ציפור כהה בדרך / יוסל בירשטיין

61444

"ציפור כהה בדרך" מכיל ארבעה סיפורים, שנכתבו על ידי יוסל בירשטיין ביידיש בשנות הששים. בירשטיין ונסים אלוני ערכו את הנוסח העברי של הסיפורים, ואלה ראו אור בעבר. כעת נערכו מחדש לקראת הופעתם יחדיו.

הסופר, יליד פולין, היגר לבדו לאוסטרליה ב-1937 בהיותו בן שבע-עשרה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ ב-1950, והתיישב בקיבוץ. ארבעה הסיפורים שבקובץ מתרחשים בשלוש התחנות האלה.

"וֶגֶר" מתרחש במחנה עבודה באוסטרליה, בו שירתו מהגרים שגויסו לצבא אך טרם התאזרחו. וֶגֶר הוא יהודי גרמני שנכלא בדכאו, וכששוחרר היגר לאוסטרליה. במחנה משרתים בני לאומים שונים, אלמן מאוסטריה, פליט מיוון, חייל מיוגוסלביה. יחד הם מייצגים את תלישותם של המהגרים, ונוצרים ביניהם קשרים אישיים לצד קשרים מבוססי היסטוריה (כך, לדוגמא, בחנוכה היוונים נלחמים ביהודים). בירשטיין מתאר ארועים אפיזודיים, לפעמים כאלה הנראים שוליים, ובאמצעותם הוא מאפיין בדיוק חד את דמויותיו.

"מעיל של נסיך" הוא סיפורם של סבא וסבתא, היא מכונה "הסבתא הקטנה", הוא טיפוס הולל, כזה שמתקשה לשבת במקום אחד, ראשו בעננים. בצעירותו תפר לעצמו מעיל של נסיך, העתק של מעיל שראה ונשא חן בעיניו, מרובה כפתורים וכותפות וקישוטים אחרים. בירשטיין מגלגל את המעיל בין יבשות, מחבר בין עבר והווה. תמונה בלתי נשכחת בסיפור מתארת את האופן בו חבילה מאוסטרליה מתקבלת על ידי המשפחה שנותרה בפולין, מעין וריאציה על ההתרגשות והחמדנות שעוררה "חבילה מאמריקה" בשנות הצנע בארץ.

"דובין ואחיו" מציג שני אחים, האחד נוכל אוסטרלי, השני קיבוצניק מסור. הסיפור נפתח במותו של האח האוסטרלי, מתאר במקביל ובמשולב את קורות חייהם, ומתרכז ברובו בדינמיקה הקיבוצית.

"נסיעתו הראשונה של רולידר", הסיפור הארוך ביותר בספר, מתרחש אף הוא על ציר אוסטרליה-קיבוץ. רולידר עזב את הקיבוץ ועבר לאוסטרליה כדי לשכנע יהודים להתיישב בקיבוץ. הוא עצמו ישוב לקיבוץ רק כדי למות שם, ובמוות זה נפתח הסיפור. הסיפור משלב יחדיו כמה דמויות, של יהודים ושל נוצרים, ויוצר פסיפס מרשים של רוח התקופה.

הצגת הסיפורים כמתואר עד כה עושה להם עוול מסוים. סיפוריו של בירשטיין אינם נעים בקו אחד, או ממוקדים בנושא יחיד. כתיבתו של בירשטיין היא מונולוג של מספר סיפורים עממי, כזה שנע בין ארועים בקשר אסוציאטיבי, אך אינו מאבד את החוט המוליך ביניהם, ניצב בו זמנית בעבר ובהווה, מחבר בין שונים, ותמיד חוזר אל ליבת הדברים. כמעט מפתה להתייחס אל סגנונו כזרם התודעה, ואני נמנעת מכך משום שהסיווג הזה נושא היבט של פיזור, ואילו אצל בירשטיין התחושה היא יותר של שיחה שמתפצלת ומתכנסת.

בהזדמנות זו אני ממליצה גם על ספרו "סיפורים מאזור השלווה". כאן, כמו בספריו האחרים הוא מציע נקודת מבט חומלת, צובע בהומור ארועים קשים, ונע בוירטואוזיות בין תקופות ומקומות.

מרבית ספריו של בירשטיין יצאו בהוצאת הספריה החדשה, וטוב עשה מנחם פרי, המונה אותו עם גדולי הסופרים היהודים במאה העשרים, שנתן לו בית ובמה.

הקיבוץ המאוחד

1989

נוסח עברי: יוסל בירשטיין ונסים אלוני

מודעות פרסומת

גטו וילנה / אברהם סוצקבר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d792d798d795_d795d799d79cd7a0d7942

אברהם סוצקבר, מחשובי המשוררים ביידיש, התגורר בוילנה כשהעיר נכבשה על ידי הצבא הגרמני ביוני 1941. יחד עם חבריו ניסה להמלט מזרחה, אך ההתקדמות הגרמנית היתה מהירה יותר, והוא שב לעירו. בחלקו הראשון של הספר, "בציפורני הגרמנים", תיאר את התקופה שבין הכיבוש להקמת הגטו, שלושה חודשים מאוחר יותר. הגרמנים, בשיתוף פעולה נלהב של הליטאים, פתחו במסע רצח. במהלך אותו קיץ נרצחו בפונאר 35,000 יהודים, כמעט מחצית מן הקהילה. אלה ששרדו סבלו מחוקים מגבילים ומהשפלות. סוצקבר עצמו נתפס יום אחד ללא הטלאי, ואולץ – יחד עם רב זקן ונער צעיר – לרקוד ערום סביב מדורה בה הועלו באש ספרי תורה. בספטמבר 1941 הוקמו שני גטאות בעיר – אחד מהם הושמד תוך זמן קצר – וסוצקבר החל בפעילות בתחומי התרבות, כתיבה, בימוי, עבודה עם נוער ועוד. במסגרת העבודות שנאלץ לבצע עבור הגרמנים צורף למה שהיהודים כינו "בריגדת הנייר" – מיון ספריות וארכיונים יהודיים: חלק מן האוצרות הועברו לגרמניה, הרוב הושמד. סוצקבר וחבריו הצליחו להציל כמה מסמכים, והטמינו אותם במקומות מסתור שונים בגטו. את קורות הגטו תיאר בחלקו השני של הספר, "מאחורי השער". חלקו השלישי של הספר, "ארגון הפרטיזנים", מוקדש לפעילות המחתרת בראשותם של יצחק ויטנברג, אבא קובנר ויוסף גלאזמן. בספטמבר 1943, ממש לפני חיסול הגטו, הנהגת המחתרת, שעד אז סברה שיש להגן על הגטו מבפנים, קבלה את העמדה לפיה מקומו של הפרטיזן ביערות, וקבוצות של לוחמים החלו מבקיעות לעצמן דרך החוצה. סוצקבר נמנה עם אחת הקבוצות הללו. במרץ 1944, בהשפעת "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי", נשלח מטוס סובייטי להעביר את סוצקבר ואת אשתו מן השטחים שבשליטת גרמניה למוסקבה. חלקו הרביעי והאחרון של הספר, "באפר הלוחש", מתאר את הנסיונות שעשו הגרמנים להשמיד הוכחות לרציחות בפונאר, שם נקברו בקברי אחים 100,000 איש, מהם 70,000 יהודים.

הסופרים איליה ארנבורג ווסילי גרוסמן יזמו מפעל תיעוד תחת השם "הספר השחור", שנועד לתעד את מעשי הגרמנים בשטחים הסובייטים. ספרו זה של סוצקבר היה אמור להוות חלק מן התיעוד שלא יצא אל הפועל, ו"גטו וילנה", שנכתב בין מרץ לדצמבר 1944 במוסקבה ובוילנה, ראה אור כספר עצמאי במוסקבה ובפריז. במבוא לספר מטופלת בדקדקנות יתרה סוגית ההבדלים – המזעריים – בין שתי ההוצאות, המיוחסת ברובה לדוקטרינה הסוביטית ולצנזורה שהפעילה. הכותבים טוענים שמסיבה זו לא ניתן דגש מספיק לשיתוף הפעולה של הליטאים, וחלקו של אבא קובנר הלא-קומוניסט מוזער. לא מצאתי לזה סימוכין בטקסט עצמו. כמו כן דנים הכותבים בהרחבה בשאלה מדוע לא התייחס סוצקבר בספר לשירה שכתב בגטו. שאלה תמוהה ושאינה במקומה, לדעתי, הן משום שיש התיחסות מסוימת לשירה, והן משום שזכותו של סוצקבר לבחור מה לכלול בספר. בקצרה, המבוא, שנראה לי מעניין בשעת קריאתו, איבד מטעמו נוכח עוצמתו של הספר, וטוב היה אילו נכתבו הדברים באחרית דבר במקום במבוא, או בספר מחקר נפרד.

הספר משלב בין הציבורי לפרטי. סוצקבר התייחס בספר לחוויותיו שלו, אבל הסתמך רבות על עדויות של אחרים כדי להביא בפני הקורא את סיפורה השלם של קהילת וילנה בתקופת השואה. למעט התיאור הרגשי של ההשפלה שעבר לפני תקופת הגטו, כמתואר למעלה, בשלושת חלקיו הראשונים של הספר שמר הכותב רוב הזמן על נוסח מרוחק של מתעד, ויצר יריעה רחבה של קורות התקופה, תוך שהוא עוסק בכל ההיבטים של החיים ושל המוות בגטו ובסביבתו. לרגשותיו נתן דרור מועט במשפטים ציניים בודדים:

קיטל שחקן. זמר. הוא בוגר בית ספר למשחק בברלין ובית ספר לרצח בפרנקפורט. את התורות שלמד בכל אחד מבתי הספר הוא איחד איחוד "הרמוני" […]. ביודעו שבגטו פועל ארגון פרטיזנים לא סמך נויגבאואר אלא על קיטל לבדו, ששמו ברציחת יהודים נודע לתהילה, ותהילתו הגיעה עד הנה ממרחק מאות קילומטרים […].

על החוויות האישיות הקשות שלו עצמו דיווח כמעט בלקוניות:

הלכתי אל אמי. היא בישרה לי שתהיה שמחה: אשתי ילדה ילד בבית החולים של הגטו. אמי שכחה את החוק שקבע מורֶר – כל יילוד בגטו יש להמיתו. יום לאחר שובי כבר לא היה ילד: פקודתו של מורֶר מולאה.

טרם התעשתי מן האסון עם הילד, וכבר אסון חדש: אני הולך אל אמי, והיא נעלמה. נודע לי שאוברהרט, הסוכן הגרמני, הוא האחראי לכך. הוא בא בלילה לרחוב שפיטלנה 7, שם גרה אמי, ולקח את דרי החצר כולם לכלא, ומשם – לפונאר.

סוצקבר היטיב לתאר את טירוף התקופה, את סחרור החוקים וההגבלות שהשתנו חדשות לבקרים:

אי אפשר למנות את סדרת החוקים והפקודות שהושתו על הגטו. אנסה להביא רק צרור קטן לשיפוטו של האדם הנורמלי, אם יוכל להבין זאת.

בספר ניתן ביטוי עז לאכזריות, לדרך בה תעתעו הגרמנים בקהילה היהודית המבועתת, וגרמו להם למרות הרציחות האינסופיות להאמין שיש תקווה:

לשכתו של נויגבאואר בגסטפו השכילה להטעות בעורמה את האוכלוסיה בכל מיני אופנים. מאה מהחטופים נשלחו באמת לעבודה ליד פסקוב. משם הם כתבו מכתבים. שמחה אחזה ביהודי וילנה, כל אחד מהם חשב שבנו חי, שאביו ישוב בקרוב.

אותו ברונו קיטל, שהוזכר קודם, תואר כך, באחד מתיאורים רבים של חדוות הרצח:

בעת חיסול גטו וילנה ציווה קיטל על עושי דברו שיוציאו בשבילו החוצה פסנתר. הוא התיישב והתחיל לנגן. באותה שעה חשפו הכאפונעס מָלינה [מקום מחבוא], והוציאו משם בחור יהודי. הבחור בכה, התחנן שישאירו אותו בחיים. כשהוא ראה את קיטל ליד הפסנתר, הוא נפל לרגליו. קיטל שלף את האקדח שלו, ובעוד יד אחת יורה בבחור לא הפסיקה ידו השניה לנגן.

ולצד אותם תיאורים בלתי נתפסים, גם רגעים קטנים של חסד:

על הקונצרט הראשון בגטו: כאוויר הרים לחולה ריאות, כך השפיעה התזמורת על תושבי הגטו. יופיו של העולם, למענו התעורר הרצון להלחם.  

על הספריה שנפתחה על ידי הרמן קרוק ב-10 בספטמבר 1941, ימים בודדים לאחר כינוס היהודים בגטו: אנשים שבימים כתיקונם קראו רק לעתים רחוקות מיהרו עתה לספריה. ספר נעשה חבר, היה נחמה בבדידות. במָלינות,  במערות התת-קרקעיות, לאורו של בדל נר, לאורה של קרן אור זעומה שחדרה מבעד לסדק קראו ספרים […] בנובמבר הצטמצמה אוכלוסית הגטו בארבעים אחוז, ואילו מספר הספרים שנקראו גדל כמעט בשליש.

לסיפורן של דמויות רבות ניתנה במה בספר, לוחמים, אנשי תרבות, אנשים שסיכנו את עצמם בהברחות חוזרות ונשנות של מזון ושל נשק, אנשי היודנראט שסוצקבר לא שפט, ואנשי המשטרה היהודית ובראשם דסלר, שאותו שפט לחומרה. וגם יאנובה ברטושביץ', שבמשך תקופה הסתירה אותו (עד ששכן ראה אותו, ולכן עזב וחזר לגטו), ולא הסתפקה בכך אלא דאגה גם למזון למשפחתו:

פעם אחת תפס אותה שוטר בשעה שתחבה את הלחם. הוא איים עליה שאם תעשה כן עוד פעם, תירקב בכלא לוקישקי. למחרת היא שבה והלכה אל השער, תחבה תחתיו את הלחם והביאה לי מכתבים.

כאמור, בשלושת החלקים הראשונים של הספר הסגנון מאופק למדי. החלק הרביעי שונה מבחינה זו. סוצקבר מתאר, מפי עדים, את הנסיונות להשמיד עדויות לרצח בפונאר. שמונים יהודים, כבולים ברגליהם, נאלצו לבצע את העבודה, שתוכננה בקפדנות של מהנדסים, החל מחפירת הקברים והוצאת הגופות, דרך הקמת המוקדים לשריפת הגופות, וכלה בטיפול בעצמות שלא נשרפו ובאפר. נאסר על היהודים להתייחס לגופות כגופות. המילה שהותר להשתמש בה היתה "פריטים", ואף נקבעה שיטה לחישוב מספר ה"פריטים" במקרה של גופות בלתי שלמות. בשעות שאחרי העבודה נאלצו היהודים להתגורר בתוך בור עמוק. לקראת סיומו של הפרק המזעזע הזה, שקראתי באותה חלחלה בה נכתב, סוצקבר, שביקר בפונאר במהלך העבודה על הספר, התפרץ:

שהאדם חזק יותר מהמוות – חשתי לראשונה רק היום, ב-18 ביולי 1944, כשהלכתי לפונאר, אל קברותיהם של יותר ממאה אלף איש. איך אני יכול לרשום בשלווה כזאת את חוויותי, איך אני יכול בכלל לכתוב על מה שראיתי שם – בעצמי איני מסוגל לתפוס.

אמי בפונאר, יַלדי, חברי, מה אני אומר? הרי אף אחד איננו עוד, הרי את גופיהם שרפו על המוקדים ואת עצמותיהם כתשו, שלא יישאר שום זכר. נדמה לי שגם לבי נשרף על המוקד. דבר-מה אחר הולם בקרבי. השנאה אולי.

(ביוני 2016 נחשפה מנהרת הבריחה שנחפרה על ידי היהודים שהועסקו בהשמדת הראיות לרצח)

"גטו וילנה" הוא מסמך מרשים וחודר אל לב, שיחודו בכתיבה המהלכת בתבונה בין עדות לתיעוד, ובמועד כתיבתו סמוך כל כך לארועים. ספר קשה לקריאה אך מומלץ מאוד.

ווילנער געטא / אברהם סוצקעווער

עם עובד

2016 (1944)

תרגום מיידיש: ויקי שיפריס

מבוא: אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי

"שקט, שקט" (שטילער, שטילער), השיר על פונאר, הולחן בגטו על ידי הילד אלכסנדר וולקוביסקי (תמיר), אז בן 11. את המלים כתב שמרקה קצ'רגינסקי, איש תרבות ופרטיזן. התרגום הוא של אברהם שלונסקי

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, בְּנִי נַחְרִישָׁה!
כָּאן צוֹמְחִים קְבָרִים,
הַשּׂוֹנְאִים אוֹתָם נָטָעוּ
פֹּה מֵעֲבָרִים.
אֶל פּוֹנַאר דְּרָכִים יוֹבִילוּ,
דֶּרֶךְ אֵין לַחְזֹר,
לִבְלִי שׁוּב הָלַךְ לוֹ אַבָּא
וְעִמּוֹ הָאוֹר.
שֶׁקֶט, בְּנִי לִי, מַטְמוֹנִי לִי,
אַל נִבְכֶּה בִּכְאֵב!
כִּי בֵּין כֹּה וָכֹה בִּכְיֵנוּ
לֹא יָבִין אוֹיֵב,
גַּם הַיָּם גְּבוּלוֹת וָחוֹף לוֹ,
גַּם הַכֶּלֶא סְיָג וָסוֹף לוֹ –
עֱנוּתֵנוּ זֹאת
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת,
הִיא בְּלִי גְּבוּלוֹת.

תּוֹר אָבִיב בָּא אֶל אַרְצֶךָ,
לָנוּ סְתָו אָבֵל
אוֹר גָּדוֹל בַּכֹּל זָרוּעַ,
וּסְבִיבֵנוּ לֵיל.
כְּבָר הַסְּתָו יַזְהִיב צַמֶּרֶת,
הַמַּכְאוֹב יִגְבַּר,
שַׁכּוּלָה הָאֵם נִשְׁאֶרֶת:
בְּנָהּ הוּא בְּפּוֹנָאר.
מֵי הַוִּילְיָה הַנִּכְבֶּלֶת
כְּבָר יִשְּׂאוּ דָּכְיָם,
זוֹעֲפִים קִרְעֵי הַקֶּרַח
נִשָּׂאִים לַיָּם
תְּמֻגַּר חֶשְׁכַת יָמֵינוּ,
אוֹר גָּדוֹל יִזְרַח עָלֵינוּ,
בּוֹא, פָּרָשׁ, עֲלֵה!
בִּנְךָ קוֹרֵא,
בִּנְךָ קוֹרֵא.

שֶׁקֶט, שֶׁקֶט, אַל בְּסַעַר,
מַבּוּעֵי הַלֵּב!
עַד אֲשֶׁר חוֹמוֹת תִּפֹּלְנָה,
נֵאָלֵם בִּכְאֵב.
אַל נָא, בְּנִי לִי, אַל תִּצְחַק נָא!
לֹא עֵת צְחוֹק עַכְשָׁו:
צַר הָפַךְ אֶת אֲבִיבֵנוּ
לְעָלֶה בַּסְּתָו
אַט יְפַךְ נָא הַמַּבּוּעַ:
שֶׁקֶט, בֵּן רַחוּם!
עִם הַדְּרוֹר יָשׁוּב גַּם אַבָּא
נוּמָה, נוּמָה, נוּם.
וּכְמוֹ וִילְיָה הַמְּשֻׁחְרֶרֶת,
כְּאִילָן עוֹטֶה צַמֶּרֶת,
עוֹד תִּזְכֶּה לְאוֹר
בְּבוֹא הַדְּרוֹר,
בְּבוֹא הַדְּרוֹר!

המשומדת / זלמן שניאור

980388

"המשומדת" ראה אור לראשונה בהמשכים בעתון יידי ניו-יורקי בין ינואר 1940 לדצמבר 1941 תחת השם "חתולה יהודיה". ב-1948 יצא לאור כספר. בשנים בהן נכתב עברו על הסופר ועל משפחתו טלטלות, שאילצו אותם לנטוש את ביתם ולבקש מקלט הרחק מאירופה. לטלטלות אלה אין זכר בספר, והוא נטוע עמוק בשנים הראשונות של המאה העשרים בעיר הקטנה שקלוב, מקום הולדתו של זלמן שניאור, העיר שתופסת מקום נכבד ביצירותיו.

הספר נפתח בשמחה מהולה באסון. כששיינה-שרה, אם לשניים, ילדה את בתה ביילה, פלוגת חיילים שהתמרדה פצחה במסע אלים כנגד תושבי האזור, ובמהרה הפנתה את זעמה אל הפרבר היהודי. ליולדת לא ניתנה שהות להתאושש: בעלה, משה-לייב, העלה את בני משפחתו על עגלה רתומה לסוס, ויחדיו נמלטו עד יעבור זעם. הקיום השביר הזה, של חיי שגרה על אדמה מועדת לרעידות, מלווה את הספר.

בשל טראומת הבריחה יבש חלבה של שיינה-שרה, ומצבה של התינוקת הרעבה הלך ונחלש. האשה הנואשת אילצה את בעלה לגשת אל הכפר הנוצרי הסמוך, ולהביא אליה מינקת, אשה שילדה לא מכבר. אביו של התינוק ומשה-לייב היו קשורים בקשרי מסחר, ולאחר תחנונים והבטחת הטבות שונות ניאות לשלוח את אשתו לבית היהודי. כך נוצר הקשר בין ביילה ווַאנקה, אחיה-לחלב.

הקשר בין הפרבר היהודי לכפר הנוצרי היה רב פנים – שילוב של הערכה עם תלות ועם חשדנות – ורגיש עד מאוד לכל שינוי ולכל מהמורה. אין בספר התיחסות מעמיקה לשאלות של דת, והפערים שבין שתי הקבוצות הם בעיקר תרבותיים, ונעוצים במסורת ארוכה של דעות קדומות ושל אמונות תפלות. חברות בין שני ילדים פעוטים עוד התקבלה איכשהו על דעתם של שני הצדדים, אבל כשהחברות התמימה הפכה למשיכה ההורים התערבו. עבור וואנקה היתה ביילה משאת-נפש, בלתי מושגת, נטועה בעולם של לימוד ושל רווחה יחסית. עבור ביילה היה וואנקה סמל של חירות, של טבע ושל מרחבים. אמותיהם של השניים, הדמויות הדומיננטיות בעלילה, שהיו מיודדות לכאורה בעת של צורך הדדי, ניצבו כעת משני עברי המתרס. אמה של ביילה עמדה על המשמר בפני כל קשר בין הצעירים, ואמו של וואנקה, לאחר שהתוודה על אהבתו לביילה, הפעילה "כישופים" כדי שבנה יזכה בנערה. רגשות רבים משחקים כאן בערבוביה, כמו תחושת ההשפלה של וואנקה כנגד ההתנגדות של שיינה-שרה, האמביציה של אמו של וואנקה כדי לחוש עליונות, ועוד, וזלמן שניאור מלהטט בהם באופן משכנע.

העלילה מתקדמת באופן כרונולוגי, כשהיא משלבת סיפורים מקבילים ומנוגדים, שמעצימים זה את זה. הצירוף הבולט הוא בין סיפורה של ביילה לסיפורה של החתולה, שלפעמים מחליפה את ביילה, לפעמים משמשת טריגר, ולפעמים סיפורה נע במקביל לזה של הנערה. צירוף מהותי נוסף הוא של וואנקה ושל גרשון וילנסקי, הבחור היהודי המאוהב בביילה, הבחור הכפרי החסון מול היהודי חלש הגוף, שסיפוריהם נעים בכיוונים מנוגדים, ועוד.

לא אהבתי את התרגום. אילו לא ידעתי שהספר תורגם מיידיש, אולי הייתי פחות ביקורתית. אבל המתרגמת טרחה להוסיף לטקסט הערות שוליים כדי להסביר את בחירותיה, ולטעמי אינן הטובות ביותר האפשריות, ובשל כך נפגע, בין השאר, המשלב הלשוני המגוון שאפיין את המקור, כפי שהמתרגמת עצמה ציינה במבוא: "יש הבחנה ברורה בין שפת המספר ובין זו של הדמויות הפועלות: פשוטי העם בפרוור היהודי […] מדברים בשפה עממית מתובלת במטבעות לשון מאוצרות היידיש; הגויים – בשפה מחוספסת עם התנגנות סלאבית; בני הדור הצעיר […] בעיר המחוז מתבטאים בלשון מלוטשת; והחלוצים בעין-חרוד בתערובת של ניבים ורמות לשון". מכיוון שהיידיש נעלמה לחלוטין במהלך התרגום, ההבחנה הברורה הזו בין השפות השונות נעלמה אף היא, וחבל.

הנה דוגמא לתרגום יתר:

הנוסח המתורגם: העדינות של גרשון היתה לגביה משהו סתמי, חסר טעם.

הערת המתרגמת: לכך מכוון מטבע הלשון שבמקור: "פארווע, אן זאלץ" (לא-בשר-ולא-חלב, בלי מלח).

ואני שואלת: למה לא לתרגם מילולית, ולאפשר לחוש מעט מן הלחלוחית של המקור?

והנה דוגמא לתרגום פרשני מדי:

הנוסח המתורגם: שיינה-שרה לא איבדה את הראש ואת החוכמה והתושיה שלה.

הערת המתרגמת: המספר משתמש במילים "מאנסבילשן קאפ" (ראש של גבר). קשה לי לקבל את הנורמה החברתית שמייחסת תושיה וחוכמה דווקא לגברים, לכן תרגמתי כפי שתרגמתי…

ואני שואלת: ???

למרות ההערות הללו, הספר עשיר ומעניין וכתוב היטב, ולכן מומלץ.

די משומדתטע

דביר

2015 (1948)

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין

אחרית דבר: לילך נתנאל

תשמעו סיפור / יצחק בשביס-זינגר

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad7a9d79ed7a2d795_d7a1d799d7a4d795d7a81

"תשמעו סיפור" הוא קובץ הכולל חמישה-עשר סיפורים שכתב בשביס-זינגר לאורך השנים. רובם מתרחשים בעיירה בפולין, למעט שני האחרונים שהמספרים שלהם הם מהגרים לארה"ב. לכל הסיפורים בעיירה יש מספר, שיושב בחברותא עם ידידיו – על המדרכה, בבית המדרש ועוד – והוא מתאר בסגנונו, ולפעמים כיד הדמיון הטובה עליו, את מה שראה במו עיניו או שלמד עליו מפי השמועה. בשל התיאור המקדים של המספר ושל חבורתו, ובשל סגנון הסיפור הדיבורי – וכמובן בשל כשרונו של הסופר לברוא עולם במילים – הקורא "נשאב" אל תוך החבורה, וכאילו שומע את הדברים במו אוזניו.

עולמו של בשביס-זינגר מאוכלס במגוון דמויות, חלקן אנושיות חלקן מיסטיות. לצד דמויות עיירה אופייניות – אנשי תורה ועמל וגם פורקי עול ומתבדלים מן הקהל – נמצא אצלו זוג לסביות, אנדרוגינוס, ושדים ממינים שונים. לצד רבנים ישרי דרך נמצא את המתחנפים ואת התככנים. לצד סיפורים פשוטים ואנושיים על יחסים בין בני זוג ובתוך משפחות, נמצא מבנה שנעלם וחוזר מעצמו, ואדם שנשמתו משוטטת בנפרד מגופו. כמו בספריו האחרים, גם כאן הסיפורים הם תערובת של אמונה תמימה באל-טבעי עם שכלתנות חדה ותפיסה מפוכחת.

הרשימה אותי היכולת של הסופר לתת קול שונה ויחודי לכל מספר. כשאשה מספרת קולה שונה מזה של גבר, וכשמהגר מדבר קולו שונה מזה של תושב העיירה. ההבדלים הם לא רק ב"צבע" הקול, אלא גם בדגשים ובמניע של הסיפורים. מעניין לקרוא בהקשר זה את אחרית הדבר שכתבה המתרגמת בלהה רובינשטיין.

לא קראתי את המקור, וידיעותי ביידיש דלות, ולמרות זאת אני מסתייגת מן התרגום. ברוב המקרים המתרגמת בוחרת בתרגום מפרש, שאמנם מעביר את משמעותם של הדברים, אך מוציא מהם את הלחלוחיות. לדעתי, בתרגום מיידיש עדיף לבחור בתרגום מילולי, שמשמר את רוח שפת המקור, או אפילו בשימור מילים ביידיש, ולהוסיף הערת שוליים מבארת, אם יש בכך צורך. המתרגמת נהגה כך פעמים ספורות, לדוגמא במשפט הבא: "באותה שעה הגיעה איכרה אל השער, אוחזת בידו של שייגעצל קטן", ובשולי הדף ביארה את משמעותה של המילה ושל צורת ההקטנה. חבל שלא בחרה בסגנון זה לעתים קרובות יותר. בעיני עדיף תרגום כזה על פני בחירה במשפט שמורכב כולו ממלים עבריות שאין בהן החן והקריצה של "שייגעצל". למרות ההסתיגות הזו, העושר והחיוניות בכתיבתו של בשביס-זינגר צולחים כנראה כל תרגום, והספר מומלץ בהחלט.

(במאמר מוסגר: כשהתחלתי לכתוב את דעתי על התרגום, היתה לי תחושה של דז'ה-וו. מסתבר שלפני כשלוש שנים כתבתי כמעט את אותן המילים בהתייחס לתרגום של "בית הדין של אבא").

עם עובד

2014

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין

טביה החולב / שלום עליכם

688667

כשקראתי את ההקדמה, שבה דן מירון מסביר בעיקר את חשיבות התרגום לשפה עדכנית, קצת חששתי ממה שמחכה בהמשך (השימוש שלו ב"העלה לי את הסעיף" ב"סיפורי תוהו" עדיין זכור לי היטב). החשש התבדה לגמרי. שלוש פעמים בלבד במהלך הספר חשבתי שהייתי בוחרת במילים אחרות, אבל הבחירות של מירון לא היו מוגזמות מדי, והתרגום כולו מוצלח מאוד לדעתי, ומשלב היטב שפה ברורה ושוטפת יחד עם העסיסיות היידית/תנ"כית של שפתו של טביה.

כמו בקריאה ראשונה לפני הרבה שנים, צחקתי אתו ובכיתי אתו, ומאוד נהניתי. שלא כמו בקריאה ראשונה, שהיתה בגיל צעיר מאוד, מצאתי כעת בספר רבדים שלא נתתי עליהם את דעתי בעבר. לדוגמא, טביה היה זכור לי כאיש פשוט שדברים רעים קורים לו, אבל הפעם גיליתי בו מורכבות, והקדשתי מחשבה רבה יותר ליחסיו עם אשתו ועם בנותיו, לחוכמת החיים שלו, ולמרכיבים באישיותו שמשפיעים במישרין על ההתרחשויות.

אישיותו של טביה היא נושא אחרית הדבר הארוכה שכתב דן מירון. מירון, שבעיניו הספר הוא יצירת מופת (ואני לגמרי מסכימה), סבור שהקסם של הספר פגע לגמרי ביכולת של המבקרים לשפוט את דמותו של טביה. הוא מנתח את האיש בגישה של אפס סלחנות, ומגיע למסקנה ש"עוונותיו מסריחים עד השמים". לטעמי הוא נסחף לגמרי עם הביקורת, ופה ושם הוא קובע קביעות שאין להן לדעתי סימוכין בטקסט.

ההקדמה לספר מצוינת בעיני. מירון סוקר בה את התרגומים שנעשו עד כה, ומסביר את העקרונות שהנחו אותו בתרגום הנוכחי. כהדגמה למורכבות התרגום הוא מתאר את בחירת שמו העברי של הספר שהוא במקור "גאנץ טביה דער מילכיקער". מעניין מאוד.

בשורה התחתונה: תרגום מצוין לספר נהדר. לא כדאי להחמיץ.

גאנץ טביה דער מילכיקער – שלום עליכם

הוצאת כתר

2009 (1894)

תרגום מיידיש: דן מירון

סיפורי תוהו / שלום עליכם

2774932

אני לא עומדת לכתוב סקירה מסודרת, משום ששלום עליכם לא זקוק להמלצות. פותחים, קוראים, נהנים – אי אפשר לפספס אתו

אני רוצה לדבר על התרגום. בהקדמה לספר דן מירון, המתרגם מיידיש והעורך (שכתב גם אחרית דבר מקיפה), כותב: "לא יתכן רענון המשמעות של סיפורים שנכתבו ביידיש לפני מאה שנה ללא ניעור נמרץ של תרגומם והגשתם לקורא הישראלי בנוסח חדש התואם בדייקנות את הטקסטים המקוריים והחותר למסירת הטון הדיבורי הקולח האופייני להם בעברית דיבורית קולחת בת ימינו".

הדברים קצת הרתיעו אותי. אני קוראת את שלום עליכם בין השאר בגלל השפה השלום-עליכמית העסיסית שלו. לתרגם אותה לעברית עדכנית, קולחת ככל שתהיה, נראה לי לא הולם.

לשמחתי התבדיתי. הסגנון של שלום-עליכם נשמר היטב, ופרט לשלושה ביטויים לא מצאתי סיבה להתלונן. נראה לי לגמרי לא מתאים להשתמש בספר מתחילת המאה ה-20 בביטוי "הביא להם את הסעיף". גם "מה-זה יפה" ו"הלך עליהם" לא נדבקו לי, אבל אלה באמת בטלים בשישים. במקומות רבים יכולתי ממש לשמוע את סבתי בין השורות, בביטויים שבהם היתה משתמשת, בדרך בנית המשפטים, בשילוב מילים זרות, באמירת דבר והיפוכו בו זמנית. כשהיא דברה, אפשר היה לשמוע את היידיש ואת הפולנית מאחורי המילים, גם אם נאמרו בעברית. דן מירון הצליח לתרגם לאותה שפה שהיא גם מיושנת וגם עדכנית, גם משובשת וגם חדה.

בקשה לי מההוצאה: בספר הבא נא מקמו את הערות השוליים בשולי הסיפורים, ולא בסוף הספר. מאוד מכביד וקוטע את הרצף לדפדף לסוף הספר פעמיים בכל דף, ולאתר את ההערה המבוקשת. נכון שיש המון הערות, חלקן ארוכות, והן עלולות לפגום בקריאה השוטפת, אבל הרבה הרבה יותר נוח כשהן בהישג עין, בפרט אלה שהן בגדר תרגום מילולי בלבד של מילים רוסיות ואחרות.

הסיפורים בספר נכתבו בין השנים 1900 ל-1915, והם מתארים בדרכו המיוחדת של שלום עליכם ארועים מחיי היהודים באותה תקופה של שינויים.

הוצאת כתר

2010 (1900 – 1915)

תרגום מיידיש: דן מירון

היברו פבלישינג קומפני / מתן חרמוני

935752

הביקורות המשבחות פיתו אותי, וחיבתי לצליל היידישאי תרמה גם היא לסקרנות. קניתי, קידמתי לראש התור, והתאכזבתי.

העלילה פשוטה (אין חשש לספוילרים – כמעט הכל ידוע כבר בתחילה, ומה שאינו ידוע אינו מפתיע): מרדכי שוסטר מתייתם מהוריו באירופה של תחילת המאה ה-20, נוסע בגפו לקרובת משפחה בארה"ב, עובד עם דודו בבית הדפוס "היברו פבלישינג קומפני" כסדר דפוס (אך שואף להיות סופר), מחבר עם בת המשפחה אצלה התגורר סיפורים שכותרתם "אנני פייג'" (אך מפרסם אותם תחת שמו ומתכחש לחלקה), מתחתן עם השכנה שאליה נהג להציץ כשהתפשטה, מוליד ילד, מתגרש, מת. דמות משנה חשובה בספר היא דמותו של בן השכנים שהופך בבגרותו למרצה לספרות בישראל (בן דמותו של הסופר?).

הרקע מעניין יותר: לא כל-כך הרקע של החיים באותה תקופה ובאותה חברה, אלא הסצנה הספרותית האידישאית בארצות הברית ובישראל של אותם הימים. הסופר נוקב בשמות אישים ומוסדות אמיתיים, ומעניק הצצה אל מאחורי הקלעים של הספרות.

הבעיה בספר, לדעתי, היא בסגנון. מתן חרמוני ניסה לכתוב סיפור יידישאי בעברית, ולטעמי פספס בגדול. משפט פה משפט שם מצלצלים כאילו נאמרו ביידיש על ידי דוברי השפה, אבל הסך-הכל סובל מגודש יתר: עודף חזרות על מילים בתוך משפט, עודף חזרות על משפטים ואפילו על פסקאות בתוך הטקסט. ליקוי מהותי נוסף הוא בעובדה שכולם דוברים באותו הסגנון בדיוק: הנער שנולד באירופה, בן השכנים שנולד בארה"ב וגם המספר. כתוצאה מכך הנסיון ליצור ספר בעל סגנון עסיסי נופל לתוך חדגוניות מייגעת. בשלב מסוים חרמוני כותב פתאם משפט שפותח בצירוף "על יד על יד", מן ההכפלות החביבות על ענגון, ובכך מגדיש לגמרי את הסאה. הספר כולו לובש צורה של תרגיל כתיבה שהתארך יתר על המידה.

אפשר לוותר.

אגב, אם עולם ספרות היידיש מעניין אתכם, אני ממליצה מאוד על "ספר המעשיות של חיי" מאת מלך ראוויטש.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

עירם של האנשים הקטנים / שלום עליכם

image_515

בספר "עירם של האנשים הקטנים" נכלל סיפור בשם "אוטו דה פוי", ואני מביאה קטע ממנו כדוגמא לסגנונו. שלום עליכם מספר בו על נסיונו לכתוב רומן. כשרצה לשמוע חוות דעת פנה אל מנדלי מוכר ספרים, המכונה כאן סבא. הקטע הבא הוא סופו של הסיפור: אחרי נסיונות לתאם פגישה בארבע עינים ללא הפרעות, יושב סוף סוף שלום עליכם הנרגש ומקריא את יצירתו באוזני הסופר הנערץ עליו.

כמה קראתי אינני יודע. לא הבטתי בשעון. רק בסבא הבטתי, וביקשתי לראות עד כמה הוא מוקסם, אבל קשה היה לראות בפניו את מחשבותיו. אדם שיושב בעינים עצומות, לעולם לא תדעו את מחשבותיו. פתאום הוא פוקח את עיניו, תופס אותי ביד, מסתכל בי מעל למשקפיו וחיוך על שפתיו, ומבטל בידו:
"
שמע, אני חייב להפסיק אותך באמצע הסיפור. מה דעתך: כבר מתבשלת אצלכם ארוחת צהריים?"
"
ארוחת צהריים? כמובן. אולי אתה רעב? אני אבקש להביא משהו."
"
רעב? חס ושלום! אני רק רוצה לדעת אם התנור שלכם כבר מוסק?"
"
ודאי שהתנור שלנו כבר מוסק."
"
אם הוא כבר מוסק, סלח לי, אבל קח את זה וזרוק לתוך התנור את כל המחברת ושרוף אותה באש, מכיוון שזה לא הז´אנר שלך. זה…. זה…. פוי!!!"

….
לא אחת נפגשתי אחר כך עם הסבא, ופעמים רבות דברנו על כתיבה, על הז´אנר שלי ועל ז´אנרים שאינם שלי – אך על אותו מעשה ב"פוי" וב"אוטו דה פוי" – מעולם, מעולם לא דיברנו עוד, ואפילו לא הזכרנו אותו. ולכן לא זכיתי לומר עד היום לסבא שיחיה, עד כמה אני מודה לו! אח, פעמים רבות צריך היה התנור שלנו להיות מוסק בשעה שאנו עומדים לגמור כתיבת ספר, הנראה בעינינו טוב כל-כך, עד שטוב ממנו לא יוכל להיות….

קראתי הרבה ספרים טובים לאחרונה, ולא אומר שהוא עולה על כולם (אני בכלל חושבת שאין מקום לדרג ספרים), אבל יש בו קסם כל-כך יחודי שחבל להחמיץ. אפשר לסיים את קריאתו בשעתיים-שלוש, אבל נהניתי למשוך אותו יותר ויותר. כמעט לאורך כל הספר ישבתי וחייכתי. לא שהוא מצחיק – הרי הוא סובב בעיקר סביב חייהם הקשים של יהודים בעיירה דלה בגולה הדוויה, ומה כבר מצחיק בזה – אבל הוא מלא חן, הומור דק, ציניות נעימה, והוא מסופר מנקודת מבט מפוקחת ואוהבת שאי אפשר שלא להתאהב בספר ובכותבו.

אין לי בסיס להעריך את איכות התרגום, או להשוות אותו לתרגומים קודמים. אני גם לא מרגישה צורך להכנס לתחום המומחיות הזה. ניסיתי לאפיין מה בדיוק בטכניקה של הכתיבה איפשר את הקסם, ולא הצלחתי לשים את האצבע. חשבתי לומר שהוא לא מתחכם מדי, אבל זה לא מדויק. הוא אמנם פשוט וזורם, אבל נחבא בו סוג של תחכום וחוכמה שהוא המאפשר את הפשטות הזו. המאמר המעניין בסוף הספר, אודות הסופר וההוי שהוא מתאר, בהחלט תורם ומאיר. אבל מעבר להסברים ולטכניקות ולתרגום – הספר הוא פשוט תענוג צרוף.

די שטאט פון די קליינע מענטשעלעך

הוצאת ידיעות ספרים

2005

תרגום מיידיש: בני מר

בית הדין של אבא / יצחק בשביס-זינגר

31-5077_a31

בשורה התחתונה: עוד הוכחה שבשביס-זינגר ראוי לנובל

"בית הדין של אבא" הוא אוסף של 60 סיפורים שפרסם בשביס-זינגר בעתון יידי-אמריקאי בשנת 1955, ושנה אחר-כך קיבץ אותם בספר. הסיפורים מתארים את זכרונותיו משנות ילדותו בפולין עד היותו כבן 14. כמחצית מן הסיפורים ראו אור בעברית בתרגומו של צבי ארד בשנת 1979.

בשביס-זינגר מספר את הסיפורים מנקודת מבט כפולה של הילד שהיה בעת התרחשות הדברים ושל המבוגר שהינו בעת כתיבתם, ולטעמי הוא מפליא לשלב בין המבוגר לילד. בו זמנית אנו נחשפים הן לתמימותו של הצעיר הרגיש והסקרן, והן למפוכחות הבוגרת של מי שמסוגל להתעלות מעל הנוסטלגיה הפשוטה אל תובנות מאירות עינים. לדעתי, זו הדרך המעניינת ביותר להעלות זכרונות.

אביו של הסופר, פנחס-מנדל זינגר, היה איש תם וישר, מאמין אדוק באלוהים הבורא ומנהל את העולם בחוכמה. כל חפצו היה לללמוד ולהנחיל מידיעותיו לאחרים. לפרנסתו שימש כדיין, מורה-הוראה: אנשי הקהילה היו מביאים לפניו קושיות שונות בנוגע להלכה ולדרכים ליישומה בחיי היומיום, וכן באו אליו לצורכי נישואין וגירושין. מכיוון שלא טיפח חצר משלו, ומכיוון שמורי הוראה ודיינים אחרים התגוררו באותו אזור, וכן משום שבשל תמימותו נחשב ל"בטלן", הפרנסה היתה מצויה בדוחק. מבחינתו של הבן יצחק, בית הדין היה מקום של התרחשות מסקרנת, והוא עשה כמיטב יכולתו להיות נוכח בחדר, או לפחות לצותת מעבר לקיר. כמה מן המקרים שנדונו בחדר הדין של אביו מתוארים בספר.

אמו של הסופר, בת-שבע, היתה שונה לגמרי מאביו. הם אמנם היו שותפים לאמונה באל, והיא בחרה בו כחתן משום למדנותו, אבל פרט לכך כל גישתה לחיים היתה שונה. בעוד הוא היה תמים ורגשי, היא היתה שכלתנית וריאליסטית. בשביס-זינגר מספר שאמו קראה ספרי חול, הן של סופרים עבריים והן של אחרים (קנוט האמסון, כדוגמא), אם כי עשתה זאת בד` אמותיה בלבד. באחד הסיפורים המלבבים במיוחד, אביו מגיע הביתה נלהב מן הרעיונות הסוציאליסטים – כל אחד יעבוד 4 שעות בלבד במקצוע שיבחר לתועלת החברה, כל אחד יקבל לפי צרכיו וכדומה. אשתו מקשיבה להשתפכות הנלהבת שלו, ואחרי זמן מה מתחילה להקשות קושיות: צריך שיהיו גם אנשים שיפנו אשפה – למה שמישהו ירצה לעסוק בזה? כולם אמורים לחיות בשוויון – מה ישכנע את העשירים לוותר על בתיהם המפוארים? ועוד כיוצא בזה. אפשר להרגיש את החיוך שבשביס-זינגר מחייך כשהוא מתאר את הדיון הזה, שבו כמובן איש לא הצליח לשכנע את רעהו.

יצחק זינגר אימץ לעצמו בבגרותו את השם בשביס-זינגר (בשביס = הבן של בת-שבע). הכפילות הזו, הנטיה הן אל תמימותו ואמונתו של האב והן אל שכלתנותה של האם, ניכרים גם בכתיבתו. מצד אחד סיפורי שדים ורוחות, מצד שני נסיון להתמודד באופן ריאלי עם שאלות של אמונה.

הסיפורים ערוכים בסדר כרונולוגי. מרביתם מתרחשים בסביבה התוססת של רחוב קרוכמאלנה בוורשה, והאחרונים שבהם בעיר הקטנה בילגוריי, לשם עקרו האם ושני הבנים הצעירים אחרי מלחמת העולם הראשונה. חייהם של היהודים עולים מן הסיפורים כתמונות מלאות חיות, ועולם שאינו קיים עוד מפעפע בשלל פרטים מתוך הדפים.

המתרגמת הוסיפה הערות שוליים שמתיחסות ברובן לתרגום עצמו, ומהן ניתן להבין עד כמה קשה לתרגם במדויק את גווני הגוונים שהיידיש מתהדרת בהם. הרושם שלי (ואני אומרת זו בהסתייגות הנובעת מן הידע הדל שלי בשפה), הוא שהספר לוקה ב"תרגום-יתר". בכמה וכמה מקומות הרגשתי שעדיף היה לבחור בתרגום מילולי של ביטויים מסוימים, במקום לבחור בביטוי חילופי בעברית, או בתרגום שמסביר את רוח הביטוי המקורי. אני חושבת שכך היה ניתן לחוש יותר את העסיסיות שבמקור. אבל פרט לכך, אין ספק שנעשתה עבודה שקדנית כדי ליצור תרגום נאמן למקור.

ספר מומלץ ביותר

מיין טאטנס בית דין שטוב – יצחק באשעוויס-זינגר

ספרית הפועלים

2011

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין