בוקר חדש / ראובן קריץ

בוקר חדש

ראובן קריץ, יליד אוסטריה, שעלה לארץ לאחר האנשלוס, והתחנך כילד חוץ בקיבוץ מזרע, תיאר ב"בוקר חדש" תמונות מחיי קבוצת הילדים בקיבוץ בעמק יזרעאל, ששמו אינו מצוין. לרפי, אחד הילדים, העניק כמה פרטים ביוגרפיים משל עצמו – ארץ מוצא, שנת העליה, אב רופא – וליווה אותו בהתאקלמותו. רפי, ילד עירני ורגיש, שחווה ניתוק מאמו ומארצו, מתקשה תחילה להסתגל לערכי הקבוצה. בפרק נוגע ללב מתוארת ידידותו עם כלב עזוב, לו הוא מעניק את השם דידי, מלשון ידיד. הזמן עושה את שלו, וכשאביו מגיע לבקרו, רפי מראה לו את הקיבוץ תוך שהוא נוקט בלשון "שלנו". הסופר בחר לספר את הסיפור בתמונות בלתי רציפות, אך עוקבות כרונולוגית, ואנו מתוודעים לשלבים שעובר רפי, ועוברים חברים אחרים, באמצעות פרטים קטנים הצצים בכל תמונה. לצדו של רפי מוצגים שמונה חברי הקבוצה האחרים, כל אחד ואופיו המובחן – גדי הכריזמטי, שלוקח הכל בקלות, עפרה הרצינית שהתיתמה מאביה, יעלה ילדת החוץ הפחדנית, רמי האינדיבידואליסט וחבריהם. הסופר מתבונן גם בכמה מן המבוגרים, ומנסה לענות על השאלה מהו בעצם קיבוץ. בהעדר הגדרה שתתפוס את מהותו, רפי נאלץ להסתפק בהכללה "הקיבוץ הוא יצור חי בעל נשמה אחת".

"בוקר חדש" הקסים אותי בצעירותי, ושבתי וקראתי אותו מספר פעמים. למרות הרקע הקיבוצי, שהיה זר לי, הילדים היו קרובים ומובנים ואהובים. הקריאה החוזרת בו כעת הסבה לי הנאה רבה. מן הסתם נמסך בה יותר משמץ של נוסטלגיה, אבל הספר פשוט כתוב טוב, ולמרות שהוא אולי מיועד לנוער יש בו תום ורגישות שנוגעים ללב בכל גיל.

אולי לא הייתי שבה אל הספר לולא ניסיתי לקרוא לאחרונה את "עוזאי", ספר אחר של ראובן קריץ. בספר זה ריקי קלר, סטודנטית לספרות, חווה באמצעים מיסטיים כלשהם את תקופת המלכים, עתליה, יהואש ועוזיהו. לא התמדתי בספר עד סיומו, מכיוון שלמרות רעיון מעניין ותקופה מעניינת הוא היה בעיני מבולבל מדי. מכל מקום, התעוררו בי געגועים אל ספריו האחרים של קריץ, וזכיתי בחוויה נעימה.

כשחיפשתי מידע מרחיב על "עוזאי", שאת שמו לא שמעתי מעולם, גיליתי את סיפורו המרתק של ראובן קריץ עצמו. מלבד הספרים שכתב תחת שמו, יצר גם בשמות בדויים, בין השאר מאותה סיבה שהניעה את רומן גארי להתחזות לאמיל אז'אר, הרצון לזכות בביקורת הוגנת על יצירתו, ביקורת שאינה מושפעת מזהותו. את "עוזאי", שהוזכר קודם, ושמונה ספרים נוספים, פרסם תחת שם העט ריקי קלר, כשמה של הדמות הראשית המספרת את הסיפור בגוף ראשון. יותר מזה, קריץ כתב תחת השם רותי שמיר ספר בשם "שורה שלישית בצד", ובו הוא מנתח את יצירתו שלו, כולל הערות ביקורת והצבעה על חולשות. פרקים מן הספר הופיעו כאחרית-דבר במהדורות מחודשות של ספריו. שמו של הספר מציין את הערכתו של קריץ את מקומו בספרות העברית, כמי שיושב בשורה שלישית בצד. אני ממליצה לקרוא את מאמרו המעניין של אלי אשד אודות הסופר ויצירתו המגוונת.

