ידעתי למה הציפור הכלואה שרה / מאיה אנג'לו

מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת ופעילה מרכזית בתנועה לזכויות האזרח, העלתה את קורות חייה על הכתב בששה ספרים ביוגרפיים. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" הוא הראשון מביניהם, והיחיד שתורגם לעברית. שמו של הספר נלקח מן הפואמה "סימפטיה" שכתב פול לורנס דנבר, משורר אפרו-אמריקאי, בן להורים שהיו עבדים. הסופרת, שנולדה ב-1928 בשם מרגריט ג'ונסון (מאיה הוא הכינוי שניתן לה בהשראת אחיה, ואנג'לוּ הוא השם שאימצה לאחר גירושיה מאדם ששם משפחתו אנג'לוס), מתארת בספר את חייה מאז היתה ילדה בת שלוש, ועד לידת בנה כשהיתה בת שבע-עשרה.

מאיה ואחיה ביילי, המבוגר ממנה בשנה, נולדו בסנט-לואיס. כשהיתה בת שלוש ההורים נפרדו, והילדים הועלו על רכבת ונשלחו אל סבתם, אם אביהם, בארקנסו. מוֹמָה, כפי שכונתה הסבתא, גידלה אותם במסירות תחת שורה של עקרונות נוקשים שעיצבו את חייה של הילדה. כעבור ארבע שנים ראו לראשונה את אביהם, שבא לבקרם ולקח אותם אתו אל בית אמם. על האב מעידה בתו שהיה שחצן ומרוכז בעצמו – לחג המולד שלח לילדיו תמונה של עצמו. האם, לעומת זאת, היתה מושא הערצתם של הילדים, אשה שמחה, זוהרת, לוקחת את החיים בקלות (בראיון עם אופרה וינפרי אמרה מאיה אנג'לו, שאמה היתה אם גרועה לפעוטות אבל מושלמת למתבגרים). שנה אחת בלבד חיו ביילי ומאיה עם האם ועם בן זוגה. כשהיתה מאיה בת שמונה נאנסה על ידיו. הארוע הקשה, העדות שנאלצה לתת במשפט, הרצח של האיש, ככל הנראה על ידי בני משפחת האב, לאחר שפרקליטו הצליח לחלץ אותו מישיבה בכלא – כל אלה גרמו לה לחדול כליל מדיבור ולהסתגר בתוך עצמה. יכול להיות שהאם לא הצליחה להתמודד עם הקדרות שאפפה אותה, והילדים נשלחו שוב אל מומה. חמש שנים אחר-כך טולטלו שוב, ועברו לגור עם אמם בסן-פרנציסקו. יתכן שמומה חשה שהיא מזדקנת, ואין בכוחה לטפל בהם, או אולי הטראומה שחווה ביילי, כשראה את גופתו של קורבן לינץ' נמשית מן המים, היא שדחפה אותה לשלוח את נכדיה אל מקום טוב יותר. ביילי נותר חסר מנוחה, אך מאיה מצאה בית אצל אמה.

שני נושאים מרכזיים שזורים בסיפור חייה של מאיה אנג'לו, הילדות הבלתי שגרתית והיחסים בין שחורים ללבנים. הסופרת מתארת באמינות רבה את תחושותיהם של ילדים קטנים, שהורחקו על לא עוול בכפם מהוריהם. הם אולי לא הרבו להרהר בכך ביומיום, אבל לא יכלו להמנע מכך כשהמציאות טפחה על פניהם. פרק קורע לב מתאר את הפעם הראשונה בה שלחו להם ההורים מתנות לחג המולד. המתנות, שהעידו בבירור על הניכור והזרות ששררו ביניהם, אילצו אותם להתמודד עם העובדה שההורים אכן חיים אי שם, ולא מתים, כפי ששכנעו את עצמם, שהרי אם לא מתו מדוע לא הביאו את הילדים אליהם? "המתנות פתחו את הדלת לשאלות שאיש מאתנו לא רצה לשאול. למה הם שלחו אותנו מעליהם? ומה עשינו שהיה רע כל כך?" ביילי, שלמרות גילו הצעיר היה הסלע היציב בחייה של אחותו, שכנע את הילדה, ואולי גם את עצמו, שאם אמם שלחה להם מתנות, היא ודאי מתכוונת לבוא לקחת אותם. שלוש שנים עברו בטרם התגשמה אשליה זו. פרק עצוב נוסף, שהתרחש בתקופת שהותם השניה של הילדים אצל מומה, מתאר כיצד ביילי, שהלך לקולנוע ולא שב הביתה בשעה שהיה אמור לשוב, סירב להסביר את היעדרו, ולא פצה פה גם כשהוענש במלקות. למאיה סיפר אחר-כך שראה בסרט שחקנית שדמתה דמיון מפליא לאמם, ויצא לשוטט משום שלא מצא מנוחה לנפשו.

הנושא השני, הכתוב אף הוא בכנות ובאמינות, ממחיש את הרגשות הקולקטיביים של האפרו-אמריקאים. מומה חינכה את ילדיה ללכת בנתיבים הבטוחים שהיא ניסתה והכשירה עבורם – לא לדבר אל הלבנים, לא להתייחס אליהם בגסות אפילו בהיעדרם. "אילו נשאלה אם היא פחדנית או לא, היתה אומרת שהיא ריאליסטית". במציאות שבה אשה מכובדת כמומה, בעלת חנות, מצליחה כלכלית, ומלווה כספים ללבנים ולשחורים, נאלצת לסבול הקנטות מצד ילדי "זבל לבן"; שבה הפעם היחידה שלבנים התיחסו אליה כ"מיסיס" היתה בטעות; שבה המשפחה מחביאה עד יעבור זעם צעירים שחורים מפחד לינץ'; שבה רופא שיניים לבן, שפעם הלוותה לו כסף מבלי לגבות ריבית, עונה לתחינותיה שיטפל בנכדתה במילים "המדיניות שלי היא שאני לא מטפל בצבעוניים […] המדיניות שלי היא שאני מעדיף לתקוע את היד שלי לפה של כלב ולא של ניגר"; שבה גברים ממשיכים לעבוד בקטיף כותנה, חופשיים אך מנוצלים; שבה מעסיקתה של מאיה מחליטה שהשם מרגריט אינו טוב דיו ומשנה אותו; במציאות כזו אין פלא שנכדתה של מומה מספרת כי במשך זמן רב לא האמינה שהלבנים אמיתיים, וכשנאלצה לעבור מן האזור השחור של העיר אל האזור הלבן, חשה כי "היינו מגלי ארצות היוצאים בלי נשק אל טריטוריה של חיות טרף". תחושת הקהילה, ההרגשה כי כל הישג של היחיד הוא הישג של הקולקטיב, נובעת מן המציאות הזו. באחד הפרקים מתארת הסופרת את חשיבותו של הקרב, שבו הגן המתאגרף השחור ג'ו לואיס על תוארו, עבור תושבי המקום שהצטופפו בחנות בדאגה ובתקווה: "בני עמי נאנקו. האנשים שלנו הם שנפלו. זה היה עוד לינץ', עוד שחור שנתלה על עץ. עוד אשה שהתעללו בה ואנסו אותה. נער שחור שהולקה והוטל בו מום. כלבים רודפים אחרי אדם נמלט בביצות מרופשות. אשה לבנה מצליפה במשרתת מפני ששכחה משהו […] אם ג'ו יפסיד, אנחנו חוזרים לעבדות באין מושיע. הכל יהיה נכון, ההאשמות שאנחנו בני אדם מסוג נחות. נעלים במקצת על הקופים. נכון שאנחנו טפשים ומכוערים ועצלים ומלוכלכים, והגרוע מכל, שאלוהים עצמו שונא אותנו וגוזר עלינו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, לנצח נצחים, עד עולם ועד אינסוף". מכיוון שלואיס ניצח בסופו של דבר, נותרו חלק מן האנשים בסביבה ולא שבו לביתם באותו ערב, כי "לא כדאי לשחור ומשפחתו להתפס בדרך כפרית שוממה בלילה שבו הוכיח ג'ו לואיס שאנחנו האנשים הכי חזקים בעולם".

מאיה אנג'לו מתארת את תחושותיה של ילדה בשילוב תובנותיה המאוחרות של האשה המבוגרת. פרק נוקב במיוחד, שלמרבה הצער לא איבד את תקפותו, ממחיש את הזוועה שעוברת קורבן אונס. לא רק הכאב וחוסר האונים ותחושת חוסר ערך הם המייסרים אותה, אלא גם, ואולי בעיקר, הבושה והאשמה. בושה על שנבגדה, על שנסחטה לשתוק תחת איומו של התוקף שיהרוג את ביילי. בושה על שבעולמה נטול המגע החם רצתה לרגע במגעו של האיש שחיבק אותה וניצל אותה. אשמה על שהסתירה את הסוד מביילי. אשמה על ששיקרה במשפט, ולא סיפרה על המגעים התוקפניים שקדמו למעשה האונס. ואפילו אשמה על מותו של הגבר.

עוד נמצא בספר את ההתבגרות המינית של נערה, שגדלה בסביבה שמרנית, וחונכה לשתוק ולא לדבר מפורשות על נושאים אינטימיים. כדי לפתור בינה לבין עצמה את תהיותיה על זהותה המינית, בחרה לעצמה בחור, והציעה לו ישירות לקיים יחסי מין. שלושה שבועות אחר-כך גילתה שהיא בהריון.

אין ערוך לחשיבותן של דמויות תומכות בחיי ילדים. מאיה אנג'לו, בתוך חייה הלא קלים – "כשרונם של הילדים לסבול נובע מחוסר ידיעתם על קיומן של אלטרנטיבות" – זכתה במומה, בביילי ובאמה, וגם בגברת פלאוארס, האריסטוקרטית השחורה, שבעידודה הסמוי של מומה הזמינה את הילדה אל ביתה, הכינה עוגיות ושתיה במיוחד בשבילה, העניקה לה את מה שהן כינו מאוחר יותר "שיעורי האיך-לחיות", וקירבה אותה אל השירה. "חיבבו אותי, ואיזה הבדל זה היה. כיבדו אותי לא כנכדתה של מיסיס הנדרסון או כאחותו של ביילי, אלא רק כמרגריט ג'ונסון", צהלה הילדה בדרכה חזרה הביתה.

מאיה אנג'לו מוכרת כדמות אייקונית, המשוררת שזכתה בכבוד הנדיר להקריא שיר משלה בטקס ההשבעה של הנשיא קלינטון, ושקיבלה את המדליה הנשיאותית מן הנשיא אובמה. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" חושף את שורשי אישיותה המרשימה, ואת תחילת דרכה מנקודת מוצא שולית אל מרכז הבמה. הפרקים הבאים של האוטוביוגרפיה מספרים על המשך גלגוליה, כולל עבודות שונות ומשונות וקריירה בימתית כרקדנית וכזמרת, חבל שלא תורגמו אף הם.

"ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" כתוב בחשיפה אישית כנה ומפוכחת. הוא אמנם מגולל סיפור אישי, אך חשיבותו חורגת מן הפרטי אל הציבורי. תיאוריה של מאיה אנג'לו מדויקים וכובשים, והספר מאיר עיניים ומרתק.

Still I Rise

I Know Why the Caged Bird Sings – Maya Angelou

זמורה ביתן

2000 (1969)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

האשה האכילה / מרגרט אטווד

בספר "הצמחונית", אשה קוריאנית, שמנהלת חיים שגרתיים בחברת בן זוג שגרתי, הופכת יום אחד לצמחונית. ההחלטה הפתאומית, הנחשבת חריגה ומערערת על המוסכמות, אינה נובעת ממניעים אידיאולוגים או מאהבת בעלי חיים, וכשהיא נשאלת לסיבה היא ממלמלת משהו על חלום שחלמה. בסביבה בה תפקידיו של הפרט מוגדרים, והדבקות במסגרת החברתית מקודשת, הברירה היא בין הליכה כנועה בתלם להתנערות קיצונית ממנו.

כארבעים שנה קודם לכן, בקנדה הרחוקה והשונה, מריאן, הדמות שבראה מרגרט אטווד, נקרעת בשל דילמה דומה. בתקופה המתוארת בספר, נשים הוגבלו לתחומי עיסוק צרים, יועדו לנישואין בגיל צעיר וללידת ילדים, ופוטרו או התפטרו מעבודתן כשנישאו. כשבן זוגה פיטר מציע לה במפתיע להתארס, היא מסכימה, כי כך עושות כולן, אבל גופה מתקומם. היא הופכת מודעת פתאם לעובדה שהיא אוכלת בשר שהיה עד לפני זמן קצר בעל חיים, והופכת לצמחונית, למרות שאפילו בעיני עצמה ההחלטה אינה מוצאת חן משום התמהונות שבה. מכיוון שהורגלה לרַצות ולהתאים את עצמה למצופה ממנה, היא נאלצת להסתיר את "סטייתה", אבל לגוף לא די בכך. בהדרגה הוא דוחה עוד ועוד מאכלים.

"האשה הָאֲכִילָה" הוא ספרה הראשון של מרגרט אטווד, והוא כולל נושאים שהעסיקו אותה גם בספריה הבאים. מקומה של האשה בחברה הוא הנושא המרכזי בספר, והוא נדון משלל זויות. בחברה בה מריאן עובדת חברותיה הקרובות הן מי שהיא מכנה "שלוש הבתולות", שכל אחת מהן מתמודדת באופן שונה עם "מצבה". חברה נוספת היא קלרה, אשה נשואה ואם לשלושה ילדים. בעלה, שהוא מופת לבן זוג כשותף מלא, מודע לקשיים של אשתו, וסבור שהעובדה שהיא בעלת השכלה מקשה עליה, משום שבגלל אורח חייה הנוכחי הפכה לחלולה, או בלשונו, בעלה וילדיה "פלשו אל הליבה שלה". השכלה אקדמאית מדאיגה גם את בני משפחתה של מריאן, והם נרגעים רק כשהיא מתארסת, ומתברר שההשכלה לא הפכה אותה לחריגה או לרווקה זקנה. איינסלי, שותפתה של מריאן לדירה, קצה בתפיסה הזוגית, ומחליטה להשיג במרמה "תרומת זרע", בתקופה בה הריון מחוץ לנישואין נחשב מביש.  

בניגוד לספרים פמיניסטיים זועמים, אטווד, שמגדירה את הספר פרוטו-פמיניסטי משום שנכתב לפני פריחת התנועה, אינה מציגה את פיטר כצד הרע. פיטר הוא גבר מסודר, מנומס, משפטן מצליח, בעל דירה מטופחת. הוא אוהב את מריאן בדרכו המחושבת, וסבלני גם כשנראה שהיא יורדת מהפסים. פיטר שבוי במסגרות הקיימות, ומצפה ממריאן להתאים אליהן. אבל גם אם נדמה במבט מבחוץ שבין השניים שורר שוויון, אי אפשר להתעלם מן הבטחון הטבעי שלו, הנובע מזכויותיו כגבר, ומן הכניעה הסמויה שלה, הנובעת מתלותה החברתית בו. "אני מעדיפה שאתה תחליט. אני מעדיפה להשאיר לך את ההחלטות החשובות", היא אומרת לו, ומפתיעה אפילו את עצמה כשהיא מבינה שהיא באמת מתכוונת לכך.

את הניגוד המוחלט לפיטר מוצאת מריאן בדנקן, גבר מוזנח למראה שפגשה באקראי במכבסה. היא נמשכת אליו למרות מוזרותו ולמרות שקריו הגלויים, דווקא משום שהוא מתייחס אליה בצורה הפוכה. בעוד פיטר מפגין אכפתיות, ומבקש לשלב את מריאן בחייו, דנקן האנוכי והמרחף אדיש כלפיה. אולי זה מה שהיא צריכה באותו רגע, מישהו שאין לו שום תביעות ושום ציפיות ממנה.

לצד הנושא המרכזי הסופרת עוסקת בהרחבה בתרבות הצריכה. מריאן עובדת בחברת סקרים (בעבודה זהה לזו שבה עסקה אטווד בשלב מסוים בחייה), ותפקידה לערוך שאלונים שנועדו לקדם מוצרים שונים. המנגנונים השונים המופעלים כדי לפתות צרכנים פוטנציאלים לרכוש מוצרים, שאת חלקם הם כלל אינם צריכים, באים לידי ביטוי  בספר.

נושא משני נוסף, קצת פחות נוכח, הוא חקר הספרות. דנקן ושותפיו לדירה הם סטודנטים לתואר שני בספרות, ושלושתם תקועים בעבודות התזה. מרגרט אטווד, שלא השלימה את עבודת הדוקטורט שלה בספרות אנגלית משום שהתחילה להשתעמם, שמה בפיו של דנקן את הדברים הללו: "כבר עשו את הכל, דגו הכל, ואתה בעצמך מתבוסס לך בפסולת של תחתית החבית, אחד מאותם סטודנטים לתואר שני בשנתם התשיעית, ממזרים מסכנים, מחטט בין כתבי יד למצוא חומר חדש, או עמל בפרך על המהדורה הסופית של ההזמנות לארוחות ושל כרטיסי התיאטרון של ראסקין, או שאתה מנסה לסחוט את החצ'קון האחרון של המשמעות אצל איזה אפס ספרותי שמישהו חפר והעלה איפשהו".

"האשה האכילה", ספר ביכורים בשל ומגובש, נכתב ב-1965, וראה אור בקנדה ארבע שנים אחר כך. כשהספר פורסם שוב באנגליה כעבור כעשור, כתבה מרגרט אטווד בהקשר של נושא הליבה של הספר: "תהא זו טעות להניח שהכל השתנה […] מטרותיה של התנועה הפמיניסטית לא הושגו, ואלה שטוענים שאנו חיים בעידן הפוסט-פמיניסטי טועים מאוד, לצערי, או שפשוט נמאס להם לחשוב על כל הנושא". למרות השנים שחלפו מאז, ולמרות ההישגים שהושגו, הספר עדיין רלוונטי, וכמרבית ספריה של אטווד (אני פחות מחבבת את "המדע הבדיוני" שלה) הוא מהנה ומעורר מחשבה, ולכן מומלץ בהחלט.

The Edible Woman – Margaret Atwood

כנרת

1998 (1969)

תרגום מאנגלית: שלומית הנדלסמן

אדום עתיק / גבריאלה אביגור-רותם

הווה ועבר נפגשים בספרה של גבריאלה אביגור-רותם. בהווה מנסות אם ובתה להתאושש ממשברים שפקדו אותן – התאלמנותה של רוחמה האם, וסיומה של פרשת האהבה הסודית של רעננה הבת. רוחמה מנסה להמציא לעצמה חיים חדשים: היא מתפטרת מעבודתה בבנק, עוזבת את העיר לטובת ישוב קטן בגליל, מתנסה בחוגים רוחניים, פוצחת בפעילות פוליטית, ואפילו מרשה לעצמה לחשוב על זוגיות חדשה. היא אינה מודעת לסיבה להתנהגותה מוכת הטראומה של בתה, אבל מציעה לה לעקור איתה לגליל כדי למצוא שלוות נפש. רעננה, שהתפרנסה בעיר כמעצבת חולצות פרובוקטיביות, מעצבת כעת בגדים רכים ומעודנים לתינוקות, ונזהרת כמו מאש מפני אהבה חדשה. בעבר, בשנות העשרים של המאה העשרים, באותם מקומות בהם מסתובבות שתי הנשים, מתרחשים ארועים דרמטיים: מחתרת ניל"י מעוררת התנגדות בישוב, רחל נשלחת לאירופה ללמוד אגרונומיה, תל-חי נלחמת על נפשה, ברנר וחבריו נרצחים ביפו.

הסופרת קושרת בין שתי התקופות בנימים דקות, גלויות יותר או פחות. הקישור שעל פני השטח נוצר באמצעות דמותה של חיה'לה, אחותה המנוחה של רוחמה ודודתה של רעננה. לאחר מותה של חיה'לה הטילה המשפחה על רעננה את המשימה לעצב ולהפיק ספר אלבומי שיציג את יצירותיה. רבות מן היצירות מבוססות על תמונות מחייהם של אנשי העליה השניה, שבהן שילבה את עצמה (התמונות המקוריות, לשמחתי, מוצגות בספר). קישור גלוי נוסף נוצר באמצעות המקומות אליהם מגיעים גיבורי הספר, בעיקר הגליל וזכרון-יעקב. קישורים גלויים פחות באים לידי ביטוי בקוים מקבילים בין ארועים ועמדות בשתי התקופות.

הספר שופע נושאים, ושניים מהם מרכזיים בעיני. הראשון שבהם הוא שאלת מעמד האשה אז והיום. צאלה, חברתה של רעננה, שמה לב לכתובות על מצבות מאותן שנים: על מצבותיהם של הגברים חקוקים דברי שבח לפעילותם, בעוד רבות ממצבות הנשים מסתפקות ב"רעייתו של" או במחמאות שעניינן מעשיהן בבית פנימה. הדמויות ההיסטוריות הנשיות המשמיעות קולן מתיחסות אף הן לאותה תופעה. דבורה דרכלר, שנהרגה בתל-חי, חשה כי, "הכי נורא לא זה ולא היריות, לאלה מתרגלים, ועל הרֹב אין כלום; המוכתר קלמן או אליוביץ יוצאים אליהם ומסדרים ענינים. היותר נורא הוא היחס לחֲברה. וכמה הלינו על כך, היא ולאה ויהודית. בקשו לעבד בשדות כמו החברים, ושפכו עליהם מטר של לעג. בשביל עבודת השדה יש בחורים. בחורות, כמו סירים, צריכות לשבת על התוכעס במטבח". מפיה של שושנה חיה בוגן, שהתאבדה, כותבת הסופרת: "אבל לא ילדה אני, כי אם אשה. כבר גדלתי. כבר כנפי פרשתי. בגדוד קיויתי לצאת מאִי-חיים לחיים. ולסוף מה? ילדות עבריות, שובו אל המחט והמסרגה. רק בבחורים רוצים הם בגדוד! כי כך דרך החֶברה. אֶת שאלת האשה מעוררת, ואותה בחֹשך מחנקת; אשה, מה לך בשדה, מה לך בגדוד. אַת שובי אל המחט והפלך, פַּיְחי פניך בקלחת הבִּשול. שחרור לאשה הכל דורשים ומבקשים, וכל יום תפלת תודה נושאים: ברוך שלא עשני אשה". לצד נשים כדבורה דרכלר, שלמרות ההתמרמרות קבלה על עצמה תפקידים נשיים, וכשושנה חיה בוגן, שהתאבדה ככל הנראה בשל אהבה נכזבת, היו גם כאלה שמרדו במגבלות. שרה אהרונסון ניהלה את חייה פחות או יותר כרצונה, גם כאשה וגם כפעילה בניל"י. דבורה בארון, שבעלה נשא אתה על כפיים, הקדישה עצמה לכתיבה.

שושנה חיה בוגן מייצגת גם את הנושא המרכזי השני – הדמויות שנבלעו בצל הארועים ובצלן של דמויות מיתיות. אנשי העליה השניה והשלישית לא תמיד הצליחו להתמודד עם הקשיים בדרך החתחתים המסוכנת שבחרו לעצמם. עשרות מהם, כך למדתי מחיפוש ברשת אחר עקבותיה של בוגן, התאבדו. הסופרת נותנת קול להם וגם לאנשי "השורה השניה", ביניהם רבקה אהרונסון, אחותה הצעירה של שרה, ויוסף לואידור, הסופר הביישן שלא הצליח להשתלב בחברה החלוצית ונרצח יחד עם ברנר.

בעיות ההווה מתגמדות מול בעיות העבר, אבל הסופרת, כך נראה לי, אינה מכוונת לכך. ההווה, המתרחש בשנת 2000, מורכב דיו, הן מבחינת האתגרים שמעמידה המציאות במקומותינו, והן מבחינת התמודדות אישית עם קשיים הצצים במהלך החיים. וכפי שההווה אינו מתגמד בספר בהשוואה לעבר, העבר אינו מתנשא לרמת מיתולוגיה. הסופרת מכניסה את הקוראים אל חייהן של הדמויות, ואלה יורדות לרגע מן הכן עליו הציבה אותן ההיסטוריה אל היומיום, והופכות קרובות יותר.

כפי שניתן להתרשם משני הקטעים שצוטטו לעיל, אחד ההישגים של הספר הוא שפתו. פרקי ההווה מסופרים בשפה המצויה בשימוש היום, ומעידים על אוזן קשובה ועל יכולת "לתרגם" את השפה המדוברת לשפה כתובה, שעדיין שומרת על רמה ספרותית. פרקי העבר דבקים בעברית של אז, כולל מבנה המשפטים, בחירת המלים, ואפילו הכתיב החסר.

קשה לסכם את הספר בסקירה. כמו ספריה האחרים של גבריאלה אביגור-רותם, גם הספר הזה מצטיין בשפע פרטים, המשתלבים אלה באלה במלאכת מחשבת מרשימה, בדמויות מעניינות ובעלילה מרתקת.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2007

ארבע מדברות ואחת שותקת / גבריאלה אביגור-רותם

בסיפורו של או הנרי, "העלה האחרון", בטוחה אשה צעירה, שחלתה בדלקת ריאות, שמותה יגיע כשינשור העלה האחרון של השיח המטפס על הקיר שמול חלונה. כשעלה בודד נאחז בשיח כנגד כל הסיכויים היא מחליטה להאחז בחיים, משתפת פעולה עם הרופא ועם חברתה הסועדת אותה, ומבריאה. כשהיא שבה לאיתנה מגלה לה חברתה שהעלה האחרון היה תרמית, ציור על הקיר. תלמה היא חולת סרטן שהרופאים לא נותנים לה שום סיכוי להבריא. גילדה, חברתה מילדות, מוכנה לעשות הכל, כולל לסובב את חברתה בכחש, כדי להחזיק אותה בחיים. "ארבע מדברות ואחת שותקת", שחלקו הראשון נקרא "הֶעָלֶה", כמרמז לסיפורו של או הנרי, מתרחש בשנה האחרונה לחייה של תלמה.

גילדה ותלמה הן חברות מאז הושיבה אותן המורה בכתה גימל זו לצד זו. בבגרותן הקימו יחד עם שלוש בנות נוספות להקה בשם דוגי"ת – ראשי תיבות של שמותיהן, דרורה, ורדה, גילדה, יפה, תלמה – והחמש שמרו על קשר קרוב, יחד עם בני זוגן, גם אחרי פירוקה. גילדה נשואה למאיר, איש המוסד, ורגילה לשתיקותיו ולסודותיו, אך שום דבר לא הכין אותה לסוד שנחשף במהלך השנה עמוסת הרגשות המתוארת בספר. "חמישים שנה כולכם מקפיצים אותי לכל צרה ושמחה, גילדה פה, גילדה שם, אולי את יכולה, אולי את מוכנה, בטח מוכנה, גילדה תמיד מוכנה, "לא" אצלי זה לא אופציה, אבל אף אחד מכם לא חשב ליידע אותי במה שקורה, אתה לא מתאר לך כמה זה מעליב", היא מתלוננת באוזניו של אחד מן החבורה. "לא רציתי שתתאכזבי ממני, בגלל זה לא סיפרתי", אומרת תלמה, "את כל כך מרובעת, גילדה […] רציתי שתמשיכי לחשוב עלי טובות". לא הסוד, גם לא קשיים אחרים שצצים במהלך השנה, לא יוכלו לחברות.

גיבורי הספר הם בני שבעים ומעלה, והחיים זימנו להם שמחות וכאבים. דרורה נפטרה שנתים קודם לכן, וקלמן בעלה נישא לאשה צעירה יחסית, שבני החבורה מכנים "הפרגית". אהוב נעוריה של גילדה נהרג במלחמת ששת הימים, ומלחמת יום כיפור זימנה לה את מאיר בעלה. חזי, בעלה של ורדה, נהרג בתאונה, ומאז מותו היא מתרוצצת בין מקובלים ומיסטיקנים, מחפשת פתח אל העולם הבא. יפה מתמודדת עם התפוגגותו של מוני בעלה אל תוך אלצהיימר. תלמה ניהלה חיי נישואים של עליות ומורדות עם יוסקה, וכשאחרי שנות פירוד רבות התגרשו הוא קשר את חייו עם אשה אחרת. לכולם ילדים בוגרים, שהתפזרו בארץ ובעולם, חלקם סבים וסבתות.

למרות גילם המתקדם של גיבורי הספר, לא מדובר כאן בעוד ספר על זיקנה ועל שלהי החיים. הסופרת, בכתיבה חכמה, אינה נופלת לשום מלכודת של קלישאה, ומציגה דמויות שגילן הכרונולוגי והשלכותיו אמנם אינם ניתנים להכחשה, אך שפעת רגשותיהן נעה באופן מדויק ומשכנע בין השתטות נעורים לתבונת הנסיון. גילדה, המספרת בגוף ראשון, וחברותיה חוות קנאה ואהבה וטינה וחיבה, עדיין לא משוחררות מחבלי ההתלבטות בדבר זהותן ומקומן. הן משמיעות אמרות "זקנות" על הדור הצעיר מבלי להתנצל – "צעירה לא יכולה להיות אומללה, מתלכסנת בי מחשבה ארסית אחת, כל החיים לפניה, מה היא עוד רוצה, שתפנה מקום למי שנותרו לה הרבה פחות חיים כמו שמפנים מושב לקשישים באוטובוס, היא יכולה לעמוד, היא לא תמות מזה" – ונהנות מרגעים "צעירים" של חדווה – "הנה תלמה ואני, מבחוץ שתי קשישות, אחת חולה מאוד, שדופה, חיוורת, אחת כבדת משקל, חרוכת שמש וחרושת קמטים, מהופנטות להיצע של עגילים זולים כמו שתי נערות מצחקקות, תראי את אלה, לא, תראי אותם, ומה את אומרת על אלה? היית עונדת אותם?". בתבונה ובכנות, שבאות עם הנסיון, הן בוחנות את יחסיהן עם בני זוגן, תוהות על האופן בו התפתחו יחסיהן עם צאצאיהן, לומדות להשלים עם ההווה ועם היותו של העבר היסטוריה.

חברות נשית היא נושא מרכזי בספר. אולי ניתן לתמצת אותה באמצעות הקטע בו גילדה מספרת כיצד, כשהחיים הפרידו מעט בינה ובין תלמה, ופגישותיהן הפכו בלתי תכופות, היו שתיהן מתכוננות בדקדקנות לכל פגישה, תספורת, מניקור-פדיקור, בחירת תלבושת. "מאיר, אם הוא היה במקרה בסביבה, היה מגחך לנוכח ההכנות, אפשר לחשוב שאת הולכת לפגוש מאהב, אי אפשר היה אפילו להתחיל להסביר לו כמה זה הרבה יותר חשוב".

גבריאלה אביגור-רותם שוזרת בספר עושר סיפורי, שפרטיו הרבים אינם מהווים מכשול בזרימת העלילה. היא כותבת בגושי טקסטים ארוכים, מרובי פסיקים ונעדרי נקודות, אך גם הסגנון המאתגר משהו הזה אינו פוגם ביכולת לשקוע לחלוטין בסיפור. אולי ההפך הוא הנכון, והדחיסות המסוימת שבסגנון משקפת בשלמות את פרק החיים האינטנסיבי המתואר בספר, ואת האופן בו החיים הנפרדים של כל אחת מן הנשים משתלבים למסכת אחת, תוך שהן שומרות על יחודן. עוד יש לציין את העושר התרבותי השופע, ואת היותו של הספר ישראלי מאוד, הן בארועיו והן בשפתו ובהקשריו, שקירבו את הספר מאוד אל עולמי.

אמרי זרטל עיצב כריכה מינימליסטית יפה והולמת.

"ארבע מדברות ואחת שותקת" הוא ספר אמין, חכם, אמפתי, הישג ספרותי מפואר נוסף של גבריאלה אביגור-רותם.

 

כנרת זמורה דביר

2020

 

עלילותיו של מיגל ליטין מוסווה בצ'ילה / גבריאל גרסיה מארקס

ב-11 בספטמבר 1973 השתלטה החונטה הצבאית בראשותו של אוגוסטו פינושה על השלטון בצי'לה. הנשיא סלוודור איינדה נרצח, זכויות הפרט הושעו, פעילויות שלא עלו בקנה אחד עם עמדות השליטים הופסקו בכוח, מתנגדי משטר עונו ונרצחו או נעלמו, וצ'ילה שקעה אל תוך דיקטטורה למשך כשש-עשרה שנים. הבמאי מיגל ליטין, שהיה פעיל בתנועת ההתנגדות, נאלץ לגלות מארצו זמן קצר לאחר עלייתו של פינושה. ב-1985 החליט לשוב לצ'ילה במסווה כדי לתעד את המתרחש במדינה. גבריאל גרסיה מארקס סבר שגם הסיפור שמאחורי התיעוד ראוי להשמע, ברוח דבריו של ליטין לפיהם, "אין זה המעשה ההרואי ביותר של חיי, אך הוא המעשה הראוי ביותר שעשיתי". הוא ערך ראיונות ארוכים עם ליטין, וערך אותם בספר זה.

הספר כתוב כמונולוג בגוף ראשון, והוא מספר את חוויותיו של ליטין על הרקע של המקום ושל התקופה. בהיבט האישי הוא מתאר את הסיפור המורכב שרקם יחד עם שותפיו כדי לאפשר את כניסתו לצ'ילה במסווה, ואת השינוי החזותי והמנטלי שנאלץ לאמץ כדי להסתובב בבטחה יחסית במקום בו נאסר עליו להיות. עד כמה היה השינוי עמוק ניתן ללמוד מאפיזודות כמו זו שבה זיהה ברחוב את החותנת שלו, ונעץ בה מבט שהיה אמור להבהיר לה שעליה להתעלם ממנה. היא לא זיהתה אותו כלל, והרגע לא נחקק בזכרונה. רגע מיוחד התרחש כשפגש את אמו. למרות שהחליט לא להפגש אתה, כדי לא לסכן את שניהם, איכשהו נוצר מצב שבו הוא ואחד מהאנשים שאתו מצאו עצמם אחרי שעות העוצר בכפר בו התגוררה (חברו היה בטוח שליטין תמרן אותם במתכוון למצב זה, אבל ליטין מכחיש), והחליטו להעביר אצלה את הלילה. בבית אמו צפתה לו הפתעה מרגשת: לאחר שגלה מצי'לה, אמו שכרה אדריכל ששחזר בביתה את חדר העבודה של בנה, ממש כפי שנשאר כשהבן נאלץ לעזוב.

בהיבט התקופתי ליטין מתאר כמה מן התופעות שאפיינו את צ'ילה באותה שנה. הוא מודה שחש מבוכה כשראה את סנטיאגו הזוהרת והנקיה, בעוד הוא זכר אותה חרבה ומוזנחת. המשטר הקפיד לשמור על חזות מעוררת כבוד, אבל מאחורי הנס הכלכלי של צ'ילה הסתתרו עוני קשה ואומללות. על גדות הנהר מאפוצ'ו, שבימיו הראשונים של השלטון נשאו מימיו גופות שהושחתו, התגודדו המונים שנאבקו עם הכלבים על שאריות מזון שהגיעו עם הזרם משווקים עממיים. ליטין מספר על הלכי הרוחות בצ'ילה, על הפולחן המתמשך סביב קברו של איינדה ובביתו של נרודה, כמעין מחאה נגד שלטון פינושה. הוא מספר על העוצר בלילות, על הפחד ממרגלים, ועל נסיונות ליצור קשר עם חבריו מתנועת ההתנגדות ועם אנשים שהסכימו לחשוף את המתרחש בצמרת.

סיפור המסווה של ליטין היה קולנועי – יחד עם פעילה צ'יליאנית הוא ניהל צוות צילום, שהכין, לכאורה, סרט פרסומת לבושם. בו זמנית נכנסו לצ'ילה באופן חוקי שלושה צוותים אירופאים נוספים, כל אחד למשימה פורמלית שונה, ואף אחד מהם לא ידע שליטין הוא שמנהל אותם בפועל. הצוות האיטלקי זכה באישור לצלם בתוך ארמון הנשיאות, וליטין, באקט הרואי או פזיז, הצטרף אליו כעוזר תאורה. בשלב זה של השהיה בצ'ילה כבר היתה לו הרגשה שמתהדקת סביבו טבעת מחנק הרת סכנות, ולאחר הצילומים בארמון נאלץ לשוב לגלותו. התוצר של המסע היה הסרט התיעודי בן ארבע השעות Acta General de Chile.

"עלילותיו של מיגל ליטין מוסווה בצ'ילה" הוא שיתוף פעולה של שני יוצרים דעתניים ורהוטים, והספר מרתק ומרחיב אופקים.

 

La Aventura de Miguel Littin Clandestino en Chile – Gabriel Garcia Maŕquez

כנרת

1988 (1986)

תרגום מספרדית: יורם ברונובסקי

אוגנדה / אריה אלדד

uganda_master

"אוגנדה", כשמו, מתרחש באפריקה, באזור אותו הקצו האומות להקמת מדינה יהודית. נסיון להקים בית לאומי בפלשתינה-א"י כשל, והעם היהודי התיישב באפריקה. תחילה הגיעו מעטים, אולם בהדרגה, ובעיקר אחרי השואה, עלה מספרם, והישוב הפך למדינה. האם היתה מדינה זו שונה מישראל המוכרת לנו? לא על פי אריה אלדד. אוגנדה היהודית שרויה במצב מתמיד של מלחמה עם המדינות שסביבה, הרואות בה נטע זר, שארית של הקולוניאליזם. אמנם היא מנצחת ואף כובשת שטחים נוספים, בעיקר במלחמת חמשת הימים, אך היא מפולגת מבפנים. הימין חולם על שיבה לציון, ובינתים נשבע לא להחזיר אף שעל. השמאל מזדהה עם טענות השחורים, וסבור כי יש להפקיד את השלטון בידיהם. ובאוגנדה זו נולד יפתח ברקאי, מי שיהיה ראש הממשלה הראשון שיורשע בדין ויישלח לכלא.

במבוא לספר, וגם בראיונות, חוזר אלדד ומדגיש כי יפתח ברקאי אינו אהוד אולמרט, אם כי הספר עוקב כמעט אחד לאחד אחרי האיש מלידה ועד ההרשעה. אמנם השמות שונו, ופה ושם גם פרטים ביוגרפים – שנת לידה מעט מאוחרת, אחות ואח במקום שלושה אחים, מותו של אריאל שרון בתאונה – אבל כל אחד ואחד מן הארועים הבולטים בקריירה של אולמרט, המקצועית והפוליטית, מצוי בספר, כמו גם ציטוטים מדויקים מדברים שנאמרו ונכתבו. למה ההכחשה? מן הסתם בשל תיאור הקשר ההדוק בין יפתח לארגוני הפשע, עד כדי הקביעה כי ארגונים אלה השתמשו בו למטרותיהם. שכן, כפי שאלדד מצהיר, פחות מעניין אותו לספר על האיש המסוים, ומטרתו בכתיבת הספר היא להראות שהפער בין השלב שבו פושע מגיע לשלטון ובין השלב שבו הפשע מגיע לשלטון אינו גדול. כשהפשע מגיע לשלטון לא יהיו סימנים גלויים לעין שיעידו על כך, לא יישמעו אזעקות רמות, אולי זה יהיה דומה מאוד למה שכבר חווינו על בשרנו. דומה מאוד – אך שונה מהותית.

קראתי את הספר במקביל לחיפוש ברשת. לא את כל הפרשות זכרתי, וגם לא את כל המעורבים, ונדרשה קצת בלשות כדי למצוא מקבילות מהמציאות לשמות שהמציא אלדד. היתה זו מנה מרוכזת של מיאוס, מן הסוג שמעוררות כותרות החדשות לעתים קרובות מדי. נמצא כאן, בין השאר, את ראשונטורס, את המעטפות, את הולילנד ועוד. נמצא גם את הרעות החולות של הפוליטיקה, אובדן האידיאולוגיה ואי הצורך לאחוז בעמדה יחידה, כי אפשר לבדוק בסקרים ברגע האמת מה משתלם יותר. הציניות שולטת, יחד עם תאוות בצע וגינוני כבוד מנופחים, יחסי הון-שלטון משחיתים כל חלקה טובה, ואינטרסנטים מוכנים לאתרג עבריינים. ללא קשר לעמדה הפוליטית הידועה של הסופר, את הפגמים הוא מוצא גם בימין וגם בשמאל. למעשה הדמות הנקיה היחידה היא של חיים אודים, הגרסה הבדויה של יוסי שריד, מי שהיה שותפו של אולמרט למאבק פרלמנטרי בפשע המאורגן בימיו הראשונים של האחרון בפוליטיקה.

למרות הנושא הכבד מאוד, אפילו אפוקליפטי, של הספר, ניכר שאלדד השתעשע בכתיבתו, בעיקר ביצירת שמות חלופיים לאישים ולארועים. שריד, כאמור, נותר בתחום ההישרדות והפך לאודים; גאולה כהן זכתה לשם נרדף, ישועה לוי; כינויו של רחבעם זאבי הפך מגנדי לטיטו; ה"שורה" היא "מעמד"; ההתנתקות מכונה השתבללות; עיתון "במחנה" הוא "בקסרקטין"; אלטלנה הומרה בשיירת נשק יבשתית; דן מרגלית נותר באזור אבני החן והיה לגדי דיאמנט. מהפך משמעותי יותר עבר על נתניהו, שהפך בספר לאשה, יעל דותן המכונה ויוי. בודדים מופיעים בספר בשמם: בן גוריון הוא ראש הממשלה הראשון, ומפלגתו היא מפא"י (מפלגת פועלי אוגנדה היהודית); שייב (אביו של אלדד) ולייבוביץ' מקיימים ויכוח פומבי שבועי, שעליו יפתח אומר, "ההצגה הכי טובה בעיר. שייב היה יותר קרוב אלי אידיאולוגית אבל לייבוביץ היה מדהים".

לגדי דיאמנט, בן דמותו של דן מרגלית, יש קול דומיננטי בספר, כמי שהיה חברו הקרוב של יפתח במשך שלושה עשורים, עד שהתנער ממנו כשהשתכנע שיש ממש בהאשמות נגדו. הוא זה שנותן ביטוי לתסכול הציבורי – "לא הייתי מסוגל לשמוע ולקרוא את הכרזות הנצחון הצוהלות שלו בשערי בית המשפט. ראש ממשלה שהורשע ונידון לשישה חודשי מאסר על תנאי באשמת התנהגות שאינה הולמת. הפרת אמונים! ראש ממשלה שאינו נאמן! מה חמור מזה? רק צהלת מקורביו על הזיכוי בדעת רוב משאר ההאשמות" – וגם לחשש שההרשעה אינה סוף פסוק: "כמה טוב היה לו יכולנו לחוש הקלה ולומר, "ניקינו את האורוות". אבל האליטות השולטות רקובות ומושחתות. אחד נפל. נבכה להולך ונמשיך בסעודה. אז תפסו את ברקאי. כמה כמוהו יש? שאכלו מפתו והאכילוהו ממתת ידם? כמה קלטות כמו של רינה [שולה זקן] הם שומרים בכספות שלהם, ליום פקודה, שבו יפקעו כבלי הריעות ויהפכו לחבלי תליה".

האם יש אפשרות לאתחל את המדינה? מן הסתם לא, אבל בגרסת אוגנדה זה מה שמציע בלית ברירה חיים אודים: "אנחנו נפנה לאומות העולם ונציע לוותר על מדינתנו באוגנדה, להחזירה לבעליה החוקיים. ותמורתה נבקש הקמת מדינת מופת בארץ ישראל. אור לגויים. תוך מתן שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה. מליוני יהודי אוגנדה היהודית – לפחות אלו מהם שירצו לפתוח דף חדש – יבואו בהמוניהם לארץ ישראל, ויכוננו משטר צדק תוך דאגה ליתום ולאלמנה, לנכה ולזקן. חלוקה שוויונית של אדמות ואמצעי יצור. ברוח נביאי ישראל ומרקס. אבל לא נחזור על שגיאות העבר. לא כל יהודי ייכנס בשערי ארץ ישראל. כל עלוקות האלפיון העליון מאוגנדה היהודית יתבקשו אחר כבוד להשאר באפריקה, או להגר לאשר יאבו בעולם. לעשירים ותאבי בצע תהא הכניסה אסורה. בשער המדינה החדשה נכתוב: לא תחמוד!" אמן!

אריה אלדד הוא כותב מוכשר, והספר מעניין מאוד וקריא מאוד. תחושת המיאוס אינה באשמתו, אלא, כמובן, באשמת המציאות. האם ספר יכול לגרום שינוי? אני בספק, ולמרות זאת מומלץ לקרוא ולהפנים, אולי בכל זאת סוג של אתחול יתאפשר.

כנרת זמורה ביתן דביר

2017

איש שטח / ג'ון לה קארה

eish_shetach_master

נט, איש ביון בריטי בשלהי הקריירה שלו, המחזיק באליפות בדמינגטון ליחידים במועדון בו הוא חבר, מפעיל יחידה נידחת של "המשרד". בעבודתו הוא מתקשה לתמרן מול אינטרסים סותרים וקשיים ביורוקרטיים, ובמועדון הוא מתחיל לשחק ולהפסיד מול אד, צעיר שפנה אליו בבקשה להתחרות מולו. בין השניים נרקמת חברות, למרות שאד קרוב לגילה של בתו של נט. הגבר המבוגר יותר, שכבר ראה דבר או שניים בחייו, והוא אדיש יותר או ריאליסט יותר, מאזין, משועשע משהו, להשתפכויותיו הנזעמות של ידידו הצעיר, נגד טראמפ, שבגללו ארצות הברית מתקדמת במלוא הקיטור לעבר גזענות ממסדית וניאו-פשיסטית, נגד הברקסיט המנתק את בריטניה מאירופה שהוא אוהב ומעריך, ונגד קשרי טראמפ-פוטין, שגורמים לו לסנן בכעס, "זה שידור חוזר, זה 1939 מחדש. מולוטוב וריבנטרופ, מחלקים ביניהם את העולם".

נט, המספר בגוף ראשון, מפנה את דבריו אל מי שהוא מכנה "עמיתי היקרים", וכבר מן ההתחלה ברור שהסתבך איכשהו והוא נתון לחקירה. העלילה הולכת ומסתבכת כשיוזמה של היחידה שהוא מנהל נדחית, ובעקבות כך מתפטרת העובדת הנמרצת שעמדה מאחוריה. סוכן רוסי רדום מתעורר לפתע, דמויות מעברו המקצועי של נט מגיחות מן הצללים, ושני העולמות – המקצועי והאישי – הופכים לאחד כשנוצר הרושם שאד הוא אדם שונה מכפי שהציג את עצמו, ונט ידידו נחשד במעורבות בפעילותו התמוהה.

ג'ון לה קארה, שכידוע היה איש MI6, כותב כמי שמצוי בנבכי עולם הביון אפוף הצללים, המחייב את אנשיו לדריכות מתמדת וליכולת לפענח את הפסיכולוגיה של יריביהם. מכיוון שאינו עסוק במאבק על מעמד ועל תפקיד, ומשום חיבתו לאד, הוא ער לסתירות בסיפור שאנשי הביון מספרים לעצמם, כשהם מפרשים את שרואות עיניהם. הוא נחלץ למלחמה על שמו הטוב, וביתר שאת על תום לבו של ידידו, שהוא כמעט היחיד המאמין בו.

צללים אופפים גם את העולם הפוליטי. מה באמת מתרחש מאחורי הקלעים של הארועים שבכותרות החדשות? לדמויות בספר, אלה מתוכן שמביעות עמדה, יש דעות מוצקות דומות לאלו של אד, גם אם פחות נזעמות ומדרבנות לפעולה. כשנט מעמיק בחקירתו, הוא חושף מעט מן הרחש-בחש שמתרחש בהסתר.

"איש שטח" הוא ספר עכשווי, שכל חלקיו נופלים בסופו של דבר למקומם, ומרכיבים סיפור מעניין, קצבי ומותח.

Agent Running in the Field – John le Carré

כנרת זמורה דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

שולחן הלימון / ג'וליאן בארנס

שולחן הלימון

ג'וליאן בארנס פוחד מהמוות. ספרו העיוני "אין מה לפחד" עוסק בהיבטים מגוונים של ההתמודדות עם היותנו בני תמותה, וגם חלק ניכר מן הפרוזה שלו סובב סביב ההזדקנות והתופעות הכרוכות בחיים שעתידם קצר מעברם. אחד-עשר הסיפורים שב"שולחן הלימון" מציגים דמויות בשליש האחרון של חייהן, כל אחת מהן מגיבה באופן שונה לזיקנה הבלתי נמנעת ולידיעה – הברורה או המודחקת – של המוות המתקרב.

בארנס הוא סופר מגוון מאוד. יצירתו כוללת סיפורים קצרים, רומנים – חלקם היסטוריים – וספרים הגותיים. גיוון מאפיין גם את הקובץ הזה. אחדים מן הסיפורים ממוקמים בימינו, אחרים בעבר. רובם בדויים, שניים מבוססים על דמויות אמיתיות – טורגנייב וסיבליוס – ומספרים את גרסתו של בארנס לאחריתם. מרביתם רציניים, וחלקם – כמו "דריכות", שמסופר מפיו של גבר בשנות הששים לחייו, שהופך נרגן יותר ויותר לנוכח ההפרעות של הקהל בקונצרטים – שנונים ואפילו מצחיקים.

לעומת המגוון התוכני והסגנוני, משותפת לרובם דחיסת חיים שלמים אל תוך סיפור קצר, כשנקודת המוצא היא ההווה של הזיקנה. כמה מן הדמויות מוצאות דרך להשלים עם המגבלות שנכפות עליהן, אחרות מפרפרות ובועטות. רובן מתבוננות לאחור, ומפענחות את הנתיב שהוביל אל ההווה, או תוהות עליו. בסיפור "לדעת צרפתית", אחד החביבים עלי במיוחד בספר, כותבת דיירת ב"קשישייה" לסופר על חייה, ובין השאר מתייחסת להתרפקות על העבר או לחרטה בגינו: "מה שניסיתי לומר על דפני הוא שהיא היתה מישהי שתמיד הביטה קדימה וכמעט אף פעם לא לאחור. זה בטח לא נראה לך כמו איזה מעשה גבורה, אבל אני מבטיחה לך שזה הולך ונהיה קשה יותר עם הזמן".

בסיפורי הקובץ נמצא שתי אלמנות, שמספרות זו לזו על בעליהן המתים, נאחזות בתדמית שיצרו להם, ללא קשר עם המציאות; גבר מזדקן פוצח ברומן אחרון – חלקו ממשי, חלקו מתקיים במחשבותיו – עם אשה צעירה; מהמר וגרגרן לשעבר מוצא טעם חדש לחייו בהמתנה לרווחים שיצמחו לו ממותם של מכריו; עוזרת לשעבר של רופא שיניים, שהיתה לאשתו השניה, מטפלת בו כשהוא דמנטי, ומנסה למצוא מתחת למעטה הכבד של המחלה את האיש שהכירה; גבר בראשית שנות השמונים לחייו עוזב סוף סוף את אשתו השתלטנית; ועוד.

בארנס מספר על דמויותיו בחוכמה וברגישות, ומבלי להכביר במלים רגשניות מצליח לרגש ולעורר אמפתיה. סיפורי הקובץ, כמו ספרים אחרים משלו שקראתי – "אין מה לפחד", "ללטוש עיניים לשמש", "התוכי של פלובר" ו"ארתור וג'ורג'" – מגרים למחשבה, מהנים ומומלצים.

The Lemon Table – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2008 (2004)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה

לטענת פררה / אנטוניו טאבוקי

18696

כותרת משנה: עֵדוּת

פֶּרֶרָה, עיתונאי בגיל העמידה, אלמן חולה לב, התמנה לתפקיד עורך מוסף התרבות בעיתון 'ליסבון'. למרות ששימש שנים רבות ככתב שטח, בחר במודע להתנתק מן המתרחש סביבו. פורטוגל נשלטה באותה עת על ידי הדיקטטור סלזאר; בספרד השכנה ניטשה כבר שלוש שנים מלחמה, וביום בו נפתח הספר, 25 ביולי 1938, פרץ הקרב על האברו; איום המלחמה ריחף מעל אירופה כולה. אבל פררה חי את חייו הפשוטים בעיניים עצומות. מלצר בבית הקפה החביב עליו עדכן אותו בחדשות ששמע ממקורות זרים, ודי היה לו בכך. באופן סמלי, גם מערכת מוסף התרבות שכנה במקום נפרד ממערכת העיתון. את השיחות המשמעותיות ביותר ניהל עם תמונת דיוקן אשתו המנוחה.

התבדלותו של פררה החלה להסדק כשהמאורעות הלכו והתקרבו אליו. כשסוציאליסט נרצח בראש חוצות, וכל המדינה שתקה, פררה, שהִרבה להרהר בינו לבין עצמו בתחיית הבשר והנשמה, "החל להזיע, משום ששוב הרהר על המוות, והוא חשב: העיר הזאת מסריחה ממוות, אירופה כולה מסריחה ממוות". אטליז יהודי בשכנותו הותקף, וכתובות נאצה נכתבו על קירותיו. אשה יהודיה-גרמניה שפגש ברכבת אמרה לו: "עשה משהו […] אתה אינטלקטואל, ספר מה שקורה באירופה, תן ביטוי לחופש המחשבה שלך". רופא, עמו שוחח בעניני דיאטה ובעניני נפש גם יחד, האיר את עיניו באשר ליכולתה של אישיות לחרוג מן ה"אני" שאליו הורגלה, ולתת מקום ל"אני" שונה. ויותר מכל, מפגש עם שני מהפכנים ספרדים צעירים גרם לו להתנער בהדרגה מן הפסיביות, עד שהמציאות פלשה במלוא עוזה אל דלת אמותיו ואילצה אותו לנקוט עמדה ולעשות מעשה.

אנטוניו טאבוקי מתאר צעד אחר צעד את השינוי שחל בפררה. המרי הצנוע שלו התבטא תחילה בתרגומם סיפורים צרפתיים – "הונורין" של בלזק ו"השיעור האחרון" של דודה – ובפרסומם במוסף, בבחינת "מעין מסר בבקבוק, שמישהו יאסוף אותו". הוא לא הצליח להסביר לעצמו מדוע הוא מסייע לשני הצעירים, אך בהדרגה הלכו והתפוגגו השאלות, והחובה לפעול תפסה את מקומן.

הספר, כפי שעולה משמו ומכותרת המשנה, נכתב כעדות. מאופן זה של כתיבת הספר ניתן להסיק שהסופר בוחר לא להיות מעורב, אינו נוקט עמדה. זה לא הוא שמתאר את הארועים, זה פררה שטוען שכך קרו. בעיני, הבחירה של טאבוקי לכתוב כך היא הברקה מוצלחת. הוא, כסופר שמאחורי המלים, מהדהד את דמותו של פררה, שרוב הזמן בחר לעמוד מן הצד, ובדומה לגיבורו שנטש בסופו של דבר את הפסיביות, גם טאבוקי כתב בסיומו של הספר הערה מסכמת נמרצת וחד משמעית. אלון אלטרס, שתרגם, הוסיף אחרית דבר מעניינת, המתיחסת בין השאר לרקע של כתיבת הספר – חוסר היציבות הפוליטית באיטליה בשנות התשעים, והכמיהה לאיש חזק שיציל את המדינה, כמיהה שעוררה חששות רבים. באמצעות "עדותו" של פררה הביע טאבוקי את דעתו על איטליה של תקופתו.

מעניין לציין שטאבוקי בחר במתכוון לגיבורו הנוצרי שם יהודי מובהק. "ביקשתי לחלוק כבוד לעם שהשאיר עקבות משמעותיים בתרבות הפורטוגלית ושסבל את העוולות הגדולים של ההיסטוריה", הוא כותב בהערה המסכמת.

"לטענת פררה" הוא ספר בעל עמדה פוליטית-חברתית-מוסרית מובהקת, אך אפשר לקרוא אותו גם, ואולי בעיקר, כספר על האומץ להשתנות, להתגבר על מעצורים, על פחדים ועל הרגלים, ולנקוט עמדה נוכח עוולות. אנטוניו טאבוקי מציג, בפרוזה פשוטה ובהירה, גיבור אנושי מאוד, ומיטיב לרדת אל נבכי נפשו ולהאיר אותם. ספר מומלץ בהחלט.

Sostiene Pereira – Antonio Tabucchi

זמורה ביתן

1996 (1994)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

העצים והשבבים / אריה אלדד

haeetzim_master

כותרת משנה: הפרק האחרון של לח"י

לח"י, לוחמי חירות ישראל, הוקמה ב-1940 על ידי פורשי אצ"ל, שהתנגדו להחלטה להשעות את המאבק בבריטים בעודם נלחמים מול הגרמנים. בשנה האחרונה לקיומה, זו המתוארת בספר, שבה ועלתה שאלת ההתיחסות לבריטים. בעוד הישוב ברובו היה סבור כי משעה שהחליטו הללו לעזוב את הארץ, יש להניח להם, ולהפנות את המרץ להכנה למאבק העתיד לפרוץ במלוא עוזו מול הערבים, אנשי לח"י היו ספקנים יותר. הם לא האמינו כי בריטניה כנה בהצהרותיה, חששו מכוונתה ליצור תנאים שידרשו את הישארותה, וסברו כי יש להוסיף ולהכות באנשיה עד הרגע האחרון ממש. על רקע זה, ועל רקע נוף הפעילות החדש – פחות מחתרתי ויותר ממלכתי – שחייב הסתגלות לא פשוטה, מתרחשים הארועים המתוארים בספר.

מרכז לח"י, הגוף הסמכותי שניהל את המחתרת, היה מורכב באותה תקופה משלושה אישים. נתן ילין מור – "גרא", ישראל שייב – "אלדד" ויצחק יזרניצקי (לימים שמיר) – "מיכאל". מכיוון שמיכאל היה בגלות כפויה באפריקה, צורף במקומו יעקב בנאי – "מזל". ההקפדה על פורום של שלושה נועדה למנוע מצב של תיקו ללא הכרעה, משום שחברי המרכז נבדלו זה מזה כמעט בכל, למעט הדבֵקוּת ביעד הקרוב של סיום המנדט ושחרור משלטון זר. בראיה ליעד רחוק יותר, כדבריו של גרא למיכאל: "אלדד עם מלכות ישראל שלו רוצה להחזיר אותנו לימי דוד ושלמה, ואנחנו רוצים מהפכה סוציאליסטית עברית". כיצד תיראה המדינה שתקום אחר-כך – את הנושא הזה השאירו פתוח לעתיד. ובעתיד, עם קום המדינה, התפלגו דרכיהם בשל פערים עמוקים בין האידיאולוגיות השונות.

שתי פרשות עיקריות מתוארות בספר. האחת, ידועה ומוכרת, היא ההתנקשות בחייו של הרוזן ברנדוט, שעמד להניח על שולחן האו"ם הצעת חלוקה, שתותיר בידי היהודים שטח שלא ניתן להקים בו מדינה ולהגן עליה. חברי המרכז, ובהם גם מיכאל ששב מגלותו, היו משוכנעים שההצעה תתקבל, ותספק לבריטים תירוץ להשאר בארץ. הריגתו של ברנדוט היתה הכרחית, ופעולה אחרונה זו של לח"י היתה בעיני מנהיגיה מתנה למדינה שבדרך.

הפרשיה השניה, המוכרת פחות, היא הוצאתו להורג של איש לח"י, יהודה אריה לוי – "שמואל", המכונה בספר "בניהו". בניהו היה מומחה להכנת חומרי נפץ. כשהכריזו הבריטים על עזיבתם הקרובה, התנגד למדיניות המרכז להוסיף ולהאבק בהם, וטען כי "אנחנו נלחמים את המלחמה הקודמת. לא את המלחמה הנכונה לעכשו". הוא רצה להשאר חבר לח"י, אבל ביקש להעביר לידי ההגנה את הנוסחאות שפיתח ליצור חומרי נפץ. משום שהיה בדעתו לעשות זאת למרות התנגדות המרכז, הועמד בפני בית דין שדה והואשם בבגידה. משלא הצליחו השופטים להגיע לתמימות דעים, הביאו את הענין בפני גרא, שהורה להוציאו להורג. אף אחד מחברי המרכז לא התייחס לפרשה זו בעתיד, לא בכתב ולא בעל-פה. רק ב-1977 הוכר בניהו כחלל לח"י.

עוד בספר פעולות נוספות של הארגון, ביניהן ההתנקשות בחיי הקונסול הפולני וכיבוש דיר-יאסין, ובעיקר התלבטויות בדבר הדרך הנכונה להתנהל עם התפוגגותה של המחתרת. לח"י לא היתה ארגון הומוגני, לא בהנהגתה ולא בהרכב חבריה, והפערים, שהודחקו בשנות המנדט, צפו לקראת סיומו, וגרמו קרעים ופילוג. אריה אלדד, בנו של ישראל שייב, שנולד אחרי קום המדינה אך חי את הווית המחתרת מילדות, מתאר בפרטי פרטים את הלכי הרוחות, את הדילמות שהונחו לפתחו של המרכז, ואת תחושות הנידוי והרדיפה. למרות שעמדותיו הפוליטיות ברורות וגלויות, הוא אינו נותן הנחות לאישים שבספר, וכותב אודותם בהערכה  ובביקורתיות גם יחד.

בהקדמה לספר מדגיש הסופר כי אין מדובר במחקר היסטורי, אלא בסיפור של תקופה ושל מחתרת, ולכן בדה כמה דמויות, השמיט אחרות, ופה ושם לא דייק בפרטים לטובת הסיפור הכולל. ההעדפה האישית שלי היא לספרים מדויקים היסטורית, ואת ההשלמות שביקשתי – כמו השמות האמיתיים שמאחורי הכינויים – מצאתי בכוחות עצמי (ונהניתי מהתהליך). שבעים ושתים שנים עברו מאז הארועים המתוארים בספר, ונדמה כי הויכוחים של אותם ימים עדיין לא שככו. "הרי מה שזוכר האחד אינו דומה לזכרונות האחר, לעתים הכתוב בספר זכרונות של האחד הפוך לגמרי ממה שכתוב בספר של האחר", כותב אריה אלדד בהקדמה, והדברים נכונים במיוחד כשמשקעים כבדים צובעים את הזכרונות. לכן הבחירה באופי סיפורי על פני אופי מחקרי נראית לי מוצדקת, ולמרות הנטיה שלי אל המחקר ההיסטורי נהניתי מאוד מקריאת הספר הזה ומצאתי בו ענין רב. אריה אלדד הוא כותב מוכשר ואינטליגנטי המעניק חיים לדמויותיו, וגם כשהוא מרבה בפרטים הוא מתמקד בעיקר. סגנונו קריא מאוד, ופה ושם שזור קריצות הומוריסטיות ("איש מאיתנו לא יהיה ראש ממשלה, איננו בנויים לתככים שזה דורש", אומר מיכאל, הוא יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי).

"העצים והשבבים" מספר על ה"עצים", המשימות הגדולות של המחתרת, ועל ה"שבבים", האנשים שנפלו קורבן ללהט היעוד ולמבוכה של שינוי העיתים, וככזה הוא מרתק היסטורית ועשוי לשמש תמרור אזהרה. הספר כתוב היטב, מרתק ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה דביר

2020