כל הסיפורים / אידה פינק

אידה פינק היתה בת שמונה-עשרה כשהגרמנים פלשו לפולין. יחד עם אביה הרופא, אמה המורה ואחותה הצעירה ממנה בשנתים, נאלצה לעבור לגטו. ב-1942 נמלטה ממנו יחד עם אחותה, והשתים עברו את המלחמה במנוסה בזהות בדויה. את קורות אותן שנים תיארה בספרה האוטוביוגרפי המרתק, "נלך בלילות, נישן בימים".

חלומה של אידה פינק להיות סופרת נקטע בשל המלחמה, אבל ב-1957 החלה לכתוב את סיפוריה, שהקנו לה בשנים שאחר-כך פרסים, כולל פרס ישראל לספרות ב-2008. הסיפורים כולם סובבים סביב השואה, חלקם בעלי קוים אוטוביוגרפים, חלקם נשענים על עדויות ששמעה כשעבדה ביד ושם. הסיפורים נכתבו בפולנית, השפה עליה גדלה, ורובם תורגמו ברגישות על ידי דוד רוזנפלד, שצירף לספר אחרית דבר אודות יחודה של פינק.

בתחילת דרכה נטען נגדה כי "ככה לא כותבים על השואה". לא ברור לגמרי למה התכוון מי שאמר זאת, אולי לבחירה להתמקד כמעט תמיד בתמונות "שוליות". מרבית הסיפורים אינם נוגעים במישרין בזוועות, אם ב"זוועות" אנו מתכוונים רק לאלימות ישירה ולרצח. בסיפוריה של אידה פינק הפשע הנורא של השואה נוכח, אבל רוב הזמן מובא לידי ביטוי באמצעות גילוייו הפחות בוטים לכאורה. ב"מול הראי", כדוגמא, צעירה, שעובדת בעבודות כפיה, מביאה אל חברתה, אף היא עובדת כפיה, שמלה "לקצר ולהצר במותניים, כי רזיתי". החברה, שנאלצה למכור את מכונת התפירה שלה, מנסה לספר לצעירה על קרוביה שנלקחו ונעלמו, אבל זו מתעקשת לא לשמוע, לא מפני שאינה מודעת, אלא מפני שבאותו רגע בחרה באשלית האושר שבשגרה לכאורה נורמלית.  

לעתים האימה והאבסורד מובעים דווקא על ידי אנשים חיוביים. ב"ז'ן כריסטוף" מקווה המשגיחה על עובדות יהודיות לקבל בהשאלה מאחת מהן את הספר שהיא קוראת. כשהעובדת מביע ספק אם תספיק לסיים את הספר לפני שיקחו אותה, כפי שלקחו את קרוביה, אומרת לה המשגיחה במה שהיא סבורה שהוא טוב לב: "אבל את תספיקי, בטח שתספיקי, זה לא ספר כל כך עבה". ב"המחבוא"בני משפחה, שהסתירו יהודים בתקופת המלחמה, מזמינים אותם אחריה לראות את הבית החדש שבנו (בכספם של היהודים אסירי התודה). בגאווה הם מראים להם את המחבוא שהכינו בשבילם, לפעם הבאה…                

גם כשהסופרת נוגעת במישרין באלימות, היא ממקדת את אלומת הרגש אל תמונה יחידה. "המשוגע" הוא מונולוג של אב מיוסר, שחי ללא הרף את הרגע בו ראה את בנותיו הקטנות נתפסות ומועלות למשאית, וממקום המסתור שלו סימן להן לשתוק ולא להסגיר אותו. ב"הקפיצה" תוהה המספרת כיצד חיו אב ובת תחת קורת גג אחת, אחרי שהאב, עובד היודנראט, הוציא את חתנו ממחבואו בצו השלטונות.

הסיפורים מכילים את חווית השואה כולה, מן הרגע שלפני ועד האובדן שאחרי. ב"הגן המפליג למרחקים" מובע הרגע בו נפרדים גורלותיהם של שכנים, יהודים ופולנים, באמצעות הזיה של בת המשפחה היהודית, הרואה את גנם של השכנים מפליג הרחק. ב"הכתובת" אדם עושה דרכו במשך ימים ברגל אל מרכז קליטה, בתקווה שהאשה שנמצאת שם, ושמה כשם אשתו, היא אכן האשה שחשב שנספתה יחד עם בנם. ב"ליל הכניעה" צעירה, אולי בת דמותה של הסופרת, מתקשה לספר לחייל אמריקאי המאוהב בה שהיא יהודיה, עד כדי כך הורגלה לשקר כדי לשמור על עצמה.

כל אחד מסיפוריה של אידה פינק מלוטש כגביש, וכל אחד מהם מאיר עוד זוית ראיה, עוד חוויה פרטית, ממחיש בדרך יחודית את מה שקשה לתאר במלים. חלקם של הסיפורים מסופר בגוף ראשון, מפיה של אשה או מפיו של גבר, חלקם בגוף שלישי. לפעמים הם לוכדים רגע בזמן, לפעמים משתרעים על פני תקופת חיים. כולם מחלצים מתוך ההיסטוריה את היחידים מהם היא מורכבת, וכולם, למעט אחד, הם סיפוריהם של הקורבנות. יוצא הדופן, "העליה בדרגה" מראה שכוחה של אידה פינק גדול לא רק בזיקוקו של רגש, אלא גם בציניות כמעט סמויה. בסיפור זה מתואר הבן המושלם של משפחה גרמנית, משוש לבם וגאוותם של הוריו, הנכנע ללחצו של אביו ומספר לו כיצד זכה בעליה בדרגה בשורות האס אס, ואין צורך להרחיב.   

על אופיים של הסיפורים אפשר אולי להעיד באמצעות כותרת המשנה של שניים מן הסיפורים, "רישומים לקורות חיים". אידה פינק רושמת רישומים עדינים, ואינה נדרשת אל הצבעים העזים, אל המלים הגדולות ואל הזעם הגלוי. העדינות מצטברת לעוצמה, וכל אחד מן הסיפורים הוא חץ שלוח אל לבו של הקורא.

Opowiadania Zebrane – Ida Fink

עם עובד

2004 (1995 – 2000)

תרגום מפולנית: דוד רוזנפלד (חמישה סיפורים תרגמו על יד בנימין טנא)

כל הסיפורים / טרומן קפוטה

truman_master

טרומן קפוטה, המוכר בעיקר בזכות ספריו, "ארוחת בוקר בטיפאני" ו"בדם קר", כתב גם עשרים סיפורים קצרים, הנכללים בספר זה. הסיפורים נכתבו בין 1944 ל-1982, הם שונים ברובם זה מזה, וכולם מצטיינים בכושר תיאורי וביכולת לחשוף את נפשם של גיבוריהם.

לא אתייחס כאן לכל הסיפורים, אזכיר רק כמה מאלה שנגעו במיוחד ללבי.

הביוגרפיה הפרטית של קפוטה באה לידי ביטוי בשני סיפורים, "זיכרון מחג המולד", שנכתב ב-1956, ו"חג מולד אחר", אחד מסיפוריו האחרונים מ-1982. הוריו של הסופר נפרדו בעודו תינוק, ושנותיו הראשונות עברו עליו באזור כפרי באלבמה בחברת קרובי משפחה. בסיפור הראשון מתאר הילד בן השבע סביבה המורכבת ממספר מבלבל של מבוגרים. אלה מנהלים את חייו, אך הוא אינו מתייחס אליהם כאל אינדיבידואלים. חברתו היחידה היא בת שישים, ילדה שלא התבגרה. הסיפור נפתח בשלהי נובמבר, כשהכפור הראשון מסמן עבור השניים את תחילת עונת הפירות היבשים, נמשך עם תיאור ההכנות לחג המולד, ומסתיים עם החג. סיפור מכמיר לב על שתי דמויות בודדות, שמוצאות זו בזו נחמה. הסיפור השני מתרחש אף הוא באותה תקופת השנה. לראשונה בחייו מזמין אותו אביו, הזר לו, לבלות את חג המולד בחברתו בניו אורלינס. עולמו הילדותי מתערער, כשאגדות ילדותו מתנפצות בזו אחר זו. חברתו, הילדה-הזקנה, תשקם את תמימותו.

בדידות היא מוטיב חוזר ברבים מן הסיפורים. אחד מהם, לדוגמא, הוא "בין השבילים לעדן". אלמן, שנהנה מבדידותו החדשה, עולה לראשונה אל קברה של אשתו, בעיקר כדי לחלץ את עצמותיו ולרַצות את בנותיו. אשה זרה קושרת אתו שיחה, וחושפת בהדרגה את בדידותה, הדוחפת אותה אל בית הקברות בתקווה להסב אל עצמה את תשומת לבו של אלמן המשווע לבת זוג.

"סגור דלת אחרונה" הוא, בעיני, סיפור מבריק אודות אדם שכל קיומו מסתמך על דעתם של אחרים. הוא זקוק למחמאות, לחנופה, להכרה, וכשאלה אינם מגיעים מעצמם הוא יוזם אותם במירמה. בשיאו של הסיפור הוא מתמוגג מידיעה שקרית אודותיו שפורסמה באחד העיתונים, ידיעה שהוא עצמו דאג לפרסומה.

אלימות גם היא מוטיב חוזר בכמה מן הסיפורים. הקפיא את דמי "ילדים בימי ההולדת שלהם". ילדה בת עשר, מלאך-שטן, מגיעה לעיירה, ובתוך זמן קצר משבשת את סדרי חברת הילדים במקום. אפשר להתווכח עם התפיסה שהביאה להענשתה בעונש החמור מכל, בעוד שני הבנים האכזריים המאוהבים בה נותרו נקיים, אך כך או כך הסיפור מצטיין בגווני אימה מדויקים.

שניים מן הסיפורים מספרים סיפור דומה למדי: "פרוות חורפן משלך" המוקדם ו"המציאה" המאוחר, מפגישים כל אחד שתי נשים, גורלה של האחת שפר עליה, חייה של השניה השתבשו, והיא מנסה למכור מעיל יקר ערך לראשונה. השלד הסיפורי זהה, אך קפוטה הוביל את העלילה בכיוונים שונים, והיה מעניין להשוות בין הדמויות בשניהם.

אסתפק באלה, אם כי נהניתי לקרוא כמעט את כולם.

טרומן קפוטה כותב על חברות ועל ניצול, על ילדות ועל זיקנה, וכאמור על בדידות. גיבוריו הם אנשים יומיומיים, אפורים, לא גדולים מהחיים, אבודים באופן כלשהו. הסיפורים מלוטשים ומזוקקים, ומציגים דמויות אנושיות מאוד על חולשותיהן ועל מכאוביהן. רחל פן תרגמה יפה, והספר כולו מומלץ.

The Complete Short Stories – Truman Capote

פן וידיעות ספרים

2019 (1943 – 1975)

תרגום מאנגלית: רחל פן