עד שתדעי לכתוב אהבה / גבריאלה אביגור-רותם

ראשונה, בת רבע לשבע, היא גיבורת "עד שתדעי לכתוב אהבה". הילדה, שנקראה ראמונה בארחנטינה – כך על פי מבטאם של הסובבים אותה – זכתה לשמה העברי יוצא הדופן בשל היותה הילדה הראשונה בבית הילדים בקיבוץ בו התיישבו הוריה. עלילת הספר ממוקמת בערבות הנגב, הקיבוץ שהקימו יוצאי אמריקה הלטינית, ומתארת קיץ אחד בראשית שנות החמישים. ברקע מתרחש הפילוג בקיבוץ המאוחד, הסכם השילומים מסעיר את הרוחות, המצב הפוליטי בארגנטינה מדאיג את מי שהשאירו שם קרובי משפחה וחברים, ומחלוקות חברתיות מעוררות ויכוחים ערים חדשות לבקרים.

ראשונה היא ילדה של ספרים, של מלים, של חלומות ושל תחושות. היא יודעת לקרוא מאז שהיא זוכרת את עצמה, ומוצאת בספרים נחמה ומגן. "את לא מפחדת לישון שאת ככה לבדה? שאלה אותה מגדה, וראשונה ענתה, לא, אם מרשים לי לקחת ספר לקרוא במיטה אני לא לבדה". רבות נכתב על הפגמים שבשיטת החינוך הקיבוצי, והספר הזה אף הוא מצביע עליהם, לא באמצעות דיון ישיר בנושא, אלא כעולה מתוך חוויותיה של ראשונה. הוריה, שהם אנשים חיוביים, אינם ממלאים באמת תפקיד של הורים, מן הסתם בשל ריחוקה של בתם מהם רוב שעות היממה. המטפלות המופקדות על הילדים, אף הן נשים חיוביות, מקנות להם תשומת לב כללית, ולא תמיד רואות את היחיד בתוך הקבוצה. המורה, שאינה מסוגלת להתמודד עם ידיעותיה של ראשונה ועם דמיונותיה, פשוט מוותרת עליה. ראשונה יודעת כי "בין גדולים לקטנים עוברת חומה: בצד אחד גדולים. בצד שני קטנים. […] נמאס לה להיות קטנה". ואין מי שיפוגג עבורה את החומה. אז היא מתנהלת פחות או יותר לבדה בין המציאות היומיומית למציאות האמיתית יותר, זו שבספרים, ומעדיפה את האחרונה. "ירוק זה צבע של קסמים וחום זה צבע של ימים רגילים", היא חושבת כשהיא קוראת את "הקוסם מארץ עוץ", ותמהה על דורותי שביקשה לחזור הביתה. "כשהתעוררה גילתה שהיא בבית החום שלה במיטה החומה שלה, והאנשים החומים שקודם צעקו עליה מתחנפים ודואגים לה, והיא שמחה להיות בבית החום שלה; איזה טיפשה".

כשילד חוץ מגיע לקיבוץ, ואינו רוצה להשאר בו, ראשונה מסתבכת ברשת של הסתרות ושל תחבולות, שנובעת מחוסר התקשורת עם המבוגרים, מן הקשרים הסבוכים בין הילדים בקבוצה, ומתערובת המעשיות והחולמניות שבה מתנהלים חייה. התסבוכת תוביל לתוצאות טרגיות, וגם למהפך, שיתגלה כמבורך, בחיי ראשונה ומשפחתה.

מבין השורות עולה ביקורת גם על הקשיחות האידיאולוגית של הקיבוץ באותם ימים, על ההתנשאות כלפי ילדי החוץ, ועל המעמדיות בחברה שוויונית לכאורה.

בשוליים, למרות הפרשי השנים בין ילדותה של ראשונה לילדותי, חוויתי כמה רגעים נוסטלגיים. ביניהם האזכור של המנהג להוסיף בסופם של ספרים שהודפסו בארץ "תיקוני טעויות שנפלו בדפוס ועם הקוראים הסליחה", ובקשת קרייני הרדיו מן המאזינים בשעות אחר-הצהרים, "אנא הנמיכו את קול המקלטים לבל תופרע מנוחת השכנים".

גבריאלה אביגור-רותם היא קוסמת של מלים ושל ניסוחים, ומצליחה בכשרון רב לברוא את העולם הקיבוצי כפי שהוא מתקיים בתודעתה של הילדה, ששומעת גם את מה שהמבוגרים לא רוצים שתשמע. ראשונה, שחולקת איתה פרטים אוטוביוגרפיים, מוקסמת ממלים, מצבעים ומריחות. היא מתמודדת באהבה ובהשתאות עם העברית הגבוהה של הספרים שהיא קוראת, ואינה מניחה אף מילה ללא משמעות. כך לדוגמא, היא יודעת שכותבים זכוכית, אבל בטוחה שיש לבטא זאת זרוחית, מילה שנראית לה הגיונית כי האור זורח דרכה. למלים ולביטויים יש בעיניה חיים תוססים של ממש. "ראשונה מגלגלת בפיה את הביטוי "בכל לשון של בקשה". אולי לכל בקשה יש לשון והיא מלקקת את היד כמו כלב שרוצה להתיידד". בתוך עולמה יש גם לצבעים ולריחות נוכחות משלהם. "האוויר של המטבח-חברים מלא ריח של עגבניות מתבשלות. לריח הזה יש צבע כתום חזק והוא צפוף כל כך שקשה לעבור בו. ראשונה מנסה לנשום כמה שפחות. בתוך הכתום מטייל פס מריר של ריח קפה". ועם כל היחודיות הזאת, היא ילדה שחווה, כמו כולם, אהבה וכעס וקנאה ושמחה ופחד, אוהבת את הלבד, וחיה את היחד.

כמו ספריה האחרים של אביגור-רותם, גם הספר הזה הוא מלאכת מחשבת מורכבת של פרטים ופרטי-פרטים, והסגנון אינטנסיבי ודחוס מעט. וכמו תמיד, המכלול מרהיב, מהנה ומרחיב לב.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023

ידעתי למה הציפור הכלואה שרה / מאיה אנג'לו

מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת ופעילה מרכזית בתנועה לזכויות האזרח, העלתה את קורות חייה על הכתב בששה ספרים ביוגרפיים. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" הוא הראשון מביניהם, והיחיד שתורגם לעברית. שמו של הספר נלקח מן הפואמה "סימפטיה" שכתב פול לורנס דנבר, משורר אפרו-אמריקאי, בן להורים שהיו עבדים. הסופרת, שנולדה ב-1928 בשם מרגריט ג'ונסון (מאיה הוא הכינוי שניתן לה בהשראת אחיה, ואנג'לוּ הוא השם שאימצה לאחר גירושיה מאדם ששם משפחתו אנג'לוס), מתארת בספר את חייה מאז היתה ילדה בת שלוש, ועד לידת בנה כשהיתה בת שבע-עשרה.

מאיה ואחיה ביילי, המבוגר ממנה בשנה, נולדו בסנט-לואיס. כשהיתה בת שלוש ההורים נפרדו, והילדים הועלו על רכבת ונשלחו אל סבתם, אם אביהם, בארקנסו. מוֹמָה, כפי שכונתה הסבתא, גידלה אותם במסירות תחת שורה של עקרונות נוקשים שעיצבו את חייה של הילדה. כעבור ארבע שנים ראו לראשונה את אביהם, שבא לבקרם ולקח אותם אתו אל בית אמם. על האב מעידה בתו שהיה שחצן ומרוכז בעצמו – לחג המולד שלח לילדיו תמונה של עצמו. האם, לעומת זאת, היתה מושא הערצתם של הילדים, אשה שמחה, זוהרת, לוקחת את החיים בקלות (בראיון עם אופרה וינפרי אמרה מאיה אנג'לו, שאמה היתה אם גרועה לפעוטות אבל מושלמת למתבגרים). שנה אחת בלבד חיו ביילי ומאיה עם האם ועם בן זוגה. כשהיתה מאיה בת שמונה נאנסה על ידיו. הארוע הקשה, העדות שנאלצה לתת במשפט, הרצח של האיש, ככל הנראה על ידי בני משפחת האב, לאחר שפרקליטו הצליח לחלץ אותו מישיבה בכלא – כל אלה גרמו לה לחדול כליל מדיבור ולהסתגר בתוך עצמה. יכול להיות שהאם לא הצליחה להתמודד עם הקדרות שאפפה אותה, והילדים נשלחו שוב אל מומה. חמש שנים אחר-כך טולטלו שוב, ועברו לגור עם אמם בסן-פרנציסקו. יתכן שמומה חשה שהיא מזדקנת, ואין בכוחה לטפל בהם, או אולי הטראומה שחווה ביילי, כשראה את גופתו של קורבן לינץ' נמשית מן המים, היא שדחפה אותה לשלוח את נכדיה אל מקום טוב יותר. ביילי נותר חסר מנוחה, אך מאיה מצאה בית אצל אמה.

שני נושאים מרכזיים שזורים בסיפור חייה של מאיה אנג'לו, הילדות הבלתי שגרתית והיחסים בין שחורים ללבנים. הסופרת מתארת באמינות רבה את תחושותיהם של ילדים קטנים, שהורחקו על לא עוול בכפם מהוריהם. הם אולי לא הרבו להרהר בכך ביומיום, אבל לא יכלו להמנע מכך כשהמציאות טפחה על פניהם. פרק קורע לב מתאר את הפעם הראשונה בה שלחו להם ההורים מתנות לחג המולד. המתנות, שהעידו בבירור על הניכור והזרות ששררו ביניהם, אילצו אותם להתמודד עם העובדה שההורים אכן חיים אי שם, ולא מתים, כפי ששכנעו את עצמם, שהרי אם לא מתו מדוע לא הביאו את הילדים אליהם? "המתנות פתחו את הדלת לשאלות שאיש מאתנו לא רצה לשאול. למה הם שלחו אותנו מעליהם? ומה עשינו שהיה רע כל כך?" ביילי, שלמרות גילו הצעיר היה הסלע היציב בחייה של אחותו, שכנע את הילדה, ואולי גם את עצמו, שאם אמם שלחה להם מתנות, היא ודאי מתכוונת לבוא לקחת אותם. שלוש שנים עברו בטרם התגשמה אשליה זו. פרק עצוב נוסף, שהתרחש בתקופת שהותם השניה של הילדים אצל מומה, מתאר כיצד ביילי, שהלך לקולנוע ולא שב הביתה בשעה שהיה אמור לשוב, סירב להסביר את היעדרו, ולא פצה פה גם כשהוענש במלקות. למאיה סיפר אחר-כך שראה בסרט שחקנית שדמתה דמיון מפליא לאמם, ויצא לשוטט משום שלא מצא מנוחה לנפשו.

הנושא השני, הכתוב אף הוא בכנות ובאמינות, ממחיש את הרגשות הקולקטיביים של האפרו-אמריקאים. מומה חינכה את ילדיה ללכת בנתיבים הבטוחים שהיא ניסתה והכשירה עבורם – לא לדבר אל הלבנים, לא להתייחס אליהם בגסות אפילו בהיעדרם. "אילו נשאלה אם היא פחדנית או לא, היתה אומרת שהיא ריאליסטית". במציאות שבה אשה מכובדת כמומה, בעלת חנות, מצליחה כלכלית, ומלווה כספים ללבנים ולשחורים, נאלצת לסבול הקנטות מצד ילדי "זבל לבן"; שבה הפעם היחידה שלבנים התיחסו אליה כ"מיסיס" היתה בטעות; שבה המשפחה מחביאה עד יעבור זעם צעירים שחורים מפחד לינץ'; שבה רופא שיניים לבן, שפעם הלוותה לו כסף מבלי לגבות ריבית, עונה לתחינותיה שיטפל בנכדתה במילים "המדיניות שלי היא שאני לא מטפל בצבעוניים […] המדיניות שלי היא שאני מעדיף לתקוע את היד שלי לפה של כלב ולא של ניגר"; שבה גברים ממשיכים לעבוד בקטיף כותנה, חופשיים אך מנוצלים; שבה מעסיקתה של מאיה מחליטה שהשם מרגריט אינו טוב דיו ומשנה אותו; במציאות כזו אין פלא שנכדתה של מומה מספרת כי במשך זמן רב לא האמינה שהלבנים אמיתיים, וכשנאלצה לעבור מן האזור השחור של העיר אל האזור הלבן, חשה כי "היינו מגלי ארצות היוצאים בלי נשק אל טריטוריה של חיות טרף". תחושת הקהילה, ההרגשה כי כל הישג של היחיד הוא הישג של הקולקטיב, נובעת מן המציאות הזו. באחד הפרקים מתארת הסופרת את חשיבותו של הקרב, שבו הגן המתאגרף השחור ג'ו לואיס על תוארו, עבור תושבי המקום שהצטופפו בחנות בדאגה ובתקווה: "בני עמי נאנקו. האנשים שלנו הם שנפלו. זה היה עוד לינץ', עוד שחור שנתלה על עץ. עוד אשה שהתעללו בה ואנסו אותה. נער שחור שהולקה והוטל בו מום. כלבים רודפים אחרי אדם נמלט בביצות מרופשות. אשה לבנה מצליפה במשרתת מפני ששכחה משהו […] אם ג'ו יפסיד, אנחנו חוזרים לעבדות באין מושיע. הכל יהיה נכון, ההאשמות שאנחנו בני אדם מסוג נחות. נעלים במקצת על הקופים. נכון שאנחנו טפשים ומכוערים ועצלים ומלוכלכים, והגרוע מכל, שאלוהים עצמו שונא אותנו וגוזר עלינו להיות חוטבי עצים ושואבי מים, לנצח נצחים, עד עולם ועד אינסוף". מכיוון שלואיס ניצח בסופו של דבר, נותרו חלק מן האנשים בסביבה ולא שבו לביתם באותו ערב, כי "לא כדאי לשחור ומשפחתו להתפס בדרך כפרית שוממה בלילה שבו הוכיח ג'ו לואיס שאנחנו האנשים הכי חזקים בעולם".

מאיה אנג'לו מתארת את תחושותיה של ילדה בשילוב תובנותיה המאוחרות של האשה המבוגרת. פרק נוקב במיוחד, שלמרבה הצער לא איבד את תקפותו, ממחיש את הזוועה שעוברת קורבן אונס. לא רק הכאב וחוסר האונים ותחושת חוסר ערך הם המייסרים אותה, אלא גם, ואולי בעיקר, הבושה והאשמה. בושה על שנבגדה, על שנסחטה לשתוק תחת איומו של התוקף שיהרוג את ביילי. בושה על שבעולמה נטול המגע החם רצתה לרגע במגעו של האיש שחיבק אותה וניצל אותה. אשמה על שהסתירה את הסוד מביילי. אשמה על ששיקרה במשפט, ולא סיפרה על המגעים התוקפניים שקדמו למעשה האונס. ואפילו אשמה על מותו של הגבר.

עוד נמצא בספר את ההתבגרות המינית של נערה, שגדלה בסביבה שמרנית, וחונכה לשתוק ולא לדבר מפורשות על נושאים אינטימיים. כדי לפתור בינה לבין עצמה את תהיותיה על זהותה המינית, בחרה לעצמה בחור, והציעה לו ישירות לקיים יחסי מין. שלושה שבועות אחר-כך גילתה שהיא בהריון.

אין ערוך לחשיבותן של דמויות תומכות בחיי ילדים. מאיה אנג'לו, בתוך חייה הלא קלים – "כשרונם של הילדים לסבול נובע מחוסר ידיעתם על קיומן של אלטרנטיבות" – זכתה במומה, בביילי ובאמה, וגם בגברת פלאוארס, האריסטוקרטית השחורה, שבעידודה הסמוי של מומה הזמינה את הילדה אל ביתה, הכינה עוגיות ושתיה במיוחד בשבילה, העניקה לה את מה שהן כינו מאוחר יותר "שיעורי האיך-לחיות", וקירבה אותה אל השירה. "חיבבו אותי, ואיזה הבדל זה היה. כיבדו אותי לא כנכדתה של מיסיס הנדרסון או כאחותו של ביילי, אלא רק כמרגריט ג'ונסון", צהלה הילדה בדרכה חזרה הביתה.

מאיה אנג'לו מוכרת כדמות אייקונית, המשוררת שזכתה בכבוד הנדיר להקריא שיר משלה בטקס ההשבעה של הנשיא קלינטון, ושקיבלה את המדליה הנשיאותית מן הנשיא אובמה. "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" חושף את שורשי אישיותה המרשימה, ואת תחילת דרכה מנקודת מוצא שולית אל מרכז הבמה. הפרקים הבאים של האוטוביוגרפיה מספרים על המשך גלגוליה, כולל עבודות שונות ומשונות וקריירה בימתית כרקדנית וכזמרת, חבל שלא תורגמו אף הם.

"ידעתי למה הציפור הכלואה שרה" כתוב בחשיפה אישית כנה ומפוכחת. הוא אמנם מגולל סיפור אישי, אך חשיבותו חורגת מן הפרטי אל הציבורי. תיאוריה של מאיה אנג'לו מדויקים וכובשים, והספר מאיר עיניים ומרתק.

Still I Rise

I Know Why the Caged Bird Sings – Maya Angelou

זמורה ביתן

2000 (1969)

תרגום מאנגלית: דפנה לוי

סוס אחד נכנס לבר / דויד גרוסמן

על הבמה במועדון סטנדאפ בנתניה עומד דּוֹבָלֶה ג'י. הקהל, שחלקו מכיר אותו מהופעות קודמות, מצפה לערב של בדיחות. ירידות על הקהל, במינון סביר, יתקבלו בברכה, כמו גם הקנטה עצמית – או שבחים עצמיים – של השחקן. אחד הצופים, השופט בדימוס אבישי לזר, הוא בבחינת יוצא דופן. דעתו על מופעי סטנדאפ שלילית – וכמו מהדהד אותו יאמר דובלה במהלך המופע: "כי מה זה סטנדאפ, חשבתם פעם? תשמעו ממני, נתניה: זה סך הכל בידור די פתטי, בואו נודה על האמת, ואתם יודעים למה? כי מריחים לנו את הזיעה! את המאמץ להצחיק! זה למה!" למרות זאת, על פי בקשה טלפונית מפתיעה של דובלה, חבר ילדות שהקשרים עמו נותקו לפני עשרות שנים, הוא מגיע לצפות. "אני רוצה שתסתכל עלי", מנמק דובלה את ההזמנה הבלתי צפויה, "שתראה אותי טוב-טוב. ואחרי זה תגיד לי. מה ראית".

המופע, שנפתח בשורות מחץ הרודפות זו את זו, משנה כיוון, והופך לחשיפה אישית כואבת; בתחילה תערובת מבלבלת של וידוי עם הלצות, ואחר-כך, כשמרבית הקהל נוטש, התערטלות מושלמת וחשיפת ארוע מכונן בחייו. הבקשה המעורפלת שביקש מאבישי מקבלת משמעות כשמתבהר בהדרגה עד כמה היה דובלה בלתי נראה כילד. בן לאם ניצולת שואה רדופת סיוטים, ולאב שהיכה אותו, קורבן נוח להתעללות של ילדים, ובארוע השיא שאליו חותר המופע – בלתי נראה לחבריו ולמבוגרים שסביבו. ומה רואים הצופים במופע? חלקם רואים בדרן שהכזיב, הבטחה לבילוי מהנה שהופרה. בודדים פורשים בשלב מוקדם, אחרים נשארים, אולי כי כבר שילמו והם עדיין מצפים לתמורה, ואולי בגלל המשיכה שקשה להתנגד לה להציץ אל הגיהינום של הזולת. גם אלה ברובם יפרשו כשמינון ה"שריטה" והבידור ייטה לגמרי לצד הראשונה.

דויד גרוסמן כתב בחיות מרשימה. מן העמוד הראשון ועד האחרון הקריאה בספר כמוה כנוכחות של ממש במועדון. לאורכו של הספר כולו הוא שולט לחלוטין בשפתם של שני הדוברים בגוף ראשון – אבישי, שנזכר בילדותם המשותפת וגם מבכה את אהובתו שמתה, ודובלה, שמלהטט בין שתי לשונות, זו הסלנגית של הסטנדאפ, וזו שיוצאת מלבו. תשומת לב מוקפדת ניתנה גם לדמויות, צדדיות אך חיוניות, אנשים מתוך הקהל המגיבים באופנים שונים על המחזה המשונה שלפניהם.

ספר מיוחד ומומלץ.

הספריה החדשה

2014

הילדה מגוטליב 17 / מרים רום

מרים, שנולדה בצ'כוסלובקיה מספר חודשים אחרי מלחמת העולם השניה, גדלה בתל-אביב של שנות החמישים. בשל חינוכה המוקפד היא מעט יוצאת דופן בסביבתה, לבושה בהידור ומנומסת, אבל היא חברותית ומשתלבת בקלות. עד גיל שמונה היא בת יחידה לאמה לונקה, אשה הנתונה למצבי רוח ונוטה לעצב, ולאביה טוניו. הימים ימי הצנע, אך חייה של מרים מתנהלים בשגרה וללא טלטלות מרובות, וכשהיא מספרת כעת על ילדותה היא אינה מתעכבת על הקשיים.

עוד בטרם מלאו לה עשר שנים, משפט שמפטירה לידה שכנה, שאינה מודעת לכך שהילדה מבינה פולנית, מטלטל אותה. בעודה יושבת על ספסל ברחוב, משגיחה על אחותה התינוקת, מתעכבות לידן שתי נשים, מתבוננות בשתי האחיות, ואחת מהן אומרת לחברתה: "נו, רוזה, את בטח יודעת שהגדולה והתינוקת הן לא מאותו אבא!". הדיסטנס שבין הורים לילדיהם, העצב הנסוך על האם, והחשש לפגוע באב, גורמים לילדה לנצור את המידע החדש בלבה. היא מנסה להזכר מתי הצטרף טוניו למשפחה, ונוברת אחר עדויות חבויות כדי לחשוף את זהותו של אביה הביולוגי.

משפטו של אייכמן, שבעקבותיו הפכו זכרונות השואה מנושא שאין לדבר עליו לנושא לגיטימי, שחררה משהו גם במשפחתה של מרים. אמה הסכימה לספר לה את קורותיה, ובהדרגה יכלה מרים להעלות גם את נושא האב הנעדר.

"הילדה מגוטליב 17" יכול לתפוס מקום של כבוד בין ספרי השואה לנוער. מרים רום משלבת היטב בין סיפור המלחמה לסיפור הילדות וההתבגרות בתל אביב של אותם ימים. במעברים חדים, אך טבעיים, היא עוברת משיחת נפש קשה עם אמה לאושר שביציאה לסרט עם חבר, מחיטוט בניירותיו של טוניו ליחסים בינה ובין חברותיה. אם בתחילה תהיתי על התיאורים הוורודים של ילדותה, ועל הקלות בה היא פוטרת את הקשיים, בהמשך, כשהחלה בחקירותיה מצאתי כי המינון של שגרת ההווה וכובדו של העבר מדויק, ומניח את הדגשים של הסיפור במקומות הראויים. למרות שבעיני הספר מיועד לנוער – וזו, כמובן, אינה אמירה לגנאי – התרגשתי ממנו.

הספר מעוטר באיורים פשוטים אך מלבבים מאת ורדה שינבאום. גם כשמרים מספרת על תמונתו של אביה שנמצאה ביד ושם, היא אינה מציגה את התמונה עצמה אלא את האיור שנעשה על פיה. זוהי בחירה נכונה בעיני, שכן היא משמרת את הפן הסיפורי של הספר. כמו מרים, גם אני אוהבת לעקוב אחר סיפורים מבוססי מציאות במפות, וכיום עומדים לרשותי גם מקורות אחרים, שלא עמדו לרשותה כנערה. כך עקבתי אחרי משפחתה בין פולין להונגריה ולצ'כוסלובקיה, למדתי על גטו בוחנייה, ואיתרתי את התמונה שאוירה בספר.

"הילדה מרחוב גוטליב" כתוב בכשרון, מעניין ומרגש, ובהחלט מומלץ.

טפר הוצאה לאור

2020

משה גריובר, שוטר יהודי בגטו בוחנייה

היריד העולמי / א.ל. דוקטורוב

אדגר לורנס דוקטורוב, יליד 1931, מתאר את חייו בשנים 1939-40. הספר מסופר ברובו מפיו של הסופר המבוגר, המשחזר את חייו בברונקס, ומשולבים בו מספר פרקים קצרים מפיהם של אמו רוז ושל אחיו הבכור דונלד. הספר הוא ביוגרפי במובהק, למרות שכמעט במובלע מצוין פעם אחת ששם המשפחה הוא אלטשולר. יתכן שבכך ביקש הסופר להצביע על עובדת שילוב מידה מסוימת של בדיה בזכרונות, בדיה – או השלמה מן הדמיון – שאולי משתמעת מאליה לאור הפירוט הרב של האירועים, כאילו לא חלפה כמעט חצי מאה מאז התרחשותם.

דוקטורוב משחזר בכשרון רב את אוירת התקופה, ואת כל הפרטים מהם הורכב היומיום. בערך אחרי מאה עמודים שאלתי את עצמי מתי תתחיל להתגבש עלילה, אבל לא היצרתי על התמהמהותה, שכן התיאורים בספר הם בבחינת הזמנה לבקר בעולם כפי שהיה בשנים המתוארות. גם אם מדובר בפרטים בנאליים, כמו משחקי רחוב, סרטים, ארוחות, מלבושים, החִיּוּת שבה הם מטופלים הופכת את הקריאה לחוויה מהנה. אי אפשר להמנע מלהזכר באירועי ילדות דומים שארעו לקורא, גם אם בתקופה אחרת ובמקום אחר, ולהשתאות מיכולתו של הסופר להפיח נשמה מיוחדת בילדות שגרתית למדי. לכך יש להוסיף את יכולתו המרשימה של דוקטורוב להביע במדויק את תחושותיו של הילד יחד עם הפרספקטיבה של המבוגר, יכולת המחריגה את הספר מתחום זכרונות גרידא.

דוקטורוב היה נכדם של מהגרים יהודים מרוסיה. בתקופה המתוארת בספר הוא חי עם הוריו, רוז ודייב, שהיו טיפוסים שונים לחלוטין, שידוך שהוריהם התנגדו לו. רוז היתה אשה רצינית, מציאותית, עם שתי רגליים על הקרקע וראש על הכתפיים. אישיותו של דייב היתה הופכית לגמרי. הוא היה פנטזיונר, שונא מסגרות, חובב הימורים ונשים. בשנתים המתוארות בספר היה דייב בעליה של חנות מוזיקה, שהתנהלותו העסקית הביאה לפשיטת רגל. בין ההורים פרצו מריבות תכופות, אך דוקטורוב אינו מתייחס אליהן בטרוניה, אלא בקבלה של ילד ובהבנה של בוגר. הוא מתאר יחסים טובים של ההורים עם ילדיהם, ויחסי אחים טובים עם דונלד. ברקע, אי שם הרחק באירופה, צועק היטלר מעל במות, ובעבור הילדים הוא דמות נלעגת לחיקוי, והמלחמה שנפתחת מתחילה להטיל את צלה גם על אמריקה.

היריד העולמי בניו-יורק היה פתוח לקהל במהלך שתי עונות ב-1939 וב-1940. ססמת היריד היתה "שחר של יום חדש", ובמסגרתו הוצגו בין השאר תחזיות לגבי פניו של העולם של מחר. מבחינת אדגר בן התשע, היריד היה נקודת מפנה מכמה בחינות. בעולם בו הילדות התנהלה בדרך-כלל בתוך המסגרת השכונתית, יציאה ל"מרחק", אל היריד, היתה מרגשת. העולם הצר נפתח לפתע, ואפשרויות חדשות ומסחררות נגלו לעיניו של הילד. על קו הגבול בין ילד לנער הוא חזה בנשים עירומות שוחות באקווריום. ואולי ההיבט המשמעותי מכולם – בלי לספר לאיש שלח אדגר חיבור לתחרות "הנער האמריקני הטיפוסי", והיה אחד מבין שישה שזכו לציון לשבח ולכרטיס כניסה חינם ליריד ולנפלאותיו לכל המשפחה. כשאביו נאלץ לעבוד כשכיר, וכשאמו נסתה למצוא צדדים חיוביים למעבר שנכפה עליהם לדירה קטנה וצפופה, וכולם נאלצו לצמצם את הוצאותיהם, אדגר הצעיר, בזכות הכשרון שהחל להנץ בו, הוא שהביא את המשפחה אל היריד.

במסגרת היריד הוטמנה באדמה קפסולת זמן, שתכליתה להציג לאנושות של שנת 6939 את החיים של האנושות חמשת-אלפים שנה קודם לכן. "היריד העולמי" אף הוא הוא קפסולה שכזו, המספרת לקוראי ימינו את סיפורם של האמריקאים בכלל, ושל תושבי הברונקס בפרט, בשנות השלושים של המאה העשרים. הספר מהנה מאוד, כתוב בכשרון ובתבונה, ומתורגם יפה. מומלץ בהחלט.

World’s Fair – E. L. Doctorov

זמורה ביתן

2001 (1985)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

מה מעיק על פורטנוי / פיליפ רות'

אלכס פורטנוי, יהודי אמריקאי בשנות השלושים לחייו, שוכב על ספת הפסיכואנליטיקאי ושופך את לבו. בעיצומו של מונולוג נסער, הוא מגדיר, כמעט מבלי משים, את תמצית המועקה המייסרת אותו, "הקללה הרובצת עלי, נקרע מתאוות המעוררות בחילה במצפוני, וממצפון המעורר בחילה בתאוותי". אלכס אובססיבי למין, אך לא זו הבעיה בגינה הגיע אל הפסיכיאטר. החינוך שקיבל, המנטליות ממנה אינו יכול להשתחרר, יחסיו עם הוריו ועם משא ילדותו – כל אלה עומדים בינו ובין שלוות הנפש המיוחלת.

הספר נתפס במידה רבה כארוטי מאוד, מיני ובוטה, והתיאורים המפורטים בספר הם שגרמו לכך. אבל לראות אותו כחד-מימדי, לצמצם אותו לסצנת הכבד, עושה לו עוול. הנושא המרכזי אינו האובססיה, אלא מבנה הנפש של אלכס, שהוא תוצאה ישירה של הסביבה בה גדל. אלכס הוא בן שאינו מצליח להשתחרר ממשפחתו, מבקש להתיר את כבלי האיסורים ואת משא האשמה, אך משלם מחיר נפשי כבד. אלכס הוא גם יהודי, רחוק מהדת אבל כבול בתוך המנטליות, מודע בחריפות רבה ליחודיותו כיהודי, חושב במונחים של הם ואנחנו – "הם" הוואספים, "הנוצרים זהובי השיער הם הם התושבים הלגיטימיים ובעלי המקום הזה", ו"אנחנו" היהודים, מתויגים כשונים וכזרים, חסרי אותו בטחון הנובע מבעלות: "זה לא יאומן, אבל כפי הנראה זה כך: יש אנשים המרגישים בחיים אותה קלות, אותו בטחון עצמי, אותה זיקה פשוטה והכרחית כפי שהייתי מרגיש אני כשחקן מרכז המגרש בקבוצת "צרעות הים"? […] ויש אנשים כאלה שמסתובבים להם, ככה סתם, ברחובותיה של אמריקה? אני שואל אותך, מדוע אני אינני יכול להיות אחד כזה!".

הוריו של אלכס, דור שני למהגרים, גידלו אותו ואת אחותו הבכורה, בשנות הארבעים והחמישים, במסורת החינוך הסטראוטיפי הנוקשה, ויצרו עבורם ילדות מבולבלת שנעה בין האלהת הילדים להשפלתם: "מה קרה להם להורים יהודים אלה, שהצליחו לטעת בלבנו, ילדים קטנים יהודים, שאנחנו נסיכים קטנים, מצד אחד, יחידי סגולה כעוף החול מצד אחד, גאונים ומבריקים שלא היו כמותם בדברי ימי הילדות – גואלים ומושיעים, השלמות בכבודה ובעצמה, מצד אחד, ומצד אחר חרבונות כאלה קטנים, נטולי יכולת, רברבנים, חסרי שכל, נטולי אונים, אנוכיים, מרושעים, כפויי טובה קטנים!" אלכס, בבגרותו, עדיין סובל מאותה כפילות, הכרת ערך עצמו המשולבת לבלי הפרד בפקפוק עצמי. המעורבות הביקורתית שלהם בחייו לא פסקה מעולם, גם בבגרותו כשהגיע להישגים. תיאור התנהלותם של ההורים – העמסת יסורי מצפון, שלילת פרטיות, איומים בגירוש מן הבית ומן המשפחה – מצחיק עד דמעות ומכאיב גם יחד. ויחד עם זאת, אלכס מספר גם על רגעי רוך וקירבה, אך תוהה, "ממה עלי להשתחרר, הגד לי, מן השנאה… או מן האהבה?"

ההתנגדות העזה של אלכס לדת היוותה כר נרחב להתנגשויות ולעימותים, וגם בהקשר זה, למרות דעותיו המוצקות ומעשיו בהתאם להן, הוא נתון נפשית תחת מרותו של החינוך שהוטבע בו: "מדוע הסטיה הקטנה ביותר מן המוסכמות המכובדות גורמת לי גיהינום פנימי כזה? והרי אני שונא את המוסכמות המחורבנות האלה! הרי אני יודע מה ערכם של האיסורים!". כשהספר פורסם הואשם פיליפ רות' בשנאה עצמית, ומשפטים כדוגמת זה, "את היהודים אני מתעב על צרות מוחם, צטדקנותם, תחושת העליונות המוזרה שאנשי מערות אלה שהם הורי וקרובי קנו להם", חיזקו את ההאשמה. אבל יש לציין כי עוינותו של אלכס מופנית כלפי כל דת שהיא, והמשכו של אותו משפט הוא, "אך כשהמדובר הוא בחוסר טעם וזולות, באמונות שהיו מביישות אפילו גורילה, פשוט אין לעלות על הגויים […] מספיק ודי עם אלוהים ושאר הטינופת! הלאה הדת והשפלת האדם!".

פיליפ רות' העניק לאלכס פורטנוי פרטים ביוגרפיים רבים, כמו גילו, השכונה בה גדל בניו ג'רזי, מקצועו של האב. הספר מאוד אישי ונסער, ומן הסתם מבטא את עמדותיו של הסופר, כפי שהובעו מחוץ לספרים, ולא רק את אלה של גיבורו. במאמר מוסגר אציין כי היה מעניין, ואולי גם קצת מפתיע, לקרוא בספרו "נחלת אבות" על יחסו לאביו, יחס מפויס הנובע מהערכה למרות כל חילוקי הדעות, והיה מעניין גם לקרוא על יחסו של האב לספריו של בנו המושמץ: "לי העניק הגורל אב נאמן ומסור בכל לבו, שמעולם לא מצא בכתבי משהו שראוי למתוח עליו ביקורת; אפילו אותם דברים שעוררו את חמתם של היהודים שתקפו את ספרי, וכינו אותי בשם אנטישמי והאשימוני בשנאה עצמית – גם אלה לא הכעיסו אותו".   

"מה מעיק על פורטנוי" הוא ספר נוקב על הורות, ועל המהות של היות יהודי בארצות-הברית. פיליפ רות' הוא סופר יצרי, סוער ודעתן, ופורטנוי, בתוך מערבולת האובססיה המינית, מתאר במדויק את המרחש בנפשו שלו, ובנפשם של אלה שחוו ילדות כשלו. ראוי מאוד לקריאה.

Portnoy’s Complaints – Philip Roth

שוקן

1970 (1969)

תרגום מאנגלית: חיים גליקשטיין

היא לא שם / טמזין גריי

ג'ונה בן התשע מתעורר בוקר אחד ומגלה שאמו אינה במיטתה. האם לוסי, כך נגלה בהמשך, סובלת מדכאון, ומבלה בדרך-כלל שעות ארוכות במיטה. הבית, בו היא מתגוררת עם ג'ונה ועם אחיו בן השש רף, מוזנח, המזון מצוי בצמצום, וגם הוא מכוסה נמלים, פח האשפה לא רוקן כבר שבועות, הרצפה מכוסה בגדים מלוכלכים. רולנד, אביהם של הילדים, מרצה עונש מאסר בשל עבירת אלימות קשה. "היא לא שם" מתעד שבוע בחייהם של שני הילדים שנותרו לבדם.

ג'ונה ורף אינם משתפים איש במה שעובר עליהם. קרובת המשפחה היחידה שלהם היא סיידי, אמו של רולנד, אותה הם מכנים "סבתא סיוט", משוכנעים שהיא תנצל את ההזדמנות כדי לחטוף אותם ולהכניס את רף לבית יתומים. עורו של ג'ונה לבן כעורו של אביו. רף דומה יותר לאמו ילידת זמביה, עורו כהה ושערו מקורזל. הילדים בטוחים שסבתא סיוט הלבנה לא תרצה להחזיק בביתה ילד שחור. הם מנסים לשמור על אורח חיים סדיר, הולכים לבית הספר, מחפשים בתוך הבלגן מעט כסף כדי לקנות אוכל. בתוך עציץ בחצר הם מוצאים את הטלפון של לוסי, וגו'נה משתמש בו כדי לשלוח הודעות מטעות בשמה של אמו. אבל יותר מכל הם תוהים מה ארע לה, ומתגעגעים נואשות. כי למרות הדכאון והעזובה, חייהם עם אמם רצופי אהבה. ביומנה של לוסי מוצא ג'ונה את המשפט, "הבנים המהממים, מהממים שלי. לפעמים אני מסתכלת עליהם ופשוט נמסה לריק של אושר", והוא יודע שכך אכן חשה.

טמזין גריי עוקבת דקה אחר דקה אחר הילדים, ומצליחה לספר את הסיפור בשני מישורים מקבילים. במישור הגלוי ההתרחשויות מתוארות כפי שחווה אותן ג'ונה, ילד שמוצא עצמו אחראי על אחיו הצעיר, מתמודד עם הנסיון לנהל חיים תקינים, וכל העת חוקר מה עלה בגורלה של אמו. במישור המקביל, הקורא המבוגר מבין את הפרטים שבעיני הילד הם סתומים, ומודע לכך שלבריות הסובבות את הילדים יש חיים רחבים ועמוקים יותר מכפי שנראה לצעירים, המייחסים להם אופי חד-מימדי בהתאם לתפקידם בחייהם. הקריאה המקבילה הזו היא המעניקה לספר איכות מיוחדת.

רף הוא ילד פזיז, אנרגטי, חד לשון. הוא מחכה לשובה של אמו, אבל דעתו מוסחת בקלות אל העניינים ה"בוערים" יותר – יום ספורט, הופעה עם חברו בתחרות כשרונות בבית הספר. ג'ונה, אולי משום שהוא הבכור, נוטל אחריות על אחיו, מתכנן כיצד להחזיק מעמד עד שהחיים ישובו לסדרם. המצב בו הוא נמצא מבגר אותו בתהליך מואץ. בתפקידו יוצא הדופן כילד-מבוגר הוא מוצא עצמו תוהה: מה אם כל המבוגרים הם בעצם ילדים שמעמידים פנים? הוא שמע אנשים אומרים שראש הממשלה סתם אדיוט. מה היה קורה אם לא היה אף אדם חכם מספיק לדעת מה הדבר הנכון לעשות, להיות אחראי? אבל ג'ונה, חכם ובעל תושיה ככל שיהיה, הוא בסופו של דבר ילד, והלב נחמץ כשעיניו מתמלאות דמעות בשל ארועים פעוטים לכאורה.

בדברי התודה בסוף הספר מודה הסופרת, בין השאר, למי שעיצב את כריכת ספרה. הכריכות של הספר באנגלית יפות והולמות, ועיצובו של אמרי זרטל למהדורה העברית יפה, בעיני, אפילו יותר. יש בכריכה הבטחה, שתמומש, לחווית קריאה מחממת לב.

"היא לא שם" הוא ספר ביכורים מרשים, מהוקצע, מושקע, וכתוב בכשרון. טמזין גריי מצליחה לרגש באמצעות אפיון מדוקדק ואמין של דמויותיה, בעיקר של ג'ונה, ובאמצעות הניגודיות שוברת הלב שבין רכותם ותמימותם של הילדים לעולמם המבלבל של המבוגרים. על הכריכה מצוטט איאן מקיואן שהגדיר את הספר כ"ממכר", ואכן קשה להתנתק ממנו. בהחלט מומלץ.

She’s Not There – Tamsin Grey

אריה ניר

2019 (2018)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי

יומנים מאתמול / שבתי טבת

הסופר שבתי טבת מוכר בעיקר בזכות ספריו העיוניים העוסקים בהיסטוריה הישראלית, ביניהם "קנאת דוד", הביוגרפיה של בן-גוריון, ו"חשופים בצריח", המתאר את קרבות השריון במלחמת ששת הימים. "יומנים מאתמול" הוא ספר אישי, ובו הוא מספר פרקים מילדותו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוריו, חלוצי העליה השלישית, התישבו תחילה בצפון הארץ, אך קבעו לבסוף את ביתם בתל-אביב. בדומה לעולים אחרים, שעזבו את ביתם ואת מולדתם, בין מכפיה ובין מרצון, נותרו גם אצלם געגועים לעבר, ובדמיונם חיברו בין שתי המולדות השונות כל-כך.

החולות, אחרי השמש אני חושב, היו האויב המר של אמא. נפשה יצאה לשבילים, דשא, פלג, עצים ירוקים ורעפים אדומים, כמו בבסרביה או בכל ישוב מתורבת דומה. היא אף היתה משוכנעת – לפחות בשנותיה הראשונות כאן -שפעם היתה כזאת גם תל אביב, אלא שהחולות, בעזרת השמש, כבשו וקברו אותה תחתם. הדרך לביתנו היתה ארוכה וטובענית וכאשר היתה חוזרת ממרכז העיר הקטן והבנוי, היתה לה די עת לגבש את אמונתה שבעצם היא דורכת על שרדת תכלת וארגמן של פונציאנה, רק שיש צורך לתפוס איזה מטאטא טוב ולחושפה מחדש. היא תמיד חשבה איך לגרש את החולות. לולא מחשבותיה אלה ספק רב אם אי פעם הייתי זוכה לשיעורי פסנתר. נשלחתי לגב' מניוסה, כי לפי תפיסתה של אמא זו היתה פעולה אנטי-חולית. איך שהוא דימתה שבן יושב ליד פסנתר וצלילים רכים בדירה אפלולית ואטומה בפני השמש, מגרשים מסביבתה את החולות.

באהבה ובהומור מתאר שבתי טבת ארועים מחיי משפחתו. הוא מספר על אביו, חולם נלהב, שהתמסר מכל הלב לכל רעיון שעלה בדעתו, שהיה אוהב אדם, והקיף עצמו בטיפוסים שונים ומשונים. הוא מספר גם על אמו, שהחזיקה בדעות מוצקות על טוב ורע, על מותר ואסור, על נכון ולא נכון, בוראת לעתים מציאות משלה ומאמינה בה. באחד המקרים המתוארים בספר לקחה על עצמה תפקיד של מורה פרטית לחשבון ולהנדסה, למרות שלפי תפיסתה קוים מקבילים יכולים להפגש, סכום הזויות במשולש אינו בהכרח מאה ושמונים, ומעגל משיק לקו ישר בשלוש נקודות. בנה השווה בינה לבין בן-גוריון, "לשניהם היה עקרון-חיים משותף, והוא לעולם לא להודות בספק או בפגם". הבדלי האופי בין ההורים גרמו לעימותים ביניהם, והבן מתאר אותם בחיות רבה, בשעשוע ובחיבה. הסיפורים מתרחשים בבית ובסביבתו על רקע התקופה, ומקימים לתחיה את ארץ-ישראל של אותם ימים, ואת החברה הישראלית שבראה את עצמה יש מאין.

הספר יעורר מן הסתם נוסטלגיה בלבם של ילדי התקופה, וגם מי שגדלו בתל-אביב בעשורים שאחר-כך, או מי שילדותם עברה בחברתם של הורים או של סבים שעקרו ממקומם ועלו לכאן, ימצאו בספר מקבילות לעצמם. אך אין צורך להימנות עם אלה או עם אלה כדי ליהנות מסיפורי הילדות המקסימים: הם כתובים בכשרון ובחן, וקריאתם מהנה עד מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2004 (ראה אור לראשונה ב-1975)

בוקר חדש / ראובן קריץ

ראובן קריץ, יליד אוסטריה, שעלה לארץ לאחר האנשלוס, והתחנך כילד חוץ בקיבוץ מזרע, תיאר ב"בוקר חדש" תמונות מחיי קבוצת הילדים בקיבוץ בעמק יזרעאל, ששמו אינו מצוין. לרפי, אחד הילדים, העניק כמה פרטים ביוגרפיים משל עצמו – ארץ מוצא, שנת העליה, אב רופא – וליווה אותו בהתאקלמותו. רפי, ילד עירני ורגיש, שחווה ניתוק מאמו ומארצו, מתקשה תחילה להסתגל לערכי הקבוצה. בפרק נוגע ללב מתוארת ידידותו עם כלב עזוב, לו הוא מעניק את השם דידי, מלשון ידיד. הזמן עושה את שלו, וכשאביו מגיע לבקרו, רפי מראה לו את הקיבוץ תוך שהוא נוקט בלשון "שלנו". הסופר בחר לספר את הסיפור בתמונות בלתי רציפות, אך עוקבות כרונולוגית, ואנו מתוודעים לשלבים שעובר רפי, ועוברים חברים אחרים, באמצעות פרטים קטנים הצצים בכל תמונה. לצדו של רפי מוצגים שמונה חברי הקבוצה האחרים, כל אחד ואופיו המובחן – גדי הכריזמטי, שלוקח הכל בקלות, עפרה הרצינית שהתיתמה מאביה, יעלה ילדת החוץ הפחדנית, רמי האינדיבידואליסט וחבריהם. הסופר מתבונן גם בכמה מן המבוגרים, ומנסה לענות על השאלה מהו בעצם קיבוץ. בהעדר הגדרה שתתפוס את מהותו, רפי נאלץ להסתפק בהכללה "הקיבוץ הוא יצור חי בעל נשמה אחת".

"בוקר חדש" הקסים אותי בצעירותי, ושבתי וקראתי אותו מספר פעמים. למרות הרקע הקיבוצי, שהיה זר לי, הילדים היו קרובים ומובנים ואהובים. הקריאה החוזרת בו כעת הסבה לי הנאה רבה. מן הסתם נמסך בה יותר משמץ של נוסטלגיה, אבל הספר פשוט כתוב טוב, ולמרות שהוא אולי מיועד לנוער יש בו תום ורגישות שנוגעים ללב בכל גיל.

אולי לא הייתי שבה אל הספר לולא ניסיתי לקרוא לאחרונה את "עוזאי", ספר אחר של ראובן קריץ. בספר זה ריקי קלר, סטודנטית לספרות, חווה באמצעים מיסטיים כלשהם את תקופת המלכים, עתליה, יהואש ועוזיהו. לא התמדתי בספר עד סיומו, מכיוון שלמרות רעיון מעניין ותקופה מעניינת הוא היה בעיני מבולבל מדי. מכל מקום, התעוררו בי געגועים אל ספריו האחרים של קריץ, וזכיתי בחוויה נעימה.

כשחיפשתי מידע מרחיב על "עוזאי", שאת שמו לא שמעתי מעולם, גיליתי את סיפורו המרתק של ראובן קריץ עצמו. מלבד הספרים שכתב תחת שמו, יצר גם בשמות בדויים, בין השאר מאותה סיבה שהניעה את רומן גארי להתחזות לאמיל אז'אר, הרצון לזכות בביקורת הוגנת על יצירתו, ביקורת שאינה מושפעת מזהותו. את "עוזאי", שהוזכר קודם, ושמונה ספרים נוספים, פרסם תחת שם העט ריקי קלר, כשמה של הדמות הראשית המספרת את הסיפור בגוף ראשון. יותר מזה, קריץ כתב תחת השם רותי שמיר ספר בשם "שורה שלישית בצד", ובו הוא מנתח את יצירתו שלו, כולל הערות ביקורת והצבעה על חולשות. פרקים מן הספר הופיעו כאחרית-דבר במהדורות מחודשות של ספריו. שמו של הספר מציין את הערכתו של קריץ את מקומו בספרות העברית, כמי שיושב בשורה שלישית בצד. אני ממליצה לקרוא את מאמרו המעניין של אלי אשד אודות הסופר ויצירתו המגוונת.

מכיוון שהייתי תחת הרושם שקריץ הוא סופר אלמוני יחסית, הופתעתי – ושמחתי – למצוא בשיטוטי ברשת ש"בוקר חדש" תורגם למספר שפות, וש"נפנוף של מטפחת" נחשב לספר פולחן. אלי אשד כותב כי "ספריו השפיעו בזמנו על דור שלם של בני נוער, שגדלו על ספריו", ומתכוון מן הסתם לדור שנות ה-60 וה-70. קריץ, כך למדתי, כתב שלושים ושישה ספרי פרוזה ושמונה-עשר ספרי מחקר ספרותי. האהובים עלי במיוחד הם "בוקר חדש" ו"בני-בי-רב" (ראה אור גם בשם "סטודנטית"), האחרון מתאר את חיי הסטודנטים בחוג לספרות.

לפעמים השיבה אל חוויות ילדות פותחת דלת אל היכרויות חדשות.

הוצאת פּוּרָה

1963

אליזה / ז'ק שובירה

"אליזה" הוא סיפור ביוגרפי עדין. ז'ק שובירה, שספרו זה ראה אור כשהיה בן שמונים ושמונה, חוזר אל שנת 1920 ואל התאהבותו כילד בן חמש בנערה שעבדה במשק הבית של סבתו. הסיפור מתרחש במעין תקופת ביניים בחיי המשפחה, כשהאם ושני בניה מתגוררים זמנית עם הסב והסבתא. אביו של ז'ק נהרג בקרבות מלחמת העולם הראשונה, ואמו עדיין לא מצאה ניחומים. היא דחתה עוד ועוד את הטבלתו של הבן, בציפיה לשובו של האב, ובסופו של דבר העניקה לו את השם איוון, כשמו של אביו. למרות היותו בן חמש, הוא עדיין ישן עם אמו, שאומרת לו, "אתה הנחמה שלי, אתה דומה לאביך כשתי טיפות מים", וחש במעורפל כממלא מקום אביו. כשאליזה מצטרפת אל צוות עובדי הבית, הוא נדבק אליה, ומפתח התאהבות על סף הארוטית. אליזה מצדה נוהגת בו כאחות, ומעניקה לו את הרכות שאליה הוא כמֵה.

יש בסגנונו המינימליסטי של שובירה משהו אפלפלדי: שברי שיחות, אפיון הלכי רוח באמצעות תיאורי נוף, טרגדיה שמרחפת ברקע, נוגעת-לא-נוגעת בעלילה, התכנסות המספר אל תוך עצמו מבלי לוותר על התבוננות חודרת בסביבה. שובירה עובר מקטע זכרון אחד לאחר, ומיטיב לתאר את התקופה מעיניו של הילד בתוספת אבחנותיו של המבוגר. כך, כשהילד אומר לאליזה, "את תהיי אהובתי", המבוגר המספר יודע להוסיף, "אם הייתי בן שמונה או תשע לא הייתי מעז לדבר אליה ככה".

הדפים החותמים את הסיפור מתרחשים שנים רבות אחר-כך, וסוגרים מעגל בחיי השניים. שובירה מתייחס אל עצמו כעת כאל ילד-קשיש או קשיש-ילד, בגיל שמוטב לא לדבר בו אלא להמתין. ובעודו ממתין, בהשלמה אך גם בחרדה, רוחו משוטטת לעתים קרובות בין הזכרון לדמיון, וברגעים הטובים שני העולמות נטמעים זה בזה.

סדרת פטיט מכונה על ידי ההוצאה "תיבת אוצרות קטנים מבית תשע נשמות". "אליזה", ו"אמי והמוזיקה" שקראתי לפניו, הם אכן אוצרות ששמחתי לגלות, ואני סקרנית לקרוא את השמונה הנותרים. דוד בן הרא"ש העניק לספרי הסדרה עיצוב אחיד, ואיוריה של טליה בן-אבו מוסיפים הנאה חזותית לחווית הקריאה. יוזמה ספרותית מבורכת.

Élisa – Jacques Chauviré

תשע נשמות

2018 (2003)

תרגום מצרפתית: עדינה קפלן