דה וריאנט שב הביתה / ארנולד צווייג

דה וריאנט שב הביתה

סיפור חייו של יעקב ישראל דה האן, שרציחתו ב-1924 נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בישראל בעת החדשה, מרתק. הוא נולד בהולנד למשפחה יהודית דתית (אחותו קרי ון ברוכן כתבה ספר מקסים על ילדותם, "הבית הקטן שליד התעלה"). בבגרותו זנח את הדת, ואף נישא לאשה נוצריה. הוא הזדהה תחילה כמרקסיסט, אחר-כך שב אל היהדות והפך לציוני. אחרי מלחמת העולם הראשונה עלה לארץ, אך לא הצליח להשתלב במוסדות הציוניים. נסיונותיו להשתלב באקדמיה – דה האן היה משפטן – כשלו אף הם. אולי בשל האכזבה הצטרף לעדה החרדית, ונרתם למאמציה להלחם בציונות. בשל מאמצים אלה החליטה ההגנה להתנקש בחייו. דה האן, שניהל אורח חיים חרדי, היה הומוסקסואל פעיל, שהתרועע עם צעירים ערבים. הוא היה גם סופר ומשורר פורה, ובשירתו הביע הן את תשוקותיו המיניות והן את פקפוקיו האמוניים. למרות היותו של דה האן הומוסקסואל, ולמרות שירי הכפירה שלו, העדה החרדית הכתירה אותו כקדוש (ראו למטה כרוז שפורסם על ידי נטורי קרתא ביום השנה השמונים ושמונה למותו). בהולנד מולדתו נקרא על שמו רחוב באמסטרדם, ובעיני הקהילה הלהט"בית הוא נחשב כמי שנרצח גם בשל נטיותיו.

הסופר היהודי-גרמני ארנולד צווייג, שביקר בארץ בראשית שנות השלושים של המאה העשרים – בשנת 1934 אף עלה לארץ (וחזר לגרמניה ב-1948) – ביסס את הספר "דה וריאנט שב הביתה" על פרשת הרצח. צווייג נטל לעצמו את חירות הסופר, שינה שמות, וקיבץ מספר ארועים יחדיו. הרצח שהוא מתאר מתרחש סמוך לתשעה באב 1929, ימים ספורים לפני פרוץ מאורעות תרפ"ט. זהות מתכנני הרצח ומבצעיו היתה בלתי ידועה בעת כתיבת הספר, וצווייג ייחס אותו ליוזמת יחיד של עולה חדש, קנאי לאמונתו הציונית, מתוסכל בשל מעצרו בידי הבריטים עם הגיעו לארץ, ואולי גם מטושטש עד אובדן חושים מן החום שלא הורגל לו. את העלילה מוביל אירמין, איש השרות החשאי הבריטי, שבניגוד לקיצוניות המאפיינת את הדמויות האחרות ואת התקופה, הוא דווקא שומר על איזון מסוים ועל פתיחות.

הספר מרתק לא רק בשל פרשת הרצח, אלא בעיקר משום שהוא מתאר את החיים בארץ-ישראל בזמן אמת, מקיף שלל דמויות מכל קצווי הקשת, ומאפשר פתחון פה למגוון דעות. מרביתה של העלילה מתרחשת בירושלים, אך הספר נודד עם דמויותיו אל חיפה ואל הגליל, מבקר בישובים העומדים על נפשם בפני המאורעות, יורד אל ים המלח שהמפעלים לחופיו מצויים בשלבי הקמה ראשונים, נוכח בויכוחים מדיניים, מעמת תפיסות עולם, נכנס אל בית ערבי בעיר העתיקה ומקשיב לדיון המתנהל בו. המתרגם בפתח הספר, ושלמה נקדימון באחרית דבר, כותבים על היחס העוין בו התקבל הספר בישוב היהודי, משום שהעלה נושא שרצו בהשתקתו, ואולי גם משום האוביקטיביות שבה התייחס הסופר אל דה האן למרות העמדות הציוניות המוצהרות שלו עצמו, שבאו לידי ביטוי גם כאן. בעיני האוביקטיביות הזו היא מיתרונותיו של הספר. צווייג כתב ברהיטות, בסבלנות, בכושר תיאורי ניכר, וגם באמפתיה, ולמרות תרגום צולע הספר קריא ומעניין.

מכיוון שהספר מהווה בין השאר תיעוד של חיי הישוב, אי אפשר שלא למצוא תוך כדי קריאה מקבילות בין אז לעכשו. המאבק על אופייה של רחבת הכותל התקיים אז ממש כמו היום. בשיח הציבורי על הדרת נשים עלה לאחרונה מספר פעמים הארוע שהתרחש בכותל באותם ימים, כשהבריטים הרסו מחיצה שבנו היהודים כדי להפריד בין גברים לנשים, וארוע זה מתואר בספר. אחרי שנים ארוכות של סכסוך קצת עצוב לקרוא שבאותה תקופה, לפחות על פי תפיסתו של צווייג, בכל מקום בארץ ניתנות דוגמאות לכך ששכנות טובה עדיפה על לאומנות, שעתידה של הארץ מופקד היטב בידי שני העמים. בשיחה בין שתים מן הדמויות בספר עולה התהיה כיצד יסתדרו ביניהם יהודים המגיעים ממקומות שונים, זרים לגמרי אלה לאלה, ומובע הבטחון שהזרות תיעלם בתוך דור, כי הילדים הגדלים יחדיו טוו רשת של תודעה זהה, אידיאלים זהים, קשיות עורף זהה וכישורים זהים בכל רחבי הארץ, והבטיחו את קיום העם בדור הבא. ועדיין יש המפיחים חיים חדשים בשד העדתי שאמור היה להעלם מכבר. האם האקדמיה צריכה לאפשר למרצים חופש דעה, זו שאלה ששבה ועולה, וצווייג מספר שדה וריאנט, הוא דה האן, נאלץ להפסיק ללמד בקורס למשפטים כי הסטודנטים לא אהבו את דעותיו המדיניות. בקישור נחמד ל"יהודה איש-קריות", שקראתי לאחרונה, אירמין, בנסיעתו לגליל, מתייחס למיתוס של ישו, וקובע כי כל אתר זכרון שהקימו כאן באורח מלאכותי רק הראה בבירור את המגמתיות שלאחר מעשה. ואם בספרים עסקינן, הספר הזה מתחבר לי יפה אל החוויה הירושלמית שתחילתה ב"קשר לאחד".

"דה וריאנט שב הביתה" הוא ספר מעניין היסטורית וכתוב היטב, ולכן מומלץ.

De Vriendt Kehrt Heim – Arnold Zweig

דביר

1991 (1932)

תרגום מגרמנית: צבי אַרגון

דה וריאנט שב הביתה - כרוז

מודעות פרסומת

הבית הקטן שליד התעלה / קרי ון ברוכן

115866_1_det

קרי ון ברוכן, ילידת 1881, היתה בת למשפחה יהודית הולנדית אדוקה בדתה ועניה. לאביה ולשתי נשותיו נולדו שמונה-עשר ילדים, רבים מהם נפטרו בילדותם. שניים מהם התפרסמו מאוד בבגרותם– יעקב ישראל דה האן ואחותו הסופרת. לפני שקראתי את הספר אפילו לא שמעתי את שמה, ומאז למדתי שהיתה פופולרית מאוד בזמנה, כתבה יותר משלושים ספרים – חלקם רומנים, חלקם עיוניים ופילוסופיים, תרגמה ספרים, פרסמה עשרות מאמרים, והיתה מרצה מבוקשת. אחרי מותה בגיל 51 – ספק התאבדות, ספק טעות במינון כדורי שינה – נשכחה, אבל אחרי מלחה"ע השניה זכתה להכרה מחדש, ואחדים מספריה זכו למהדורות חדשות.

אפשר לקרוא את הספר הזה בלי לדעת דבר על חייה של הסופרת. בספר עשרים וארבעה פרקים, ובכל אחד זכרון ילדות. הפרטים הביוגרפים שונו, אבל הזכרונות ככל הנראה מדויקים. התחברתי לספר ברמה מאוד אינטימית, כל זכרון שלה הציף בי גל של זכרונות משלי. לא משום שיש דמיון בפרטים, כי בדרך-כלל אין. אבל יש משהו באופן הכתיבה, בדרך שבה היא מספרת, בדיוק הקפדני, בהתרפקות הלא-נוסטלגית, בשילוב של התמימות והכוליות הילדותית עם כושר הביטוי של האשה הבוגרת – בכל אלה היא מעמידה ילדות מאוד חיה, שמשום מה הציפה בי כאמור את ילדותי. במקומות שבהם היה גם קשר אסוציאטיבי בין החוויות שלנו, שם בכלל התמוגגתי. לדוגמא, בפרק מסוים מישהו עומד לנסוע לאמריקה. מדובר בשלהי המאה ה-19, כשנסיעה כזו לא היתה מעשה שבכל יום. איכשהו נזכרתי בפעם הראשונה שקיבלתי גלויה מדוד שנסע לטיול בעולם הגדול, וכמה התרגשתי, ואיך הדמיון שלי השתולל בעקבות המעשה הנועז הזה של יציאה מהארץ. העולם הגדול במקרה ההוא, רק בשביל הפרופורציה, היה תורכיה.

כך שאם אני צריכה להמליץ על הספר, אני צריכה להיות זהירה, ולנתק אותו מההשפעה הפרטית שלו עלי. מדובר בזכרונות של ארועים קטנים, שום דבר הרה-גורל, כך שאולי מבחינה זו הוא לא הכי מעניין. אבל הוא כתוב בכשרון גדול, שהופך גם ארועים שוליים לראויים להכתב בספר. זו, אגב, מחשבה שלוותה אותי כל זמן הקריאה: מה הופך ארוע לראוי להכתב. לא גיבשתי תשובה, אבל אני שמחה שקרי ון ברוכן מצאה לנכון לכתוב, וששפרה פינקהוף בחרה לתרגם.

אפשר לקרוא את הספר מתוך היכרות עם הסופרת, לדעת שבחייה שלטו כמה קונפליקטים מרכזיים – יהודיה בעולם נוצרי, אינטליגנטית בסביבה בורה, אשה בעולם גברי, אינדיבידואליסטית בעולם של מוסכמות. לכל אלה יש רמזים דקים בספר. כשנראה שאחיה לא התקבל לבית-ספר יוקרתי, המורה בבית הספר הנוכחי מעלה השערה שהיהדות היא המכשול. זו הפעם הראשונה, כך היא מספרת, שחשה שונה כיהודיה. התחושה הזו מתפוגגת מהר, כשהיא נתפסת לעלבון בשל השערה של מורה אחרת שהעוני הוא המכשול האמיתי. זה בערך האזכור היחידי לקונפליקט היהודי-נוצרי. ביטוי עז יותר, גם הוא חד-פעמי בספר, היא נותנת לספקות בעניני אמונה. לפיכך יש להיכרות עם הסופרת ערך מוסף בקריאת הספר, אך היא לא הכרחית.

בשורה התחתונה, אני מאוד אהבתי.

Het huisje aan de sloot – Carry van Bruggen

הוצאת עם עובד

1971 (1921)

תרגום מהולנדית: שפרה פינקהוף