אקבדורה / מיקלה מורג'ה

מריה היתה בת שש כשעברה מרשות אמה האלמנה לרשותה של בונריה, זקנה ערירית. בכפר הקטן בסרדיניה, התופעה הזו של "ילדים הבאים לעולם פעמיים, מתוך דלותה של אשה אחת ועקרותה של אחרת" היתה שכיחה, והתרחשה בפועל עד שנות השמונים של המאה הקודמת. מיקלה מורג'ה עצמה חוותה אימהות כפולה שכזו, והיתה מה שמכונה "ילדת חיק", fill'e anima, כש"אומצה" בהיותה בת שמונה-עשרה על ידי אם שניה. את הספר הקדישה "לאמא שלי, לשתיהן". המנטליות של מקום קטן ואינטימי, שבו כולם מעורבים בחיי כולם ומשוחררים מביורוקרטיה, אפשרה את התופעה. ההעברה נעשתה ללא משקעים, וחייבה הסכמה של כל הגורמים הנוגעים בדבר, כולל הילדים (הסופרת הועברה בגיל מבוגר יחסית, משום שאביה התנגד לכך כשהיתה צעירה יותר, ובכך נפתח לה פתח ללימודים שלא היו מתאפשרים במשפחתה הביולוגית).

למותר לציין שבגיל שש מריה לא יכלה להביע הסכמה או התנגדות. מכיוון שהיתה לא לגמרי רצויה במשפחתה, בת שנחשבה לטעות אחרי שלוש הצלחות של אחיותיה, ויתרה עליה אמה בקלות. יחד עם זאת הקשרים המשפחתיים לא נותקו, האם נותרה האם, ובונריה כונתה דודה. כשמריה התעקשה לדבר בניב הסרדי ולא להשקיע בלימוד איטלקית, משום שסרדיניה מנותקת מאיטליה, בונריה הדגימה לה את השגיאה שבטיעון באמצעות דוגמא מחייה: "את מנותקת מאמך אבל את בכל זאת הבת שלה, נכון? אתן לא חיות יחד אבל אתן אם ובת".

כל הכפר, חוץ ממריה, יודע מה העיסוק של בונריה. מריה סבורה כי הדודה תופרת, וזהו עיסוקה היחיד, אבל לבונריה חיים חשאיים המתנהלים בשעות הלילה. בחשכה, עטופה בגדים שחורים, היא מתייצבת ליד מיטתם של גוססים, המבקשים לשים קץ לסבלם, ומסייעת להחיש את מותם. זוהי האָקָבָּדוֹרָה, האשה שמביאה את הקץ, דמות מיתית המופיעה בסיפורי סרדיניה, וככל הנראה לא התקיימה מחוץ לסיפורים העממיים. כשמריה תגלה את האמת, בעקבות מקרה שיערער גם את בטחונה של בונריה שהיא יודעת להבחין בין חסד לפשע, היחסים ביניהן יגיעו לכדי משבר. תעבורנה שנים עד שמריה תלמד להתבונן במעשיה של בונריה מנקודת מבט חומלת.

מיקלה מורג'ה מחייה על הנייר את הכפר ואת אנשיו, על האור והצל שבהם. היא מתארת בחיות ובכשרון את הקשר שבין בונריה ומריה, ומעוררת את הדילמה של המתות חסד. סגנונה, בתרגומה היפה של סביונה מאנה, מעשי ופיוטי כאחד, והספר המיוחד מומלץ בהחלט.

Accabadora – Michela Murgia

כנרת זמורה ביתן דביר

2012 (2010)

תרגום מאיטלקית: סביונה מאנה

ילד בולע יקום / טרנט דלטון

סקירה יפה וממצה אודות "ילד בולע יקום" כתב הסופר עצמו במאמר תחת הכותרת "למה כתבתי את הספר הזה". קטעים מן המאמר מצוטטים על דש הספר, ומסתיימים בשש נקודות, הלוכדות היטב את רוחה של היצירה:

כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב

אהבת אמת כובשת הכל

יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום חשוך וברוטאלי

הפרוורים של אוסטרליה הם מקום יפהפה וקסום

הבית הוא תמיד שיר הפתיחה והסיום

טרנט דלטון מספר, מפיו של איליי בל, על ילדות בפרוורים הקשים של בריסביין שבאוסטרליה. איליי, ואחיו גאס שאינו מדבר, חיים עם אמם ועם בן זוגה לייל, עד שארוע אלים מעלים את האיש ומשגר את האם לכלא. הילדים עוברים לגור עם אביהם, שאתו לא היה להם שום קשר. לייל סוחר סמים, האם נרקומנית שנגמלה, האב שיכור שסובל מהתקפי חרדה משתקים. הבייביסיטר של הילדים, שהוא גם המבוגר המשפיע על איליי, הוא אסיר ששוחרר לאחר שנים רבות בכלא באשמת רצח. לכאורה, איש מהם אינו ראוי לגדל ילדים, אבל בעולם של איליי ושל גאס האור והצל משמשים יחדיו. בדומה למסקנותיו של דלטון למעלה לגבי הפרוורים של אוסטרליה, גם הילדים, שחווים ברוטאליות וטראומות מערערות, מוצאים את היופי ואת הקסם.  

גאס, שכאמור אינו מדבר, שותק מבחירה בעקבות טראומה. הוא מתבטא באמצעות מחוות ובאמצעות כתיבת מלים באוויר, מלים כמעט נבואיות. האם הילד באמת ניחן בכוחות נסתרים? איליי מנהל שיחות משונות באמצעות טלפון אדום המצוי בחדר חבוי בבית אמו. האם השיחות האלה באמת מתקיימות? דלטון מהלך באמנות רבה על הקו הדק שבין העל-טבעי למציאותי, עוטף את הסיפור בקסם, ומציג לצדו את האופציה שכל הבלתי מוסבר הוא בעצם דרכם של הילדים להתמודד עם הטראומות שבחייהם.

איליי וגאס, ילדים מיוחדים באמת, מקיימים ביניהם קשר יחודי, והתובנות שלהם – מעבר לתובנות חובקות הכל שלמעלה – מרתקות ונוגעות ללב גם יחד. כשאיליי מתבונן בחייה של אמו, הוא מבחין שבחיי כל אדם ניתן להבחין באדוות, דוגמת אלה שחולפות במים: "הטיפה בים היתה אבא של אמא שעזב אותה כשהיא היתה ילדה", וכל מה שקרה אחת נבע מן הטיפה הזו שהכתה גלים. כשגאס חורג משתיקתו ומדבר עם איליי, ורק אתו, הוא אומר: "אתה יודע מה קלטתי בכל הזמן הזה שסתמתי את הפה? רוב הדברים שאנשים אומרים לא צריכים להאמר". איליי מתבונן בסדרת הטלויזיה האהובה עליו, "קשרי משפחה", ורואה שם את האב אומר לילדיו שהוא אוהב אותם, מלים שהוא וגאס לא שמעו מאביהם, אבל הוא נבון מספיק ורגיש מספיק כדי לדעת ש"אבא אומר לי שהוא אוהב אותי כשהוא עושה אקדח מהאצבע והאגודל שלו ומכוון אותו אלי בזמן שהוא מפליץ". האב הפגום הזה הוא גם מי שקשוב לחלומותיו של איליי להיות עיתונאי, ובחג המולד הוא מעניק לו בלוק כתיבה, שבעמודו הראשון הוא כותב: "אתה יכול לשרוף את הבית או להדליק את העולם. תלוי בך, איליי. חג מולד שמח. אבא."

בעולמו המבלבל איליי עוסק רבות בשאלה מהו טוב, והוא מכוון עצמו לשם. כך, לדוגמא, הוא "מרגיש שלחבק את אבא זה דבר טוב והתקווה שלי היא לגדול להיות אדם טוב, אז אני עושה את זה". גאס גם הוא מוצא לעצמו דרך לעשות את הטוב כשהוא עוסק בהתרמות. "נתינה, הוא קלט, היא הדבר האחד שחסר בחייהן של רוב היחידות המשפחתיות בפרוורי אוסטרליה, שלטוב ולרע התמכרו לעיסוק בפשיעה קטנה". אם זה נשמע סכריני, זו טעות. ברירת המחדל של הלב האנושי, כך הם מאמינים למרות הכל, היא טוּב לב.

טרנט דלטון כתב את הספר בהתבסס על חייו. בראיונות אתו סיפר שגאס הוא תערובת של אחיו, דמותה של העיתונאית שבה איליי מאוהב מבוססת על אשתו, ואמו, שבעיניו היא האדם המעניין ביותר, עברה בחייה תלאות גדולות, שרק אחוז קטן מהן מתואר בספר. כמה מעט אנו יודעים על המתרחש מאחורי דלתות סגורות בשכונות המוזנחות לנפשן, קרוב למרכז, לנופים הקסומים, אך כאילו ביקום מקביל. כשהוא מתמצת את ספרו, אפילו יותר משש הנקודות שלמעלה, דלטון מספר על מכתב שקיבל מקוראת צעירה, ובו היא כתבה שהראה לה מהי תקווה. תקווה ואהבה – זה כל הסיפור.

"ילד בולע יקום" הוא סיפור התבגרות שופע אלימות וקסם, כאב ותקווה. סגנונו מיוחד, איליי הוא דמות בלתי נשכחת, והספר מומלץ מאוד.

Boy Swallows Universe – Trent Dalton

כנרת זמורה דביר

2021 (2018)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

אל תלכי לשם / הדסה בן-עתו

כשהשופטת, גיבורת הספר המזוהה רק בתוארה זה, היתה עורכת דין מתחילה, הגנה יחד עם מנהל המשרד בו עבדה על גבר שנחשד ברצח אשתו. הדיון המשפטי לא הגיע כלל לשלב הוכחת האשמה, שכן במשפט זוטא נקבע כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה לגבי חוקיות ההודאה שנגבתה מן החשוד. בפסק דין תקדימי, בהעדר ראיות אחרות מלבד ההודאה שנפסלה, בוטל כתב האישום, והאיש יצא לחופשי. עורכת הדין נותרה עם ספקות לגבי חפותו, ויותר מזה, עם ספקות לגבי שיטת המשפט שאומצה בארץ. "איך יתכן, תהתה פעמים רבות, שאשה נרצחה, ובית המשפט אפילו לא דן ברצח עצמו ובאשמת הנאשם? והכל קרה על פי הפרוצדורה". שנים אחר-כך נקרית לה הזדמנות שניה להיות מעורבת בפרשה.

מכיוון שהתוודעה אל משפחת שושן, משפחתו של החשוד, ויצרה איתה קשר קרוב יותר מן הרגיל, היתה עורכת הדין שהפכה לשופטת מודעת היטב להשפעה שיש להליכים המשפטיים על מעגלים נרחבים. שני אחיו של החשוד היו מעורבים באופן כלשהו במשפט הזוטא; אמו, שניהלה את המשפחה בזמן המשבר, וגם קודם לו ואחריו, גזרה על בנה גלות וניתוק מילדיו; אחותו הצעירה ויתרה על כל חלומותיה כדי לשמש אם לילדיו; חיי כולם התנהלו בצלו הקודר של הרצח, וכולם יחד חברו להסתיר את סודות המשפחה מן הילדים כדי לאפשר להם חיים נורמליים; משפחתה של הנרצחת סבלה קשות, כמובן, לא רק מן האובדן אלא גם מן העובדה שאיש לא נענש בגינו. הדברים לא נעשו קלים עם חלוף השנים. בתקופה שבה מתרחש הספר, אחותו של החשוד חוששת לחשוף את העבר המשפחתי בפני גבר המבקש לשאתה, והוא מצדו, אחרי שהדברים נודעים לו, חושש מהשפעתם על הוריו שעברו טראומות קשות בעצמם. כשהשופטת ביקשה מעמיתיה לתת דעתם על האחריות שבה הם נושאים כלפי מעגלים נרחבים מעין אלה, התגובה שקיבלה היתה "אל תלכי לשם".

שניים הם נושאי הספר. האחד הוא הסודות שבהם אנו מקיפים את עצמנו. משפחת שושן, כאמור, מתמודדת במשך שנים עם סוד הרצח. השופטת, שחיי נישואיה קרים, מקיימת בסודיות רומן עם פרקליט. האם בעלה מקיים קשר דומה? היא אינה יודעת. אבל היא מודעת בחריפות לכך "שאולי גם לאחרים יש סודות. היא הסתכלה מסביב לשולחן ונסתה לנחש מה הם מסתירים, הרי לא סביר שרק בחיים שלה מתרחשות דרמות". חשיפת סודות היא במידה רבה חלק מתפקידו של השופט, ואלה נקשרים אל הנושא השני, אולי הפחות דרמטי אבל היותר מהותי, והוא מגבלותיהם של כללי ה"משחק" המשפטי. למרות שנים רבות של עיסוק בתחום משני צדדיו, השופטת עדיין חווה תסכול מן העובדה "שבשיטה הבריטית שאומצה באדיקות, זו שנותרה כאן כשהסתיים המנדט, היא לא מצליחה להגיע בוודאות לחקר האמת". במהלכו של הספר היא מתייחסת לנושאים מעניינים כמו חסיון, עסקות טיעון, מורכבות התפקיד השיפוטי ועוד, ורק לקראת סופו, כשהיא מתארת לאחת מבנות המשפחה, המתעתדת ללמוד משפטים, למה עליה לצפות, היא משלימה עם מגבלות השיטה: "ההחלטות המשפטיות המכריעות את גורלו של אדם אינן מתיימרות להיות מבוססות על האמת, כפי שכל אדם מבין אותה, הן מבוססות על האמת המשפטית, כפי שהיא נקבעת בידי שופט בשר ודם, על פי כללים ברורים המנחים אותו, אבל שימי לב! השופט מחליט גם על פי שיקול דעתו ומצפונו", ולעצמה היא מסכמת כי, "גיליתי שעלי להכיר בכך שהסמכות שלי מסתיימת בפתחו של בית המשפט".

זהו ספרה השלישי של השופטת הדסה בן-עתו, וכמו קודמיו הוא כתוב ברהיטות ובאכפתיות, ונסמך על נסיונה. הספר הראשון, "השקר מסרב למות" עוסק בפרוטוקולים של זקני ציון, נושא שבער בעצמותיה, וכדי להתעמק בו ובמאבק נגד האנטישמיות פרשה מכס המשפט. ספרה השני, "פנינים ורודות משנחאי", הוא מעין אוטוביוגרפיה משפחתית ומקצועית. "אל תלכי לשם" הוא רומן, שליבתו הבדויה, והמעניינת ומרגשת בעצמה, משמשת מצע להתבוננות מפוכחת, ביקורתית ומשלימה, במערכת המשפט. כל השלושה מומלצים בהחלט.

כנרת זמורה ביתן

2012

איך לאהוב את בתך / הילה בלום

בחרונינגן שבהולנד עומדת אשה ישראלית מבוגרת ברחוב, ומציצה לתוך אחד הבתים. שם, בתוך הבית, מתגוררת בתה יחד עם בעלה ועם שתי בנותיה הקטנות. האשה שברחוב אינה מכירה אף אחד מן השלושה. בתה התנתקה מחייה לפני שנים ולבלי שוב. איך קרה שהשתיים, שחוו קשר אם-בת שגרתי למדי, הגיעו למצב העצוב הזה? האם מאמציה של האם להיות שוב, באופן כלשהו, חלק מחייה של הבת, ישאו פרי?

יואלה, האם, מספרת על משפחתה, על יחסיה עם הגברים בחייה – אביה של הבת, לאה, שנפטר לפני מספר שנים, וארט, הגבר שעליו היא נסמכת כעת – על ילדותה והתבגרותה של לאה, ובעיקר על הקשר בינה ובין בתה, וגם על זה שבינה ובין אמה, שמוצג רוב הזמן כניגוד או כהשוואה. בסך הכל, מדובר על קשר לא חריג, עם עליות ומורדות, רגעי אושר ורגעי משבר. למרות שיואלה מתמודדת מגיל צעיר עם תקופות של דכאון קשה, היא מצליחה להתגבר ולתפקד. היא מתגברת גם על בגידה חד-פעמית של בעלה, והחיים המתוארים בספר רחוקים מלהיות מסעירים או יוצאי דופן. יואלה עצמה אומרת, כשהיא מנסה לנתח את חייה, שהקצוות אינם מעניינים אותה: "עניינה אותי רק אומללותן של משפחות מאושרות, שבירותו של האמצע". ה"אמצע" הזה, למען האמת, שעמם אותי רוב הזמן. הספר, הקופץ בין רגעים קפואים בזמן, שופע תמונות בנאליות. פה ושם עולה הרהור מעניין, אבל המכלול רגיל ושטוח למדי. זו אינה אשמת הסגנון, שכן התיאורים יפים ומדויקים, חלקם נוגעים ללב, רבים מהם מוכרים מן היומיום וקל להזדהות איתם. זו בעית התוכן ה"אמצעי" שאינו מוסיף דבר. הקריאה בספר מושכת, לפחות מבחינתי, רק בזכות תעלומת הניתוק המשתוקקת להתפענח.

ייאמר לזכותה של הסופרת, שלמרות שהספר עשוי להשתבץ במגמת ספרי "ניתוץ אידאת האימהוּת", היא שומרת על כתיבה ריאליסטית, ואינה מתפתה להעמיס הפרזות שמטשטשות את הנושא.

הפרקים הטובים בספר מגיעים לקראת סיומו בשני ארועים דרמטיים. הראשון הוא זה שהביא לניתוק בין יואלה ללאה, ומעניין כי בעוד הקורא מבין מה התרחש, לה עצמה אין מושג במה חטאה. היא מסוגלת לראות את ההתרחשויות רק מנקודת המבט הצרה מאוד של "טובת הבת", כפי שהיא מבינה אותה. החטא הזה מחוויר נוכח האטימות שהיא מפגינה בצעד שהיא נוקטת בנסיון להחזיר אליה את בתה. ומחמת הקלקלנים לא ארחיב.

איך לאהוב את בתך? לא באגואיזם, לא בחוסר יכולת לראות דברים מעיניה.

תחילת הספר וסיומו עוצמתיים. אולי הוא היה צריך להיות סיפור, נובלה קצרה.  

כנרת זמורה

2021

כשאלוהים היה צעיר / יוכי ברנדס

בראשית, עוד לפני הראשית, היה אלוהים לבדו, ללא העולם כפי שאנו מכירים אותו, ללא בני האדם, ללא העם הנבחר. שנים רבות אחר-כך, סיפורי תנ"ך רבים אחר-כך, הוא הפך לאלוהים-אבא, שמקבל את בני האדם כמות שהם, שהוא אב לכל העמים וגם אב פרטי לכל אדם. יוכי ברנדס מייחסת את תהליך ההשתנות שלו למפגשים עם שבע דמויות תנ"כיות, ומקדישה פרק לכל אחת מהן. כמו בספרי חקר המקרא האחרים שלה, ביניהם "שבע אמהות", גם כאן היא מחפשת ומוצאת משמעות יחודית לטקסטים, שאצל רובנו התקבעו בפירוש המקובל, היא מפגינה ידע מקיף בתנ"ך ובפרשנויות הנלוות לו, מתייחסת אל הדמויות ההיסטוריות כאל משפחה, דבקה בתפיסותיה ללא מורא, וההתלהבות שלה מדבקת.

כדאי לקרוא את הספר ולעקוב אחר האופן בו הסופרת מובילה כל אחד מן הפרקים אל שלב נוסף בתהליך השינוי, ולא אנסה להקיף אותם כאן. אציין אפוא את השורה התחתונה של כל מפגש. בזכות חוה אלוהים השלים עם קיומם של בני אדם יודעי טוב ורע שמאיימים על אלוהותו; אחרי רצח הבל בידי קין אלוהים לא יעודד יותר את בני האדם להתחרות על קרבתו; האופן בו נח נכנע לגורלו ולא ניסה להציל את העולם הותיר את האחריות בידיו של אלוהים בלבד. הוא זה שצריך לשמור על עולמו מפני עצמו; בעקבות פרשת העקידה אלוהים אינו מעונין עוד בצייתנות עיוורת ובקורבנות אדם; המפגש עם משה לימד את אלוהים לא לנסות יותר להשמיד את עם ישראל; אליהו, הנביא הקנאי, מציב בפני אלוהים ראי, הגורם לו להבין שהוא לא רוצה יותר להיות אל קנא; וסיפורו של יונה הוא שמשלים את הטרנספורמציה לאלוהים-אבא.

אמנם נושא הספר, כמשתמע משמו, הוא אלוהים, אך מצאתי ענין רב בדמויות המככבות בכל פרק ובנושאים השזורים בהם. הנה כמה מהם.

מיד אחרי שנגזר עונשם של אדם וחוה, נתן אדם לחוה את שמה, "כי היא היתה אם כל חי". הסופרת מסיקה מכאן כי שמה ניתן לה לאו דווקא משום היותה אמם של בני האדם, אלא של החיים בכלל. אדם בעצם אומר לחוה תודה. האכילה מעץ הדעת העניקה לחיים משמעות.

לפני שקין רוצח את הבל הוא אומר לו דבר מה. מה הדבר שנאמר? התנ"ך אינו מספר לנו, ופרשנויות ניסו להתמודד עם הטקסט החסר. הסופרת סבורה שתוכן הדברים שנאמרו אינו משמעותי כלל. כמו רבים, שמוצאים צידוק אידיאולוגי למעשיהם הטועים, גם קין כבר מצא לעצמו איזושהי אידיאולוגיה שתשקיט את אשמתו.

הפתיעה אותי ההתיחסות המחמירה של הסופרת אל אליהו. האיש שמייחלים לו, זה ש"במהרה יבוא אלינו עם משיח בן דוד", מתואר כמיזנתרופ קטלני, מרוכז בעצמו, קנאי קיצוני. התיחסות זו מגובה בטקסט, ואודה שלא נתתי עד כה את דעתי עליו באופן זה.

הפתיעה אותי עוד יותר הטענה כי עם ישראל בראשיתו הקריב לאלוהים קורבנות אדם. ואלוהי ישראל בראשיתו קיבל קורבנות אדם. שוב, הטענה מגובה במובאות ומשכנעת.

יוכי ברנדס כותבת על הסיפור הגלוי ועל הסיפור הסמוי בתנ"ך, מתיחסת לאופנים בהם הוא מפורש, מביאה מדברי חכמים וחוקרים לאורך השנים, ומחבבת במיוחד פירושים נועזים, שאינם מתפתלים ומתאמצים להשאר בתלם. היא מחבבת את הפולמוס סביב סיפורי התנ"ך, את החקרנות ששמרה על רעננות מחשבתית לאורך הדורות, ומקבלת את העובדה שאינם מפוענחים עד תום. אלוהים שלה אישי ואנושי, שהרי הוא עצמו אמר על בני האדם שנעשו כמוהו לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת, ורק עובדת היותם בני תמותה מבדילה בינו ובינם.

הספר עשוי לעורר התנגדויות אצל קוראים שונים. האם אלוהים קיים בכלל? האם הוא באמת אלוהים-אבא, זה שנוטע בנו את הבטחון שלא משנה כמה נטעה וכמה נחטא – תמיד נהיה ילדיו? למרות התנגדויות אלה ואחרות, עדיין כדאי לקרוא את הספר. התנ"ך, ויעיד לדוגמא קורא חילוני כמו מאיר שלו, יכול להקרא כיצירה ספרותית-היסטורית-מוסרית רבת פנים, שיש בה רלוונטיות גם לחיינו בהווה.

עד כאן על קצה המזלג. אולי משונה לומר על ספר עיון בתנ"ך שהוא מגניב, אבל הכתיבה הכיפית, הדיבורית, המתייחסת באותה רוח של קירבה אל הנושא ואל הקוראים, מהנה וסוחפת. ספר מרחיב דעת ומומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2021

דבר שמתחפש לאהבה / גליה עוז

מזה כשלושה שבועות גועשות הרוחות בכמה פינות ברשת בעקבות פרסום "דבר שמתחפש לאהבה". הספר, שבו גליה עוז מאשימה את אביה בהתעללות פיזית ונפשית, עורר תגובות אמוציונליות בכל הקשת שבין אמון לגינוי. התגובות ברובן באו מהבטן, ובהעדר עדות ראיה – שהרי איש מן הקוראים לא נמנה עם החוג המשפחתי המצומצם – התבססו על טיעונים נטולי בסיס מסוג "ברור שכל מילה בספר אמת, כי שמעתי אותה מספרת את הדברים עוד קודם", או "ברור שהכל שקר, אחרת היתה כותבת את הספר בעוד אביה חי". למרות שגיבשתי דעה משל עצמי, שמן הסתם מעידה עלי יותר מאשר על המעורבים, החלטתי ביני לבין עצמי שאם אקרא את הספר אכתוב עליו מן ההיבט הספרותי בלבד, אולי בצירוף התיחסות לנושאו באופן כללי בנטרול ההיבט הרכילותי. ובכן, מתברר שזו משאלת לב נטולת סיכוי להתממש.

יותר משמדובר ביצירה ספרותית, "דבר שמתחפש לאהבה" הוא כתב אישום וכתב הגנה. גליה עוז מתארת מספר מקרים של פגיעה פיזית, אך יותר מכך היא מספרת על הזנחה רגשית, על היותה ילדה לא רצויה, דחויה, שתחושת הערך שלה נרמסה על ידי אביה. את אוירת הטרור בבית היא ממחישה באמצעות סיפורו של צ'כוב, "אב משפחה", שבו האב משליך את כעסיו ואת תסכוליו על ראשו של ילד, בעוד האם משלימה עם התנהלותו. היא ממשיכה ומתארת את רגשותיה הקשים כלפי הוריה גם בשנים שאחר-כך, למרות מראית עין של משפחתיות, ואת הסכסוך שהתפרץ אחרי שאמרה שהיה לה קשה לגדול במשפחה זו. לצד כתב האישום הכואב מוגש גם כתב הגנה כנגד כל טענה שעלולה להשמע נגדה בעקבות פרסום הספר (וכל טענה שכזו אכן הושמעה). בין השאר היא עונה מראש לשאלה למה אינה סולחת, אפילו לא למען שלוות נפשה שלה, ומסבירה כי ילדים שסבלו מאלימות ובחרו בסליחה זכו לצד האלימות גם ברחמנות הורית, שלדבריה נעדרה לגמרי במקרה שלה.

קשה, אם כך, להתייחס לספר כיצירה אמנותית, ונראה לי שהוא מראש לא נכתב ככזה. קשה לא פחות לנטרל את הפן הרכילותי, מפני שלעמוס עוז היתה נוכחות בלתי מבוטלת בציבוריות הישראלית. גם מבלי להיות מעריצה שלו, כסופר וכפרסונה פוליטית, קשה להמנע מקונפליקט פנימי בין מיצובו כמצפן מוסרי לדיוקנו הדמוני בספר. משום כך, למרות שעוצמת הטינה של הכותבת מעידה לפחות על קשר בין-דורי בעייתי, עדיין קשה להמליץ עליו כהספר שיתריע בפני הורות מתעללת. אני חושבת שאני מבינה מה ערכו עבור הכותבת; ערכו עבורי כקוראת הוא רק בציטוטים מספרות מקצועית המתיחסים להורות מסרסת ומרעילה, ומכיוון שאלה חלקיים עדיף לפנות למקור.

נורית גרץ ב"מה שאבד בזמן" הציגה את הפן הרגיש של עוז, שסתר במידה מסוימת את התדמית הציבורית של אדם הבטוח בעצמו. שירה חדד ב"ממה עשוי התפוח?" הציגה את מה שהיא הגדירה כ"דיוקן אפשרי אחד של עמוס עוז, כפי שהוא נגלה לעיני בשנים האחרונות". גליה עוז מציירת בספר דיוקן שחור של אדם נרקיסיסט, סדיסט נטול חמלה. אחותה ואחיה בתגובות המעטות שלהם לספר זוכרים אב שונה: "ברור שהוא היה אדם מורכב. הטענה שהוא היה מפלצת כלפי גליה ומלאך כלפינו היא כליל הפשטנות. המציאות היא שהוא היה אבא טוב בסך הכל, שאהב את כל ילדיו והתאמץ תמיד להשתפר, אבל הוא לא תמיד הצליח".

אפרופו "ממה עשוי התפוח?", שקראתי לאחרונה. עמוס עוז מתייחס בספר אל גליה כאל הקוראת הביקורתית ביותר במשפחה. לי ההערה הזו, בהקשר שבו הושמעה, נראתה כמחמאה, כהבעת כבוד. גליה עוז מתייחסת אליה כאגרסיבית ופוגענית. הקריאה שלי נקיה ממטענים, שלה מושפעת מהיסטוריה אישית, שומעת את הקול שמאחורי האותיות על הנייר. הנה דוגמא קטנה לפרשנויות הפוכות, ואני, כמובן, לא יכולה לטעון ששלה שגויה ושלי מדויקת.

כשגליה עוז מספרת על מכתב שאביה כתב לה, ובו האשמות נגדה, היא כותבת: "אין צורך להתבסס על עובדות. זה נכתב, משמע זה קרה, ואת, לכי תכחישי". דברים אלה יפים, כמובן, גם לספר הזה. אמת עובדתית יש רק אחת; זכרונות ופרשנויות יש הרבה, והאמת העובדתית נמוגה בשלהן אי שם בערפילי העבר. גליה עוז באמת חשה כאב, אחותה ואחיה באמת סבורים שתיאוריה מופרזים ורחוקים מן המציאות, עמוס עוז אינו יכול להגיב. סיפור עצוב.

דבר שמתחזה לאמת – פניה עוז זלצברגר

הפרק הגנוז בספרה של נורית גרץ – שיחה עם עמוס עוז

כנרת זמורה דביר

2021

אל ארץ הגומא / אהרן אפלפלד

טוני שטראוס היתה בת שש-עשרה כשעזבה את בית הוריה היהודים שליד נהר פְּרוּט, והלכה בעקבות אהובה הנוצרי לוינה. לא חלף זמן רב לפני שהבחור החל להתעלל בה, למרות הריונה, והיא מצאה עצמה לבדה, מטופלת בילד. כשהבן, רודי, כבר בן שש-עשרה, היא יוצאת אתו למסע בכיוון ההפוך. אחרי שנים של עבודה קשה ומעבר ממחזר למחזר, יצאה מכלא העוני בזכות ירושה שהותיר מחזר קשיש, וכעת היא יכולה להניח לגעגועיה להוביל אותה חזרה הביתה, אל ההורים, אל הנופים, אל המסורת.

כמו בכמה מספריו האחרים, גם בספר זה אפלפלד ממקם את העלילה על קו התפר שבין שלום למלחמה, בין שלווה לאסון. טוני ורודי יוצאים לדרך בסיומו של קיץ בשנת 1939, ומגיעים אל מחוזות ילדותה של טוני בסוף ספטמבר, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, שרוחותיה הרעות תתחלנה לנשוב גם סביב האם ובנה. היהדות כמעט ולא נכחה בחייהם עד כה, אבל דווקא כעת טוני נמשכת אליה, אל האמונה ואל היחוד שבהיות יהודי. רודי, לעומתה, הופך דומה יותר ויותר לאביו הגוי, או אולי כך הוא מצטייר בעיני אמו. הוא חסון, בהיר, נעדר תווים יהודיים, וככל שהמסע מתמשך הוא נקשר יותר ויותר אל הטבע, אל אורח החיים הכפרי, ומרבה לשתות עד כדי שכרות. כשהרדיפות אחר היהודים הופכות נגד עיניהם למציאות – בתים נטושים, דמויות חומקות בצללים, רצח נטול סיבה – שאלת יהדותו של רודי הופכת קריטית. טוני, שהיא חיישנית והפכפכת, מדגישה מדי פעם באוזניו שהוא יהודי על פי ההלכה, אבל גם אומרת כי "איני בטוחה עוד אם טוב עשיתי שהבאתי אותך לפרובינציה הפכפכה זו. היהודים נרדפים בה, ואני הרי הדבקתי אותך בצרעת יהודית. סלח לי על התחושות שלי, אבל הפחד חזק ממני". רודי, שתחילה אינו מודע למשמעות היותו יהודי, מזדהה לעתים כך ולעתים כך, עד שטוני, למרות היותה תלותית, לפעמים עד כדי היפוך תפקידים בינה ובין רודי, נוקטת צעד אמיץ ומאפשרת לו לבחור. ההתלבטות שלו באה לידי ביטוי נוקב כשנאמר לו בחלומו, "קשה לי להבין אותך, אתה אדם צעיר, נאה ומוכשר, למה נכנסת אל מיטה חולה המכונה יהדות?"

"אל ארץ הגומא" הוא ספר בתנועה מתמדת, חסר מנוח. באמצעות עגלה רתומה לשני סוסים עושים האם ובנה את דרכם, לאו דווקא בדרך הקצרה והישרה אל יעדם. טוני מרגילה עצמה בהדרגה אל נופי ילדותה, עוצרת להתוודע לאנשים, נמשכת כבחבלי קסם אל מקום מגורי הוריה וחוששת מרגע ההגעה. המסע הפיזי הוא גם מסע נפשי אל תחושת זהות, וכפי שהקורא יודע היטב הוא גם מסע אל האבדון.

אפלפלד מספר את הסיפור, כהרגלו, במינימליזם ובחזרות הנדמות מונוטוניות, אך צוברות עוצמה עם כל יום שחולף. אם תחילה, "מדי פעם, כמו להכעיס, מסתננות לכאן ידיעות רעות ומפיצות בחדר האוכל החם אי-שקט", בהמשך תהפוכנה הידיעות למעשים, והמעשים יהפכו למהלך הרגיל של העניינים. "למה גורשו?", שואל רודי כשנודע לו שיהודי אחד הישובים נעקרו ממקומם. "משום שהם יהודים, אדוני. כלום עלי להסביר לו?", הוא נענה בלקוניות.

מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2009

הבארשבעים / גיא עד

בבוקרו של יום פברואר קר סיפר אמנון גאוכמן לשני ילדיו, אידו ודניאלה, כמסיח לפי תומו, שבדעתו לעזוב את המשפחה. הרעיון הסתובב במוחו כבר מספר חודשים בהשראת "הפרוטה והירח" של סומרסט מוהם, אך הוא לא שיתף בו איש עד שקם ונטש בקור רוח את אשתו ואת ילדיו בו ביום. בשונה מצ'רלס סטריקלנד (ומפול גוגן, שסיפור חייו היווה השראה לספר), אמנון לא חיפש חיים חדשים. בניו-יורק, כמו בבאר-שבע, עסק ברפואה. אותם חיים, רק לבד. אשתו, אחרי משבר ארוך, עברה עם ילדיה לדירה אחרת, וכלפי חוץ מחקה אותו מחייה. אידו קיבל על עצמו בגיל שלוש-עשרה וחצי החלטה שהוא מחוסר אב. ודניאל, הבת הצעירה, מעידה על עצמה כי היא כל הזמן רוצה לסדר הכל מחדש, להדביק, לתפור. בתקופה בה היא מספרת את הסיפור, היא מתקרבת לגיל שלושים, וכששואלים אותה מה היא מבקשת כמתנת יום הולדת, היא מסתירה בלבה את התשוקה לשחזר ארוחה משפחתית במסעדה הבאר-שבעית המועדפת, רק היא ואידו והוריהם.  

"הבארשבעים", שלטעמי הולם אותו יותר השם שנבחר לו באנגלית, "הגאוכמנים", מתאר את חייה של משפחה שנשברה, ואת ההתנהלות השונה של כל אחד ממרכיביה, בעיקר של שני הילדים. אידו נאחז בדברים מוצקים – אשה וילד, עבודה במקצוע סולידי, "מרובע". הוא משדר יציבות, נקיון וסדר. דניאלה הפכה לצלמת, צופה בלתי מעורבת בחייהם של אחרים, קצת בוהמית, מפוזרת ומרושלת. אחיה היה עבורה משען וסלע. "הוא גידל אותי בזהירות, סינן קשיים, גירודים, געגועים. לימד אותי לחיות בתוך השבר, לצעוד הלוך ושוב. להתרגל להריסות. אתו היה מותר לי לדבר; הוא נראה לי יציב מספיק כדי לענות לי. את אמא ואבא לא העזתי לשאול כלום. אמא – חששתי שתקרוס, ואבא, חששתי, לא יכתוב לי יותר". אידו והאם המשיכו לחיות בבאר-שבע, דניאלה בחרה בצפיפות התל-אביבית, שם חשה מוגנת. האב נותר בעיני כולם חידה: "מי האיש הזה בכלל? דבר ממהלכיו לא היה הגיוני. בעיקר הקשר הנונשלנטי שעליו שמר איתי, שעליו שמר עם העולם. הדבר היחיד שהפך את הסאגה סביבו למציאותית היה העובדה שהיא ארעה".

גיא עד מרחיבה את יריעת הסיפור אל דמויות נוספות בחיי גיבוריה, אל וריאציות נוספות של חיים משפחתיים, אך לב הסיפור בעיני הוא הקשר האחאי שבין דניאלה ואידו. העובדה שגם בקשר זה, אמיץ ויציב ככל שיהיה, רוחשים סודות, לא תגרור משבר, כפי שאולי ניתן היה לשער, אלא דווקא תעמיק את קרבת הלבבות, ותאפשר לדניאלה להחלץ מן הדשדוש של חייה.

"הבארשבעים" כתוב בחן, בקלות לכאורה אך בקפדנות ובכושר אבחנה, נוגע ללב ונעים מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן דביר

2012

קסם המציאות / ריצ'רד דוקינס

כותרת משנה: איך אנחנו יודעים מה אמיתי ומה לא

הביולוג ריצ'רד דוקינס מוכר כמי שפרסם שורה של ספרי מדע, הפונים אל הקהל הרחב. בספריו הוא עוסק בהרחבה באבולוציה ("הגן האנוכי"), טוען בלהט כנגד תפיסת הבריאתנות והתכנון התבוני ("השען העיוור"), מטיף לאתאיזם ("יש אלוהים?"), ומתייחס באהבה ובחדווה אל השקפת העולם המדעית ואל התגליות שנחשפות בזכותה ("לפרום את הקשת בענן"). ב"קסם המציאות" הוא פונה אל קוראים צעירים.

הספר נפתח בשאלות "מהי מציאות?" ו"מהו קסם?", ועושה הבחנה בין קסם על-טבעי לקסם במה ולקסם פיוטי. הראשון הוא הקסם שאנו מוצאים במיתוסים ובאגדות, למרות שברור לנו, או צריך להיות ברור, שאינם אמיתיים. קסם במה אינו דורש הסבר – ברור לנו שמדובר באחיזת עיניים משעשעת, למרות טענות של כמה מעמידי פנים בדבר כוחות על-טבעיים. הקסם הפיוטי, המרגש ומרומם הרוח, הוא זה שאליו כיוון דוקינס בשמו של הספר, אותו קסם שעליו דיבר גם פיינמן, בין השאר בספר "החדווה שבגילוי דברים". הפרק האחרון חוזר אל אותן שאלות ועוסק ב"ניסים", והוא מסתיים במשפט "האמת יותר קסומה – במובן הכי טוב והכי מרגש של המילה – מכל מיתוס או סיפור מומצא או נס. למדע יש קסם משלו, קסם המציאות".

בין הפרק הראשון לאחרון דוקינס מקדיש כל פרק לנושא נפרד: האדם הראשון, ריבוי המינים, היסודות, עונות השנה ושעות היממה, השמש, הקשת בענן, המפץ הגדול, חיים במקומות אחרים ביקום, נדידת הלוחות הטקטוניים, מזל והסתברות. כל אחד מפרקי הספר נפתח במיתוסים הקשורים לתוכנו, ועובר למציאות הקסומה עוד יותר. הסבריו של דוקינס מוגשים בפשטות, שאינה מרדדת את התוכן, אלא מתמצתת אותו ועושה אותו שווה לכל נפש, ובלבד שתהא זו נפש סקרנית וצמאת ידע. אולי אני קהל שבוי, כי כבר נהניתי מספריו האחרים, אבל אני מאמינה שהספר עונה יפה על כמה שאלות יסוד, ויכול להוות מבוא מעניין לחקירות נוספות. כמו אנציקלופדיות לנוער של פעם הוא מלווה איורים מאירי עיניים, פרי מכחולו של דייב מק'קין, חלקם יפים לכשעצמם, חלקם נועדו להבהיר את התוכן המילולי.

המגרעת היחידה של ריצ'רד דוקינס ככותב היא נטייתו להטיף עוד ועוד, במקום להסתפק באמירות מפורשות בודדות ולתת לתוכן לדבר בשמו. גם בספר הזה הוא חוזר שוב ושוב אל היתרונות של תפיסת העולם המדעית, ושולל שוב ושוב את תקפותם של מיתוסים (אליליים או מונתיאיסטים). אפשר היה לדלל מעט את מספר החזרות על רעיונותיו אלה, והספר לא היה ניזוק כלל. ובכל זאת, לסיום, הנה מבחר מדבריו, וראויים הדברים להשמע:

"אנחנו חייבים לשמור תמיד על ראש פתוח, אבל יש רק סיבה אחת להאמין בקיומו של דבר-מה: ראיה ממשית לקיומו".

"הקשת בענן היא לא רק דבר יפה שנעים לראות אותו. במובן מסוים אפשר לומר שהיא מלמדת אותנו מתי התחילו כל הדברים, כולל המרחב והזמן. אני חושב שבזכות זאת, הקשת בענן יפה עוד יותר".

"אין לנו צורך להמציא סיפורים פרועים במידה בלתי מתקבלת על הדעת: אנחנו נהנים מהחדווה ומההתרגשות שמספקת לנו חקירה מדעית אמיתית, ותגליותיה מרסנות את דמיוננו. ובסופו של דבר, זה הרבה יותר מרגש מסתם פנטסיות".

The Magic of Reality – Richard Dawkins

כנרת זמורה ביתן דביר

2016 (2011)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

איורים: דייב מק'קין

יום אחד תפסיד / לי צ'יילד

עיר אמריקאית עלומת שם, הדומה לחלוטין לעשרות ערים אמריקאיות אחרות, נשלטת על ידי שני ארגוני מאפיה, האחד אוקראיני והשני אלבני. קו הגבול ביניהם ברור ונשמר בקפידה. כל אחד משני הארגונים מנהל בשטחו עסקים משגשגים של דמי חסות, הלוואות בריבית שערורייתית, סחר בנשים שפותו להגר בהבטחות שווא לקריירה זוהרת, בתי משכון וכיוצא באלה. השלטון המקומי והמשטרה משלימים עם המצב, ומבקשים רק דבר אחד – "אל תפחידו את המצביעים". יום אחד חוצה ראש הארגון האוקראיני את הגבול, משתף את ראש הארגון האלבני במידע סודי – ושקרי – ופותח עימות שעתיד להפיל חללים משני הצדדים בנקמת דם מתגלגלת.

ממש באותו הזמן מזדמן למקום ג'ק ריצ'ר, שוטר צבאי בעבר, ועושה צדק מטעם עצמו בהווה. באוטובוס העובר בעיר הוא מבחין בגבר מזדקן שבכיסו מעטפה בנקאית, מן הסתם גדושת שטרות, ובגבר צעיר הלוטש עיניים אל המעטפה. כשהזקן יורד מן האוטובוס, והצעיר בעקבותיו, ריצ'ר, שנע ממקום למקום ללא תכנית, יורד בעקבותיהם, נחוש למנוע את השוד שהולך ומתרקם מול עיניו. במהרה יגלה את הקשר שבין הכסף שבמעטפה לארגוני הפשע, ומעשה ההצלה הקטן שלו ישתלב במאבק שביניהם, שיהפוך למלחמת הכל בכל.  

ג'ק ריצ'ר הוא גיבורם של עשרים וחמישה ספרים שכתב לי צ'יילד. "יום אחד תפסיד", או בשמו המקורי המעניין יותר "ירח כחול", הוא העשרים ורביעי. אני מניחה שיש יתרון בקריאת הספרים לפי הסדר בו נכתבו, אבל הספר הזה, שהוא הראשון מהם שקראתי, עומד יפה בפני עצמו. ריצ'ר ניחן בחושים מחודדים, הנסמכים על נסיון, ובאינסטינקטים בריאים. הוא קצת אבוד כשהדברים אמורים בטכנולוגיה – אנשים טובים שנקרים בדרכו מסייעים לו כשנדרש – וכמו בלשים של פעם הוא מסתמך בעיקר על כוחותיו שלו. הוא גבר מגודל (שלא כמו טום קרוז שגילם את דמותו בקולנוע), קצת מגושם, אך מסוגל להפעיל את כוחו ביעילות. ומעל הכל הוא ניחן בחוש צדק בלתי מתפשר, מחסל את הרעים בלי שמץ של יסורי מצפון, ופועל ללא לאות למען החלשים והצודקים.

אני חושבת שהציטוט מתוך האובזרבר, המופיע על כריכת הספר, תופס יפה את התחושה בעת קריאתו: "מנחם להפליא להיות נתון בידי צ'יילד וגיבורו – אדם טוב שכולנו יודעים שיציל את המצב לפני שימשיך הלאה בדרכו, עם מברשת שיניים בכיס והבגדים שלעורו, שום מקום מסוים ללכת אליו, וכל הזמן שבעולם להגיע לשם". ברור שהטובים ינצחו והרעים יבואו על עונשם, וללא הדאגה לגורלו של ריצ'ר נותר רק ליהנות מן המתח הנובע מן האופן בו יתגלגלו הארועים, ולהשעות ספקנות נוכח צירופי מקרים ממוזלים. לי צ'יילד משלב בסיפור מעט שנינות, קמצוץ אקטואליה, קורט אהבה, ובמיומנות ניכרת מוביל את גיבורו הנחוש אל מטרתו, בטרם יפליג אל האופק ואל ההרפתקה הבאה.

למרות שאינני חובבת מתח לשמו, קראתי את הספר בסקרנות, ואני סבורה כי הוא טוב לסוגו.

Blue Moon – Child Lee

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: שאול לוין