אהובת הצייר / סימונה ואן דר פלוכט

חירטיה דירקס הצטרפה למשק ביתו של רמברנדט כאומנת לבנו. טיב הקשר שנוצר ביניהם אחרי מותה של אשתו אינו ברור. האם היו נאהבים ולא התחתנו בשל נימוקים כלכליים? האם היתה אשה אופורטוניסטית שניסתה להיבנות ממנו? האם כשהעניק לה את הטבעת של אשתו התחייב כלפיה כאילו היו נשואים, אבל שלח אותה לגורלה כשהתאהב באשה אחרת? האם הסכמתו לשלם לה קצבה קבועה והעובדה שבצוואה שלה בנו היה היורש מעידה על הקשר המחייב ביניהם? או אולי סחטה אותו עד שנשבר והצליח להביא למאסרה ב"בית תיקון"? אולי העובדה שאשתו והאשה שאיתה חלק את חייו במועד מאוחר יותר מופיעות בציורים רבים שלו, ואילו חירטיה אינה מזוהה בוודאות באף אחד מהציורים, מעידה שלא היתה לה חשיבות אישית מבחינתו? כל השאלות הללו מן הסתם תשארנה פתוחות.

סימונה ואן דר פלוכט בחרה לספר את סיפורה של חירטיה בגוף ראשון מפיה של האשה. חירטיה מרגישה מנוצלת, דחויה ונרדפת, אך אינה מוותרת על הנסיון לעמוד על זכויותיה. לזכותה של הסופרת יש לומר שהיא נצמדה לעובדות, ולא ניסתה להמציא ארועים שיחזקו את העמדה שבחרה להציג (למעט, כמובן, שיחות ואפיזודות שאיש לא נכח בהן והן פרי דמיונה). באחרית דבר היא מפרטת, כראוי לספר המבוסס על ארועים היסטוריים, את הגרסאות השונות של הארועים שהיא מתארת, ומנמקת כיאות את בחירותיה. מפתיע שלמרות שהיא כותבת במפורש שהיא מודעת לכך שספר זה אינו אלא פרשנות למציאות שאיננו מכירים, היא מצוטטת על הכריכה כמי שאמרה שהסיפור האמיתי פוגע בשמו של הצייר, וחשוב לכבד את חירטיה. אולי זוהי אמירה לצרכי יחסי ציבור.

הכתיבה של ואן דר פלוכט פשוטה, לא מתחכמת וגם לא מעמיקה במיוחד. מכיוון שנצמדה לעובדות היסטוריות, מצאתי עניין בהצצה אל סדר היום המקצועי של רמברנדט ושל מתלמדיו, ואל ערכי התקופה ויחסי הכוחות בהולנד. פרט לכך, ולמעט אחרית הדבר המפורטת והמעניינת, זהו ספר שטוח למדי, ולפחות מבחינתי די נשכח.

Schilderslief – Simone van der Vlugt

כנרת זמורה דביר

2022 (2019)

תרגום מהולנדית: אירית באומן

האחים בילסקי / פיטר דאפי

כותרת משנה: סיפורם של שלושה גברים שלחמו בנאצים, הצילו 1,200 יהודים, והקימו כפר יהודי במעבה היער

קורותיהם של האחים ביֶלסקי בתקופת מלחמת העולם השניה הם סיפור נדיר של הישרדות, של תושיה ושל הצלה. טוביה, עשהאל וזוס, בשנות השלושים לחייהם, יחד עם אחיהם הצעיר מהם אהרן, הקימו יחידת פרטיזנים ביערות בלרוס, ששמה לעצמה שתי מטרות. האחת, מאבק בנאצים ובעוזריהם המקומיים. השניה, חשובה לא פחות, אולי אף יותר, הברחת יהודים מן הגטאות והבאתם אל היער לשם הגנה. טוביה, המנהיג הכריזמטי, הכריז חד-משמעית כי הוא מעדיף שביחידה תהיינה נשים יהודיות זקנות במספר העולה על זה של הגרמנים שיעלה בידו להרוג. היחידה, שתחילתה בגרעין משפחתי מצומצם, צמחה עם השנים, למרות הקשיים והסכנות, עד שבעת השחרור מנתה אלף מאה וארבעים יהודים. אם מונים איתם גם את אלה שעזבו קודם לכן, מדובר במבצע הצלה יחודי שחילץ מידי הנאצים למעלה מאלף ומאתים איש.

האחים איבדו את הוריהם וחמישה מאחיהם שנרצחו. זוס איבד למרצחים את אשתו ואת בתו התינוקת שאותה אפילו לא זכה לפגוש. בהשראתו של טוביה עברו האחים להסתתר ביער, והחלו בפעילויות להצלה ולמאבק. הם נדרשו לערמומיות, לתושיה ולעירנות אינסופית כדי לתמרן בסביבה בה שהו. הגרמנים רדפו אחריהם, האיכרים לא התלהבו לחלוק איתם את מזונם, הפרטיזנים הסובייטים ביקשו לעצב אותם על פי הדוקטרינה שלהם. הם היו חייבים להיות בריונים ורחומים, לוחמים אקטיביים ומסתתרים דוממים. לעתים קרובות מדי נאלצו להתמודד גם עם התנגדויות בתוך המחנה. בתוך היער, בקור ובבוץ, שיכנו את אנשיהם בתוך שוחות שהפכו לבתים, שאותם נאלצו מדי פעם לנטוש ולבקש מקום בטוח יותר. במקום האחרון בו שהו הקימו ישוב פעיל, שכלל בתי מלאכה, אשר שירתו את היחידות הסובייטיות באזור, בתי-ספר ומפעלי תרבות. בלב האזור הכבוש, כשהגטאות הקרובים מתחסלים בהדרגה והנותרים בהם חיים במצוקה ובאימה, התקיים לו ישוב יהודי, שניהל חיים של שגרה יחסית, והצליח רוב הזמן להגן על עצמו. המתקפה הקטלנית ביותר על הישוב אירעה דווקא ביום האחרון לפני השחרור, כשקבוצת גרמנים מורעבת פשטה עליו והרגה תשעה אנשים.

אנשי היחידה השתתפו באורח סדיר בפעילויות של הפרטיזנים הסובייטים, הציבו מארבים לשיירות גרמניות, חיבלו ברכבות, והביאו למותם של כמה מאות חיילים. בבתי המלאכה של היחידה שיפצו כלי נשק.

לצד הקשיים, שנבעו בחלקם מאנטישמיות מושרשת, יש לציין שני אנשים שהתייצבו לימינה של הקבוצה. ויקטור פנצ'קוב, מפקד יחידת פרטיזנים, שהאמין תחילה לעלילות על יחידת בילסקי, הפך לשותף ולחבר תומך. קונסטנטין קוזלובסקי, איכר מקומי, העמיד את ביתו ואת משפחתו, ללא תמורה כלשהי, לרשותם של היהודים, החביא אותם אחרי שברחו מהגטאות ועד שמצאו מקלט ביער, ופעל לרווחתם הפיזית והמורלית. הוא ושני בניו הוכרו כחסידי אומות העולם.

את סיפורם של האחים הזדמן לי לשמוע מפעם לפעם. על סיפור דומה, שארע לא הרחק משם, לא שמעתי מעולם. הוא מוזכר בספר באמרת אגב, וראוי להזכר ברבים. שלום זורין, נגר יהודי ממינסק, הקים "ישוב" דומה לזה של בילסקי, תחת אותם עקרונות שראו בהצלה יעד ראשון במעלה. שמונה-מאות יהודים ניצלו בזכותו.

פיטר דאפי, עיתונאי אמריקאי, שמע על האחים בילסקי באקראי בעת שאסף חומר למאמר בפולין. סיפורם היחודי הצית את דמיונו, הוא מצא את קרוביהם בברוקלין, והחל לחקור לעומק את קורותיהם. בספרו הוא מתאר אותם ללא כחל ושרק, על מעלותיהם הרבות וגם על חסרונותיהם, כולל כמה מעשים שנויים במחלוקת שביצעו בקשיחות, שלאחדים נראתה הכרחית להישרדות ולאחרים מופרזת. בעיניו, וגם בעיני, התנהלותם במבט כולל הרואית ואלטרואיסטית, וראויה מאוד להיות מסופרת ונוכחת בזכרון.

טוביה, זוס ואהרן הגיעו בדרך לא דרך לארץ-ישראל. עשהאל, שנענה לקריאה להתגייס לצבא האדום, נהרג בקרבות מול הגרמנים הנסוגים. בתו, הסופרת עשי ויינשטיין, שנקראה עשהאלה על שמו, נולדה אחרי שנהרג. טוביה, שיכול היה להיות איש ציבור, בחר בחיים של אלמוניות כבעל מכולת ואחר-כך כנהג. שלושת האחים היגרו בשנות החמישים לארצות-הברית, שם התגורר אחד מאחיהם שעזב לפני המלחמה. אחרי מותו זכה טוביה להכרה ממדינת ישראל כשנקבר בטקס צבאי מלא בהר המנוחות.

"האחים בילסקי" הוא ספר מרתק על פרשה מרתקת. מומלץ בהחלט.

The Bielski Brothers – Peter Duffy

כנרת זמורה ביתן דביר

2006 (2003)

תרגום מאנגלית: ג'וד שבא

הנער מבורמה / ביי בנדלה

אביו של הסופר והבמאי הניגרי ביי בנדלה שירת ביחידת הצ'ינדיטים, שהוקמה בידי אורד וינגייט כדי להלחם ביפנים שפלשו לבורמה במלחמת העולם השניה. בהתבסס על זכרונותיו של האב ועל מחקר שערך, כתב בנדלה את סיפורם של החיילים האפריקנים השחורים ביחידה הבריטית. מרבית הדמויות בספר בדויות, מיעוטן מבוססות על דמויות אמיתיות.

עלי בננה, עוד לא בן ארבע-עשרה, הצטרף ליחידה משום שהחברים היחידים שלו, קרובים יותר מאחים, התגייסו. מגיל שבע עבד כשולית נפח, והוכה על ידי מעבידו על בסיס קבוע. הוא זייף את גילו והצליח להסתיר אותו עד שהגיע אל החזית, כשכבר היה מאוחר מדי להחזיר אותו אל ביתו. מפקדו הישיר התגייס אף הוא כדי להמלט ממצוקה, אחרי שנים שבהן אולץ לעסוק בקבצנות כדי לשלם עבור לימודיו אצל מלמד שהיכה את תלמידיו העניים. למרות רקע שונה מזה של החיילים האחרים, שפה זרה, וריחוק מן הפוליטיקה הבריטית, המתנדבים הניגרים הפכו ללוחמים מן השורה. מצוידים בקמעות – מוסלמים או שבטיים – ונוחים להתרשם מן הסממנים החיצוניים של השירות הצבאי, יצאו לבורמה, שם המתין הגיהינום.

חשיבותם של הצ'ינדיטים, כך למדתי מהספר וממקורות ברשת, היתה שנויה במחלוקת. בחלקו כנראה משום אישיותו של וינגייט, טיפוס מוזר למדי, חריג בנוף הצבאי הבריטי, בעל חשיבה בלתי קונבנציונלית שהקנתה לו יריבים. מי שגאלו את המוניטין של היחידה היו דווקא האויבים היפנים. זכרונות שכתבו גנרלים יפנים העידו על המבוכה ועל הפגיעה הקשה במורל שהנחיתו עליהם הצ'ינדיטים, ששברו את המיתוס לפיו הבריטים אינם מסוגלים להלחם בג'ונגל כמו היפנים שהצטיינו בכך. ההגנה העיקשת של היחידה על שורת מעוזים, וההתקפות היזומות של חייליה על היפנים מנעו את פלישתה של יפן להודו.

בנדלה מיטיב לתאר את אימי המלחמה, את החיים תחת מתקפות בלתי פוסקות בתנאים הבלתי נסבלים של הג'ונגל, כשהם סובלים ממלריה וממחלות אחרות, ניזונים במידה בלתי מספקת, והמוות מרחף מעליהם. הוא מתאר גם את הנחישות, את הדבקות במשימה, ואת הרעוּת שצמחה בין הלוחמים. במפתיע, ומן הסתם לא במקרה, הספר שופע רוח טובה, תום נעורים, ואפילו הומור. גיבוריו, כולם צעירים, הם גברים בעת קרב ונערים בשאר הזמן, והניגוד בין התמימות לאימה צובט לב.

למרות שמסופר כאן על יחידה של חיילים שחורים תחת פיקוד של מפקדים לבנים, הסופר נמנע כמעט לחלוטין מהתיחסות לקונפליקט הנלווה לגזענות. האזכור היחיד לכך מגיע מן הצד היפני, כשחייליו צועקים מעבר לגדר, "אדם שחור! האדם הלבן הוא לא חבר שלך. האדם הלבן מדכא אותך. למה לך למות בשבילו?". המתנדבים הניגרים אינם נותנים דעתם על הדברים.

בנדלה פתח את הספר בפרולוג המתאר את נסיון ההתאבדות הכושל של וינגייט בקהיר, בשל צירוף של מחלה והשפעת כדורים ומצב נפשי מעורער. הפרולוג שלח אותי להעמיק את ההיכרות עם וינגייט, שאת הפרק הארץ-ישראלי שלו הכרתי ואת הפרקים האחרים פחות. יחד עם זאת, מבחינה ספרותית הוא אינו נדבק להמשך העלילה, ותמהתני מדוע צורף אליה. ואם אני כבר תמהה, אעיר גם על תמונת הכריכה הפסטורלית שאינה משקפת את התוכן.

בנדלה מספר פרק מרתק מן המלחמה, ומעניק את הכבוד הראוי לאנשי בריגדת הרעם, היחידה הניגרית של הצ'ינדיטים. את הספר הוא מקדיש לחמש-מאות אלף חיילי משמר הגבול המלכותי של מערב אפריקה ורובאי המלך האפריקנים אשר שירתו בצבאות בעלות הברית במהלך המלחמה.

נוגע ללב, קשוח ומומלץ.

Burma Boy – Biyi Bandele

כנרת זמורה ביתן דביר

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

המשפחה מנפולי / פרנץ ורפל

בנפולי שבין מלחמות העולם, על רקע התחזקות הפשיזם, חיה משפחה מסוגרת. אם המשפחה נפטרה לפני שנים, והאב מנהל את ששת ילדיו ביד רמה. הבת והבן הגדולים, בשנות העשרים לחייהם, מאוחדים בזכרונותיהם מאמם. הבת והבן הצעירים, בני תפנוקים באופן יחסי, קשורים זה בזה מכוח יתמותם. ובתווך התהווה זוג שלישי, הילדים האמצעיים. משמעת הברזל שהנהיג האב מכתיבה את סדר היום של כולם, ואיש מן הששה אינו מעז לערער ולמחות. בהדרגה מתגלה כי פה ושם הרשו לעצמם פריצת גדר, אך מרותו של האב מקובלת עליהם, ונראה שהוא אף הצליח להדביק אותם בתחושת הרדיפה שלו, הפחד מפני העולם החיצון שאורב להזיק לבני משפחת פסקרלה.

העניינים מתנהלים כסדרם עד שעולה בדעתו של לאורו, הבן האמצעי, כי יש לאפשר לגרציה, האחות האמצעית, יפיפיית המשפחה, להשתתף בנשף שנתי של החברה הגבוהה. מעשה נועז שכזה, שאין ספק שלא יזכה להסכמתו של האב, מחייב שיתוף פעולה של כל השישה, ואלה אכן מתגייסים, כל אחד בדרכו. אחד משיג כרטיסים לגרציה וללאורו שיהיה המלווה שלה, אחת מוותרת על השימוש בתקציב האישי לרכישת ביגוד חדש כדי לתרום לשמלה יצוגית, אחר מתכנן את התרמית שתאפשר לשניים לחמוק מהבית ולשוב מבלי להתפס על ידי המשרת המרגל עבור האב. מאחדת אותם התחושה שהם עושים את המעשה הנכון עבור אחותם, אבל כל אחד מהם חש את משמעותה של בחירתם. עד עכשו חיו תוך משמעת, ובפחד מפני משמעת זו. כלום לא היה הפחד היומיומי טוב מהברית שהופרה במרמה?

במפתיע לא נוחת עונש על ראשם של המורדים בזכות התמוטטות עסקיו של האב באותו היום ממש.

עיקרו של הספר הוא סיפור התפוררותה של המשפחה בעקבות האסון. עקרונותיו הנוקשים של פסקרלה, שעד כה התבטאו ביחסו כלפי ילדיו, מקבלים צד מואר יותר, כשהוא נוטל אחריות ועובד בפרך כדי שלקוחותיו לא ייפגעו. הילדים, שנהגו כל חייהם על פי מוצא פיו של האב, מעזים להציע תוכניות לשיקום מצבם הכלכלי, והם פורצים את הסגר שבו היו נתונים עד אז. נטולי כישורים לניהול חיים הם יוצאים אל העולם, ומנסים לעשות כמיטב יכולתם. אביהם, שנחרד מן הבוגדנות בעסקיו, מבין שאת המכה הגדולה ביותר נחל מבית. האסון חיסל את בטחון אבהותו, ועקר את הבנים מידיו. המשפחה תשלם מחיר יקר עד שתצליח להגיע אל רגיעה יחסית.

האם הארועים משנים את אישיותם של הנוגעים בדבר, או שהם רק מבליטים תכונות קיימות? אחד האחים יאמר אחרי כל המהפכים: "אני רואה שאבא אינו עוד האיש שהיה", ואחר יענה לו: "ואני רואה כי רק עכשו אבא הוא האיש שהיה תמיד".

ורפל הוא סופר מגוון ומעניין. הוא ידוע בעיקר בזכות "ארבעים הימים של מוסה דאג" המונומנטלי, שעוסק בשואת הארמנים. ספר מצוין נוסף שלו הוא "שירת ברנדט" אודות ההתגלות בלורד, שם עבר ב-1940 בבריחתו מאוסטריה המסופחת לרייך. בנושא היהודי עסק ביצירה הקצרה "כתב יד נשי כחלחל". "המשפחה מנפולי" מציג יצירה מסוג אחר, סיפור משפחתי אינטימי, שכמו ספריו האחרים מיטיב לבחון את נפש גיבוריו.

כתוב היטב ומומלץ בהחלט.

Die Geschwister von Neapel – Franz Werfel

זמורה ביתן

1986 (193)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

שטוקהולם / נעה ידלין

אבישי, כלכלן בעל שם עולמי, נפטר במפתיע ימים ספורים לפני ההכרזה על הזוכה בפרס נובל לכלכלה. ארבעת חבריו מילדות מחליטים לנסות לסייע לו לזכות למרות שהפרס מוענק רק לאנשים שעודם בחיים. מסתבר שיש פירצה שהם יכולים לנצל: אם ההכרזה על הזכיה מתרחשת אחרי המוות, מבלי שהועדה מודעת לכך, היא נותרת בתוקף. הארבעה מחליטים להחזיק את הגופה "בחיים" כדי שחברם ייזכר לנצח כחתן נובל.

איך מסתירים את מותו של אדם פעיל, מרושת, בעל קשרים משפחתיים וחברתיים? הארבעה קובעים תורנות סביב הגופה, ומתמודדים כמיטב יכולתם, פחות או יותר, עם הפתעות שמשחרות לפתחם.

המת והחיים הם חבורה מגובשת מזה שנים רבות. כעת, כשהם כבני שבעים, נדמה שהם מכירים היטב אלה את אלה, אך המצב הקיצוני שלתוכו הכניסו את עצמם עתיד לחשוף מתחים, לייצר התנגשויות, ולהעלות על פני השטח גם את החברות העמוקה וגם את המתחים שכל אחד מהם שמר לעצמו. העלילה גולשת לעתים אל ארועים מקאבריים – דמיינו חבורת קשישים גוררת גופה ברחובות – אך עיקרה הוא הדמויות הסובבות בה, הדינמיקה שביניהן, והרגשות המתרוצצים בתוכן.

זוהרה, שהיתה מאוהבת באבישי, וניהלה אתו רומן חשאי מתמשך לסירוגין, עוסקת בכתיבת ספרי זכרונות. בתקופה המתוארת כאן היא מתמודדת עם תביעה שהוגשה נגדה על ידי אחד הלקוחות בשל שגיאה שיצרה רושם של לעג כלפיו. כנהוג בימינו, הלקוח ומשפחתו פתחו חזית פייסבוקית, וזוהרה מוצאת עצמה תחת מתקפת נאצות. אחרי החשאיות שאפפה אותה ואת אבישי כל השנים, היא משתעשעת ברעיון לזכות בהכרה. יהודה, שהתעשר בזכות המצאה שהמציא בשנות השלושים לחייו, סובל מחוסר נחת ומנסה להמציא את עצמו מחדש. באמתחתו ספר שכתב, והוא מתעתד להוציא אותו לאור בצירוף הקדמה שכתב אבישי. עמוס הוא כלכלן מצליח, אם כי לא בקליבר של אבישי וללא הכריזמה שלו, והוא נע בין הערכה לקנאה. נילי היא אאוטסיידרית נצחית. היא הצטרפה לחבורה כחברה של חבר, וכשהחבר ניתק קשר היא נותרה איתם. נילי היא רופאת ילדים, סבתא לנכדים שהיא לא ששה לשמש כבייביסיטר שלהם, ונאבקת בבעיות משקל.

הספר שופע ארועי לווין סביב ציר העלילה. לעתים נדמה שהסופרת ניסתה לכלול בספר יותר מן הנדרש, אבל רוב הזמן הגודש משכנע ומעניין. החיים הרי לא עצרו רק משום רעיון העיוועים של החברים, ולמעשיהם של בני משפחותיהם יש השפעה על ביצוע התכנית. לעומת זאת, מול הפירוט הסבלני של מהלך העלילה, הסיום חפוז ובלתי מוסבר. כיצד הצליחו החברים לצאת ללא פגע מן הגילוי המאוחר של הגופה הנרקבת אחרי ההכרזה של הועדה? לא ברור, אלא אם כן נתפסים לדברים שנאמרו מוקדם יותר באחת השיחות ביניהם, ולפיהם גבר לבן צפון תל אביבי אמיד ומזדקן יכול לצאת נקי מכל דבר. עוד נקודה שהטרידה אותי היא ההתברברות של החברים בנסיון לגלות מי זכה בנובל. כל החמישה, השטים בחופשיות ברחבי הרשת וברשתות החברתיות, מחפשים את ההכרזה בכל מקום פרט לאתר הנובל. לא הגיוני.

האם הערך של אבישי בויקיפדיה יכלול את התואר "זוכה פרס נובל"? האם על כריכת הספר של יהודה ייכתב באותיות מוזהבות "עם הקדמה מאת זוכה פרס נובל"? בפרק חביב לקראת הסיום, ארבעת החברים, הממתינים להכרזה, תוהים כיצד תסתיים ההרפתקה, והשיחה גולשת לשאלת הסיום הראוי ליצירות ספרותיות. האם סוף שמח ומחמם לב, למרות המתיקות המלאכותית שבו, עדיף על סוף עצוב, שהוא אולי ריאלי יותר? נדמה שהסופרת משתפת את הקוראים בהתלבטות איזה סיום להעניק ליצירתה.

"שטוקהולם" הוא סיפור על חברוּת על שלל רבדיה הגלויים והסמויים, עטוף בעלילה אבסורדית כלשהו, וכמו ספריה האחרים של נעה ידלין הוא מעוגן ברקע חיינו. למעט ההסתיגויות הקלות שלמעלה, נהניתי לקרוא אותו, ואני ממליצה עליו.

זמורה ביתן

2016

רומן בכתובים / קובי אריאלי

שמונה הסיפורים שב"רומן בכתובים" שואבים את השראתם מדמויות ומארועים המתוארים בתנ"ך. בשפה עכשווית, בנוף ימינו, קובי אריאלי רוקם עלילות העומדות בזכות עצמן, אך ה"ההתכתבות" שלהן עם המקורות מעניקה להן נופך מיוחד.

נמצא כאן, לדוגמא, את אברם, ניצול שואה, שעל פי בקשת אשתו שורקע רוכש עבור שניהם את חלקת הקבר הסמוכה לזו של בנם צחי, שנפטר ממחלה. עפרון החתי מתגלגל כאן לעפרוני, איש חברה קדישא. נמצא גם את אחיה של דיני, שמתכנן מזימה להפטר מן הבחור הבלתי רצוי למשפחתה. יונה של אריאלי הוא בעל טור עיתונאי, שמנסה להמלט ממשימה שהוטלה עליו, וסופו שיקיים אותה במלואה. אסתר היא דסי, צעירה יהודיה-אמריקאית שאינה הולכת בדרכה של משפחתה החב"דית. ועוד.

החביב עלי מכולם הוא הקצר מביניהם, "מיכל". מיכל היא בתו של שאול, שחקן תיאטרון מיתולוגי, ואשתו של דודי, שחקן אף הוא, שזכה בפרס על תפקיד בהצגת ילדים. הסיפור מנוסח כמונולוג שנושא דודי באוזני אשתו המזלזלת בהישג שלו. "למה צחקה מיכל?", שאלו הגששים, ושואל גם דודי, שהודף את תחושת העליונות שלה.

באחרית דבר, וגם ב"נאום נובל" על דש הספר, מתייחס הסופר לפער שבין שומרי החומות, המנשקים את התנ"ך בעודו סגור, ובין החילוניים שדוחים אותו משום שאינם מכירים אותו כלל. הוא עצמו בוחר לאמץ אותו כמכלול אמוני והיסטורי וספרותי, ואין האחד סותר את חבריו.

האיור שעל הכריכה לקוח מתנ"ך ליסבון מם המאה החמש-עשרה.

הסיפורים כתובים היטב, חלקם כואבים חלקם הומוריסטיים, והם נעימים מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן

2011

עיר המלאכים הנופלים / ג'ון ברנדט

כותרת משנה: סיפור עליתו בלהבות של בית האופרה לה פניצ'ה

ג'ון ברנדט, העיתונאי והסופר, תכנן לשהות שהות ארוכה בונציה, ולחוות אותה מחוץ לעונת התיירות. בראשית פברואר 1996 הגיע לעיר, ימים ספורים אחרי שפקד אותה אסון. ב-29 בינואר עלה באש בית האופרה פניצ'ה, שהיה לקראת סיומו של תהליך שיפוצים ארוך. היתה זו הפעם השלישית שהמקום נשרף כמעט כליל. הפניצ'ה, שנקרא על שם עוף החול הקם מאפרו, נבנה לראשונה ב-1792, אחרי שבית האופרה שקדם לו נשרף, ונבנה שוב, בעקבות שריפה נוספת, ב-1836.

על פי כותרת המשנה של הספר (בעברית, לא ברור אם גם במקור) הספר מספר על השריפה, אבל זו נוכחת בספר בפתיחתו ולקראת סיומו, ובעיקרו זהו תיאור התרשמויותיו של הסופר מן העיר. "ונציה בנויה לא רק מאבנים, אלא גם מרשת דקה של מילים שאומרים אותן וזוכרים אותן, מסיפורים ומאגדות, מעדויות אישיות ומשמועות", אומר רוזן מקומי, נצר למשפחה וונציאנית מדורות, וברנדט מלקט אותן אחת לאחת. בדומה ל"חצות בגן הטוב והרע", ספרו הראשון שהתמקד בסוואנה, גם כאן הוא קושר קשרים עם מגוון של דמויות, ומנסה ללכוד על הנייר את רוחה היחודית של העיר, שגם תושביה הוותיקים והמסורים מתקשים להגדיר.

יחודה של העיר, פרט למבנה המיוחד שלה על המים, הוא האופן בו השתמרה. "מי שמטייל בונציה כיום, ייתקל באותם נופים שקנאלטו צייר במאה השמונה-עשרה", ונופים אלה מהלכים קסם על מקומיים ועל זרים. הנוף העירוני אמנם השתמר, אך העיר סובלת מהתפוררות שגורמים המים והזמן. "היזהרו ממלאכים נופלים", הכריז שלט שהוצב בשנות השבעים ליד כנסית סנטה מריה דלה סלוטה הרעועה, בטרם שופצה, אחרי שחלק ממלאך שיש נפל מאחד המעקות, והוא שנתן לספר את שמו.

ברנדט נפגש עם תושבים ותיקים ועם משתקעים חדשים יותר או פחות. הוא זוכה להכנס לארמונות שפארם השתמר, גם אם חולקו לדירות. הוא מתוודע לדמויות אקסצנטריות ולבעלי תארים הנאחזים בעברם, לאמני זכוכית ולמשוררים, לפוליטיקאים מקומיים ולאמריקאים שבוחשים בארגוני צדקה שנועדו לשקם את העיר. הוא לומד על מנהגיה של העיר ועל שורשיהם בהיסטוריה המפוארת, ועל יחסם של הוונציאנים למליוני התיירים שמציפים אותם. רבים מתחקיריו מתמקדים בבני מעלה, אבל הוא חי גם את היומיום של התושבים, ולצד סיפורי ההווה הוא נובר גם בפרשיות עבר. כמו בספרו הקודם, גם כאן הוא אינו בוחר בנקודת התצפית של אורח לרגע, אלא הופך חלק מרקמת החיים של המקום, והעיר קורמת עור וגידים ומתמלאת חיים בכוח מילותיו.

הספר, כאמור, נפתח בתיאור השריפה, בעיקר כפי שנצפתה מביתו של אמן הזכוכית ארכימדס סגוזו, שמחלונו המשקיף על בית האופרה רותק במשך שעות ללהבות, שאותן הנציח בימים שאחרי השריפה בסדרת אגרטלים. חרושת השמועות נעה בין רשלנות להצתה מכוונת, והמאפיה היתה חשודה מיידית. החוקרים קבעו תחילה כי מדובר ברשלנות, ושורה ארוכה של אנשי שלטון קיבלו מכתבי אזהרה, אך לאחר מכן שינו את חוות דעתם וקבעו כי מדובר בהצתה. לקראת סיומו של הספר מתוארים החקירה הנמרצת של התובע המקומי ומשפטם של הנאשמים. כמו כן מספר ברנדט על הסאגה הארוכה והמפותלת ומוכת הביורוקרטיה של מלאכת השיפוץ. ב-14 בדצמבר 2003 נפתח בית האופרה המחודש לקהל.

מרתק ומומלץ.

The City of Falling Angles – John Berendt

כנרת זמורה ביתן דביר

2007 (2005)

תרגום מאנגלית: עדנה שמש

איש המרתון / ויליאם גולדמן

במנהטן גבר מזדקן נרגן מתעקש לנסות לעקוף רכב שבו נוהג גבר מזדקן אחר. ברחובות ניו-יורק יוצא ט.ב. לוי מדי יום לריצה, בשאיפה להיות אלוף מרתון. ללוי, הבחור הגמלוני, זוכה מלגת רודס ודוקטורנט להיסטוריה, יש שאיפה נוספת, עזה לא פחות, לטהר את שמו של אביו, שהתאבד אחרי שנרדף בתקופתו של הסנטור מקארתי. בארצות-הברית ובאירופה משוטט לו סוכן חשאי המכונה סקילא, וחושד כי הוא מאבד מיכולותיו וכי מנסים להתנכל לו. בדרום-אמריקה מתכנן טיפוס רחב-כתפיים וקירח לצאת לארצות-הברית, למרות שהיה עדיף בשבילו להסתתר. כל הסיפורים הנפרדים הללו מתחברים בערך במחציתו של הספר בעלילה שכרוכים בה יהודים ונאצים, אנשי ביון ואנשי אקדמיה, כל אחד והאינטרסים שלו.

קראתי את הספר לפני שנים רבות וזכרתי אותו לטובה. בקריאה חוזרת הוא לא הרשים אותי. הכתיבה של וויליאם גולדמן נעימה לקריאה, רגישה לפרטים, שנונה במינון מוצלח, והוא מצליח לייצר מתח. אבל הדמויות די שטחיות, והסיום, שאמור להיות מפתיע, חלש. בנוסף, יש בספר אמירות צורמות שלא היו נכתבות היום, וקצת מפתיע שעברו בשלום בשנות השבעים. כך, לדוגמא, קבוצת הדוקטורנטים כוללת אפרו-אמריקאי אחד שמתואר במלים "כושי שנחשב בעיני יודעי-דבר גאון עולה ראשון מבני הגזע השחור", ועל הומוסקסואל שמסתיר את נטיותיו נכתב כי "שיחק את תפקיד הגבר הנורמלי במיומנות מושלמת".

הספר עובד לסרט מצליח בכיכובם של דסטין הופמן כלוי, ושל לורנס אוליביה ורוי שניידר.

Marathon Man – William Goldman

זמורה ביתן מודן

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

גברים שבוהים בעזים / ג'ון רונסון

ג'ים צ'אנון חזר מן המלחמה בוויטנאם מוכה הלם קרב. החוויות הקשות שחווה הובילו אותו לרעיון כי יש להחליף את הצבא הסטנדרטי בכזה שיעודו יהיה להגן על ערכי כדור הארץ. כדי להשיג את מטרתו יגויסו אליו "חיילי על", שיתאמנו בשיטות ניו-אייג'יות, ויפתחו כוחות כמו מעבר דרך קירות, קריאת מחשבות, וכיוצא באלה תכונות המיוחסות לגיבורי-על. חזונו, שפורסם כספר, קיבל את השם בטליון ארץ בראשית, ואיכשהו פילס את דרכו אל צמרת הצבא האמריקאי.

למעשה, היה הצבא בשל לאמץ את רעיונותיו של צ'אנון, שכן כבר בשנות החמישים והשישים גויסו לשורות המודיעין וה-CIA רואים בנסתר. נראה כי בתקופות של מצוקה, אך לא רק בהן, פנו שירותי המודיעין אל מתַקשרים ודומיהם. כך, לדוגמא, אחרי האחד-עשר בספטמבר, מתַקשרים ותיקים שכבר פרשו קיבלו שיחות טלפון רשמיות. נאמר להם שאם יהיו להם חזיונות על-טבעיים בנוגע להתקפות טרור עתידיות, שלא יהססו לדווח לרשויות.

ההתנהלות הזו של המודיעין הצבאי כללה, בין השאר, את התופעה שבשם הספר, גברים שבהו בעזים בנסיון לגרום להן שיתוק ומוות בכוחו של המבט. המעבר מלוחמה בלתי קטלנית, שנועדה לשלוט במחשבות האויב ולשאוב מידע ממוחו, לגרימת נזק ומוות העלה אצל ג'ון רונסון, העיתונאי הבריטי שכתב את הספר, את ההשערה כי יתכן שהצבא אימץ את רעיונותיו של ג'ים כדי להשתקם מטראומת וייטנאם, ואחרי ששב לחוסנו ראה שכמה מן הרעיונות יכולים לשמש לשבירת אנשים במקום לרפאם. את התוצאות המעבר הזה ראינו בגואנטנמו ובאבו גרייב, ואולי עוד קודם לכן בוייקו, שם, לפי השערתו של רונסון, המצור נתפס כהזדמנות פז, הזדמנות נכספת לנסות כל מיני דברים, ואנשי הכת של דייויד כורש נתפסו כשפני ניסוי. ושוב, כנראה, לא הומצא דבר חדש, כפי שמעיד לדוגמא פרויקט MK-Ultra משנות החמישים, שכלל מתן סמים מעוררי הזיות לאמריקנים בלא יודעין. אנשי סוכנות הביון רצו לדעת אם הם מסוגלים ליצור רוצחים שטופי מוח אמיתיים באמצעות סימום אנשים באל-אס-די.

רונסון שוחח עם עדים רבים, שמספרים על התנהלות הזויה של מחזיקי עמדות מפתח, ועל אכזריות מפחידה שהיא אולי תופעת הלוואי והתוצאה הבלתי צפויה שלה. לולא מצאתי אישושים לארועים ולדמויות שבספר, היה לי נוח להאמין שדמיונו של רונסון מפותח ושיש לו נטיה פרנואידית לקונספירציות, אם כי יתכן שצודקים כמה מן המבקרים שטוענים כי הוא יוצר קישורים מלאכותיים בין ארועים ומפתח תיאוריות בלתי מבוססות. יתכן שהמציאות הנסתרת מעיני רובנו מטורללת למדי, ובכל מקרה הספר מטריד.

מכיוון שאין לי כלים טובים לאמת או להפריך את תכניו של הספר, אמנע מלהמליץ לחיוב ולשלילה.

The Men who Stare at Goats – Jon Ronson

כנרת זמורה ביתן דביר

2010 (2004)

תרגום מאנגלית: גרשון גירון

הנשר נחת / ג'ק היגינס

כשג'ק היגינס ביקר בכפר האנגלי סטאדלי קונסטבל, הוא גילה באקראי מצבה מוסתרת שעוררה את סקרנותו. נסיונותיו לדובב את אנשי המקום נתקלו בשתיקה עוינת, שגרמה לו לפצוח במחקר עצמאי לחשיפת התעלומה. במשך שנה נבר בפרשיה עלומה, ובסופה שב לשוחח עם הכומר המקומי, והפעם זכה לשיתוף פעולה.

בששה בנובמבר 1943, כך על פי ממצאיו של היגינס, נחתה קבוצת חיילים גרמנים בחופי אנגליה, לביצוע משימה פרי הגותו של הימלר. ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל התעתד להגיע בחשאי אל הכפר למנוחת סוף שבוע בטרם ישוב להנהיג את המדינה בתקופה הקשה שעברה עליה, והימלר ביקש ללכוד אותו, חי או מת. קולונל מקס ראדל, עוזרו של האדמירל קנריס (שהוצא להורג כשנה וחצי אחר-כך בשל מעורבותו בקשר לרצוח את היטלר), גויס על ידי הימלר לתכנן כיצד תצא המזימה אל הפועל.

חבורה מגוונת התקבצה יחדיו, ביניהם גיבורי מלחמה גרמנים, בריטי שהאמין שעל גרמניה לנצח, דרום-אפריקאית ששנאה את הבריטים בכל לבה בעקבות מלחמת הבורים, ואיש מחתרת אירי. צ'רצ'יל, כידוע, לא נחטף, והספר מתאר יום אחר יום את השתלשלות העניינים שהביאה לכשלון.

יש אנשים רעים בספר – הימלר ואנשי הגסטפו. אבל כל השאר, החיילים בשטח, משני צדי המתרס, מתוארים באותו האופן, ללא קשר לצד שאותו הם משרתים. מול היחידה הגרמנית ניצבת יחידה אמריקאית, שבאה להתאמן באזור, ושתיהן יחד מורכבות מבני אדם פטריוטים, מסורים למדינה אליה הם משתייכים, ובעיקר מסורים זה לזה. למרות הבדלי ההשקפות והאינטרסים המתנגשים, שורר כבוד הדדי בין החיילים, שאמנם אינם דוברים את אותה השפה אבל דוברים את אותם ערכי הרֵעוּת והלהט בעודם מתאמצים להרוג אלה את אלה. קל לשכוח בעת הקריאה, ועובדה זו צורמת מאוד, מי מהם משרת את המשטר הנאצי ומי מגן על העולם מפניו.

"הנשר נחת" הוא ספר דינמי, כתוב לא רע, שאף עוּבַּד לסרט עתיר כוכבים. הפריעה לי מאוד העובדה שהסופר לא טרח לצרף אחרית דבר שתפריד בין אמת ובדיה. יתרה מזו, במבוא לספר הוא אף כותב: "לפחות חצי מן המסופר כאן מורכב מעובדות מוסמכות, מתועדות, היסטוריות. הקורא יצטרך להחליט על דעת עצמו מה מבוסס על ניחוש ומה על דמיון". הקוראת הח"מ סבורה שכשמדובר בספר היסטורי, או מבוסס היסטוריה, זהו תפקידו של הסופר.

The Eagle has Landed – Jack Higgins

זמורה ביתן מודן

1976 (1975)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי