משוגע / יצחק בשביס זינגר

6o2xqnliyaonpifu

"משוגע", שראה אור באנגלית ב-1994, כשלוש שנים לאחר מותו של הסופר, פורסם לראשונה בהמשכים בראשית שנות ה-80 בעתון היהודי-אמריקאי פארווערטס (forward). התרגום לאנגלית נעשה על ידי הסופר עצמו יחד עם נילי וכטל. שמו המקורי של הספר היה "נשמות אבודות", ושני השמות כאחד הולמים אותו.

המספר, אהרון גריידינגר, הוא בן דמותו של בשביס-זינגר, סופר יהודי יליד פולין, העובד בראשית שנות החמישים בעתון פארווערטס, וכותב ביידיש. הסופר העניק לגיבורו פרטים אוטוביוגרפיים נוספים: אח סופר, צמחונות, שיער אדום, ידיעת אספרנטו, כתיבה תחת מספר שמות, שורשים בבילגורי (מקום הולדתה של אמו), כמו גם פרטים מתוך ספריו.

גריידינגר וסובביו הם תוצרי עולם שהתערער. חלקם עברו את השואה על בשרם, חלקם, ובהם גריידינגר עצמו, עזבו את אירופה בעוד מועד, אך איבדו קרובים וחברים. הם נאבקים לתת משמעות לחיים לאחר התפרקות כל המסגרות, הפיזיות והמוסריות, שהכירו. גישתו של המספר פטליסטית, פסימית, פורקת עול מוסכמות, ובמידה רבה זוהי גם תפיסת עולמם של האנשים שבחוגיהם הוא מסתובב. המסגרת המשפחתית הזוגית והנאמנות המונוגמית אינן מספקות אותם, האמונה באלוהים ספגה מהלומה, ערכי המוסר התגמשו בתנאים הבלתי אנושיים של השואה. לגריידינגר דעות ברורות בנושאים אלה ובאחרים, ולאורכו של הספר הוא מביע אותן, גם כחלק מן העלילה, וגם בתפקידו כמחזיק בטור עצות.

בעמדתו כיועץ גריידינגר כותב: "נתתי לכולם אותה עצה – למתאבד לעתיד, לסטליניסט שהתפכח, לבעל הנבגד, לחולת הסרטן, לסופר שלא זכה בהכרה, ולממציא שהפטנט שלו נגנב: העולם הזה אינו עולמנו, לא אנו בראנו אותו, אין בידינו כוח לשנותו. "הכוח העליון" העניק לנו מתנה אחת: בחירה, החופש לבחור בין מכאוב אחד לאחר, בין אשליה אחת לאחרת. עצתי היתה, אל תעשו דבר". הוא סבור שהחיים הם שורה של משברים, וטוב שכך,  "כי כשהמשברים נגמרים, מגיע השעמום – הסבל הגרוע מכל". הוא מאמין בקיומו של כוח עליון, אך לא באל רחום וחנון, ובמענה לשאלה האם הוא מאמין באלוהים, הוא עונה: "אני מאמין בחוכמתו, לא ברחמיו […] כל אחד יכול לראות את חוכמתו – בין אם תקרא לזה אלוהים ובין אם תקרא לזה טבע. אבל איך אפשר להאמין ברחמיו אחרי היטלר?"

השאלה השזורה בספר לכל אורכו היא היחס למי שבתקופת השואה נהגו באופן הזוכה לגינוי. נושא זה בא לידי ביטוי בדמותה של מרים, צעירה בשנות העשרים לחייה, המקיימת קשר כפול, עם הסופר המבוגר ממנה בעשרים שנה, ועם גבר נוסף שיכול היה להיות סבה. סודותיה נחשפים בהדרגה, כל אחד גרוע מקודמו, וגריידינגר נאלץ להעמיד במבחן את גבולות תפיסת המוסר שלו הנמנעת מלשפוט את קורבנות השואה.

היבט מעניין נוסף בספר הוא ריבוי ההתיחסות למלאכת הכתיבה באופן כללי, וליצירתו של גריידינגר/בשביס-זינגר בפרט. בקטע אופייני הוא כותב: "לא היה קץ לתלונות שהופנו נגדי; הייתי פסימי מדי, מאמין מדי באמונות טפלות, ספקן מדי לגבי התקדמות האנושות, לא מסור מספיק לסוציאליזם, לציונות, לאמריקניזם, למאבק נגד האנטישמיות, לפעילויות של היידישאים, לבעית זכויות האשה. מבקרים אחדים טענו שבשעה שלנגד עיני קמה מדינה יהודית, אני טרוד בפולקלור מאובק. האשימו אותי שאני גורר את הקורא בחזרה לחשכת ימי הביניים. נו, ומדוע להפגין ענין כזה במין? המין אינו חלק ממסורת הספרות היידית".

"משוגע" הוא ספר דינמי, הדמויות והנושאים מתרוצצים בתוכו חסרי מנוחה. אי אפשר להשאר אדיש לסיפור חייהם של גיבוריו, ואי אפשר שלא להרהר בהתלבטויות שעולות ממנו. מומלץ בהחלט.

Meshugah – Issac Bashevis Singer

ספרית מעריב

1995 (1981 – 1983, 1994)

תרגום מאנגלית: מאירה לבנת

השריד שנותר / יצחק בשביס-זינגר

983196

בשנות העשרים לחייו, בעודו מתגורר בורשה, פרסם יצחק בשביס-זינגר סיפורים קצרים בכתבי העת "ליטערארישע בלעטר" (דפים ספרותיים) ו"דאס נייע ווארט" (מילה חדשה). היו אלה פרסומיו הראשונים, לאחר שסיפור הביכורים שלו, "לעת זִקנה", הנכלל בספר, זכה בפרס בתחרות ספרותית. הסיפורים בחלקו הראשון של הספר ראו אור מעל דפי העתון בשנים 1925 – 1932, והסיפור הארוך מכולם "ורשה, 1914 – 1918" הודפס ב-1935. הסופר בחר שלא לכנס אותם בספר, אולי משום שלא העריך אותם. למעשה, בספרו האוטוביוגרפי אף השמיץ את כתב העת הראשון, בו עבד כמגיה, וטען שמאמרים ושירים שפורסמו בו היו גרועים ודלים. המתרגמת, בלהה רובינשטיין, סבורה שיתכן שהיה משנה את דעתו באשר לפרסום, כפי שארע עם ששים הסיפורים, שראו אור בעתון יידי-אמריקאי, ואוגדו יחדיו בספר "בית הדין של אבא" ב-1956.

עשרה הסיפורים שבחטיבה הראשונה בספר מתארים את חיי הקהילה היהודית בפולין בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. בשביס-זינגר מתאר חיים של הידלדלות ערכי החברה והמשפחה, אולי בעטיה של הדלות הקשה שבאה בעקבות המלחמה או הוחמרה בגינה. החברה המתוארת בספר שקועה בבוּרוּת, ברגזנות על סף טירוף. משפחות מתפרקות, כיבוד הורים הוא ערך שחלף מן העולם, בנות משרכות דרכן, בנים מסתגרים באנוכיותם. הסופר מציג את המציאות במלוא כיעורה, ללא נסיון ליפות, כמעט ללא חמלה. הוא אינו נוקט עמדה כלשהי, לטוב או לרע, ומסתפק בתיאור מדויק של הדמויות ושל חייהן.

הסיפור "ורשה, 1914 – 1918" שונה מאלה שקדמו לו, ובעיני הוא טוב מהם. בסיפור זה, שהתפרסם בעתון בהמשכים, ונקטע למרות שבסיומו של הפרק האחרון שפורסם הובטח המשך, מתוארים חייו של ילד יהודי בורשה בתקופת המלחמה. הילד, ששמו בסיפור מנשה, הוא בן דמותו של הסופר, כחול-עיניים ואדום-שיער, בנו של דיין ומורה הוראה. מנשה, שאחיו הבכור נטש את הדת ועזב את הבית, מתלבט אף הוא בשאלות של אמונה, מנצל את הכאוס של המלחמה כדי לחמוק מן המסגרת, ומשוטט ברחובות עם חברו הפנטזיונר. כמו כל בני תקופתו הוא סובל ממחסור במזון ומחוסר ודאות לגבי העתיד. את פיזור נפשם של המבוגרים הוא מנצל כדי לקרוא ספרים אסורים. המתרגמת בחרה לספח לספר סיפור מאוחר יותר, "סודות מן הקבלה" שנכתב ב-1966, ובו חוזר הסופר אל אותה תקופה ואל אותן דמויות, הפעם בגוף ראשון ובהלך רוח פחות מרדני ועוין. כך, לדוגמא, ההורים מצטיירים בסיפור הראשון באור שלילי כלשהו, ואילו בסיפור המאוחר יחסו אליהם מתון ונינוח יותר. חוקרי ספרות, ואולי גם חוקרי נפש, ימצאו ענין בהשוואה.

באחרית דבר בלהה רובינשטיין כותבת גם על מלאכת התרגום. את דעתי על תרגומיה, שבעיני סובלים מפרשנות עודפת, הבעתי כבר בהזדמנויות קודמות, ביניהן בהתייחס ל"המשומדת", ולא ארחיב שוב.

למרות שהסופר עצמו לא מצא לנכון לשוב אל סיפוריו הראשונים, אני שמחה על הקובץ הזה, ועל שהמתרגמת טרחה לאסוף את הסיפורים מן הגליונות בהם פורסמו. בשביס-זינגר כתב מדויק וחד כבר בשנותיו הראשונות כסופר, ויצירתו מעניקה חיים לקהילה שהיתה ואיננה.

ידיעות ספרים

2016 (1925 – 1932, 1935, 1966)

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין

ענייני עבודה / פיליפ רות'

ענייני עבודה

כותרת משנה: סופר, עמיתיו ועבודתם

"ענייני עבודה" כולל עשרה פרקים, ובהם פיליפ רות' מתאר שיחות, מפגשים והתרשמויות בהם מעורבים עשרה יוצרים – תשעה סופרים וצייר אחד. כל פרק מתרכז באדם יחיד, ובדרך-כלל גם בנושא מרכזי אחד. כולם יחדיו עוסקים בעבודתו של הסופר, במניעיו ובנושאים המעסיקים אותו בהקשר לכתיבה.

שלושה הפרקים הראשונים היו בעיני המרתקים מכולם. בשלושתם המפגשים ארכו מספר ימים, ובסיומם ישבו רות' ובני שיחו לסכם את עיקרי שיחתם ולהעלותם על הכתב במבנה של דוח-שיח. בפרק הראשון, ובו מתארח פרימו לוי, ציטט רות' מספרו של לוי, "הטבלה המחזורית", את המשפט "יש יופי בזיקוק". הציטוט הזה מתאים גם לשלושה הפרקים האלה, שתוכנם עבר זיקוק, ומה שנותר הוא בהיר וצלול ומאיר עיניים. חשוב לציין שלמרות שהשיחות נוגעות בנושאים אישיים, זה אינו ספר ביוגרפי, וגם לא מציצני.

עם פרימו לוי (ב-1986) השיחה נסבה על השילוב של עבודתו ככימאי עם עבודתו כסופר, ועל התרומה של שני צדדים אלה בחייו להשרדותו. לוי סיפר, במענה לשאלה, על מניעיו וכוונותיו בכתיבת "ההפוגה" ו"אם לא עכשו, אימתי", ועל ההבדל ביניהם לבין המניע לכתיבת "הזהו אדם". נושא נוסף שעלה הוא הבחירה של לוי לגור כל חייו באותה דירה בה נולד, כשכל בני משפחתו מתגוררים בסמוך, והקשר בין בחירה זו לבין כתיבתו. בין שאר הדברים למדתי כי פוסונה, גיבור "מפתח כוכב", הוא האלטר-אגו של הסופר. במהלך הקריאה נתקפתי רצון עז לקרוא שוב את כל ספריו.

השיחה עם אהרן אפלפלד (ב-1988) עסקה בזהות היהודית, בבחירה לכתוב על דמויות בדויות כי כתיבת המציאות כפי שחווה אותה היא בלתי אפשרית בעבורו, ובסגנון המינימליסטי של ספריו. כקדימון לשיחה, רות' תיאר את כתיבתו של אפלפלד במלים המדויקות הבאות:

אפלפלד הוא סופר עקור הכותב סיפורת עקורה, ואשר הפך את העקירות ואת אובדן חוש ההתמצאות לנושא היחודי שלו. רגישותו – שהוטבעה כמעט מלידה בחותם נדודיו של הילד הבורגני הבודד בשום-מקום מהלך אימה – הולידה כמדומה מאליה סגנון של פרטנות קצרנית, של התקדמות מחוץ לזמן ושל דחפים סיפוריים מסוכלים, המחשה פרוזאית מצמררת של מנטליות העקור. יחודי לא פחות מן הנושא הוא הקול שמקורו בתודעה פצועה המוטלת היכנשהו בין שכחה לזכרון, וממקמת את הסיפורת שהיא מספרת באמצע הדרך בין משל להיסטוריה.

מהפרק הזה יצאתי עם דחף לקרוא שוב את "באדנהיים עיר נופש", שנדון בשיחה באריכות.

איבן קלימה, הסופר הצ'כי, עבר שלוש שנים מילדותו במחנה הריכוז טריזנשטט. בבגרותו, תחת המשטר הקומוניסטי, נאסר עליו במשך עשרים שנה לפרסם את ספריו, והוא התפרנס בעבודות כמו טאטוא רחובות ורוכלות. קלימה נמנה עם המתנגדים למשטר שלא הסתירו את עמדותיהם, והיה פעיל בהפצת ספרות במחתרת. השיחה עמו (ב-1990) נסבה לפיכך בעיקר על מגבלותיה של הספרות ועל כוחה תחת משטר רודני, וכן על האתגרים שעתידים לעמוד בפניה בעולם שייפתח להשפעות תרבותיות מגוונות, ובעיקר לרידוד שתביא עמה הטלויזיה החופשית. בשולי השיחה דנו השניים גם בשאלת היחס של הקהל הצ'כי אל הסופר מילן קונדרה, שאמנם זכה לתהילה מחוץ לצ'כוסלובקיה, אך נתפס כמי שזנח את העיסוק היצירתי בנושאים הבוערים לקוראים הצ'כים דווקא בתקופה בה נזקקו לו. לרשימת הקריאה החוזרת המתארכת שלי נוסף "שופט בחסד". אמנם לא הספר הזה הוזכר בשיחה, אבל הוא היחיד שקראתי, ואחד מן השניים של קלימה שתורגמו לעברית.

השיחות האחרות בספר היו קצרות יותר וממוקדות יותר. עם יצחק בשביס-זינגר שוחח רות' (ב-1976) על הסופר ברונו שולץ, ששניהם העריצו. השיחה התרחבה אל סוגית הסופרים היהודים-פולנים שכתבו בפולנית מול אלה שכתבו ביידיש, וכן אל השאלה מדוע אחרי שנים רבות בארצות-הברית בשביס-זינגר אינו כותב באנגלית: "סופר אמיתי לא יכתוב בשפה נלמדת אלא בשפה שהוא מכיר מילדותו" (יש הרבה מקרים שמוכיחים שגם ההפך אפשרי, אבל השניים אינם מקדישים תשומת לב לשאלה זו).

עם מילן קונדרה שוחח רות' (ב-1980) חמש שנים לאחר שעזב את צ'כיה לטובת צרפת. השניים דברו בעיקר על ספרו של קנדרה "הצחוק והשכחה", ובאמצעותו על הרוע שברודנות.

עדנה אובריאן, הסופרת האירית, גדלה בביתו של אב אלים וחונכה במנזר. השיחה איתה (ב-1984) עסקה בעיקר בכתיבה הנשענת על חוויות ילדות, וכן בהבדלים – אם ישנם – בין סופר לסופרת. כמו כן שוחחו השניים על הכתיבה האירית, ועל גדולי סופרי אירלנד.

ארבעה הפרקים האחרונים אינם בנויים במתכונת של שיחות. בפרק המוקדש למרי מקארתי נכללים שני מכתבים: באחד היא מחווה דעה על ספרו "החצי השני", אותו שלח אליה למטרה זו. בשני הוא משיב לטענות שהעלתה, בעיקר בנושא של נקודת המבט של הנוצרי הקורא בספר יהודי בעליל. הפרק המוקדש לברנרד מלמוד מתאר מפגשים בין השניים לאורך שנים עד דעיכתו של מלמוד. הפרק העוסק בצייר פיליפ גסטון מתרכז בתקופה בה שניהם התנתקו מניו-יורק (רות' בעקבות הביקורת על "מה מעיק על פורטנוי"), ובאיורים שגסטון יצר עבור רות' לאחר שהאחרון סיפר לו על תהליך היצירה של הספר "השַד". בפרק החותם את הספר רות' מתאר את רשמיו מקריאת ספריו של סול בלו. מכיוו שאיני בקיאה בספריו של בלו, הפרק הזה דיבר אלי פחות מן האחרים.

פיליפ רות' הוא אדם סקרן, חוקר, מעמיק, בעל תחומי התעניינות רבים. מכיוון שהתברך ביכולת להעלות את הגיגיו על הכתב באופן נהיר ומושך, אנו מקבלים ספר מרתק, שעיקר הענין בו הוא בתמונה המקיפה של העולם בו נוצרים הספרים, אך גם הנושאים שבשולי הספר ראויים לתשומת לב.

Shop Talk – Philip Roth

כנרת זמורה ביתן

2008 (2001)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי

תשמעו סיפור / יצחק בשביס-זינגר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad7a9d79ed7a2d795_d7a1d799d7a4d795d7a81

"תשמעו סיפור" הוא קובץ הכולל חמישה-עשר סיפורים שכתב בשביס-זינגר לאורך השנים. רובם מתרחשים בעיירה בפולין, למעט שני האחרונים שהמספרים שלהם הם מהגרים לארה"ב. לכל הסיפורים בעיירה יש מספר, שיושב בחברותא עם ידידיו – על המדרכה, בבית המדרש ועוד – והוא מתאר בסגנונו, ולפעמים כיד הדמיון הטובה עליו, את מה שראה במו עיניו או שלמד עליו מפי השמועה. בשל התיאור המקדים של המספר ושל חבורתו, ובשל סגנון הסיפור הדיבורי – וכמובן בשל כשרונו של הסופר לברוא עולם במילים – הקורא "נשאב" אל תוך החבורה, וכאילו שומע את הדברים במו אוזניו.

עולמו של בשביס-זינגר מאוכלס במגוון דמויות, חלקן אנושיות חלקן מיסטיות. לצד דמויות עיירה אופייניות – אנשי תורה ועמל וגם פורקי עול ומתבדלים מן הקהל – נמצא אצלו זוג לסביות, אנדרוגינוס, ושדים ממינים שונים. לצד רבנים ישרי דרך נמצא את המתחנפים ואת התככנים. לצד סיפורים פשוטים ואנושיים על יחסים בין בני זוג ובתוך משפחות, נמצא מבנה שנעלם וחוזר מעצמו, ואדם שנשמתו משוטטת בנפרד מגופו. כמו בספריו האחרים, גם כאן הסיפורים הם תערובת של אמונה תמימה באל-טבעי עם שכלתנות חדה ותפיסה מפוכחת.

הרשימה אותי היכולת של הסופר לתת קול שונה ויחודי לכל מספר. כשאשה מספרת קולה שונה מזה של גבר, וכשמהגר מדבר קולו שונה מזה של תושב העיירה. ההבדלים הם לא רק ב"צבע" הקול, אלא גם בדגשים ובמניע של הסיפורים. מעניין לקרוא בהקשר זה את אחרית הדבר שכתבה המתרגמת בלהה רובינשטיין.

לא קראתי את המקור, וידיעותי ביידיש דלות, ולמרות זאת אני מסתייגת מן התרגום. ברוב המקרים המתרגמת בוחרת בתרגום מפרש, שאמנם מעביר את משמעותם של הדברים, אך מוציא מהם את הלחלוחיות. לדעתי, בתרגום מיידיש עדיף לבחור בתרגום מילולי, שמשמר את רוח שפת המקור, או אפילו בשימור מילים ביידיש, ולהוסיף הערת שוליים מבארת, אם יש בכך צורך. המתרגמת נהגה כך פעמים ספורות, לדוגמא במשפט הבא: "באותה שעה הגיעה איכרה אל השער, אוחזת בידו של שייגעצל קטן", ובשולי הדף ביארה את משמעותה של המילה ושל צורת ההקטנה. חבל שלא בחרה בסגנון זה לעתים קרובות יותר. בעיני עדיף תרגום כזה על פני בחירה במשפט שמורכב כולו ממלים עבריות שאין בהן החן והקריצה של "שייגעצל". למרות ההסתיגות הזו, העושר והחיוניות בכתיבתו של בשביס-זינגר צולחים כנראה כל תרגום, והספר מומלץ בהחלט.

(במאמר מוסגר: כשהתחלתי לכתוב את דעתי על התרגום, היתה לי תחושה של דז'ה-וו. מסתבר שלפני כשלוש שנים כתבתי כמעט את אותן המילים בהתייחס לתרגום של "בית הדין של אבא").

עם עובד

2014

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין

בית הדין של אבא / יצחק בשביס-זינגר

31-5077_a31

בשורה התחתונה: עוד הוכחה שבשביס-זינגר ראוי לנובל

"בית הדין של אבא" הוא אוסף של 60 סיפורים שפרסם בשביס-זינגר בעתון יידי-אמריקאי בשנת 1955, ושנה אחר-כך קיבץ אותם בספר. הסיפורים מתארים את זכרונותיו משנות ילדותו בפולין עד היותו כבן 14. כמחצית מן הסיפורים ראו אור בעברית בתרגומו של צבי ארד בשנת 1979.

בשביס-זינגר מספר את הסיפורים מנקודת מבט כפולה של הילד שהיה בעת התרחשות הדברים ושל המבוגר שהינו בעת כתיבתם, ולטעמי הוא מפליא לשלב בין המבוגר לילד. בו זמנית אנו נחשפים הן לתמימותו של הצעיר הרגיש והסקרן, והן למפוכחות הבוגרת של מי שמסוגל להתעלות מעל הנוסטלגיה הפשוטה אל תובנות מאירות עינים. לדעתי, זו הדרך המעניינת ביותר להעלות זכרונות.

אביו של הסופר, פנחס-מנדל זינגר, היה איש תם וישר, מאמין אדוק באלוהים הבורא ומנהל את העולם בחוכמה. כל חפצו היה ללמוד ולהנחיל מידיעותיו לאחרים. לפרנסתו שימש כדיין, מורה-הוראה: אנשי הקהילה היו מביאים לפניו קושיות שונות בנוגע להלכה ולדרכים ליישומה בחיי היומיום, וכן באו אליו לצורכי נישואין וגירושין. מכיוון שלא טיפח חצר משלו, ומכיוון שמורי הוראה ודיינים אחרים התגוררו באותו אזור, וכן משום שבשל תמימותו נחשב ל"בטלן", הפרנסה היתה מצויה בדוחק. מבחינתו של הבן יצחק, בית הדין היה מקום של התרחשות מסקרנת, והוא עשה כמיטב יכולתו להיות נוכח בחדר, או לפחות לצותת מעבר לקיר. כמה מן המקרים שנדונו בחדר הדין של אביו מתוארים בספר.

אמו של הסופר, בת-שבע, היתה שונה לגמרי מאביו. הם אמנם היו שותפים לאמונה באל, והיא בחרה בו כחתן משום למדנותו, אבל פרט לכך כל גישתה לחיים היתה שונה. בעוד הוא היה תמים ורגשי, היא היתה שכלתנית וריאליסטית. בשביס-זינגר מספר שאמו קראה ספרי חול, הן של סופרים עבריים והן של אחרים (קנוט האמסון, כדוגמא), אם כי עשתה זאת בד' אמותיה בלבד. באחד הסיפורים המלבבים במיוחד, אביו מגיע הביתה נלהב מן הרעיונות הסוציאליסטים – כל אחד יעבוד ארבע שעות בלבד במקצוע שיבחר לתועלת החברה, כל אחד יקבל לפי צרכיו וכדומה. אשתו מקשיבה להשתפכות הנלהבת שלו, ואחרי זמן מה מתחילה להקשות קושיות: צריך שיהיו גם אנשים שיפנו אשפה – למה שמישהו ירצה לעסוק בזה? כולם אמורים לחיות בשוויון – מה ישכנע את העשירים לוותר על בתיהם המפוארים? ועוד כיוצא בזה. אפשר להרגיש את החיוך שבשביס-זינגר מחייך כשהוא מתאר את הדיון הזה, שבו כמובן איש לא הצליח לשכנע את רעהו.

יצחק זינגר אימץ לעצמו בבגרותו את השם בשביס-זינגר (בשביס = הבן של בת-שבע). הכפילות הזו, הנטיה הן אל תמימותו ואמונתו של האב והן אל שכלתנותה של האם, ניכרים גם בכתיבתו. מצד אחד סיפורי שדים ורוחות, מצד שני נסיון להתמודד באופן ריאלי עם שאלות של אמונה.

הסיפורים ערוכים בסדר כרונולוגי. מרביתם מתרחשים בסביבה התוססת של רחוב קרוכמאלנה בוורשה, והאחרונים שבהם בעיר הקטנה בילגוריי, לשם עקרו האם ושני הבנים הצעירים אחרי מלחמת העולם הראשונה. חייהם של היהודים עולים מן הסיפורים כתמונות מלאות חיות, ועולם שאינו קיים עוד מפעפע בשלל פרטים מתוך הדפים.

המתרגמת הוסיפה הערות שוליים שמתיחסות ברובן לתרגום עצמו, ומהן ניתן להבין עד כמה קשה לתרגם במדויק את גווני הגוונים שהיידיש מתהדרת בהם. הרושם שלי (ואני אומרת זו בהסתייגות הנובעת מן הידע הדל שלי בשפה), הוא שהספר לוקה ב"תרגום-יתר". בכמה וכמה מקומות הרגשתי שעדיף היה לבחור בתרגום מילולי של ביטויים מסוימים, במקום לבחור בביטוי חילופי בעברית, או בתרגום שמסביר את רוח הביטוי המקורי. אני חושבת שכך היה ניתן לחוש יותר את העסיסיות שבמקור. אבל פרט לכך, אין ספק שנעשתה עבודה שקדנית כדי ליצור תרגום נאמן למקור.

ספר מומלץ ביותר

מיין טאטנס בית דין שטוב – יצחק באשעוויס-זינגר

ספרית הפועלים

2011 (1956)

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין