הספר אשר לאמי / אלבר כהן

129650_1_det

אמו של אלבר כהן נפטרה ממחלת לב בצרפת בשנת 1943. בנה, ששהה במהלך המלחמה בלונדון, פרסם אחת-עשרה שנים אחר-כך את "הספר אשר לאמי", קינה נוגה שופעת חרטה וגעגועים.

כאלה היו חיי הרגש של אמי הצדיקה. לא בדיוק הוליווד, כפי שאתם רואים. מחמאותיהם של בנה ובעלה ואושרם – זה היה כל שביקשה מהחיים. אלבר כהן מתאר אשה פשוטה שנישאה בשידוך, וחייה התרכזו בביתה, בברית עם בעלה ובמסירותה המוחלטת לבנה: לכל הנשים האחרות יש אני קטן עצמאי, חיים משלהן, צמא לאושר פרטי, מנוחת-לילה שהן שומרות עליה מכל משמר, ואבוי למי שיפריע. לאמי לא היה אני, אלא בן. בחייה היתה בעיניו מובנת מאליה, המרכז היציב של חייו, זו שקיימת עבורו ובשבילו בכל רגע ורגע. אחרי מותה הוא מרגיש עד כמה נזקק לה, עד כמה היתה משמעותית עבורו באהבתה חסרת הגבולות, בהערצתה אותו, בעצם קיומה.

הבן שהתייתם מכה על חטא. על כל אותן פעמים שבהן התבייש בפשטותה לעומת חוגי החברה המתוחכמת בהם התחכך, על כל אותן פעמים בהן הניח לה לחכות לו בעודו מעדיף חברת נשים מזדמנות, על שובו המיידי לתענוגות אחרי ביקוריה אצלו בעוד היא מתייפחת בדרכה חזרה לביתה. הוא אף מרחיק לכת וכולל את חטא החיים בין עוונותיו, חייו שלו לאחר מותה. אין הוא מסוגל לשאת את החידלון המוחלט שבמוות, וביאושו נראים לו החיים חסרי משמעות. איזו מין מהתלה היא זו? הוא שואל, לשם מה כל האהבה ותשומת הלב והצחוק והעצב והמסירות? וכל זה, כל זה, לשם מה? לחינם. כדי שסופה יהיה בבור.

סגנונו של אלבר כהן הוא שילוב של תשומת לב עדינה למחוות קטנות, המשרטטות בקווים דקים ומדויקים את מהותה של אמו, עם מלודרמטיות גורפת, המקצינה כל בדל רגש עד כדי הלקאה עצמית האוסרת כל שמחה. הוא אמנם מציב יד זכרון אוהבת לאם, אך מאלפת העובדה שאין הוא מזכיר את שמה ולו פעם אחת, כאילו תמצית קיומה היתה להיות אמו, לא ישות מובדלת. בזמן שהוא בוכה עליה הוא מבכה גם את אובדן אהבתה אותו: עם היקרים לי ביותר, ידידים, בת ונשים אוהבות, תמיד חייב הייתי להעמיד פנים במקצת, להסתיר קמעה. עם אמי לא צריך הייתי להיות אלא אני-עצמי, על פחדי, חולשותי העלובות, יסורי גופי ונפשי. הם לא גרעו מאהבתה אותי. אהבת אמי שאין דומה לה.

למרות שכמה מן ההיבטים בקינה זו מטרידים בעיני, "הספר אשר לאמי" הוא מחווה מרגשת, שאינה יכולה שלא לגעת ללב.

Le Livre de ma Mère – Albert Cohen

זמורה ביתן מודן

1981 (1954)

תרגום מצרפתית: ניצה בן-ארי

מודעות פרסומת

זכרון כמעט מלא / גבי אשר

978780

אליהו ולאה בני דודים, היא בת שתים-עשרה, הוא בן עשר. אליהו נולד בארץ למשפחה שעלתה מטורקיה, לאה עלתה עם משפחתה כשנתים לפני עלילת הספר. למרות הבדלי הגילים, השניים היו מיודדים: הם נהגו לחזור יחדיו מבית הספר, ובדרך התווכחו והתערבו – בהנאה רבה – על כל נושא שבעולם. עולמם התהפך בלילה אחד אחרי מלחמת יום הכיפורים: הוריהם, שנסעו ברכב משותף לחתונה, נקלעו לתאונת דרכים. לאה איבדה את אביה, ונותרה עם אחיה בחברת אמה האבלה. אליהו איבד את אמו, ואביו שב מן התאונה ללא עין ועם פנים שהושחתו.

הסופר מתאר יפה את רגע הבשורה הנוראה, ואת הימים שאחריה. המבוגרים שקועים בצערם, הילדים נותרים ללא מנחם. הם לא מוזנחים, לא נעזבים לנפשם, המשפחה המורחבת עוטפת אותם, אבל בתוך ההמולה הם נבוכים, מבולבלים, מסתובבים עם שאלות ללא תשובות. עולם הילדות המוכר – על צדדיו הטובים והרעים – מתערער. יחסיהם עם חבריהם משתנים ללא הכר, והם מתקשים להתאפס. מכאן ואילך גם דרכיהם תפרדנה: לאה תשאר עם אמה, אליהו ואחיו הצעיר יישלחו לפנימיה. ביום אביבי אחד, מיד אחרי חג הפסח, הם מתבשרים שלמחרת יעזבו את ביתם, כך בלי הכנה ובלי הסבר. הפרק המתאר את חייו של אליהו בפנימיה הוא בעיני הפרק הטוב ביותר בספר. הוא עדיין לא התאושש ממשבר היתמות, וכבר נקלע לסביבה זרה ולבדידות הנובעת ממנה. ההדחקה, הבלבול, הניתוק – כל אלה אינם יכולים שלא לגבות את מחירם.

"זכרון כמעט מלא" הוא ספר עם פוטנציאל. לגבי אשר יש עין בוחנת וכשרון כתיבה. קטעים רבים בספר מרשימים, כמו הפרק הראשון המתאר את המכרז למכירת מצוות המתנהל בבית הכנסת בערב יום הכיפורים. הכתיבה מעודנת, מאירה את ההתרחשויות מכמה זויות, מבלי לדחוף בכוח תובנות ופרשנויות. הבעיה, כמו בספרי ביכורים רבים, היא בעריכה. מישהו היה צריך לעזור לסופר לקצץ בסיפורים לא רלוונטים, כדי להותיר עלילה מזוקקת יותר. הספר ראה אור בסדרת "מלח מים" של הוצאת פרדס, שנותנת במה לכותבים "המבקשים לספר סיפור, ולעשות זאת בקולם שלהם […] איננו מבקשים לביית את הפרא העומד בשערי השפה, אלא לשמוע את קולן והדן של המלים הצומחות מן המקום, מבלי לגזום". לדעתי, מאומה לא היה נגרע מקולו של הסופר אם היתה מתבצעת עבודת גיזום, והספר היה יוצא נשכר. בפתח הספר אמנם ניתן קרדיט לעורך, אבל ככל שאני יכולה לשפוט נדרשה מעורבות עמוקה יותר.

אילו הייתי כותבת את הסקירה מיד כשסיימתי לקרוא, יתכן שהייתי מחמירה יותר, מכיוון שבשלב מסוים של הקריאה העודף הסיפורי הטריד אותי והשתלט על העלילה. אבל יום אחר-כך התברר לי שמה שנותר אצלי מהספר זו מועקת הדמויות וכאבן, והליקויים נבלעו ברקע. לפיכך, למרות ההסתיגויות אני ממליצה עליו.

פרדס

2015

ספר דניאל / א.ל. דוקטורוב

d7a1d7a4d7a8_d793d7a0d799d790d79c1

הרקע לספר הוא פרשת יוליוס ואתל רוזנברג, שבתחילת שנות ה-50 הואשמו בקשירת קשר להעברת סודות מדינה לרוסיה, והוצאו להורג. מי שהעיד את העדות המרשיעה נגדם היה אחיה של אתל. לזוג היו שני בנים, שלאחר ההוצאה להורג נמסרו לאימוץ. "ספר דניאל" מספר על פרשה דומה, משנה את שם ההורים, הופך את שני הבנים לבן ובת, ואת האח למכר קרוב, אבל מה שחשוב הם לא הפרטים הביוגרפים אלא הרקע ההיסטורי ברמה הכללית, וההשלכות על הילדים ברמה הפרטית.

אי אפשר שהלב לא ייצא אל הילדים האלה. החל בילדותם מוצפת האידיאולוגיה והעקרונות, דרך היעלמות הוריהם בזה אחר זה, התגלגלותם למוסדות ולמשפחות אומנות, וההשלכות ארוכות הטווח על חייהם כבוגרים – הקשיים ביצירת קשרים, ההורות הפרובלמטית, האיבה למדינה ועוד. הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של הבן דניאל, אבל לעתים קרובות, לפעמים אפילו באמצע פיסקה, הסיפור עובר לגוף שלישי. לדעתי המעברים האלה עשויים היטב, ומשתלבים בנפשו השסועה של דניאל, שהרבה פעמים אינו מסוגל להסביר את עצמו לעצמו ונזקק לריחוק הזה כדי להמשיך לספר.

כוחו של הספר גדול גם בניתוחים ההיסטוריים של הרקע שאיפשר את הפרשה. דוקטורוב מסביר יפה את השפעותיהן של שתי מלחמות העולם על החברה האמריקאית, ומנתח בדקדקנות את היחסים עם רוסיה ואת המלחמה הקרה. הוא זועם, הוא ביקורתי, והוא מאוד מנומק. לא תמיד הסכמתי עם המישנה המדינית שלו, אבל היה מעניין מאוד לקרוא אותה.

עם ספריו של דוקטורוב יש לי יחסי קירבה/ריחוק, לפעמים אני מתלהבת, לעתים לא נקשרת בכלל. את הספר הזה הערכתי מאוד.

The Book of Daniel– E. L. Doctorow

הוצאת זמורה ביתן

1971 (1971)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

יתומה אחת מבגדאד / האלה ג`אבר

יתומה אחת מבגדאד

באפריל 2003, כשההפגזות האמריקאיות ניפצו חלונות בביתו בבגדד, נטל עלי את אשתו ואת שבעת ילדיהם, העמיס מעט חפצים על המונית שלו, וניסה להמלט. הוא האמין שאם יסע בין שתי משאיות, יהיה מוגן מהדף. לרוע המזל שתי המשאיות האלה היו יעד לטילים. אשתו הספיקה להשליך מבעד לחלון את התינוקת חאורה, שיצאה כמעט ללא פגע. שאר בני המשפחה נפצעו ונכוו. חלקם נהרגו במקום, האחרים מתו מפצעיהם באותו היום או למחרת. זהרה בת השלוש, שנכוותה בכל גופה, אושפזה במצב קשה בבית חולים.

האלה ג`אבר, עתונאית לבנונית-בריטית מוערכת, הסתובבה בבתי החולים של בגדד, וליבה נחמץ למראה הקורבנות החפים מפשע, ובעיקר למראה הילדים הסובלים. בעקבות פגישה שלה עם ילד שידיו נקטעו, החליטה להשתמש בכוחה כעתונאית ולגייס תרומות לסיוע לילדים. מערכת ה"סאנדיי טיימס" ביקשה ממנה לאתר ילדה יתומה פצועה שתהיה "הפנים של הקמפיין". לאחר שעברה בכמה בתי חולים הגיעה האלה אל זהרה, ונפשה נקשרה בנפש הילדה, שהיתה מסוממת מתרופות להקלת הכאב, וחבושה כמעט כולה. משהו בפנים היפות של הילדה נגע ללבה של האלה, והיא נרתמה באופן אישי לנסיונות הנואשים להציל את חייה.

האלה ג`אבר כורכת את סיפורה האישי בסיפורה של המלחמה בעירק ושל קורבנותיה. האלה, ילידת לבנון, נשואה לצלם עתונות בריטי. לאחר כמה שנות נישואין התברר לה כי היא עקרה. היא נקלעה למשבר אישי קשה, עברה סדרה מתישה של טיפולים, אך לשווא. עם השנים למדה לחיות עם האכזבה והתסכול, והשקיעה את עצמה בקריירה מרשימה של כתבת חוץ, שסיקרה כמה מזירות המלחמה הקשות ביותר במזרח התיכון. המפגש של האלה עם זהרה הצית בה מחדש את יצר האמהות שמעולם לא כבה. בעצה אחת עם בעלה הציעה לסבתה של זהרה לאמץ את שתי האחיות שניצלו.

הספר מיטיב לתאר את זירת המלחמה הסבוכה בעירק, ומצליח להלך בין הטיפות ולא להפוך לפוליטי. ליבה של האלה נתון לקורבנות שנקלעו לאש על לא עוול בכפם. היא מתארת ארועים, אבל לפחות בספר אינה נוקטת עמדה או מפרשת את הגורמים שמאחורי המלחמה. היא רואה את הטוב ואת הרע בכל צד: בסצנה לקראת סוף הספר, שמדגימה את הגישה הזו, היא מתארת את החיילים האמריקאים ששירתו בעירק כשהם בחופשה בביתם, ומוצאת את הצד האנושי בחיילים הקשוחים שפגשה בעירק.

הספר נוגע ללב בסיפור האנושי של האלה, מעניין בהיבט של חיי העתונאים המסקרים את המלחמה, ופותח חלון אל עולמם של הקורבנות.

The Flying Carpet To Baghdad – Hala Jaber

הוצאת אחוזת בית

2011

תרגום מאנגלית:  דנה אלעזר-הלוי