פסול מלהיות אדם / אוסמו דזאי

"פסול מלהיות אדם" הוא ספרו האחרון של הסופר היפני אוסמו דזאי, שראה אור ב-1948, זמן מה אחרי התאבדותו של הסופר כשהוא בן שלושים ותשע בלבד. אובה יוזו, שיומניו מהווים את לבו של הספר, מתאר בפתיחות את הקשיים שחווה כילד וכמבוגר, ואת הידרדרותו להתמכרות לאלכוהול ולמורפיום עד לאשפוזו בבית חולים לחולי נפש, חוויה עליה הוא אומר כי הטביעה עליו סופית חותמת כמי ש"פסול מלהיות אדם. עתה, באופן שלם ומוחלט, אינני אדם עוד". דזאי, כמו גיבורו, חווה טלטלות קודרות, כולל התמכרויות, נסיונות התאבדות ואשפוז, ומפתה לראות בספר אוטוביוגרפיה. אבל כמו שיורי מירון כותב באחרית דבר, אנחנו יודעים על דזאי רק את מה שצושימה שוג׳י, שמו האמיתי של הסופר, בחר לספר, ויוזו הוא דמות ספרותית נבדלת לעצמה.

היומנים של יוזו עטופים בסיפור מסגרת. בהקדמה מתבונן מספר אלמוני בשלוש תמונות של אותו אדם בתקופות שונות בחייו, כילד, כנער וכגבר מזדקן. בשלושתן הוא אינו מצליח לאתר אדם מאחורי החזות החיצונית. בסיומם של היומנים מספר אותו אלמוני כיצד נמסרו לידיו היומנים והתמונות של יוזו על ידי בעלת בר, שחייה השתלבו בעבר באלה של יוזו. האיש, המספר את סיפור המסגרת, מתייחס אל יוזו כאל משוגע, אך סבור שלמרות שמרבית הארועים המתוארים ביומנים התרחשו במחצית הראשונה של שנות ה-30, עדיין יש בהם עניין, והוא מביא אותם לדפוס כלשונם.

במשפט המסיים את הספר קובעת בעלת הבר באדישות כי "אבא שלו אשם". יוזו עצמו, לתפיסתה, "היה ילד טוב, מלאך". יחד עם ההתיחסות שוות הנפש של המספר אל יוזו כ"משוגע", יש כאן כנראה אמירה על אי-האכפתיות ועל השטחיות שבה בני אדם תופסים את זולתם, שטחיות הניצבת כניגוד לחיטוט המתמשך של יוזו בתוך עצמו. יתכן שלחינוך היפני ולנוקשות של האב היה חלק ביסוריו של יוזו, אבל הוא עצמו תולה את הגורם להם באופיו. "תמיד פחדתי מבני אדם, לא היה לי בטחון בדבריי או במעשיי כבן אדם", כך הוא מעיד על עצמו. כדי להשתלב למרות הפחד עטה על עצמו מילדות מסכה של ליצן, היה נואש לרַצות, התכחש לזכותו העצמית לקניין. כשכל אלה לא סייעו לו להשתלט על הפחד, מצא מפלט באלכוהול, בטבק ובחברת זונות. מי שחי בתחושה כי "העולם היה עבורי מקום מזרה אימה חסר תחתית", עתיד למצוא עצמו בתחתית, וסופו של יוזו, כפי שראה המספר בתמונה השלישית, להיות מת חי.

בשונה מספרי חיים אומללים רבים, כאן נמנעת מן הקורא היכולת "לנער" את הכותב כדי לשכנע אותו להתנער מאומללותו. הגורמים לה ככל הנראה אינם חיצוניים, אלא מוטבעים עמוק באופיו ובנפשו של הכותב, ובאמת אין לו מוצא. משום כך, ומשום הכתיבה המשכנעת של דזאי, הוא מעורר חמלה ונכנס אל הלב, והפעם ללא צורך להתעטף בליצנות. יכול להיות שזו הסיבה לכך שגם היום, למעלה משבעים שנה אחרי שנכתב, הספר עדיין פופולרי, ונחשב לרב המכר השני בכל הזמנים ביפן.

יורי מירון מרחיב באחרית דבר מעניינת על סגנונו של דזאי ועל חייו ותקופתו. התרגום של עינת קופר נאה וזורם, והספר מומלץ.

人間 失 格 – 太宰 治

אפרסמון

2021 (1948)

תרגום מיפנית: עינת קופר

אמן של העולם הצף / קאזואו אישיגורו

"אמן של העולם הצף" מתרחש ביפן אחרי כניעתה לבעלות הברית בסיומה של מלחמת העולם השניה. מאסוג'י אונו, צייר מזדקן, חי בביתו בעיר שהופצצה ונחרבה ברובה. בנו נהרג במלחמה, אשתו הלכה לעולמה, בתו הבכורה סטסוקו נשואה וחיה עם בעלה ובנה הרחק ממנו. בבית נותרה נוריקו, צעירה כבת עשרים ושש, הלהוטה להנשא.

הצעירים באותה תקופה נישאים לאחר משא ומתן בין משפחותיהם, ולאחר ששני הצדדים ניהלו תחקירים מעמיקים אודות מחותניהם הפוטנציאלים. שנה קודם לכן נכשל המשא ומתן, שהיה אמור להוביל לנישואיה של נוריקו, ובעקבות רמזים מנומסים של סטסוקו, אונו נאלץ להרהר בשאלה אם היה לו חלק בכך, ומה יש בידו לעשות כדי למנוע כשלון נוסף.

הסיפור מסופר בגוף ראשון, באיטיות ובפרטנות, מפיו של אונו. מכיוון שהוא מתייחס הן לעבר והן להווה, אנו מתוודעים לפכים היחודיים של התרבות היפנית, ולבעיות שהטרידו את המדינה באותה תקופה. כמו כן, ולא פחות חשוב מכך, צפות ועולות שאלות של אחריות, של אשמה, ושל פערי דורות.

אונו מוטרד מן האמריקניזציה של יפן. ההתמערבות של המדינה באה לידי ביטוי בעיקר בדמותו של איצ'ירו, נכדו בן השמונה. גיבוריו של הילד הם בוקרי המערב הפרוע ופופאי, בתמיכתו של אביו סואיצ'י, הסבור כי המודלים האמריקאים מתאימים לבנו יותר מאלה היפנים. אולי יש בכך משום השלמה עם הכניעה, ואולי משום מרידה בדור ההורים שהוביל את בני גילו של סואיצ'י אל שדה הקרב. איצי'רו הוא במידה רבה תערובת של הוריו – סטסוקו, שעדיין שומרת על נימוסים יפנים – מדברת אל אביה בגוף שלישי, נמנעת מלומר את דעתה ישירות – וסואיצ'י שבוחר במודרנה מערבית. "אינך דואג לפעמים שאולי אנו נחפזים מדי בלכתנו בעקבות האמריקנים?", שואל אונו את חתנו. "אני הייתי הראשון להסכים שרבים ממנהגינו הנושנים חייבים עתה להמחק לעולמים, אך אינך חושב שלפעמים דברים טובים מושלכים יחד עם הרעים? ואמנם לפעמים נראית יפן כילד רך שלומד ממבוגר זר".

נדמה לאונו כי אצבעות מאשימות מופנות כלפיו. הוא מפרש באופן זה את רמיזותיה של סטסוקו, וגם את דבריו של חתנו, המספר על התאבדותו של מנהלו מתוך אחריות על חלקם של מפעליו במלחמה. אבל אונו אינו חש אשם. "אלה שנלחמו ועבדו בנאמנות למען ארצנו בזמן המלחמה, אינם יכולים להקרא פושעי מלחמה. חוששני שזה ביטוי שמשתמשים בו בחופשיות רבה מדי בימים אלה". חברו מאטסודה סבור כמוהו: "יגידו היום אנשים מה שיגידו, אין זה משנה. בקרוב, בעוד כמה שנים, יוכלו דומינו להרים את ראשיהם בגאווה על מה שאנחנו ניסינו לעשות".

מה בעצם עשה אונו? סיפורו נגול לאטו, ורק בהדרגה מתברר שתמך באופן פעיל במלחמה, ותרם את כישוריו האמנותיים ואת השפעתו על תלמידיו כדי לעודד צעירים לצאת אל הקרב. הוא אינו חש אשמה, אך מודע לעובדה שעברו עלול לפגום בסיכוייה של נוריקו להקים משפחה משל עצמה. בלי ידיעתה הוא מנסה להפגש עם אנשים, שאותם עשויה משפחת החתן המיועד לחקור, כדי לשכנע אותם לדבר לטובתו. האדם שאותו הוא מבקש לפייס יותר מכל הוא תלמידו לשעבר שניתק אתו קשר. הסיבה לניתוק תיחשף רק לקראת סיומו של הספר, ותדגים עד כמה הרחיק אונו לכת בדבקותו בלאומנות מיליטריסטית. מכל מקום, למרות מאמציו לתקן את העבר לא נראה שאונו חש אשם, אבל לטובת בתו הוא מוכן להודות יתכן ששגה בתום לב.  

עולמם של האמנים היפנים הוא הרקע שעליו מתרחשת העלילה. אונו בחר בציור מגיל צעיר, למרות התנגדותו של אביו. הוא צמח במסורת שקידשה את הסנסיי, המורים הנערצים, וגינתה את הבוגדים בעקרונות עבודתם. שלוש פעמים בחייו בחר אונו בדרך משלו, ואת המחיר על בחירותיו הוא עדיין משלם.

כמו ב"שארית היום" המצוין, שהיה לחלוטין בריטי, גם כאן, בספר שהוא יפני מובהק, קאזואו אישיגורו מתגלה כמספר סבלני מאוד ומעמיק מאוד. על היסודות, שאינם בהכרח אמינים, של עדות עצמית, הוא מצליח להעמיד דיוקן חי אמין. אולי משום שאונו מהסס להחשף, או מסרב להתעמת עם האשמה, הוא מרבה בסיפורים סביב הנושא, אבל הסיפורים הללו מסופרים להפליא, ומצטרפים לתמונה שלמה של אדם ושל תקופה. צילה אלעזר תרגמה להפליא, והספר מומלץ מאוד.

An Artist of the Floating World – Kazuo Idhiguro

ספרית מעריב

1987 (1986)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

פצ'ינקו / מין ג'ין לי

בדברי התודה בסוף הספר מספרת מין ג'ין לי על שני סיפורים אמיתיים מחייהם של יוצאי קוריאה ביפן שדחפו אותה לכתוב את הספר. הראשון תיאר את התאבדותו של ילד ממוצא קוריאני ביפן, בשל קללות גזעניות שהופנו נגדו בספר המחזור של כיתתו. השני התייחס לחובה המוטלת על בני ארבע-עשרה ממוצא קוריאני, שנולדו אחרי 1952, להרשם בלשכת ההגירה, ולחדש את רישומם מדי שלוש שנים. הכיבוש היפני, שנמשך שלושים וחמש שנים, הסתיים ב-1945, אך הקוריאנים עדיין נושאים את צלקותיו.

הספר נפתח בכפר דייגים קטן בקוריאה הכבושה לאחר מלחמת העולם השניה. הוּני, גבר בעל שפה שסועה ורגל מעוותת משודך ליאנג'ין, נערה עניה, שידוך שעולה יפה. לאחר ששלושת בניהם מתים בינקותם, נולדת בתם היחידה סוּנג'ה. כשהילדה מגיעה לגיל שלוש-עשרה נפטר אביה משחפת, והנשים בחריצותן מתפרנסות מאכסניה צפופה שהן מנהלות בביתן. חייהן משתנים כשגבר יפני, איש יאקוזה, נותן עינו בסונג'ה, וכשהיא הרה לו הוא מציע לה להיות אשתו הקוריאנית, בנוסף לאשתו היפנית, אם שלוש בנותיו. איסק, כומר קוריאני נוצרי שחפן, שמחלים באכסניה לקראת נסיעתו ליפן, מציע לשאת את סונג'ה לאשה, ולהיות אב לבנה. האם והבת מקבלות את הצעתו, והשניים מהגרים ליפן, בדומה לאלפי קוריאנים אחרים שבשל מצוקה כלכלית קשה עזבו את ביתם בחיפוש אחר פרנסה. כעבור מספר שנים תצטרף אליהם אמה של סונג'ה.

"פצ'ינקו" מתאר את חייהם של בני המשפחה לאורך ארבעה דורות. המהגרים הסתגרו בדרך-כלל בשכונות משלהם, שם יכלו להתגונן מפני ההתנשאות היפנית. מצד אחד תבעו היפנים מן הקוריאנים להשתלב – בין השאר כפו עליהם שם יפני ואילצו אותם להשתתף בטקסי שינטו – ומצד שני הגבילו את צעדיהם והפגינו שנאת זרים. שמו של הספר הוא כשמן של מכונות משחק פופולריות, שעל הפעלתן השתלטו הקוריאנים, בדרך כלל בשל העדר אפשרויות תעסוקה מספקות אחרות. יוצאי קוריאה וצאצאיהם נאלצו להאבק על הזדמנויות להשכלה ועל מקומות עבודה, ותחומים רבים היו סגורים בפניהם. חלומות על הגירה אל המערב נתקלו בקשיים משום שיוצאי קוריאה לא החזיקו דרכון יפני, וכדי להשיג דרכון יש להפוך לאזרח יפני, תהליך מתיש וכמעט בלתי אפשרי. חזרה לקוריאה אינה בגדר המובן מאליו עבור אלה שנולדו ביפן, כפי שאומר אחד מהם, "בסיאול קוראים לאנשים כמוני בני זונה יפנים, וביפן אני פשוט עוד קוריאני מסריח". דרכי ההתמודדות שונות: יש המבקשים לדבוק בזהות הקוריאנית, ומחפשים דרך לחזור. להוותם חוזרים חלקם לצפון קוריאה, אל גורל מר. אחרים מבקשים להסתגל – "אַפשר לילדים שלך ללמוד יפנית ונסה להתקדם ולהצליח. התאם את עצמך". אחדים מואסים במורשת שלא ביקשו לעצמם, כמו אשתו של אחד מבניה של סונג'ה, שחשה כי "מבחינתה להיות קוריאנית היה פשוט עוד נטל נורא ואיום, בדיוק כמו להיות עניה או להשתייך למשפחה מבישה שאי-אפשר להפטר ממנה". וישנם המבקשים להטמע לחלוטין, מעמידים פני יפנים, ונוצרים את סוד מוצאם.

רובו של הספר נקרא בענין. הוא מתנהל לאטו, מדקדק בפרטים, חושף תקופה בלתי מוכרת, ודמויותיו מתחבבות בקלות. בפרקים האחרונים הספר מאבד מיקוד, קופץ מהר מדי בזמנים, ומנסה לתפוס לקראת סיום עוד ועוד דמויות משנה ותת נושאים. הסופרת נוגעת על קצה המזלג בזיקנה, במשפחה היפנית ובמעמד האשה, והתוצאה שטחית וחבל. בהתעלם מן הפרקים הללו, הספר כתוב היטב ומרחיב אופקים. אורה דנקנר העניקה ל"פצ'ינקו" תרגום טבעי וזורם, שתורם אף הוא לחווית קריאה טובה.

Pachinko – Min Jin Lee

שוקן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

 

מאמר מעניין על תעשית הפצ'ינקו

ציפורי גשם / קלריסה גונאוון

רֶן אישידָה, בן עשרים וארבע, על סף השלמת תואר בספרות אנגלית ואמריקאית, עוזב את ביתו בטוקיו, ונוסע לעיר אקאקאווה כדי להשתתף בהלווית אחותו קֵייקו שנרצחה. קייקו, המבוגרת מרן בתשע שנים, היתה עבורו יותר מאחות. במשפחה בה ההורים היו עסוקים בעבודתם ובמריבות ביניהם, הילדים נעזבו לנפשם, וקייקו הכניסה את רן תחת כנפה והיתה לו אם ואחות. שבע שנים קודם לרצח עזבה קייקו את הבית, מהלך שהיה מצד אחד פתאומי, ומצד שני צפוי בשל יחסיה הקשים עם אמה. במהלך שבע שנים אלה התקיים בין השניים קשר טלפוני שבועי, ורן סבר שהוא מכיר את אחותו היטב. כעת, כשהוא מגיע לאקאקאווה, ובמידה רבה מאמץ לעצמו את חייה של קייקו – גר בחדר ששכרה, מלמד בבית הספר בו הועסקה – הוא מגלה שהסתירה ממנו את הארועים המשמעותיים בחייה. במשך שישה חודשים הוא מתחקה על עקבותיה, ומנסה לפצח את סוד מותה, עד שהוא חש שיש ביכולתו להפרד ממנה ולקבל החלטות לגבי חייו שלו.

עלילת הספר משוטטת בין עבר והווה, בין מציאות לחלום, ובין טוקיו לאקאקאווה, ועוסקת ברובה ביחסים שבין הורים לבין עצמם, ובינם לבין ילדיהם, ובהשפעת יחסים אלה על חיי הילדים לאחר שבגרו. השתקפות חייה של קייקו בחייו של רן היא מוטיב מרכזי בספר, והיא באה לידי ביטוי לא רק במקום מגוריו ובמקום עבודתו. דוגמא בולטת היא התמודדותו של רן עם תלמידה שהתאהבה בו, התמודדות המשקפת קשר רומנטי של קייקו בצעירותה עם אחד ממוריה. מוטיב מרכזי נוסף הוא התנהלות על קו דק המפריד בין חשיפה לניכור. במידה רבה, למרות יחסי גומלין מרובי דמויות, כל אחת מהן בסופו של דבר מסוגרת לעצמה, נוצרת את סודותיה.

"ציפורי גשם" נכתב בעדינות, ותרגומו שוטף ונטול מאמץ. הוא מספק הצצה אל החברה היפנית ואל ערכיה השונים מאלה המקובלים במערב. למרות אלה, ולמרות תוכן עם פוטנציאל לעורר ענין ורגש, הספר עבר לידי מבלי לגעת בי באופן ממשי. אולי האשם בחלומות, שמבחינתו של רן לא שווא ידברו, ומבחינתי כן. אולי גרמה לכך התנועה לעבר ההתרה באמצעות צירופי מקרים בלתי סבירים. ואולי הסוריאליזם המסוים השורה על העלילה, תוצר השפעתו הברורה של הרוקי מורקמי, שספריו אינם מדברים אלי, הוא שגרם. חוויתי תחושה של תלישות, ולמרות שכאבו של רן נגע ללבי, הספר כמכלול נותר מרוחק ממני. חובבי הסגנון ייהנו יותר.

Rainbirds – Clarissa Goenawan

תמיר // סנדיק

2018 (2018)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

ספינות טרופות / אקירה יושימורה

"ספינות טרופות" מתרחש בתקופה בלתי ידועה בכפר דייגים יפני קטן. תושבי הכפר מתפרנסים מן הים, מן הדגים שהם מצליחים לתפוס בשיטות שונות, וממלח שהם מפיקים מן המים. בגלל המבנה הגיאוגרפי של סביבתם אין להם קשר מיידי עם חלקיה האחרים של יפן. מדי פעם בפעם יוצאים שליחים מן הכפר למכור את תוצרתם, ובתמורה הם קונים דגנים ואורז במשורה. מלחמת הקיום היא מאבק יומיומי, ולאף אחד מן התושבים – כולל נשים וילדים – אין רגע מנוחה. בשנים קשות במיוחד, כשהכפר מגיע לכדי חרפת רעב, מוכרים בני הכפר את עצמם לעבודה משעבדת הנמשכת שנים, תמורת תשלום מראש המיועד להאכלת המשפחות שנותרו בכפר.

פעם בכמה שנים באה לכפר רווחה יחסית: ספינה שנטרפת על השרטון שמול הכפר נבזזת, וכולה – מטען וכל חלקי הספינה – מובאים אל הכפר. בדרך כלל מדובר בספינות המובילות אורז, שבתנאים השוררים בכפר נחשב למעדן. לא ייפלא אפוא שתפילותיהם של התושבים נשואות אל האוֹ-פוּנֶה-סָמָה, הספינות הטרופות.

במרכז הסיפור עומד אִיסָאקוּ, בן תשע בתחילת הספר. אביו מכר את עצמו לשעבוד למשך שלוש שנים, והוא נותר בכפר עם אמו ועם אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו. אין לו ברירה אלא לתפוס את מקומו של אביו כדייג. רובו של הספר עוסק, באמצעות דמותו של איסאקו ודרך תהליך התבגרותו, בחיי היומיום של הכפר, במחזוריות הכרוכה בעונות השנה, בשגרת החיים, בדאגה היומיומית לארוחה הבאה. יושימורה מיטיב לתאר בקוים עדינים ומאופקים את אנשי הכפר, את אורחות חייהם ואת הטבע שסביבם. העיוות שבתקוותם של הכפריים לאסונם של אחרים חומק לו בין השורות. בהדרגה, כבהיסח דעת, נחשפת שחיתות מוסרית עמוקה יותר, שבעיני הכפריים היא טבעית, חלק בלתי נפרד מהישרדותם.

"ספינות טרופות" הוא ספר עדין אך מטלטל ומחייב התיחסות לשאלות של טוב ורע, של חטא ועונש. מומלץ

Hasen 破船 – Akira Yoshimura

שוקן

2002 (1988)

תרגום מיפנית: עינת קופר

מרכבת היהלום / בוריס אקונין

"מרכבת היהלום", העשירי בסדרת פנדורין, הוא צירוף של שתי יצירות, "לוכד השפיריות" ו"בין השורות". הראשונה מתרחשת ב-1904 במהלך מלחמת רוסיה-יפן: הצבא הרוסי תלוי לחלוטין באספקת מזון ותחמושת באמצעות רכבות, ופנדורין, המועסק במנהלת הרכבות, מופקד על אבטחת המסילות מפני נסיונות חבלה יפנים. היצירה השניה לוקחת אותנו שנים אחורה: פנדורין בן ה-22 מגיע ליפן לשמש כמשנה לקונסול הרוסי. למן הרגע הראשון הוא מוצא עצמו מעורב בתעלומת רצח, ובאמצעות העלילה נפרשת לפנינו יפן של 1878, מדינה על סף המודרניזציה, עדיין משמשת מגרש משחקים למעצמות המערב.

כמו בספרי פנדורין האחרים (קראתי עד כה שלושה מתוכם), מה שמייחד את הספר, והופך אותו ליותר מסיפור בלשי מותח, הוא השילוב שבין סיפור המתח לרקע ההיסטורי. אקונין, או בשמו האמיתי גריגורי שלבוביץ' צ'חארטישווילי, הוא בין השאר חוקר תרבות יפן, והידע העמוק שלו ניכר היטב. בנוסף להיכרות עם יפן, עם ההיסטוריה שלה ועם תרבותה, הוא מעשיר את הספר בעובדות היסטוריות מתחומים שונים. כך, לדוגמא, פנדורין מביא אתו לקונסוליה חידוש טכנולוגי, מכונת כתיבה במשקל 60 ק"ג. במהלך החקירה הוא עושה שימוש בתהליכים חדשניים של זיהוי על פי טביעת אצבע וציטוט לטלפון, וכיוצא בזה. כשמוסיפים לצירוף של המתח וההיסטוריה כשרון כתיבה וחוש הומור בלתי מבוטל, אין זה פלא שסדרת פנדורין נוחלת הצלחה.

"מרכבת היהלום" הוא, כאמור, העשירי בסדרה (מתוך ארבעה-עשר). יש ערך לקריאה לפי סדר ההוצאה לאור, אבל אין זה הכרחי. האזכורים לארועים שתוארו בספרים מוקדמים הם מינוריים – כך, לדוגמא, אקונין מגיע ליפן באיחור שנגרם בגלל אשה בכלכלתה, ארוע שתואר באחד הספרים הקודמים – ובכל מקרה אין להם קשר עלילתי לספרים המאוחרים. אקונין עצמו נע אחורה בזמן ב"בין השורות", כשהוא חוזר לתקופה היפנית של פנדורין הצעיר, ורק כעת אנו מתוודעים, בין השאר, לסיפורו של מאסה, עוזרו היפני, שכבר פגשנו בספרים קודמים.

ב"בין השורות" פנדורין ועמיתיו יוצאים למצוד אחר הנבל, או ביפנית "אקונין":

אקונין – זה כמו evil man  או villain – אסגאווה ניסה להסביר. – אבל לא בדיוק… נדמה לי שבאנגלית אין תרגום מדויק למילה הזאת. אקונין הוא נבל, אבל אינו אדם שאפשר להתייחס אליו בביטול, מדובר באדם חזק. יש לו חוקים משלו, והוא קובע אותם לעצמו בעצמו. הם לא זהים לדרישות החוק הכללי, אבל למען שמירה על החוקים הפרטיים שלו, אקונין לא יחוס גם על חייו שלו, ולכן הוא מעורר לא רק תיעוב אלא גם כבוד.

חייבים להעריך את ההומור 🙂

כל אחד מפרקי "בין השורות" מסתיים בשיר הייקו, שנקשר לשורות האחרונות של הפרקים.

לפעמים השיר פיוטי:

העץ מעניק

מתנת פרידה משלו.

שפעת עלי סתו.

לפעמים הגותי:

להיות או לא –

זו לא השאלה, אם

חווית אושר.

לפעמים הומוריסטי:

טקס אווילי.

לא ברור כיצד שרד.

לחיצת היד.

ולפעמים נכתב בקריצה עצמית:

צחוק צרוד, סכין

בין שיניו, עיני פרא –

זהו אקונין.

בשורה התחתונה: בלש היסטורי אלגנטי מומלץ.

Алмазная Колесница – Борис Акунин

עליית הגג

2013 (2006)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

סיפור זמני / רות ל' אוזקי

רות ואוליבר – היא סופרת ממוצא יפני-אמריקאי, הוא אמן ומשמר טבע ממוצא גרמני – מתגוררים בישוב קטן באי בקנדה. תנאי החיים באי קשים, בעיקר בשל פגעי מזג האויר, אך הבידוד והריחוק מתאימים להם. יום אחד מוצאת רות על החוף חבילה עטופה היטב, ובה יומן ומכתבים כתובים באנגלית, ביפנית ובגרמנית. את היומן כתבה נאו יסוטאני, יפנית כבת שש-עשרה. השניים משערים שהחבילה נסחפה אל חופי קנדה בעקבות הצונאמי שהיכה ביפן ב-2011. עלילת הספר מתנהלת בו זמנית בקנדה וביפן של ימינו, וביפן של מלחמת העולם השניה.

סקירה לא תכיל את עושרו ומורכבותו של הספר. מגוון הנושאים בהם הוא נוגע מסחרר בהיקפו, וצריך לקרוא בריכוז, ולחזור אל הספר בקריאה שניה, כדי לזהות את הדרכים החכמות והמעודנות בהן רות אוזקי שוזרת סיפור אל סיפור, מגשרת בין זמנים ומקומות, ויורדת אל חקרן של הדמויות ואל הקשרים העדינים הקושרים ביניהן. כשדפדפתי כדי לבחור ציטוטים לסקירה, מצאתי את עצמי שוקעת שוב בין הדפים, מגלה רמזים שלא ראיתי קודם, או שראיתי ולא הבחנתי בקישור שלהם אל גילויים שנחשפו מאוחר יותר.

שתי גיבורות הספר הראשיות הן נאו ורות. למרות מרחק הגיל והמקום, יש לשתיהן קוים משותפים. רות היא בת לאם יפנית ולאב אמריקאי, וככזו היא נעה בין שתי התרבויות. נאו נולדה ביפן להורים יפנים, אך את רוב שנות ילדותה ונערותה עשתה בארה"ב, כשאביה עבד בעמק הסיליקון. בארה"ב היא היתה "היפנית", וביפן היא היתה "התלמידה החוזרת יסוטאני", זרה ודחויה. בשל המרחק והפרשי השעות לא נותרו לה חברות אמריקאיות, וביפן לא הצליחה למצוא את מקומה. לדחיה החברתית נוספו בעיות בבית, עם אב שלא מתפקד בשל דכאון בעקבות פיטוריו, ואם שעסוקה בפרנסת המשפחה. ההצלה באה לה בדמות סבתא-רבתא, ג'יקו, "נזירה וסופרת ואשה חדשה בעידן טאישו" (אשה חדשה – מונח ששימש ביפן בתחילת המאה העשרים לציון נשים משכילות ומתקדמות אשר התנגדו למגבלות שהטילו עליהן תפקידי המגדר המסורתיים). בזכות ג'יקו היא מתוודעת אל סיפורו של דודו של אביה, האקירו, שהופך לגיבור בעיניה. אביה, שנקרא על שמו, מצטייר בעיניה חלש במיוחד בשל השוואה עם הדוד הנערץ.

הארוקי מס' 1 היה טייס קמיקזה, וזה די משונה, כי לפני שהוא היה מפציץ-מתאבד הוא היה סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת טוקיו, ואבא שלי, הארוקי מס' 2, מאוד אוהב פילוסופיה ומנסה כל הזמן להתאבד, אז אפשר אולי להגיד שהתאבדות ופילוסופיה עוברות אצלנו בגנים, לפחות אצל ההארוקים… ג'יקו אמרה שהארוקי סבל מהתעללות בצבא כי הוא אהב שירה צרפתית, והנה עוד משהו שעובר בגנים: התעניינות בשירה צרפתית והצקות.

הציטוט שלמעלה מדגים את אחד המוטיבים המרכזיים בספר – הקשרים הסמויים בין הדמויות, החזרתיות של ארועים. הקשרים האלה הם לא רק בין בני משפחה: גם מעבר לים לרות ולאוליבר יש נקודות השקה עם נאו, ולפעמים דפדפתי לאחור לאתר את המקום שבו כבר קראתי משהו שהזכיר את מה שקראתי בעמוד האחרון. נאו מפנה את יומנה אל מישהי סמויה מן העין בעתיד, ורות מגלה למן הרגע הראשון מעורבות רגשית עמוקה בחייה של נאו הבלתי מוכרת, חרדה לה, משקיעה את עצמה באיתורה.

מוטיב מרכזי בספר הוא מוטיב הזמן. כך פותחת נאו את היומן: היי! קוראים לי נאו, ואני יש-זמן – כלומר ישות-זמן. את יודעת מה זה ישות-זמן? לא? ישות-זמן זה מישהו שחי בזמן, כלומר את, ואני, וכל אחד מאתנו שהווה, או היה או יהיה אי-פעם. שמה של נאו נכתב באנגלית NAO, ונשמע כמו NOW, ואכן שאלת מהו ה"עכשיו" מאוד מעסיקה אותה. היומן עצמו נכתב בתוך ספר שדפיו המקוריים הוצאו ממנו, ובמקומם הוכנסו דפים ריקים. כשנאו רכשה את הספר היא לא ידעה מה פירוש השם שהופיע על הכריכה בצרפתית, "בעקבות הזמן האבוד" מאת מרסל פרוסט. בעיני הסבתא-רבתא בת ה-104, נזירת זאזן, לזמן אין משמעות כפי שמייחסים לו במערב. אנחנו לא לגמרי יודעים בת כמה היא, והיא טוענת שגם היא לא זוכרת. כששואלים אותה, היא אומרת "אני חיה כבר זמן רב מאוד, הלא-כן" (משפט בלתי אפשרי לתרגום, שמשמעותו בערך כך: "את חיי גרמו התנאים העמוקים של היקום שאני אסירת תודה להם מעומק לבי שפל הרוח"). וזו לא ממש תשובה, אז שואלים אותה שוב, והיא אומרת, "המממ, יש להניח שכן, כבר הרבה זמן שאני לא עוקבת…". ואז שואלים אותה מתי יום ההולדת שלה, והיא אומרת: "המממ, אני לא ממש זוכרת את הלידה שלי…". ואם מציקים לה עוד קצת ושואלים כמה זמן היא כבר חיה, היא אומרת, "למיטב זכרוני תמיד הייתי". טוב סבתא, כאילו דה!. יש בספר התיחסות לזמן ולמרחב בראית זן – ג'יקו אומרת שלעשות זאזן זה להכנס לתוך הזמן באופן מוחלט. זה רעיון נהדר– וגם בראיה קוואנטית, וכל ההשקפות חיות יחד בשלום.

נושא מרכזי נוסף הוא היחסים בתוך המשפחה. מערכת היחסים המעניינת ביותר היא זו של נאו עם אביה, שאותו היא אוהבת ולו היא בזה. מאפיינים את הקשר הזה חוסר ההבנה ואי ידיעת העובדות, ואלה נובעים מקצרים בתקשורת. אפשר לזהות פה דפוסים של יחסי הורים עם בני-עשרה, ואפשר לזהות גם את ההיבטים המושפעים מן התרבות היפנית. מערכת יחסים מעניינת נוספת היא של רות ואוליבר. רות אוזקי העניקה להם את הביוגרפיה שלה ושל בעלה, אוליבר קלהאמר.

לצד הדמויות המרכזיות משורטטות בספר, וקמות לחיים, דמויות משנה: מיוריאל החברה הרכלנית של אוליבר ורות, דורה מנהלת הדואר בישוב, שרואה עצמה מנהלת המקום, בנואה הצרפתי המנהל חנות חינם ליד מרכז המיחזור, מוג'י הנזירה המסייעת לג'יקו, באבט שנותנת לנאו לשבת בקפה שלה ולכתוב, ודורשת מחיר כבד, ואחרות.

ועוד יש להזכיר את טייס הקמיקזה הפילוסוף, שמשנה את הדרך הסטראוטיפית בה אנו חושבים אודות חבריו לשירות, ואת המקריות המכתיבה גורלות, ואת הצונאמי, ואת מורשתה של ג'יקו, ואת תפקידם של בעלי החיים – בעיקר החתול והעורב – בעלילה, ועוד כהנה וכהנה. ספר עשיר ומורכב, כבר אמרתי?

סופו של הספר פתוח, והבחירה לסיים כך משתלבת בצורה מושלמת עם רוחו הספר, רוח של המשכיות ושל מעגליות.

הספר נכלל ברשימה הקצרה לפרס בוקר ב-2013, לגמרי בצדק: ספר מבריק ומאוד מומלץ.

A Tale for the Time Being – Ruth L. Ozeki

עם עובד

2014

תרגום מאנגלית: יעל סלע

השנה של סאקו / קיואיצ'י קאטאימה

"השנה של סאקו" הוא ספר עדין. תכניו לא קלים, אבל הוא מסופר בעדינות, באותה רוח בה מנהלים גיבוריו את חייהם בשנה המתוארת בספר. צריך לקרוא אותו מתוך הבנה שמדובר בתרבות שונה, ולכן התנהלות שאולי היתה נראית לא אמינה בספר ישראלי או אמריקאי, מתקבלת על הדעת על רקע התרבות היפנית. יחד עם זאת, למרות השונות התרבותית, הספר חוצה מדינות ועמים, ועיסוקו בחיים בעולם המודרני יכול לדבר אל קוראים בכל רחבי העולם.

זהו סיפורם של בני הזוג שוניצ'י וסאקו. שוניצ'י הוא מתכנת מחשבים חובב צילום. סאקו היא אשתו השניה. היא מנהלת חיים שגרתיים של עקרת בית, והיא גם אחראית על חידוש המלאי של מכונות לממכר סיגריות ומיני מזון, הנמצאות בבעלותם וממוקמות בצמוד לדירתם. בשנה המתוארת בספר סאקו בהריון. כדרכו של המספר, עובדה זו נגלית לקורא באקראי במהלך שיחה של סאקו עם אחותה, כשהאחות מציינת באכזבה שהריונה של סאקו עדיין לא ניכר עליה. למה באכזבה? הסבר נקבל אי-שם במחצית הספר, וזוהי דוגמא לעדינות שציינתי בפתח הדברים. הספר מתאר לכאורה חיים שגרתיים של זוג שגרתי, ובהדרגה ובנחת מקלף שכבה ועוד שכבה מהעור המכסה על הבשר המדמם שמחתח לפני השטח. כך, לדוגמא, נלמד על נישואיו הראשונים של שוניצ'י, ומתוך כך על היבטים באישיותו, רק במחצית הספר. נלמד על שברון הלב של אחותה של סאקו, שיסביר  את האכזבה הנ"ל, רק בשלב מאוחר, ונבין בדיעבד את כל מה שנקרא עד כה בדרך חדשה. אבל עד הסוף לא נדע דבר על עברה של סאקו. ההיכרות בין שוניצ'י לסאקו החלה חמש שנים לפני עלילת הספר. השניים התגוררו בדירות סמוכות, וכל לילה היה שוניצ'י שומע את סאקו בוכה. הבכי השתלט עליו, והוביל לקירבה ביניהם. למה בכתה סאקו? שוניצ'י לא שאל, ואנחנו לא נדע. לזה, בין השאר, התכוונתי בשונות התרבותית: בספר מערבי מן הסתם לא היה מסתורין שכזה נותר בגדר תעלומה.

בנוסף לעיסוק בזוגיות ובמשפחה, בפנימיות הפרטית של כל אחד מבני הזוג ובדינמיקה שביניהם, הספר – בעיקר דרך עיניו של שוניצ'י – עוסק בחיים בעידן המודרני. הלחץ התובעני שבעבודה, המרדף אחרי הכסף, התרבות האורבנית, המירוץ להישרדות, המסורת בעידן של חידושים. לנושאים האלה ניתן אמנם פחות מקום בספר, אבל אי אפשר בלעדיהם, כי הם משולבים לבלי הפרד בחיים הפרטיים שבתוך הבית והמשפחה, ושוניצ'י הוגה בהם לעתים קרובות. הטיפול בנושאים אלה גם הוא מעודן: שיחה פה, רמז שם. לפעמים דברים נאמרים מפורשות, בעיקר כשהדובר הוא חברו של שוניצ'י, לעתים הם מרומזים. בקטע שנחקק בזכרוני שוניצ'י שואל את סאקו אם היא יודעת למה נכחדו הדינוזאורים. היא עונה את התשובה המקובלת – בגלל נפילת מטאור – אבל לשוניצ'י יש הסבר אחר "כי הם התאמצו יותר מדי", ובתגובה שואלת סאקו "ולכן אתה רוצה להפסיק להתאמץ?". שוניצ'י מתקשה להסביר, אפילו לעצמו, איזו מסקנה הוא מסיק מדבריו.

הספר דורש קריאה מתוך תשומת לב. לכל משפט, לכל מילה, יש משמעות שלא כדאי לפספס. שום דבר לא נזרק כך סתם לאויר. לסיפור הרכילותי על השכנה המטורפת תהיינה השלכות בהמשך. למזג האויר יש השפעה על האוירה, ולאוירה יש השלכה על הלך הנפש ועל המעשים הנובעים ממנו. למרות שעל פניו הוא כאילו כתוב פשוט, שום דבר בו לא מובן מאליו ולא זניח. קריאה שניה, כך נראה לי, תעשיר את החוויה.

Funadomari made – Kyoichi Katayama

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום: אורלי הר-לוין

עיצוב עטיפה: אמרי זרטל

מלך עכברוש / ג´יימס קלאוול

ג´יימס קלאוול היה שבוי במשך למעלה משלוש שנים במחנה שבויים יפני בתקופת מלחמת העולם השניה. אלולא צוינה עובדה זו על הכריכה האחורית, סביר להניח שלא הייתי מנחשת שמדובר בחוויה אישית. העלילה אינה מסופרת בגוף ראשון, והתיחסות הסופר למסופר כמעט שאינה רגשית אלא תיעודית ושכלתנית.

זמן ממושך חששתי לפתוח בקריאה, כי לא מצאתי את הרגע המתאים להתמודד עם תיאורי החיים במחנה. תוך כדי קריאה מצאתי שאני מתחרטת על ההמתנה. הספר אכן מתאר את חיי המחנה, אבל לא זה נושאו המרכזי. עיקר הספר הוא השרדות השבוי כאדם, הווה אומר שמירה על כבוד הצלם האנושי בתנאים בלתי אפשריים. המחבר תוהה באמצעות גיבוריו האם זה "בסדר" לנסות "להסתדר" בכל דרך, ומה נעלה יותר – לשמור על עקרונות היפים לחיים נורמלים, או לשמור על החיים בכל מחיר.

בנוסף לעיסוק בשאלות קיומיות אלה, ובנוסף לתיאור עובדתי של חיי המחנה, הסופר מיטיב להעביר את רגשות השבויים – געגועים לעבר, התמודדות עם הבלתי נודע, טלטלות בין יאוש לתקווה, נפתולי הנפש בנסיון לשמור על שפיות.

בעיני שיאו הרגשי של הספר מצוי דווקא בחלקו האחרון העוסק בימים שלאחר שחרור המחנה. השתקפותם של המשוחררים בעיניהם של המשחררים ממחישה באופן מצמרר את תהליכי ההסתגלות שעברו השבויים, וזוועת המחנה מקבלת בכך ביטוי עקיף יוצא דופן בעוצמתו.

King Rat – James Clavell

הוצאת זמורה ביתן

1982 (1962)

תרגום מאנגלית: עמשי לוין

אש בעמקים / שוהיי אוקא

המספר הוא חייל בצבא היפני המובס בפיליפינים. מכיוון שלקה בשחפת, הוא נשלח אל בית החולים, כשבתרמילו מזון למספר ימים ורימון יד: בלי המזון אין לו סיכוי להתקבל לבית החולים, וכשייגמר המזון ייזרק משם. כשימצא את עצמו עזוב לנפשו הוא בהחלט מוזמן להפעיל את הרימון ולסיים את חלקו במלחמה.

כבר מן המשפטים הראשונים, ואחר-כך לכל אורכו של הספר, לא יכולתי להמנע מלחשוב שרק יפני יכול היה לכתוב אותו כך, באכזריות, בנוקשות ובקבלת הגורל שאנו נוטים לייחס ליפנים. אבל כשמקלפים את מעטה השונות, הספר הוא אוניברסלי, וחופר עמוק בשאלות של מוסר שעולות תדיר במצבי מלחמה. איפה עובר הגבול בין ירי צודק לרצח, מה מותר לעשות כדי לשרוד. וגם שאלות כמו ערך החיים וקבלת המוות ורצון חופשי.

מומלץ, אך מילת אזהרה: הסופר אינו חס על רגשותיהם הענוגים של הקוראים, והספר משובץ תיאורי פצועים ומתים על פצעיהם וקרביהם השפוכים.

הספר הזכיר לי ספר מצוין אחר אודות המלחמה– "לבדו ימות האדם" מאת דייויד הוארת. מקום אחר, תרבות אחרת, סיפור שונה לגמרי, אך המשותף לשניהם הוא היחיד בתוך המלחמה, וההיאחזות בחיים כשנדמה שאי-אפשר.

Fires on the Plain – Ooka Shohei

הוצאת עם עובד

1959 (1951)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך