פדני / שפרה הורן

כותרת משנה: סיפור משפחתי

כפי שמצהירה כותרת המשנה של הספר, זהו "סיפור משפחתי", סיפורה של משפחת פדני, בעלת רשת התכשיטים המוכרת. הספר מתמקד בחייו של אורי פדני, מייסד הרשת, ומתלווה אליו החל בבריחתם של הוריו מאודסה מחמת האנטישמיות, וכלה במותו בארץ כאיש עסקים מצליח וכאיש משפחה אהוב.

אורי, שנולד בשם גניה-גנזל, ונשא את השם הנרי לאחר שהמשפחה הגיעה לבלגיה, עבר כתינוק את הגבול בדרך לחיי חופש באמריקה. משום שתכשיטי המשפחה נגזלו מהם, לאחר שנחשפו בשל בכיו של התינוק, לא עלה בידם לממש את תכניתם לרכוש כרטיסים למסע אל מעבר לאוקינוס. אחרי כחצי שנה בדרכים הגיעו סוף סוף לאנטוורפן, כאן נולד בנם השני. פרנסת המשפחה לא היתה קלה, והמצב הוחמר כשהאב נפטר ממחלת ריאות, שנגרמה בקרבות מלחמת העולם הראשונה והוחמרה בשל עבודתו כמלטש יהלומים. הנרי נשלח לבית יתומים, אחיו הצעיר פול הועבר למשפחת אומנה, והאם שכרה חדר צר ויצאה לעבוד. התמזל מזלו של הנרי, ובבית יתומים אחר, אליו עבר כעבור כשלוש שנים, נקרה על דרכו מורה שהבחין בכשרונו האמנותי, ודאג לטפח אותו. כעבור שלוש שנים נוספות, לאחר לימודים והכשרה, היה בכוחו של הנער לתרום תרומה משמעותית לרווחת המשפחה.

הימים הטובים לא ארכו. מלחמת העולם השניה טרפה את הקלפים, המשפחה נאלצה לנדוד בין מקומות מחבוא, וכעברו זמן הנרי נלכד ונשלח לעבודת פרך. הספר מוסיף ומלווה אותו עם תום המלחמה, שמח אתו בנישואיו ובהולדת ילדיו, עולה אתו לארץ, ומתאר את המעבר מעבודות מזדמנות לחזרה ליצור תכשיטים. והשאר היסטוריה.

אנשים מרבים לכתוב ספרי זכרונות, להנציח בני משפחה אהובים. בני פדני, בנו של אורי, גייס לענין זה את שפרה הורן, סופרת מצליחה ומוערכת. למרות זאת, הספר אינו מתעלה מעל לרמת ספר משפחתי גרידא. רוב הזמן היתה לי הרגשה שהוא יתאים – מעבר לחוג המשפחתי – לבני נוער. קורות חייו של אורי פדני מסופרים בשטחיות, מדלגים כרונולוגית בין אירועים מבלי להעמיק היסטורית או רגשית. לטובת מי שלא יטרחו לחפש תוספת פרטים מחוץ לספר, משובצים בו קטעי מידע ויקיפדיים, במעין מתכונת של ספר לימוד. חייו של פדני היו מעניינים, לא שגרתיים, ראויים להיות מסופרים, אבל האופן בו הספר כתוב אינו מוסיף דבר שאי-אפשר למצוא בקלות בראיונות שפורסמו. שלושת הפרקים הקצרים האחרונים הם פרסומת לעסק. לא שיש בכך משהו רע, ולבני המשפחה בהחלט יש במה להתגאות, אבל פרקים אלה תורמים אף הם לתחושה שהספר מיועד בעיקר לחוג מכרים מצומצם. כמוטו לספר נבחר קטע ממכתב שכתב ביאליק, ובו הוא מתייחס לביוגרפיות ואומר בין השאר, "ובכלל אין לדעתי מקום בספרות לביוגרפיה סתם פרוטוקולית ופספורטית אלא לביוגרפיה של הרוח והתפתחותו, וזה הוא חוכמה בפני עצמה, חוכמה הקרובה יותר לאמנות". חבל שהביוגרפיה הזו היא "פרוטוקולית ופספורטית", אבל, כאמור, כמצבת זכרון לאורי פדני אולי די בה.

כנרת זמורה

2021

בוגד משלנו / ג'ון לה-קארה

פרי הוא מרצה לספרות בעל מוניטין באוניברסיטה יוקרתית. גייל היא עורכת-דין מוערכת במשרד גדול. השניים, בני זוג מזה תקופה ארוכה, יוצאים לנופש באי אנטיגואה, שם הם מתכננים לשחק טניס ולנוח. סמוך לאתר הנופש מתגורר דימה, אוליגרך רוסי, עם אשתו ועם חמישה ילדים, מוקף שומרי ראש ואמצעי אבטחה. דימה, טיפוס אגרסיבי בעל נוכחות דומיננטית, משתלט על זמנם של פרי וגייל, ולאחר שנכבשו, ללא התנגדות, בקוריו, הוא מבקש מהם לתווך בינו ובין ממשלת בריטניה. בתמורה לאזרחות בריטית לו ולמשפחתו הוא מוכן למסור מידע בעל חשיבות עליונה. השניים מצליחים ליצור קשר עם הביון הבריטי, ומגויסים כמרגלים אד-הוק כדי לסייע לדימה להשיג את מבוקשו.

שני נושאים מעניינים בספר. האחד הוא אחורי הקלעים של הביון, שבא לידי ביטוי בעיקר באישיותם של הקטור ולוק, שני העובדים הכמעט יחידים ביחידה עצמאית למחצה. השני הוא העולם של מלביני הכספים ושל המאפיה הרוסית, שדימה הוא אחד ממייצגיו וגם אחד מקורבנותיו. למרות זאת, הספר הוא בעיני אחד החלשים של לה-קארה, בגלל הדמויות המעורפלות של פרי וגייל, שמניעיהם מטושטשים במקרה הטוב ובלתי משכנעים במקרה הטוב פחות.

מה גורם לשני אנשים צעירים, כבני שלושים, להמשך אל אדם מטיל אימה, שלפחות אחד משומרי ראשו חמוש בגלוי, ושאשתו מצטיירת כמטורפת? הספר פותח בהתלבטויותיו של פרי לגבי עתידו המקצועי, אבל מכאן ועד למעורבות מרצון בענייניו המסוכנים של דימה הדרך רחוקה. לגייל אין התלבטויות מעין אלה של פרי, ולה-קארה מייחס לה מניע בלתי משכנע בצורת החסות שהיא פורשת על נטשה, בתו המתבגרת של דימה, והאחריות שהיא מפתחת כלפי שתי האחייניות הצעירות של דימה, שהוריהן נרצחו, וכל זה אחרי מפגש בודד. במהלך התחקיר הממושך שפרי וגייל עוברים בשובם ללונדון, לה-קארה מציין שוב ושוב שגייל נסגרת בחשש כשעולה שמה של נטשה, כאילו היא מסתירה סוד בטחוני שעלול לפגוע בה ובפרי ובבריטניה בכלל, רק שמסתבר שהסוד הגדול הוא שנטשה בהריון. ונניח שיש משהו כובש במשפחה הזו. עדיין אין בכך הסבר להתגייסות מרצון של חובבנים למשימת ביון מול ארגון חסר רחמים. בקצרה, יותר מדי חורים באישיות של שתי הדמויות הראשיות, מה שהופך את העלילה למופרכת.

על הכריכה מצוטטת ביקורת שקובעת כי זהו "מותחן שמזכיר חלקית את ג'ון לה-קארה הישן והטוב, וחלקית את אלפרד היצ'קוק". לא מצאתי כאן את היצ'קוק, ו"חלקית" מג'ון לה-קארה אינו מספק בעיני.

Our Kind of Traitor – John le Carré

כנרת

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: מרינה גרוסלרנר

מסתערבים / מתי פרידמן

ב-1948 שהו בביירות כמה מאנשי המחלקה הערבית של הפלמ"ח. הימים ימי קרבות יום העצמאות, התקשורת עם הארץ מקוטעת. ללא ארגון מבוסס שיכול לגבות אותם במקרה שייחשפו, ללא מידע מלא על הכרזת המדינה ועל מהלך הקרבות, ללא תורת ביון מסודרת וברורה, בקרב ציבור חשדן – הסוכנים עסקו באיסוף מידע, בתכנון פעולות ובסיוע לביצוען. מתי פרידמן אינו מתיימר לכתוב את ההיסטוריה של המחלקה. הוא מספר עליה דרך קורותיהם של ארבעה מן האנשים באותן שנים, ומציב את הסיפור בהקשר של התהוות החברה הישראלית. שלושה מגיבורי הספר – גמליאל כהן, יעקובה כהן ויצחק שושן – האריכו ימים ושירתו בזרועות המודיעין לאורך שנים, אך עלילותיהם נותרו עלומות מן הסיבה הפשוטה, והמשמחת, שלא נתפסו. הרביעי – חבקוק כהן – נהרג ב-1951 כשהלך לפגוש סוכן ירדני ונקלע למארב.

ראשיתה של המחלקה ב-1943 בצורך להחדיר סוכנים אל הציבור הערבי בארץ-ישראלי, כדי לחשוף את תכניותיו כלפי האוכלוסיה היהודית. לא ניתן היה להסתפק בסממנים החיצוניים כמו לבוש ושפה. נדרשה היכולת להשתלב ממש, להפגין את כל הניואנסים הדקים המבחינים בין יהודי למוסלמי, בין ערבי ארץ-ישראלי לערבי ממוצא אחר. עולים מארצות ערב, או בנים למשפחות שמוצאן משם, התאימו למשימה. לכל אחד מן הארבעה, ולמעשה לכל אחד מאנשי המחלקה החדשה, היה סיפור חיים מורכב משלו. חלקם ביקשו להשתלב בפלמ"ח האגדי, חלקם נענו לקריאה למרות ששאפו להבליע את יחודם על רקע החברה האשכנזית ברובה, ולא ששו לשוב ולהבלע בזהות הערבית. אנשי הפלמ"ח כינו את המחלקה "השחורים", השם הרשמי שונה ל"השחר". המתגייסים עצמם בחרו במונח "מסתערבים", כשמו של הכינוי "מוּסְתערבּים" שהעניקו מגורשי ספרד, שהשתקעו בארצות ערב, ליהודים המקוריים שנדמו ביניהם לערבים.

פרידמן מתאר את הווי המחלקה, את ההכשרה המקיפה שהעניק למתגייסים המורה סמעאן (שמעון סומך), את המבצעים בהם השתתפו, כמו פיצוץ משאית תופת שתוכננה לבצע פיגוע בחיפה היהודית וההתנקשות בשייח' נימר אל-ח'טיב, ואת פעילותם היומיומית לאיסוף מידע. לקראת סיום המנדט הבריטי, כשעיקר הסכנה נבע מצבאות ערב המתכננים לפלוש, נדרשו אנשי המחלקה להישתל במדינות שסביב ישראל. התחנה בביירות אספה מידע על תכניותיה של לבנון, על הלכי הרוח של המנהיגים ושל העם, ועל תנועות הצבא, והשתתפה במבצעים כמו הנסיון להטביע את היאכטה "איגריס", שהיתה בעבר ספינתו של היטלר, וכעת היתה מיועדת להפוך לספינת קרב.

על פעילותה של המחלקה, ועל פעילותם של הארבעה, אפשר לקרוא רבות ברשת. מעלתו של הספר היא בהיבט האנושי. פרידמן נכנס לראשם של אנשים שחוו מהפכים בחייהם, הגיעו לחברה שראתה בהם חריגים, וסיכנו את חייהם על בסיס יומי. לצד ההרואיות והמסירות הוא מספר על רגעי שבירה ועל התנהלות בלתי מקצועית, אם משום העדר תורת ביון מסודרת, ואם משום היותם בני אדם על קשייהם ומכאוביהם. כך, לדוגמא, אחד מן הארבעה קם יום אחד ובלי להודיע נסע לחלב, עיר הולדתו. אמו נפטרה בעודו ילד, אביו נפטר שנים אחרי שהבן גנב את הגבול לישראל, ובחלב נותרה רק אמו החורגת, אבל הדחף לשוב את מחוזות ילדותו, אולי לאשר את זהותו, כפי שפרידמן מציע, היה חזק ממנו. פעמים אינספור התעוררו כלפיהם חשדות, הם נדרשו לאלתר, להציל את עורם בהבזק של תושיה, לעזוב בתוך רגע את מקומם ולמצוא מקלט בטוח יותר. שישה מאנשי המחלקה נתפסו במהלך פעילותם, מקום הקבורה של ארבעה מהם אינו ידוע. הסוכנים ומפעיליהם למדו את התורה תוך כדי תנועה, משכללים את אופן הפעולה, מנסחים כללים. כל מה שנלמד שם הפך לגרעין של הביון הישראלי בשנים הבאות.

בזכות הדיווחים של אחד המושתלים בקרב הציבור הערבי בחיפה, הספר מספק גם מבט מן הצד של החברה הערבית על הארועים שהובילו לבריחה ההמונית מן העיר. המחלקה, מצדה, החליטה לנצל את זרם הפליטים כדי להעביר סוכנים למדינות ערב. גמליאל, חבקוק ויצחק הגיעו באופן זה ללבנון.

בספר משולבות תמונות רבות, וטוב שכך. הן מעניקות פנים לסיפור וממחישות את הטקסט.

הספר מרתק ומחייה יפה את התקופה ואת אירועיה. פחות התלהבתי מן הנסיון של פרידמן לייצר אמירה סוציולוגית על פניה של החברה הישראלית אז והיום ועל השתלבותה במרחב המזרח-תיכוני. הוא שב ועוסק ביוצאי אירופה מול יוצאי מדינות ערב, ואם כי אין להכחיש את קיומו של הקונפליקט, הטיפול שלו בו הוא שטחי למדי בעיני. מכל מקום, היבט זה של הספר אין בו כדי לגרוע מעוצמתן של הדמויות ומן ההרואיות המרשימה של מעשיהן. זו, אגב, היתה גם התרשמותי מספר קודם שלו, "תעלומת הכתר" – תחקיר מעמיק וסיפור מעניין ומאיר עיניים, אבל מסקנות פרטיות לא משכנעות.

השיר "מעבר לנהר" היה אחד החביבים על החבורה בעת הקומזיצים המפורסמים. להקת הנח"ל שחזרה אותו ברוחה של החבורה – שיר רוסי בן המאה התשע-עשרה, למלים עבריות של שאול טשרניחובסקי, ובעיבוד מזרחי שהעניקו לו אנשי המחלקה.

ספר מרתק ומומלץ.

Spies of no Country – Matti Friedman

דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

הגוף / ביל ברייסון

כותרת משנה: מדריך למשתמשים

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל", אחד מספריו הקודמים של ביל ברייסון, החל בהיווצרותו של היקום והסתיים בהופעתו של האדם. "הגוף", כשמו, יורד לחקר גופו של האדם. מאפייניו של ספר זה דומים לאלה שעשו את הספר הקודם מוצלח כל כך: כתיבה בהירה, זרימה לוגית מנושא לנושא, שילוב בין מידע רב למעט פיסות רכילות אודות המדענים, המסייעות "לקבע" את הידע, הצגת האופן בו המדע מתקדם, ותחושה מתמדת של סקרנות ושל היקסמות. בכל הקשור לגוף, ממש כמו בכל הקשור ליקום, עדיין רב הלא ידוע, ונותר לנו עוד הרבה ללמוד. המורכבות המדהימה של הגוף בכל אחד ממרכיביו, העובדה שהוא פועל עשרות שנים, ובדרך כלל בלי צורך בתחזוקה שוטפת או בהתקנת חלקי חילוף, הנפש הנוצרת מן התרכובות האורגניות – כל אלה, כפי שברייסון כותב, עושים את האדם "פלא אמיתי" (ובענווה הוא מוסיף, "אך יש להודות, כזו היא גם התולעת הנוברת באדמה").

ברייסון אינו מדען, ואינו מבקש להציג תגליות חדשות, אבל בדרכו היעילה והמושכת הוא מסכם את הידע הקיים, שרובנו איננו שואלים עליו, או שאיננו טורחים לחפש תשובות. אם בבדיקת שמיעה נתבשר על ירידה בשמיעת התדרים הגבוהים, נקבל זאת כאקסיומה. ככה זה, אלה התדרים שנעלמים ראשונים. ברייסון שואל למה וגם עונה (בגלל האופן בו ממוקמות נימות השיער השונות בשבלול שבאוזן). באופן זה הוא מכסה מגוון עצום של פרטי מידע, ומלמד אותנו על עצמנו את כל מה שאפילו לא ידענו שאנחנו לא יודעים. הוא מטפל בכל אחת ממערכות הגוף בנפרד, בודק מדוע אנו חולים ומה עושה הרפואה בנידון, וחותם בהזדקנות ובמוות.

הנה מדגם אקראי של ארבעה נושאים מעניינים העולים מן הספר:

קיימת תיאוריה לפיה המוח יכול היה לגדול למימדיו וליכולותיו בזכות הבישול. האנתרופולוגית נינה יבלונסקי מייחסת זאת גם לזיעה: "'איבוד רובו הגדול של שיער הגוף, ורכישת היכולת לאבד חום גוף עודף באמצעות הזעה, סייעו ליכולת להגדיל באופן דרמטי את האיבר בגופנו הרגיש ביותר לטמפרטורה, את המוח'. כך, היא טוענת, סייעה הזיעה להפוך אתכם ליצורים הפיקחים שהנכם".

המוח היום קטן משמעותית מכפי שהיה לפני עשרת אלפים שנה. "ההשערה המקובלת היא שהמוחות שלנו פשוט נעשו יעילים יותר". אבל, מוסיף ברייסון בסקפטיות, "איש אינו יכול להוכיח שלא נעשינו פשוט טיפשים יותר".

משבר האנטיביוטיקה צריך להדאיג מאוד את כולנו. תרופות ניתנות שלא לצורך, חיידקים מפתחים עמידות, ו"שיעור מקרי המוות ממחלות זיהומיות מטפס ועולה וחזר לרמתו מלפני ארבעים שנה". התחזית לעתיד הקרוב מטרידה מאוד, כדבריו של אחד הרופאים שאיתם שוחח ברייסון: "אנו ניצבים בפני האפשרות שלא נוכל עוד לבצע החלפה של מפרק הירך או הליכים שגרתיים אחרים מפני שהחשש מזיהום יהיה גדול מדי".

ד"ר בנימין מוזס, בספרו "להיות רופא בעידן הבערות מרצון", הצביע על הכשלים בבדיקות ממוגרפיה, ועל הנזק הנגרם כתוצאה ממצאיהן ("בשלושים השנים האחרונות תויגו כ-1.3 מליון נשים כחולות בסרטן השד, אף שסבלו מסרטן עצל שאינו מזיק"). ברייסון עוסק אף הוא בנושא זה, ומרחיב גם אל בדיקות PSA לגילוי סרטן הערמונית. הוא אינו שולל את שתי הבדיקות, אבל לאור הממצאים ממליץ על זהירות בהתיחסות אליהן.

הספר אינו נעדר מסר. כפי שנרמז בכותרת המשנה, "מדריך למשתמשים", משתמשים רבים נזקקים להדרכה. ברייסון מרבה בדוגמאות מן האומה האמריקאית, שבגלל אורח חיים הרסני ניצבת במדדים רבים במקום נמוך יחסית למדינות העולם המפותח. השמנת יתר וחוסר פעילות גופנית הן בעיות מוכרות. בעיה נוספת לדוגמא, האמריקאים, המהווים  ארבעה אחוזים מאוכלוסית העולם, צורכים שמונים אחוז מהאופיואידים, משכך כאבים ממכר. הגוף אמנם בנוי לתקן נזקים ולשמור על איזון, אבל כידוע הוא אינו עמיד בפני מתקפות שמשבשות באורח חמור את תפקודו.

יכין אונא תרגם יפה, והוסיף הערות מועילות, בעיקר בהשוואת הנתונים שברייסון מציג למצב בישראל. חבל שההוצאה לא הקפידה על הגהה, כראוי לספר מושקע שכזה. "הגוף" הוא ספר קריא מאוד, מרתק ומפליא, ומומלץ בהחלט.

The Body – Bill Bryson

דביר

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: יכין אונא

סולומון גורסקי היה כאן / מרדכי ריצ'לר

אפרים גורסקי נולד באנגליה למשפחה עניה. את דרכו אל הרווחה היחסית פילס באמצעות מעשי נוכלות מתוחכמים, עד שנתפס, נכלא בניוגייט והצליח להמלט. כשנתפס שנית הוגלה לארץ ואן דימן, היום טסמניה. גם משם הצליח להציל את עצמו, כשעלה במרמה על ספינתו של ג'ון פרנקלין, קצין הצי הבריטי וסגן מושל ואן דימן. בסופו של דבר התגלגל לקנדה עם משלחתו של פרנקלין, שאבדה כולה ב-1845. אפרים היה הניצול היחיד.

מוזס ברגר היה צעיר מבטיח, זוכה מלגת רודס היוקרתית, בעל שאיפות ספרותיות. הבעיה של מוזס היתה צלו הגדול של אביו, ל.ב. ברגר, משורר בעל שם ובעל אגו גדול אך שברירי. המלגה לא עשתה עליו רושם, את נסיונות הכתיבה של בנו פירש כהתגרות ולמעשה ייחל לכשלונו. ל.ב. רדף כבוד וחי בחשש מתמיד מכשלון, אבל מחל על כבודו כשהוצע לו לשמש, תמורת הכנסה שנתית נכבדת, ככותב נאומים ויועץ תרבותי של ברנרד גורסקי, נכדו של אפרים. מאז ביקורו הראשון של מוזס באחוזת שלושת האחים לבית גורסקי, שם התחבר דווקא עם הילדים המנודים של המשפחה, צאצאיו של סולומון שנעלם בתאונת מטוס, היה מוזס אחוז דיבוק לעלות עם עקבותיו של האח הנעלם. המניע הראשוני שלו, כפי שהודה מאוחר יותר, היה נסיון להכפיש את שמם של בני גורסקי, כדי שיוכל להטיח את הרפש שימצא בפניו של אביו. המשפחה האמידה והמכובדת הפכה עבורו לדיבוק.

"סולומון גורסקי היה כאן" מספר את סיפורם של ארבעה דורות לבית גורסקי, ואת סיפורו של מוזס הכרוך בהם לבלי הפרד. זהו גם סיפורה של החברה הקנדית במאה התשע-עשרה והעשרים, ובעיקר יחסה המתנשא והמנוכר כלפי זרים. מכיוון שהסופר ודמויותיו יהודים כולם, לאנטישמיות יש נוכחות משמעותית בספר, אך הוא מטפל גם בהתיחסות לאינואיטים ולמהגרי עבודה. עד 1969, כדוגמא, האסקימוסים של קיוואטין היו ידועים לאנשי אוטאווה רק לפי המספרים על דיסקיות זיהוי שנשאו על צווארם. מאמר של עיתונאי בכיר מ-1907 הבטיח לאמריקאים, בנסיון לפתות אותם להגר, שבני תערובת לא יוכלו להשתרש במערב קנדה. כשמעסיקים הציעו עבודה למהגרים סינים בעת שהעובדים הקנדים שבתו, ביצעו האחרונים מעשי לינץ' במהגרים. כשסולומון מנסה לשכנע פוליטיקאים מקומיים לקלוט יהודים נרדפים בשנות השלושים, הוא נתקל, כמובן, בדחיה.

דמותו של ברנרד גורסקי מועתקת מדמותו האמיתית של סמואל ברונפמן, מייסד חברת סיגראם. ריצ'לר הכחיש משום מה כל קשר בין השניים, אבל קוי הדמיון מרובים מכדי שהדבר יהיה מקרי. גורסקי, כמו ברונפמן, החל את דרכו אל העושר בתקופת היובש בארצות-הברית. תחילה ניצל פרצה בחוק, וייצר ומכר תרופות שהכילו אלכוהול ("היי-לי-לול תרופת שיעול" נקרא אחד המוצרים שלו, "Rock-A-Bye Cough Cure" הוא שם אחד המוצרים של ברונפמן). מאוחר יותר העסיק רשת של מבריחים, בשיתוף פעולה עם המאפיה האמריקאית, כדי להעביר מקנדה לארצות-הברית משקאות חריפים. ריצ'לר מכנה את גורסקי מר ברנרד, כינויו של ברונפמן היה Mr. Sam. החברה הקנדית הקימה שלוחה בארצות-הברית, בספר ובמציאות, כולל בנין סיגראם האיקוני במנהטן. על ברונפמן אמר אחד ממקורביו שיותר מששאף לעושר שאף להכרה, וכך גם בן דמותו בספר. תיאור ההלוויה של השניים זהה. ואלה רק כמה דוגמאות להעתקה מן המציאות. שאר הדמויות במשפחה בדויות, ככל שידיעתי מגעת, וריצ'לר רקח סיפור מדמיונו הפורה אך עיגן אותו עמוק ברקע ההיסטורי. השקעתי זמן וחיפושים בנסיון להבחין בין בדיה לעובדות, נהניתי מן היצירה ולמדתי רבות מן החיפוש.   

סיפורו של אפרים מתנהל רובו ככולו בקרב האינואיטים, שם הוא מייסד כת לנוחותו, ומותיר אחריו תערובת יוצאת דופן של אמונות מקומיות ויהדות. בנו היחיד מתואר כ"מקף" בין אביו הססגוני לשלושת בניו העתידים להתעשר עושר אגדי. ברנרד הוא הבכור, אך סולומון הוא המבריק והדומיננטי שבהם. מוריי, הבן השלישי, משתרך מאחוריהם, מתרפס וירא מהצל של עצמו. האם ברנרד, שקצה נפשו בצלו של סולומון ובתעלוליו, הורה להתנקש בחייו? מוזס משתוקק לדעת. המאבק בין שלושת האחים על השליטה בעסקיהם מחלחל באופן הרסני אל הדור הבא, וכל אחד מן הצאצאים מגיב באופן אחר, בדרך כלל קיצוני. אחד מבניו של סולומון עובר צפונה והופך לחרדי פנאטי. אחד מבניו של ברנרד מפתח תאוות שליטה משלו. מוזס עצמו, נתון עדיין להשפעתו המסרסת של אביו, ואחוז דיבוק גורסקי, נע בין שתיינות כבדה לגמילה, ורודף אחר כל רמז בנסיונו לחשוף את סודות המשפחה בכלל, ואת תעלומת סולומון בפרט.

מרדכי ריצ'לר, המוכר בעיקר בזכות "חניכותו של דודי קרביץ", הספר והסרט, כתב ספר רב-נושאי מורכב, שעובר תכופות בין זמנים, משלב בעלילה דמויות רבות, ואינו עושה לקורא חיים קלים. אינספור הפרטים הבונים את העלילה מתלכדים בהדרגה לסיפור מלא, אך נדרש אורך נשימה כדי ללקט אותם בזה אחר זה. הסבלנות בהחלט משתלמת. משה זינגר העניק ליצירה תרגום מוצלח, והספר הססגוני והמרתק מומלץ בהחלט.

Solomon Gursky Was Here – Mordecai Richler

זמורה ביתן

1994 (1989)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

פרספונה זוכרת / אהרן מגד

פרספונה המיתולוגית היא דמות מורכבת. בתה של דמטר, אלת התבואה והפריון, ואשתו של האדס מלך השאול; נערה תמה ואהובה שנחטפה לנישואין, ומלכה קרת לב וחסרת רחמים. "פרספונה זוכרת" הוא ספר שירים שכתבה גבריאלה גת, דמות רבת פנים אף היא. אהרן מגד מתאר אותה תיאור רב-קולי, מפיה של בתה אביבית, מיצירה ביוגרפית שלה עצמה, ומן האופן בו רואים אותה אנשים שונים בחייה, כל אחד והדרך בה הוא בוחר לפרש אותה ולהתייחס אליה.

הספר נפתח במשפט נוקב שכותבת אביבית: "איבדנו את אמא שלנו". אביבית, שיחסיה עם אמה מורכבים, אם לנקוט לשון המעטה, הוזמנה על ידה לצפת, שם התבשרה שבכוונת האם להנשא לחסיד ברסלב, צעיר ממנה בשנים רבות. השינוי הדרמטי הזה בחייה, שלא הצטיינו ביציבות רבה ממילא, מזעזע את הבת. ואם בזה לא די, היא מתבקשת על ידי האם לקרוא כתב יד ביוגרפי ולחוות את דעתה. את תחושותיה ואת זכרונותיה היא מעלה על הכתב, ומבקשת לפרסם אותם יחד עם כתב היד של אמה. למעשה, תחילה עלתה לצפת כדי לדרוש מאמה לגנוז את הדפים ולעולם לא לפרסמם, אך נדהמה מתגובתה. מסתבר שלגבריאלה לא אכפת כלל. היא כבר מרחפת לה בעולמות אחרים, אדישה יותר מתמיד לדעתם של אחרים עליה. מסירת כתב היד היתה מבחינתה "תשליך", השלכת כל חטאיה וכפרה עליהם באמצעות כעסה של בתה. פרץ החיבה הבלתי צפוי מצדה מרכך את לבה הכמה לאהבה של אביבית.

שיריה של גבריאלה טעונים רגשות אהבה עזים וכשופים של אם לבתה, אבל במציאות היא אם מנוכרת עם הבלחות אקראיות של חיבה ומסירות. גבריאלה כאם בשר ודם מעוררת אצל בתה טינה ומרירות; גבריאלה המשוררת מביעה כמיהה לאהבה ותסכול מחיים מוחמצים, ולבה של הבת יוצא אליה. אביבית מתארת ילדות נטולת אהבה, אפופת חרדת נטישה ותסכול. היא משתוקקת לסלוח, אבל מתקשה בכך. "מה אעשה, כשכל גופי צלקות-צלקות, פצע וחבורה ומכה טריה מן העלבונות שספגתי ממנה מאז ילדותי ועד הימים האחרונים ממש. ואני לא מסוגלת לשכוח, וככל שאני מנסה, גם לא מסוגלת לסלוח". היא משתפת ברחשי לבה את אחיה נוני, המתגורר בארצות-הברית. מסתבר שהוא רואה את הדברים אחרת עד כדי כך שהיא תוהה אם גדלו באותו הבית. כשהיא מספרת לו על פרשת אהבים שאמם היתה מעורבת בה, ועל ההטרדה שהטרידה את האהוב שנטש, הוא מגיב במילים "עליך לזכור שאמא היא משוררת נפלאה!". החוקים הרגילים, כך הוא טוען, אולי מעדיף להגן על עצמו מפני האמת, אינם חלים על אמנים-גאונים.

יחסי אם-בת הם הנושא המרכזי של הספר. נושא מרכזי נוסף הוא חיי נישואין. חרדת הנטישה, שנטבעה באביבית בגלל התנהלותה המרוכזת בעצמה של גבריאלה, משליכה על יחסיה עם בעלה אלכס. היא חושדת באמה שהיא לוטשת עין אל בעלה, נרדפת חשדות על בגידה מצדו, ובעצם נשואה לגבר הלא נכון מבחינתה. גבריאלה מצדה היתה נשואה למעלה משלושים שנה לגבר שהעריץ אותה והשלים עם כל פגמיה ועם כל חולשותיה, עד שקמה יום אחד והחליטה להתגרש ממנו. אהרן מגד מציב זה ליד זה את הפרק בו מתוארת התפכחותה של אביבית מאלכס בבוקר שלאחר חתונתה, ואת הפרק שבו מתוארת הרעות החמימה שבין גבריאלה ובעלה מיד לאחר טקס הגירושין.

גבריאלה, למרות שהיא אישיות מרחפת ונרקיסיסטית, מודעת היטב לקושי שביחסיה עם אביבית. בכתב היד הביוגרפי, הכתוב בגוף שלישי, היא מחליפה את שמה של בתה לדנה, "השופטת ללא רחם שלי, הדנה ברותחין את כל מעשי". לעצמה נתנה את השם נוגה, גלגול של איפיגניה. היא כותבת על עצמה כי "זה מצבי הקיומי. זה מצבי, כל השנים, מאז ילדותי ועד עכשו, וכלום לא השתנה. אני צועקת ואיש לא שומע את צעקתי האילמת". לא ייפלא אפוא שנטלה לעצמה שם של נערה שכמעט נרצחה על ידי אביה כקורבן לעולה וניצלה בהתערבות מלמעלה. אביבית תוהה אם בחרה בסופו של דבר בשם נוגה משום שכעת היא חשה מוארת. היא אינה מצליחה לברר עם עצמה אם זו היושבת לפניה היא האשה שהחליפה דיבוק בדיבוק, או גלגול שלה שמעין רוגע אלוהי שורה עליה".

"פרספונה זוכרת" הוא מלאכת מחשבת ספרותית, עמוס הקשרים והרמזים תרבותיים, שופע נושאים השזורים זה בזה, ומצטיין באבחנות בהירות החושפות את המורכבות האנושית. מומלץ בהחלט.

הספר במלואו הועלה לפרויקט בן יהודה.

זמורה ביתן

2000

גיבורי המיתולוגיה היוונית / אפי זיו

"סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד", כה אמר גאיוס סאלוסטיוס קריספוס, מדינאי והיסטוריון רומאי, שחי בשנים 86 עד 35 לפנה"ס. ד"ר אפי זיו, בספר רביעי אודות המיתולוגיה היוונית, מספר את סיפוריהם של הגיבורים – בני תמותה ואלים למחצה – וממחיש עד כמה אלה, כחלק מן המכלול, נוכחים עדיין ביומיום של תקופתנו.

מהותה של המיתולוגיה בעת העתיקה היא הסברים שנתנו עמים או קבוצות אנשים לגבי הטבע ותופעותיו, מעין ה"מדע" של העולם הקדום. הפרק האחרון בספר, שעוסק בעצים ובצמחים, מדגים זאת יותר מכל. הנה, לדוגמא, ההסבר למחזור הזריעה בטבע: פרספונה, בתה של דמטר, אלת תנובת השדה והדגן, מחלקת את זמנה בין השאול, כרעייתו של האדס, ובין בית אמה. בחצי השנה שהיא נמצאת בשאול, אמה העצובה אינה מצמיחה יבולים. לעומת זאת, בחצי השנה שהיא שוהה אצל אמה, האם ממלאה את תפקידה כאלה. החצב, המסמל את הסתיו ואת פרידתן של השתים, הוא משמר כבוד בדרכה של הבת לשאול. העירית, הפורחת במסלול שיבתה משם, מסמלת את ראשית תקופת הפריחה.

סיפורי המיתולוגיה, כאמור, לא אירעו מעולם, אך הם כרוכים לבלי הפרד בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, בספרות ובאמנות. הארמון המלכותי בקנוסוס שבכרתים הוא אחת הדוגמאות לכך. הארמון, שנחשף בשנת 1900, משתרע על כעשרים דונם, ומבנהו המורכב מזכיר מבוך. השושלת המלכותית המינואית, בעלת הארמון, נקראה לבריס, גרזן כפול, שממנו נגזרה המילה לבירינת. כל אלה מתקשרים, כמובן, לסיפורו של המבוך המיתולוגי, שבלבו ארב המינוטאור – השור של מינוס מלך כרתים – יצור שחציו אדם וחציו פר.

כמה מפרקי הספר עוסקים בסיפור שלם, כמו מלחמת טרויה ומסע הארגונאוטים, אחרים מתרכזים בגיבור יחיד, כמו הראקלס (שבגלגולו הרומאי הפך להרקולס) ותסאוס. המוטיבים המרכזיים בכל סיפור מודגמים ביצירות אמנות, חלקן יווניות קדומות, חלקן מאוחרות יותר. האטריבוטים, סימני הזיהוי של כל דמות – אריון הוא זה שרוכב על דולפין, סביב דנאה יורד גשם של זהב, וכיוצא באלה – מוזכרים בהקשר של כל יצירה, ועשויים לסייע בזיהוי הדמויות ביצירות אחרות.

הנה כמה מוטיבים חוזרים, שמשכו את תשומת לבי: הדמיון בין סיפורי המיתולוגיה היוונית לסיפורים מיתולוגיים אחרים, כולל המסורת היהודית (לדוגמא, סיפור עקדת איפיגניה על ידי אגממנון על פי דרישת ארטמיס, והצלתה על ידי האלה שהחליפה אותה באיל); המספר הגדול של מקרי הקרבת בנות; רועי הצאן שאוספים ברחמים תינוקות נטושים, ומעניקים להם הזדמנות לחיות; חוסר היכולת לחמוק מן הגורל שנקבע מראש; בני האדם הם כלי משחק של אלים קפריזיים בעלי תכונות אנוש, ובמקרים רבים מאוד של האלות (שלוש אלות בעיקר הן המושכות בחוטי מלחמת טרויה, בשל רגשות טינה לאחר שאולצו להשתתף בתחרות יופי – משפט פאריס – שבה רק אחת זכתה).

ביטויים רבים מספור, שמקורם במיתולוגיה היוונית השתרשו בשפות רבות, והסיפורים הקדמונים משפיעים על הספרות והאמנות עד ימינו. רשימת הספרות המומלצת, שאותה מציג הכותב בסיומם של כמה מן הפרקים, כוללת ספרי פרוזה עכשווים, כמו "שירתה של טרויה" מאת קולין מקאלוג, "פנלופאה" מאת מרגרט אטווד, ו"מות ימות המלך" מאת מרי רינו.

מכיוון שהאולימפיאדה בפתח, הנה כמה מאפיינים של התחרויות, שמקורם במיתולוגיה וביוון הקדומה. הראקלס היה על פי גרסה אחת מייסד המשחקים, ואולי היו אלה פלופס והיפודמיה שארגנו משחקים כחלק מטקסי האבל על מות אביה (היפודמיה היא זו שהנהיגה תחרות ריצה לנשים); צעדת המשלחות בטקס הפתיחה נשענת על הצעדה שצעדו השחקנים לאורכה של הדרך הקדושה מן העיר אליס, שם התאמנו במשך חודש (הכפר האולימפי) עד לאולימפיה, מרחק שלושים קילומטרים; החל בשנת 776 לפנה"ס חדלו להעניק תגמול חומרי למנצחים, ואלה זכו בכבוד ובזר, המבשר של המדליה; היאבקות הפכה לחלק מהתחרויות בעקבות קרב תסאוס-קרקיאון; יאסון, מפקד ספינת הארגונאוטים, נחשב זה שהנהיג תחרות מסוג קרב-רב, החל מן האולימפיאדה השמונה-עשרה ב-708 לפנה"ס. למקרא הפרטים הללו, וזו היתה תחושתי לאורכו של הספר כולו, קל לשכוח שכל האנשים המוזכרים כאן מן הסתם לא היו ולא נבראו, ורק משל היו.

בדומה לספר קודם של אפי זיו שקראתי, "הצופן הנוצרי באמנות", גם הספר הזה מוקפד, קריא ומעניין, והעיצוב של אמרי זרטל וסיון טולדו מקנה לו אופי אמנותי מרשים. ספר מעשיר, מהנה ומומלץ.

על הכריכה: Arion – François Boucher (1703-1770)

כנרת זמורה

2021

היו פה לפנינו / איל חלפון ורן ברקאי

כותרת משנה: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות

ארץ-ישראל, הרבה לפני שהפכה לישות זו, היתה ציר תנועה מרכזי בין אפריקה לאירופה ולאסיה. בני האדם הקדמונים, מאות אלפי שנים לפני הפצעתו של הומו סאפיינס, נדדו בין היבשות, והותירו כאן את עקבותיהם. איל חלפון ורן ברקאי מוליכים אותנו במסע כרונולוגי מעדויות לחייו של הומו ארקטוס בתל עוביידה מיליון וחצי שנים קודם זמננו, ועד למעגלי האבן שנוצרו בשלהי התקופה הפרהיסטורית, לפני ששת-אלפים שנה, ברוג'ום אל-הירי בדרום רמת הגולן. המסע עובר, בין השאר, במערת קסם, במערות הכרמל וביריחו, מציג עדות לשימוש באש, הוכחות למפגש בין ניאנדרתלים והומו סאפיינס, ציוני דרך במעבר מחיי לקטים לחקלאות, בניה ראשונה לגובה, ועוד.

למרות ההתמקדות בחבל ארץ זה, שבו התגלו ממצאים קדומים רבי ערך, הדיון אינו מנותק, כמובן, מן המחקר הגלובלי, והכותבים מרחיבים לגבי הרקע של כל אחת מן התגליות. כאנשי מדע, בפרט בתחום המבוסס על רסיסי מידע, הם מציגים גם את מה שאיננו יודעים, את מה שהנו בגדר השערה, ואת הויכוחים הסובבים את הממצאים. האופן בו מפתחים הארכיאולוגים את התיאוריות ומסיקים מסקנות, הוא אחד ההיבטים המרתקים בספר, והוא נשען, מדרך הטבע, על מחקר בין-תחומי, שמעורבים בו ביולוגים, כימאים, פסיכולוגים, אסטרונומים, אנתרופולוגים, אם למנות אחדים. שילוב הכוחות הללו יחדיו מאפשר לעקוב אחר התמורות שעבר האדם במהלך התקופה הארוכה הזו, לנתח את הקשר בין שינויים סביבתיים לחברתיים – היעלמות בעלי חדק לפני ארבע-מאות אלף שנה הובילה לשינויים חברתיים וטכנולוגיים; הכחדה של ממותות וחיות אחרות לפני כארבעים אלף שנה קשורה להיעלמותם של הניאנדרתלים -, להבין את משמעותם של ציורי המערות, לגלות מתי ולמה הפכה חברה שוויונית למעמדית, ועוד שפע נושאים מרתקים מסוג אלה.

מעבר להיותו ספר מוקפד ומרחיב דעת, "היו פה לפנינו" הוא גם נעים מאוד לקריאה, כתוב בקלילות לכאורה, ושופע הומור, שאינו בא על חשבון הידע. הספר מחולק לפרקים, שבראש כל אחד מהם כותרת הולמת ומשעשעת – כגון "סלע קיומנו" ו"עושים על האש" – ותחתיה כותרות משנה בטעם של פעם. ההומור העדין נוכח גם בטקטס, כמו, לדוגמא, בהתיחסות לאורח החיים היציב של ההומו ארקטוס לאורך מליון וחצי שנים: היה להם כלי עבודה מצוין, היו להם פילים, למה לשנות? מה רע בשמרנות יעילה ומוכחת?

מתוך הנושאים המעניינים בספר אזכיר את הפרק שבו הכותבים משקמים את כבודם הרמוס של הניאנדרתלים. בניגוד לתפיסתם כגזע נחות, טיוטה לא מוצלחת של האדם המודרני, הניאנדרתלים דווקא הפגינו כישורים ויכולת הסתגלות מרשימים. הם חיו במשך מאות אלפי שנים, שרדו במרחבים עצומים ובתנאי סביבה לא פשוטים, ייצרו כלי אבן יעילים ותכשיטים, ואכלו תזונה מגוונת, כולל דגים ופירות ים שנתפסו בצלילה. למעשה, ניתן לומר שלא נכחדו כליל – המטען הגנטי של בני האדם המודרניים מכיל כשניים עד ארבעה אחוזים מורשת ניאנדרתלית.

לאורכו של הספר שבה ועולה תפיסת העולם האונטולוגית של אבותינו הקדמונים: כולם ישויות שותפות ביקום שמורכב מעולמות מקבילים – זה של בני האדם, זה של ממלכת החי, זה של ההרים והסלעים – ועל בני האדם לחיות לצד הישויות האחרות ולכבד אותן. אז אולי לא צריך להרחיק לכת עד כדי הלבשת הסלעים והאכלתם, כפי שנהגו בתרבות מסוימת, אבל יש לזכור, גם היום, שבין מרכיבי החיים על הכדור הארץ מתקיימת סימביוזה, גם אם אינה תמיד גלויה לעין, ושמירה על המרקם העדין היא הכרחית. "היו פה לפנינו, וראוי שנעשה כמיטב יכולתנו שיהיו גם אחרינו".

ספר מעשיר, חינני, ומומלץ מאוד.

דביר

2021

האקספרס הפאטאגוני הישן / פול תרו

כותרת משנה: מסע ברכבות דרך שתי האמריקות

הסופר פול תרו אוהב לנסוע, ועל נסיעותיו הבלתי שגרתיות ברחבי העולם כתב מספר ספרים. "האקספרס הפאטאגוני הישן" הוא אחד הראשונים שבהם, והוא מתעד את המסע שעשה, בעיקר ברכבות, מבוסטון עד פאטאטגוניה. לא היעד מעניין אותו, אלא הדרך. המסעות בימינו, והספרים הנכתבים עליהם, מתמקדים, כך הוא טוען, ביציאה ממקום אחד ובהגעה אל מקום אחר. בין שני אלה מתרחשת מעין קפיצת דרך, בדרך-כלל בטיסה המוחקת הפרשי מרחק וזמן. את קפיצת הדרך הזו הוא אינו מחבב. "מה שמעניין אותי היא ההתעוררות בבוקר, המעבר מן המוכר אל המשונה במקצת, אל המוזר למדי, אל הנוכרי, ולבסוף אל הזר לחלוטין. עצם הטיול, לא סופו, הוא החשוב". את ספרו הוא מבקש לסיים "במקום שבו ספרי מסעות מתחילים".

מצויד במזוודה אחת ובמספר ספרים, ובמתכוון ללא מצלמה, יצא במחצית שנות השבעים ממסצ'וסטס לשיקגו, ומשם הדרים לטקסס. בטקסס חצה את הגבול למכסיקו, עבר בדרכו מספר ארצות בדרום-אמריקה – גואטמלה, אל-סלוודור, קוסטה-ריקה, פנמה, קולומביה וארגנטינה – וסיים את המסע במרחבים השוממים של פאטאגוניה. לפני ששם פעמיו לשם השתהה בחברתו של בורחס, שיעץ לו לוותר על תוכניתו משום שאין בפאטאגוניה דבר. "אם כך, אמרתי בלבי – אם באמת אין שם כלום – הרי זה המקום המושלם לסיים בו את הספר הזה". המקום שמשך את לבו, רק משום נידחותו, היה אסקל. הוא הוזהר לא לעלות על הרכבת הרעועה הנוסעת לשם, אך כשם שהתעלם שוב ושוב מאזהרות במהלך המסע, כך נהג גם כעת. היעד היה חקוק במוחו, ולא ניתן היה לוותר עליו. "מה יכולתי לעשות? היה עלי להגיע לאסקל כדי לחזור הביתה". אותה רכבת רעועה, המכונה La Trochita, היא האקספרס הפאטאגוני הישן שבשם הספר.

פול תרו כמעט ואינו מתעכב על פרטים שיעניינו את התייר הממוצע. גם כשהוא נוסע לאתרים מוכרים, כמו מאצ'ו פיצ'ו, הוא אינו כותב עליהם דבר וחצי דבר. הפרק הנושא את השם "ברכבת למאצ'ו פיצ'ו" עוסק כמעט כולו במה שהוא מכנה "חטיבת תרמילי הגב": "הם היו תיירים דלפונים, בטלנים, נוודים, הרפתקנים, שהתנקזו למקום המרושש הזה משום שרצו לחסוך כסף […] הם דברו בלשון אחת, כסף ורק כסף […]". הפרק על פנמה סובב סביב שאלת הבעלות על התעלה, ומתייחס לחייהם של העובדים במקום. חלק הארי מפרק הנסיעה ללימון מוקדש לתיאור קומי של נוסע אמריקאי טרחן שנדבק אליו ולא שתק לרגע. תרו מאזין למוזיקה המקומית ולא מתלהב ("ניכר שלמוסיקה מחרישת אוזניים זו נודעה חשיבות באמריקה הספרדית, משום שהיא מנעה כל אפשרות של חשיבה"). הוא משוחח עם ילדים רחוב בבוגוטה ("הם דברו על עצמם בנימה של עצמאות, אבל הם לא יכלו לדעת כיצד הם נראים, עצובים כל כך ועזובים. איזו תקווה יכלה להיות להם בחיים הללו, ברחוב הזה? מובן, סופם למות; וכל מי שישתמש בגופותיהם הקטנות כדי לתת דוגמא מוחשית לזעמו, יואשם באהדה לבולשביקים"). על הגבול בין ארצות-הברית למכסיקו, בין לארדו לנואבו-לארדו, הוא מבחין במהוגנות לכאורה של הצד האמריקאי, שחומק בלילה אל רובע האורות האדומים מעבר לגבול. באל-סלוודור הוא מעביר את זמן הנסיעה בשיחה עם סוכנים-נוסעים, הסבורים שבני ארצם נבונים יותר מבני אמריקה המרכזית האחרים ("אנחנו כמו הישראלים," אמר אלפרדו. ותרו בתגובה: "אתם מתכוננים לפלוש לאיזה מקום"?) למרות המצב הרעוע עד מאוד של הרכבות באמריקה הדרומית, הוא נמנע מאלטרנטיבות נוחות יותר, ומעדיף את הנסיעה בחברת המעמדות החלשים ביותר, כי "מי שמבקש להבין, ראוי לו שיסע ברכבת. בהבנה יש משום ערובה לדכאון, אבל זו דרך להגיע אל האמת". ובכלל, לא נוחות הוא מבקש, לא בילוי בנעימים, כפי שאיחלו לו חבריו כשנפרדו ממנו. "השתוקקתי להעזה קטנה, לסכנת-מה, לארוע לא נעים, לאי-נוחות חריפה, לנסיון שבשהיה עם עצמי, לרומאנסה של בדידות בנוסח צנוע".

באשר לספרים שנטל אתו למסע: את הדרך פתח עם "דקלי הפרא" של פוקנר, אבל לא הצליח להתקדם בו. בהמשך התפעם מאוד מ"וילסון ראש כרוב" של מארק טוויין ("זו היתה יצירת מופת פראית, חדורה עליצות אכזרית קודרת, מחוכמת ופסימית יותר מכל יצירה של טוויין שקראתי"). במלון אכול חולדות, קודר ומטיל אימה, נתקף סיוטים כשניסה לקרוא את "עלילות ארתור גורדון פים" של אדגר אלן פו. ובין אלה קרא מספריהם של דשיל האמט ושל אמברוז בירס הציניקן המריר. ועוד בענייני ספרות: בארגנטינה פגש מתרגם של עזרא פאונד, והסתבר שאינו דובר אנגלית. "אין ספק שבערותו הקנתה לו יתרון גדול. הייתי סמוך ובטוח שהגירסות שלו מוצלחות יותר מן המקור", מגיב תרו בציניות. על חורחה לואיס בורחס, לעומת זאת, הוא כותב בהערכה ובכבוד, ואף מקדיש פרק לשיחות ביניהם.

הרביתי בציטוטים כדי להדגים מעט מן השפע התוכני שבספר, אבל פטור בלא תיאור טבע אחד לפחות אי אפשר. הקטע הבא לקוח מן הפרק המתאר את הנסיעה מנואבו-לארדו למכסיקו סיטי, בתרגומה הנאה של נעמי כרמל:

"העיט האצטקי" טיפסה דרך סרו-ראחון, אזור של גבעות תלולות מכוסות בסבך שיחים. הרכבת נסעה כה לאט במשך הטיפוס המתפתל עד שיכולתי לקטוף את פרחי הבר לאורך המסילה. אבל כשבאה השעה לגלוש במורד פרצנו לפנים בדהרה רועמת, מלווה ברומבה של החיבורים תחת המעבר שבין הקרונות, מקום שם עמדתי לשאוף אויר. האובך פג בגבהים הקרירים הללו, ויכולתי להשקיף על פני שמונים קילומטרים או יותר של מישור כחול-ירוק. הרכבת התפתלה כל העת על פני המדרון, כך שהנוף השתנה ללא הרף, מן המישור לרכס של גבעות ולעמק פורח עם עצים גבוהים ופלומתיים, ערוכים בטורים לאורך גדות נהרות מעלי קצף, ומפעם לפעם גם ערוץ עמוק של לוחות גרניט ניצבים. העצים היו אקליפטוסים – אפריקניים כמו הנוף, שהיה עולם כביר של אבן ומרחב.

תרו הוא מתבונן חד עין וביקורתי. לעתים הוא יוצר רושם מעט מיזנתרופי, רואה יותר את הרע ופחות את הטוב, אבל תיאוריו חיים מאוד, התובנות שלו למראה עיניו מעניינות, והשילוב בין חוויות הנסיעה הפרטיות לחלון שהוא פותח אל נופים אחרים ואל חברות אחרות עובד מצוין. אזכיר לסיום שני ספרים מומלצים נוספים שלו – "יריד הרכבות הגדול", שאף הוא ספר מסע ברכבות, הפעם באירופה ובאסיה, ו"חוף מוסקיטו", רומן אודות דינמיקה משפחתית בצלו של אב אחוז דיבוק לדבר אחד.

The Old Patagonian Express – Paul Theroux

זמורה ביתן מודן

1981 (1979)

תרגום מאנגלית: נעמי כרמל

גג העולם / זהר מנשס

ניב קינן הוא מאמן אישי ועסקי. הוא עובד עם אנשים פרטיים ועם תאגידים, ומוביל אותם אל "גג העולם", כשם השיטה שפיתח, איש איש והגג שאליו הוא שואף. בארץ הוא מכונה "המאמן הלאומי", וגם מחוץ לארץ רכש לעצמו מוניטין. ניב נשוי באושר לאדריכלית מצליחה, אב לבנות שהוא אוהב. הוא חלק מחבורה שהולכת יחד מן התיכון, מעין אחוות גברים אמיצה ומלוכדת. מצד משפחתו המורחבת ומצד חבריו הוא זוכה להערכה, עסקיו משגשגים, החיים יפים. לכאורה.

ניב, שמצליח לחלץ את לקוחותיו מפלונטרים שמונעים מהם לפרוח, תקוע בעצמו בפלונטר שכזה. הוא סובל מהשמנת יתר, שגורמת לו אי נחת בכמה מובנים. הוא שונא את המראה שנשקף אליו מן המראה, הוא מודע לנזק הבריאותי שהוא גורם לעצמו, ויותר מכל הוא מתעב את הכניעה המתמשכת שלו ליצר הזלילה הבלתי נשלט. הראש אומר לו שהוא אינו רעב, אבל העיניים הולכות אחרי האוכל והפה אחריהן. הוא כבר ניסה כמעט הכל – קבוצות תמיכה, דיאטנים, מעט ספורט, החלטות נחרצות חדשות לבקרים להשתלט על היצר – אך לשווא. גם אם הוא מצליח לרסן את עצמו ולהפחית ממשקלו, ההדרדרות אורבת מעבר לפינה, וכל שיפור נמחק.

"גג העולם" מתקדם בשני קוים סיפוריים משתלבים. האחד הוא סיפורו של ניב כמאמן, והשני הוא תיאור המאבק הבלתי פוסק שלו עם עצמו, או אולי נכון יותר לומר הכניעה שלו לעצמו. הסיפור הראשון מוצלח מאוד, ומשולבים בו נושאי משנה מעניינים ומעוררי מחשבה, ביניהם תורת האימון, מפגש הדור השני היהודי והגרמני, יחסי הורים וילדים, קשרי זוגיות, חברות גברית, ואיזון בין קריירה למשפחה. הסיפור השני פחות מוצלח בעיני, לא משום שהוא מסופר רע (הוא לא), אלא בעיקר משום חלקו היחסי בעלילה. בניגוד לכל מה שקשור בעבודתו של ניב, שהוא דינמי ומגוון ומשתנה, ולפעמים מפתיע, אין יותר מדי מה לחדש בענין תאוות האכילה שלו, ומתן משקל שווה לשני צירי העלילה גורם בהכרח לחזרות על בליסה ולעיסה שקצת עייפו אותי. הבחירה לסיים את הספר בפתרון שבחר לבעייתו – ולא אחשוף אם בחר בהשלמה או בניתוח או בקבוצת תמיכה או באלטרנטיבה אחרת – מעניקה דווקא לנושא הפחות מעניין בעיני משקל יתר. בנוסף, בין השורות עולה מסר בעייתי, לפיו שמן לא יכול להיות שמח באמת.

בהתעלם מן ההסתייגות שלמעלה, הספר כתוב היטב. כמו בספרו הקודם, "בחברה טובה", גם כאן הכתיבה של זהר מנשס מלאת חיים, עכשווית, משכנעת ומאוד מדויקת. הדמויות בנויות באמינות גבוהה, העלילה מתפתחת בסבלנות, והספר מושך ומהנה.

כנרת זמורה ביתן דביר

2021