ספינות טרופות / אקירה יושימורה

ships-japan-cover-hebrew

"ספינות טרופות" מתרחש בתקופה בלתי ידועה בכפר דייגים יפני קטן. תושבי הכפר מתפרנסים מן הים, מן הדגים שהם מצליחים לתפוס בשיטות שונות, וממלח שהם מפיקים מן המים. בגלל המבנה הגיאוגרפי של סביבתם אין להם קשר מיידי עם חלקיה האחרים של יפן. מדי פעם בפעם יוצאים שליחים מן הכפר למכור את תוצרתם, ובתמורה הם קונים דגנים ואורז במשורה. מלחמת הקיום היא מאבק יומיומי, ולאף אחד מן התושבים – כולל נשים וילדים – אין רגע מנוחה. בשנים קשות במיוחד, כשהכפר מגיע לכדי חרפת רעב, מוכרים בני הכפר את עצמם לעבודה משעבדת הנמשכת שנים, תמורת תשלום מראש המיועד להאכלת המשפחות שנותרו בכפר.

פעם בכמה שנים באה לכפר רווחה יחסית: ספינה שנטרפת על השרטון שמול הכפר נבזזת, וכולה – מטען וכל חלקי הספינה – מובאים אל הכפר. בדרך כלל מדובר בספינות המובילות אורז, שבתנאים השוררים בכפר נחשב למעדן. לא ייפלא איפה שתפילותיהם של התושבים נשואות אל האוֹ-פוּנֶה-סָמָה, הספינות הטרופות.

במרכז הסיפור עומד אִיסָאקוּ, בן תשע בתחילת הספר. אביו מכר את עצמו לשעבוד למשך שלוש שנים, והוא נותר בכפר עם אמו ועם אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו. אין לו ברירה אלא לתפוס את מקומו של אביו כדייג. רובו של הספר עוסק, באמצעות דמותו של איסאקו ודרך תהליך התבגרותו, בחיי היומיום של הכפר, במחזוריות הכרוכה בעונות השנה, בשגרת החיים, בדאגה היומיומית לארוחה הבאה. יושימורה מיטיב לתאר בקוים עדינים ומאופקים את אנשי הכפר, את אורחות חייהם ואת הטבע שסביבם. העיוות שבתקוותם של הכפריים לאסונם של אחרים חומק לו בין השורות. בהדרגה, כבהיסח דעת, נחשפת שחיתות מוסרית עמוקה יותר, שבעיני הכפריים היא טבעית, חלק בלתי נפרד מהישרדותם.

"ספינות טרופות" הוא ספר עדין אך מטלטל ומחייב התיחסות לשאלות של טוב ורע, של חטא ועונש. מומלץ

Hasen – Akira Yoshimura

שוקן

2002 (1988)

תרגום מיפנית: עינת קופר

מודעות פרסומת

מרכבת היהלום / בוריס אקונין

d3627002b

"מרכבת היהלום", העשירי בסדרת פנדורין, הוא צירוף של שתי יצירות, "לוכד השפיריות" ו"בין השורות". הראשונה מתרחשת ב-1904 במהלך מלחמת רוסיה-יפן: הצבא הרוסי תלוי לחלוטין באספקת מזון ותחמושת באמצעות רכבות, ופנדורין, המועסק במנהלת הרכבות, מופקד על אבטחת המסילות מפני נסיונות חבלה יפנים. היצירה השניה לוקחת אותנו שנים אחורה: פנדורין בן ה-22 מגיע ליפן לשמש כמשנה לקונסול הרוסי. למן הרגע הראשון הוא מוצא עצמו מעורב בתעלומת רצח, ובאמצעות העלילה נפרשת לפנינו יפן של 1878, מדינה על סף המודרניזציה, עדיין משמשת מגרש משחקים למעצמות המערב.

כמו בספרי פנדורין האחרים (קראתי עד כה שלושה מתוכם), מה שמייחד את הספר, והופך אותו ליותר מסיפור בלשי מותח, הוא השילוב שבין סיפור המתח לרקע ההיסטורי. אקונין, או בשמו האמיתי גריגורי שלבוביץ' צ'חארטישווילי, הוא בין השאר חוקר תרבות יפן, והידע העמוק שלו ניכר היטב. בנוסף להיכרות עם יפן, עם ההיסטוריה שלה ועם תרבותה, הוא מעשיר את הספר בעובדות היסטוריות מתחומים שונים. כך, לדוגמא, פנדורין מביא אתו לקונסוליה חידוש טכנולוגי, מכונת כתיבה במשקל 60 ק"ג. במהלך החקירה הוא עושה שימוש בתהליכים חדשניים של זיהוי על פי טביעת אצבע וציטוט לטלפון, וכיוצא בזה. כשמוסיפים לצירוף של המתח וההיסטוריה כשרון כתיבה וחוש הומור בלתי מבוטל, אין זה פלא שסדרת פנדורין נוחלת הצלחה.

"מרכבת היהלום" הוא, כאמור, העשירי בסדרה (מתוך ארבעה-עשר). יש ערך לקריאה לפי סדר ההוצאה לאור, אבל אין זה הכרחי. האזכורים לארועים שתוארו בספרים מוקדמים הם מינוריים – כך, לדוגמא, אקונין מגיע ליפן באיחור שנגרם בגלל אשה בכלכלתה, ארוע שתואר באחד הספרים הקודמים – ובכל מקרה אין להם קשר עלילתי לספרים המאוחרים. אקונין עצמו נע אחורה בזמן ב"בין השורות", כשהוא חוזר לתקופה היפנית של פנדורין הצעיר, ורק כעת אנו מתוודעים, בין השאר, לסיפורו של מאסה, עוזרו היפני, שכבר פגשנו בספרים קודמים.

ב"בין השורות" פנדורין ועמיתיו יוצאים למצוד אחר הנבל, או ביפנית "אקונין":

אקונין – זה כמו evil man  או villain – אסגאווה ניסה להסביר. – אבל לא בדיוק… נדמה לי שבאנגלית אין תרגום מדויק למילה הזאת. אקונין הוא נבל, אבל אינו אדם שאפשר להתייחס אליו בביטול, מדובר באדם חזק. יש לו חוקים משלו, והוא קובע אותם לעצמו בעצמו. הם לא זהים לדרישות החוק הכללי, אבל למען שמירה על החוקים הפרטיים שלו, אקונין לא יחוס גם על חייו שלו, ולכן הוא מעורר לא רק תיעוב אלא גם כבוד.

חייבים להעריך את ההומור 🙂

כל אחד מפרקי "בין השורות" מסתיים בשיר הייקו, שנקשר לשורות האחרונות של הפרקים.

לפעמים השיר פיוטי:

העץ מעניק

מתנת פרידה משלו.

שפעת עלי סתו.

לפעמים הגותי:

להיות או לא –

זו לא השאלה, אם

חווית אושר.

לפעמים הומוריסטי:

טקס אווילי.

לא ברור כיצד שרד.

לחיצת היד.

ולפעמים נכתב בקריצה עצמית:

צחוק צרוד, סכין

בין שיניו, עיני פרא –

זהו אקונין.

בשורה התחתונה: בלש היסטורי אלגנטי מומלץ.

Алмазная Колесница – Борис Акунин

עליית הגג

2013 (2006)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

סיפור זמני / רות ל' אוזקי

974662

רות ואוליבר – היא סופרת ממוצא יפני-אמריקאי, הוא אמן ומשמר טבע ממוצא גרמני – מתגוררים בישוב קטן באי בקנדה. תנאי החיים באי קשים, בעיקר בשל פגעי מזג האויר, אך הבידוד והריחוק מתאימים להם. יום אחד מוצאת רות על החוף חבילה עטופה היטב, ובה יומן ומכתבים כתובים באנגלית, ביפנית ובגרמנית. את היומן כתבה נאו יסוטאני, יפנית כבת שש-עשרה. השניים משערים שהחבילה נסחפה אל חופי קנדה בעקבות הצונאמי שהיכה ביפן ב-2011. עלילת הספר מתנהלת בו זמנית בקנדה וביפן של ימינו, וביפן של מלחמת העולם השניה.

סקירה לא תכיל את עושרו ומורכבותו של הספר. מגוון הנושאים בהם הוא נוגע מסחרר בהיקפו, וצריך לקרוא בריכוז, ולחזור אל הספר בקריאה שניה, כדי לזהות את הדרכים החכמות והמעודנות בהן רות אוזקי שוזרת סיפור אל סיפור, מגשרת בין זמנים ומקומות, ויורדת אל חקרן של הדמויות ואל הקשרים העדינים הקושרים ביניהן. כשדפדפתי כדי לבחור ציטוטים לסקירה, מצאתי את עצמי שוקעת שוב בין הדפים, מגלה רמזים שלא ראיתי קודם, או שראיתי ולא הבחנתי בקישור שלהם אל גילויים שנחשפו מאוחר יותר.

שתי גיבורות הספר הראשיות הן נאו ורות. למרות מרחק הגיל והמקום, יש לשתיהן קוים משותפים. רות היא בת לאם יפנית ולאב אמריקאי, וככזו היא נעה בין שתי התרבויות. נאו נולדה ביפן להורים יפנים, אך את רוב שנות ילדותה ונערותה עשתה בארה"ב, כשאביה עבד בעמק הסיליקון. בארה"ב היא היתה "היפנית", וביפן היא היתה "התלמידה החוזרת יסוטאני", זרה ודחויה. בשל המרחק והפרשי השעות לא נותרו לה חברות אמריקאיות, וביפן לא הצליחה למצוא את מקומה. לדחיה החברתית נוספו בעיות בבית, עם אב שלא מתפקד בשל דכאון בעקבות פיטוריו, ואם שעסוקה בפרנסת המשפחה. ההצלה באה לה בדמות סבתא-רבתא, ג'יקו, "נזירה וסופרת ואשה חדשה בעידן טאישו" (אשה חדשה – מונח ששימש ביפן בתחילת המאה העשרים לציון נשים משכילות ומתקדמות אשר התנגדו למגבלות שהטילו עליהן תפקידי המגדר המסורתיים). בזכות ג'יקו היא מתוודעת אל סיפורו של דודו של אביה, האקירו, שהופך לגיבור בעיניה. אביה, שנקרא על שמו, מצטייר בעיניה חלש במיוחד בשל השוואה עם הדוד הנערץ.

הארוקי מס' 1 היה טייס קמיקזה, וזה די משונה, כי לפני שהוא היה מפציץ-מתאבד הוא היה סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטת טוקיו, ואבא שלי, הארוקי מס' 2, מאוד אוהב פילוסופיה ומנסה כל הזמן להתאבד, אז אפשר אולי להגיד שהתאבדות ופילוסופיה עוברות אצלנו בגנים, לפחות אצל ההארוקים… ג'יקו אמרה שהארוקי סבל מהתעללות בצבא כי הוא אהב שירה צרפתית, והנה עוד משהו שעובר בגנים: התעניינות בשירה צרפתית והצקות.

הציטוט שלמעלה מדגים את אחד המוטיבים המרכזיים בספר – הקשרים הסמויים בין הדמויות, החזרתיות של ארועים. הקשרים האלה הם לא רק בין בני משפחה: גם מעבר לים לרות ולאוליבר יש נקודות השקה עם נאו, ולפעמים דפדפתי לאחור לאתר את המקום שבו כבר קראתי משהו שהזכיר את מה שקראתי בעמוד האחרון. נאו מפנה את יומנה אל מישהי סמויה מן העין בעתיד, ורות מגלה למן הרגע הראשון מעורבות רגשית עמוקה בחייה של נאו הבלתי מוכרת, חרדה לה, משקיעה את עצמה באיתורה.

מוטיב מרכזי בספר הוא מוטיב הזמן. כך פותחת נאו את היומן: היי! קוראים לי נאו, ואני יש-זמן – כלומר ישות-זמן. את יודעת מה זה ישות-זמן? לא? ישות-זמן זה מישהו שחי בזמן, כלומר את, ואני, וכל אחד מאתנו שהווה, או היה או יהיה אי-פעם. שמה של נאו נכתב באנגלית NAO, ונשמע כמו NOW, ואכן שאלת מהו ה"עכשיו" מאוד מעסיקה אותה. היומן עצמו נכתב בתוך ספר שדפיו המקוריים הוצאו ממנו, ובמקומם הוכנסו דפים ריקים. כשנאו רכשה את הספר היא לא ידעה מה פירוש השם שהופיע על הכריכה בצרפתית, "בעקבות הזמן האבוד" מאת מרסל פרוסט. בעיני הסבתא-רבתא בת ה-104, נזירת זאזן, לזמן אין משמעות כפי שמייחסים לו במערב. אנחנו לא לגמרי יודעים בת כמה היא, והיא טוענת שגם היא לא זוכרת. כששואלים אותה, היא אומרת "אני חיה כבר זמן רב מאוד, הלא-כן" (משפט בלתי אפשרי לתרגום, שמשמעותו בערך כך: "את חיי גרמו התנאים העמוקים של היקום שאני אסירת תודה להם מעומק לבי שפל הרוח"). וזו לא ממש תשובה, אז שואלים אותה שוב, והיא אומרת, "המממ, יש להניח שכן, כבר הרבה זמן שאני לא עוקבת…". ואז שואלים אותה מתי יום ההולדת שלה, והיא אומרת: "המממ, אני לא ממש זוכרת את הלידה שלי…". ואם מציקים לה עוד קצת ושואלים כמה זמן היא כבר חיה, היא אומרת, "למיטב זכרוני תמיד הייתי". טוב סבתא, כאילו דה!. יש בספר התיחסות לזמן ולמרחב בראית זן – ג'יקו אומרת שלעשות זאזן זה להכנס לתוך הזמן באופן מוחלט. זה רעיון נהדר– וגם בראיה קוואנטית, וכל ההשקפות חיות יחד בשלום.

נושא מרכזי נוסף הוא היחסים בתוך המשפחה. מערכת היחסים המעניינת ביותר היא זו של נאו עם אביה, שאותו היא אוהבת ולו היא בזה. מאפיינים את הקשר הזה חוסר ההבנה ואי ידיעת העובדות, ואלה נובעים מקצרים בתקשורת. אפשר לזהות פה דפוסים של יחסי הורים עם בני-עשרה, ואפשר לזהות גם את ההיבטים המושפעים מן התרבות היפנית. מערכת יחסים מעניינת נוספת היא של רות ואוליבר. רות אוזקי העניקה להם את הביוגרפיה שלה ושל בעלה, אוליבר קלהאמר.

לצד הדמויות המרכזיות משורטטות בספר, וקמות לחיים, דמויות משנה: מיוריאל החברה הרכלנית של אוליבר ורות, דורה מנהלת הדואר בישוב, שרואה עצמה מנהלת המקום, בנואה הצרפתי המנהל חנות חינם ליד מרכז המיחזור, מוג'י הנזירה המסייעת לג'יקו, באבט שנותנת לנאו לשבת בקפה שלה ולכתוב, ודורשת מחיר כבד, ואחרות.

ועוד יש להזכיר את טייס הקמיקזה הפילוסוף, שמשנה את הדרך הסטראוטיפית בה אנו חושבים אודות חבריו לשירות, ואת המקריות המכתיבה גורלות, ואת הצונאמי, ואת מורשתה של ג'יקו, ואת תפקידם של בעלי החיים – בעיקר החתול והעורב – בעלילה, ועוד כהנה וכהנה. ספר עשיר ומורכב, כבר אמרתי?

סופו של הספר פתוח, והבחירה לסיים כך משתלבת בצורה מושלמת עם רוחו הספר, רוח של המשכיות ושל מעגליות.

הספר נכלל ברשימה הקצרה לפרס בוקר ב-2013, לגמרי בצדק: ספר מבריק ומאוד מומלץ.

A Tale for the Time Being – Ruth L. Ozeki

עם עובד

2014

תרגום מאנגלית: יעל סלע

השנה של סאקו / קיואיצ'י קאטאימה

d794d7a9d7a0d794-d7a9d79c-d7a1d790d7a7d795

"השנה של סאקו" הוא ספר עדין. תכניו לא קלים, אבל הוא מסופר בעדינות, באותה רוח בה מנהלים גיבוריו את חייהם בשנה המתוארת בספר. צריך לקרוא אותו מתוך הבנה שמדובר בתרבות שונה, ולכן התנהלות שאולי היתה נראית לא אמינה בספר ישראלי או אמריקאי, מתקבלת על הדעת על רקע התרבות היפנית. יחד עם זאת, למרות השונות התרבותית, הספר חוצה מדינות ועמים, ועיסוקו בחיים בעולם המודרני יכול לדבר אל קוראים בכל רחבי העולם.

זהו סיפורם של בני הזוג שוניצ'י וסאקו. שוניצ'י הוא מתכנת מחשבים חובב צילום. סאקו היא אשתו השניה. היא מנהלת חיים שגרתיים של עקרת בית, והיא גם אחראית על חידוש המלאי של מכונות לממכר סיגריות ומיני מזון, הנמצאות בבעלותם וממוקמות בצמוד לדירתם. בשנה המתוארת בספר סאקו בהריון. כדרכו של המספר, עובדה זו נגלית לקורא באקראי במהלך שיחה של סאקו עם אחותה, כשהאחות מציינת באכזבה שהריונה של סאקו עדיין לא ניכר עליה. למה באכזבה? הסבר נקבל אי-שם במחצית הספר, וזוהי דוגמא לעדינות שציינתי בפתח הדברים. הספר מתאר לכאורה חיים שגרתיים של זוג שגרתי, ובהדרגה ובנחת מקלף שכבה ועוד שכבה מהעור המכסה על הבשר המדמם שמחתח לפני השטח. כך, לדוגמא, נלמד על נישואיו הראשונים של שוניצ'י, ומתוך כך על היבטים באישיותו, רק במחצית הספר. נלמד על שברון הלב של אחותה של סאקו, שיסביר  את האכזבה הנ"ל, רק בשלב מאוחר, ונבין בדיעבד את כל מה שנקרא עד כה בדרך חדשה. אבל עד הסוף לא נדע דבר על עברה של סאקו. ההיכרות בין שוניצ'י לסאקו החלה חמש שנים לפני עלילת הספר. השניים התגוררו בדירות סמוכות, וכל לילה היה שוניצ'י שומע את סאקו בוכה. הבכי השתלט עליו, והוביל לקירבה ביניהם. למה בכתה סאקו? שוניצ'י לא שאל, ואנחנו לא נדע. לזה, בין השאר, התכוונתי בשונות התרבותית: בספר מערבי מן הסתם לא היה מסתורין שכזה נותר בגדר תעלומה.

בנוסף לעיסוק בזוגיות ובמשפחה, בפנימיות הפרטית של כל אחד מבני הזוג ובדינמיקה שביניהם, הספר – בעיקר דרך עיניו של שוניצ'י – עוסק בחיים בעידן המודרני. הלחץ התובעני שבעבודה, המרדף אחרי הכסף, התרבות האורבנית, המירוץ להישרדות, המסורת בעידן של חידושים. לנושאים האלה ניתן אמנם פחות מקום בספר, אבל אי אפשר בלעדיהם, כי הם משולבים לבלי הפרד בחיים הפרטיים שבתוך הבית והמשפחה, ושוניצ'י הוגה בהם לעתים קרובות. הטיפול בנושאים אלה גם הוא מעודן: שיחה פה, רמז שם. לפעמים דברים נאמרים מפורשות, בעיקר כשהדובר הוא חברו של שוניצ'י, לעתים הם מרומזים. בקטע שנחקק בזכרוני שוניצ'י שואל את סאקו אם היא יודעת למה נכחדו הדינוזאורים. היא עונה את התשובה המקובלת – בגלל נפילת מטאור – אבל לשוניצ'י יש הסבר אחר "כי הם התאמצו יותר מדי", ובתגובה שואלת סאקו "ולכן אתה רוצה להפסיק להתאמץ?". שוניצ'י מתקשה להסביר, אפילו לעצמו, איזו מסקנה הוא מסיק מדבריו.

הספר דורש קריאה מתוך תשומת לב. לכל משפט, לכל מילה, יש משמעות שלא כדאי לפספס. שום דבר לא נזרק כך סתם לאויר. לסיפור הרכילותי על השכנה המטורפת תהיינה השלכות בהמשך. למזג האויר יש השפעה על האוירה, ולאוירה יש השלכה על הלך הנפש ועל המעשים הנובעים ממנו. למרות שעל פניו הוא כאילו כתוב פשוט, שום דבר בו לא מובן מאליו ולא זניח. קריאה שניה, כך נראה לי, תעשיר את החוויה.

Funadomari made – Kyoichi Katayama

כנרת זמורה ביתן

2014

תרגום: אורלי הר-לוין

עיצוב עטיפה: אמרי זרטל

מלך עכברוש / ג´יימס קלאוול

MINOLTA DIGITAL CAMERA

ג´יימס קלאוול היה שבוי במשך למעלה משלוש שנים במחנה שבויים יפני בתקופת מלחמת העולם השניה. אלולא צוינה עובדה זו על הכריכה האחורית, סביר להניח שלא הייתי מנחשת שמדובר בחוויה אישית. העלילה אינה מסופרת בגוף ראשון, והתיחסות הסופר למסופר כמעט שאינה רגשית אלא תיעודית ושכלתנית.

זמן ממושך חששתי לפתוח בקריאה, כי לא מצאתי את הרגע המתאים להתמודד עם תיאורי החיים במחנה. תוך כדי קריאה מצאתי שאני מתחרטת על ההמתנה. הספר אכן מתאר את חיי המחנה, אבל לא זה נושאו המרכזי. עיקר הספר הוא השרדות השבוי כאדם, הווה אומר שמירה על כבוד הצלם האנושי בתנאים בלתי אפשריים. המחבר תוהה באמצעות גיבוריו האם זה "בסדר" לנסות "להסתדר" בכל דרך, ומה נעלה יותר – לשמור על עקרונות היפים לחיים נורמלים, או לשמור על החיים בכל מחיר.

בנוסף לעיסוק בשאלות קיומיות אלה, ובנוסף לתיאור עובדתי של חיי המחנה, הסופר מיטיב להעביר את רגשות השבויים – געגועים לעבר, התמודדות עם הבלתי נודע, טלטלות בין יאוש לתקווה, נפתולי הנפש בנסיון לשמור על שפיות.

בעיני שיאו הרגשי של הספר מצוי דווקא בחלקו האחרון העוסק בימים שלאחר שחרור המחנה. השתקפותם של המשוחררים בעיניהם של המשחררים ממחישה באופן מצמרר את תהליכי ההסתגלות שעברו השבויים, וזוועת המחנה מקבלת בכך ביטוי עקיף יוצא דופן בעוצמתו.

King Rat – James Clavell

הוצאת זמורה ביתן

1982 (1962)

תרגום מאנגלית: עמשי לוין

אש בעמקים / שוהיי אוקא

200px-fires_on_the_plains_hebrew_version

המספר הוא חייל בצבא היפני המובס בפיליפינים. מכיוון שלקה בשחפת, הוא נשלח אל בית החולים, כשבתרמילו מזון למספר ימים ורימון יד: בלי המזון אין לו סיכוי להתקבל לבית החולים, וכשייגמר המזון ייזרק משם. כשימצא את עצמו עזוב לנפשו הוא בהחלט מוזמן להפעיל את הרימון ולסיים את חלקו במלחמה.

כבר מן המשפטים הראשונים, ואחר-כך לכל אורכו של הספר, לא יכולתי להמנע מלחשוב שרק יפני יכול היה לכתוב אותו כך, באכזריות, בנוקשות ובקבלת הגורל שאנו נוטים לייחס ליפנים. אבל כשמקלפים את מעטה השונות, הספר הוא אוניברסלי, וחופר עמוק בשאלות של מוסר שעולות תדיר במצבי מלחמה. איפה עובר הגבול בין ירי צודק לרצח, מה מותר לעשות כדי לשרוד. וגם שאלות כמו ערך החיים וקבלת המוות ורצון חופשי.

מומלץ, אך מילת אזהרה: הסופר אינו חס על רגשותיהם הענוגים של הקוראים, והספר משובץ תיאורי פצועים ומתים על פצעיהם וקרביהם השפוכים.

הספר הזכיר לי ספר מצוין אחר אודות המלחמה– "לבדו ימות האדם" מאת דייויד הוארת. מקום אחר, תרבות אחרת, סיפור שונה לגמרי, אך המשותף לשניהם הוא היחיד בתוך המלחמה, וההיאחזות בחיים כשנדמה שאי-אפשר.

Fires on the Plain – Ooka Shohei

הוצאת עם עובד

1959 (1951)

תרגום מאנגלית: ג. אריוך

רקמת סתיו / טרו מימוטו

692777

עשר שנים לפני ההתרחשויות בספר התגרשו אקי ויסואקי. הסיבה לגירושין: יסואקי היה מעורב ב"התאבדות אוהבים" עם אשה אחרת. התאבדות אוהבים היא צעד דרסטי שנוקט זוג שאינו יכול לממש את אהבתו. האשה מתה, יסואקי ניצל. אקי אולי היתה סולחת, אבל בלחצו של אביה התגרשה. עשר שנים אחרי, והיא נשואה ואם לילד, היא פוגשת באקראי את בעלה לשעבר. המפגש מוליד התכתבות בין השניים, ו"רקמת סתיו" מורכב מן המכתבים.

ההתרשמות שלי מהספר אינה חד משמעית. הוא עורר בי התנגדות עמוקה תוך כדי קריאה, אבל במבט של אחרי אני רואה שדווקא אותן נקודות שהכעיסו אותי הן גם נקודות החוזק שלו.

שתי דוגמאות: האחת – לא האמנתי לשני הכותבים. לא נראה לי שאקי, כדוגמא, כותבת רק מתוך הצורך לקבל תשובות ולסגור מעגל. היא לא מאושרת בחייה, קשה לה עם בעלה השני המנוכר ועם בנה הנכה, וההתכתבות החשאית היא לדעתי סוג של חלון שהיא פותחת אל אפשרויות אחרות, כולל התרפקות על אהבה ישנה שאולי מעולם לא באמת התקיימה. תוך כדי קריאה הכעיס אותי חוסר הכנות שלה, אבל כעת אני חושבת שככה זה בעצם במציאות: אנחנו לא תמיד מודעים למניעים שלנו, מפרשים את עצמנו לא נכון, אפילו משקרים לעצמנו ובטח לאחרים. דווקא חוסר הכנות הופך את הספר לאנושי. כך גם מצדו של יסואקי: הוא טיפוס חלש שכל אחד וכל אחת יכולים לנהוג בו כבבובה על חוט, והוא לא באמת מודע למצבו. הוא מנסה להסביר את עצמו לאקי וגם לעצמו, אבל הרציונליזציה שהוא מייחס למעשיו לא משכנעת. שוב, כמה אנושי.

הדוגמא השניה – יסואקי כותב לאקי משהו בנוסח "תמיד היית צייתנית, ואני לא אומר זאת סתם כדי להחניף לך". אקי מצידה סבורה גם היא שצייתנות האשה היא בגדר המובן מאליו ומדרך הטבע. בצורה דומה היא מקבלת בהכנעה את מרותו של האב. השוביניזם שבתרבות היפנית, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר, גרם לי לחרוק שיניים. אבל שוב, במבט לאחור, זה בין השאר מה שהופך את הספר למעניין. אמילי נותומב ב"בחיל ורעדה" תיארה את התרבות העסקית והחברתית ביפן, אבל עשתה זאת במבט מהחוץ ובעמדה שיפוטית-מתנשאת. כשזה בא מבפנים, מסופר יפני שכותב את תרבותו, נקודת המבט הרבה יותר מעניינת והרבה יותר משכנעת באמינותה.

אם לסכם את הספר במילה אחת הייתי בוחרת ב"אנושי". בהחלט שווה קריאה.

 

Kinshu – Teru Miyamoto

הוצאת מודן

2010

תרגום מיפנית: דורון ב.כהן