מגלה החולשות / ישי שריד

זיו הוא מגלה חולשות. הוא יודע לאתר את נקודות התורפה במערכות ממוחשבות, ולפצח ססמאות וקודים שנועדו להגן עליהן. בתחומו המקצועי הוא עילוי, חד וממוקד, מרשים ביכולותיו. בקבוצה אנונימית של מגלי חולשות כמוהו הוא מרגיש חשוב ומוערך. "הדמות הבדיונית שלי מצאה במקומות האלה מקלט וכבוד […] הרגשתי שם כמו טורף-על זריז וגמיש, דינוזאור מעופף". מחוץ לתחום זה הוא אאוטסיידר, תמיד היה וככל שהדברים נראים תמיד יהיה. כילד הסתובב בשולי החבורה, וגם כמבוגר הוא מתקשה, בעצם בלתי מסוגל, להיות אחד מהחבר'ה, או ליצור קשר זוגי. אם הוא במקרה במרכז תשומת הלב, הוא נבוך. "פתאם כולם הסתכלו עלי. נתתי להם את החיוך הביישני שאני שונא – אל תכעסו ואל תעליבו אותי בבקשה, אני נפש טובה, הנה אני מכשכש לפניכם בזנב כדי שתבינו שאני לא מזיק. ככה ילד כמוני למד להסתדר בעולם". בארוע נדיר בילדותו זכה לכבוד מצד חבריו בעת משחק כדורגל שעלה יפה, אבל גם הוא וגם משפחתו שילמו ביוקר את מחיר היסחפותו אחרי התהילה הזמנית מאוד. לקשיים החברתיים שלו נוספה אפוא גם החרדה מפני טראומה נוספת.

הספר עוסק בשני נושאים עיקריים השלובים היטב יחדיו. האחד הוא בדידותו הנואשת של זיו, שבשלב מסוים חי חיים שאולים כשהוא חודר אל הטלפונים של כל מי שהוא מכיר ועוקב אחר כל פרט בחייהם. מה שהתחיל כחדירה חד-פעמית במטרה לעזור, הפך לצונאמי שהוא אינו מסוגל לעצור, למרות שהוא מודע לנזק הנפשי שהוא גורם לעצמו. הנושא השני הוא השימוש לרעה שנעשה בטכנולוגיה, והבחירה המודעת של העוסקים במלאכה להמנע משאלות של מוסר ושל צדק. זיו רואה במו עיניו כיצד המערכת שהוא מתפעל עבור שלטון דיקטטורי משמשת לפגיעה בכל היבטי החיים של האזרחים, מסתכל לסובלים ישר בעיניים, ומצפונו אינו מייסר אותו. "אני לא אשם, אמרתי לעצמי, רק שחקן קטן במשחק גדול שאת הכללים שלו קבעו אחרים. לא מעניין אותי מי מנצח ומי מפסיד. אני רק עושה את העבודה המבריקה שלי". משפט קלאסי של משתפי פעולה, נקיים בעיני עצמם. הדהדה בראשי אמירתו של אלברט שפאר, "אירועים פוליטיים לא העסיקו אותי". גם הוא רק רצה שיניחו לו להפגין את כישוריו המקצועיים.

אבל אז מגיעות התוצאות של ההתיחסות המופקרת לפרטיותם של בני האדם ולזכויותיהם הבסיסיות ממש אל סף ביתו של זיו. הוא יכול להמשיך להתעלם, או להשתמש ביכולותיו כדי לסייע, באופן חוקי יותר או (הרבה) פחות, ליקרים ללבו. הוא יכול לומר שזה לא עניינו ורק תנו לו לעבוד בשקט, או להסתכן בעימות ולנסות למזער נזקים. בדרך הראשונה מצפונו אולי ייסר אותו, אך הוא ימשיך להיות מוערך על ידי עמיתיו ועל ידי לקוחותיו. בדרך השניה יפעל על פי מידת הצדק, אך ידון את עצמו לבדידות שממנה הוא כמה להחלץ.

ישי שריד נטל נושא חדשותי – שימוש ברוגלות למטרות פסולות – ושילב אותו בסיפורו של זיו, בחור כאוב, מעט תמים, להוט להצטיין, כמה להכרה ולאהבה, ומוכן לשקר לעצמו כדי לא להתייסר בדילמות שלא יצליח לפתור. הבחירה בו כמספר בגוף ראשון מעניינת, שכן היא מאפשרת לחוות בו-זמנית את הציניות שבהתעלמות, את שיתוף הפעולה המאפשר את השגת המטרות הפסולות, ואת ההתפכחות המייסרת. בחלקו האמצעי של הספר, כשזיו נשלח לסייע בתפעול המערכת במדינה טוטליטרית, הסופר קצת מאכיל את הקורא בכפית באשר למסרים שהוא מבקש להעביר, אבל החלק הראשון, שבו זיו מתאר את חייו ואת עבודתו החדשה, וביתר שאת החלק האחרון המתחבט והדינמי, מחפים על חולשה זמנית זו.

מעניין, קריא מאוד, מטריד ומומלץ.

עם עובד

2023

מנצחת / ישי שריד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a0d7a6d797d7aa2

אביגיל, שלמדה פסיכולוגיה כעתודאית, פיתחה בעת שירותה הצבאי מיומנות בהכשרת חיילים לתפקידי לחימה, וטיפלה בנפגעי הלם קרב. גם לאחר שחרורה היא מוסיפה להעביר סדנאות לקצינים. את דרכה המקצועית החלה בגדוד שעליו פיקד רוזוליו, שהפך ברבות הימים לרמטכ"ל, וכעת הוא מבקש את סיועה של אביגיל ביצירת צבא מנצח, חדור רוח לחימה.

ישי שריד יצר דמות דמונית, המצטיירת תחילה כמקצוענית גרידא, ומתגלה כמניפולטיבית ופסיכופתית. אם נדמה שהיא נענית ליוזמתו של הרמטכ"ל, זוהי התרשמות מוטעית. הגבר הקרבי היה ונותר הססן וחרד, והאשה קרת המזג מושכת בחוטיו, "מיישרת" אותו כשהוא חורג מן המסגרת המאצ'ואיסטית, ואף מגייסת אותו לתפקיד אביו של הילד שהיא מבקשת ללדת. בניגוד לכל כללי המקצוע, היא קושרת קשרים אישיים עם מטופליה, ומודה במשיכה שהיא חשה כלפי מי שאוהבים להרוג: "בגלל הרצחנות שבתוכם אני נמשכת למפלצות האלה". באצבעותיה המושלמות, שעליהן גאוותה, משחקת אביגיל בחימר האנושי שהופקד בידיה, שוברת ומנסה לתקן, "כמו אספנית צעצועים פסיכופתית", כפי שהיא עצמה מהרהרת, מתוך מודעות ולא מתוך ביקורת.

אבל אביגיל כאשה אינה נושאו של הספר. בלב העלילה עומדת הכשרתם של נערים צעירים לחיילים היורים כדי להרוג, הפיכתם לבשר תותחים צייתני. לקצינים נאמר כי "לא מספיק שתתנו לחייל שלכם פקודה להרוג: אתם צריכים לשחרר אותו מיסורי המצפון. רק אחר כך באים המדינה והדגל וההמנון וכל האביזרים שמצדיקים את ההרג. אתם חגורות ההצלה של החיילים שלכם. בלעדיה הם סתם רוצחים". החיילים מושווים ל"חיות מאולפות שעוד מעט ישוחררו לטרף, כמו גייסות של מצביא רומאי". מי שמסוגל להרוג, מתוך הכרה שזהו תפקידו וזהו כורח המציאות, נחשב – כמחמאה – "פסיכופת חיובי" או "רוצח מלידה". את מי שאינו מסוגל לכך יש לתקן, וכך נוהגים אביגיל ורוזוליו גם כלפי בנם, בצעד המעלה על הדעת העלאת קורבן למולך.

כשישי שריד מפקיד את רוחו של הצבא בידיה של אשה, שלאחר שירתה והרגה במו ידיה מתחה את איבריה, חייכה אל עצמה והרגישה שלמה, הוא בעצם מגדיר אותו כחבר רוצחים ממושמע, המוּנָע על ידי הורמונים ושטיפת מוח. במנותק מכל אילוצי המציאות, ובהתעלם ממניעים ערכיים, הוא משגר את המסר – המובן מאליו והפשטני עד מאוד – שהרג, וחינוך להרג לשמו, הוא רע. כשאביה של אביגיל אומר לה, "את הרי יעצת לקולונלים ולגנרלים איך להוציא מהחיילים הפשוטים את המקסימום. העברת את השיטות של הקפיטליזם לצבא, כמו שעושים פסיכולוגים שעובדים בשביל בעלי מפעלים. אבל בצבא אין אפילו ועד עובדים, אז אפשר לעשות איתם מה שרוצים, גם לשלוח אותם למות", הוא אינו אומר דבר שיש בו חידוש. הלוואי שהאנושות היתה שוחרת שלום, הלוואי שכ-ו-ל-ם, ללא יוצא מן הכלל, היו פציפיסטים. אבל לא זה המצב. ומכיוון שכך, להכליל ולהתייחס לכל לוחם כאל רוצח, זו פרובוקציה ילדותית למדי. אין צורך להיות לאומני שש אלי מלחמת מצווה כדי לחוש חוסר מנוחה וחוסר נחת מן המניפולציות של הספר הזה, מספיק להיות מודע למציאות.

עם עובד

2020

לימסול / ישי שריד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79cd799d79ed7a1d795d79c2

"לימסול" הוא סיפור בגוף ראשון של חוקר בשב"כ. המספר, איש מחנה השלום לשעבר, מופקד על חקירת חשודים כדי להוציא מהם מידע שיסייע במניעת פיגועים עתידיים. עבודתו שואבת אותו כליל, הוא מקדיש לה ימים ולילות על חשבון חייו הפרטיים, על חשבון אשתו ובנו, ובעיקר על חשבון שלוות נפשו. אחרי שנחקר מת תחת ידיו, והוא נשלח בעל-כורחו לשיחה עם פסיכולוג, הוא נשאל מה בעצם הוא רוצה, ותשובתו פשוטה: "אני רוצה שלא יהרגו אותנו".

הספר כולו מקופל למעשה בתשובה הזו ובדילמות הנובעות ממנה. מול תופעת המחבלים המתאבדים, וכדי למנוע את המראות הנוראים של איסוף חלקי גופות של עוברי אורח תמימים, איפה עובר הגבול בין מותר לאסור. באותה שיחה נסערת עם הפסיכולוג, החוקר מביע כמעט קנאה באינקויזיציה, שידעה לחלץ סודות ביעילות. מצד שני, כשהוא עומד מול נחקר הוא מוצא עצמו מול אויב ובן-אדם בו זמנית, ומטבעו הוא אינו סדיסט החי על הכאב ועל הדם. הוא יודע כי לו היה הוא הנחקר, מן הסתם היה מגלה אותה נאמנות שבטית. מפקדו מתמצת כך את המהפך שעבר מיום גיוסו ועד התקופה המתוארת בספר: "תראה מה קרה לך. לעולם לא תסלח להם [לערבים] שדפקו את האשליה של השלום. כשהגעת לעבוד פה, היתה לך על האוטו המדבקה עם העננים הלבנים בשמים הכחולים ומלאכי מרום מרחפים ביניהם. כל בוקר הייתי בודק במגרש החניה אם כבר הורדת אותה. תאמין לי, כשראיתי בוקר אחד את המדבקה מקולפת הצטערתי נורא בשבילך".

עלילת "לימסול" נפתחת בפגישה של החוקר עם סופרת ועורכת, שממנה הוא מבקש סיוע בכתיבת ספר. הוא אינו מזדהה כאיש שב"כ, ומגשש את דרכו אל לבה כדי להעזר בה בהשגת מטרה מבצעית. בתמורה היא מבקשת ממנו שני דברים: להביא לבית חולים בארץ חבר עזתי חולה סרטן, ולהציל את בנה הנרקומן מציפורני עבריינים העלולים לפגוע בו. לא אכנס לפרטי העלילה, אומר רק שאותן דילמות מלוות אותו בכל התפתחויותיה. הוא צריך לנצל זקן חביב וחולה כדי להציל חיים רבים, והוא נאלץ להכריע בין שליחותו לבין המשיכה שהוא חש אל הסופרת ואל האפשרות של חיים רגועים מחוץ למעגלי החקירות.

בכתיבה רזה ומדויקת ישי שריד יצר ספר קצבי ומותח העשוי לעורר למחשבה. מצד שני, המסרים שלו אינם מחדשים דבר, והם די שטוחים וחוזרים על עצמם. למרות המהלך (הצפוי למעשה) רווי האקשן שהחוקר נוקט בסיומו של הספר, הדמות שלו אינה דמות מתפתחת. על הכריכה נכתב כי "הוא מקבל הזדמנות למצוא מחדש את נשמתו", אבל לא זה מה שקורה בעצם. ההזדמנות שהוא מקבל היא רק לפעול בדרך שונה מזו שבחר בה עד כה. גם אם ישנה את בחירתו, נשמתו תוותר מסוכסכת, כי אין באמת פתרונות של שחור ולבן לדילמות המעיקות עליו ועלינו. ציפיתי למורכבות דוגמת זו שב"מפלצת הזכרון", וכאן, לצערי, לא מצאתי אותה.

עם עובד

2009

מפלצת הזיכרון / ישי שריד

d7a2d798d799d7a4d794_-_d79ed7a4d79cd7a6d7aa_d794d796d799d79bd7a8d795d79f2

ככל שזכרוני מגיע, לא קראתי מעולם ספר פרוזה העוסק במי שעוסק בשואה, הווה אומר בהיסטוריונים, באנשי יד-ושם ובמדריכי קבוצות בפולין. "מפלצת הזיכרון" הוא סיפורו של אדם כזה, היסטוריון שעבודת הדוקטורט שלו השוותה בין טכניקות ההשמדה במחנות השונים, שהסב את המחקר לספר, שהדריך ביד-ושם, ושעבר לגור בפולין משום שממילא בילה שם את רוב זמנו בהדרכת סיורים במחנות.

הספר הוא מכתב שכותב ההיסטוריון ליושב ראש יד-ושם, כדי להסביר ארוע חריג שיסופר בסיומו של הספר. המספר מתאר כיצד הגיע לעסוק בנושא השואה, למעשה התגלגל לשם משום שאפשרויות אחרות לא התאימו לו או נחסמו בפניו. תחילה טיפל בנושא בענייניות מחקרית מתוך ניתוק רגשי. בהמשך, לאחר השלמת הדוקטורט, הפך למדריך הן משיקולי פרנסה והן מתוך תחושת שליחות. בעבודתו עם בני הנוער במסעות לפולין נחשף לאדישות מצד אחד ולהתיחסות שטחית מצד שני, והחל להתמרמר על גישתם אל הקורבנות ואל הרוצחים:

הם לא שנאו את הגרמנים, הילדים בקבוצות שלי, כלל וכלל לא, אפילו לא התקרבו לכך. הרוצחים כמעט לא היו קיימים בסיפור שיצרו לעצמם. הם שרו שירים נוגים, התעטפו בדגלים והתפללו לנשמות הנרצחים, כאילו זו היתה גזירה משמים, ואל הרוצחים לא הפנו אצבע מאשימה.

בהדרגה החל המספר לאמץ עמדות נחרצות בשאלת משמעות השואה והיחס אליה מצד קבוצות ישראליות שונות – בני נוער, אנשי צבא, תיירים, פוליטיקאים. הטקסטים השגורים בפי מדריכי הקבוצות לא סיפקו אותו עוד, והוא החל לסטות מהם, לפעמים באופן מתוכנן, לרוב מתוך דחף. השואה השתלטה על חייו, עד כדי הזיות שגרמו לו לראות ולשמוע את קולות ההיסטוריה בבירקנאו, את בכים של הילדים, את הבלבול ואת האימה. גם בחיי היומיום החל לאבד בלמים: כשאשתו, שנותרה בישראל, סיפרה לו שבנו מוכה בגן על ידי ילדים אחרים, ליווה את הילד לגן ואיים בבריונות על אחד הילדים המכים. כשאחד הנערים המבקרים בפולין אמר שהמסקנה שלו מהשואה היא שמותר להרוג בלי רחמים, היה כמעט מרוצה, אולי משום שהוא עצמו נסחף למסקנה זו, אולי דווקא משום שהתנגד לה, אבל שמח שסוף סוף קם נער ואמר בפומבי את מה שהנערים אומרים בינם לבין עצמם. את תגובתו לדברי הנער סיכם באמירה הפרובוקטיבית, "צריך להיות קצת נאצים".

שני הנושאים המרכזיים בספר, נושאים הכרוכים זה בזה, הם זכרון השואה והתפרקותו של המספר, שמודה כי "במקום שאתרגל, נחשפו העצבים שלי בשנים האלה ועתה נותרו כמעט ללא מגן". למען האמת, אם אי פעם הרהרתי באפשרות להפוך את הענין שלי בשואה לעיסוק קבוע, הידיעה שאי אפשר להתרגל עצרה אותי. הזכרון הוא מפלצת, כך עולה מן הספר, אך אולי לא בעצם הזכרון מדובר, אלא באובססית ההתמכרות לו. המספר, שמבין איזה נזק נגרם לו עצמו, אינו מסוגל להתנתק. שוב ושוב הוא נשאב אל משימות חדשות, גם כאשר הוא מתנגד להן, כמו המשימה לייעץ למפתחי מציאות מדומה המבקשים לשחזר את מחנות הריכוז, כאשר ברור שמה שהם מפתחים באמת הוא משחק מחשב המדמה את השואה.

למרות שהספר קצר, קשה לסכם אותו בסקירה, מפני שהוא כולל אינספור פרטים, ומפני שלמספר יש דעה ועמדה בכל היבט של העיסוק בזכרון, ובדברים שכתבתי עד כה נגעתי רק בשמץ מהם. היה לי מעניין לקרוא אותו, הן משום שלמדתי דברים שלא ידעתי, והן משום נקודת המבט השונה. אני מודה שלא תמיד הבנתי מה המסרים של הספר. הסיפור הפרטי של הכותב משמש רק פלטפורמה לרעיונות, אבל לא תמיד ברור אם ואיפה הוא מבקר את "תעשית הזכרון", והמשמעויות שהסופר עצמו מעונין למצוא ולקדם לפעמים גלויות לפעמים חבויות. אולי לא באמת משנה "למה התכוון המשורר". מכל מקום, גם אם לא קלטתי את כל כוונותיו, וגם אם לא תמיד הסכמתי עם העמדות שכן הבנתי, כמעט בכל עמוד מצאתי רעיון ששווה הרהור. אין ספק שהספר מעורר מחשבה ואי אפשר להשאר אדישים כלפיו.

עם עובד

2017