מוות הוא שם המשחק / דן ג' מארלו

מוות הוא שם המשחק

"מוות הוא שם המשחק" נפתח כך: "מהמושב האחורי של האולדסמוביל ראיתי את כפפות הכותנה של הנער מבזיקות בלבן על ההגה כשחתך מוַן ביורֶן אל שדרות סנטרל". במלים מדויקות שנבחרו בקפידה יצר מארלו, בתיווכו המוצלח של יותם בנשלום שתרגם, תמונה חיה של אור, של מהירות ושל תחושה שמשהו דרמטי עומד לקרות. המשכו של הספר מצטיין אף הוא בסגנונו, והופך את הקריאה לחוויה חושית. מצד הסגנון, אם כך, אני בהחלט ממליצה עליו.

מצד התוכן, לעומת זאת, הספר עורר בי התנגדות. המספר – נקרא לו רוי, כשם אחת הזהויות שהוא מאמץ לעצמו – הוא פסיכופת מילדות, שונא אדם, אדיש לרגשות הזולת, קשוח ובלתי מתפשר, נוקם אכזרי. רגשות חיבתו המועטים מופנים לבעלי חיים. מארלו לא טרח להסביר את גיבורו, ומשום כך נעדר מהספר עומק פסיכולוגי. זכותו של מארלו, כמובן, להעניק לרוי במה לתאר את חייו, אבל מבחינתי כקוראת תיאור בלבד אינו מספק. אני מחפשת תובנה.

העלילה בקצרה: לאחר שוד בנק שמשתבש מעט, שני השותפים, רוי ובאני, מתפצלים. רוי מטפל בזרועו שנפצעה, ובאני נוסע עם השלל לפלורידה, משם הוא אמור לשלוח אל רוי את חלקו בתשלומים שבועיים. לאחר מספר שבועות מגיע אל רוי מברק שכתב לכאורה באני, ובו הוא מודיע לו על ניתוק קשר בשל צרות בלתי צפויות. רוי יוצא לפלורידה לברר מה קרה, לסייע לבאני, ולמצוא את שלל השוד. מפה תתגלגל עלילת מתח, שישתלבו בה שוטרים מושחתים וחברים לרגע, גופות תיערמנה, במשחק המוחות ינצח המתוחכם וקר הרוח מבין המתמודדים, וסיומה הנפיץ ישאיר פתח להמשך עלילותיו של רוי. בהדרגה נסחפתי עם הסגנון המשובח, השעיתי את השיפוט הערכי, והייתי סקרנית לדעת כיצד תפתר התסבוכת.

צ'רלס קלי, הביוגרף של מארלו, שמאמרו "הסופר והשודד" מופיע כנספח לספר, טוען ש"מוות הוא שם המשחק" הוא לא פחות מיצירת מופת. אני חולקת על הקביעה הזו. הספר מדגים טכניקת כתיבה מצוינת, בניה טובה של מתח, וכמה דמויות משכנעות. כדי לזכות להגדרת "מופת" נדרש יותר מעלילה בלשית בנאלית למדי, ובסופו של דבר מבחינת התוכן זה כל מה שהוא מציע. העובדה ששודד בנקים מפורסם התרשם מהספר, ואף הפך לידידו של הסופר, אינה יותר מאנקדוטה, ובוודאי שאינה בגדר המלצה ספרותית.

בשורה התחתונה: ספר מתח אפל, מיוחד בשל סגנונו המדויק והרהוט, טוב לסוגו.

The Name of the Game is Death – Dan J. Marlowe

תשע נשמות

2017 (1962)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

מודעות פרסומת

מאישה לשועלה / דייויד גארנט

מאישה לשועלה

ביום נאה אחד הופכת אשה צעירה לשועלה. דייויד גארנט, כך הוא מעיד על עצמו, מסתפק בסיפור העובדות, ומוסיף כי "לא אנסה להניא את קוראַי מנסיון להסביר את אותו נס כביכול, שהרי עד כה לא נמצא לו כל הסבר המניח לגמרי את הדעת". ובכן, הנה הנסיון שלי.

סילביה וריצ'רד טֶבְֹּריק, זוג צעיר בשנת נישואיהם הראשונה, יצאו בתחילת שנת 1880, בשעת אחר צהרים מוקדמת, לטייל בחורש. באותה עת עדיין נהגו כאוהבים, ולא משו איש מרעותו, אבל מתחת לפני השטח האידילים נרמזו חריקות בחיי הנישואים: פעמיים מסופר כבר בעמודים הראשונים של הספר כי סילביה לא רצתה לצוד, אולי בגלל חוויה שארעה בילדותה במהלך ציד, ומר טבריק הצליח לשכנע אותה, אך הדבר עלה לו במאמצים רבים, והיא לא ששה לרעיון. במהלך שיטוטם בחורש שמעו קולות של מסע ציד, ומר טבריק נחפז לחזות בו. אשתו פיגרה מאחור, והוא אחז בידה וכמעט גרר אותה. ממש בטרם יצאו מן החורש, משכה סילביה את ידה מתוך ידו, פלטה צעקה, וכשהסתובב גילה שהפכה לשועלה. משהו כנראה פקע בה באותו הרגע, וסילביה, שזכתה לחינוך מחמיר מידי אומנת קפדנית ודוד איש דת, קצה בצייתנות. כך, מכל מקום, אני מבינה את הפרק הראשון בסיפור, ואת המוטיב המרכזי בספר.

מכיוון שהסופר אינו מספק שום רקע על ריצ'רד טבריק, ואף מכנה אותו כל הזמן מר טבריק, כאילו שמו ועולמו הפרטיים חסרי משמעות, אי אפשר לנתח לעומק את הסתגלנות שהוא מגלה. בעוד סילביה הולכת והופכת לחית-בר, לא רק במראה אלא גם בהתנהלות, ריצ'רד מקבל בהשלמה כל שינוי וכל הרעה, ומתאים עצמו לנסיבות. המחשבה לוותר על אשתו אינה עולה בדעתו כלל. האם ריצ'רד הוא אות ומופת לנאמנות זוגית? אולי סתגלנותו אינה אלא חולשה שמעידה על חוסר יכולת להתנתק מן המסגרת, או אולי ההפך הוא הנכון והתנהגותו מעידה על ניתוק מן המציאות? האם סילביה מנסה לבחון את גבולות סבלנותו, כשהיא משילה עוד ועוד סממנים אנושיים, או אולי היא פשוט מניחה לעצמה בהדרגה להיות היא עצמה?

הספר אינו מספק תשובות, רק שאלות, ובעיני די בכך. פליסיה שרון, באחרית דבר לספר, כותבת את פרשנותה המעניינת לעלילה, פרשנות משכנעת שלא עלתה בדעתי. מסתבר שאפשר לקרוא את הספר ביותר מדרך אחת, ובמקרה הזה הדבר מעיד הן על עומק עלילתי, והן על יכולתו של הסופר לברוא יצירה רבת פנים, שאליה יכול כל קורא לגשת עם זוית הראיה היחודית לו.

"מאישה לשועלה" הוא ללא ספק אלגוריה, ולא סיפור אגדה בלבד, אבל גם אם מתנערים מכל נסיון להסבר, עדיין לפנינו סיפור נעים מאוד לקריאה, סיפור על אהבה, על בגידה ועל נאמנות, מותח, שזור הומור, ועתיר דמיון. חווית קריאה מומלצת.

Lady into Fox – David Garnett

תשע נשמות

2017 (1922)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

איך לעשות מכה באסיה המתעוררת / מוחסין חאמיד

d790d799d79a-d79cd7a2d7a9d795d7aa-d79ed79bd794-d791d790d7a1d799d794-d794d79ed7aad7a2d795d7a8d7a8d7aa-d79ed795d797d7a1d799d79f-d797d790d

"איך לעשות מכה באסיה המתעוררת" הוא ספר מתחזה. לכאורה זהו ספר מז'אנר ספרי עזרה עצמית: שמו מרמז על כך, וגם שמות הפרקים, שרובם תואמים למה שמצופה מספרים כאלה – החל ב"עבור לעיר הגדולה" דרך "עשה לך רב" וכלה ב"תכנן לך אסטרטגית יציאה". אבל לצידם מופיעים גם שמות פרקים מטעים כמו "אל תתאהב", ושמות צינים-מרירים כמו "התרחק מאידיאליסטים", "אל תירתע מאלימות" ו"קנה לך חבר בירוקרט", המרמזים שהספר אינו מה שהעמיד פנים שהנו. גם פתיחת הספר מעידה על תוכו: "כל ספר עזרה עצמית סותר את עצמו מעצם הגדרתו, אלא אם כן אתה הוא מי שכתב אותו. הרי אתה מעיין בספר עזרה עצמית כדי לקבל עזרה מהמחבר, כלומר מאדם שאינו אתה עצמך".

" איך לעשות מכה באסיה המתעוררת" הוא סיפור על בדידות, על הישרדות ועל אהבה. גיבוריו הם שניים – האיש שאליו הסופר מדבר לאורך כל הספר ו"הבחורה היפה". שניהם נולדו לחיים של עוני ומחלות קטלניות, ושניהם נאבקו, כל אחד בדרכו, לפלס להם דרך אל ההצלחה ואל העושר הנלווה אליה. בדרך מכרו את עצמם לסרסורים, לבירוקרטים, לבריונים ולאנשי שררה מושחתים, אבל איכשהו לא איבדו את התמימות, את הכמיהה לעולם טוב יותר, את התשוקה לאהבה. דרכיהם הצטלבו לראשונה בנערותם, ולאורך כל השנים, למרות שכמעט ולא נפגשו, עצם קיומו של השני היווה עבור כל אחד מהם מעין עוגן, מעין ציון דרך תמים ושלוו שאפשר להזכר בו ולהשען עליו.

הספר, הכתוב בפשטות למרות תחכומו, מפליא לשלב בתוכו אהבה מרגשת, מאבק הישרדות, ביקורת על התנהלות החברה והמדינה (שאינה מוזכרת בשמה, אך מן הסתם הכוונה היא לפקיסטן), וגם פרודיה על ספרי העזרה העצמית. כמו שהמדינה אינה מוזכרת במפורש, גם לגיבורי הספר לא ניתנו שמות. למרות זאת יש להם דמות ברורה ומאובחנת, והם חיים ומרגשים ומעוררי חמלה והזדהות.

יש בספר משפטים רבים הראויים לציטוט. הנה אחד שאהבתי במיוחד, המתייחס לחווית הקריאה (ציטוט חלקי): בדומה לכל ספר אחר, ספר העזרה העצמית הזה הוא יצירה משותפת. כשאתה צופה בסרט או בתכנית טלויזיה, כל מה שאתה רואה דומה מבחינה פיזית למה שהוא מייצג. איש נראה כמו איש…. אך כשאתה קורא ספר, מה שאתה רואה הוא שרבוטים שחורים על עיסת עץ… כדי להפוך סמלים כאלה לדמויות ולמאורעות, עליך להפעיל את הדמיון. וכשאתה מפעיל את הדמיון, אתה יוצר. ספר הופך לספר רק בשעה שקוראים בו, ועם כל אחת ממליוני הקריאות האפשריות הופך הספר לאחד ממליוני ספרים אפשריים.

בשורה התחתונה: ספר לא שגרתי, מרגש ומומלץ.

How to Get Filthy Rich in Rising Asia – Mohsin Hamid

כתר

2014

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

מה זה פינקלר / הווארד ג'ייקובסון

7bc68480c1-bb51-49ca-87ec-3f0ea9353d2c7d

"מה זה פינקלר" הוא ספר מעניין. הבעיה היא שלוקח הרבה זמן, בערך שני שליש הספר, עד שהוא הופך לכזה. לאורך כל אותם שני שליש היו לי הרהורי נטישה, וכשחשבתי על הסקירה שאכתוב משפט הפתיחה המתוכנן היה "זהו ספר מטופש". אבל השליש האחרון מרים אותו מרמה של קריקטורה לספר שכדאי לקרוא, ומכאן משפט הפתיחה שנבחר בסופו של דבר לסקירה הזו.

הנושא הרחב הוא חווית היהדות באנגליה, כשהספר מתמקד בשני אספקטים עיקריים: היחס של היהודים לישראל, והתופעות האנטישמיות באנגליה.

לספר שלושה גיבורים: טרלאב ופינקלר הם ידידים עוד מבית הספר, וליבור היה מורה שלהם ונשאר איתם בקשר. פינקלר וליבור יהודים, וקצת לפני שהספר נפתח הם התאלמנו מנשותיהם. טרלאב נוצרי, לא יוצלח שכל צעד שלו מועד לכשלון. ערב אחד, לאחר ששלושתם מבלים יחד, טרלאב מותקף ונשדד. משום מה אין לו ספק שהתוקפת בחרה דווקא בו לקורבן משום שסברה בטעות שהוא יהודי. איכשהו הוא משכנע את עצמו שהוא בעצם כזה, וחייו פחות או יותר משתנים. לדעתי, הבחירה בטרלאב כגיבור הראשי מבין השלושה היא שממסמסת את הספר (פרט, כאמור, לשליש האחרון). טראלב מונע על ידי סטיגמות, הדמות שלו מגוחכת, הבחירות שלו תמוהות, ובסך הכל הוא לא מתגבש לכלל דמות אמינה. יכול להיות שג'ייקובסון בחר לתאר את היהודים האנגלים גם מנקודת מבט חיצונית של מי שבאמת מתעניין בהם, ואולי זו בחירה הגיונית. הבעיה היא בביצוע.

פינקלר מייצג בספר קבוצה שנקראת "יהודים מתביישים", שמאגדת יהודים שבהכללה אפשר לומר שהם שונאי מדינת ישראל. גם הדמות שלו מוקצנת ומנופחת, אבל בניגוד לזו של טרלאב היא אמינה, לא גרוטסקית. רוב הזמן היתה לי הרגשה שהסופר לא ממש אוהב אותו, ומתברר שאכן שם בפיו דעות ואמונות שאינו חולק אתו.

ליבור מייצג את היהודים שדי שלמים עם עצמם ועם מי שהם, ורק רוצים לחיות בשקט חיים יומיומיים נטולי טלטלות והתלבטויות.

פינקלר היה נשוי לאשה שהתגיירה מרצונה לקראת נישואיה אתו (לו עצמו הגיור לא היה חשוב). ג'ייקובסון שם בפיה (או ליתר דיוק בדברים שכתבה ושפינקלר מצא אחרי מותה) הסברים ותובנות לגבי כל מה שמטריד את היהודים, הן ביחסיהם עם סביבתם, הן ביחסם אל יהדותם, והן ברגשותיהם כלפי ישראל. שווה לקרוא את הספר רק בשביל התובנות הללו, וההתפתחות של הסיפור סביבן ובמקביל אליהן.

מצאתי ענין בתיאור התופעות האנטישמיות, בעיקר משום שלגמרי לא הייתי מודעת להן.

ביקורת בניו-יורק טיימס השוותה בין ג'ייקובסון לפיליפ רות'. הסיבה להשוואה מובנת: שניהם עוסקים ביהודים וביהדות במקום בו הם חיים. מעבר למכנה המשותף הזה אין, לדעתי, שום סיבה להזכיר את שניהם בנשימה אחת. ג'ייקובסון הוא מעין פעלולן. רות' הוא איש הגות.

הספר זכה בפרס מאן בוקר לשנת 2010

The Finkler Question – Howard Jacobson

הוצאת כתר

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום