שומר הדברים האבודים / רות הוגאן

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7a9d795d79ed7a8_d794d793d791d7a8d799d79d_d794d790d791d795d793d799d79d2

ארוסתו של אנתוני נפטרה במפתיע בלבו של רחוב הומה אדם. התליון שנתנה לו, ושאותו הבטיח לשמור מכל משמר, אבד לו. אנתוני שבור הלב, שאהבתו לתרז לא התפוגגה במשך עשרות השנים הבאות, ביקש כפרה על האובדן באיסוף אובססיבי של פריטים הושלכו או נשכחו – כפתור, גומיה לשיער, כפפה, מטריה. לכל פריט הצמיד תג, בו ציין את המקום בו נאסף ואת התאריך, מתוך תקווה להשיבם יום אחד לבעליהם. לכל פריט חיבר סיפור, וסיפוריו ראו אור והקנו לו פרסום. לפני מותו כתב צוואה, ובה הוריש ללורה, שעבדה בביתו, את כל רכושו, וגם את המשימה למצוא את בעליהם של הפריטים, ולרפא לפחות לב שבור אחד. יחד עם פרדי, הגנן שמטפח את גן הוורדים של אנתוני, ועם סאנשיין, השכנה הצעירה, שמכנה את התסמונת שלה "תזמורת דאון", היא נרתמת למשימה.

באותו מקום בו נפטרה תרז, ובאותה השעה, הגיעה יוניס, אשה צעירה, לראיון עבודה אצל מוציא לאור. בעקבות הראיון זכתה לא רק במשרה בה חשקה, אלא גם בחברות נפש לכל חייה. הספר מתרחש במקביל בהווה של לורה ובעבר של יוניס.

"שומר הדברים האבודים" הוא אגדה אורבנית על חברות, על זכרון, על אהבה ועל כוחה המרפא. הוא כתוב בחן, ורוב הזמן נוגע ללב. לטעמי, רות הוגאן הלכה צעד אחד יותר מדי עם הנופך האגדי, כשהחליטה לשלב בעלילה רוח רפאים ולייחס לסאנשיין כוחות מיסטיים, אבל הקצוות הסיפוריים – של לורה, של יוניס, ושל סיפורי הפריטים –  נקשרים יפה יחדיו, אז ניחא. כמו באגדה, הטובים טובים מאוד, וגם הרעים הם טובים בסתר. אי הבנות מייסרות מתבררות ונפתרות, האהבה מנצחת, והכל בא על מקומו בשלום. לפעמים נחמד לקרוא ספר מנחם שכזה.

The Keeper of Lost Things – Ruth Hogan

עם עובד

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר

מודעות פרסומת

פנג הלבן / ג'ק לונדון

bks_heb_white_fang

הסקירה כוללת ספוילרים

"פנג הלבן", ספרו של ג'ק לונדון שראה אור ב-1906, מספר על חייו של כלב-זאב, אך סיפור זה הוא רק הציפוי החיצוני של היצירה. מתחת לציפוי נמצא את אלסקה של אותה תקופה, את התפיסות החברתיות ששררו אז, ואת עמדותיו של הסופר בתחומים שונים, בעיקר בכל מה שקשור ליחסי האדם עם הטבע.

הספר נפתח במוות. שני גברים מובילים גופה בארון אל המקום בו תקבר. השניים משתרכים במרחבים הקפואים של אלסקה בחברת ששה כלבים הגוררים מזחלת, נרדפים על ידי להקת זאבים מורעבת ומשחרת לטרף. השמש מגיחה מעל קו האופק בשעות הבוקר המאוחרות, ונעלמת בשעות אחר הצהרים המוקדמות. באפלולית ובקור המקפיא הם צועדים מספר שעות, ועוצרים מדי ערב לבנות מחנה זמני, לאכול ולישון. מדי לילה נעלם כלב, והזאבים מעזים להתקרב יותר ויותר למרות חום המדורה. חלק זה של הספר – "ארץ הפרא" – מזכיר במידה מסוימת את "להבעיר מדורה", המתרחש גם הוא באזור יוקון, אם כי כאן האנשים מנוסים, מודעים לכוחו של הטבע, ומנסים לסגל את עצמם אליו.

בראש להקת הזאבים עומדת זאבה, והיא שפיתתה את הכלבים להתרחק מקבוצתם וליפול אל מלתעות הלהקה. החלק השני של הספר – "ילדי ארץ-הפרא" – מתאר את התנהלות הלהקה, את מדרג הכוחות בתוכה, ואת היפרדותה לזוגות. בפרק זה מופיע לראשונה גיבורו של הספר, הגור שנולד לזאבה. אחיו ואחיותיו שנולדו עמו לא שרדו, והוא היחיד שנותר בחיים, והעז לצאת החוצה לחקור את סביבתו. ג'ק לונדון מתאר בחיוניות רבה ובחיבה רבה את התנסויותיו של הגור הצעיר בימיו הראשונים מחוץ למערה בה נולד, את הטרף הראשון שלכד, ואת המפלות שספג.

החלק השלישי – "אלוהי ארץ-הפרא" – מפגיש את הגור ואת אמו עם האינדיאנים המקומיים. כמה פרטים מטרימים רמזו על עברה של הזאבה בחברת בני אדם, וכעת מזהה אותה אחד האינדיאנים ככלבתו של אחיו, שנולדה כתוצאה מזיווג בין כלבה לזאב. האינדיאנים לוכדים את האם ומחזיקים אותה קשורה במחנה. הגור, שאמו היא מרכז עולמו, נצמד אליה. יראת כבוד מתעוררת בו למראה כוחם של בני האדם, הבא לידי ביטוי בשימוש בכלים ובבנית מבנים, והוא רואה בהם אלים ומקבל עליו את עוּלם, גם כשזה נכפה עליו באלימות קשה, וגם כשאמו נלקחת ממנו. האינדיאנים מעניקים לו שם – פנג (ניב) הלבן, בשל ניביו הלבנים.

היתה זו אותה ברית עתיקה, שנכרתה בין הזאב הראשון שבא מארץ-הפרא ובין האדם. וכמו כל הזאבים וכלבי הפרא שבאו בעקבות הזאב הראשון, למד פנג הלבן את תנאי הברית על בשרו. תנאים אלה היו פשוטים. הוא ויתר על חירותו תמורת אל בשר ודם משל עצמו. בין הדברים שקיבל מהאל היו אוכל, מדורה, הגנה וחברה. ותמורת אלה שמר על רכושו של האל, הגן על גופו, עבד בשבילו וציית לו.

מכאן ואילך זהו סיפור אכזרי (לא מה שמצפים מספר שמוצג על מדף ספרי הילדים) על כלב-זאב, שאינו מוצא את מקומו. הכלבים מתנכלים לו כי הוא שונה מהם, יצור פרא, דחוי, אלים. בני האדם רואים בו כלי שרת, גורר מזחלות, מטבע עובר לסוחר. בעליו האינדיאני ימכור אותו תמורת חצי בקבוק ויסקי לאדם שפל שיתעלל בו, וישתמש בו בקרבות כלבים עקובים מדם. יתמזל מזלו ואדם לבן, מומחה למכרות, שיופיע בחלק הרביעי – "האלים העליונים" – יחלץ אותו, וישליט עליו את מרותו באמצעים עדינים, ולא בהרעבה ובאלימות שאליהן הורגל. עם אדונו החדש יגיע לקליפורניה, שם ייאלץ להסתגל לחיים בחווה, חיים הזרים לאופיו הטורף. הספר יסתיים, כפי שנרמז בשמו של החלק החמישי, ב"ביות".

למרות שג'ק לונדון נמנע מהאנשה, ומדגיש שוב ושוב את אופיו החייתי של פנג הלבן, ואת העובדה שהתנהגותו מונעת מאינסטינקטים ולא מהבנה או מבחירה, דמותו של הכלב הבודד והכנוע, הנאלץ לנהל חיים של מאבק לחיים או למוות, מקבלת אופי משל עצמה וגורלה נוגע אל הלב. התנהגות בני האדם כלפיו, ההכנעה המתמדת, ההפרדה מאמו, ההענשה הפיזית – כל אלה צובטים את הלב והופכים אותו לגיבור טרגי.

בדומה לתפיסתו את פנג הלבן כמונע על ידי טבעו, לונדון מתייחס כך גם לכוחות המניעים את בני האדם. שני טיפוסים שפלים במיוחד מופיעים בספר – יפיוף סמית, האיש שהפך את פנג הלבן לכלב קרבות, וג'ים הול, פושע נמלט – ואת שניהם לונדון פחות או יותר מנקה מאשמה, ומטיל אותה על כתפי טבעם מלידה ועל כתפי החברה שלא טיפלה בהם. על סמית הוא כותב: יפיוף סמית לא ברא את עצמו; ולא היתה זו אשמתו. הוא יצא לאויר העולם כשגופו מעוות ושכלו בהמי. זה היה החומר שממנו נוצר, והעולם לא עיצב אותו בחמלה. ועל ג'ים הול: ככל שנאבק יותר בפראות, כן נהגה בו החברה ביתר גסות, והתוצאה היחידה של הטיפול הגס היתה שהפך להיות פראי יותר ויותר. כותנות משוגעים, הרעבה, מכות וחבטות במקל לא היו הטיפול המתאים לג'ים הול; אבל זה היה הטיפול שקיבל. כפי שאפשר להתרשם מן הציטוטים הללו, שאלת השפעת התורשה והסביבה העסיקה את לונדון, והוא התייחס אליה גם בהקשר לגורלו של פנג הלבן:

פנג הלבן התחזק, והפך כבד יותר ומוצק, בשעה שאופיו התפתח בכיוון שנקבע על ידי מורשתו והסביבה שבה חי. מורשתו היתה חומר-חיים שאפשר לדמות אותו לחימר. נכללו בה אפשרויות רבות, ואפשר היה לעצב אותה בצורות שונות. הסביבה שימשה כמעין תבנית לחימר, כגורם המעניק לו צורה מסוימת. וכך, לולא היה פנג הלבן מתקרב אל מדורות האדם, היתה ארץ-הפרא מעצבת אותו בדמות זאב אמיתי. אבל האלים סיפקו לו סביבה שונה, והוא עוצב בדמות כלב שהיה די זאבי, אבל בכל זאת כלב ולא זאב.

כמה מפרטי הסיפור מעוררים התנגדות. אחד הבולטים שבהם הוא המדרג האנושי לפיו האינדיאנים הם "אלוהי ארץ-הפרא", אך הלבנים הם "האלים העליונים", מדרג שפנג הלבן חש בו מהרגע שהגיע לתחנת המסחר פורט יוקון, ולונדון אינו מערער עליו: בהשוואה לאינדיאנים שהכיר, הם היו בעיניו סוג נפרד של יצורים, זן של אלים עליונים. נראה היה לו שהם בעלי עוצמת-על; והרי האלוהות מתבססת על עוצמה […]. כן, אפילו בונה-אפור היה רק אל-ילד בין אלים לבני-עור אלה. במשולב עם נושא זה, גם הכניעה לעוצמה היא מוטיב חוזר מטריד ביצירה.

התנגדות מעורר גם הכיוון שאליו מוביל הספר, אל הביות המושלם של כלב הזאב, וגם כאן נראה שהסופר שלם עם המציאות שברא. האם זהו הפתרון המושלם עבור חית הפרא? האם לא נכון יותר היה לשחררו אל הטבע? ואולי אחרי שהתוודע אל בני האדם כבר לא היתה דרך חזרה? הספר אמנם מסתיים בנימה פייסנית של השלמה, של התבססות ושל שלווה, אבל יש בה גם משהו מן הכניעה ומן הויתור.

"פנג הלבן" זכה למספר תרגומים לעברית. הספר שקראתי תורגם יפה על ידי יעל ענבר. את הטקסט מלווים איורים מעשה ידיו של המאייר הצרפתי פיליפ מונק, ותמונות תקופתיות והערות מאת פיליפ ז'אקאן, פרופסור לאנתרופולוגיה. ההערות מתיחסות לפרטים המוזכרים בספר, בעלי חיים, בגדים, מבנים, גיאוגרפיה, היסטוריה ועוד. מכיוון שהעדפתי לקרוא את הספר קריאה רציפה, קראתי תחילה את הטקסט של ג'ק לונדון, וכשסיימתי חזרתי להתחלה וקראתי את ההערות המעניינות והמרחיבות. דוגמאות של העיצוב המרהיב והנוח לעין מובאות למטה.

"פנג הלבן" אמנם מסווג דרך קבע כספר ילדים, אך זהו סיווג מוטעה. זהו ספר מעמיק על יחסי הגומלין בין האדם והטבע ובין האדם ובעלי החיים. לונדון בחר לספר את מרבית הספר דרך עיניו של הכלב, ובכך איפשר התבוננות שיפוטית על ההתנהלות האנושית, על האכזריות ועל החמלה שבה. "פנג הלבן" – הספר והכלב – שובה לב, הספר מרתק, כתוב בכשרון גדול, ומאוד מומלץ.

White Fang – Jack London

כנרת זמורה ביתן

2005 (1906)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר

פנג הלבן - איור4

 

 

 

פנג הלבן - איור2

כעלה נידף / מילטון שטיינברג

image_asadriven_leaf_master

אלישע בן אבויה, תלמיד חכם, חי בארץ ישראל בתקופת הרומאים, במאה הראשונה והשניה לספירה, בן-זמנו של רבי עקיבא. הוא נחשב לאחד מגדולי התנאים, עד שהפך לאפיקורס, וככל הנראה חבר לרומאים כנגד בני עמו. בשל כפירתו במקרא ובתורה שבעל-פה נודה מן החברה היהודית, ובמקומות מסוימים הוא אף אינו מכונה בשמו, אלא בכינוי "אחר". על פי סיפור תלמודי, בן אבויה איבד את אמונתו אחרי שראה ילד נופל אל מותו מצמרת עץ, לשם טיפס במצוות אביו לקיים מצוות שילוח הקן. לכאורה היה הילד אמור לזכות באריכות ימים בשל קיום שתי המצוות – כיבוד אב ושילוח הקן – ומותו הסתמי זעזע את בן אבויה.

מילטון שטיינברג, מי שהצטיין הן בלימודי פילוסופיה, והן בלימודי יהדות, ניצב בפני אותן דילמות שעינו את בן אבויה. בהיותו סטודנט ארגן חוג לימוד לעימות בין שני התחומים, לאחר שהמרצה למתמטיקה וללוגיקה עשה כמיטב יכולתו לערער את אמונתם של תלמידיו היהודים. במרכז הספר "כעלה נידף" העמיד את חיפושו של בן אבויה אחר דרך לוגית להבנת העולם, לאחר שאיבד את היכולת להאמין אמונה עיוורת.

"אם אפשר ליישם בהצלחה את שיטתו של אוקלידס על נושאים שבהם עוסקות הדת, הפילוסופיה ותורת המוסר, ראי אילו תוצאות יהיו לזה: במקום תורות המבוססות על אמונה עיוורת או ניחוש, תהיה למין האנושי שיטת הוכחה שתוכל להעניק לו בטחון שלם. נדע לעד שזו וזו היא האמת על המציאות, שאנחנו מוכרחים להתנהג כך ולא אחרת".

כנגד הגישה הזו הוא שם בפיו של רבי עקיבא את הטיעון בזכות האמונה, ולא בזכות ההגיון, להוות נקודת מוצא להבנת המציאות:

"זה כל מה שאני אומר – שהאמונה היא ההתחלה, שאפשר לבחון אותה באמצעות הנסיון, אבל היא חייבת להתקיים, כי בלעדיה לא יכול להתקיים דבר"

"שטות מוחלטת," זרק אלישע בבוז.

"אפשר היה לצפות," המשיך עקיבא בלהט, "שזה מה שתגיד. לדבר על אמונה עם אדם חסר אמונה זה כמו לתאר את חווית הצבע לעיוור".

חלקו הראשון של הספר הוא גרסתו של שטיינברג לסיפור התלמודי על ארבעה תלמידי חכמים שנכנסו לפרדס, כלומר עסקו בתורת הסוד:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר (תהלים ק"א): דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קט"ז): יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כ"ה): דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום. (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד עמוד ב)

על פי הספר, בן אבויה, שהתענה לנוכח התערערות אמונתו, ניסה למצוא ישועה בדיונים מעמיקים עם חבריו על אמיתות המקרא, על האמונה באל שככל הנראה אינו טוב ומיטיב, ועל תקפותן של שיטות לוגיות מבית מדרשם של היוונים. בן עזאי ובן זומא לא עמדו בעולו של הדיון, ורק רבי עקיבא יצא ממנו בשלום. בן אבויה, על פי הספר, חש כמי שעולמו נחרב:

"אבל אם נשלול את הנסים, מהי מהימנותו של מקרא שרשם אותם כעובדות? ואם מתערערת סמכותו של המקרא, הרי אין שום בסיס מוצק לתורה שבעל פה הנשענת עליו".

[…]

"הכל הידרדר כמו מפולת: חלוק אבן זז ממקומו; האדמה שמאחוריו מידרדרת. סלע מתגלגל. שיח מתאמץ להאחז בשורשיו ונכנע, והמדרון כולו מחליק בתנועה רועמת והרסנית…"

בחלקו השני של הספר, בן אבויה שנודה והוחרם, עובר לאנטיוכיה, העיר השלישית בגודלה באימפריה הרומית (אחרי רומא ואלכסנדריה). כאן הוא שוקע בלימוד שיטתי של כל מה שיכול לסייע לו בחיפושו אחר הדרך הלוגית להבין את העולם. הוא לומד יוונית, מתמטיקה, ספרות, פילוסופיה ועוד. יתכן שהיה נשכח, או אולי הופך לפילוסוף ידוע, אך הגורל הועיד לו תפקיד אכזרי. הוא נקרא לירושלים לסייע לרומאים בעצותיו, המבוססות על היכרותו עם מנהיגי היהודים, כדי להכניע את מרד בר-כוכבא. על פי הספר, מכיוון שהאמין בכוחה של האימפריה להעניק חירות מחשבתית לתושביה לאורך שנים, ומכיוון שלא האמין בהמשך קיומו של העם היהודי, בחר לתמוך ברומא ולבגוד בעמו.

"אדם יהיה מאושר אם יש לו שלושה דברים – האנשים שהוא אוהב והם אוהבים אותו, בטחון בערכה ובהמשך דרכה של הקבוצה שהוא חלק ממנה, והדבר האחרון, אמת שעל פיה יוכל לארגן את קיומו".

שטיינברג אינו מתיימר להציג תשובות לשאלות שעולות בספר, ולגיבורו הטרגי הוא אינו מעניק שלוות נפש. בן אבויה מגיע למסקנה ששיטתו של אוקלידס, שעליה התבסס, מושתתת גם היא על אמונה, שאצל אוקלידס היא באה לידי ביטוי במערכת של אקסיומות. מכיוון שהוא שואף להתבסס על הגיון בלבד, השיטה שהיתה נר לרגליו כבר אינה יכולה לשמש אותו. ועם זאת הוא אינו מסוגל לחזור לאמונת נעוריו:

"זו הסתירה המופלאה והבלתי-נסבלת של חיי: שיצאתי לחפש את מה שהיה לי מראש – אמונה שתעניק לימי כבוד ומשמעות, דפוס התנהגות שבאמצעותו יכול אדם לבטא, בבהירות, את מסירותו לחבריו. במובן מסוים היה זה מסע ארוך ומפרך במעגל, שבסופו חזרתי לנקודת המוצא. ואף על פי כן אסור לי להכנס. כי אלה שחיים שם מתעקשים, לפחות בדורנו, על קבלה מוחלטת, ללא סייג, של הדת שנגלתה להם – ואני איני מסוגל להפקיד את חירות דעתי לשום סמכות. חופש המחשבה, בני, הוא יין משכר. הוא לא הצליח לחזק את ליבי, אך משלגמתי ממנו, לעולם לא אוכל להסתפק במשקה יוקד פחות". 

הספר נפתח במבוא מאת דב אלבוים ובהקדמה מאת דוד גולינקין, שניהם מאירי עיניים, וכדאי מאוד לקרוא אותם כרקע לספר. הסופר עצמו מפרט בפרק המסיים מהם המקורות שהסתמך עליהם, ואיפה הרשה לעצמו חירות ספרותית. בעיני זהו פרק חיוני והכרחי בכל ספר מבוסס היסטוריה.

כמה גורמים חברו יחד לעשות את הספר הזה מרתק. ארץ ישראל של אותם ימים מתוארת בחיות, כאילו היה הסופר נוכח במקום. הדמויות התלמודיות לובשות עור וגידים, ויוצאות מן היובש העיוני אל נוכחות אנושית משכנעת. על הסיפור שורה אוירה של חמלה ושל הבנה, וניכר ענין אמיתי של הסופר בתכנים שהוא מעלה. ואולי יותר מהכל, העדכניות של הנושאים שבן אבויה התלבט בהם לפני אלפיים שנה היא שמעניקה לקורא חווית קריאה מעוררת.

As a Driven Leaf – Milton Steinberg

ידיעות ספרים

2015 (1939)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר

רחובות של אתמול / סילביה טננבאום

1844736-41

אחרי כ-100 עמודים כשל כוחי. סאגות משפחתיות על חיי היהודים באירופה לפני החורבן שהביאה השואה מושכות אותי, ולכן התעניינתי ב"רחובות של אתמול", והתחלתי לקרוא אותו לפני ספרים אחרים שממתינים לתורם. הלהיטות התפוגגה מהר. זה לא רק הסגנון הבלתי מלוטש, אלא בעיקר חוסר עומק וחוסר משמעות. הדמויות מתנהלות להן מסצנה לסצנה ללא רצף תוכני שיסביר למה דווקא סצנות אלה נבחרו, כולן מקובעות בתוך סטראוטיפים, ואין שום משמעות להתרחשויות מעבר לתיאור של סתמי של דברים שקרו בתוך המשפחה ובסביבתה, כשהקישור לארועים חיצוניים שטחי, מה שהופך את העלילה כולה למשעממת. משום שאין זה ממנהגי לכתוב סקירה מבלי שקראתי עד הסוף, התעקשתי להמשיך. אבל אחרי כ-60 עמודים נוספים העינוי גבר על החובה, ונטשתי.

על הכריכה נכתב המשפט היומרני "לא אחת השוותה אותו הביקורת ל"בית בודנברוק" ול"חלף עם הרוח"." קשה לי להאמין שמישהו שקרא את שני הספרים הללו מצא איזשהו מכנה משותף ביניהם לבין "רחובות של אתמול", למעט היותם עבי כרס. אולי נשמט המשך המשפט הנ"ל: "… וההשוואה היתה לגמרי לרעת הספר". על הכריכה נכתבו סופרלטיבים נוספים ללא קבלות: "פרוזה עשירה… דמויות מרתקות… מארג רחב-יריעה של חיים שלמים על כל מורכבותם". לא מצאתי דבר מאלה בין הדפים. צר לי, אבל אין לי שום דבר חיובי לומר על הספר.

אם מעניינים אתכם חיי היהודים בגרמניה בין שתי מלחמות העולם, "בני אופרמן" המופתי הוא בעיני הבחירה הראשונה. סיפורים על משפחות שהיו ואינן תמצאו בין דפי "הארנבת עם עיני הענבר" ו"חדר הזכוכית", שניהם מצוינים. ויש עוד. כל-כך הרבה ספרים טובים לבחור מביניהם, ו"רחובות של אתמול" אינו נמנה עימם.

Yesterday’s Streets – Silvia Tennenbaum

ידיעות ספרים

2015 (1981)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר