העצים והשבבים / אריה אלדד

haeetzim_master

כותרת משנה: הפרק האחרון של לח"י

לח"י, לוחמי חירות ישראל, הוקמה ב-1940 על ידי פורשי אצ"ל, שהתנגדו להחלטה להשעות את המאבק בבריטים בעודם נלחמים מול הגרמנים. בשנה האחרונה לקיומה, זו המתוארת בספר, שבה ועלתה שאלת ההתיחסות לבריטים. בעוד הישוב ברובו היה סבור כי משעה שהחליטו הללו לעזוב את הארץ, יש להניח להם, ולהפנות את המרץ להכנה למאבק העתיד לפרוץ במלוא עוזו מול הערבים, אנשי לח"י היו ספקנים יותר. הם לא האמינו כי בריטניה כנה בהצהרותיה, חששו מכוונתה ליצור תנאים שידרשו את הישארותה, וסברו כי יש להוסיף ולהכות באנשיה עד הרגע האחרון ממש. על רקע זה, ועל רקע נוף הפעילות החדש – פחות מחתרתי ויותר ממלכתי – שחייב הסתגלות לא פשוטה, מתרחשים הארועים המתוארים בספר.

מרכז לח"י, הגוף הסמכותי שניהל את המחתרת, היה מורכב באותה תקופה משלושה אישים. נתן ילין מור – "גרא", ישראל שייב – "אלדד" ויצחק יזרניצקי (לימים שמיר) – "מיכאל". מכיוון שמיכאל היה בגלות כפויה באפריקה, צורף במקומו יעקב בנאי – "מזל". ההקפדה על פורום של שלושה נועדה למנוע מצב של תיקו ללא הכרעה, משום שחברי המרכז נבדלו זה מזה כמעט בכל, למעט הדבֵקוּת ביעד הקרוב של סיום המנדט ושחרור משלטון זר. בראיה ליעד רחוק יותר, כדבריו של גרא למיכאל: "אלדד עם מלכות ישראל שלו רוצה להחזיר אותנו לימי דוד ושלמה, ואנחנו רוצים מהפכה סוציאליסטית עברית". כיצד תיראה המדינה שתקום אחר-כך – את הנושא הזה השאירו פתוח לעתיד. ובעתיד, עם קום המדינה, התפלגו דרכיהם בשל פערים עמוקים בין האידיאולוגיות השונות.

שתי פרשות עיקריות מתוארות בספר. האחת, ידועה ומוכרת, היא ההתנקשות בחייו של הרוזן ברנדוט, שעמד להניח על שולחן האו"ם הצעת חלוקה, שתותיר בידי היהודים שטח שלא ניתן להקים בו מדינה ולהגן עליה. חברי המרכז, ובהם גם מיכאל ששב מגלותו, היו משוכנעים שההצעה תתקבל, ותספק לבריטים תירוץ להשאר בארץ. הריגתו של ברנדוט היתה הכרחית, ופעולה אחרונה זו של לח"י היתה בעיני מנהיגיה מתנה למדינה שבדרך.

הפרשיה השניה, המוכרת פחות, היא הוצאתו להורג של איש לח"י, יהודה אריה לוי – "שמואל", המכונה בספר "בניהו". בניהו היה מומחה להכנת חומרי נפץ. כשהכריזו הבריטים על עזיבתם הקרובה, התנגד למדיניות המרכז להוסיף ולהאבק בהם, וטען כי "אנחנו נלחמים את המלחמה הקודמת. לא את המלחמה הנכונה לעכשו". הוא רצה להשאר חבר לח"י, אבל ביקש להעביר לידי ההגנה את הנוסחאות שפיתח ליצור חומרי נפץ. משום שהיה בדעתו לעשות זאת למרות התנגדות המרכז, הועמד בפני בית דין שדה והואשם בבגידה. משלא הצליחו השופטים להגיע לתמימות דעים, הביאו את הענין בפני גרא, שהורה להוציאו להורג. אף אחד מחברי המרכז לא התייחס לפרשה זו בעתיד, לא בכתב ולא בעל-פה. רק ב-1977 הוכר בניהו כחלל לח"י.

עוד בספר פעולות נוספות של הארגון, ביניהן ההתנקשות בחיי הקונסול הפולני וכיבוש דיר-יאסין, ובעיקר התלבטויות בדבר הדרך הנכונה להתנהל עם התפוגגותה של המחתרת. לח"י לא היתה ארגון הומוגני, לא בהנהגתה ולא בהרכב חבריה, והפערים, שהודחקו בשנות המנדט, צפו לקראת סיומו, וגרמו קרעים ופילוג. אריה אלדד, בנו של ישראל שייב, שנולד אחרי קום המדינה אך חי את הווית המחתרת מילדות, מתאר בפרטי פרטים את הלכי הרוחות, את הדילמות שהונחו לפתחו של המרכז, ואת תחושות הנידוי והרדיפה. למרות שעמדותיו הפוליטיות ברורות וגלויות, הוא אינו נותן הנחות לאישים שבספר, וכותב אודותם בהערכה  ובביקורתיות גם יחד.

בהקדמה לספר מדגיש הסופר כי אין מדובר במחקר היסטורי, אלא בסיפור של תקופה ושל מחתרת, ולכן בדה כמה דמויות, השמיט אחרות, ופה ושם לא דייק בפרטים לטובת הסיפור הכולל. ההעדפה האישית שלי היא לספרים מדויקים היסטורית, ואת ההשלמות שביקשתי – כמו השמות האמיתיים שמאחורי הכינויים – מצאתי בכוחות עצמי (ונהניתי מהתהליך). שבעים ושתים שנים עברו מאז הארועים המתוארים בספר, ונדמה כי הויכוחים של אותם ימים עדיין לא שככו. "הרי מה שזוכר האחד אינו דומה לזכרונות האחר, לעתים הכתוב בספר זכרונות של האחד הפוך לגמרי ממה שכתוב בספר של האחר", כותב אריה אלדד בהקדמה, והדברים נכונים במיוחד כשמשקעים כבדים צובעים את הזכרונות. לכן הבחירה באופי סיפורי על פני אופי מחקרי נראית לי מוצדקת, ולמרות הנטיה שלי אל המחקר ההיסטורי נהניתי מאוד מקריאת הספר הזה ומצאתי בו ענין רב. אריה אלדד הוא כותב מוכשר ואינטליגנטי המעניק חיים לדמויותיו, וגם כשהוא מרבה בפרטים הוא מתמקד בעיקר. סגנונו קריא מאוד, ופה ושם שזור קריצות הומוריסטיות ("איש מאיתנו לא יהיה ראש ממשלה, איננו בנויים לתככים שזה דורש", אומר מיכאל, הוא יצחק שמיר, ראש הממשלה השביעי).

"העצים והשבבים" מספר על ה"עצים", המשימות הגדולות של המחתרת, ועל ה"שבבים", האנשים שנפלו קורבן ללהט היעוד ולמבוכה של שינוי העיתים, וככזה הוא מרתק היסטורית ועשוי לשמש תמרור אזהרה. הספר כתוב היטב, מרתק ומומלץ מאוד.

כנרת זמורה דביר

2020

שלג בחולות / יצחק רובין

d7a9d79cd792-d791d797d795d79cd795d7aa

"שלג בחולות" מגולל את סיפור חייו של חיים רוטשטיין, שנולד ב-1950 בקרית-ים, היגר כילד בן 13 עם הוריו לארה"ב, הפך לכוכב קומי, וחזר לארץ בסוף המילניום. באמצעות סיפורו של רוטשטיין מתוארת הווית החיים בכור ההיתוך הישראלי, וכן המצוקה שאילצה רבים לחפש את מזלם מעבר לים, והתגבשות הקהילה היהודית-אמריקאית. יצחק רובין עצמו נולד באותה שנה באותו מקום, והספר מבוסס בחלקו על אנשים שהכיר ועל מעשים שאכן התרחשו.

חיים אמיתיים ומעניינים רוחשים בארצנו מחוץ לכותרות ומסגרות עמודי העיתון, ואין טובים מהם.

הספר מחולק לארבעה פרקים, המייצגים שלוש תקופות. בפרק הראשון והשני מתוארת שכונת הילדות בשנות החמישים עד למלחמת סיני. בבלוקים שהוקמו בחופזה כדי לקלוט את גלי ההגירה, התקבצו בני כל התפוצות, איש איש והחבילה שהוא נושא עמו: ניצולי שואה – אירופאים וגם צפון אפריקאים, ניצולי הפרהוד, תימנים שנדדו בדרכים ואיבדו קרובים וחברים, מרוקאים שחוו פוגרומים אחרי שנים של שכנות טובה. כל אחד מהם מתמודד עם עברו ועם קשיי ההווה בדרכו, וכולם יחד בונים בגופם חברה חדשה. לפעמים החברה מאוחדת, לפעמים מפולגת. למרות החיים בצוותא כל עדה שומרת על יחודה, דעות קדומות וסטראוטיפים מפלגים ביניהם, אך הדור השני, אלה שעלו כילדים או נולדו בארץ, מראים ניצנים של כור היתוך של ממש.

מתוך ראיון עם הסופר: "הגזענות בין היהודים הייתה קשה מאוד בימים ההם. ולא רק בין אשכנזים וספרדים, גם פולנים והונגרים לא סבלו זה את זה וכל בני עדות המזרח שנאו את המרוקאים. היו ריבים נוראיים בשכונות ופעמים רבות זה הגיע לכדי אלימות של ממש. האחד היה צועק לשני 'שוורצע' או 'פרימיטיב' והשני היה עונה לו 'חבל שהיטלר לא גמר אתכם'. אבל בתוך זה היו גם חברויות נפלאות ועזרה הדדית, ולמעשה מי שבאמת הצילו את המצב היו הילדים שגדלו יחד ויצרו דור חדש שבו טריפוליטאית מתאהבת ברומני וזה בסדר. למרבה הצער, בשנים שלאחר מכן בן גוריון חשב שכור ההיתוך נכשל ובעליות שהגיעו אחרי שנות ה־50 החליטו לבודד כל עדה בשכונה נפרדת. הבעיה הייתה שהם לא הבינו שבטווח הארוך זו הייתה הצלחה".

בפרק השלישי, הנפתח ב-1963, המשפחה מהגרת לארה"ב בשל קשיי פרנסה. המשפחה החילונית נוחתת לתוך קהילת סאטמר, בשל קרובת משפחה שהתחרדה וארגנה את בואם. גם כאן מנת חלקם אינה קלה: ההורים עובדים בפרך, והבן נאלץ להשתלב בישיבה, שבה אינו מוצא את מקומו. באותן שנים היתה הגירה גדולה מישראל לארה"ב, ושכנים לשעבר – גם אם היו יריבים בארץ – מצאו עצמם חיים בצוותא. המעבר מן המרחבים הפתוחים והדיונות של קרית-ים לצפיפות ולהמולה של ניו-יורק מהמם, כמו גם המעבר מן התמימות והראשוניות האידיאולוגית של הארץ אל התרבות המקדשת הצלחה חומרית. פרק זה מסתיים כשרוטשטיין עושה את צעדיו הראשונים בדרך לכוכבות.

בפרק הרביעי, כשגיבורנו כבר כבן 50, עטור הצלחה ועתיר ממון, הוא מתבקש לנסוע לקרית-ים בשליחות הרב. הנסיעה מאפשרת לו להתבונן בנופי ילדותו, ובמה שצמח מהם, במבט מפוכח של מבוגר מנוסה. הוא פוגש מכרים וחברי ילדות, סוגר מעגל אחד, ומותיר אחרים פתוחים. נשאה חן בעיני גישתו אל העבר, שאינה בגדר ה"פעם היה טוב, ועכשו כבר לא" המקובל:

לשכונה כבר אין כל משמעות לגבי. אין בה כל דמיון למה שהיתה. אין להחזיר את הגלגל לאחור, אלא אם מתיחסים לענין באופן נוסטלגי, ואינני נמצא במקום הזה.

אהבתי גם את הבחירה לא לסגור את הספר עם פתרונות "באושר ובעושר" לכל הבעיות שצצו בו:

אין אני סופר מוכשר כמו גדול סופרינו, ש"י עגנון, שהצליח לפתור את צרתם הארורה של גיבורי ספרו "והיה העקוב למישור". אין מומחה גדול מעגנון לסבך עניינם של בני אדם ולפתור אותם.לכן נאלץ אני לקוות לתיקו, הן בחיי והן בחיי הסיפור.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר. מגוון הנושאים שהוא עוסק בהם לעומק נרחב מאוד ומעניין מאוד: משמעותם של משפחה וילדים לניצולי השואה ופרעות אחרות, משמעותה של מדינה למהגרים מטעמים ציוניים או בעל כורחם, אמונה או חוסר אמונה בעקבות השואה, יחסים בין אנשים שונים המשתתפים בניסוי הגדול של כור ההיתוך, השפעתה של מלחמת סיני – הראשונה מאז מלחמת השחרור – על אנשים שמלחמה עבורם היא בגדר קץ הכל, ועוד ועוד. הסופר יצר גלריה של דמויות ושל ארועים, העולים חיים ותוססים מבין הדפים. התרשמתי מאוד מן הסגנון, שהוא על סף המיושן ויחד עם זאת שומר על עכשוויות. התרשמתי גם מן היכולת לספר את הסיפור משלוש נקודות מבט שונות מבלי לאבד אמינות – של הילד התמים, של הנער קצר הרוח, ושל המבוגר המפוכח והמסוגל למבט מקיף של עבר והווה יחדיו.

את העטיפה המקסימה עיצבה יסמין וייצמן.

פרדס

2014