איש בגן החיות / דייויד גארנט

איש בגן החיות

ג'ון וג'וזפין, שני נאהבים צעירים, מבקרים בגן החיות, ותוך כדי התבוננות בבעלי החיים הכלואים ממשיכים ויכוח שהחלו בו בדרכם לכאן. בלב ההתנצחות עומדת טענתו של ג'ון, לפיה על ג'וזפין להתמסר אך ורק לו, ולהתנכר לכל שאר בני האדם, שכן "או שאת מאוהבת בי, או שלא. אם את מאוהבת בי, לא תתקשי לוותר על אנשים אחרים למעני". ג'וזפין, בהגיון בריא, טוענת כנגדו כי "אם תכריח אותי לבחור בינך ובין כל האנשים, אהיה טפשה אם אתמסר לך". בלהט הויכוח היא מכנה אותו "פרא טיפש" ו"חיית פרא", וקובעת כי מן הראוי היה לסגור אותו בכלוב ולהציג אותו לראווה, בין הגורילה לשימפנזה. ג'ון הנסער כותב באותו ערב אל הנהלת הגן, ומציע את עצמו כמוצג. הגחמה הבלתי הגיונית שלו מתקבלת על ידי ההנהלה בשל גחמותיה שלה.

מכאן ואילך מתגלגל סיפור, שכמו מנבא את תרבות הריאליטי והפומביות של ימינו. הקהל נוהר לצפות במר קרומרטי (שמו הפרטי אינו מוזכר עוד, כאילו קולפה ממנו עצמיותו כל עוד הוא שוהה בכלוב). קרומרטי מעמיד פנים כאילו אינו חש בעשרות העיניים הנעוצות בו, אך אינו יכול שלא לשמוע את ההערות הפוגעניות המופנות כלפיו. בדומה לתכניות מזן האח הגדול, הקהל נהנה לצפות בו כשהוא מבצע פעולות יומיומיות שגרתיות ומשעממות, אבל הנאתו מגיעה לשיאה כשמול עיניו מתחוללת סצנה אלימה. ג'וזפין, שנשבעה למחוק אותו מחייה בעקבות הצעד המטופש שנקט, מתקשה לבצע את החלטתה. חלקית משום שהיא כנראה אוהבת אותו (מסיבה עלומה כלשהי), אבל בעיקר בגלל "הרשתות החברתיות" של התקופה, הווה אומר העיתונים, השמועות והרכילות, שמספרים עליו – #שימפנזה_מימין_אורנגאוטן_משמאל #קרקל_המחמד #החיים_בכלוב #לבד_בסבבה – ומונעים ממנה את האפשרות להתעלם מקיומו. צריך לזכור גם שג'וזפין, כמו ג'ון, צעירה מאוד, ורגשות מכבידים, כפי שכותב גארנט, אצל צעירה בריאה ונלהבת הם אינם מחזיקים מעמד זמן רב. שני גיבורינו מיטלטלים אפוא בין תיעוב לאהבה, יציבים כמו שבשבת, עד להחלטתם באשר לקשר ביניהם. ההחלטה העלתה את חמתי, אך מטעמי קלקלנים אמָנע מלהתווכח איתה בתוך הסקירה.

הטקסט שעל כריכת הספר מתייחס להיבטים נוספים בעלילה, ביניהם השאלה מי אנושי יותר, האדם או החיה. ההיבט הזה לא עלה בדעתי תוך כדי קריאה (למרות אמירות מפורשות, כמו משאלה שמביעה ההנהלה: "יש לקוות שעם הזמן יפתח אישיות משלו ממש כאילו היה דוב או קוף"), אולי יצוף בקריאה חוזרת. מכל מקום, נראה לי כי כמו ב"מאישה לשועלה", גארנט כתב ספר רב פנים, ולפיכך רב פרשנויות, וכל קורא יוכל למצוא בו זוית ראיה מעניינת משלו. "איש בגן החיות" פחות אלגורי מקודמו, אבל לא פחות מגרה למחשבה ולעיסוק בשאלות החברתיות העולות ממנו. הוא שזור אמירות ציניות ושנונות בנושאים חברתיים מגוונים, ומומלץ ליותר מקריאה אחת כדי לעמוד על דקויותיו ועל רבדיו.

 A Man in the Zoo – David Garnett

תשע נשמות

2019 (1924)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

מודעות פרסומת

לאהוב, לשוטט, להפליג / וולף, מופאסן, בנימין, סטיבנסון, תורו, קדוגן

לאהוב, לשוטט, להפליג

"לאהוב, לשוטט, להפליג" הוא אוסף מכתוביהם של שישה יוצרים. חמישה מהם סובבים סביב שוטטות, או נובעים ממנה, ושניים הם פרי עטו של משוטט ידוע, רוברט לואיס סטיבנסון. רוב הכתובים נוצרו לפני עשורים רבים, ואחד הוא בן זמננו.

כתביו של סטיבנסון חריגים בספר, ולמען האמת הם הפחות חביבים עלי. "על ההתאהבות", כשמו, מפרק את חווית ההתאהבות ובוחן את פניה השונים. יסלח לי הסופר, אך בראש הדהד לי במשך הקריאה שירה של ויסלבה שימבורסקה, "אהבה מאושרת", שחופף חלקית לנושאי "על ההתאהבות" (הטקסט המלא למטה, כי כל הזדמנות לשתף את שיריה מבורכת). צורפה לקטע זה רשימה בת חמישה סעיפים, תחת הכותרת "נישואים", ובה הרהורים כבדי ראש על המחויבות האישית והמוסרית הנובעת מחלוקת חייך עם אדם אחר.

"לשוטט", פרי יצירתו של ולטר בנימין, הוא אוסף רשימות קצרות שכתב הסופר לעצמו, כהכנה לכתיבת ההיסטוריה החברתית של פריז במאה התשע-עשרה. רובן של הרשימות הן פרי התבוננות עצמית, חלקן מתיחסות לכתוביהם של אחרים, כמו פרוסט, רוסו ובודלייר. אחד הקטעים "מתכתב" עם שתי יצירות אחרות בספר, של וירג'יניה וולף ושל גי דה מופסאן, כשהוא מתאר את שכרון החושים הפוקד את המשוטט.

מאמרו של גארנט קדוגן, "הולך בעור שחור", נכתב ב-2016. גארנט, יליד ג'מייקה, מתאר שלוש תקופות של שוטטות בחייו. כילד בקינגסטון, שם בחר לשוטט שעות ארוכות מחוץ לבית כדי להמלט מאלימותו של אב חורג, ומאוחר יותר כסטודנט בניו אורליאנס ובניו יורק. לעומת רחובותיה המסוכנים של עיר מולדתו, נראו לו הרחובות האמריקאים שלווים, אבל "אף אחד לא אמר לי שאני הוא זה שייחשב לאיוּם". מהר מאוד למד שעליו לפתח דרך התנהגות בלתי טבעית לו, כדי לנסות להטמע בהמון, שכן עורו השחור תייג אותו כגורם מאיים, חשוד מיידי. "גורם מרכזי בהליכה שלי הוא מעין פנטומימה שכל מטרתה הימנעות מהכוריאוגרפיה של העבריינות". מאמר נוקב, לא מתבכיין, אבל מציג מצב דברים עגום.

וירג'יניה וולף מתארת ב"רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" את חווית השיטוט ברחובות לונדון בעילה של חיפוש עפרון עופרת. היא מתארת את השתנות ה"אני" מזה של הבית, מוקף בחפצים מוכרים נושאי זכרונות ומשמעות, לזה של החוץ. מבטה הבוחן נע על פני סביבתה, לעתים מסתפק ברושם החיצוני, מתרכז ביופי, לעתים רואה את הכיעור. המשוטטת של וולף חווה את אותו שכרון חושים עליו כתב בנימין ברשימותיו, ובסופו של דבר שבה אל המוכר והמגונן: זו האמת: הבריחה היא הגדול שבתענוגות; רדיפת רחובות בחורף היא הגדולה שבהרפתקאות. ובכל זאת, כשאנחנו ניגשות אל סף דלתנו, נעים לנו בקרבת החפצים הישנים והדעות הקדומות הישנות שלנו העוטפים אותנו מכל עבר; והעצמי, האני שהושלכה בפינות רחוב רבות כל כך, שנחבטה שוב ושוב כמו עש לילה בקרבת להבת פנס שלא ניתן להגיע עדיה, מוגנת עכשו ומכונסת.

הנרי דייויד תורו פורש את תפיסת עולמו ב"חיים בלא עיקרון". הוא יוצא חוצץ נגד חיים של עמל ללא תכלית רוחנית, חיים שבהם חל בלבול בין אמצעי למטרה. עולם המונע על ידי משיכה לעושר ולנוחות, הוא עולם המשעבד את אנשיו לעיסוק במלאכות מיותרות: רוב בני האדם ייעלבו אם יציעו להעסיקם בהשלכת אבנים מעבר לקיר ובהשלכתן בחזרה לאחר מכן תמורת משכורת. אך רבים מהם אינם עוסקים במלאכות ראויות יותר כבר עכשו. רבים מדבריו רלוונטים היום כפי שהיו בזמנם. דיברה אלי במיוחד הפיסקה העוסקת בחוסר היכולת של בני האדם להסתפק בעצמם ובתלותם בקשר מלאכותי עם זרים. בשינויים הטכנולוגיים המתבקשים, הדברים תקפים גם כעת: שיחות היום-יום שלנו הן לרוב חלולות וחסרות תוחלת באותה המידה. כשחיינו חדלים להיות חיים פנימיים ופרטיים, הדברים שבפינו הופכים לרכילות גרידא […] ככל שחיינו הפנימיים מידלדלים יותר, אנו מבקרים בסניף הדואר בתכיפות נואשת יותר. היו סמוכים ובטוחים שהמסכן היוצא משם ובידיו המכתבים הרבים ביותר, גאה על התכתבויותיו הענפות, לא קיים קשר עם עצמו זה זמן רב. מאמר מאלף.

סוגרים את הקובץ שני קטעים מתוך "חיי נדודים" של גי דה מופסאן, "לֵאוּת" ו"לילה". עד כמה שהבנתי מהשוואה עם המקור, התרגום אינו מלא, אבל הוא מציג במלוא יפעתו את סגנונו הפיוטי והמדויק של הסופר, בהתבטאויות כדוגמת "ערפל הים ליטף אותי כמו אושר". שכרון החושים של המשוטט, הפעם בספינה מצרפת לאיטליה, מובע בסיומו של הקטע: "נותרתי מתנשף, מבוסם כל כך מריגושים עד שסערת השכרות עוררה את חושי להזיות. כבר לא ידעתי אם אני נושם מוזיקה, מקשיב לבשמים, או ישן בין הכוכבים".

נבחרת המתרגמים של ההוצאה – יהונתן דיין, הראל קין, רעות בן יעקב, יותם בנשלום ו אנמרי בארטפלד, עשתה כרגיל עבודה נאמנה, והקובץ כולו, הנע בין הגות לפיוט, מומלץ.

תשע נשמות

2017

On Falling in Love – Robert Louis Stevenson (1877) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Marriage – Robert Louis Stevenson (1898) תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

Der Flaneur – Walter Benjamin תרגום מגרמנית: הראל קין

Walking While Black – Garnette Cadogan (2016) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Street Hunting: A London Adventure – Virginia Woolf (1948) תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב

Life without Principle – Henry David Thoreau (1863) תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

Lassitude – Guy de Maupassant (1890) תרגום מצרפתית: אנמרי בארטפלד

 

אהבה מאושרת (תרגם רפי וייכרט)

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה טִבעִי,
הַאִם זֶה רצִינִי, הַאִם זֶה מוֹעִיל-
מַה תוֹעֶלֶת יֵש לָעוֹלָם מִשנֵי בּנֵי-אָדָם,
שֶאֵינָם רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם?

מֻגבָהִים זֶה אֶל זֶה שלא בִּזכוּת,
זוּג אַקרָאִי מִמִיליוֹן, אַך משֻכנָעִים
שכָך נִגזַר – כִּפרָס עַל מָה? עַל לֹא-כלוּם :
הָאוֹר נוֹפֵל מִשוּם מָקוֹם –
לָמָה דַוקָא עַל אֵלֶה, ולֹא עַל אֲחֵרִים?
הַאִם זֶה עֶלבוֹן לַצֶדֶק? כֵּן.
הַאִם זֶה מֵפֵר עֶקרוֹנוֹת שֶקֻימוּ בּקַפדָנוּת,
מַפִּיל מוּסָר מִפסגוֹת? מֵפֵר וּמַפִיל.

הִסתַּכּלוּ בַּמאֻשָרִים הַללוּ:
לוּ לפָחוֹת הִסתַּתרוּ קצָת,
מִתחַזִים לִמדֻכָּאִים וּמעוֹדדִים בּכָך אֶת ידִידֵיהֶם !
שִמעוּ, אֵיך הֵם צוֹחֲקִים – באֹפֶן מַעֲלִיב.
באֵיזוֹ שָֹפָה הֵם מדַברִים – מוּבֶנֶת למַראִית-עַיִן.
וטִקסֵיהֶם, הַחֲגִיגוֹת,
הַמחֻיָבֻיוֹת הַמחֻכָּמוֹת זֶה כלַפֵי זֶה –
הַדָבָר נִראֶה כִּמזִמָה מֵאֲחוֹרֵי גַבָּה שֶל הָאֱנוֹשוּת !

קָשֶה אֲפִילוּ לשַעֵר, עַד הֵיכָן הָיוּ הַדבָרִים מַגִיעִים,
לוּ נִתַן הָיָה לחַקוֹתָם.
עַל מָה הָיוּ יכוֹלוֹת לִסמֹך הַדָתוֹת, הַשִירוֹת,
מֶה הָיָה נוֹתָר בַזִכָּרוֹן, מֶה הָיָה יוֹרֵד לטֵמיוֹן,
מִי הָיָה רוֹצֶה להִשָאֵר תָּחוּם בִּגבוּלוֹת.

אַהֲבָה מאֻשֶרֶת. הַאִם זֶה הֶכרֵחִי ?
הַטַעַם הַטוֹב והַתבוּנָה מוֹרִים לִשתֹּק עַל- אוֹדוֹתֶיהָ
כּעַל שַעֲרוּריָה מֵהָרבָדִים הָעליוֹנִים שֵל הַחַיִים.
ילָדִים נֶהֱדָרִים נוֹלָדִים בּלֹא עֶזרָתָה.
לעוֹלָם לֹא הָיתָה מַצלִיחָה לאַכלֵס אֶת כַּדוּר – הָאָרֶץ,
שֶהֲרֵי הִיא מִתרַחֶשֶת רַק לעִיתִים נדִירוֹת.
אֵלֶה שאִינָם יוֹדעִים אַהֲבָה מאֻשֶרֶת
טוֹעֲנִים כִּי בּשוּם מָקוֹם אֵין אַהֲבָה מאֻשֶרֶת.

בֶּאֱמוּנָתָם זוֹ יֵקַל עֲלֵיהֶם גַם לִחיוֹת, וגַם לָמוּת.

חמישייה צרפתית / ורן, פרוסט, בלזק, זולא, פרנס

חמישיה צרפתית

"חמישיה צרפתית", כשמו, מכנס יחד חמישה סיפורים שנכתבו בידי סופרים צרפתים. למרות שראו אור לפני שנים רבות (בין 1838 ל-1902), בכל אחד מהם יש זוית מיוחדת, ההופכת אותו רלוונטי, או למצער מעניין לקריאה, גם לקורא בן ימינו.

הותיק מכולם הוא "הממריצים המודרניים" מאת אונורה דה בלזק. למעשה, אין זה סיפור, אלא מאמר דעה, שבו חוזה בלזק את התדרדרותם של בני האדם כתוצאה מהתמכרות לחומרים מזיקים. החומרים שמפניהם הוא מזהיר הם אלכוהול, סוכר, תה, קפה וטבק. יש להודות שהמאמר שטחי למדי, אולי בשל ידע מוגבל של הכותב או של תקופתו, אבל הבלחי ההומור של בלזק מהנים. במאמר מוסגר אספר שהפרק הנלהב העוסק בקפה הזכיר לי בקשר אסוציאטיבי את קנטטת הקפה של באך, אחד היצירות החילוניות הבודדות שלו, שעוסקת אף היא בהתמכרות למשקה.

חזון מסוג אחר מציג ז'ול ורן ב"יום בחיי עיתונאי אמריקני ב-2889". במבטו המרחיק אלף שנים אל העתיד הוא מנבא את כוחה הכל-יכול של העיתונות, ומונה שורה ארוכה של חידושים טכנולוגיים. לצד הטלפון, שהיה מוצר חדש בתקופתו, הוא חוזה את הטלפוטו, הוא מתאר שיחת ועידה בין-יבשתית, מדמיין העברת מידע שאינה מבוססת נייר ודפוס, ואף מבשר את המצאת המחשב, או בלשונו פסנתר אלקטרו-חישובי. בהומור מעודן הוא מציין כפנטזיה את האפשרות לרפא נזלת, או להחזיר לאחור את הגלגל ולשקם את אמנות הציור שנזנחה בשל הצילום. נדמה שאין גבולות לדמיונו של ורן, אך אפילו הוא לא יכול היה לנבא את קצב ההתפתחות המעריכי של הטכנולוגיה, ומה שתיאר לעצמו כחדשני בסוף האלף השלישי נחשב מיושן כבר בימינו.

אנטול פרנס, בסיפור האחרון כרונולוגית, "נציב יהודה", מרחיק את עדותו אל העבר, ונותן את הבמה לפונטיוס פילאטוס, שקנה את מקומו בהיסטוריה כשדן את ישו לצליבה. יחד עם חבר ותיק הוא דן באופיו של העם היהודי ובשיטת הממשל הרומי. את ישו הוא אינו זוכר.

הסיפור הקצר מכולם הוא של מרסל פרוסט, "לפני הלילה". ידידה של המספר מתוודה בפניו על קשר אהבה לסבי, ונתלית בדבריו לפיהם "אין זה מוסרי פחות – ליתר דיוק, אין זה בלתי מוסרי יותר – שאשה תמצא עונג בזרועות אשה אחרת מאשר בזרועות בריה בת מין אחר". פרוסט, כרגיל, כותב בצמצום וברגש, והסיפור דיבר אלי בעיקר משום שבימים אלה אני קוראת את הביוגרפיה של קולט, ידידתו של הסופר, שקיימה קשרים לסביים והטרוסקסואלים גם יחד. לא יכולתי שלא לתהות כיצד התנהלו שיחותיהם.

אהבתי מכולם את סיפורו של אמיל זולא, "בעבור לילה אחד של אהבה", שגיבורו, גבר חסר ביטחון וחסר כישורים חברתיים, נסחף באהבתו אל שכנתו האריסטוקרטית הבזה לו. עד כמה ירחיק לכת כדי לממש את אהבתו, ומה יעלה בגורלו אם אכן יצליח לממש אותה? זולא מוליך את גיבורו אל שיא דרמטי בלתי צפוי אך משכנע.

כשכתבתי על "רביעיה אנגלוסקסית" הבעתי את דעתי שקשה לפספס עם מבחר סיפורים מאת היוצרים הדגולים המיוצגים באוסף. אמירה זו תופסת גם כאן, אם כי באוסף הצרפתי בחירת היצירות פחות "ספרותית", ויותר מתבדרת לסוגות שונות. יותם בנשלום ולי עברון, שהיו שותפים לתרגום "רביעיה אנגלוסקסית", השתתפו גם בתרגום הקובץ הצרפתי, ועשו עבודה יפה יחד עם אחינעם אסתר ברגר ומיכל שליו.

מעניין ומומלץ.

תשע נשמות

2019

The Day of an American Journalist in 2889 – Jules Vernes (1889) תרגום: יותם בנשלום

Avant la Nuit – Marcel Proust (1893) תרגום: לי עברון

Traité des Exitants Modernes – Honoré de Balzac (1838) תרגום: לי עברון

Pour Une Nuit d’Amour – Emile Zola (1883) תרגום: אחינעם אסתר ברגר

Le Ptocurateur de Judée – Anatole France (1902) תרגום: מיכל שליו

רביעייה אנגלוסקסית / וולף, מורלי, לונדון, ולס

רביעיה אנגלוסקסית

"רביעייה אנגלוסקסית" הוא קובץ המכיל חמישה סיפורים מאת ארבעה סופרים. משותפת להם שפת הכתיבה – אנגלית –  כמו גם העובדה שכולם פרי עטם של סופרים איכותיים בעלי שם, שהטעם הטוב של יצירותיהם לא פג, למרות שעברו כמאה שנים מאז ראו אור לראשונה.

הסיפור הראשון, "קרקס עם שחר" מאת תומס וולף, הוא תיאור מלא חיים ורגש של שני צעירים, המשכימים קום כדי לספוג את האוירה המיוחדת האופפת את הקרקס שהגיע לעירם. וולף לוכד את קסמו של הקרקס בעטו הרגיש, והתפעמותם של הצעירים מדבקת.

כריסטופר מורלי כתב את הסיפור השני, "עצות לשבורי הלב". אחד מקוראי טור העצות מתאהב בכותבת הטור, ומפלס בתחבולות את דרכו אל לבה. סיפור חביב וחינני, ויחד עם זאת שוביניסטי להחריד, לגמרי לא מה שציפיתי ממי שכתב את דמותה של גיבורת "פרנסוס על גלגלים".

שני הסיפורים הבאים, "חתיכת בשר" ו"המקסיקני", נכתבו על ידי ג'ק לונדון. בשניהם מתוארים בפירוט קרבות איגרוף, ובשניהם האיגרוף אינו הנושא. בראשון מבין השניים הקרב הוא מאבק בין כוחם של העלומים וחפזונם לחולשתה של הזיקנה ולתבונתה. בשני המאבק ניטש בין מתאבק שהמשחק הוא חייו ומטרתו רווח אישי, למתאבק הנלחם למען המהפכה המקסיקנית. שני הסיפורים מצוינים.

את הסיפור האחרון, "ארץ העיוורים", כתב האנגלי היחיד בחבורה, ה.ג'. ולס. אדם רואה נקלע לעמק מבודד, שכל תושביו עיוורים. בעיני הסיפור הוא משל על הנטיה הדורסנית של ההמון העיוור, הבור, לספח אליו את הרואים נכוחה. ולס מעמיד את גיבורו בפני בחירה קשה, והחלטתו שימחה אותי.

שלושת המתרגמים – לי עברון, יהונתן דיין ויותם בנשלום – עשו עבודה יפה בהנגשת הסיפורים אל הקורא של ימינו, מבלי לאבד את הטעם של פעם.

קשה לפספס עם מבחר מסיפורי יוצרים אלה, ו"רביעייה אנגלוסקסית" מומלץ בחום.

תשע נשמות

2019

Circus at Dawn – Thomas Wolfe (1935) תרגום: לי עברון

Advise to Lovelorn – Christopher Morley (1921) תרגום: יהונתן דיין

A Piece of Steak – Jack London (1909) תרגום: יותם בנשלום

The Mexican – Jack London (1911) תרגום: יותם בנשלום

The Country of the Blind – H.G. Wells (1911) תרגום: יותם בנשלום

מסעותי עם דודתי / גרהם גרין

994035

הנרי פולינג, זקן בן חמישים, חי חיים שמרניים ומקובעים. בצעירותו מצאה עבורו אמו משרה בבנק, שם נשאר לעבוד עד שפרש. את חייו לאחר הפרישה ממלאות הדליות שהוא מגדל. מעולם לא נישא, והרהורי נישואין עלו במוחו רק פעם אחת בחייו מבלי שעשה דבר כדי לממש אותם. בעת הלוויתה של אמו פורצת אל חייו דודתו אוגוסטה, אותה פגש לאחרונה בינקותו. המשפט הראשון שהוא שומע מפיה הוא "פעם הייתי בשריפה של גופה קודם זמנה". במהלך אותה הלוויה גם תבשר להנרי, כבדרך אגב, שהאשה שקבר לא היתה אמו הביולוגית. אוגוסטה ברטרם, צעירה בת שבעים וחמש, היא ההפך הגמור מכל מה שמעלה אדם על הדעת בחשבו על גברת אנגלית קשישה, וההפך הגמור מאחיינה. חייה, בעבר ובהווה, מפוקפקים, מעורבים בזנות, בסמים ובזיוף. היא מתחבלת תחבולות, מלאה תשוקה ויצרים תוססים, יושבת על קוצים, נכונה להרפתקאות. המפגש בין השניים, כצפוי וכנרמז משמו של הספר, ישנה את חייו של הנרי.

"מסעותי עם דודתי" הוא ספר עמוס פיתולים (שמפתיעים רק את הנרי), שנון, מצחיק לעתים, שולח חצים חדים אל היבטים שונים בחברה האנגלית של שנות הששים במאה שעברה. בעיני נשאו חן דווקא הרגעים הרציניים יותר שלו, ביניהם הסיפור שמספרת אוגוסטה על ג'ו, שבתשוקתו לחיים ארוכים ביקש לרכוש בית ובו חדרים כמספר ימי השנה, כדי לעבור בכל יום לחדר אחר ולהעניק לעצמו בכך תחושה של נצחיות. בחלקו האחרון של הספר היא מציעה להנרי להשאר לגור בדרום-אמריקה איתה ועם בן-זוגה (פושע מלחמה, שסייע לגרינג לשדוד יצירות אמנות, אבל למי אכפת…), כי אם יגור לבדו וייאחז באורח חייו ייהדף מדי יום לאטו אל עבר הקיר, כלומר אל עבר המוות, בעוד שאם יבחר בחיים איתה יוכל לומר לעצמו מדי לילה בשביעות רצון ששוב הערים על הקיר. אם יש לסיפור שיא, הוא מצוי בהצעה זו.

קראתי את הספר לפני שנים רבות בתרגומו של חנוך ברטוב (עם עובד, 1971), ולא התלהבתי ממנו. מכיוון שהבטחתי לעצמי לקרוא אותו שוב ולהבין את סוד המוניטין שלו, שמחתי על התמריץ בדמות התרגום החדש.

הנה דוגמא של פיסקה מן הפרק הראשון בשני הנוסחים:

תחילה תרגומו של חנוך ברטוב:

״אתה הוא הנרי,״ אמרה הדודה אוגוסטה ונתנה בי מבט מהורהר בעיניה הכחולות כים עמוק.
״כן,״ אמרתי, ״ואת היא, בלי שום ספק, הדודה אוגוסטה.״
״זמן רב מאוד עבר מאז ראיתי את אמך,״ שחה הדודה אוגוסטה. ״אני מקווה שמיתתה היתה קלה.״

״הה, כן, כידוע לך, בגילה – לבה פשוט חדל לפעום. היא מתה מזיקנה.״
״זיקנה? בסך־הכל לא היתה זקנה ממני אלא שתים־עשרה שנים,״ הטיחה כנגדי הדודה אוגוסטה.

והנה תרגומו של יותם בנשלום:

״אתה ודאי הנרי,״ אמרה אוגוסטה והביטה בי, מהורהרת, בעיניה הכחולות והעמוקות כים.
״כן,״ אמרתי, ״ואת ודאי דודה אוגוסטה.״
״זמן רב עבר מאז הזדמן לי לראות את אמך,״ אמרה לי דודה אוגוסטה. ״אני מקווה שזכתה למוות קל.״

״כן, בהחלט, מוות בעיתו – הלב שלה נדם, וזה הכל. היא מתה בשיבה טובה.״
״בשיבה טובה? היא היתה מבוגרת ממני בלא יותר משתים־עשרה שנה,״ אמרה דודה אוגוסטה כמאשימה.

שני התרגומים נאים בעיני, אך מן הספר עצמו לא התרשמתי במיוחד גם בקריאה שניה. הוא צפוי מדי, הדמויות לא אמינות במיוחד (אולי לא נועדו להיות אמינות), ומשהו בהומור התיישן בעיני. ספר חביב ותו לא.

על העיצוב הנאה של הספר, ועל עיצוב סדרת חוצפנית כולה, אחראית מירב רוט, ואת האיור משובב הלב יצרה שרית עברני.

Travel with my Aunt – Graham Greene

תשע נשמות והכורסא

2019 (1969)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

5308

200px-masotay

דוקטור מריגולד / צ'רלס דיקנס

דוקטור מריגולד

"דוקטור מריגולד" ראה אור לראשונה בכתב העת של צ'רלס דיקנס, All the Year Round, במהדורת חג המולד 1865. כמצופה, רוח החג, רוח של חסד ושל אהבה שורה עליו, ואך טוב צפוי לטובי הלב, אולם הדרך אל האושר רצופה כאב.

הסיפור רואה אור בעברית במסגרת פרויקט "מפה לאוזן" של הוצאת תשע נשמות, והאינטימיות הזו, הגלומה בשמו של הפרויקט, אכן נאה לו. דוקטור מריגולד, המספר את הסיפור בגוף ראשון, הוא איש עממי, נטול מניירות יומרניות. "הריני לפניכם, בגודל טבעי", הוא אומר, ואינו מצטעצע. למרות שעיסוקו כסוחר-נודד בחפצים משומשים מחייב לשון זריזה ויכולת לרומם מוצרים פשוטים, את עצמו הוא אינו מנסה לרומם. הוא מספר על לידתו על אם הדרך, על שמו הפרטי יוצא הדופן – דוקטור – שניתן לו כאות הערכה לרופא המיילד. הוא מתאר את הוריו הפשוטים, סוחרים אף הם, ומדווח בהשלמה ובהומור על הקשיים איתם התמודד. כך, לדוגמא, הוא מספר על הוריו: "לידיעתכם, איש אינו חי לנצח, ואבי ואמי לא יצאו מכלל זה. אם בבוא יומכם לא תצאו מן העולם בחתיכה אחת, תיאלצו לצאת ממנו בחלקים; ואני נכון להמר על כך שבראש ובראשונה תצאו מדעתכם. אבי יצא מזו שלו, ואמי — מזו שלה. הדבר לא הזיק לאיש, אך הִקשה על המשפחה כשהתגוררתי עמה". בהמשך חייו יחווה נישואים לא מאושרים ושכול, ומתוך בדידותו וכאבו יקשור את חייו עם ילדה אומללה. דוקטור מריגולד הוא הורֶה טבעי מעורר השראה, שמח בחלקו, או לפחות משלים אתו, גם כשחלקו מר, ויותר מכל הוא אדם טוב לב.

האיורים עתירי הדמיון המלווים את הספר נדמים כאילו יצאו מספרי התקופה, אך הם פרי עפרונה של ענת עינהר. איור הכריכה היפה הוא, כמו ברבים מספרי ההוצאה האחרים, יצירתה של טליה בן-אבו. יותם בנשלום תרגם בחן רב. כל אלה יחד עם העלילה מצטרפים ליצירה ספרותית ואסתטית מהנה ומחממת לב.

Doctor Marigold – Charles Dickens

תשע נשמות

2018 (1865)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

הטקסט במקור

האיש שהשחית את העיירה / מארק טוויין

man_master2

הַדְלִיבֶּרְג היא העיירה הישרה ביותר בכל סביבותיה. כדי לשמר את שמה הטוב מתחנכים ילדיה מקטנותם על ברכי ערכיה, והוריהם מסלקים מדרכם כל פיתוי שיסיט אותם מדרך הישר. אל העיירה הזו נקלע גבר זר ויוצא פגוע, מבלי שאיש מן התושבים יהיה מודע לכך. הזר, שניחן באישיות נקמנית, סבור שהדרך הטובה ביותר להשיב לעיירה כגמולה היא פגיעה במוניטין המושלם שלה. הוא רוקח מזימה שתכליתה לחשוף את היצרים הרעים שתחת הכסות המהוגנת. הפיתוי האולטימטיבי שהוא מציב בפני התושבים הוא שק של כסף, שכצפוי מעורר חמדנות אנוכית, ומצית חשדות בין ידידים.

לא אשחית את הסקירה בקלקלנים. אציין רק שאם כי כותרת היצירה מטילה את אשמת השחתת העיירה על הזר, מארק טוויין מפזר רמזים בלתי סמויים להיותה מושחתת מלכתחילה. אל השק נלווה מכתב, המסביר כי הכסף הוא תמורה על הושטת עזרה מצד אחד התושבים, מבלי לנקוב בשמו, והעיירה כולה מייחסת את המעשה הטוב דווקא לאיש השנוא היחיד במקום. איש אינו "חושד" באחד התושבים המכובדים לכאורה שהוא אשר סייע לזר. כשאחד מפיתולי העלילה גורם לבריות להסתובב כשחיוך מרוצה על פניהן, שוטה העיירה סבור שהסיבות לאושר הפתאומי הן שכן ששבר רגל או מותה של חותנת. סיבות שמקורן באחווה אנושית אינן עולות בדעתו כלל. העיירה השכילה לשמור על תדמיתה המצוחצחת כשנמנעה במודע מפיתויים. ברגע שהוצב בפניה פיתוי, נחשף אופייה האמיתי. האנשים, חרדים מצד אחד לתדמיתם בעיני שכניהם, ולהוטים מצד שני להיטיב את מצבם, ירמו אחרים, ולא פחות מזה ירמו את עצמם, כדי לתרץ את שחיתותם. עוד מעניין לציין שמי שעומדים למבחן, וכושלים, הם תשעה-עשר מכובדי המקום. התושבים האחרים, שלא התמזל מזלם, או שלא איתרע מזלם, לנסות לזכות בשק הכסף, עטים בששון על האפשרות לשים ללעג את מכובדיהם. אליבא דטוויין, איש אינו חף מליקויים, בהנתן ההזדמנות.

את הסאטירה המשעשעת והצינית של טוויין תרגם בחן רב יותם בנשלום, והיא נקראת בשטף ובחיוך תוך שהיא מעוררת הרהורים על אופיו של האדם, ובאופן טבעי מעלה את השאלה מה היה הקורא עושה לו עמד באותו המבחן.

מומלץ, כמובן.

הטקסט המלא באנגלית

The Man That Corrupted Hadleyburg – Mark Twain

לוקוס

2016 (1900)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

חנות הספרים / פנלופי פיצג'רלד

חנות הספרים

פלורנס גרין, אלמנה באמצע שנותיה, גרה מזה שמונה שנים בעיירה הרדבורו המנומנמת. בצעירותה עבדה בחנות ספרים ומזכרות, וכשמעסיקה סגר את החנות רכשה את המלאי שהותיר. מקור פרנסתה היחיד הוא רכוש שהשאיר לה בעלה, והיא חשה רצון להוכיח לעצמה ולאחרים שהיא עומדת בזכות עצמה. תכניתה היא לרכוש בית ישן ונטוש, ולפתוח בו חנות ספרים. השנה היא 1959, אשה מבוגרת ההופכת ליזמית אינה תופעה של יום-יום, והתגובות ליוזמתה נעות בין התנשאות לספקנות. מנהל הבנק מסביר לה ממרומי מעמדו, כאילו לא היתה אשה מנוסה וכאילו לא העלתה זאת על דעתה, כי "אם בנקודת זמן כלשהי ההכנסות קטנות מההוצאות, סביר להניח שהקשיים הכספיים לא יאחרו לבוא". הוטרינר המקומי מביע את דעת הציבור כשהוא מערב ברוח טובה מחמאה ועלבון: "אומרים שאת עומדת לפתוח חנות ספרים. זה אומר שאת מוכנה להסתכן ומאמינה שיש סיכוי שיקרו דברים לא סבירים". התגובות הללו אינן מרפות את ידיה, וגם מצבו הרעוע של הבית אינו מרתיע אותה. היא משפצת את הבית, עוברת לגור בו, ופותחת את החנות שהופכת לסיפור הצלחה.

פלורנס התגברה, אם כך, על דעות קדומות, אבל עליה להתמודד עם כוח חזק יותר. בראש המבנה החברתי-מעמדי בהרדבורו עומדת מרת גאמרט רבת העוצמה, וזו שמה עין על הבית שהפך לספריה. במהלך יוצא דופן הוזמנה פלורנס, למרות היותה "חדשה" במקום – בעלת ותק של שמונה שנים בלבד – לארוע בביתה של מרת גארמט, ונרמז לה כי מוטב שתוותר על הבית לטובת מרכז תרבות שהגברת מתכננת להקים. משלא נענתה, הקימה לה אויבת נחושה, עליה נאמר שהיות שהיתה מקור לאנרגיה במקום כהרדבורו, שהוציא כל כך מעט אנרגיה – ואת המעט הזה הוציא על תלונות – מובן שמעגלי ההשפעה שלה התרחבו הרבה מעבר לאפקט הראשוני.

פנלופי פיצג'רלד כתבה סיפור מלבב אודות עיירה קטנה, שתושביה בוחשים ללא הרף אלה בחיי אלה, נערות המרכזיה שלה מפיצות רכילות, רוחות רודפות את בתיה הנטושים, מידרג המעמדות בה נשמר בקפדנות, וזר – רחום וחביב ככל שיהיה – אם ינסה לחולל בה שינוי ימצא עצמו בליבו של מאבק.

האם תגבר ידה של השמרנות המקומית, או שידה של המודרנה, המיוצגת כאן על ידי הנסיון למכור את "לוליטה", תהיה על העליונה? האם יכולה העיירה לבודד עצמה בעולם משתנה? ואם יבוא השינוי – האם תהיה פלורנס ה"זרה" חלק ממנו? "חנות הספרים" עוסק באלה ובעוד בחינניות רבה, בשנינות המלגלגת על סדרי עולם מקובעים, ולמרות הנופך האגדי מעט של הסיפור – גם בראיה ריאלית ומפוכחת. ספר אינטליגנטי מהנה.

הספר במהדורתו העברית משתבח בתרגומו השוטף של יותם בנשלום, ובכריכה מקסימה שאוירה על ידי שרית עברני ועוצבה על ידי מירב רוט.

The Bookshop – Penelope Fitzgerald

הכורסא ותשע נשמות

2018 (1978)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

הדלת שבקיר; תחת הסכין / ה.ג' ולס

989348

הספר מכיל שני סיפורים, המוקדם שבהם הוא "תחת הסכין" משנת 1896 והמאוחר הוא "הדלת שבקיר" משנת 1911.

הסכין שבסיפור המוקדם היא זו שבידי המנתח. המספר, העומד לעבור ניתוח, תוהה אם ישרוד אותו. "ואם אמות תחתיה?" – כך נפתח הסיפור, ובדפיו הראשונים הוא מתאר את הרהוריו, את קהות הרגש התוקפת אותו לנוכח אפשרות מותו. לאחר מכן הוא עובר לספר על הניתוח עצמו, על תקלה שאירעה בו, שבעקבותיה ניתקה רוחו מגופו, ועל חווית הריחוף שפקדה אותו. כשהתברר ששב אל החיים, נמוגה כליל אותה קהות אפורה שהיתה נחלתו בתקופה האחרונה. הערכתי את המסגרת, את הלפני והאחרי. תיאור המסע בחלל של נשמתו, המתרחקת מכדור הארץ ויוצאת ממערכת השמש, היה מייגע בעיני. כתוב מדויק וחי, אך הוא אינו מסוג הסיפורים הנשארים איתי אחרי הקריאה.

הסיפור השני, לעומתו, עמוק יותק בעיני. חברו של המספר חווה בילדותו מעבר מן העולם המציאותי האפור אל מעין גן-עדן צבעוני ומאושר. בבגרותו נקרתה בדרכו מספר פעמים הדלת אל אותו עולם, אך תמיד היתה לו איזושהי סיבה לא לפתוח אותה, למרות כמיהתו אל השלווה שחש כשפתח אותה כילד. זהו סיפור מהנה על הבחירות העומדות בפנינו, על הפיתוי לרדת ממסוע החיים הדוהר קדימה אל אפשרויות רגועות יותר.

הכתיבה של ה"ג' ולס בהירה ושוטפת, ודמיונו העשיר מקורי ומאפשר זוית ראיה יחודית על הרעיונות שהוא מעלה. יותם בנשלום תרגם בעושר לשוני ובשפה נאה.

שני הסיפורים זמינים בשפת המקור ברשת – "תחת הסכין" ו"הדלת שבקיר".

The Door in the Wall; Under the Knife – H. G. Wells

תשע נשמות

2018 (1911, 1896)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

החצר הקדמית / קונסטנס פנימור וולסון

hahatser-hakidmit

כל-כך הרבה עצב בסיפור קצר אחד! פרודנס האמריקאית הגיעה לאיטליה כבת לוויה של קרוב משפחה נכה. כשהאיש הלך לעולמו, תכננה לשוב לארצות הברית עם חסכונותיה, אך הלכה שולל אחרי טוניו המקסים, שהציג עצמו כבודד ללא נפש חיה, והתגלה כאב לשבעה, מטופל בסבתא מהגיהינום ובדוד בטלן. במקום להסתלק, פרודנס בחרה בנאמנות לנדרי הנישואים, גם כשהפכה לאלמנה שנה בלבד לאחר מכן. שנים רבות חלפו מאז, ופרודנס, שחצתה את גיל שישים, נותרה זרה, ללא שמץ חיבה לאיטליה. שמות הילדים מומרים בפיה לאמריקאית, למאכלים האיטלקים אינה מסתגלת, עיניה עיוורות ליפי הנוף שסביבה. בנאמנות כלבית היא עמלה בפרך כדי לפרנס את משפחתה הנצלנית וכפוית הטובה.

כלפי בני המשפחה פיתחה פרודנס יחס של אחריות טוטלית, גם כשאלה פוגעים בה או מאכזבים אותה. את כל תסכוליה, את השנאה שאינה מרשה לעצמה להרגיש, היא מפנה כלפי רפת הניצבת ממש מול דלת הכניסה הראשית של הבית. חלומה הוא להרחיק את הרפת, ולהקים במקומה חצר קדמית בסגנון המקום ממנו באה. אם אין בכוחה – מחולשה או מנאמנות – להביא את עצמה לאמריקה, היא תביא את אמריקה אליה. לשם כך עליה לחסוך את סכום הכסף שדורשים בעלי הרפת, והיא לוקחת על עצמה עבודות תפירה אל תוך הלילה, חוסכת סנטימי אחר סנטימי, אותם היא עדיין מתרגמת לסנט אחר סנט, כשעיניים חמדניות לטושות אל חסכונותיה הצנועים.

קונסטנס פנימור וולסון כתבה סיפור שופע רגש וחמלה בלשון כמעט יבשה. היא אינה טורחת לשפוט את הדמויות בסיפור, אלא נותנת להתנהגותם לדבר בעד עצמה. פרודנס מתוארת תחילה מחוץ לבית, ומצטיירת כזקנה צייקנית שאינה מסוגלת להעריך את היופי שסביבה, אך ברגע שהסופרת מכניסה אותה אל תוך הבית פנימה התמונה מתהפכת. לעתים היא מעוררת הערצה בנאמנותה הבלתי מתפשרת ובסבלנותה האינסופית, לעתים מתחשק לטלטל אותה, לגרום לה להיות יותר אגואיסטית, להתחשב בעצמה. בסצנה קצרה לקראת סיומו של הסיפור הסופרת מציגה בעקיפין את האלטרנטיבה להתנהלותה של פרודנס, כשאמריקאית שמזדמנת לבית מצליחה בכמה משפטים בודדים לסכור סוף סוף את פיה של הסבתא הצרחנית והתובענית.

 "החצר הקדמית" ראה אור אחרי מותה של הסופרת כחלק מקובץ סיפורים שכתבה באיטליה. אשמח אם יתורגמו סיפורים נוספים.

The Front Yard – Constance Fenimore Woolson

תשע נשמות

2018 (1895)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום