רחוב ושמו ממילא / אביגדור דגן

2648

השופט כהנא, מי שהיה המספר בספרו של אביגדור דגן, "ליצני החצר", הוא המספר גם בספר הזה. במשך למעלה מחצי יובל התגורר ברחוב הירושלמי המוביל אל שער יפו, רחוב שהפך למשפחה עבור האנשים הבודדים שגרו בו, מקום בו חוק לא כתוב קבע כי איש לא ישאל פה לעולם: "השומר אחי אנוכי?". כל אחד מדרי הרחוב נשא מטען משלו, ביניהם מאקס איש הכוכבים, שעבר את מוראות השואה כליצן חצר יחד עם השופט, מנחם ורבקה שנמלטו ממחבוא למחבוא וניצלו בנס, יעקב הזגג ובנו שהופרדו זה מזה למשך שנים, מישקה הסבל האוקראיני הענק שאינו מדבר עם איש, נוצר סוד.

וכך, נושאים את חייהם, דמו הכל לסבלים, כל אחד כפוף תחת מטענו, ובכל זאת כל אחד, לפחות לפעמים, מעלה חיוך על פניו. סיפורו של כל אדם היה תקוע בו כמו ציר שעליו הסתובב כמו כוכב, וכולם הסתובבו סביב שמש הנקראת ירושלים. וזה, יותר מכל דבר אחר, עשה את העיר הזאת לשונה מכל שאר הערים.

השופט מתאר את שגרת הרחוב, הנפתחת מדי בוקר ביציאתו לרחוב, חולף על פני הרב ידידיה הזקן, היושב כל היום בחצר, קורא בספריו העתיקים. כדי לא להטריחו, השופט מסתפק בהנהון, אך לעתים הוא מתעכב ומבקש מהזקן להקריא לו משפט מספריו: אני נוהג להקשיב זמן מה ללחש היוצא משפתיו החיוורות, מגלגל במוחי את המשפט שקרא לי זה עתה. לפעמים אני מעמיסו על גבי כמשא כבד שיש לשאתו עוד דרך ארוכה, לפעמים אני מצמידו אל דש בגדי ליהנות מניחוחו כל עוד אפשר, ולפעמים הוא הופך למקל בידי, עליו אשען כל היום.

על הרחוב חולש המלך מנחם, בעל הקיוסק. מנחם שאף להיות זגג, אבל אשתו רבקה, למודת הסבל, שכנעה אותו להמנע מעבודה פיזית, ולעשות לביתו, והוא מתמיד בכך גם אחרי מותה. דיירי הרחוב כולם מגיעים אליו לשפוך את לבם, ואין דבר נסתר מעיניו. "המלך הטוב מנחם", כך מכנה אותו השופט.

עם השקיעה מגיע אל הקיוסק מאקס איש הכוכבים, ומנסה לשכנע את העוברים והשבים להתבונן אל השמים. אמונתו המוצקה היא, שהעולם היה שונה, אילו היו בני האדם מתבוננים בכוכבים ומעריכים בצניעות את מקומו של עולמנו ביקום.

ועוד ברחוב עובדיה, המוליך את ארבעת בניו מדי יום לאותו מקום ברחוב בו הם ממתינים לעבודות סבלות, ובנו של יעקב הזגג המבקש להמשיך בלימודיו ולא לרשת את מקומו של אביו, ושני שחקני שחמט המגיעים מדי יום מרחביה לשחק בסמוך לקיוסק, והסנדלר רוֹת המודאג שמא תטרוף אשתו הבלתי יציבה את נפשה, ונסים אבולעפיה בעל המוסך המחייך תמיד. וכל אלה מנהלים את חייהם לקול נגינת המחרטות, אבני המשחזת, נהם המנועים והולם הפטישים, בשגרה יומיומית יציבה, הדרושה להם כל כך.

כמו פה שאיבד כמה משיניו, כך נראה הרחוב לשופט לאחר מלחמת ששת הימים, שנטלה את חייהם של כמה מצעירי המקום. אביגדור דגן מפליא לתאר את תקופת ההמתנה החרדה שלפני המלחמה, ואת האופוריה החגיגית והכאובה כאחד אחריה. בנקודת הזמן בה הוא מצוי כשהוא מספר על הרחוב, שנים אחרי המלחמה, אופיו של המקום כבר השתנה ללא הכר, משפחות התחלפו, עסקים נסגרו, בני אדם כמעט אינם מטיילים בו, ובעתיד הקרוב יעלו עליו בולדוזרים וישנו אותו כליל.

דיירי הרחוב, רובם ככולם שורדי טראומות, מתחבטים בדרך זו או אחרת בשאלות של אמונה. אינני יודע אם באיזה מקום בעולם מדברים כל כך הרבה עם אלוהים כמו ברחוב המוביל לשער יפו. לרבים כאן חשבונות לא גמורים אתו, כולם מבקשים הסבר, שואלים אלף שאלות לא נעימות, אלא שאלוהים מתיחס אליהם באדישות גדולה, בקהות רגש, והבריות לא מפסיקים לחזור על שאלותיהם, למרות שרק לעתים רחוקות קורה שמישהו מקבל תשובה מספקת. אחרי המלחמה, שפגעה אנושות במי שכבר החלו להשתקם ממכאובים קודמים, עורך השופט בלבו את משפטו של הרחוב נגד אלוהים. כשופט, האמון על הימנעות ממשוא פנים, הוא מוטרד: הדבר היחידי שהטריד אותי במקצת היה הרגשה מסוימת של דעה קדומה, כי הכרתי את הנאשם יותר מששים שנה, וכל כך הרבה רעות עליו נצטברו בראשי במשך הזמן, שהדבר היה עלול להשפיע על שיפוטי. הוא מעלה טענה אחר טענה, תהיה אחר תהיה, ותשובת הנאשם אינה ניתנת, או אולי נרמזת מדפיו של ספר איוב.

ובכל זאת, למרות התסכול והכאב, למרות כל מה שעברו השופט ומנחם, הם חוזרים שוב ושוב אל משחק ה"למה", למה היו מוכנים לחיות את חייהם מחדש. באופטימיות ובתבונה מסוגה של "בינת השכוי", הם מונים את הסיבות: בגלל פיסת השמים התכולים, בגלל האריה ששר נסים אבולעפיה, כי ילדים נולדים, מפני שפצעים מגלידים. התשובות משתנות ומתגוונות, אך המשחק מסתיים תמיד באותן המלים: "מראה אחד של ירושלים. זה בלבד צריך להספיק. דיינו".

אביגדור דגן הוא סופר נפלא. כתיבתו מצטיינת בתיאורים מינוריים כובשי לב לצד דיונים כאובים עמוקים מני חקר. הוא שופע אהבה וחמלה, ואין דומה לו בפיוטיות המעודנת והמדויקת המאפיינת את ספריו. לא במקרה הסקירה שופעת מובאות מן הספר, שכן אין מי שיספר עליו טוב ממנו.

אסיים בפיסקה נוספת מן הספר, בה שני הידידים, שסיימו זה עתה את משחק ה"למה", מאזינים לסיבה נוספת:

מבעד לחלון הפתוח של אחד הבתים ברחוב המוביל לשער יפו – הרחוב הזה המלא חלומות, הרחוב הזה שבו אין איש שאינו מדבר עם אלוהים – אנו שומעים מנגינה איטית, מתוקה, מרחפת בלילה. מנגינה מוכרת היטב. מישהו מנגן על חליל רועים, כמו זה שהנער דוד ניגן עליו כשהלך אחרי צאן אביו על מורדות ההרים, זמן רב לפני שנעשה מלך. אנו לא יודעים מיהו המנגן, ומעולם לא ניסינו לגלות. אפילו למנחם, שבדרך כלל מדגיש שהוא יודע כל מה שקורה בממלכתו, די לדעת שמישהו ניגן תמיד את המנגינה הזאת וכי היא לא חדלה מעולם להדהד כאן.

נפלא.

ספרית פועלים

1984

תרגום: אביבה גור

מודעות פרסומת

רעיס / ניר כהן

49654044_2410194012356323_7018631638665920512_n

"רעיס" הוא סיפורם של שלושה אחים ירושלמים, המתרחש על פני מספר עשורים סוערים במאה העשרים. את הסיפור מספרים האחים ודמויות נוספות, כולם בגוף ראשון. למרות היעדרותו של מספר יודע-כל, קטעי הדברים הנפרדים משתלבים יחדיו לפסיפס משפחתי השלוב בהיסטוריה הישראלית.

מיכאל בן התשע שהה בפתח הדברים במכולת המקומית, כשהארועים הרצחניים פלשו אל החנות המנומנמת. בעל המכולת, שיצא לרגע אל הרחוב, כשל פנימה כשגרזן נעוץ בגבו, ומיכאל עצמו ניצל בקושי כשחברו הפגין תושיה והסתיר אותו בעלית הגג. יומיים אחר-כך איבד מיכאל את אמו שלא שרדה את לידת בנה השלישי, משה. סבתו האנגליה שכנעה את אביו להניח לה לאסוף את הילד אל ביתה הלונדוני, וחייו של מיכאל נותבו לקרירות בריטית ולהשכלה גבוהה. בבית נותרו אחיו, אליהו בן השבע ומשה התינוק. משה גדל פרא, ילד עצמאי, בעל יוזמה, חד וכריזמטי. אליהו, שבניגוד לאחיו המוכשרים לא הצליח ללמוד לקרוא, מצא את מקומו במגרש הכדורגל, וסייע בידי אביו בדוכן בשוק.

"רעיס" שב אל שכונות ירושלמיות שהיו ואינן, ומבחינתי הוסיף לי פרק לסיפורי ירושלים שהתחלתי "לאסוף" בעקבות "קשר לאחד". הוא עושה זאת באמצעות היומיום של שלל הדוברים בספר, כל אחד וחוויותיו, כל אחד ונקודת המבט שלו על הסביבה המורכבת מיהודים ומערבים, יוצאי מדינות שונות, בעלי אמונות ותקוות שונות. החיים התוססים מקבלים משנה ביטוי באמצעות סגנונות הדיבור היחודיים לכל אחד מן המספרים, כדוגמת מיכאל הרהוט ואליהו העילג מעט, מוסטפא, חברו של משה, המערב עברית וערבית, מיכל הגימנזיסטית חדורת האידיאלים המשתקפים בבחירות מילותיה, יורם הנלהב, הלהוט להתעשר. שפת המקום העסיסית, כמו גם תיאורי אורחות חיים, מאכלים ומנהגים, מעניקים לסיפור אותנטיות ואמינות, ומקימים לתחיה את השכונות הנעלמות, ג'ורת אל ענב, שמעא, שכונות הג'ורג'ים, שכונת הפחים.

חייהם של האחים רעיס שלובים בהיסטוריה המקומית, החל במאורעות תרפ"ט, עבור בפעילות במחתרות ובמלחמת העצמאות, וכלה בחבלי הלידה של המדינה הצעירה. לא בכדי בחר הסופר לחתום את העלילה בתמונה משפחתית צובטת לב, שכן חוסנה של המשפחה הוא עמוד השדרה של הספר, אך על בני רעיס ועל מכריהם משפיע השפעה מכרעת הרקע ההיסטורי והירושלמי, והם בתורם תורמים את חלקם להשפעה על מהלכי תקופתם. החברים לתעלולי ילדות יהפכו חברים לנשק, מערכי הכוחות ביניהם ישתנו, והם יחוו כאב ושכול. קשרי ידידות בין יהודים לערבים יעמדו במבחן קשה, לעתים יחזיקו מעמד, לרוב יקרסו. ניר כהן מציב את גיבוריו בארועי מפתח רבים, ביניהם הפריצה לכלא עכו, הקרב על לטרון, טבח שיירת הדסה ועוד. שלוחה של העלילה מנותבת לשכונה חרדית, והסיפור נוגע מעט גם בפוליטיקה ובצמרת הצבא. אנו נפרדים מן האחים כשהמדינה נחלצת מתקופת הצנע, וכל אחד מן השלושה בוחר את יעודו.

למרות שהספר שזור כאב ואובדן, ודובריו שופעי רגשות, הוא כתוב בפשטות ובישירות שמניחות לעובדות לספר את הסיפור, ודמויותיו האמינות, על מעלותיהן ועל פגמיהן האנושיים, מושכות את הלב. ניכר שנכתב באהבה ובהקפדה, והקריאה בו היא חוויה מהנה ומעניינת.

הוצאה עצמית

2018

נוצות / חיים באר

2010200771113

"נוצות", אם לתמצת אותו לציר עלילתו, הוא סיפור ידידותו של המספר, בעודו נער צעיר, עם מרדכי לֶדֶר, גבר תמהוני, שטיפח חלומות על חברה אוטופית. אבל חיים באר הוא מספר שאינו מגביל עצמו לעלילה רזה. כל פרט וכל שלב בקשר שבין המספר ללדר הם פתח לסיפורים מסתעפים, ויחד הם מציירים במלים תמונה של החיים בירושלים בשנות החמישים של המאה העשרים.

הספר נע על כל הקשת שבין חלומות למוות, החל מן המשפט הפותח – כרוב מפעלותיהם של בני-האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום – וכלה במשפט החותם – כרוב חלומותיהם של בני-האדם היה גם קצהו של סיפור זה נעוץ במוות. לֶדֶר, המושפע מתורתו של איש האשכולות המרתק יוסף פופר-לינקאוס, מוטרד עד כדי ערעור הנפש מן העתיד – הקרוב, כפי שהוא סבור – שבו לא יהיה בכוחו של כדור הארץ לספק את צרכי המזון של יושביו, ו"מגייס" את הילד לצבא התזונה שיקים (הדיסוננס בין הצנע של שנות החמישים להטפתו לצמצום הצריכה אינו מטריד אותו כלל). סיוע ושיתוף פעולה הוא מבקש בקרב חולמים אוטופיים אחרים, ביניהם דוברי אספרנטו, אותם מייצג נתן בן ציון חבקין, וצמחונים וטבעונים. באמרת אגב מוזכרת גם האגודה הקוקוברית, שתוארה בהרחבה בספר "אימפריום". הדמות הכמעט הופכית ללֶדֶר היא זו של הקברן אליֶה ריקלין. כפי שהנער נוהה אחר לֶדֶר החולמני, נוהה אביו אחר הקברן, שחי את המוות ומרבה לדבר עליו. האב וידידו שוקעים עד מהרה במיפוי הקברים בהר הזיתים, מכינים עצמם ליום בו ישוב ההר לידי היהודים וישוקם. האם, שהיא הצלע המעשית במשולש המשפחתי, מתנגדת הן לקשר בין בנה לגבר ההוזה, וזאת מטעמים מובנים, והן לקשר שבין בעלה לקברן, לאחר שזה האחרון נזף בה לבל תפריז באכילה, שכן אם תשמין סופו שהוא וחבריו ילקו בגללה בבוא היום בשבר. הזכרתי את ההיעלבות הזו, משום שהיא אופיינית לדרך בה חיים באר בונה את דמויותיו. די בציון העובדה שבעקבות ההערה המבודחת הזו שינתה האם את יחסה אל הקברן ממפנק לנוטר טינה, כדי להעמיד דמות מובחנת בעלת אופי משלה, וזו הדרך בה רוקמות כל הדמויות בספר עור וגידים ונשמה. ללא הסברים פסיכולוגים, ללא נקיטת שמות תואר מצומצמים, רק באמצעות לכידת פכים קטנים ומאפיינים.

בנער הסקרן מוצא לֶדֶר אוזן קשבת ונטיה אל השונה, לאחר ששנים של הטפה לתורתו הותירו אותו בודד ובלתי מובן. נהירתו של הנער אחריו והתמסרותו לרעיון עברו אליו כמורשתה של שושלת חולמים ודבקים במטרה. אביו נתפס לרעיון שהערבה האמיתית, האמורה להכלל בארבעת המינים, היא בעצם ענפי האקליפטוס, והקדיש מאמצים רבים לאיסוף הענפים ולשכנוע רבנים. סבו של הנער הקדיש את ימיו לגילוי החלזונות המפיקים את התכלת המושלמת עבור פתילי הטלית. אבי סבו וחבריו יצאו מדי לילה למדוד את הפרש הזמנים בין שעת הזריחה ממרומי הר הזיתים לשעתה על גג בית הכנסת "החורבה", כדי ללכוד את אותה שעת-רצון קצרצרה שבין חושך לאור.

יש בספר דמויות מעניינות למכביר, ביניהן בני הזוג רינגל, השכנים של משפחת הנער, היושבים בירושלים אך ליבם בוינה, והם מתרפקים על זכר ביקורו של הקיסר פרנץ-יוזף בארץ. ויש שפע של סיפורים ירושלמיים, חלקם הורחבו שנים אחר-כך ב"קשר לאחד", על דמויות מעברה של העיר, ביניהן מיס קארי, המיסיונרית שהקימה מקדש לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, ופסח חברוני, המתמטיקאי שעליו אמר איינשטיין כי הוא כנראה היחיד שירד לסוף דעתו. ויש גם קריצה ביוגרפית בדמות משפחת רכלבסקי, שם משפחתו הקודם של חיים באר, שבנה חיים, ילד לדוגמא, הוא חברו לכתה של המספר, ודרכיהם מצטלבות שוב על גדת תעלת סואץ לאחר מלחמת יום הכיפורים. והספר כולו תוסס מרעיונות ומקונפליקטים ומהתמודדות עם החיים שאינם פשוטים בארץ בכלל, ובעיר היצרית בפרט.

נהניתי מאוד לקרוא את הספר, גם בשל יופיו וגם בשל הידע הרב שהוא מציע. התענגתי מאוד על השפה הנאה, הכמו-מיושנת אך הולמת מאוד את תקופתה. בשונה מן השפה הגבוהה, והיפה, בספרו של באר, "בחזרה מעמק רפאים", שם יש בה משהו מן האלמנט הקישוטי, ב"נוצות" בחירת המלים והביטויים אינטגרלית לחלוטין לסיפור, והעושר המילולי והתרבותי חוברים יחד ליצירה משובחת ומומלצת.

עם עובד

1979

מיכאל שלי / עמוס עוז

0770000149555

חנה גונן, אשה ירושלמית צעירה, כותבת בשנת 1960 את סיפור נישואיה למיכאל במלאת עשור לפגישתם. היא מעדה במדרגות, הוא היה שם והושיט לה יד תומכת. אחרי תקופה קצרצרה החליטו להתחתן. לא ברור מה גרם למשיכה ההדדית בין שני האנשים השונים כל כך זה מזה, חנה המרחפת בחלומות, ומיכאל המעשי. אולי מצא כל אחד מהם אצל השני את מה שחסר בו, אולי מפגש ראשון שעלה יפה העלה אותם על המסלול לנישואים, ולאיש מהם לא היו העוז והתבונה להקדיש לקשר מחשבה מעמיקה. ובעצם, כבר באותו מפגש ראשון היו טמונים זרעי אי הנחת שילוו את שניהם, ובעיקר את חנה, בעתיד, שכן כבר אז אבחנה שמיכאל אינו שנון, שהוא ביישן, מתאמץ מדי, וקיוותה לשנות אותו. נדמה שמיכאל גילם את הדמות ההופכית למיכאיל סטרוגוף הנועז, גיבור חלומותיה והזיותיה. שנים אחר-כך תתהה ותייחל, "מתי יתפרע האיש הזה. פעם אחת לראותו מבוהל. צוהל. פרא", אך לשווא.

ושלא תהיה טעות: מיכאל הוא דמות חיובית רוב הזמן. הוא אדם יציב, בעל מסור, אב משקיע ואהוב על בנו. הבעיה בזוגיות שבספר נובעת רובה ככולה מחוסר ההתאמה, מן הניתוק של חנה מן המציאות, מחוסר היכולת שלה להשלים עם הרגילוּת האפרורית. הסיפור מתרחש בשנות החמישים, בתקופת הצנע שדרשה הסתפקות במועט. מיכאל וחנה חיים בירושלים הדחוסה, הכבדה והמאיימת לעתים. הניגוד בין אלה לבין חלומותיה – בהקיץ ובשינה – של חנה, בהם היא נסיכה נחשקת, בעלת שליטה בסובבים אותה, קשה לה מנשוא.

יחסיהם של בני הזוג יודעים עליות ומורדות, אך גם כשהם נהנים מקירבה גופנית ומשיתוף פעולה יומיומי, חנה חשה בריחוק שאולי אינו ניתן לתיקון: האמנם נמות אתה ואני מיכאל בלי לגעת זה בזה אפילו פעם אחת. לגעת. להתערבב. אינך מבין. ללכת לאיבוד זה בתוך זו. התכה. הלחמה. צמיחה פנימית. התמזגות ממארת. אינני יכולה להסביר. גם המלים נגדי. איזו תרמית, מיכאל. איזו מלכודת בזויה. עייפתי. עמוס עוז משאיר את סיום הספר מעורפל: האם חנה מסכמת את העשור כהכנה לפרידה או כנסיון להבין ולהשלים? יבחר כל קורא כהבנתו וכנטית לבו.

בחמישים השנים שחלפו מאז ראה "מיכאל שלי" אור ב-1968, הוא נותח שוב ושוב בכל היבט אפשרי, ובצדק. יש בו מורכבות חכמה, הבאה לידי ביטוי בכל מילה ובכל משפט. מרשימה בעיני בעיקר הדרך בה רקם עוז את הסביבה ואת התקופה אל תוך הסיפור האישי, כשכל פרט ברקמה הזו מבטא הן את משמעותו המקורית והן את השתקפותו במחשבותיה של חנה ובחייה, ועושה זאת בעדינות ובטבעיות ומבלי לכפות את ריבוי פרשנויותיו. איני מתיימרת להגיש כאן ניתוח משלי, ואתייחס רק למספר נקודות שמשכו את תשומת לבי בקריאה הנוכחית.

תמונה יפיפיה, לכאורה שולית, מדגימה כיצד תיאורו של רגע בודד מכיל עולם של תובנות. חנה מתארת כיצד, בערבים חורפיים, בעודה ממתינה ליד החלון לשובו של מיכאל, היתה משרטטת צורות על האדים שנשפה על הזגוגית, כמה מהן סתמיות, אחרות מסמלות אהבה ומעוטרות בראשי תיבות שמותיהם. כשמיכאל הופיע ברחוב היתה מוחקת את כל שרטוטיה, ומיכאל טעה לחשוב שהיא מנפנפת לו לשלום, והגיב בנפנוף משלו. תחושת החנק שלה, כשהיא בפנים והוא בחוץ, תחושת חוסר הערך, כשהיא מחכה והוא עסוק, אקראיותו של הקשר והתבטאותו במחוות נטולות מלים, אי ההבנה התהומית ביניהם – הכל מקופל באותה תמונה.

נגע ללבי הקשר שבין מיכאל לבנו יאיר. מיכאל חינך את הילד להגיון ולשכל ישר, לחקרנות ולתאוות ידע. חנה אהבה את הילד, ככל שהיתה מסוגלת לכך, אבל ראתה בו גם יריב, אדם בזעיר אנפין שאותו עליה להכריע, להוכיח את עליונותה גם מולו. יאיר, למרות גילו הצעיר, הטיח בה את חוסר ההגיון שלה, את נכונותה להאמין בבלתי אפשרי ("את סתם ממציאה דברים בלי לשים לב. כמו שסיפרת לי בכיפה אדומה שהוציאו את הסבתא מתוך הבטן של הזאב. בטן של זאב היא לא מחסן. והזאבים לועסים כשהם טורפים. כל דבר אצלך אפשר"). האיזון, אם היה, בין הריחוף של חנה למעשיות של מיכאל, הופר כעת, כשיאיר גדל במידה רבה בצלמו של אביו. בקשר בין השניים אהבתי במיוחד את הכבוד שהמבוגר העניק לילד, כשהמתין עד שזה סיים את דבריו במלים "אני גמרתי" לפני שהשמיע את שהיה לו לומר.

וכמובן, ירושלים, הסיבה שבגינה קראתי כעת את הספר, שנים רבות אחרי הקריאה הראשונה. חיים באר מקדיש ב"קשר לאחד" פרק קצר לסיור בעקבות ירושלים של "מיכאל שלי", והעדפתי לקרוא קודם את המקור ורק אחר-כך להתלוות לבאר. תוך כדי קריאת "מיכאל שלי" העתקתי לעצמי את הקטע הבא, שמצאתי בו ביטוי לחמקמקותה של העיר הבלתי מושגת, מוטיב שבאר עומד עליו יפה בספרו: "מי זה יוכל להתאזרח כאן בירושלים, שואלת אני, אם גם יגור כאן מאה שנה. עיר של חצרות סגורות, נפשה חתומה מאחורי חומות קודרות אשר בראשן נעוצים שברי-זכוכית דוקרניים. אין ירושלים. פירורים מושלכים במזיד כדי להטעות אנשים תמימים. קליפות בתוך קליפות והגרעין אסור. אני כותבת: נולדתי בירושלים. ירושלים עירי, זאת לא אוכל לכתוב". כשחזרתי אל באר מצאתי שגם הוא בחר לצטט קטע זה, אך סיבתו אחרת. עמוס עוז, וכמוהו גיבורת ספרו וחיים באר, חשים באיום שמשרה מחנה שנלר, והמשפטים שלמעלה מבטאים גם אותו. ירושלים, המסתורית, התובענית, הדחוסה, שלובה לבלי הפרד בחיי תושביה, ועוז, באמצעות חנה, מיטיב למפות את השפעותיה. "היא רצתה ברעתי", טענה חנה כשהיתה רחוקה ממנה, וקיוותה כי "אולי התפוררה סוף-סוף לאבק. כראוי לה". אבל כפי שהיא עצמה אבחנה במדויק, "לא אהבתי את ירושלים מרחוק", בדגש על המילה האחרונה. ירושלים אולי לא היתה עירה, אך היא עצמה היתה יצוקה בתבניתה.

זכרתי את "מיכאל שלי" לטובה מן הקריאה הראשונה בו, אך אני סבורה שהרבה ממנו חמק ממני בשל גיל צעיר והעדר נסיון. אני שמחה שקראתי אותו שנית, מנקודת מבט שונה לגמרי, ואין ספק שאקרא אותו שוב.

עם עובד

1968

בת ירושלים הקטנה / מרים הרי

2018-07-14_20-42-44

אחרי קריאת "קשר לאחד", ספרו של חיים באר, המתאר מקומות ודמויות בירושלים ההיסטורית והעכשווית, הרכבתי לעצמי רשימת קריאה העוקבת אחר הספרים שהוזכרו בו. "בת ירושלים הקטנה" הוא הראשון שבהם.

מרים הרי נולדה בירושלים ב-1869, בת לאם נוצריה, שהיתה בעברה אחות במסדר פרוטסטנטי, ולאב סוחר עתיקות שהמיר את דתו מיהדות לנצרות. כשהיתה בת ארבע-עשרה התאבד אביה, מוזס וילהלם שפירא, לאחר שהואשם בזיוף ממצאים ארכיאולוגים. מרים ואמה, שנותרו בחוסר כל, עזבו את הארץ לברלין. עם סיום לימודיה התגלגלה מרים לצרפת, קבעה בה את מגוריה, נאבקה לרכוש את השפה, והפכה לסופרת מוערכת (ב-1904 היתה הזוכה הראשונה בפרס פמינה). בספרה האוטוביוגרפי "בת ירושלים הקטנה", בו העניקה לעצמה את השם ציונה, היא מתארת את ארבע-עשרה השנים הראשונות לחייה.

ירושלים של המחצית השניה של המאה ה-19 היתה יקום אפלולי וססגוני. העיר היתה אבן שואבת לבני כל הדתות, שבאו להתגורר בה או לבקר בה כצליינים. הקהילות השונות התגוררו בצוותא, לפעמים בשכנות סובלנית, לפעמים בעוינות אלימה. המגוון התרבותי התבטא בתלבושות, במנהגים, באמונות, בחגיגות דתיות, אלה מושכים לכאן ואלה לכאן. הילדה, בעלת עין בוחנת ודמיון פורח, התבוננה בכל אלה, ורקמה מהם תמונות וחלומות. רוב הזמן הספר מתואר בנאמנות מנקודת המבט הילדותית, אך פה ושם מתגנבות תובנות שלאחר מעשה, כמו התהיה "מי יודע אם לא בגלל קרבה זו אל המקומות הקדושים, גדלה בת-ירושלים הקטנה ללא רגש דתי".

ריבוי פניה של העיר, שדי בו כדי לסחרר את החושים ולהעלות קושיות רוחניות, לא היה ההיבט המורכב היחיד בחייה של הילדה. שלושת המבוגרים הדומיננטים בחייה היו שונים מאוד זה מזה. אמה היתה בעלת אמונה עמוקה, מטיפה לצניעות ולהסתפקות במועט. אביה, לעומתה, היה חסר מנוחה, חקרן, בעל תאוות נדודים ושאיפות לפרסום ולהתעשרות. האומנת ורדה, ילידת בית-לחם, שאתה בלתה את רוב זמנה, פרנסה את דמיונה בסיפורי נסים ונפלאות מזרחיים. ככל הנראה היה אביה הדמות המשפיעה מכולם. ממנו ירשה את הספקנות ואת תאוות הלימוד, ואף סייעה לו בעבודותיו. יחד עם זאת אין להמעיט בהשפעת אמה, שלמרות שנותיה הרבות בארץ הוסיפה לחיות ברוחה בגרמניה מולדתה, שימרה את מנהגיה, והנחילה לבתה את המשיכה לאירופה, משיכה שהתחזקה לאחר ביקור של המשפחה בספינה עליה עלתה האחות הבכורה בדרכה ללימודים בברלין: כאשר דרכו רגליהם על חוף יונה הנביא – שבו חכתה להם ורדה במלבושיה מימי קדם אצל העגלה שמימות המבול – מילא רגש של עלבון את לב הילדה לשוב לארצה מחוסרת התרבות, לירושלים של פראי האדם. עתה, לאחר שקבלה כל-מושג שהוא מאירופה, בשעה שפרדי ואליזבט מפליגים לארץ הנוצרים, לארץ ההתקדמות.

"בת ירושלים הקטנה" מחייה את ירושלים, את נופיה, את אנשיה ואת אווירתה המיוחדת, ולמרות תרגומו הארכאי עד מאוד הוא תוסס בכוח כתיבתה הכובשת של הסופרת. את התרגום לקח על עצמו ד"ר יעקב לונץ, תחת השם הבדוי יעקב אסיא, בשנת 1940. לונץ, בן תקופתה של מרים הרי, שגר בקרבת מקום לבית בו נולדה, מצא בספר, שראה אור לראשונה בצרפתית, את ירושלים של ילדותו. בנספח לספר, תחת הכותרת "סיפור הפלאים של חיי מרים הרי", הוא מתאר אותו במלים אלה: "שי הביאה לנו הסופרת בשנת 1914: בסיפור הפלאים של ילדותה. שחרית הבריאה. אגלי הטל עוד לא נדלו מתוך עלי הפרחים, אבני-חן; מאורות, מראות וחזיונות", ומוסיף בצניעות: "בהכרת תודה תרגמתי את סיפורה זה. חפצתי למסרו בסגנונו, באיבו ובעסיס מטעמיו. אבל, בטיפולי בצנצונת הבדולח, שביבי אורה נתיזו לכל עבר; ובהריקי את סממניה התפזרו לכל רוח, ולוואי שקדמוני אחרים ולא הניחו לי מקום להתגדר". סיפור חייו של לונץ מעניין לכשעצמו. הוא נולד שבע שנים אחרי מרים, למד בישיבה, ושירת כרופא צבאי בצרפת במלחמת העולם הראשונה. לארץ חזר רק ב-1938, ושקע בעבודה ספרותית. כתב היד המתורגם הפך לספר רק שלושים וחמש שנה אחרי תרגומו, ויפה עשתה ההוצאה שלא ניסתה להתאים את העברית של לונץ לשנות השבעים. למרות האתגר שמציבה השפה של פעם, היא הולמת את הספר, ומשתלבת בתיאורי ירושלים ההיסטורית.

נספח נוסף לספר מתאר את פרשת שפירא, ומרחיב אל גילויים ארכיאולוגיים לאחר תקופתו.

מאוד נהניתי מהספר – ספרותית והיסטורית – ואני שמחה להמליץ עליו.

La Petite Fille de Jerusalem – Myriam Harry

בית א. לבינסון

1975 (1914)

תרגום מצרפתית: יעקב אסיא

קשר לאחד / חיים באר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a7d7a9d7a8_d79cd790d797d7932

כותרת משנה: מסעות, בתים ואנשים בירושלים

"קשר לאחד" משוטט, כפי שנכתב בכותרת המשנה, בין בתים ואנשים בירושלים. חיים באר מתבונן ברחובות, במבנים, במתווה הנוף הפיזי והאנושי, וצולל אל מסמכים ישנים, אל צילומים מטושטשים ואל סיפורים העוברים מפה לאוזן, כדי לסַפר את ירושלים. מניעה אותו מה שהוא מכנה "תאוות הצליינים הסבורים כי השיבה אל המקום שהראשונים התהלכו בו, בכוחה להציל מן הנשיה משהו מנוכחותם האבודה, אם לא יותר מזה", והוא מנסה לתפוס במלים את העיר הבלתי מושגת, העיר שמושלה הצבאי כתב עליה בשנת 1917 כי "בירושלים קיים דבר-מה שחלף ואיננו ובכל זאת נשמר ללא סייגים". הדואליות הזו משתקפת גם בשמו של הספר: קשר לאחד הוא הקשר לאלוהים, והוא גם הכינוי שנתנו ילדי בית הספר, בו למד הסופר, לזקנה מעורערת, שניסתה לקשור את העיר בחוט תפירה כדי שלא תתפרק – הקדושה והשגעון גרים כאן בכפיפה אחת.

הספר מורכב מרשימות שפרסם הסופר לאורך שנים רבות בתוספת השלמות שנכתבו לרגל הוצאת הספר. הרשימות ערוכות בדרך-כלל לפי נושאים – שמונה שערים כמניין שעריה של ירושלים – אך כולם שלובים אלה באלה, ויוצרים יחדיו את מרקמיה של העיר, ההיסטורי והנוכחי, שגם הם אינם ניתנים להפרדה זה מזה. לא תמיד ברור מתי נכתבה כל רשימה (אלא אם מדפדפים אל סופו של הספר, שם רוכזו הפרטים ה"טכניים"), והתחושה היא שהזמן בירושלים אינו נע ישירות מן העבר אל ההווה, אלא קופא לעתים במקומו או סב במעגלים. הסופר מפגין ידע עמוק בנושאים עליהם הוא כותב, במקום, בשפה, בהקשרים התרבותיים, ומכיוון שניחן ביכולת תיאורית וביכולת סיפורית, הקריאה בספר היא חוויה מלהיבה. תחת עטו של באר העיר היא הרבה יותר מסך אבניה ואנשיה, וכל מקום בה צופן סיפור מרתק.

הנה כמה מנושאיו של הספר. השער הראשון עניינו בהיבטים ירושלמיים הכרוכים בביוגרפיה של הסופר. פרק ארוך מוקדש לחייו של ברנר בירושלים, להשתקפותה של העיר ביצירתו, ולפרשה העלומה של יחסיו עם אשתו. פרק אחר עוסק, בנימה של קינה, ב"תהליך הכיבוש הבלתי פוסק שבתים בעלי משמעות היסטורית שאין כדוגמתה בתולדות הציונות הופכים בו לישיבות ולבתי מדרש". רשימה משעשעת מלווה את הסופר וצלם הנלווה אליו ב"ספארי", הליכה בעקבות פסלי אריות בעיר. אחד השערים, שנכתב באהבה וברטט כובשים במיוחד, מספר על גלגולי הספריה הלאומית, ואחד מפרקיו נפתח במלים המובנות לכל אוהב ספר: "בראשית היתה התאווה, התאווה הפשוטה, הוודאית, לספרים, שאין בכוחם של כל הספרים שבעולם למלאותה". אהבתי כל פרק בספר, אבל רותקתי במיוחד אל קורותיהן של דמויות צבעוניות, ביניהן ד"ר יצחק גריגורי ביי ד'ארבאלה-אמציסלבסקי, רופא שסיפור חייו יכול לאכלס ספר שלם, ובין השאר ניהל את בית החולים רוטשילד, ד"ר משה ואלך הפנאט, שהקים את בית החולים שערי צדק, משה וילהלם שפירא, זייפן העתיקות, ומרדכי שניצר, סתת ואמן, שכד חרס שיצר זכה במדליה בתערוכה העולמית הגדולה בלונדון בשנת 1851. יש משהו מחדוות הגילוי ב"פירוק" הישוב הישן, שנתפס בתודעה ההיסטורית  כקהל הומוגני בעל מאפיינים מובהקים, אפורים כלשהם, למרכיביו היחודיים, כל אחד ועולמו, כל אחד וצבעוניותו.

באחד הפרקים האחרונים בספר, באר מצביע על גלגוליהם של מבנים בעיר, וחושף את מרכיביהם הארכיטקטוניים ואת נדבכיהם ההיסטוריים. מתעורר רצון עז ליטול את הספר, ולחוש בהדרכתו אל ירושלים, להתבונן בבניניה, ולחשוף את צפונותיה.

"קשר לאחד" אינו ספר שנועד לקריאה אחת בלבד. קראתי אותו ברצף מחמת הסקרנות, והנחתי אותו בהישג יד להעמקה איטית בכל רשימה בנפרד. רשימותיו של חיים באר מענגות ומחכימות, והאהבה שהושקעה בכתיבתן מדבקת. מומלץ מאוד.

עם עובד

2018

עשרת הימים הנוראים / אהרן מגד

933553

סיפור המסגרת של הספר לוקה בעיני במופרכות יתר: אותיות נעלמות מקלף, אותיות מופיעות על אבן, נעלמות מהאבן, חוזרות חלקית, מופיעות על עץ ובשמים. קשה לי להתחבר לקטע הזוי כזה.

אבל א' – אני מכירה בעובדה שיש אנשים הוזים, ו-ב' – סיפור המסגרת הוא לא העיקר בספר.

יודא הרכבי, מרצה לתולדות המזרח הקדום, מתעורר בערב ראש השנה, ומגלה שמשפטים שכתב בשבחי ירושלים על מגילת קלף באותיות כנעניות, פרחו ונעלמו. המסקנה ההגיונית שלו, אחרי הבהלה הראשונית, היא שהאותיות פרחו לירושלים. הוא אורז תרמיל ועולה על אוטובוס לעיר הקודש בתקווה למצוא אותן שם.

מכאן הולך ונפרש פסיפס מרתק של אוכלוסית ישראל בימינו: יודא מסתובב בעיר היהודית השובתת ממלאכה בשל החגים, יורד לכותל לתפילת ערב חג, סועד באחד הרבעים הלא-יהודים, שגם הם מצויים בעיצומו של חג (הרמאדן), נפגש עם נזירות, עם תיירים צליינים, עם חבר מן העבר הקומוניסטי שלו שחזר בתשובה, עם חברה מן העבר הרומנטי שלו הנשואה לאתאיסט שוויצרי ממשפחה נוצרית. אביו המנוח של יודא נמלט מפוגרומים, אמו ותיקה בארץ. הוא עצמו היה נשוי לאשה צ'רקסית. עברה של הארץ ועברם של תושביה, עדיין חיים ומשפיעים על ההווה שלה. לרגע חשתי שאולי יש בספר הפרזה במספר המפגשים הדחוסים בתוכו, אבל התמונה הכללית תוססת ומעניינת מאוד, וההפרזה לכאורה נבלעת בעושר הידע.

גבורו של הספר נוצק במתכונת גבוריו של אהרן מגד: קצת נעבעך, קצת אבוד ומרחף, אפרורי מבחוץ ושופע חיים בתוכו. ספריו של מגד בכלל, והדמויות שהוא יוצר בפרט, מאוד חביבים עלי. אני אוהבת את הכתיבה הלא מתלהמת שלו, את האנושיות שבדמויות, ואת שפע הידע שהוא מעתיר על קוראיו.

הוצאת חרגול עם עובד

2010