מכיוון שהייתי תחת הרושם שקריץ הוא סופר אלמוני יחסית, הופתעתי – ושמחתי – למצוא בשיטוטי ברשת ש"בוקר חדש" תורגם למספר שפות, וש"נפנוף של מטפחת" נחשב לספר פולחן. אלי אשד כותב כי "ספריו השפיעו בזמנו על דור שלם של בני נוער, שגדלו על ספריו", ומתכוון מן הסתם לדור שנות ה-60 וה-70. קריץ, כך למדתי, כתב שלושים ושישה ספרי פרוזה ושמונה-עשר ספרי מחקר ספרותי. האהובים עלי במיוחד הם "בוקר חדש" ו"בני-בי-רב" (ראה אור גם בשם "סטודנטית"), האחרון מתאר את חיי הסטודנטים בחוג לספרות.

לפעמים השיבה אל חוויות ילדות פותחת דלת אל היכרויות חדשות.

הוצאת פּוּרָה

1963

מודעות פרסומת

אליזה / ז'ק שובירה

אליזה

"אליזה" הוא סיפור ביוגרפי עדין. ז'ק שובירה, שספרו זה ראה אור כשהיה בן שמונים ושמונה, חוזר אל שנת 1920 ואל התאהבותו כילד בן חמש בנערה שעבדה במשק הבית של סבתו. הסיפור מתרחש במעין תקופת ביניים בחיי המשפחה, כשהאם ושני בניה מתגוררים זמנית עם הסב והסבתא. אביו של ז'ק נהרג בקרבות מלחמת העולם הראשונה, ואמו עדיין לא מצאה ניחומים. היא דחתה עוד ועוד את הטבלתו של הבן, בציפיה לשובו של האב, ובסופו של דבר העניקה לו את השם איוון, כשמו של אביו. למרות היותו בן חמש, הוא עדיין ישן עם אמו, שאומרת לו, "אתה הנחמה שלי, אתה דומה לאביך כשתי טיפות מים", וחש במעורפל כממלא מקום אביו. כשאליזה מצטרפת אל צוות עובדי הבית, הוא נדבק אליה, ומפתח התאהבות על סף הארוטית. אליזה מצדה נוהגת בו כאחות, ומעניקה לו את הרכות שאליה הוא כמֵה.

יש בסגנונו המינימליסטי של שובירה משהו אפלפלדי: שברי שיחות, אפיון הלכי רוח באמצעות תיאורי נוף, טרגדיה שמרחפת ברקע, נוגעת-לא-נוגעת בעלילה, התכנסות המספר אל תוך עצמו מבלי לוותר על התבוננות חודרת בסביבה. שובירה עובר מקטע זכרון אחד לאחר, ומיטיב לתאר את התקופה מעיניו של הילד בתוספת אבחנותיו של המבוגר. כך, כשהילד אומר לאליזה, "את תהיי אהובתי", המבוגר המספר יודע להוסיף, "אם הייתי בן שמונה או תשע לא הייתי מעז לדבר אליה ככה".

הדפים החותמים את הסיפור מתרחשים שנים רבות אחר-כך, וסוגרים מעגל בחיי השניים. שובירה מתייחס אל עצמו כעת כאל ילד-קשיש או קשיש-ילד, בגיל שמוטב לא לדבר בו אלא להמתין. ובעודו ממתין, בהשלמה אך גם בחרדה, רוחו משוטטת לעתים קרובות בין הזכרון לדמיון, וברגעים הטובים שני העולמות נטמעים זה בזה.

סדרת פטיט מכונה על ידי ההוצאה "תיבת אוצרות קטנים מבית תשע נשמות". "אליזה", ו"אמי והמוזיקה" שקראתי לפניו, הם אכן אוצרות ששמחתי לגלות, ואני סקרנית לקרוא את השמונה הנותרים. דוד בן הרא"ש העניק לספרי הסדרה עיצוב אחיד, ואיוריה של טליה בן-אבו מוסיפים הנאה חזותית לחווית הקריאה. יוזמה ספרותית מבורכת.

Élisa – Jacques Chauviré

תשע נשמות

2018 (2003)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן

בחזרה מעמק רפאים / חיים באר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d791d797d796d7a8d794_d79ed7a2d79ed7a7_d7a8d7a4d790d799d79d2

"בחזרה מעמק רפאים" נפתח בלוויה. הסופר הידוע והמוערך אלישע מילגרוים, שנפטר בעת שהותו בוורוצלב שבפולין, מובא למנוחות בבית הקברות הנוצרי בעמק רפאים. לצד קברו כורעת ברך אלמנתו, נעמי זלקינסון, ושְדֵמה, קריינית רדיו, לוחשת למספר, במאי סרטים תיעודיים המנציח את הארוע, "איך היא היתה בתור אשתו אני לא יודעת, אבל בתור אלמנה היא תהיה מצוינת". שלושה הנושאים שבלבו של הספר מיוצגים בפתיחה זו. האחד הוא הזיגזוג של יהודים לאורך הדורות בין היהדות אליה נולדו לבין הנצרות על פתוייה. השני הוא הטיפול בעזבונו של סופר שהלך לעולמו. והשלישי הוא סיפורה של נעמי, שדמותה עוברת שינויים, אשר בעיני המספר, שאינו יודע כל, הם בגדר מהפכים של ממש. במבט לאחור, לאחר שכל הסודות נחשפים, היא די עקבית וצפויה, ואני חולקת על הקביעה שעל הכריכה שרואה בה "אשה חידתית שהולכת ועוברת טרנספיגורציה מדהימה".

את הסיפור מספר, כאמור, במאי סרטי תעודה. היכרותו עם אלישע ונעמי החלה כשצילם סרט תדמית על הסופר בעקבות מועמדותו לפרס על ספרו "נעטרי הקוצים". הספר, ששמו מרמז על עיסוקו בישו, לא זכה בפרס בשל נושאו השנוי במחלוקת. נעמי היא שהזמינה את המספר להנציח את טקס הלוויה, והוא סבור כי כהמשך טבעי לכך יעבוד על סרט מקיף אודות הסופר. נעמי, שתחילה מצטיירת כלהוטה לשמר את זכרו ואת פועלו של בן זוגה, הופכת בהדרגה את עורה, ומפזרת את עזבונו לכל רוח. התהיה על מניעיה מניעה את העלילה, אך עיקר הענין, בעיני, הוא בשפע הידע שחיים באר מעתיר על קוראיו, ובקישור שבין הדמויות הבדויות להיסטוריה.

נעמי, דמות בדויה, היא לכאורה צאצאית של יצחק אדוארד זלקינסון, יהודי מומר בן המאה התשע-עשרה, שהיגר מפולין לאנגליה, התנצר, ותרגם את הברית החדשה וכמה ממחזותיו של שקספיר לעברית. בספר משולבת דמותו של יחזקאל סטניסלב הוגה, שעשה מסלול דומה כמה עשרות שנים קודם לכן. בסיור בבית הקברות בעמק רפאים מצביע מילגרוים על קברה של דולה ויטמן, בתו של אליעזר בן יהודה, שנישאה לנוצרי. האיזכורים שלהם, ושל אישים מרתקים נוספים, משתלבים להפליא בעלילה, ונובעים מעולמם הרוחני העשיר של גיבוריו. דמותו של אלישע מילגרוים "מתכתבת" שוב ושוב עם זו של אלישע בן אבויה, ה'אחר' שקיצץ בנטיעות (מילטון שטיינברג כתב אודותיו בספרו המצוין "כעלה נידף"). הספר הוא במידה מסוימת מעין מחווה לסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שדברים שכתב השפיעו על הסופר יוסף חיים ברנר, שאף לו יש נוכחות בספר, ועל הדמויות הבדויות. דילגתי פעמים רבות בין הספר לאינטרנט, ונהניתי הנאה מרובה מגודש הידע.

חיים באר מתאר בספר כמה מפניו של עולם הספרות בארץ. שתי הדמויות הבולטות בהקשר זה הן של סוחר הספרים רב הידע ישעיהו הומינר ושל חוקר הספרות מתתיהו חלפי. באר מתייחס לטיפול בעיזבון על ידי שארי הסופרים, לביקורת העתונאית, לפלגיאטים, למוציאים לאור ועוד. חשתי אי נוחות מסוימת מן ההתיחסות לאלמנות הסופרים, אבל הדברים נאמרו מפיו של חלפי, טיפוס יהיר למדי, אז ניחא. גם בהיבט זה יש אנשים המוזכרים בשמם האמיתי, ויש שנבדו. נסיון לברר אם יש כאן אלמנטים של רומן מפתח נראה לי מיותר ורכילותי. באר עצמו כותב בסיום כך: "מחבר שמורֶה היתר לעצמו לדלג בספריו בין אמת לבדיה אל יופתע אם תגיח אליו המציאות המתעתעת ממקום לא צפוי ותוציא לו לשון".

התענגתי עד מאוד משפתו של הספר, השואבת מן המקורות. הסופר שם בפי גיבוריו שפה גבוהה, אצל אחדים היא טבע שני, אצל אחרים התייפיפות והתגנדרות, ובכל מקרה היא זורמת, מהנה ומעשירה.

הכריכה הנאה בעיצובה של דורית שרפשטיין מציגה את "נעטרי הקוצים" של מילגרוים, כשהלוגו של עם עובד מתנוסס עליו – הברקה נחמדה.

פה ושם חשתי חולשות בעלילה. כך, לדוגמא, אני לא יודעת דבר וחצי דבר על הבמאי המספר ועל מניעיו. מצד שני, אולי זה בסדר, אולי הבמאי, או הסופר, או כל יוצר, אמורים להשאר ברקע ולתת את הבמה כולה ליצירה. כאמור למעלה, לא סברתי שנעמי היא דמות חידתית, והנסיונות שעשו גיבורי הספר האחרים לפענח אותה לא ממש עוררו בי ענין. ושוב, מצד שני, אנשים נוטים להתפס לרכילות ולחטטנות, והספר משקף זאת. בכל מקרה, מה שנתפס כחולשות בעיני בטל בשישים לעומת עושרו ויופיו של הספר, ולכן אני ממליצה עליו בלב שלם.

עם עובד

2018

ילד יום א' / אינגמר ברגמן

46043

"ילד יום א'" מתרחש במהלך חודש אחד בבית הקיץ של משפחת ברגמן. כמו רבים מתושבי הערים בשבדיה, גם משפחת סבתו של אינגמר ברגמן, שהיה אז בן שמונה וכונה בפי משפחתו פּוּּ, החזיקה בית נוסף מחוץ לעיר, אליו התכנסו הילדים והנכדים. משפחתה של קארין, אמו של פו, לא חיבבה את אביו אריק, וכדי להמנע מחיכוכים במהלך החופשה הקיצית המשותפת, החליטה קארין לקיים משק בית נפרד במרחק כרבע שעת הליכה מבית אמה.

שמו של הספר נגזר מן האמונה שילד שנולד ביום ראשון ניחן בכושר ראיה על חושי, מסוגל לראות נשמות, רוחות וגמדים. פו היה ילד שכזה, נמשך אל סיפורי הרוחות שרווחו בסביבה, מפוחד ומרותק בעת ובעונה אחת. באותם חושים חדים, בהם התבונן בעולם הדמיון, הביט גם בבני משפחתו ובו עצמו, וכשכתב את "ילד יום א'" (התסריט והספר) למעלה מששים וחמש שנים מאוחר יותר, יכול היה לתאר בפרטי פרטים מדויקים את סביבתו ואת תחושותיו. כושרו התיאורי הוא אחד המרכיבים הבולטים בספר. הנה דוגמא אקראית לאופן בו הוא משלב מראה וריח וקול לתמונה אחת מושלמת:

אור השמש החזק לוהט אל מול מחסן המטענים והתחנה, אל מול מסילת הברזל והרציף. ריח של זפת וברזל מלובן. רחוק, ליד הגשר, רוגש הנהר, החום מרצד על פסי הרכבת המוכתמים בשמן, האבנים מתיזות ניצוצות. שקט והמתנה. החתולה השמנה רובצת פרקדן על הקרון. מהמסילה הרחוקה נשמעות נשיפות דחוקות.

הספר מתאר אפיזודות שונות מאותו קיץ, ומתייחס לדמויות השונות שאכלסו את הבית – משפחה, קרובים ואנשי שרות – אך הוא מתכנס בעיקר לדמותו של האב, שאותה חקר הסופר גם ביצירות אחרות. אריק ברגמן היה כומר קפדן, נתון למצבי רוח, נוקט בעונשים גופניים. פרק ארוך בספר מוקדש לנסיעה משותפת של האב והבן אל כנסיה בה הוזמן האב לשאת דרשה, נסיעה שנעה בין חיוך לדמע:

כרגע יש לאבא מצב רוח טוב, זה ברור. אבל מסע עם אבא הוא תמיד מבצע מסובך, אי-אפשר לדעת איך זה יגמר. לפעמים נמשך מצב הרוח כל היום, אך לפעמים, בלי לדעת את הסיבה, נכנסים השדים באבא, והוא נעשה הפכפך, מרוחק ועצבני.

הסופר, שמספר כאמור ממרחק ניכר של זמן, סוטה לעתים מן העבר הרחוק אל העבר הקרוב יותר, ואל יחסיו עם אביו המזדקן. בילדותם של ילדיו של הכומר, כפי שמספר לו בנו שנים אחר-כך, שלט הפחד. אף פעם לא ידעו מה יכעיס אותו, מה יגרום לו להתפרץ. ארבעים שנה אחר-כך, כשאביו נוטה למות, אומר הסופר לאשה שטיפלה בו: "אני מסתכל בו וחושב על מה שאני אמור לשכוח, ואני לא שוכח. אני אמור לסלוח, ואני לא סולח כלום. יכולתי לפחות להרגיש חיבה כלשהי, אבל אני לא יכול לגרום לעצמי להרגיש איזושהי חיבה. הוא זר לי. הוא אף פעם לא יחסר לי. לאמי אני מתגעגע. כל יום אני מתגעגע אליה. את אבא כבר שכחתי. אני לא מתכוון לאיש שנמצא שם וגוסס למוות, אותו אני בכלל לא מכיר, אלא את האיש שהיה לו תפקיד בחיי, הוא נשכח ואיננו. לא, בעצם, זה לא נכון. הלוואי ויכולתי לשכוח אותו". עשרים שנה מאוחר יותר, בעת כתיבת הספר, הוא חש אחרת: "הסצנה המתוארת לעיל התרחשה לפני יותר מעשרים שנים. יחסי אל אבי השתנה כמעט לחלוטין […] התחלתי לחקור את חייהם המוקדמים יותר של הורי, את ימי ילדותו וצמיחתו של אבי […] אני מושיט לו יד ומבקש את סליחתו, עכשו, היום, ברגע זה". יפה בעיני היכולת לתאר את התחושות המשתנות בנאמנות, מבלי לשנות את תיאור העבר לאור ההווה.

קראתי את הספר לראשונה לפני למעלה מעשור. חזרתי אליו כעת בעקבות קריאת "חסרי הנחת", ספרה של בתו של ברגמן, לין אולמן. מעניין להיווכח בקוים הדומים ביניהם, ובחלחול של תכונות מדור לדור. הבת תיארה אב שהדייקנות היתה חשובה לו מאוד. האב מספר על בית שהתנהל על פי לוח זמנים קבוע. הבת חיטטה בעבר, עוד קודם להולדתה, כדי להבין את הוריה ואת חייה, אביה נהג באותה הדרך. שניהם מספרים על ילדותם בגוף שלישי, כאילו במנותק ממי שהם בבגרותם. וגם פו ואביו אולי לא היו כל כך שונים זה מזה: בסיומה של אותה נסיעה משותפת אומר האב לפתע, "גם אני ילד יום ראשון".

"ילד יום א'" הוא ספר רגיש ומרגש, כתוב מצוין, על ילדות ועל אבהות, על דפוסים שמוטבעים בילדות ונשארים לתמיד, על שגיאות ועל הבנה. בהחלט מומלץ.

Söndagbarn – Ingmar Bergman

ספרית פועלים

1997 (1993)

תרגום משבדית: חנה קרוגיוס-קלמר

ראש גזר / ז`ול רנאר

34349

רציתי ספר קליל, משהו משעשע, ובחרתי ב"ראש גזר". היה זכור לי שהוא ספר ילדים-מבוגרים, ותכננתי בגמר הקריאה להעביר אותו לאחייני. זה לא יקרה. שימשיכו אחייני להאמין, כל עוד ניתן, שהורות היא אחריות קדושה שאנשים נוטלים על עצמם ועומדים במחויבותם.

ז`ול רנאר היה הבן הצעיר לאחר בת ובן. כשנולד הוריו כבר היו במצב של ניכור הדדי בלתי הפיך אחרי שנים של מריבות. האב מיעט לדבר בבית, וכמעט לא דיבר עם ילדיו. האם הפנתה את כל כוחותיה הסדיסטים כלפי ז`ול. "ראש גזר" מתאר משפחה דומה למשפחתו של רנאר. הפרטים אולי אינם זהים אחד לאחד, אבל על מידת הזהות תעיד העובדה שרנאר ביומניו הפרטיים התייחס אל בני משפחתו הביולוגית בשמות שנתן לגבורי "ראש גזר".

זהו סיפור עצוב על ילד שהתנועה האינסטינקטיבית שלו למראה אמו היא הרמת זרועו להגן על פניו ממכה. ילד שמרגיש מכוער ולא מוצלח, משום שאינו מצליח לרצות את הוריו. ילד שהוריו משתמשים בו כפיון במשחקי התיעוב ההדדי שלהם. הספר בנוי מ-49 סיפורים קצרים, שמתארים כל אחד סצנה בחייו שמשקיעה אותו יותר ויותר בתוך האומללות. הוא מתאר גם מקרים שבהם הוא עצמו הפגין סדיזם כלפי חלשים ממנו, ונשבר הלב על ילד תמים שמדרדר שלא באשמתו למחוזות כאלה.

איך קיבל הספר הזה תדמית קלילה של סיפור על ילד שובב – נשגב מבינתי.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת יהושע ישועה.

אני מעתיקה לכאן את אחד הסיפורים, המדגים את רוח הספר, וכמובן ממליצה על הספר כולו:

קצת תיאטרון

תמונה ראשונה

מדאם לפיק: לאן אתה הולך?

ראש גזר (הוא ענב את עניבתו הטובה ביותר וירק על נעליו עד שכמעט טבעו): אני הולך לטייל עם אבא.

מדאם לפיק: אני אוסרת עליך ללכת, אתה שומע אותי? ולא… (ידה הימנית נסוגה כאילו בשביל לתפוס תנופה)

ראש גזר, בקול נמוך: מובן.

תמונה שניה

ראש גזר (מהרהר ליד האורלוגין): מה אני בכלל רוצה, בסך הכל? להמלט ממכות. אבא נותן לי פחות מאמא. אני עושה חשבון פשוט. הפסד שלו!

תמונה שלישית

מסיה לפיק (הוא מחבב את ראש גזר אך אינו מטפל בו אף פעם, תמיד מתרוצץ בכל הארץ, טרוד בעסקיו): בוא נלך!

ראש גזר: לא, לא, אבא.

מסיה לפיק: מה זאת אומרת לא? אתה לא רוצה לבוא?

ראש גזר:כן, בטח! אלא שאני לא יכול.

מסיה לפיק: למה? הסבר את עצמך. מה קרה?

ראש גזר: לא קרה כלום אבל אני נשאר.

מסיה לפיק: אה! כן! שוב אחד השגעונות שלך! איזה חיה קטנה אתה! אי אפשר לדעת מה אתה רוצה. כן רוצה לא רוצה.תשאר, ידידי, ותייבב לך כאוות נפשך.

תמונה רביעית

מדאם לפיק (מקפידה כתמיד על מנהגה לצותת מאחורי כל דלת, כדי לשמוע טוב יותר): מסכנצ`יק שלי! (וכמו מנחמת, מעבירה ידה בשערותיו ומורטת אותן). הנה כולו טובל בדמעות, כי אבא שלו… (היא מרימה עיניה אל מסיה לפיק) רצה לקחת אותו למרות רצונו. אמא שלך לא היתה מענה אותך באכזריות כזאת. (בני הזוג לפיק, האב והאם, מפנים את גבם זה לזה).

תמונה חמישית

ראש גזר (בתוך הארון. שתי אצבעות בתוך פיו, אחת בודדת בתוך אפו): לא כולם יכולים להיות יתומים.

Poil de Carotte – Jules Renard

הוצאת כרמל

2000

תרגום מצרפתית: נורית פלד-אלחנן