיבה טובה וגם מהיותם מוכרים עד כאב מכותרות החדשות: העירוב הבלתי נסבל של משפט ופוליטיקה, הזרועות הארוכות ששולחים ארגוני פשע אל מוסדות לגיטימיים, ההיצמדות העיקשת אל החשוד המיידי מבלי לבחון אפשרויות נוספות. לצד הנושאים המוסדיים האלה הוא עוסק גם בתופעות חברתיות, ביניהן החברות האינטרסנטית המתפוגגת בעת מצוקה, הקלות הבלתי נסבלת של איסוף מידע על כל אחד (לא מעט באשמת רמת החשיפה שאנשים מתנדבים לה), ההסתתרות המיתממת מאחורי "רק עשיתי את עבודתי" תוך עצימת עיניים נוכח התוצאות, והתגובות הציבוריות הפבלוביות והאלימות שאינן מוכנות לאפשר חמלה, מחשבה שניה, התבוננות מעיניו של האחר. עוד נמצא בספר דיון ביחסי הורים-ילדים ובתפקיד רב האחריות של היות הורה.

המכלול בספריו של ליעד שהם מורכב, כאמור, משפע נושאים, אך כל אחד מן הספרים ממקד את מרבית תשומת הלב אל נושא מרכזי אחד, כמו היחס אל מבקשי המקלט ב"עיר מקלט" או יחסי הון-שלטון ב"אם המושבות". הפעם המיקוד, בעיני, הוא על אובדן כל פרטיות בעידן הדיגיטלי. איסוף המידע המניע את עלילת הספר נעשה בשתי דרכים – יומינט, כלומר מודיעין אנושי, העושה שימוש בקשרים בינאישיים, ואוסינט, שהוא איסוף מידע ממקורות גלויים. וכמו שאומרת אחת הדמויות על המקורות, "יש המון. הענין הוא לברור את המידע, לנתח אותו ולהגיע למסקנות". מודעה תמימה על העמדת נכס למכירה, דיווח לחברים על נסיעה, פוסט שכתב צד שלישי – כל מקור כזה חושף פרטים שהכותב לא בהכרח התכוון לחשוף, וצירופם יחד עשוי לספר סיפור מלא.

"עד מפתח", כמו ספריו האחרים של ליעד שהם, מותח, נוגע ללב, מעורר מחשבה וברמה מסוימת אפילו מחייב שינוי תפיסה, ומומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2021

חלום לדויד / דעאל שלו

בשנת 1988 הקימו הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטיין את מכינת "בני דוד" בעֵלי. מטרת המוסד החדש היתה להכשיר נערים דתיים לשירות מלא בצבא, בדגש על מסלולי לחימה וקצונה, וזאת במקביל לטיפוח זהותם כיראי אלוהים ושומרי מצוות. דעאל שלו, בוגר המחזור השני של "בני דוד", מתאר בספר את החיים במכינה בדיונית, דומה למקור, הממוקמת אף היא ביהודה ושומרון, ומנוהלת על ידי שני רבנים כריזמטיים. האחד, רבי אבי, הוא המורה הרוחני. השני, רבי תומר, מייצג את הצבאיות. שניהם כאחד טורחים על עיצוב חניכיהם ברוח חזונם.

הנערים הצעירים, המצטרפים למכינה ממניעים שונים, נבדלים זה מזה ברקע שממנו הגיעו, בציפיותיהם מן המכינה ומן השירות שיבוא בעקבותיה, ובאופן בו הם נענים לאתגר הרוחני והפיזי המוצב בפניהם. דויד, הדמות הראשית בספר, עובר תהליך של מה שמכונה התחזקות (או שמא היחלשות) דתית, נסחף לפעילות פוליטית בתקופת הבחירות, שואף להתגייס ליחידה לוחמת, ומבקש קדושה בחייו – "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש" מכריזה הכתובת על הסווטשרט שהוא לובש. אבל דויד הוא גם נער על סף הגבריות, והוא נותן עינו בנערה, וקושר איתה קשר בידיעה שיגונה על ידי מוריו. ההתבגרות הטבעית, שהיא מבולבלת ממילא, קשה במיוחד תחת מכבש אידיאולוגי ואמוני. גם חבריו האחרים מגששים את דרכם, חלקם נוהים מבלי להקדיש מחשבה שניה אחרי רוח המכינה, חלקם בוחרים למרוד בה בסתר.

הסופר אינו אומר זאת בספר במפורש, אך התחושה היא שההתנהלות במכינה היא כשל כת, כזו שמבקשת לסחוף נפשות בססמאות מלהיבות, ובלהט האמונה מוחקת את היחוד של היחיד. בראיון שנתן מצאתי חיזוק לתחושה זו: "הרגשנו שהתייחסו אלינו כגוש, ובתוך הגוש היינו פיונים שצריכים לשרת מהלך שחמט גדול.כשמזיזים כלים של מהלך גדול, לפעמים אנשים משלמים מחירים. מחירים שסוחבים עד היום". עיצוב נפשות צעירות אינו יחודי, כמובן, למכינה. הצבא, לדוגמא, מעצב את בני אותו הגיל, ויוצר חיילים מורעלים, מתפקעים מגאוות יחידה. אבל על הצעירים המתוארים בספר מופעל מכבש כפול: לא רק שעליהם לגבש את העצמי שלהם, כך שיחשל יחדיו אמונה ולחימה, עליהם גם לשמש סמן ומופת, להביא אור גדול ותיקון לנפשות תועות. עול כבד על כתפים רכות. אין להבין מכך כי הסופר פוסל את המוסד ואת מייצגיו, בוודאי לא בדברים שאמר באותו ראיון ("אני חושב שעולם המכינות הוא עולם נפלא"), אבל מהספר מצטיירת תמונה של חבורת נערים שבחיפושיהם אחרי הקדושה, ובמאמציהם להגשים את המצופה מהם, הם די הולכים לאיבוד.

מכיוון שכגודל החזון כן עוצמת הכשלון כשהחזון אינו מתממש, עלילת הספר מובלת אל משבר גדול אחרי כשלון הימין בבחירות של 1992. דויד, שקודם לכן היה בטוח בנצחון הגדול של המחנה הלאומי, שכדי לחזקו אף בוטלו שיעורים, חש, וכמוהו חשים חברים, ריקנות ואובדן. הביט סביבו בחדר ולא ראה עוד ממלכת כוהנים וגוי קדוש על אדמת הקודש, אלא בחורים עייפים לפני צבא, שנשרה מהם כל קדושה ונותרו עירומים וחפים מכל גבורה, ומולם יושב הרב והוא נושף עליהם דברי רוח ומנסה למלא את מפרשיהם, אבל הם שטים ומפליגים הלאה ממנו ורוח אַיִן. כשיבקש לצאת מן הדכדוך, לשוב אל היעוד ברוח חדשה, יוביל לטרגדיה.

כפי שאפשר להתרשם מן המשפט שצוטט בפסקה האחרונה, לשון הכתיבה של דעאל שלו יפיפיה. הוא מיטיב לתאר את האוירה במקום, את דמויותיהם של הנערים, ואת ההוויה הישראלית כפי שהיא מצטיירת מן הזוית היחודית שבספר. למרות ששלו פוסע על הגבול שבין ביקורת להערכה, נדמה לי שהראשונה נוכחת יותר. אולי קוראים אחרים, מתוך אמונתם והשקפת עולמם, יקראו את הספר באופן אחר.

מומלץ.

כנרת זמורה דביר

2021